ברונקו בירד
יום ב', 28/02/2005 שעה 23:36
זכייתו השנייה של קלינט איסטווד בפרס האוסקר עשויה להתפרש על ידי ציניקנים כעוד מחווה פנימית של הגורמים המסחריים בתעשיית הבידור למי שמספק לה לא מעט מזומנים. למעשה, יש בכך הרבה יותר מזה. השחקן שנחשב בעבר לחד-ממדי הפך בשלושים וחמש השנים האחרונות לאחד הבמאים הרבגוניים והייחודיים בתולדות הקולנוע. מעבר לעשיית צדק פיוטי עם איסטווד, מאיצה הזכייה הכפולה שלו בפרס היוקרתי את תהליך הפיכת יצירתו לקלאסיקה בפני עצמה.










מה אומר לכם, שמחתי כשקלינט איסטווד קיבל את פרס האוסקר על ''מיליון דולר בייבי''. שמחתי, כנראה, מהסיבות הלא נכונות. טרם הספיקותי לצפות בסרט הזה, אף כי בכוונתי לעשות כן בקרוב, והתחושה הטובה שלי נבעה בעיקר מהאישור שהעניק מתן הפרס לשתי תיזות שפיתחתי בשנים האחרונות. האחת, שהוליווד סוף סוף מתנערת מתווית השטחיות האלימה שהדביקה לקריירה של איסטווד במשך יובל שנים; והשנייה, שקלינט איסטווד הבמאי ייזכר, בסופו של דבר, כאחד הבמאים המוערכים והמשפיעים ביותר בתעשיית הסרטים.

ייאמר מייד: אינני עוסק בביקורת קולנוע. אני רק מבקר בקולנוע וצופה בסרטים. במשך השנים פיתחתי טעם מוזר למדי לגבי גבר החי ופועל בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. היצירות האהובות עלי הן דווקא אלה של במאים מסוגם של פראנק קאפרה, ג'ורג' סטיבנס (''אשת השנה'', ''גונגה דין'' ''שיין''), ויליאם ויילר (''מיסיס מיניבר'', ''שנות חיינו הטובות ביותר'', ''חופשה ברומא''), פרד זינמן (''בצהרי יום'', ''מעתה ועד עולם''), סם ווד (''הייה שלום, מר צ'יפס'', ''קיטי פויל''), בילי ויילדר (''סטאלאג 17'', ''שדרות סאנסט'', ''עוגיית המזל'', ''חמים וטעים'') , ג'ורג' קיוקור (''סיפור פילדלפיה'', ''אור הגז'', ''צלע אדם'') ואלפרד היצ'קוק ''רבקה'', ''פסיכו'', ''מזימות בינלאומיות'', ''חלון אחורי'', ''ורטיגו''). אולי שכחתי אחד או שניים, אבל בגדול הרעיון הוא שאני אוהב סרטים ישנים. כאלה שעשו אותם בטכניקות אחרות, עם חשיבה אחרת, שהדיאלוגים שלהם בנויים אחרת והמקצב הכללי של הסרט אינו מושפע מהבומבסטיות הטכנולוגית המאפיינת חלק מהיצירה הקולנועית היום. אני קצת חוטא כאן לאמת, משום שקיימים במאים עכשוויים שמצליחים לגעת אצלי בלא מעט מקומות בפנים (סטיבן ספילברג, מרטין סקורסזה, מילוש פורמן ועד לא מזמן גם סטנלי קיובריק), בין השאר משום שמגע ידם מצליח לנווט את העלילה באופן שאינו נבלע באקטסרווגנטיות של ההפקה וסוחט מהשחקנים דקויות הבעה עדינות, לעתים ברמות רגשיות גבוהות במיוחד, המגדילות את מקדם ההזדהות של הצופה עם הדמויות.

