הציונות של עזיז דומט
יום ה', 31/03/2005 שעה 21:30
בראשית שנות העשרים ובמהלך שנות השלושים פעל בארץ המחזאי עזיז דומט. לא רבים מכירים כיום את שמו, אבל האיש המיוחד הזה, ערבי-נוצרי יליד מצרים, היה אחד המטיפים הגדולים של אותם זמנים לדו-קיום יהודי-ערבי בארץ ישראל. למעשה, הוא אף סבר כי שיבת היהודים לארץ מהווה מעין איחוד מחדש של שני חלקי הגזע השמי שנותקו לפני מאות שנים. את הנושא חקר המחזאי יעקב לנדאו, שזכה לא מזמן בפרס ישראל בתחום המזרחנות. הנה כמה פרטים עליו










כשלמדתי יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, נהגתי לשבץ בלוח הזמנים שלי קורסים שעניינו אותי אישית. אחד הקורסים האלה, שאותו אני זוכר עד היום, ניתן על ידי פרופסור יעקב לנדאו, מזרחן בעל שם בינלאומי. הקורס עסק בפוליטיקה פאן-איסלאמית ובניסיונות ההיסטוריים להקים מדינה שהמכנה האיסלאמי המשותף לתושביה יהיה אמונתם הדתית ודבקותם בעקורונת האיסלאם - מכנה משותף שיגשר על פני פערים של עזג, צבע ומעמד. השיעור של לנדאו הפך אותי למתעניין נלהב בנושא, אבל על כך - אולי - בפעם אחרת.

לפני ימים אחדים פורסמה הודעה על זכייתו של לנדאו (יחד עם פרופסור ששון סומך, מזרחן מוערך אחר), בפרס ישראל למזרחנות. אני לא מכיר יותר מדי מזרחנים, אבל את תמיכתי האישית הבחירה הזו קיבלה מתוקף הניסיון האישי שלי כתלמידו. ובהקשר זה, אני רוצה להביא היום סיפור שתיעד אותו לנדאו עצמו: סיפורו של המחזאי עזיז דומט.

בראשית שנות העשרים, מספר גם ההיסטוריון מרדכי נאור, דיברו כולם על דומט. הוא היה הכוכב הצעיר והמבריק בשדה המחזאות. מוצאו הערבי מחד נטייתו התרבותית למערב מאידך הפכו אותו לדמות אופנתית, אקזוטית ומרתקת. הוא היה שחום עור, משופם, מוכשר, גבוה ומרשים. אל הטרקלינים המצוייצים של היבשת פרץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהעולם היה צמא לדור חדש של גיבורי תרבות. והוא, דווקא הוא, הפך להיות מזוהה עם הציונות.

עזיז דומט בתצלום מטושטש יחיד ששרד ממנו. ציוני בראשית דרכו, פרו-גרמני בהמשכה, נספה במחנה ריכוז

דומט, נוצרי, נולד ב-‏1890 במצרים, אך גדל והתחנך בארץ ישראל. לאחר שהשתלטה בריטניה על ארץ ישראל וקיבלה מנדט בינלאומי לנהל אותה, היה דומט עד לצמחיתן המהירה של התנועות הלאומיות של היהודים והערבים ולהתנגשויות התכופות ביניהן. דומט נקט עמדה יוצאת דופן: בניגוד לרוב הערבים הוא טען כי העלייה היהודית עשויה להביא ברכה רבה לאוכלוסייה הערבית. אלה שחשבו כמוהו חששו להביע את דעתם מחשש בן ייפגעו על ידי לאומנים ערביים וקנאי דת מוסלמים. אבל דומט, כאמור, היה שונה מהם.

דומט התרשם מאוד מדמותו ההירואית של יוסף טרומפלדור, דמות שכנראה נותרה צרובה גם בזכרונם של לא מעט ערבים אחרים. ככל הנראה נכסף לגיבור ערבי בעל אופי דומה ותכונות זהות; אחרת, קשה להסביר מדוע בחר לכתוב אתצ מחזהו המפורסם ביותר דווקא עליו. באותו מחזה (שנקרא בפשטות ''יוסף טרומפלדור''), תיאר דומט את סיום הקרב בתל-חי, אבל מזוות מיוחדת במינה. היהודים, מגיני המקום, שיתפו במחזה פעולה דווקא עם ערביי הסביבה במאבקם המשותף נגד ה...צוענים דווקא. בקרב הדמים האחרון נפל, לצד הגיבור הגידם, גם ידידו, השייך הערבי המקומי.

