(נכתב בתשובה לשי, 23/06/07 18:23)

מקרה לבית ספר מיוחד [חדש] אלכסנדר מאן   שבת, 23/06/2007 שעה 23:10 בתגובה לשי אתר אישי היהודים לא הפריעו פיזית בשום דבר מחוץ אולי בצורת הופעתם הפיזית: הם לא נלחמו בשום צורה שהיא באוכלוסיות המקומיות, לא הרעילו בארות או רצחו ילדים צעירים. הם חיו באמונה דתית אחרת שהפריעה לנצרות מסיבות שונות, שקשורות ליחס הסבוך של הנצרות אל היהדות. לשון אחר: בדוגמה שהבאת הנוצרים הם ''התלמיד המופרע'' שיש לרסנו, וזוהי באמת הטרגדייה שמלווה את ספרו של אילון: הילד המופרע לא רוסן והיהודים האמינו שבסוף יחזור למסלולו וכי ''הכל יהיה בסדר''. שום דבר לא היה בסדר. אני שמח שהחלטת לספר על הדוגמה שלך, אולם לא ברור לי מדוע אתה מטיל ספק ביכולתו של בית ספר מיוחד לעזור, ומדוע אתה כה חרד לגורלם של אלה שלא שולטים ביצריהם. אני מבין שזה אולי לא נעים, אבל החיים רצופים במעמדים שאינם תמיד נעימים, והילד יכול ללמוד מהניסיון ומתשומת לב המרובה שלה זוכה במסגרות של חינוך מיוחד. בקיצור: זה אולי לא כבוד גדול, אך גם לא בושה ללמוד במסגרת שילד או נער-מתבגר באמת זקוק לה. זאת ועוד: בניגוד לך אני מאמין בלמידה, בדגרנות, בשקדנות, שכן אלה הדברים המרכיבים את הציוויליזציה שלנו, בין הייתר. אם אתה חושב שמדובר ב''הרס'' על ידי למידה, הרי שאין שום יכולת שבעולם שאי פעם יבנה גשר של הבנה בין שנינו. זו לא טרגדייה גדולה, אגב, שכן בני אדם זכאים, רשאים ולפעמים כנראה גם צריכים להיות בדעות מנוגדות, וזוהי אולי דוגמה לכך. אני מצידי אפעל שכל ילד שמחבל בשיעורים יורחק לאלתר מכיתתו, לאחר שיוזהר באמצעים המקובלים במוסד החינוך. ''הבנתי'' מסתיימת ומתפוגגת לגמרי החל מאותו רגע בו הופך הנער למחבל בשיעור, שפירושו לגורם הזורע דה-מורליזציה בסביבתו, ''מובינג'', איומים, הצקות, ומה לא (ואגב, אינני מתכוון למעשי שובבות סתם. זה משהו אחר לגמרי). [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מקרה לבית ספר מיוחד [חדש] דרור   יום א', 24/06/2007 שעה 14:08 בתגובה לאלכסנדר מאן לאלכסנדר מאן ''למידה דגרנות ושקדנות, אלו הדברים שמרכיבים את הציוויליזציה שלנו, בין הייתר.'' זה מדעי? על סמך מה החלטת שאלו הדברים שמרכיבים את הציוויליזציה שלנו? ואיינשטיין שהיה בעל תסמונת אספרגר ותלמיד בעייתי או ואן גוך שהיה, ככל הנראה, חולה נפש אינם חלק מהציווילזציה? (ויש עוד לא מעט דוגמאות לאנשים דגולים שהיו תלמידים מאד בעייתיים) אתה אכן כותב ''בין הייתר'', ה''ייתר'' הזה הוא אין סופי לכן הציוויליזציה שלנו מורכבת, בין הייתר, גם מלקויי הלמידה הלא מעטים שהפכו לאנשים חשובים וידועי שם. כשאתה אומר ''למידה'' לאיזו למידה אתה מתכוון? ללמידה בבית ספר? האם זו הלמידה היחידה שקיימת? ומה עם למידה עצמית? אותו נער שמלמד את עצמו להכין בובות, זאת איננה למידה? נכון שבתי ספר ואוניברסיטאות הם מרכיב חשוב, אבל לא מעט דברים גדולים