(נכתב בתשובה לאורי קציר, 06/05/06 18:53)
פריחה תרבותית תחת שלטון עריץ [חדש]
דפנה   יום א', 07/05/2006 שעה 6:19
בתגובה לאורי קציר
בשלטונם של עריצים אין מניעה ליצירות דופן כאלה או אחרות, בזמן מהזמנים לפרוח. כאן מדובר בתפנית, בחדשנות, בחזרה וסגידה לעידן פגאני. הרנסנס פותח את עידן הזמן החדש בתולדות הימים. באיטליה של שלטון עריצים יש מקבץ יוצא דופן בזמן ובמקום (בעיקר בפירנצה) של כישרונות במגוון תחומים רחב, ביניהם גם המאיימים על הכנסייה. גלילאו היה איש מדע, שכממשיך קופרניקוס, איים ממש על דרכה של הכנסייה, ואף הועמד לדין האינקוויזיציה (פעמיים!!). בכ''ז יש לו בסתר תמיכה אפיפיורית ממסדית. גלילאו לא הועלה על המוקד כאשר הנזיר המטיף, החסוד סבונרולה נרדף עד לסופו המר. בכ''ז פראדוכסאלי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פריחה תרבותית תחת שלטון עריץ [חדש]
אורי קציר   יום א', 07/05/2006 שעה 9:19
בתגובה לדפנה
אתר אישי
אני לא בטוח לגבי ההשוואה הזו, דפנה. גלילאו אמנם לא הועלה על המוקד, אבל אין לשכוח כי הוא היה מדען שהגיע למסקנותיו ופרסם אותן באופן אישי מאוד. סאוונארולה, לעומתו, לא היה נזיר מתבודד רגיל אלא ערך עצרות שבהן נכחו אלפים, אם לא רבבות, של תומכים. העצרות הללו הזכירו במידה רבה את מה שהתרחש באיראן בתקופת המהפכה החומייניסטית: נאומים חוצבי להבות, אקסטזה מוחלטת של הקהל ומחוייבות רגשית ואידיאולוגית עצומה מצד השומעים לפעול ברוח דברי המטיף. סאוונארולה, במלים אחרות, היווה איום פוליטי מיידי ולכן טופל ככזה. לגלילאו לא היו שום גייסות.

אם נחזור לרגע לאלכסנדר הששי, הרי שהפחד ממנו וההתקוממות נגד כל מה שייצג מזכירים, במידה רבה, את תהליך הדה-סטאליניזציה שעבר לפני כמה עשרות שנים על ברית המועצות. ההבנה, שהתחדדה במשך שנים ארוכות של שלטון עריצות מושחת, שהמשכו של שלטון כזה יביא לקריסת היסודות החברתיים העמוקים ביותר, חייבה פעילות למיגורן המיידי של השיטות בהן השתמש אותו שלטון עצמו. במקרה של הפוסט-סטאליניזם זה עבד. במקרה של הנצרות הממוסדת, זה לפחות הביא לתקומתה של תנועת הרפורמציה בהנהגת מרטין לותר.

חשוב לזכור שלנצרות כמו רפורמטורים שיצאו נגד המימסד המושחת והרקוב שלה עוד לפני לותר - ג'ון ויקליף, ויליאם איש אוקאם, יאן הוס ואחרים. גם בני תקופתו האחרים היו פעילים מאוד בהקשר של הטחת האשמות באותו מימסד רקוב ותביעה שישנה את דרכיו הנלוזות: ארסמוס, יוהן קלווין, אולריך צווינגלי ודומיהם ניזונו כולם מאותה רוח מחאה ששטפה מדינות קתוליות רבות מזה מאות שנים בתגובה לעריצות ולריקבון של האפיפיורים. אלכסנד הששי, כאמור, היה האפיפיור שיותר מכל הוכיח להמוני השומעים של אותם רפורמטורים שדבריהם נכונים ושדרוש שינוי מקיף, עמוק וכואב בהתנהלות הכנסייה. זו הסיבה שהרפורמציה נחלה הצלחה מסחררת זמן קצר למדי לאחר שמת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010