לנדאו, שחקר את הפרשה, נפגש עם בני משפחתו של דומט, המתגוררים עד עצם היום הזה בחיפה, וקיבל מהם חומר המתעד את אותו מחזאי נשכח. לדבריו, המחזה ''יוסף טרומפלדור'' הועלה בזמנו בקהילות היהודיות במזרח אירופה, ואף הייתה כוונה להציגו ב''הבימה''. אלא שמשום מה, הדבר לא יצא אל הפועל. דומט עצמו היה קשור בידידות אמיצה עם כמה מנהיגים יהודיים, שהנודע שבהם היה הסופר ישראל זנגוויל, אחד מאבות הזרם הטריטוריאליסטי בציונות. הוא היה בן בית במסיבות שערכו יהודים דווקא ולעתים קרובות נהג לקרוא בהן מיצירותיו החדשות.

רומן אחר שלו (שלא הודפס), ''עמוד האש'', עסק אף הוא בשיבת היהודים לארצם ובמפגש בינם לבין היישוב הערבי בה. לנדאו מספר כי הוא עוסק בד''ר ראגב, צעיר ערבי-נוצרי המתלהב משיבת היהודים לארץ ישראל ואף מעלה את הסברה כי ערביי הארץ אינם אלא צאצאי עשרת השבטים, ומכאן שהתנועה הציונות מביאה לידי איחוד מחדש של כל חלקי העם היהודי הקדום. המשכיל הערבי הצעיר מבקש לשאת לאישה צעירה יהודייה, אך לאחר טקס האירוסין הוא נרצח על ידי מתנקש ערבי הדוקר אותו בסכין מורעלת. סוף עגום, לכל הדיעות, לקשר רומנטי שאמור היה לגשר על ההבדלים הדתיים והתרבותיים בין העמים החיים כאן. לנדאו, המביא את הסיפור, סבור כי יש בו לא מעט יסודות אוטוביוגרפיים, משום שדומט, כמוהו כראגב, למד באירופה, חזר אל משפחתו בחיפה והתפעל מתל אביב החדשה. למעשה, ב-‏1922 הוא אף פירסם עליה מאמר אוהד מאוד בעיתון האוסטרי ''ויינר מורגנצייטונג''.

(אגב, סופר הילדים שרגא גפני (שנודע גם בשמות העט אבנר כרמלי, און שריג, איתן דרור ויגאל גולן), שבמשך שנים מטיף למעין כנעניות בגוון ימני מאוד, סבור אף הוא שקיים קשר גנטי קדום בין ערביי ישראל ויהודיה ושרבים מהערבים החיים עימנו כיום אינם אלא צאצאי יהודים שאולצו להמיר את דתם לאיסלם. יתכן שאם היה מכיר את דומט היה מוצא עימו שפה משותפת).

ב-‏1922 פרסם דומט שתיים מיצירותיו בכתב-העת הספרותי ''החיים'', שהופיע בירושלים. באותו כתב-עת סופר גם כי דומט מסר לסופר אביגדור פויירשטיין (אביגדור המאירי) שלושה ממחזותיו - ''משחק ההרמון'', ''האחרון בבני האומידים'' ו''בן סירא'' - כדי שהלה יתרגמם לעברית. מרדכי נאור פירסם את תשבחותיו של פויירשטיין על ידידו הטוב: ''עזיז דומט עוזב את אירופה ובא הביתה וממשיך את חלומותיו, וחלום חלומותיו: השלום. וכאן בבית - אוי - כאן מוצא הוא שוב את אירופה: את הדם, את החיה הנאורה, את הפוך הפוליטי ואת המלחמה. בעיניים תמימות מסתכל הוא במחלה, מעמיד אותה על הדיאגנוזה ומתחיל בעבודה. בעבודת השלום. והעבודה פשוטה כל כך. שני חלקי הגזע השמי שוב מצאו זה את זה ושוב עליהם להתחיל מראש; היהודי והערבי לא שאחים הם, אלא אותה האישיות עצמה - תועק הוא פ והא לכם אלף ראיות והוכחות''.

תקוותיו הפרו-ציוניות של דומט לא עמדו בפני המציאות העגומה שאליה התדרדר הסכסוך היהודי-ערבי. ככל הנראה, הוא התייאש ממציאת פתרון של שלום בין הצדדים והחליט להפעול בכיוונים אחרים. אליבא דלנדאו, דומט נסע ב-‏1939 לגרמניה ושם שימש כקריין בערבית ברדיו ברלין. לימים, הסתכסך כנראה עם הממונים עליו והוא נאסר והועבר למחנה ריכוז, בו מת ביולי 1943.