בהסטוריה האנושית נוצרו על ידי אנשים שלא למדו במוסדות הללו (שהינם, בלא מעט מקרים, שמרניים וצרי אופק) ''דגרנות'' מה זה? בהקשר של לימודים, עד כמה שידוע לי, מדובר במושג המתאר שקדנות מוגזמת ומיותרת שאין לה שום תוצאות ומאפיינת תלמידים בינוניים. אז ''דגרנות'' היא חלק חשוב ממרכיבי הציווילזציה שלנו? לסיכום: לעניות דעתי, חברה שאיננה יודעת לתת מקום לאחר ולשונה וממהרת להרחיק אותם למסגרות מבודדות גם מפסידה לא מעט אנשים מוכשרים וגם מסתכנת בפאשיזים. אני משוכנע שלא לכך התכוונת אבל אני חושב שאתה מעט חסר סבלנות כלפי התלמידים עליהם דיברנו. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מקרה לבית ספר מיוחד [חדש] אלכסנדר מאן   יום א', 24/06/2007 שעה 15:45 בתגובה לדרור אתר אישי תגובתי היתה אולי חריפה, אך יש להתבונן בעובדות לאשורן: נראה כי הנער שמלמד עצמו במקרה זה להכין בובות מחבל בהתקדמותה של הכיתה כולה, ובהתנהגותו זו גורם לזנק מתמשך. הלמידה העצמית שבו הוא מחונן, לכאורה, אינה מעלה או מורידה. אני מאמין שהיה מגיע להישגיות הרבה יותר טובה בבית ספר המיועד לנערים עם בעיות דומות. מכל מקרה, הנער הזה ומורכבותו מפסיקים לעניין אותי משלב מסויים, שכן גורלה של הכיתה בעיניי חשוב יותר. אפשר לומר שקו פרשת המים מבחינתי הוא הרגע שבו הנער מתחיל לגרום לבעיות במכוון ובמזיד, תוך שהכיתה כולה הופכת להיות נגועה בבעיותיו המאוד-אישיות. אני מוכן לקבל שייתכן שבכיתה ו' הדברים נזילים יותר, וכי יש אולי להמתין עד כיתה ח'. אינני יודע. ייתכן שהפרעות מסויימות ניתנות לטיפול בכל זאת במסגרת רגילה, אולם יש לבדוק כל מקרה לגופו. המקרה המתואר בסיפור זה מעלה הרבה נקודות של רצון טוב ליד חובבנות וחוסר אחריות של המנהל והמורה כלפי הכלל. האם יצליח ילד דווקא בבית ספר זה לאחר שלא הצליח באחרים? מהי הערובה לכך? רצונו הטוב של המנהל? הכלל וגורלו, אגב, בהחלט מעניינים אותי. ועוד איך. אם זהו בעיניך פאשיזם הרי שהנה צעד נוסף בדרך אל סינדרום-גולדווין: כאשר נגמרים הארגומנטים מתחילים ההפחדות, כפי שאתה מרמז בכל האמור לתגובתי: אם דואגים וחושבים על רווחת הכלל – מגיעים לפאשיזם לכאורה. האינך מבחין בגיחוך המקופל בטענה זו? עד כמה צריכה כיתה רגילה לבצע שפגאט בגין תלמיד אחד שמפריע באופן מכוון לשיעור? מדוע צריכים שאר הילדים לסבול ממיוחדו של התלמיד, שבאה לידי ביטוי בהפרעה מתמשכת? למידה בעיניי היא בראש ובראשונה שינון חומר של אנשים רבים שהתעסקו בחומר הנלמד, ואשר מסקנותיהם, מחקריהם וצורת האימון של לימוד החומר מצוי בספרי הלימוד שנועדו לכך. זה שאתה הולך ומביא את הדוגמה של איינשטיין או ואן-גוך אינו מעלה או מוריד, שכן היו מגיעים לכישרון החבוי בהם בכל מסגרת שהיא, מן הסתם. זאת ועוד: בשום ביוגראפיה שכרורכה בשתי דמויות אלה לא מתיוארים הפרעות של ממש בלימודים, שפירושו: יש להבדיל ביו תלמידים שסתם מתקשים בחומר ונוטים