דרכה האחרונה של המוסיקה
יום ג', 05/02/2008 שעה 22:37
אבל על דמות ציבורית הוא אירוע מעניין. בראשיתו, הוא אירוע קולקטיבי רחב-ממדים, המשויך אל הזמן ונהסיבות בו חיה ופעלה הדמות. מאוחר יותר, הוא הולך ו''מתכווץ'' בממדיו, הן משום שבני שיחו וחבריו של הנפטר הוליכם גם הם בדרך כל בשר; והן מפני ששוב אין לפועלה של דמות זו השפעה שגם בני הדורות הבאים מודעים לה. במשך יומיים רצופים בפברואר אני מציין מדי שנה את מותם של שני מטאוריםמוסיקליים שונים זה מזה, אבל אהובים ומוערכים במיוחד. שנים שגרמו לי לא מעט עונג ושימשו רקע הולם ללא מעט סצינות רומנטיות. ובכן, הנה שני תאריכי מוות - רלוונטיים לשבוע הנוכחי - המסמלים את הסתלקותם של מוסיקאים שהם חלק ממקורות התרבות הפרטיים שלי. הרוגי תאונת המטוס והבחורה שגווה מאנורקסיה נרווזה. הומאז' לזכרם.









זיכרון


אבל על דמות ציבורית הוא אירוע מעניין. בראשיתו, הוא אירוע קולקטיבי רחב-ממדים, המשויך אל הזמן ונהסיבות בו חיה ופעלה הדמות. מאוחר יותר, הוא הולך ו''מתכווץ'' בממדיו, הן משום שבני שיחו וחבריו של הנפטר הוליכם גם הם בדרך כל בשר; והן מפני ששוב אין לפועלה של דמות זו השפעה שגם בני הדורות הבאים מודעים לה.

טלו, דרך משל, את דמותו של יצחק בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל. בן צבי היה דמות מרתקת ורבת פעלים ובין היתר שימש כשומר, פובליציסט והיסטוריון. לימים גם היה לו תפקיד מפתח בשימור מורשתו של העם השומרוני בארץ ישראל: הוא היה האחראי לאיסופן של משפחות שומרוניות מכל רחבי הארץ וליישובן בקהילה מרכזית אחת (בחולון) בה יכלו לחדש מסורות וטקסים משותפים באווירה אחרת ותוך שכנות קרובה. מי זוכר כיום את יום מותו של האיש המרתק הזה? יתכן שרבים מתלמידי בתי הספר כלל אינם מודעים לשמו.

כרזת מופע הרוקנרול הנודד ששלושה ממשתתפיו ניספו בתאונת המטוס. דיון והבלמונטס, כמו גם פראנקי סארדו, ניצלו (מקור תמונה 1).

אולי זה שונה במשהו כשמדובר בגיבורי תרבות שהולכים לעולמם בצעירותם. אבל השוני אינו בהישארות הזיכרון (הוא נשאר כמעט תמיד) אלא באורך שרידתו. כשאדם מפורסם או פופולרי הולך לעולמו בגיל צעיר בני דורו, צעירים אף הם, זוכרים אותו במשך עשרות שנים, עד מותם שלהם. דני רובס, למשל, מספר עד היום בהופעותיו כיצד השפיעה עליו הידיעה הנוראה על רצח ג'ון לנון בידי מארק צ'פמן ב-‏8 בדצמבר 1980. עבורו, לפחות, מדובר בתאריך מפתח בחייו. שיריו ויצירתו של רובס ספוגים בגעגועיו ללנון, לתקופתו, למסריו, גם לאישיותו. אמריקנים רבים זוכרים, באורח דומה למדי, את 16 באוגוסט 1977, היום בו שמעו על מותו של אלוויס פרסלי מהתקף לב.

אבל יש פעמים שהתאריך נותר גם כשהוא אינו נחלת צרכני התרבות שחיו בו. בשנות השבעים, למשל, שמעתי אינספור פעמים את שירו של זמר העם האמריקני דון מקלין, ''אמריקן פאי''. הפזמון המתנגן והקליט לא גרם לי - ילד בגיל חד-ספרתי - לחשוב על משמעות השיר. אבל אז קראתי ראיון שנערך לרגל ביקורו של מקלין בארץ, ובראיון הוא אמר שכתב את השיר משום ש''אנשים מתחילים לשכוח את באדי הולי''. לא שאלתי אז מי היה אותו באדי הולי ועברתי לסדר היום. באדי הולי, אני מודה, הגיע לתודעתי בזכות מתווכים אחרים לחלוטין. ''הכל עובר חביבי'' ביצעו באמצע שנות השבעים שיר בשם ''היי ויוו'' ובו מוזכר שמה של פגי סו. כששאלתי מי זו הפגי סו הזו קיבלתי הפנייה ראשונה לשיר שלו. זו הייתה ההתחלה.










עוגה אמריקנית בשדה תירס


מזג האוויר היה גרוע והראות - בלתי אפשרית. למטוס הדו-מנועי הקטן היה כבר מלכתחילה סיכוי קטן מאוד לצלוח את המסלול ללא קשיים מיוחדים. אבל זה לא הלך. ב-‏3 בפברואר 1959, השבוע לפני 46 שנה, התרסק המטוס בשדה תירס לא הרחק מקליר לייק, איווה. כל נוסעי המטוס נהרגו. לכאורה, עוד התרסקות מטוס מהסוג שאינו כה בלתי-שכיח. ובכל זאת, ההתרסקות הזו יצרה את אגדת הרוק הראשונה, שכן בבטן המטוס היו שלושה מגדולי הרוק של אותה תקופה: ריצ'י ואלנס, ''ביג בופר'' ריצ'רדסון ובאדי הולי. הולי נחשב לבולט ולמשפיע בין השלושה.