יהיו כאלה שיבכרו להדגיש דווקא את הצדדים הפרו-גרמניים באישיותו של דומט. אבל לא ניתן להתעלם מפעילותו המוקדמת והמדיעות האידיאליסטיות שביטא בזכות החיבור בין שני העמים - חיבור שכיום נראה יותר כפנטזיה או כמשאלת לב מאשר כתרחיש בעל סיכויים להפוך למציאות של ממש. כדאי שנזכור אותו, את דומט. לא נמצא רבים כמוהו.

מי שמכיר את הנושא מוזמן לתרום עוד פרטים עליו. כל מידע מועיל (למשל, אם יצירותיו של דומט אכן תורגמו לעברית והיכן ניתן - אם בכלל ללמצאן; או היכן נמצא קברו) יתקבל כאן בשמחה ובתודה.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ומי כותב המאמר? [חדש]
שי פישר   יום ג', 05/04/2005 שעה 17:30
קצת מציק שלא רשום באף מקום בעמוד מי כתב את המאמר הזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ומי כותב המאמר? [חדש]
אורי קציר   יום ד', 06/04/2005 שעה 14:42
בתגובה לשי פישר
אם תסתכל בפרק ''על האתר'' תוכל לדעת את התשובה לשאלה הזו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ושאלות [חדש]
מונס   שבת, 23/04/2005 שעה 10:37
כמה עוד כאלה אנחנו מכירים?

האם יש ביכולתם לשנות את מהלך ההסטוריה, או להביא לקירוב לבבות?

כמו שאמר גדי יגל במערכון הקבלן: '' אף פעם לא יהיה שלום איתם''.

מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא חידשתם דבר [חדש]
שושנה   יום ב', 16/05/2005 שעה 12:59
בתגובה למונס
לא התחדש במאמר זה הרבה, ברור שהערבים והיהודים מוצאם מגזע אחד, אין מי שמכחיש זאת. לא אנו ולא הם, בן צבי חקר את מוצאם של ערביי חברון והר חברון ומצא שהתאסלמו במאה ה18 בערך. עד היום זקנות הבדואים בהר חברון מדליקות נרות ביום שישי, למרות שאינן יודעות מדוע הן עושות זאת, הם גם מלים את ילדיהם בגיל צעיר מאד, שלא כמו הערבים העושים זאת בגיל ההתבגרות.
למעשה, המריבות הקשות ביותר הן בין אחים, כי מעורב בהן גם אלמנט ריגשי,המריבות הקשות ביותר הן על ירושות...כך שאין פתרון באופק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא חידשתם דבר [חדש]
אורי קציר   יום ג', 17/05/2005 שעה 8:53
בתגובה לשושנה
שושנה, עובדתית חלק גדול מערביי ישראל אינם צאצאים ישירים לאנשים שחיו כאן בתקופה בה הייתה הארץ מיושבת ביהודים (כלומר, עד חורבן בית שני). רבים מהם באו לכאן עם השנים כחלק מצבאות כובשים, כמו הצבא המוסלמי של מצביאי מוחמד בשנת 634 לספירה. הכפר ג'סר א-זרקא (לא רחוק מקיסריה), למשל, הוא במקור מחנה של עובדים שהובאו מסודאן כדי לסלול כבישים בימי שלטון המצרים בארץ (1832-1840). גם משפחת אל-מצרי הוותיקה משכם, אחת המשפחות הגדולות והעשירות בקרב הפלסטינים, היא משפחה מצרית במקור, כפי שמעיד עליה שמה. ברצועת עזה חיים כיום צאצאים של מתיישבים מוסלמים מבוסניה שהתיישבו בקיסריה באמצע המאה ה-‏19. במזרח ירושלים חיים מאות תושבים שאנו סבורים שהם ערבים, אך מקורם הוא, למעשה, צועני.

