(נכתב בתשובה לצפיר צדוק, 21/06/06 10:44)
אפרופו זיכרון [חדש]
צפיר צדוק   יום ד', 21/06/2006 שעה 10:52
בתגובה לצפיר צדוק
נראה שיש מי שמנסים להשחיר את פניה , להוציא את דיבתה , היא מתה ריבונו של עולם , כבוד אנושי לא יזיק .

''כלבה משוגעת'' זה הזיכרון של מי שהטרידו אותה , מי שכותב ככה בעצם מאשש את טענותיה של מירב שהיא סבלה ממסכת איומים , גם מותה לא מהווה סימן כנראה להפסק השיסוי , מדובר גם באיש מקושר , בעל מעמד באינטרנט שיש לו הנחה מוטעת בקשר לשיפוט של האנשים באינטרנט שהוא בכל דיון מנבל את הפה , ראיתי אותו מגיב בעוד פוסטים , תמיד מקלל את המנוחה או מי שמנסה למצוא אצלה דברים חיובים .

זה לא תמים המהלך הזה כי הזיכרון במידה רבה אלו התגובות באינטרנט , והוא לא תמים ולא אלה שעומדים לצידו , אם תשאר ההודעה שהיא ''כלבה משוגעת '' זה למעשה יעיד על כל הדיון פה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפרופו זיכרון [חדש]
אחת   יום ד', 21/06/2006 שעה 11:11
בתגובה לצפיר צדוק
להוציא דיבתה? זה ממש מצחיק. מה שהיא עשתה נעשה, ונשאר גם אחרי שהיא מתה. ולמי שלא היה כבוד אנושי בחייו, שלא יצפה לקבל כזה אחרי מותו. אולי קללות זה דבר לא נחמד, ומצד שני, כל מי שזכה לקבל ממנה מטח של קללות או השמצות או מחיקות או עלילות לא ישכח את זה כל כך מהר, וגם לא יסלח על זה כל כך מהר. היא ידעה איך לעשות את זה, איך לפגוע במקום הכי כואב של הבן אדם, איך לדרוס ואיך לרמוס בצורה הכי אפקטיבית. זה היה אחד מכישרונותיה הגדולים. אז אל תתפלא כשאתה רואה תגובות כאלו. היו לה את המעריצים שלה, אבל היתה לה גם כמות בלתי נתפסת של אויבים שלא מבחירתם, שיזדקקו להרבה זמן כדי להחלים מהפציעות שנגרמו להם על ידה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפרופו זיכרון [חדש]
אורי קציר   יום ד', 21/06/2006 שעה 11:17
בתגובה לצפיר צדוק
אתר אישי
אינני מניח שאדם צריך להיות מקושר לכל אחד. אני מניח שאדם צריך לעשות את המירב כדי למצות את ההליכים נגד מי שהוא מייחס לו עבירות פליליות. וכן, זה כולל גם מכתב לגורמים רמי-דרג שאותם אין הוא מכיר אישית. כאשר חייל קובל לנציב קבילות החיילים בטענה שמפקדו מפר בשיטתיות חוק צבאי חשוב האם הוא חייב להכיר את הנציב אישית כדי שתלונתו תיבדק ותטופל? ודאי שלא.

לגבי האאוטינג: תאר לך שאדם שיש לו חשבון אישי ארוך איתך יפיץ תמונה שלך ברשת ומתחתיה יכתוב שהאיש שבתמונה מבצע עבירות מין נגד ילדים. מאחר ואנו נוטים, כמעט אוטומטית, להאמין לצד החלש, רוב מקבלי המייל יאמינו לו כמעט מייד. לפיכך, הנזק העצום שעלול להיגרם כתוצאה משימוש במכשיר נקמני כל כך כולל גם נזק לחפים מכל עוון. והנה אנו מגיעים שוב לתוצאה: מירב הייתה חייבת לנסות ולמצות כל הליך אפשרי לפני שכתבה מה שכתבה ופרסמה שמות שעליהם תוטל סטיגמה. ככל הנראה לא עשתה זאת.

ובנושא הזיכרון שישרוד: הדבר תלוי, כמו תמיד, בתודעתם של מוקיריה ושל שונאיה ובנכונותם לעשות משהו כדי לשמר את אותה תודעה לאורך זמן. לא הכרתי אותה, לא בילדותה ולא בבגרותה, ומעולם לא הייתי בקשר עימה, ולכן איני יכול להעיד עליה אלא רק להתרשם ממה שקראתי. אם רוצים להנציחה, יש לא מעט דרכים לעשות זאת. אחת מהן, למשל, היא להקים אתר לזכרה. האחרת היא ליזום כתבות עליה. השלישית היא להוציא לאור ספר או חוברת באותו הקשר. הרביעית היא לנסות לארגן סרט תעודה. החמישית היא ליזום אירוע כלשהו - מתערוכה ועד תחרות כתיבה יצירתית ומהקמת קרן מילגות למחקר פסיכיאטרי ועד להקמת ספריה על שמה. לא חסרות אפשרויות. אם אתה, או מאן דהוא ממכיריה ומוקיריה רוצה לעשות משהו מעין זה, הדבר בוודאי נמצא בידכם ואיש אינו מונע זאת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפרופו זיכרון [חדש]
צפיר צדוק   יום ד', 21/06/2006 שעה 11:58
בתגובה לאורי קציר
אתה מצייר תמונה לא מציאותית , אישה מוכה וחבולה חולה מעורערת לא יכולה לנהל תכתובת עם הגורמים האלה בצורה מושכלת , אולי לך יש יכולות כאלו וזה קל לנהל דברים כאלה במשרד ממוזג איש גם לא מאיים עליך ואין לך מושג מהי הטרדה מינית , או איום כלפיך , היא היתה נרדפת , חולה והיא התנהגה בהתאם .