אבל נשוב, ברשותכם, לאיסטווד. עבודת הבימוי הראשונה שלו הייתה ''מיסטי'' (שמו המלא של הסרט הוא Play Misty for Me), יצירה דלת תקציב שבה גם שיחק בתפקיד הראשי. בסרט ריאליסטי זה גילם איסטווד דמות של שדר רדיו בתחנה בשם KRML (רמז לעיר הקליפורנית כרמל, בה הוא מתגורר), המתמחה במוסיקת ג'אז. לאט לאט, תוך יצירת האווירה הלילית העוטפת את עולמו של השדר, בונה איסטווד עלילה על רומן מזדמן הנרקם בינו לבין אחת מהמאזינות הקבועות שלו, הנוהגת להתקשר לתחנה ולבקש שינגן למענה את הנעימה ''מיסטי''. כשמבקש איסטווד לסיים את הקשר ולשוב אל בת זוגו הקבועה, הוא מגלה שהמעריצה אינה מוכנה לוותר עליו ואינה מהססת אף לנקוט באלימות קיצונית כדי לממש את בעלותה על רגשותיו. אם זה נשמע מוכר, הרי שהסיבה לכך היא ש''חיזור גורלי'', שובר הקופות בכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז העוסק באותו עניין עצמו, הוא רימייק של אותו סרט בדיוק. איסטווד, אגב, לא קיבל על הסרט הזה שום תשלום. זה היה התנאי שאותו נאלץ לקבל כדי להשיג את הסכמת המפיקים למינויו כבמאי. השאר כבר שייך להיסטוריה.

איסטווד בימים בהם שיחק במערבונים האפיים של סרג'יו ליאונה. זיהו אותו אז כשחקן מוגבל למדי

הסרטים הבאים שביים בנו לאט לאט את דמותו כיוצר מיומן המיישם את הנטיות האינידיבידואליסטיות הטבועות באישיותו במרחב ובנסיבות שבהם הוא פועל. למעשה, אם בוחנים את בחירת הסרטים שלו – הן כשחקן והן כבמאי – ניתן להבין זאת עוד יותר. זהו חוט השני המחבר בין האיש ללא שם, גיבור המערבונים שביים סרג'יו ליאונה, לבין גיבורים בודדים מסוגם של השוטר הארי המזוהם, פורע החוק ג'וזי וולס, הסקסופוניסט פורץ הדרך צ'ארלי פארקר (''בירד''), האקדוחן ביל מאני (''בלתי נסלח''), הצלם רוברט קינקייד (''הגשרים של מחוז מדיסון'') והפורץ לות'ר ויטני (''כוח להשחית''). לדמות שמגלם איסטווד יש קוד מוסרי ייחודי, תפישת צדק משל עצמה ויחד עם זאת גם התלבטות מתמדת בין הרצון לעשות שימוש בכל העוצמה שבידה לבין ההבנה המהורהרת שלא תמיד יש בכך צורך.