בהקשר הרלוונטי למאמר, דיעותיו של עזיז דומט היו, ללא ספק, חריגות בהשוואה לרבים אחרים בני תקופתו. יחד עם זאת, חלק מהמחקרים שיצאו מאז (כמו הספר ''צבא הצללים'' של הלל כהן) מראים כי הייתה כאן אוכלוסיה ערבית לא מבוטלת שביקשה להגיע להסדר עם היהודים ולחיות עימם בדו-קיום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא חידשתם דבר [חדש]
שושנה   יום ג', 17/05/2005 שעה 16:39
בתגובה לאורי קציר
לא טענתי שכולם צאצאי יהודים, טענתי שרובם שמיים ומתוקף היותם בני שם, הם בגדר ''אחים'' או ''בני דודים'', אבל מה שחשוב הוא שאינם מחזיקים בדיעותיו שלעזיז דומט...ואפילו נניח שיש יותר אנשים בין הערבים שהיו מתפשרים עם קיומה של מדינת ישראל, הקיצוניים שביניהם לא יתנו לזאת לקרות. גם ההיסטוריה ומה שקרה לצלבנים מחזקת את דעת הקיצונים שלא כדאי להשלים עם קיומה של מדינת היהודים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא חידשתם דבר [חדש]
אורי קציר   יום ד', 18/05/2005 שעה 8:31
בתגובה לשושנה
טענה בעייתית במקצת, שושנה. אם חלק מהערבים המתגוררים בישראל ובשטחים שבשליטתה הם יבוא ממקומות אחרים, הם אינם בהכרח בני שם. אפריקנים, למשל, נחשבים כבני חם. אני גם לא ממש משוכנע שכל היהודים שמתגוררים כאן הם שמיים. רבים מאיתנו צאצאים למשפחות שהתערב בהם דם אירופי לחלוטין, ובמובן זה זורם בנו לא מעט מצאצאי בני יפת. בקיצור, יש כאן ערב רב של אנשים שבהיותם תושבי במזרח התיכון אנו מגדירים אותם אוטומטית כשמיים.

נכון, דיעותיו של עזיז דומט הן כיום בגדר החריג, ואפילו לתקופתו הן לא היו בדיוק פופולריות. אבל יש לזכור שדומט פעל בתקופה בה הייתה התנועה הלאומית הפלסטינית בחיתוליה ובמידה שהייתה תנועה כזו - היא הייתה מזוהה כמעט לחלוטין עם משפחת חוסייני הירושלמית. אש''ף לא היה קיים עדיין ולא הוכר כנציגו של העם הפלסטיני. במצב כזה היה קל יותר מהיום להביע עמדות שאינן מתיישרות עם הקו הלאומי שעבר כחוט השני מאז אותתה תקופה במשנתם של אנשים כמו אחמד שוקיירי, יאסר ערפאת ומחמוד עבאס.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא חידשתם דבר [חדש]
עודד ליפשיץ   יום ד', 10/05/2006 שעה 17:23
בתגובה לאורי קציר
שלום אורי. שמעתי את הטיעון על מקור אנשי ג'סר ר-זרקא מפי בחור בשם מאיר ברק שצועד איתי בשביל ישראל. אשמח לדעת: א.האם יש מקום/מקור נוסף שאני יכול לקרא על זה.
ב. האם ישנם ישובים אחרים שתושבם באים מאותו מוצא...
תודה, עודד
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
ירון   שבת, 07/01/2012 שעה 0:40
עקב לנדאו פרסם לראשונה את פרי מחקרו בנושא עזיז דומט במאמר תחת הכותרת: הסופר עזיז דומט ויחסו למעל הציוני בא''י '' בכתב העת ,שיבת ציון ,כרך ד עמודים 264- 269 בשנת תשט''ז.

מאמריו הפרו -ציוניים זכו להתייחסות בעיתון פלסטין שתקף אותו על מאמריו ומחזותיו. ההתיחסות אליו באה גם בעיתון העברי דואר היום.

ככל הנראה הוא קבל בסוף 1924 הזמנה להיות שליח קרן היסוד בארצות אירופה כדי להתרים עבורה.

ככל הנראה לקראת השנה הבאה אפרסם מחקר השוואתי הכולל בין היתר השוואה בין תפיסותיו לבין התפיסות שייצגו כותבים יהודים בשפה הערבית

ירון
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מחזהו של עזיז דומט-יוסף טרומפלדור [חדש]
מיכאל זלוטין   יום ד', 11/07/2012 שעה 23:18
בדף המידע מס' 31 מיום 26 דצמבר 2007
מספר איתמר לוי כי מחזהו של עזיז דומט-
''יוסף טרומפלדור'' מחזה בשלוש מערכות, כתוב בגרמנית, ואשר נכתב בחיפה בשנת 1922
נמצא על ידו, בעזבון ספריתו של המשורר המתרגם והמסאי יצחק עקביהו שנפטר בחיפה בשנת 1999 וספריתו העניפה הועברה ע''י יורשיו של עקביהו לאיתמר לוי.
על פי הכתוב בדף המידע. אביגדור המאירי כתב מאמר נלהב על המחזה בעיתון האידי ''אלטנוילנד'' בשנת 1925, ואף דאג לתרגום קטעים מהמחזה לאידיש.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©