זה היה המוות המתוקשר הראשון בהיסטוריה של הרוק. זה היה גם סופה של קריירה מטאורית שהחלה שלוש שנים בלבד קודם לכן. הולי היה כבר מהתיכון פריק של מוסיקת רוק. בינואר 1955 נפגש עם אלוויס פרסלי במועדון הכותנה בלאבוק, טקסס, העיר בה נולד באדי וגם גדל. שותפו העיקרי לדיבוק הרוק באותן שנים היה בוב מונטגומרי, ואיתו גם הופיע לראשונה כצמד. באוקטובר 1955 שימשו השניים כחימום למופע של ביל היילי והקומטס. היילי הוציא מאוחר יותר את Rock Around the Clock, שהפך לקלאסיקה בפני עצמה, ונחשב גם לאיש שהמונח רוקנרול הומצא בגלל שיר שכתב. השיר היה Rock-a-Beatin' Boogie וכששדרן הרוק אלן פריד שידר אותו הוא נקש בעפרונו על השולחן בכפ פעם שנשמעו המלים ''רוק'' ו''רול''. חברת דקה התלהבה מהפוטנציאל, אבל אנשיה סברו, משום מה, שהולי ימצה את הפוטנציאל המסחרי שבו אם יהפוך לזמר קאנטרי דווקא. הזיווג, כצפוי, היה קצר ימים.

ואז הקים הולי הרכב שכלל את לארי ולבורן (שמאוחר יותר הוחלף על ידי ג'ו מולדין) בבס, ג'רי אליסון בתופים וניקי סאליוון בגיטרה. ההרכב הקליט באולפן הקטן של נורמן פטי בקלוביס, ניו מכסיקו. האגדה מספרת שבמהלך ההקלטה של That'll be the Day, להיטו הראשון ואולי גם המזוהה איתו ביותר, נשמע קולו הרם של צרצר בחדר. החבורה ''פיספסה'' את התגנבות הצרצר להקלטה וכששמע שדר רדיו נלהב את הדי ג'יי, הוא הרים טלפון להולי וראיין אותו בשידור חי. באדי ניסה להסביר שמדובר בצרצר והשדר, מצידו, הבין שמדובר בלהקה בשם הצרצרים, או הקריקטס. שנים לאחר מכן, כשחיפשו חמישה צעירים מליברפול שם ללהקת הרוק שהקימו הם התעקשו שיהיה זה שם של חרק, בדומה לקריקטס. התוצאה הייתה הביטלס.

הסגנון הייחודי של באדי הולי והקריקטס היה חדש ומרענן. בפרספקטיבה היסטורית, הוא היווה מעין שלב ביניים בין הרוקאבילי הבסיסי שיצא מזמרי חברת סאן, כמו ג'ין וינסנט וקארל פרקינס, למוסיקת הפופ-רוק המתוכחמת שנוצרה בעשורים המאוחרים יותר. במלים אחרות, לולא טיפוסים כמו באדי הולי והאחים אוורלי הביטלס לא היו קיימים, והדבר נכון גם לגבי שורה של מוסיקאים מוערכים אחרים.

הקריקטס חתמו על חוזה עם ברנסוויק; במקביל, חתם באדי על חוזה כסולן עם קוראל, לייבל שהיה למעשה חברת בת של ברנסוויק. That'll be the Day יצא במאי 1957. השיר טיפס במהירות לצמרות המצעדים והפך את כמעט בן-לילה לסופרסטאר. למעשה, התחרתה הפופלריות שלו אז בזו של אלוויס פרסלי עצמו.

אלה ששמעו את הולי וחבריו סברו שמדובר בכלל בזמרים שחורים, כנראה בשל האינטונציה הקופצנית וההדגשה על הברות בודדות. ב-‏1957 יצאו הקריקטס למסע הופעות בחברת מוסיקאים שחורים - תופעה נדירה כשלעצמה אז. בין השאר, הם הופיעו במוסדות שמזוהים באורח מוחלט עם המוסיקה השחורה, כמו תיאטרון אפולו בהארלם ותיאטרון הווארד בוושינגטון. באפולו הגיב הקהל באדישות מופגנת, שלא לומר בעוינות, לצעירים הלבנים מטקסס. אבל משהחלו הללו לבצע את ''בו דידלי'', שיר המוקדש למוסיקאי רית'ם-אנד-בלוז שנשא את אותו שם, נעלמה האדישות ופינתה את מקומה להתלהבות סוערת. לאחר מכן הייתה הדרך קצרה לתוכניות טלוויזיה פופולריות כמו American Bandstand ומופעי הבידור של ארתוא מאריי ואד סאליבן. הסינגל השני של הולי, Peggy Sue (עם Everyday בצידו השני) זינק גם הוא אל המקום השלישי במצעדים. הסינגל השני של הקריקטס, Oh Boy! (שצד ב' שלו כלל את להיט אחר, Not Fade Away), נמכר כמעט במיליון עותקים.

באדי הולי, האשי והגיטרה. דון מקלין המתגעגע כתב לזכרו המנון שייצג שלושה דורות מוסיקליים (מקור תמונה 2).

מייד לאחר מכן הגיטריסט ניקי סאליבן את הלהקה ותקופה מסויימת הופיעו הקריקטס כטריו. בין השאר, קיימו סיבובי הופעות באוסטרליה, בבריטניה ובפלורידה. לאחר מכן צירפו את טומי אלספ כמחליף לסאליבן. הסינגל השלישי שלהם, Maybe Baby, זכה גם הוא להצלחה מסחרית גדולה.

בקיץ 1958 נשא באדי לאישה את מריה אלנה סנטיאגו, פקידת קבלה בחברת הקלטות. מריה תהפוך, עשור ומחצה לאחר מכן, ובעל כורחה, לגיבורת להיט ענק שנסב על היום שבו מת בעלה.