כגבר אני מבין שלעיתים יש נשים נקמניות , אני מקוה שאתה לא מרמז שמירב היתה נקמנית או שקרנית. היחס בין נשים נקמניות לבין גברים מטרידים הוא חד משמעי וצריך לתת עדיפות לטיפול בהטרדות מיניות .

ההוכחה שהתנכלו לה היא מול עינייך , אם מעז לבוא לפה איש ידוע ומתוקשר כמו הערס הפואטי האלים , ומנבל את הפה שלו ומאיים על כותבים , משמיץ אנשים בריש גליי וזו לא הוכחה בשבילך שהיא אויימה , אז כנראה שאתה פשוט נוהג כמו בת יענה , אין פה הרבה מקום לחיבוטי נפש כשאתה קורא איזו שפה משתלחת משמשת את הערס כנציג של מי שאיימו עליה , אני בוחר דווקא בה , ואני כן מאמין לה.

לדעתי העסק הזה מדיף ריח רע , ניצול כוחני של אנשים ידועים כל מיני אנשים ובעיקר נשים חלשות , מדוע אינך חושד בערס ובחבריו , הרי הם באמת לא באים בידיים נקיות לדיון הזה ,וראה איזה שפה מתלהמת משמשת אותם , אם אתה אדם הגון , אז הכל מונח לפניך ואתה חייב להתיחס לצורה בה הוא כותב על מי שמנסים ליצג דברים שונים מהשקפתו , דעתו ידיעתו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפרופו זיכרון [חדש]
ערס פואטי   יום ד', 21/06/2006 שעה 11:53
בתגובה לצפיר צדוק
אתר אישי
אורי, מחקת לי את התגובה בשל הביטוי? נו טוב, להלן התגובה ללא הביטוי הנורא. וצדוק - מעולם לא היה לי קשר איתה, אבל היא הרסה את החיים, פשוטו כמשמעו, לכמה אנשים שאני מכיר.

אורי, איש יקר, תראזי ''בלוגר חריף''? בחייך, מאז נתתי לדודתי הפולניה זושקה לטעום מהחריף האשכנזי של שטראוס והיא אמרה שזה דווקא נעים המתקתק הזה, לא נתקלתי בכינוי כה מופרך. יש הרבה מה לומר על הפרשה, ומן הסתם הרבה עוד יאמר. כולל דברים שלשמעם ההגיון, הטעם הטוב או הלב יאלצו לחבוט בקירות בזעם.

הייתי שמח להעלות שאלה אחרת, שאולי תתייחס גם אתה אליה בפוסט עתידי ואולי גם המגיבים: כולם כאן שואלים מה היו צריכים לעשות לטובת מירב, או מה היא היתה צריכה לעשות: ושאלתי היא, מה היו מותקפיה צריכים לעשות? אם אנחנו מנתחים יותר משנה של אלימות מצד הבחורה כלפי העולם סביבה, אנו רואים שהדרך היחידה של אנשים להתמודד היתה להתקפל ולהיעלם כאשר התקיפה אותם. מי שלא עשה כן והמתין בסבלנות עד שהכוונות של רפונזל התאפסו על ''מנוול'' חדש, למשל ניסה לתבוע את עלבונו בהסרת הדיבה שנכתבה עליו - נכווה.

וזו גם הסיבה שאף אחד כמעט לא הגיב לפני שהתאבדה. כי הבלוגרית הזו היתה נצמדת בחמת זעם לכל מי שהיה מגיב כלפיה, בלי קשר אם הוא בעדה או נגדה (ואם הוא לא היה 100% בעדה הרי שהוא היה נגדה). למעשה, פרט ל''בלוגר החריף'' לא נתקלתי כמעט בטקסטים שהם כולם אמן ואמן לכתביה של מירב. ראינו איך גם חנן כהן (שטרם השכיל להכיר בטעותו הקרדינלית בסילוק בלוג הפסיכולוג מוובסטר) חטף ברגע שחרג מהקו הדוגמטי של מפלגת 'אני מסכנה ואני צודקת ומגיע לי'.

למותר לציין, כמו רבים כאן, שאני מכיר חלק מהמעורבים. ושאני לא מאמין למירב בשיט על דבר ממה שאמרה, פשוט לפי השימוש בתער של אוקהאם: כל פעם שדברים שאמרה עומתו עם העובדות, היכן שניתן היה לבדוק, המציאות ניצחה.

וכדאי גם להוסיף שבלי קשר אם אני מאמין או לא, לאמונה שלי יש אותו מקום כמו לאחרים שהחליטו שהם מאמינים לה, מסיבותיהם שלהם. עם כל הכבוד לאמונות של כולנו, לא לפיהם צריך להיקבע מה נכון ומה לא. בסיפור הזה, עד רגע ההתאבדות שהיתה אלימות עצמית נוראה, הקרבנות העיקריים של האלימות שלה היו כל מי שעבר במקרה בסביבה והיא החליטה שהוא נגדה.

(אורי, אם זה עדיין מוגזם בעיניך, אנא הסבר לי במייל מדוע).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010