הקריירה המוקדמת של איסטווד כשחקן טלוויזיה שהתמחה במערבונים (הוא גילם את התפקיד המרכזי בסדרת הטלוויזיה המיתולוגית ''רוהייד'', ששודרה בשנים 1959-1966) ולאחר מכן ככוכב הסרטים האיטלקיים שספגו את הכינוי המזלזל ''מערבוני ספגטי'', קיבעה את דמותו כאיש הבודד, תכופות ללא שם, הרוכב במרחבי הספר המערבי, מתערב בסכסוכים מקומיים ומביא את הסדר על כנו. הדימוי הזה, שהתעלם במידה רבה מהנטייה של הדמות האיסטוודית להימנע מהתערבות אלא אם כן פוגעים בה קודם לכן, הביא ללא מעט זלזול ביכולותיו כשחקן. טענו שבדומה לגיבורים חד-ממדיים אחרים, סילבסטר סטאלון למשל, הוא יודע לעשות רק תפקיד אחד. טענו שהבעתו הקבועה בסרטים האלה – העיניים הצרות, הפה הנטוי, הרישול המכוון, השתיקות הארוכות – היא היחידה שהוא יכול לגייס, משום שבמאגר המדולדל שלו אין אחרות.יתר על כן, באירופה (שתמיד חיה בקונפליקט עם התרבות האמריקנית וניסתה למנוע את השפעתה המתפשטת) הוא נתפס כמעין שיקוף של ההוויה העממית והמדינית של ארצות הברית כולה: שחקן רב-עוצמה המבקש לתחום את גבולות התנהגותם של זרים בטריטוריות שאינן שייכות לו ושהוא מתפקד בהן כזר מוחלט. כשיצאה ארצות הברית למגר את המשטר הסדאמיסטי בעיראק ציירו אותה חוגי השמאל והמרכז במדינות כצרפת, גרמניה, ספרד ואפילו בריטניה, כמי שפועלת על פי הקודים האיסטוודיים בכלל, ואת ג'ורג' וו. בוש – כמעין חיקוי גרוטסקי ומנותק של הדמות הקולנועית הזו.

התפישה הזו, יש לציין, לא הייתה רק נחלתם של האירופים לבדם. למעשה, היא פלשה גם להוליווד וככל הנראה הביאה לכך שעד 1971 לא ניתן יותר מדי אמון בכישוריו האינטלקטואליים של השחקן הזה.

קריירת הבימוי שלו, כאמור, הראתה ממצאים אחרים לגמרי. זה לא שאיסטווד השתנה: הדמויות שגילמו השחקנים שביים ניחנו בתכונות כמעט זהות לאלה שהיה חשוב לו עצמו להראות כשחקן. אל נכונותן של דמויות אלה להתמודד עם מצבים הרי-אסון התלווה איפוק רגשי רב ובמשך השנים נוסף אליהן גם מימד הומוריסטי בלתי מבוטל. ב''ברונקו בילי'', למשל, ההומור הקשוח הזה בא לידי ביטוי בולט במיוחד. איסטווד מגלם שם את בעליו של מופע מערב פרוע כושל, שאוסף אל הקרקס הנודד שלו יורשת עשירה ומפונקת שננטשה על ידי בן זוגה. המפגש התרבותי והערכי בין הקאובוי השתקן וחבריו-שותפיו (שכולם בראו את עצמם מחדש לאחר שהתנתקו מהזהות שאל תוכה נולדו) לבין הבחורה שאין ולו דבר עם הצורך להתפרנס בכוחות עצמה או להכיר את חיי הפריפריה, מוליד לא מעט סיטואציות מבדחות.

מופע המערב הפרוע הנודד של ברונקו בילי. אנשים הממציאים מחדש את הביוגרפיה של עצמם

במידה רבה, אגב, יש בסרט הקטן והיפה הזה דמיון ל''זה קרה לילה אחד'' של פראנק קאפרה, סרט מופת מ-‏1934 המספר את סיפורו של עיתונאי האוסף למסעו המייגע באוטובוסים, בעיירות ובמוטלים הצדדיים של הקאנטריסייד יורשת עשירה שהחליטה לברוח מספינת השעשועים של אביה לאחר מריבה משפחתית קשה. וכאן אני שוב מתחבר אל אהבותי המוקדמות. כמו קאפרה, שקידש את ערכי האינדיבידואליזם הפשוט והחמלה האנושית הדרך ועימת שוב ושוב בינם לבין תאוות הכוח והנהנתנות של חוגי ההון והשלטון (''מר סמית הולך לוושינגטון'', ''מר דידס הולך העירה'', ''פלטינום בלונד'', ''נא להכיר: ג'ון דו''), גם איסטווד עושה את זה. להבדיל מקאפרה, נעדר אצלו המימד הסנטימנטלי והתמים שליווה את סרטיו של זה. מי שראה את ''כוח להשחית'', מותחן אפקטיבי שבו נאלץ פורץ יחיד להתמודד עם חוגי המימשל השואפים לחסלו משום שהיה עד לתאונה מביכה שבה מעורב הנשיא, יודע על מה אני מדבר.