בסוף 1958 ניכרה האטה מסויימת בקריירה של באדי. באוקטובר אותה שנה הוא עבר להתגורר בניו יורק. ג'רי אליסון העדיף להישאר עם נורמן פרטי בקלוביס. הולי הסכים ובכך, למעשה, התפרקו הקריקטס. בינואר 1959 הופיע הולי בלוויית טומי אלספ, הבסיסט ויילון ג'נינגס (שהפך לאחר מכן לזמר קאנטרי מצליח) וחבר ותיק מלאבוק שהפך גם הוא בהמשך למוסיקאי קאנטרי, צ'ארלי באנץ'. המודעות שקידמו את סיבוב ההופעות התייחסו אליהם בטעות כאל הקריקטס.

ב-‏2 בפברואר 1959 הופיעו הולי ולהקתו בקליר לייק, איווה. במופע נטלו חלק גם ריצ'י ואלנס, וג'יי.פי ''ביג בופר'' ריצ'רדסון. התחנה הבאה שלהם הייתה אמורה להיות מורהד, מינסוטה, 700 קילומטרים משם. במקור, הם היו אמורים לעבור את הדרך הארוכה באוטובוס תיירים שעמד לרשותם, אבל באדי החליט לשכור מטוס קל ולחסוך את המסע המייגע. המטוס היה אמור לנחות בפארגו, צפון דקוטה, לא רחוק ממורהד. ג'נינגס ואלספ הסכימו לוותר על הטיסה במטוס הארבע-מושבי לטובת ואלנס וריצ'רדסון ולעשות את הדרך הארוכה למורהד באוטובוס, כפי שתכננו מלכתחילה. בשעה 1:50 לפנות בוקר המריא הביצ'קראפט בוננזה האדום, שכינוי החיבה שלו היה ''מיס אמריקן פיי'', משדה התעופה הקטן של מייסון סיטי, 16 קילומטרים מקליר לייק. מזג האוויר היה קשה לטיסה - קר, מושלג ועם ראות גרועה מאוד. דקות אחדות לאחר מכן התרסקה מיס אמריקן פיי בשדה תירס, 13 קילומטרים משדה התעופה. לא היו ניצולים.

אמריקה קיבלה בתדהמה את הבשורה המרה. לאחר הלווייה הפילה מריה הולי האומללה את העובר שנשאה ברחמה. הסינגל האחרון שהוציא באדי, It Doesn't Matter Anymore (שצד ב' שלו כלל את Raining in Ny Heart המלודי) זינק לראשות המצעדים.

למוסיקה של באדי הולי הייתה, כאמור, השפעה עצומה על אגדות רוק מאוחרות יותר. את הביטלס כבר ציינתי, אבל אפשר להוסיף גם שמות כמו הרולינג סטונס, בוב דילן, גרייטפול דד, לינדה רונסטאדט, ברוס ספרינגסטין ואלוויס קוסטלו. בשנת 1971 הקליט דון מקלין שיר שהגדיר את ה-‏3 בפברואר 1959 כיום בו מתה המוסיקה. השיר, American Pie, הפך ללהיט ענק. הלהיט, אגב, זוהה עד כדי כך עם מבצעו המקורי שלא מעט מוסיקאים חששו להקליט אותו. ובכל זאת, היו לא מעטים שעשו כן: Mott the Hoople, נינה סימון, הוונצ'רס ו-Who's that Girl הם רק דוגמאות אחדות. לפני כשנתיים הוציאה גם מדונה גרסה משלה לשיר הנפלא הזה.

בשנת 1978 עשתה גם הוליווד צדק עם המוסיקאי הגדול. הסרט The Buddy Holly Story, בכיכובו של גארי בוסי, הביא את סיפור ההצלחה קצר הימים שלו לדור חדש של חובבי מוסיקה שטרם נולד אז. עיריית לאבוק הבינה את אלו רווחים ניתן להפיק מקידם שמה של כעיר הולדתו של המיתוס. ב-‏1979 נחנך בעיר פסל של הולי, מעשה ידיו של הפסל גראנט ספיד. ב-‏1986 חגגה העיר את יום הולדתו החמישים של באדי בפסטיבל מוסיקה גדול שאירח, בין השאר, את אגדות הפיפטיז בו דידלי ובובי וי. ב-‏1990 נערכה מכירה פומבית של חפצי ממורביליה הקשורים להולי; גארי בוסי, שגילם את דמותו בסרט על חייו, רכש את הגיטרה שלו בסכום של 242 אלף דולר. גם מחזמר מצליח נעשה על עליו.

ונקודה אישית: באדי הולי, אני מודה, הגיע לתודעתי בזכות מתווכים. ''הכל עובר חביבי'' ביצעו באמצע שנות השבעים שיר בשם ''היי ויוו'' ובו מוזכר שמה של פגי סו. כששאלתי מי זו הפגי סו הזו קיבלתי הפנייה ראשונה לשיר שלו. זו הייתה ההתחלה.









מות הזמיר


יום מותם של באדי הולי וחבריו הוא אחד הימים שאני נוהג לציין לעצמי באותו לוח שנה פרטי שלי. יום מותה של קארן קרפנטר הוא יום אחר. השבוע לפני 21 שנה נדם ליבה של קארן קרפנטר לנצח. היא הייתה בת שלושים ושלוש. שני ימים פרטיים עוקבים ששניהם קשורים למקורות המוסיקליים שלי.

קארן קרפנטר הייתה הקול הצלול והבלתי נשכח מאחורי צמד הקרפנטרס. יש משהו בצמד הזה שלא מאפשר להתייחס אליהם כאל שמאלצונרים סטנדרטיים. גם שמאלץ צריך לדעת לעשות והקרפנטרס עשו את זה בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

המוסיקה של הקרפנטרס הייתה מלודית ואוורירית. העיבודים היו נקיים ועמדו בניגוד מוחלט לצעקנות שאיפיינה את צליל הפופ-רוק של שנות השבעים. קארן קרפנטר, לא זוהרת אבל עם קול של זמיר, הובילה את הצליל הזה. אחיה, ריצ'ארד, סיפק את העיבודים הרכים והקליטים. הצליל של הצמד שאב יותר מתקופת הקדם-רוק מאשר מהרוקנרול, אבל הדבר לא מנע מהם לפנות לקהל מגוון מאוד. כל האלמנטים הללו הביאו לכך שגם עתה, שלושים שנה לאחר שיא פריחתם של הקרפנטרס, הם נחשבים עדיין לאחד הקולות המזוהים ביותר עם העשור השמיני של המאה העשרים.

