חבל, ממש חבל [חדש]
יאיר יונה   שבת, 03/04/2010 שעה 15:46 אתר אישי
קודם כל, זה היה אחלה בלוג.
שנית, בלוגר לא יכול למדוד את עצמו בכמות המגיבים.
אני משתדל לקרא כל פוסט בבלוג הזה (אפלטון), אבל לרוב לא מגיב. נראה לי מיותר להגיד 'וואלה! אתה צודק!'. ברור שהכותב צודק, לראות עיניו, אחרת לא היה כותב את זה.
קוראי בלוגים מחפשים שימלאו אותם בהשראה, שיגלו להם דברים חדשים, ולאו דווקא להכנס לדיונים ו-וויכוחים, מה גם שבסופו של דבר, כל אחד נשאר איתן בדעתו, ומעטים האנשים שתתהפך דעתם בגלל פוסט או בלוג, בד''כ צריך משהו יותר גדול.

בבלוג שלי למשל, אני בודק את הסטטיסטיקות שלי, כמות הנרשמים לתפוצת מייל או סינדיקציה עולה בצורה מינורית, אבל זה לא ממש משנה לי כיוון שאני כותב קודם כל לעצמי, שנית אני יודע שאני בד''כ לא פונה למכנה המשותף הנמוך - אז צריך להתאים את הציפיות שלי (ואני לא אתפשר על נושאי הענין שלי בשביל לגייס קוראים), שלישית - כי המטרה שלי היא לחשוף מוזיקה טובה לאנשים שרוצים להחשף למוזיקה טובה, אז גם אם 'רק מאה איש' קראו פוסט שלי - זה מאה איש שיש מצב שחידשתי להם משהו.
דבר אחרון, והוא קריטי - במדיום הזה, צריך לזכור שכל דבר שכותבים, נשאר לדראון עולם, אלא אם האיראנים יבואו וישמידו את כל הסרברים. בשונה מעיתון שהיום קיים ומחר יעשו איתו משהו אחר שקשור לחיה שנושמת במים, הבלוגים נשארים לחסדי הגוגל.

כלומר, מה שכתבתי היום, בעוד שנתיים מישהו יקרא אותו, ולכן הסתכלות אמפירית מיידית על נתוני כניסות וכו' - הם חסרי טעם.

כמו תמיד, הכל שאלה של כוונה. אם כוונת הבלוג הייתה להיות פופולרי והוא משמיע עמדות לא פופולריות - חבל על כאב הלב. או שתזרום עם המאווים שלך, או שתפרוש מזה.
אם הכוונה הייתה לעמוד כל יום בהייד פארק הקיברנטי ולנאום, מול שני כלבים וסנאי או מול אלף איש - אין ממה להתאכב ואין ממה לפרוש.
במהלך שש השנים האחרונות היו לי מספר בלוגים, שבכל פעם נמאסו עלי פתאום וסגרתי אותם רק כדי להתחיל שוב כמה חודשים אחר כך. זו עבודה שלא מתגמלת בכסף, והרווח בה הוא רוחני בלבד ולהרבה אנשים, כולל אני, זה יכול להיות קשה.

מצד שני, לפני חודשיים זיהה אותי מישהו ברחוב בתור כותב הבלוג, ואמר לי שאלבום מסוים שהמלצתי לו עליו עשה לו את השבוע. הוא היה ממש נרגש ונרעש מזה שהוא פגש אותי, הרגשתי מינימום איל גולן לרגע. אם הצלחתי לעשות למישהו את השבוע, מה אכפת לי אם את אותו הפוסט קרא האיש הזה בלבד או אלף איש? כל העושה שבוע אחד למישהו, כאילו עשה שנים לעולם ומלואו, כמאמר חזלנו.

בקיצור, חבל על סגירת הבלוג, במיוחד מטעמים של הגדרה אישית, כוונות הרווח ,והגדרת מטרות הבלוג. אני חושב שיש סיכוי שעם מיקוד נוסף מצד כותב הבלוג, על הדברים שבאמת חשובים לו ושלשמם הוא פתח את הבלוג, הוא יכול להגיע למסקנות אחרות.

לסיום, מילה נוספת על המדיום. כותב הבלוג, ממש כמוך אפלטון, ממש כמוני, כותב את דעותיו.
אנחנו גם אומרים את דעותינו בשיחות סלון עם חברים.
האם דעתי הפוליטית המנוגדת לחברי, עליה אנחנו מתווכחים שעה שלמה במפגש חברתי, מצליחה לשכנע את חברי? לא. ממש לא. הוא איתן בדעתו. כל ירושלים - רק יהודית. ישראל - מדינה יהודית. שיהיה.
האם אני נוטש את חברי בגלל שלא הצלחתי לשכנע אותו? האם לא אכנס איתו שוב ראש בראש בשיחת סלון נוספת? לא. ממש לא. אני אשוב ואכנס איתו ראש בראש, עד שימאס לנו ונלך לדבר על משהו אחר, וגם בו נתווכח. מכבי או הפועל. העמלות של בנק פועלים או לאומי. טבע או קומברס. חום אימים או קור כלבים.

לעולם לא תצליח לשכנע את העולם בצדקתך לבד, כמו שכתבת אפלטון, ואנחנו עדיין אנשים חיים, נושמים ומתווכחים. לכל דבר יש מקום גם אם לא מסכימים איתנו, אבל אנחנו לא נפרוש מהעולם כי עמדנו עם שלט של הפגנה מחוץ לבית משפט, והשופטיםפרקליטיםעיתונאים חלפו על פנינו מבלי להתנצח איתנו.

בוא הביתה איש.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010