אם מותר לי להמר [חדש]
רוני ה.   יום ו', 12/11/2004 שעה 23:05 אתר אישי
אני חושב שהקרב יהיה ברק מול פרץ.

איילון בעיני אינו קרוץ מהחומר של ברק או נתניהו. לדעתי הוא איננו מנהיג ברמה הלאומית כמוהם. וגם במבחן הכלכלי הוא די כשל. ארגוקווסט היא כישלון (נדמה לי שפשטה רגל) ובנטפים הוא גילה שהוא לא יכול לשכנע אפילו את חברת הקיבוץ להצביע בשבילו,

למתן וילנאי בעיני אין מה להציע פרט לזה שהוא בחור נחמד ומקושר היטב. למרות שהוא היה מועמד לרמטכ''ל, הוא עושה עלי רושם של הולך בתלם, ודי מפונק.

בנימין בן אליעזר גמר את הסוס מזמן, וברור לכל שהוא לא ממש מועמד.

אני חושב שעמיר פרץ הוא אפשרות ממשית. ראשית כי נתניהו סימן אותו ככזה, ובכך הוא כבר מראה שהוא מתכונן לזה. שנית, כי הוא עלה נכון על התהליך ההיסטורי שמפלגת העבודה עוברת עכשיו והוא הפיכתה לשמאל אמיתי. פעם העבודה היתה מפלגת מרכז עם נטיה פוליטית קלה ימינה ונטיה כלכלית חזקה ימינה. בשנים האחרונות, העבודה מתיישרת עם תנועות שמאל אחרות בעולם ועם ה-Labour הבריטי וכד' ותופסת את מקומה בצד השמאלי של המפה הפוליטית. זה תהליך שעוד לא הושלם אבל פרץ מבין אותו היטב. ושלישית, הוא אמנם לא איש ביצוע אבל הוא יודע לנשוך, וזה גם משהו.

ומכולם, ברק נראה לי בכל זאת המועמד הכי ריאלי. עם כל חסרונותיו, התפקיד אינו גדול עליו כמו שהוא גדול על האחרים.

אבל אם אינני טועה, לדעתי זה הכל תיאוריה, כי אין לאף אחד מהמועמדים סיכוי כלשהו להיות ראש הממשלה הבא. גם כי את פצעי אוסלו נמשיך ללקק עוד זמן רב. וגם כי המגמה העולמית עכשיו היא ימינה, וישראל לא תהיה יוצאת דופן בזה, לדעתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אם מותר לי להמר [חדש]
אורי קציר   יום ו', 12/11/2004 שעה 23:46
בתגובה לרוני ה.
אתר אישי
רוני, אני לא בטוח שאני מסכים עם כל הנחות היסוד שלך. ראשית, על אף העובדה שפרץ מייצג אג'נדה ששונה לגמרי מהמקובל בעבודה בעשרות השנים האחרונות, אני בספק אם יצליח לשכנע את המעמד הבינוני-גבוה השבע שמצביע עבור מפלגה זו באורח מסורתי להצביע עבורה. מבחינתם, מדובר בהצבעה כמעט בלתי-רציונלית: פרץ יעלה את שיעורי המיסוי על האוכלוסיות המבוססות ויפחית את המיסוי על האוכלוסיות החלשות. זו אולי כלכלה פרוגרסיבית במובן המסורתי של המילה, אבל לא בטוח שהיא תואמת את האינטרסים הכלכליים של בוחרי העבודה.

להערכתי, יש שני מפתחות להצלחה בבחירות הללו. האחד הוא בכוחם של מתנגדי ברק (פרס, פרץ, רמון, וילנאי) להציב מולו מתמודד רציני. פיצול בין מועמדים מתנגדי ברק יבטיח את ניצחונו של האחרון. הדבר כבר התרחש פעם אחת, באביב 1997, כאשר מולו התמודד יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה. ברק זכה בחמישים אחוז מהקולות ואילו המחצית השנייה התחלקה בין השלושה האחרים. מועמד יחיד, סביר להניח, היה יכול לסכן את ברק הפופולרי באופן ברור יותר ולמיצער לארגן סביבו אופוזיציה לוחמת ובעלת סדר גודל משמעותי.

המפתח השני נראה כעת כמעט שולי, אבל הוא קריטי: האם יחליט עמי איילון להתמודד על ראשות העבודה או שיקים מסגרת פוליטית נפרדת. אם יחליט איילון להתמודד על ראשות העבודה (כפי שהדבר נראה כעת), סיכוייו למשוך תמיכה ציבורית שתעלה על 25 מנדטים יהיו נמוכים. אם, לעומת זאת, יקים מסגרת חדשה, עשויה התמיכה שיקבל גם מהמרכז ומהימין המתון להביא לכדור שלג שבסופו התפוררו מוחלטת של העבודה. אם כך אכן יקרה, אולי יצליח השמאל להתגבש סוף סוף מאחורי מנהיג מוסכם אחד.

אני מסכים, יחד עם זאת, שבמידה ותמונת המצב בעבודה תיוותר כפי שהיא כעת, לעמיר פרץ יש סיכוי טוב לקבל את תמיכת מתנגדי ברק. בוא נאמר ככה: אם ברק, פרץ ואיילון יתמודדו על ראשות המפלגה הזו, קשה לי להמר מי יהיו השניים שיעלו לסיבוב השני (ויהיה סיבוב כזה).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010