את הפרידה המשכנעת מהספר המערבי הפרוע ערך איסטווד ב-‏1992, כשביים את ''בלתי נסלח'' - כשלעצמו, אחד המערבונים הגדולים אי-פעם (ויש הטוענים שהגדול מכולם). איסטווד עצמו מגלם שם את דמותו של אקדוחן מזדקן, בן בליעל לשעבר שהשתדל מאז ימיו הפרועים לחזור בתשובה אבל לא ראה ברכה בעמלו. להוותו, הוא מתבקש לנקום את נקמתה של פרוצה שפרצופה שוסע על ידי לקוח עצבני וממורמר ומוצא את עצמו מתנגש שוב באנשי החוק שמבקשים למנוע הרג נוסף. איסטווד כבר אינו מה שהיה פעם וגופו הכבד – שבקושי מצליח לטפס על גב סוסו – מהווה ניגוד מוחלט לנעוריו הרחוקים. הניסיון העגום לימד אותו שבהריגה אין כל תהילה ואפילו שהכסף אינו הכל בחיים, אבל גם שהבחירה בדרך הישר אינה תמיד משתלמת (לפחות כלכלית). וכך הולך לו מגדל החזירים העני אל משימתו האחרונה, המשימה שאחריה ייעלם – כמו איסטווד בצעירותו – אל המרחבים הנצחיים ואל ערבות הענק וישוב אל אלמוניותו. אם יתמזל מזלו, יאפשר לו החוק, אותו חוק שהשתלט על המערב ודחק ממנו את הפורעים הרכובים האחרונים, לחיות את שארית חייו בדחק ובחוסר שלווה. כשיעשה את חשבון חייו, ייתקף בחיבוטי נפש נוראים על הקריירה בה בחר ויאמר לעצמו שהיה יכול לעשות בחירות טובות בהרבה. הסרט הזה זיכה אותו באוסקר הראשון שלו, שלטעמי היה הכרה מאוחרת מעט של הוליווד בגדולתו כבמאי.

הנתק הרגשי של הגבר המתבגר הוא גם שורש העלילה של ''מיליון דולר בייבי'', הסרט שהעניק לו השבוע את האוסקר השני. איסטווד משחק מאמן איגרוף מזדקן שלוקח על עצמו פרוייקט רגשי וספוסטיבי כאחד – קידומה של מתאגרפת לבנה, לבנה אמריקנית ענייה (הכינוי הכמעט-רשמי של המעמד הזה הוא White trash, מה שאומר כמעט הכל) וחסרת-סיכוי לכאורה להתקדם בחיים. בכך הוא מפצה, למעשה, על הניתוק והניכור מביתו הביולוגית, אותה בת שלא ידע לגדל כהלכה ושהקרע בינו לבינה מעולם לא אוחה. למעשה, מאמץ איסטווד את המתאגרפת הצעירה באופן בלתי-רשמי ומעניק לה את מה שלא ידע להעניק לביתו.

ימי מיסטיק ריבר. סרט הנוגע במערכות יחסים שיש בהן צלקות עמוקות כתוצאה מטראומות של אונס ורצח

''בסרטים האחרונים, שנוצרו על ידי גברים ועוסקים בגברים, אני מאתרת ניסיון להבין את השלכות כישלונם להכיר בצורך שלהם באינטימיות'', כתבה בהקשר לכך שרי פוטר ב''גרדיאן'', ''העובדה שסרטים אלה נוצרים כעת, וזוכים להצלחה בטקס האוסקר, עשויה לרמז על כך שאנחנו נכנסים לשלב חדש ביחסים המגדריים - שלב 'ההתעוררות הרגשית של הגבר'. אלה הן בשורות טובות לנשים אמיצות וחזקות, וכמובן גם לגברים''.