לקול הזמיר היה חלק נכבד בהצלחה המסחררת של הצמד. הקרפנטרס בשיא תהילתם (מקור תמונה 3).

באמצע שנות הששים עברה משפחת קרפנטר מניו הייבן, קונטיקט, לדאוני, קליפורניה. ריצ'ארד, הבוגר בין השניים, היה הקלידן בשלישיית ג'אז שהופיעה במועדוני לילה בקונטיקט. לאחר שעברה המשפחה לקליפורניה החל ריצ'ארד ללמוד פסנתר באופן מסודר וצירף אליו את אחותו, קארן, כנגנית טובה ואת ווס ג'ייקובס כבסיסט. השלישייה החדשה השיגה חוזה הקלטות בלייבל קליפורני בשם מאג'יק לאמפ, אבל שני הסינגלים הראשונים - עם קארן כסולנית - נכשלו לחלוטין. חברי הטריו ניסו שוב. הם זכו בתחרות להקות שנערכה ב-‏1966 בהוליווד, ובזכותה הצליחו להשיג חוזה ב-RCA תחת השם שלישיית ריצ'ארד קרפנטר. אבל גם זה לא הסתדר: השלושה הקליטו ארבעה שירים, שמשום מה לא יצאו מעולם לחנויות. בראשית 1968 נמאס לג'ייקובס והוא עזב את הלהקה. במקומו צירפו ריצ'ארד וקארן את ג'ון בטיס, חברו ללימודים של ריצ'ארד, ויחד הקימו להקה בשם ספקטרום. אבל גם ספקטרום התפרקה עד מהרה, והשניים החלו להופיע כצמד. הם עשו כמה הקלטות דמו בביתו של המוסיקאי ג'ו אוסבורן בלוס אנג'לס, ולאחר מכן שלחו אותן להרב אלפרט, מנהל חברת A&M ומוסיקאי מצליח בזכות עצמו. אלפרט התלהב ממה ששמע והחתים אותם על חוזה בחברה שלו.

האלבום הראשון של הקרפנטרס, Offering, יצא בנובמבר 1969. הוא לא עורר תגובות מיוחדות, והדבר נכון גם לגבי הסינגל שיצא בצמוד אליו, גירסת כיסוי ללהיטם של הביטלס Ticket to Ride. אבל הסינגל השני היה משהו אחר לגמרי. השיר Close to You, שנכתב על ידי האל דייוויד וברט בכרך, טיפס לראשות מצעדי המכירות והפך ללהיט המיליונים הראשון שלהם. Close to You היה הפתיח לחמש שנים שבהן היו הקרפנטרס לאחד ההרכבים המוסיקליים הפופולריים ביותר בעולם. במהלך אותה תקופה הם זכו בשני פרסי גראמי והציאו שרשרת של להיטי ענק, ובהם Rainy Days and Mondays, Superstar, Hurting Each Other Goodbye to Love, Yesterday Once More ו-Top of the World.

אחרי ההצלחה הגדולה של Yesterday Once More ב-‏1975, החלה הפופולריות של הקרפנטרס לרדת. במחצית השנייה של שנות השבעים נאלצו ריצ'ארד וקארן להתמודד עם שורה של בעיות אישיות. ריצ'ארד התמכר לכדורי הרגעה רק ב-‏1978 הצליח להיגמל. קארן חלתה באנורקסיה נרווזה (רצון כפייתי לרזות), מחלה שליוותה אותה עד סוף ימיה. מעבר לכל אלה, להיטיהם חדלו להצליח: בשנת 1978 לא נכנס אף שיר שהקליטו אל ארבעים הראשונים במצעד המכירות. קארן החליטה שזזה הזמן להגשים את אחד מחלומותיה וללכת על קריירת סולו. היא גייסה את מפיק העל פיל ראמון והחלה לעבוד על אלבום סולו. אבל הקלטת האלבום לא הושלמה מעולם, ובסוף אותה שנה חזרה קארן והתאחדה עם אחיה. השניים הקליטו חומר חדש ובשנת 1981 הוציאו את האלבום Made in America, שהצליח להביא לקאמבק קצר-ימים, בעיקר בזכות הלהיט Touch Me When You're Dancing. אבל בריאותה הרופפת של קארן המשיכה להתדרדר והשניים חדלו מלהופיע בציבור.

ב-‏4 בפברואר 1983 גילו בני משפחתה של קארן את גופה מחוסר ההכרה בבית הוריה בדאוני. היא הובהלה לבית החולים ומתה שם באותו בוקר. סיבת המוות: דום לב, כתוצאה מאנורקסיה נרווזה.

המוסיקה של הקרפנטרס לא הייתה מן המשפיעות וה''חשובות'' ביותר בתולדות הפופ-רוק. למעשה, היא גם לא התיימרה להיות כזו. זו הייתה מוסיקה לכל המשפחה, מקטן ועד גדול, שעוררה מעט מאוד התנגדות וסיפקה לא מעט רגעים מלודיים רכים של רומנטיקה משובחת. כפי שאמרתי בתחילת המאמר, גם שמאלץ צריך לדעת לעשות ודמה שהקרפנטרס עשו את חלק משירי השמאלץ הטובים ביותר בכל הזמנים. זה היה בדיוק ההרכב שהורים היו שמחים לשלוח את בניהם ובנותיהם להופעותיו (דומני שריצ'ארד וקארן עצמם לא עזבו מעולם את בית הוריהם).

