אני, פואד סניורה [חדש]
אריה ק   יום ו', 25/07/2008 שעה 0:57 אתר אישי
אני פואד סניורה ראש ממשלת לבנון אולצתי להגיע לשדה התעופה לקבל את פניך, יא סמיר.

הרגשתי שלישראלים יש רבות על מה להתגאות.

על כך שיש להם אישה כמו מיקי גולדוואסר.

כשאנשיו של שייח' חסן לא היו בחדר הבטתי בך, גב' גולדוואסר, יוצאת גאה מפתח ביתך ואמרתי לעצמי איזה אפסים אנחנו הלבנונים שאין לנו אנשים כה מוסריים כמוך וכמוכם.

אמרתי לעצמי איזה אפס אני, ראש ממשלה שעומד לצאת לשדה התעופה כדי ללחוץ את ידיו של אפס מאופס, אבק אדם שרצח את הילדה הזו.

אבל ככה זה בלבנון.

כל מקק הופך לגיבור.

אין לנו מדינה. אנחנו שבטים שבטים. תראו, גם אתם (הישראלים) שבטים שבטים אבל יש לכם משהו, חוט שדרה.

אתם אמנם מתים על המחלה שלכם - הלקאה עצמית ומזוכיזם יום יומי ופשוט מתים להרוג את עצמכם (שזו מחלה שלכם מאז ומתמיד, עוד לפני שהגעתם לפלשתין) אבל אתם בכל זאת משהו. דמוקרטים ורציניים.

אנחנו לא יכולים לפרגן לכם כי אסור לנו.

עוד יפוצצו לי את המכונית. אמא'לההההה!

לא חאראם עלי?!

אני כל כך השתדלתי במלחמת לבנון ואפילו הזלתי דמעה.

עכשיו כשאני רואה את קרנית ומיקי, את צבי והבנים - אני מקנא.

לכם יש את שני הארונות מכוסים בדגלי ישראל, את ההורים הגאים האלה, את הדמעות ואת הגאווה (שאתם לא יודעים להוציא אותה כי אתם כל כך נבהלים משייח' חסן - אפילו יותר ממני, למרות שבינינו אין לכם ממש סיבה).

ומה לנו יש?

את סמיר, החולירע הרוצח. זה סמל לבנון? זו בושה וחרפה.

אבל אסור לי להגיד זאת.

אל תגידו שכתבתי ב''אפלטון''.

אורי, ממש אל תסגיר אותי.

שיח' חסן יכעס מאד...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010