מבלי להיכנס לדיון באיכויותיהם הרגשיות של הסרטים האחרים שהתמודדו על הפרס היוקרתי הזה, אני חולק על פוטר. אני רוצה לקבוע כאן שאצל איסטווד לא החל המסע אל תפקידו של הרגש בחייו ובערכיו של הגבר דווקא עכשיו. נהפוך הוא. למן תחילת דרכו כבמאי התמודדו דמויותיו האינדיבידואליסטיות עם המימד הרגשי שכפתה עליהן המציאות מולן נאלצו להתמודד. ב''מיסטי'' מתמודד גבר שניהל רומן מהצד עם רגשותיו כלפי זוגתו הלגיטימית ועם הרצון שלא לפגוע במעריצה שעמה ניהל רומן. ב''מיסטיק ריבר'' (שהיה מועמד לאוסקר בשנה שעברה) מתמודד גבר אחד עם התעללות מינית אלימה שעבר בילדותו, אחר עם רצח יקירתו והשלישי עם הצורך להתמודד מול שני חבריו בסיטואציות מביכות. מבחינתי, לפחות, יש כאן שלושים וחמש שנה של בגרות רגשית המתורגמת ליצירות קולנועיות מבריקות.

הוא שאמרתי: קלינט איסטווד קנה לעצמו מקום של כבוד בין הקלאסיקנים ההוליוודיים. אולי נבין זאת טוב יותר רק לאחר הסתלקותו. בינתיים, מכל מקום, אני מוכן לדחות את האירוע הבלתי-מלבב הזה לטובת כמה יצירות נוספות כאלה.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
התרגשתי לקרוא [חדש]
מיטטור   יום ג', 01/03/2005 שעה 23:00 אתר אישי
איסטווד הוא אחד היוצרים הדגולים של הקולנוע לדורותיו. אורי צודק שההכרה בו נמנעה זה שנים רבות בגלל דמות המאצ'ו. המשחק שלו ''טוב הרע והמכוער'' היה מזכה אותו בפרס האוסקר עוד בשנת 1966 אם זה היה תלוי בי.

יש שני סוגים של אנשים בעולם, ידידי, אלה שמחזיקים אקדח ואלה שחופרים. קלינט תמיד היה מהצד של המחזיקים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התרגשתי לקרוא [חדש]
אורי קציר   יום ג', 01/03/2005 שעה 23:23
בתגובה למיטטור
תודה, מיטטור. המטפורה שהבאת מתוך ''הטוב, הרע והמכוער'' באה בהחלט במקום הנכון. אסור רק לשכוח שבסצינה המדוברת מתחלפים התפקידים כמה וכמה פעמים ובשלב מסוים גם איסטווד הוא בצד החופר...

אגב, לפני כמה שנים עשה איסטווד סרט מעניין בשם ''עולם מושלם''. לתפקיד הראשי ש הוא ליהק את קווין קוסטנר, שלטעמי נתן תצוגה טובה בהרבה מכפי שייחסו לו הביקורות. הסרט הוא סיפורם של שני אסירים הנמלטים מהכלא וחוטפים ילד קטן כבן ערובה. איסטווד עצמו משחק שם מפקח משטרה מזדקן המרכז את הרדיפה אחר הנמלטים. כמו בסרטים אחרים שלו, הדמות שמגלם איסטווד נמנעת ממחוות הירואיות פומפוזיות ומסתפקת בניסיון סבלני לפענח את המתרחש במוחם של העבריינים. בדומה להארווי קייטל ב''תלמה ולואיז'', גם המפקח הזה מתחיל לגלות סימפטיה כלפי אחד העבריינים ומבקש למנוע את הסוף הטראגי והבלתי נמנע. זהו ניגוד כבד במיוחד לדמות שמגלם, דרך משל, ג'יימס קאגני ב''רגטיים'', שם מורה מפקח המשטרה לירות באדם שהשתלט על ספריה והחזיק בה בני ערובה אך לבסוף נכנע ויצא החוצה. הסוף, אגב, דומה בשני הסרטים (החוטפים מתים) המצויינים הללו, אבל דרכי החשיבה של אנשי החוק שונות לגמרי.