קולה האיכותי, הבהיר והמלטף של קארן הפך לסמל המוכר ביותר של הצמד. היא עצמה הייתה מתופפת מוכשרת ביותר וכמעט בכל ההופעות של הצמד נהגה להתחיל את ההופעה מאחורי מערכת התופים ולבצע את שיריה משם ורק לאחר מכן לרדת לקדמת הבמה ולעמוד בחזית.

שבוע אחד, שני ימי זיכרון. זיכרונות אישיים בהחלט שלא זכרתי מעולם בזמן אמת ושהפכו לחלק מעולמי שנים לאחר שנטבעו בתודעה האנושית.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הולך טוב עם ספונג'ה [חדש]
יצחק שפי   יום ו', 04/02/2005 שעה 23:09 אתר אישי
הקרפנטר'ס לא מוכרים או בקושי מוכרים היום בקרב הצעירים בארץ, אבל הם מושמעים הרבה, בקרב קהילת הפיליפינים, זהו סוג המוזיקה שהם צורכים בעיקר, גם בארצם וגם בערבות-בכינו-בזוכרנו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הולך טוב עם ספונג'ה [חדש]
אורי קציר   יום ו', 04/02/2005 שעה 23:23
בתגובה ליצחק שפי
לא מסכים איתך, יצחק. אני מכיר אנשים רבים, מגיל עשרים ועד גיל ששים, שמכירים אותם מצוין. אולי מעגל המכרים שלי אינו מידגם מייצג, אבל לאורך השנים אני מתרשם ששיריהם ושמם מוכרים ביותר.

אולי מה שיוצר אצלך את הרושם של חוסר המודעות להם הוא העובדה שהקרפנטרס לא הפכו בארץ מעולם לאלילים במובן המקובל של המילה. הם לא נשטפו בגלי הערצה מהסוג שלו זכו אמנים אחרים, דוגמת אלוויס פרסלי, הביטלס או מייקל ג'קסון. הם גם לא נימנו על החוגים החברתיים המשפיעים בברנז'ת הבידור האמריקנית, חוגים מסוגם של ה''ראט פאק'', בו היו חברים פרנק סינטרה, דין מרטין, ג'ואי בישופ, סמי דייוויס, פיטר לאופורד ואחרים. הם גם התרחקו מעיסוק בנושאים פוליטיים ועל כן אינם מזוהים עם משנה אידיאולוגית כזו או אחרת. למעשה, הם הסתפקו במוסיקה מלודית בעלת עיבודים רכים והרמוניים ובדימוי כללי נקי מאוד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הולך טוב עם ספונג'ה [חדש]
יצחק שפי   שבת, 05/02/2005 שעה 4:47
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
כמובן שלא עשיתי סטטיסטיקה, ובכל מקרה השרדות אחרי עשרות שנים היא בשום אופן לא מדד-איכות – בתחום הזה גדוּלה של אמנים צריך למדוד רק על פי היכולת שלהם לרגש בזמנם, לא על-פי עד כמה הם נכנסו לרפרטואר הקלאסי (בעצם זה נכון בכל תחום של אמנות, אפילו בספרות ובמחזאות).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הולך טוב עם ספונג'ה [חדש]
הסטוריון מצעד המחץ   שבת, 05/02/2005 שעה 9:41
בתגובה ליצחק שפי
אתר אישי
''גדולה של אמנים צריך למדוד רק על פי היכולת שלהם לרגש בזמנם''? מדד איכות?
רבאק, אני מכיר כאלה שרוני סופרסטאר היום מרגשת אותם. איך זה קשור למדד איכות, אני לא מבין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הולך טוב עם ספונג'ה [חדש]
יצחק שפי   שבת, 05/02/2005 שעה 16:46
בתגובה להסטוריון מצעד המחץ
אתר אישי
כן, בהחלט התכוונתי גם לרוני סופרסטאר, ואחרי ששלחתי את התגובה הצטערתי על שלא הבאתי דוגמא כזאת, למשל בריטני ספירס, שיש לה (ו/או למפיקים שלה, לא משנה) טאץ' מצוין לזמננו, ואין לצפות ליותר מפופ-רוק, ולא רק מפופ-רוק, גם אמנויות ''גבוהות'' מחויבות אך ורק לחומרים ולמנטליות ולשפה ולצעירים ולרוח זמנן, והשאלה אם יצירה תשרוד בשנת 2030 אינה רלוונטית, וסביר להניח שלא רק בריטני ספירס אלא אפילו רוני סופרסטר (המוכשרת!) תהיה פעם נוסטלגיה של בני דורה. קלאסיוּת אינה מדד.
ואל תייגע אותי – למרות שאני לא מכיר אותך סְמוֹך וּבְטַח שהתעמקתי בסוגיות האלה יותר ממך, וכרגיל אצל החְנוּניאדה האון-לַיינית לא ממש קראת וחשבת על מה שכתבתי לפני שתיקתקת ויכוח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הולך טוב עם ספונג'ה [חדש]
הסטוריון מצעד המחץ   שבת, 05/02/2005 שעה 19:48
בתגובה ליצחק שפי
אתר אישי
לא ברור לי אם אני אמור להיעלב מכך שאני משוייך ל''חנוניאדה האון-ליינית'' ומעניין היה גם לדון בסוגיה אם אני שייך לחנונייאדה איפה כבודו ממקם את עצמו.
רוני סופרסטר אולי באמת תשרוד ואולי לא, אין ספק שהיא כשרונית ובני דורה עשויים להיזכר בה בנוסטלגיה, אבל יש הרבה דברים ריגשו את בני זמנם ולא שרדו, ובצדק.
באיזה אתר נשים אחד שעלה על האימייל שלי ושולח לי עדכונים, הכותרת הראשית השבוע עסקה באחת טובה'לה מזקנות הברנז'ה, שהצטלמה בעירום. אין ספק שיש כאלה שזה מרגש אותם/ן (כלומר, העובדה שזאת טובה'לה לא פחות מהעירום). אבל לקרוא לזה איכותי? גם בעינויים לא תגרום לי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יום מותה של קארן קרפנטר [חדש]
הסטוריון מצעד המחץ   שבת, 05/02/2005 שעה 9:33 אתר אישי
קשור ליום ''היוולדי'' כ*הסטוריון מצעד המחץ*. וגם אתה קשור לזה: http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=54112&a...