אולי לשובבות, לבין תלמידים שגמרו אומר לחבל בשיעור באופן מכוון. המקרה של הנער עם הבובות נראה לי מקרה גבולי, האמת, אולם אני משוכנע שהתייחסותה הכביכול קלילה של המורה לכל ה-stress שהנ''ל מפזר בכיתה פוגעת באווירה הכללית, שאמורה להיות עליזה, נחמדה ויצירתית, ולא צינית, רוויית אימה וצפייה לפעלול חדש של נער שאינו שולט בעצמו. אני מוכן לגלות סבלנות רבה, רבה מאוד אפילו – אולם ישנם מקרים בהם הדבר אינו עוזר. כפי שאמרתי, ייתכן בסיפור זה יכול להגיע להפי-אנד על ידי הרגעותו האיטית של הנער, אולם זה גם יכול להיות אחרת, שפירושו: מקומו כנראה במקום אחר, לפחות לשיטתי, עם או בלי ''גורל אכזר'' מהחיים. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מקרה לבית ספר מיוחד [חדש] דרור   יום א', 24/06/2007 שעה 18:29 בתגובה לאלכסנדר מאן לאלכסנדר מאן נראה כי ישנם עקרונות המקודשים בעיניך ועומדים מעל לכל, למשל שלימוד החומר בכיתה הוא הדבר החשוב ביותר וכל תלמיד המפריע לכך באופן חמור חייב להיות מורחק. שוב יש בינינו חילוקי דעות לגבי המושג למידה, קיימת גם למידה חברתית אשר, לדעתי, איננה פחות חשובה מהלמידה האקדמית. התמודדות החברה עם חריגים היא חלק חשוב מהלמידה החברתית ומההתנסות החיונית ביחסי אנוש. נכון, התנהגותו של הנער בסיפור פוגעת בכיתה באספקט של לימוד החומר האקדמי אולם היא מאפשרת לתלמידים ללמוד דברים אחרים לא פחות חשובים בתחום של היחסים החברתיים והשפה החברתית. קבלתו של נער חריג ופיתוח יחס של סבלנות וסובלנות כלפיו הינם למידה לא פחות חשובה גם אם משלמים עליה ''מחיר אקדמי'' מסויים. אינני אומר כי על החברה לקבל את כל החריגים, קיימים מקרים שבהם חובה להרחיק אותם. אולם המקרה של הסיפור שבו אנו דנים הוא בדיוק המקרה ההפוך. הטיפול בנער כזה במסגרת החברתית הרגילה תורם גם לו וגם לחברה. עלינו לחשוב היטב לפני שאנו ממהרים לבודד חריגים לא רק באספקט המוסרי של היחס כלפיהם אל גם בפן של היחס שלנו כלפי עצמינו. יפה שהכלל וגורלו חשובים בעיניך, הם חשובים גם בעיני, אבל הפרט וגורלו לא פחות חשובים ולדעתי לעיתים אף יותר. לכלל יש הרבה יותר כוח לדאוג לגורלו מאשר לפרט. ואולי זוהי קלישאה אבל הכלל מורכב מפרטים. ובהתייחסות לתחילת תגובתך: אם נתבונן בעובדות לאשורן הרי שהנער בסיפור מפסיק להפריע לכיתה בשלב די מוקדם וכל זאת בדיוק כיוון שהמורה אינה מנסה להלחם בו או להרחיק אותו. להיפך, היא מקבלת אותו וזה כנראה כל מה שהיה דרוש לו: קבלה והערכה שלו ושל יכולותיו. המורה נותנת לו לחוש שלמרות השוני שלו אין מנדים אותו ואפילו מפרגנים לו. לכן הסיפור מרגש, בדיוק בגלל שהמסר שלו הוא שישנם דברים שהם מעבר ללימוד החומר בכיתה, ללמוד לקבל את השונה זוהי למידה לא פחות חשובה. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מקרה לבית ספר מיוחד [חדש] אלכסנדר מאן   יום ב', 25/06/2007 שעה 1:46 בתגובה לדרור אתר אישי לא ברור לי מדוע התלמידים האחרים צריכים לפתח רגישות כלפי התנהגות חריגה ובעייתית, או סתם כך להבין את העצירות המחשבתית-התנהגותית של נער שמציק להם בהערותיו. זאת ועוד: לא ברור לי מדוע נדרשת תמיד סובלנות מהצד המתחשב שבמשוואה. הדבר היחידי שנלמד מהתנהגות שכזו הוא שהתנהגות מוחצנת ובעייתית אינה מקבלת סנקצייה, וכי אלה שמצפצפים על החוק עושים מה שהם רוצים. מי יודע, אולי המדובר בתמונת ראי לחברה הישראלית כולה, אבל זהו כבר סיפור אחר. אני בניגוד לך לא רואה מה תורם הטיפול בנער החריג על חשבון האווירה הכללית בכיתה, וממש לא מבין מה רע בבתי ספר מיוחדים לנערים מסוג זה. הרי ישנם סוגים שונים של בתי ספר מיוחדים, וכלל לא ברורה לי התנגדותך בנדון. האם אתה חושש מהטבעת סטיגמה על הילד? אני חוזר ואומר שייתכן שבמקרה הסיפור הזה עתיד העניין להירגע, אך איננו יודעים זאת לאל נכון. המדובר בסיפור בסופו של דבר, שפורסם בעיתון לילדים שמבקש להעביר מסר מסויים. אני חושש שבמציאות הבעייה גדולה פי כמה ממה שמתואר בסיפור פיקטיבי זה, ותעיד על כך הסטטיסטיקה המשטרתית בישראל. תאוותיו וגחמותיו של הפרט יפות עד לשלב מסויים, שבו הוא הופך לנטל ולגורם מפריע לאלה שמסביבו. כפי שאמרתי קודם לכן, יש לבדוק כל מקרה לגופו, אולם עקרונית אין לי שום בעייה ''לוותר'' על כאלה שמגלים הפרעות של ממש ולשולחם למוסדות חינוך אחרים. אני חס על החלשים בכיתה פי כמה מאשר לגורלו של התלמיד המופרע, נקודה. הרעיון של התנהגות מופרעת כדי ''להתקבל'' ולהיות ''מובן'' חברתית הוא החולי הרציני לשיטתי של כל מערכת החינוך במערב בתקופת פוסט 68, עת פרחו להם תיאוריות בדבר ''הבנת מופנמותו של התלמיד הבעייתי והמפריע'', או לחילופין ''התחשבות במחבלי השיעור למען טיפוח האלמנט האינדיווידואלי''. רק משמעת, כבוד והדדיות יחזירו לבית הספר את התפקיד שאליו נועד: לחנך. כל השאר אינו אלא הגיג ואינטרפרטציה על תיאוריות של אוהבי-אנושות שמבקשים לחולל רפורמות על גביהם של נערי בית ספר רגילים שכל חפצם הוא ללמוד בכיתה נורמאלית. אנחנו נסכים שלא להסכים בשלב זה, שכו כפי שאתה רואה אני מציב כאן דעה שעומדת בסתירה רצינית למה שאתה מבקש להנחיל: אני חושב שרווחתה של הכיתה חשובה מבעיותיו ושגיונותיו של היחיד שמשום מה בוחר לחבל בשיעור במזיד. אני מסכים שייתכן שבסיפור פיקטיבי זה המצב סביר יותר, שכן אין כאן ''סוף'' או קתרזיס שממנו אנו לומדים שהתלמיד חוזר למוטב. ואגב: טוב מאוד בהתעמלות או במלאכה לא תמיד מספיק בחיים. לא נעים, אך זה מה יש. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מקרה לבית ספר מיוחד [חדש] שרה שורצשילד (שרי)   יום ב', 25/06/2007 שעה 2:04 בתגובה לאלכסנדר מאן אלכסנדר, כפי שאתה רואה בתגובתי למטה, אני יותר ממסכימה איתך. עשרות פעמים נאלצתי להשפיל מבט בפני הורים לילדים נורמטיביים, שבאו למחות על מקרי אלימות חוזרים ונשנים מצד תלמיד מועד לפורענות, שביה''ס נמנע מלהיפטר מנוכחותו בגלל סוללת היועצות והרכזות הצדקניות, שגילגלו עיניהן בישיבות הצוות ותבעו לתת ל''ילד'' (ילד בן 17!) עוד הזדמנות, ועוד אחת, בשם התאוריות שהן למדו באוניברסיטה. כיתות שלמות מפגרות בחומר לבגרות בגלל איזה מופרע, ונחשו למי באים בטענות כשהבגרות בעוד שבוע ולא הספקנו שליש מהחומר?.. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מקרה לבית ספר מיוחד [חדש] מורה למיוחדים   יום ג', 26/06/2007 שעה 20:13 בתגובה לאלכסנדר מאן אהבתי את הסיפור אך לא פחות ממנו את הדיון שהתפתח/מתפתח בעקבותיו. כמורה לחינוך מיוחד, שנים רבות בשטח, וכמי שעבדה עם אוכלוסיות בהגדרות חריגות שונות אני יכולה רק לומר לך, אלכסנדר, כי אינך יודע מה באמת מתחולל כיום המערכת החינוך המיוחד, וזאת בעקבות מילותיך הבאות: ''אני בניגוד לך לא רואה מה תורם הטיפול בנער החריג על חשבון האווירה הכללית בכיתה, וממש לא מבין מה רע בבתי ספר מיוחדים לנערים מסוג זה. הרי ישנם סוגים שונים של בתי ספר מיוחדים, וכלל לא ברורה לי התנגדותך בנדון.'' כיום, חוץ מבתי ספר ספציפיים ביותר מבחינת אוכלוסייתם (כגון אוטיסטים) רוב בתי הספר לחינוך מיוחד הם בתי ספר רב בעייתיים. כלומר, באותה הכיתה המונה בד''כ בין 8 ל-‏12 תלמידים יושבים יחד תלמידים עם שיתוק מוחין בכסא גלגלים, שהדיבור קשה עליהם וקצב דיבורם מאט את התנהלות השיעור, תלמידים עם בעיות שמיעה/ראייה, המאטים את קצב התקדמות התלמידים האחרים מכיוון שזקוקים לסיוע צמוד, תלמידים הלוקים בבעיות נפשיות קשות וזקוקים לסיוע פסיכיאטרי שמערכת החינוך אינה מסוגלת לספק בטענה שאנו בית ספר ולא בי''ח פסיכאטרי (כאשר אנשי צוות ותלמידים מותקפים ונחבלים על-ידם, המקסימום שנעשה הוא שינוי התרופות בניסיון ''לאזן'' אותם, ניסיון שלוקח זמן לראות את תוצאותיו ולא תמיד הוא מצליח, ואז, מנסים שוב) תלמיד כזה זקוק לשינוי בתחומי העיסוק בזמן שיעור בתכיפות של כל 5-10 דקות וכמובן שזה מפריע למהלך השיעור התקין... ויש עוד תסמונות ולקויות רבות המפריעות למהלך השיעור התקין (בעיות התנהגות על רקע אורגני, התקפי אפילפסיה קשים, PDD...) מעל כל אלה מרחפת באוויר איזו הגדרה קלושה של ''פיגור קל-בינוני'' למשל... בתוך כל אלה, אני, כמורה מצליחה לתמרן וגם ללמד משהו אך, איני רואה את מנו, הנער שבסיפור, מוצא את עצמו ומפיק איזו תועלת מאיזושהי מסגרת חינוכית מיוחדת. נער כמנו, בתקופה שלנו, יכול היה להשתלב (עם תמיכה מתאימה) בבית-ספר רגיל. עם תמיכה מתאימה, וחשוב יותר, עם מימון התמיכה... רעיון ''הקאת השונות'' מתוך החברה הכללית, אם תסלח לי, מעורר בי קבס... [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מקרה לבית ספר מיוחד [חדש] אלכסנדר מאן   יום ג', 26/06/2007 שעה 21:45 בתגובה למורה למיוחדים אתר אישי אינני מדבר על ''הקאת השונת'' ואינני נגד מנו; אני פשוט בעד ילדי הכיתה האחרים שחשובים לי