כדאי לראות את הסרט הזה, גם אם כשלעצמו הוא אינו הסרט הטוב ביותר שביים איסטווד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אח, אח, איסטווד [חדש]
זיו מגן   יום ה', 03/03/2005 שעה 3:35 אתר אישי
תודה על המאמר המרתק והמהנה, כרגיל - ראוי גם להזכיר את Paint your wagon (הבהלה לזהב, בעברית), עם קלינט ולי מרווין, ולו בשל העובדה שמדובר במחזמר ואיסטווד מזמר...לא רע בכלל, אם לומר את האמת. חוויה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אח, אח, איסטווד [חדש]
אורי קציר   יום ה', 03/03/2005 שעה 21:36
בתגובה לזיו מגן
תודה על הקולמלימנט, זיו. לגבי הסרט שציינת - אכן קלינט איסטווד השתף בו ואף שר כמה שירים, באופן מפתי במיוחד. מה שעוד הפתיע בסדר הזה הוא שלמרות שליהקו אליו קשוחים ידועים (לי מרווין עשה את התפקיד הראשי וגם ריי ולסטון היה שם), השירים שביצעו לא הפכו אותם למגוחכים. בכל הקריירה של איסטווד אני בספק אם היו עוד פעמים שהוא פצח בזמר כפי שהיה כאן. לי מרווין, אגב, ביצע שם להיט ענק בקולו הנמוך והמונוטוני: Wandering Star, שגם הפך ללהיט מצעדים.

ותיקון קטן: ''הבהלה לזהב'' הוא שמו של סרט מופת צ'פליני שעסק בנהירת מחפשי הזהב לאלסקה בסוף המאה התשע-עשרה. Paing Your Wagon, לעומת זאת, תורגם משום מה לעברית כ''המכורים לזהב''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחרוג מגבולות הסטראוטיפ [חדש]
אילנה י   יום ו', 04/03/2005 שעה 6:55
תודה על הרשימה,התחלתי איתה את סוף השבוע באופן הכי שווה שאפשר.
לעניינה, אני מוצאת בקלינט איסטווד (החתיך האולטימטיבי יש לומר מבלי לפגוע בזכויות של אף אחד) דוגמה נהדרת ליכולת של איש אחד להתמודד עם השינויים שעוברים סטריאוטיפים בתקופתנושינויים שהם מהירים וקשים אולי לעיכול. לשחקנים בראשית דרכם מוצמד סטריאוטיפ המלובה כל העת על ידי תעשייני הממלכה השביעית. במקרה של איסטווד הסטראוטיפ ברור, והוא היה אמור לסגור את חייו אולי בתפקידים דוגמת ''עולם מושלם''. המאצ'ו הסטריאוטיפי,הופך אנכרוניסטי,כי הוא חייב לעמוד בדרישות הרעננות של האישה החדשה: לשחרר מעט רגש, ולהתחבר ''לצדדים הנשיים'' באישיותו.שפע המילים שנכתבו על הצורך של הגבר להגדיר את עצמו מחדש, על לא עוול בכפו, רק משום שהאישה הגדירה מחדש את ייעודה, משחרר אותי מהצורך להוסיף בעניין. גם אני לא ראיתי עדין את הסרט הזוכה, אבל עצם העלילה,זרקה אותי אסוציאטיבית, לצורך,שאיסטווד הטיב כל כך לזהות ואף ליישם בעוצמה אמנותית נהדרת: במקום להמציא גלגל חדש ועדכני, לגייס את תעצומות הנפש, ולעדכן את הגלגל הקיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחרוג מגבולות הסטראוטיפ [חדש]
אורי קציר   יום ו', 04/03/2005 שעה 7:35
בתגובה לאילנה י
נכון מאוד. ואוסיף עוד דבר: איסטווד הוא חלק ממסורת קולנועית של שחקנים מוכשרים (חלקם גם היו סמלי סקס בתקופתם), בעלי הופעה כריזמטית ומאופקת, שבחירותיהם מעידות על הנטייה לגלם תפקידים של אינדיבידואליסטים. הראשונים שבאים לי לראש הם גארי קופר ורוברט רדפורד.