ולבאדי הולי אני קשור בצורה אחרת, שלא אפרט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יום מותה של קארן קרפנטר [חדש]
אורי קציר   שבת, 05/02/2005 שעה 15:12
בתגובה להסטוריון מצעד המחץ
נו, היסטוריון, פתרת לי את תעלומת הניק שלך... מעניין איך שירים שונים משפיעים באופן שונה על בני אדם. אני, למשל, התוודעתי לשיר שהזכרת שנים אחדות אחרי שהתחלתי להקשיב לשירי הקרפנטרס. כלומר, הוא לה היה חלק מרפרטואר שהכרתי והערכתי. רק שנים לאחר מכן, כאמור, נתנה לי מישהי קלטת לנסיעה, ושם מצאתי את השיר הזה, שכפי שהגדרת אותו, הוא באמת נאיבי מאוד. סביר להניח שהיום היו כותבים אותו אחרת, אבל זה די התאים לתקופה שבה מפגשים עם חוצנים נתפסו כמשהו שממש מעבר לפינה ושעשוי להתרחש כל רגע. ויעידו ''מפגשים מהסוג השלישי'', ''אי.טי'', ואחרים.

אגב, הערתך בעניין הצמדים מעניינת כשלעצמה. נכון הוא שבצמדים רבים של גבר-אישה היה הקול הנשי דומיננטי מאוד. כך היה עם סוני ושר, יוריתמיקס, אייק וטינה טרנר, יאזו, העופרים ואחרים. אבל נדמה לי שבחלק מאותם צמדים דווקא לגבר היה תפקיד מפתח בכתיבה, הלחנה, הפקה, עיבוד ואפילו שיווק השיר. סוני בונו, למשל, היה זמר זניח למדי, אבל הכתיבה שלו וקידום הצמד בתקשורת הביאו לשר דיווידנדים בלתי מבוטלים. דייב סטיוארט הוא כישרון מוסיקלי אדיר ואין ויכוח על חשיבותו המקצועית להצלחת יוריתמיקס. וכך הלאה. ריצ'ארד קרפנטר היה מוסיקאי מחונן, ששיתופי הפעולה שלו (בעיקר עם ג'ון בטיס), הביאו לצמד כמה וכמה להיטים, כמו Top of the World ואחרים. הוא היה זה שגילה את כישרונה של קארן כמתופפת וכזמרת והסיט את הפעילות המוסיקלית שלהם מג'אז סטנדרטי לפופ לכל המשפחה שקולה של קארן תאם לו ככפפה ליד. לפיכך, אני לא חושב שאפשר לכנותו טפיל. ברור שווקאלית הוא היה פחות דומיננטי, אבל לא זה הפקטור היחיד שקובע כאן.

מה שנוגע לקרפנטרס, דווקא כאן יש מקרה נדיר. מדובר בצמד שהם אח ואחות. כל הצמדים האחרים שהזכרתי חוו גם קשרים רומנטיים בין מרכיביהם, בזמן זה או אחר. לעומת זאת, קארן וריצ'ארד קרפנטר ניהלו חיים שקטים מאוד, ובדרך כלל גם הרחק ממדורי הרכילות, מה שדי סייע להם להחזיק מעמד ולהימנע ממריבות קולניות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

רק הערה [חדש]
מונס   שבת, 05/02/2005 שעה 13:36
על צמד הקרפנטרס עשו סרט, והוא התמקד במיוחד בקארן עצמה.אני לא זוכר מי גילם את דמותה, אני יודע שזו היתה שחקנית ששיחקה בסדרה ''תהילה'' בעונה השניה

את באדי הולי לא הכרתי, אבל השירים שהקרפנטרס עדיין מוכרים ומושרים, לטעמי יש להם גוון של קאונטרי אמריקאי, וטוב לשמוע את השירים בעיקר בנסיעות ארוכות, שאז אפשר לשיר את השירים ביחד עם הזמרים

בברכה:
מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

רק הערה [חדש]
אורי קציר   יום ג', 15/03/2005 שעה 23:35
בתגובה למונס
השחקנית היא סינתיה גיב (אין קשר לאחים בארי, מוריס, רובין ואנדי גיב מהבי ג'יז). היא אכן שיחקה בעונה השנייה של ''תהילה'' ושם הדמות שגילמה שם היה הולי ליירד. אגב, היא שיחקה בסרטו של אוליבר סטון ''סלוודור'' וגילמה שם נזירה שנאנסת על ידי לוחמי גרילה ולאחר מכן נרצחת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה הערות [חדש]
בועז כהן   יום ה', 06/10/2005 שעה 11:34
ב-‏1972 יצא ''שיר בשבילך'', ב-‏1973 ''אז ועכשיו'' שני תקליטים, בהפרש של פחות משנה, כל אחד מהם נמשך קצת יותר מחצי שעה של מוזיקה והיה רווי בלהיטי ענק. קארן קרפנטר שוברת את הלב כשהיא שרה בקול הפעמונים שלה עם מקהלת ילדים מאחוריה את ''SING'' וכמובן בשיא השיאים שלה, כמבצעת:
YESTERDAY ONCE MORE

ביוני 1975 הם מוציאים את HORIZON. זה כבר אחרי סיבוב הופעות ענק ומצליח ביותר ביפן.
ב''הורייזון'' היה חידוש נהדר לשיר של ניל סדקה בשם ''סוליטר'' - אבל חוץ מזה, התקליט חלש באופן מצער.

