הפרחת השיממון: הטבע או מדעי הטבע? [חדש]
אלדד   יום ב', 11/06/2007 שעה 15:32
בינואר 1955 כתב דוד בן גוריון: ''המחצית הדרומית של המדינה הנקראת נגב והיא מרבית אדמת המדינה עמדה בשממונה זה מאות בשנים מאז הכיבוש הערבי גם התורכים והבריטים לא ניסו להפריח שממה זו...על אנשי המדע בישראל שומה לחשוף סודות הטבע המיוחדים לארצנו ולמצוא דרכים להשתלט על איתניו--ובזאת יפתחו דף חדש ומקורי במחקר המדעי, יעזרו להפרחת השממה המנחה כל עתידנו - ויתרמו אולי התרומה הגדולה ביותר שיש בכוח המדע לתרום לפתרון הבעיות האנושיות הגדולות: הפרחת השממה, ההולכת ונעשית לבעיה החיונית והגדולה ביותר לכל עמי אסיה ואפריקה ואוסטרליה: זאת אומרת למרבית הגדולה של המין האנושי.''
אף כי קשה לראות בנגב ובצפון דקוטה כשני תאומים סיאמיים הדומים זה לזה כשתי טיפות מים, אולי אפשר, בכל זאת, לדלות ולגלות קווי דימיון כלליים: ניתן לראותם כשני גלילי טבע בעלי אותה שלוות שיממון יחודית; מחוזות שמצטיירים כפלטפורמות מדבריות קסומות המשתייכות לזן של ''הארץ שאלוהים זנח''.
שתי שאלות מרחפות באוויר בהקשר זה:
1) באיזה מידה, לדעתך, אפשר לעשות הקבלה בין צפון האמריקאית לנגב הישראלי(אם בכלל)?
2)תמונת העולם שבן גוריון מתווה באשר להפרחת שממת הנגב נראית ככזו ששמה דגש על האספקטים הכלכליים/מדעיים של הפרחת הציה, ולאו דווקא על היבטים אחרים כגון איכות הסביבה/ הנגב כאזור לנופש ומרגוע.
באיזה מידה אתה מסכים עם השקפת העולם של בן גוריון?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הפרחת השיממון: הטבע או מדעי הטבע? [חדש]
אורי קציר   יום ב', 11/06/2007 שעה 22:44
בתגובה לאלדד
אתר אישי
הדמיון הוא בעיקר בכך שבשני המקרים מדובר באיזור ספר דליל אוכלוסין שהיה חלק מחזון התיישבותי ונותר, משום מה, דליל למדי. בשני המקרים מדובר באזורים שלא הפכולמתועשים במיוחד ושיש בהם שמורות טבע גדולות וחשובות. אבל דומני שכמעט מכל בחינה שהיא הנגב יותר קריטי למדינת ישראל מאשר צפון דקוטה לארה''ב. אם אינני טועה, למעלה ממחצית שטח המדינה שלנו מרוכז באותו מדבר דרומי.

אני מקבל עקרונית את גישתו של בן גוריון, אם כי חושב שכל דבר צריך לעשות במידה. אין טעם להפוך את כל הנגב למגאלופוליס אחת גדולה. זה לא יילך, גם בגלל מחסור במים וגם בגלל בעיות תעסוקה. בתכנון נכון אפשר היה אולי להעביר מים ממפעל ירקון-נגב למרכזים שבהם יוקם מספר קטן של ערים בינוניות (סדרי גודל של 100 אלף איש) ולהגביל את מספר היישובים הכולל במטרה לשמר את ערכי הטבע שם. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי מונע התיישבות בחלק מאזורי הנגב, כולל, למשל, מכתש רמון וחלקים מחופי ים המלח.

צריך להבין שבן גוריון היה צריך להתמודד עם מדינה של פחות מ-‏20 אלף קילומטרים מרובעים שפיזור האוכלוסיה בה בעייתי ונוטה להתרכז בערים הגדולות של מישור החוף וגוש דן. בארצות הברית, מדינה גדולה פי כמה מאות מישראל, הפיזור הזה הוא אולי עניין חשוב, אבל מעט פחות. צפיפות האוכלוסין שם היא מעט יותר מ-‏30 נפש לקמ''ר, בעוד שבישראל היא מתקרבת ל-‏350 לקמ''ר זה הבדל גדול, שגם מכתיב את סדרי העדיפויות ואת אופי ההשקפות. כך שאם נחזור לבן גוריון, השקפות נוסח טדי רוזוולט (שימור חלקי ארץ גדולים במסגרת שמורות חי מוגנות ופארקים לאומיים מפוקחים) היו מבחינתו לוקסוס גדול מדי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010