אבל מה עם הנחמה? [חדש]
כרמית   יום ד', 28/06/2006 שעה 12:18 אתר אישי
בגיל עשרים בערך, כשהבנתי שהמוות לא בהכרח מגיע במאה ועשרים, כתבתי צוואה רוחנית. בגיל עשרים ושמונה, כשצברתי קצת רכוש, כתבתי גם צוואה ''רגילה'' שמחלקת כל מיני דברים לאנשים. ובכל זאת, אין לי שום השגות לגבי הלוויה שלי, דרך הקבורה שלי או מנהגי האבל. אני לא רוצה שיבכו ויצטערו עליי. אני כן רוצה שאנשים שאני אוהבת ימשיכו בחייהם, ויהיו מאושרים, ולא יניחו למוות שלי לעמוד בדרכם. אבל אני גם יודעת שזו *לא הבחירה שלי*. עם כל הכבוד להוד מנוחתי עדן, הרי שמנהגי האבלות/קבורה/לוויה לא נועדו בשבילי בכלל. הם נועדו לנחם את החיים, ומי אני שאקבע לאנשים חיים איך להתנחם?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010