ב-‏1976 יוצא עוד תקליט רע, עם שיר-חידוש ענק:
KIND OF HUSH
http://www.allmusic.com/cg/amg. .dll?p=amg&sql=10:zyen97i7k krjt
ב-‏1977 הם מגיעים לשיא הקריירה שלהם, לטעמי, עם התקליט Passage
שבו הם מחדשים, על פני 7 דקות ומשהו, שיר של קלאטו הקנדיים -
Calling Occupants of Interplanetary Craft''
שיר שיצא רק שנה קודם לכן באלבום של KLAATU
אבל הקרפנטרס עושים ממנו מאסטרפיס אמיתי, עם עיבוד עשיר ורחב ידיים, כלי מיתר וקשת, חצוצרות ונשיפה, הפקה אדירה כולל שימוש בווקודר ליצירת קולות החייזרים בפתיחה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ותחילת הדרך של ריצ'רד וקארן קרפנטר [חדש]
בועז כהן   יום ה', 06/10/2005 שעה 11:37
בתגובה לבועז כהן
ריצ'ארד וקארן החליטו להמשיך ולהקליט למרות שהתקליט הראשון נכשל.

השיר Close to You היה גם שיר הנושא מהאלבום השני. הו א נכתב על ידי האל דייוויד וברט בכרך, פרץ להם את הדרך למצעדים ויצר סביבם ענין.
התקליט השני, שיצא באוגוסט 1970, כלל עוד גירסה שלהם לביטלס, הפעם ל- HELP, וגם חידוש ל''סיבה להאמין'' של טים הארדין.

התקליט השלישי שלהם, שנקרא פשוט ''הקרפנטרס'', נמשך 31 דקות בלבד - אבל כלל גם את
''ימי שני וימים גשומים תמיד מעציבים את נפשי'' וגם את ''סופרסטאר'', שניים מהשירים הגדולים ביותר שלהם. בתוכניות בערבית של הטלוויזיה הישראלית, בשחור לבן, הראו את קארן קרפנטר מתופפת ושרה אל המקרופון:
What I've got they used to call the blues
Nothin' is really wrong
Feelin' like I don't belong
Walkin' around
Some kind of lonely clown
Rainy Days and Mondays always get me down
RAINY DAYS MONDAYS ALWAYS GET ME DOWN

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ותחילת הדרך של ריצ'רד וקארן קרפנטר [חדש]
אורי קציר   יום ה', 27/10/2005 שעה 7:04
בתגובה לבועז כהן
סקירה יפה, בועז. תודה.

אני מניח שכדאי שיום אחד פשוט נסקור במאמר רחב יותר את פעילותו של הצמד נעים הצליל הזה. אם אתה מוכן להרים את הפפה, תבורך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני פשוט אוהב את האתר שלך (-: [חדש]
בועז כהן   יום ג', 22/11/2005 שעה 10:41
בתגובה לאורי קציר
זה מפחיד עד כמה אנחנו דומים באהבות שלנו
(-:

עלה והצלח והמשך לכתוב.

בועז כהן
88fm
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הסרט [חדש]
קרן קובה   שבת, 15/04/2006 שעה 11:49
שלום לכולם
האם משהוא יכול לעזור לי איך אפשר להשיג את הסרט
על קארן
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפשר להזכיר גם את אוטיס רדינג [חדש]
רועי   יום ד', 06/02/2008 שעה 0:02
עוד אבידה גדולה למוזיקה, אוטיס רדינג מת גם הוא בטרם עת בתאונת מטוס - דצמבר 1967 אם אינני טועה. המטוס הקל נחת באגם כתוצאה מראות לקויה ולמעט חבר להקה אחד כל הנוסעים ואנשי הצוות נספו בטביעה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפשר להזכיר גם את אוטיס רדינג [חדש]
אורי קציר   יום ד', 06/02/2008 שעה 8:39
בתגובה לרועי
אתר אישי
נכון. הרשימה ארוכה אף יותר, אבל בזו התמקדתי בכאלה שהלכו לעולמם בשבוע מאוד מסוים של תחילת פברואר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפשר להזכיר גם את אוטיס רדינג [חדש]
ויליאם גאן   שבת, 09/02/2008 שעה 23:37
בתגובה לאורי קציר
פיו, איך הרשימה הנפלאה הזו מזכירה נשכחות!

למרות שמדי פעם קראתי כל מיני פרשנויות ל''אמריקן פאי'' - וגם אחת שהופיעה ב''הארץ'' ועסקה בהרחבה במשמעות השיר האניגמטי הזה- רקעכשיו, אחרי קריאת הפוסט נודע לי שלמטוס קראו ''מיס אמריקן פאי'' וזה מבהיר כמה דברים שלא היו מובנים לי ולאחרים: אני הייתי סבור עד היום שכוונת המשורר הייתה לבכות את החלום האמריקני המתגלם באותה עוגת תפוחים (היש משהו אמריקני יותר מזה?) והנה - משמעות חדשה לשיר!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפשר להזכיר גם את אוטיס רדינג [חדש]
ויש גם   שבת, 22/03/2008 שעה 12:11
בתגובה לרועי
שני אנשים חשובים, נפלאים ונהדרים, שצירוף נוראי של מזל רע והחלום האמריקאי בצד השלילי שלו, פשוט השכיחו אותם. דווקא את השנים האלה, כי אלה שנים שבכמה שנים האחרונות זוכים לעדנה מחודשת, פשוט מפני.. שמצאו אותם. פשוטו כמשמעו.