הרבה יותר מגחמותיו של ילד בעייתי מסוג זה, חד וחלק. זה שבישראל אין סוגים שונים ורבים של בתי ספר מיוחדים – כפי שאני מבין מדברייך, ואנא תקני אותי אם אני טועה – מהווה בעייה רצינית. במדינה בה אני גר, היינו גרמניה, ישנם סוגים שונים של בתי ספר מיוחדים לילד ברמות דרישת טיפול שונה, ומובן שהנער מנו לא היה מגיע לבית ספר שאינו מתאים לאופי בעייתו. כפי שאמרתי, ייתכן שבסיפור פיקטיבי זה יצליח מנו להשתלב בכיתה רגילה, ואני מוכן לגלות סבלנות עד גבול מסויים. הגבול הזה מבחינתי הוא ברור, שכן יש סייג ערכי לדברים שנערים אחרים אמורים לסבול על חשבון ילד אחד בעייתי שמבקש לחבל בשיעור במזיד. כאמור, לא ברור אם מנו עונה להגדרה אחרונה זו, אך עקרונית מבחינתי הנ''ל הופך למועמד להעברה לבית ספר אחר – כפי שנקטו בתי הספר האחרים שכבר דאגו להעבירו אל מחוץ לשטחם. צר לי אם מחשבות אלה מעוררות בך קבס. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מקרה לבית ספר מיוחד [חדש] מורה למיוחדים   יום ד', 27/06/2007 שעה 1:16 בתגובה לאלכסנדר מאן לאור תגובתך עולה בי שאלה די בנאלית: האם בית הספר אמור לחנך לידע נטו או עליו לנסות ולהעניק לתלמידיו גם ערכים חברתיים? אחת הטענות הגדולות כלפי בתי הספר בישראל היתה שהם הפכו ל''בתי חרושת לציונים'' ולכן מערכת החינוך מנסה כיום להדגיש גם את נושא הערכים אם דרך ''שיעורי'' המחוייבות האישית וגם באמצעות תוכניות אחרות השמות דגש על הפן החברתי והמעורבות. כיום מקובלת גם ''תעודה חברתית'' הניתנת בדרך כלל בטקסי סיום שנת לימודים ומטרתה גם להעריך את אותו נער או נערה על תרומתו לקהילה ולחברה בבית הספר ואף מחוץ לו וגם כממריצה תלמידים אחרים לתרום לחברה הסובבת אותם. האם נראה לך כי גישה זו היא גישה שגויה? [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מקרה לבית ספר מיוחד [חדש] אלכסנדר מאן   יום ד', 27/06/2007 שעה 8:52 בתגובה למורה למיוחדים אתר אישי בית הספר אמור לחנך גם לערכים חברתיים, שאמורים להיות תקפים גם עבור התלמיד המפריע: לאחר מספר חוזר ונשנה של מקרים בהם הציק והפריע – הדרך היא בכיוון אחד: החוצה. הפן החברתי אינו אומר שהמפריעים והבעייתיים אמורים לקבל פרס על התנהגותם. התלמידים צריכים ללמוד ולהפנים שהחברה היא דבר חשוב בדיוק כמו האינדיוידואל, וכי אין שום סיבה שבעולם שיגיעו לבית ספר כדי לספוג חמש-שש שעות של הצקה והפרעה מצד ילדים שלא בנויים לשיעור פרונטלי במתכונתו הנוכחית. אז בתשובה לשאלתך: לא, הגישה הזו לא שגוייה. פשוט צריך להתגבר על כל אותו מלל פדאגוגי שבמקורו נועד כביכול ''לעזור לחלש'' ואשר כתוצאה ממנו נחשף התלמיד החברתי והידידותי לשורה שלמה של הפרעות והצקות. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

[חזור לדיון]

מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר

כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010