תפקידיו של קופר ב''בצהרי יום'' או ב''מר דידס הולך העירה'' או ב''איש המערב'' דומים מאוד לתפקידים שממלא איסטווד במערבונים האיטלקיים של ליאונה: הוא אינו יכול אלא לסמוך על עצמו, את הקהילה הוא מעניין - אם בכלל - מסיבות אינסטרומנטליות בלבד, הוא פועל על פי קוד מוסרי שלפיו יש למגר את הרוע גם אם הקהילה שבתוכה הוא פועל אינה מכירה בכך והוא מביע איפוק רגשי וממעט במלים.

רדפורד, אגב, מתנהג גם הוא באופן דומה. הסרט היציג ביותר שלו מבחינה זו הוא ''ג'רמיה ג'ונסון'', סר מ-‏1972 המספר על קורותיו של בן המזרח, אדם שתקן ומתבודד, שהחליט להיות איש הרים בהרי הרוקי, מקים לעצמו משפחה עם אישה אינדיאנית, מנסה לחיות את חייו הבודדים תוך הבנה של צרכי הקהילה שחיה בסביבתו (אינדיאנים) ונאלץ להתמודד עם אסון שנוחת עליו בשל התערבות כוח חיצוני משחית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה לגבי כוכבי ההווה [חדש]
אלפרד   יום ו', 11/03/2005 שעה 23:48
האם יאמרו אותם דברים בעתיד לגבי סמלי הסקס של היום כגון בראד פיט או לאונרדו דה קפריו
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תוספת קטנה [חדש]
מונס   שבת, 23/04/2005 שעה 11:12
ישנו עוד סרט אחד בו קלינט איסטווד שר, אני לא זוכר את שמו המלא, זהו סרט בו קלינט איסטווד מגלם זמר קאונטרי שמנסה להתפרסם והוא מטייל ברחבי ארצות הברית. השיר שהוא שר שם היא משהו כמו: PUT YOUR HEAD ON THE HOKI TONG MAN SHOULDER אם מישהו יודע מה שם הסרט שירשום באתר.

לגבי סרטיו, לטעמי קלינט איסטווד הוא מדור הנפילים שהולך ונעלם עם הזמן, אני לא רואה היום שחקנים צעירים / חדשים שניתן לומר אותו הדבר עליהם.

שני הסרטים שראיתי שבהם איסטווד גילם תפקידים שונים לחלוטין ממה שהורגלנו היום הגשרים של מחוז מדיסוןבו הוא גילם את דמותו של צלם נשיונל גיאוגרפיק, והסרט על זמר הקאונטרי שרשמתי לעייל/

בברכה:
מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תוספת על מיליון דולר בייבי [חדש]
יפתח   יום ה', 21/07/2005 שעה 14:29
רק רציתי להגיד שאתה יכול להוסיף את העובדה שבמיליון דולר בייבי איסטווד עדיין משחק את האיש עם העבר הלא נודע, ובסוף יש את הסצנה שבה הוא יוצא מביה''ח ועקבותיו נעלמים... כאילו הוא רוכב אל עבר שקיעה ועתיד לא נודע...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תוספת על מיליון דולר בייבי [חדש]
אורי קציר   שבת, 23/07/2005 שעה 11:14
בתגובה ליפתח
אמת ויציב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©