הראשון מביניהם הוא רוקי אריקסון - שהלהקה שלו (מעליות הקומה ה-‏13) היתה כנראה הראשונה להתעסק בחומרים פסיכדלים. כנראוי לפסיכדליה, אחד החברים בלהקה היה כימאי בהכשרתו, והוא היה רוקח לחבר'ה LSD ושאר חומרים משני-תודעה. לרוע מזלם, החברה האלה הגיעו מטקסס, שם הרגישות לקשר שבין אמנים לסמים היא לא מן המפורסמות. רוקי נתפס - דווקא על מריחואנה, ובבית המשפט ביקש להצהיר שהחומר משמש אותו כדי להתמודד עם בעיות נפשיות.

זה היה לופ-הול ידוע אז, במשפט האמריקאי, אלא שלרוע מזלו של מר אריקסון, הוא נשלח לפסיכיאטר שקבע שאכן, יש לו בעיה נפשית. הוא אושפז בכפיה במוסד, ונשלח לטיפולים שכללו מכות חשמל ותרופות.

כשהוא השתחרר, הוא כבר לא היה אותו דבר. הוא הקים להקה חדשה - רוקי אריקסון והחייזרים, אבל זה לא החזיק מעמד. הכתיבה שלו בשנים האלה עסקה לא מעט בהזיות שליוו אותו - אולי למרות, אולי בגלל הטיפולים הפסיכיאטרים האלה. הוא נשכח בין גלי ההסטוריה, עד שלפני כמה שנים, אחיו הצליח למצוא אותו - שוכב לבדו בדירת-חדר מעופשת בניו יורק, במצב פיזי, כלכלי ונפשי קשה מאוד. נדמה לי שגם עורך דין אחד, שהיה מעריץ שלו או-אז, הסכים לטפל בנושא התמלוגים הסבוך שלו - תוצאה של סוכן שהחתים את רוקי, כשרק השתחרר, על חוזים דרקוניים שרוקנו את כל הרווח מההופעות ומכירת התקליטים. לפני כמה שנים הוא אפילו הצליח להופיע שוב. ב-‏2005 יצא אלבום משולש של השירים החשובים שלו.

השני, והאהוב עלי יותר, הוא ג'קסון סי. פרנק. מי שהיה חברו הטוב של פול סיימון, ואפילו שותף לדירה של סיימון וגרפונקל, עוד לפני שהתפרסמו, אז, כשנסעו ללונדון להשתתף בסצנה המתעוררת של הפולק, מי שהוציא כמה שירים מופלאים, באמת מופלאים, ופשוט נשכח, בגלל חוסר הצלחה של כמה אלבומים רצופים.

כמו רוקי אריקסון, גם החבוב הזה השפיע לא מעט על המוזיקה שבאה אחריו. ואם רוקי אריקסון נחשב עד היום מודל לחיקוי - מבחינת שירה - של ג'אניס ג'ופלין, גם פרנק היה דמות די ידועה בחוגי המוזיקה דאז. הפולק הבריטי בדיוק התחיל להרים את הראש: פול סיימון היה שם, והפיק את הדיסק הראשון והיחיד של ג'קסון, אבל גם אל סטיוארט (שאפילו ניגן באלבום הראשון שלו), ניק דרייק עבד באותה תקופה על הדיסקים שלו, סנדי דני הסתובבה עם פיירפורט קונבנשן ולבד, ברט ג'אנש לימד את העולם איך פורטים עלי גיטר, ואחת הגיבורות החביבות עלי מהתקופה הזו - אן בריגס, החליטה שהקול המופלא שלה נוראי, והחליטה להתמקד בקריירה של גננת.

הדיסק הראשון שלו היה נהדר. הוא חזר לארה''ב וניסה להמשיך ליצור. אבל בעיות של דיכאון וחוסר הצלחה דירדרו את המצב שלו. את 20 השנים הבאות פרנק בילה במסעות בין הרחוב לבית החולים, עד שמעריץ פולק נחוש גילה אותו - בין ערימה של קרטונים, ברחוב בניו יורק. ב-‏96 יצא דיסק שלו, שכלל כמה רצועות שלא שוחררו לפני כן, ופרנק זכה - שוב, או, אולי, בפעם הראשונה, לאהדה והכרה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפשר להזכיר גם את אוטיס רדינג [חדש]
בר שושני   שבת, 22/03/2008 שעה 12:12
בתגובה לויש גם
מממ. אני כתבתי את התגובה הזו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפשר להזכיר גם את אוטיס רדינג [חדש]
אורי קציר   שבת, 22/03/2008 שעה 21:39
בתגובה לבר שושני
אתר אישי
אני עומד מבוייש ומתוודה שאינני מכיר את שניהם. אנסה למצוא משהו שלהם ברשת כדי להכיר טוב יותר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפשר להזכיר גם את אוטיס רדינג [חדש]
בר שושני   שבת, 22/03/2008 שעה 21:47
בתגובה לאורי קציר
אשלח לך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

top of the world [חדש]
רן   יום א', 02/03/2008 שעה 12:44 אתר אישי
יש דברים שנחרטים בגיל מסויים. כמו השיר top of the world
(http://www.youtube.com/watch?v=mq5pLi0huhw), בכביש היורד מצומת גולני, כשהכנרת נפתחת תחתיך, בבוקר בהיר, בגיל 18, באוטו עם חלונות פתוחים. והחופש, האהבה והיופי יחד עם המילים (השחוקות, הטפשיות, הקיצ'יות) של השיר והקול של קרן קרפנטר מולחמים יחד לאותה נקודת-ציר בזמן שנקראת ''נעורים'' או ''התבגרות''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

top of the world [חדש]
אורי קציר   יום א', 02/03/2008 שעה 13:43
בתגובה לרן
אתר אישי
אסוציאציה נהדרת. אצלי השיר מתקשר לטיולים רגליים ממושכים עם חברתי בטיילת בת-גלים שבחיפה, כשהגלים מתנפצים אל הסלעים האפורים, ריח המלח נישא באוויר ושחפים מעופפים מעל לים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מתקשר לו כך [חדש]
בר שושני   יום ד', 04/02/2009 שעה 0:57
(עוד) קצת על ''אמריקן פאי'' לדון מקלין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©