(נכתב בתשובה לאילן, 14/02/06 10:17)
''ככל הגויים'' [חדש]
ערן עסיס   יום ד', 15/02/2006 שעה 16:13
בתגובה לאילן
לפי מה שהבנתי מדבריך, אתה מקונן על התהליך שבו אבד האופי ה'אמוני' של היהדות והיא קיבלה אופי ממסדי, של חוקים ושלטון.

צריך לזכור שהבחנה חותכת זו, בין אמונה לבין דת, היא ביסודה מאפיין נוצרי; ישו קורא למאמיניו שלא לקיים מצוות מעשיות (כביכול, בקיאותי נמוכה בכך), ולהדגיש תחתיהן את אמונת הלב. זה לא היה מהלך של 'חדש ימינו כקדם' - ההפרדה הזו היא חידוש בעולם היהודי (ולדעתי היא מושפעת מפילוסופיה יוונית - אפלטון).

אינני יודע מה הייתה הבעיה של היהדות, שהורידה את קרנה בהיבטים שאתה מצביע עליהם (שמא השחיתות?). מה שבטוח שהחיבור בין העולם הרוחני-דתי לעולם השלטוני לא היה חדש. מספיק להעמיד לנגד עינינו את הדמויות הרוחניות האולטימטיביות של עם ישראל במקרא - משה, יהושע וכו' - הם היו מנהיגים רוחניים ושלטוניים כאחת.

אני לא טוען שהמהלך ההיסטורי שאתה מתאר איננו נכון כלל וכלל. ייתכן שהעמדה הזו של שלטון יחד עם דת הובילה לאיזושהי הסתאבות, והתוצאות של מרד בר כוכבא ועליית הנצרות הם ריאקציה לכך. ברם, בה במידה שהנצרות מרדה ופרשה מן היהדות, התפתח בתוך היהדות זרם מתון ברוחו שלא וויתר על המצוות המעשיות - הפרושים. גם הם חלקו על הגישה הצדוקית הרואה בפולחן המקדש את תכלית היהדות, ומקדשת עמדה שלטונית-כוהנית. בניגוד לישו, שמרד וזרק הכל, רבן יוחנן בן זכאי נתן לרומאים את ירושלים כדי לקבל את 'יבנה וחכמיה', את לימוד התורה כאופציה רוחנית אלטרנטיבית. מנקודת מבט פרושית, המרד של ישו היה מוצדק, אך הוא לקח את הדברים רחוק מדי.

לדעתי, אין פסול בכך שתנועה רוחנית תשאף גם למעשה; אך כאשר מגיעים לרמה הלאומית, והמעשה הופך לשלטון של ממש, צריך להיות עדינים במיוחד כי קל מאוד לאבד את הרוחניות בעמדה כזו. המתח הזה קיים תמיד, ולא נראה לי שניתוק האמונה מן הדת הוא הפתרון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010