משחק המאה
יום א', 19/11/2006 שעה 16:05
היסטוריונים המתמחים בתולדות הספורט נוטים, לעתים, לחפש את המשחק הגדול ביותר או השחקן הגדול ביותר בכל הזמנים בענפים כאלה ואחרים. בטניס, למשל, יש הטוענים כי המשחק הגדול בהיסטוריה הפגיש את ביורן בורג ואת ג'ון מקנרו בגמר טורניר וימבלדון. בכדורגל, לעומת זאת, כשמדברים על ''משחק המאה'' מתכוונים כמעט תמיד למפגש ההוא בין אנגליה להונגריה בוומבלי בנובמבר 1953. המשחק שהוליד עידן חדש, קצר ימים אך זוהר ומופלא, בתולדות הכדורגל. במאמר זה אני מצדיע לגיבורו של אותה משחק, פרנץ פושקש, שהלך לעולמו השבוע. פושקש היה גאון כדורגל מזן נדיר ובעיני רבים נחשב גם לשחקן הטוב ביותר שלא זכה בגביע העולם בכדורגל.












היו אלה גוסטב שבש וגיולה מאנדי שחוללו את המהפכה הגדולה, אותה מהפכה שהפכה את הנבחרת המגיארית ליהלום המלוטש של הכדורגל העולמי בשנות הארבעים והחמישים. יש אומרים שהייתה זו הנבחרת המופלאה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל. רק עובדה אחת, מכל מקום, יכולה לעמוד בין הקביעה הזו לבין הקונסנזוס הכללי בנושא זה: נבחרתם של שבש ומאנדי לא זכתה מעולם בגביע העולם.

אבל באותו יום מעונן של סוף שנת 1953 לא היה איש בעולם שחלק על כך שנבחרת הונגריה היא פורצת דרך בתחום הטקטיקה הכדורגלנית והנבחרת שמשחקת את הכדורגל ההתקפי והדורסני ביותר על פני הגלובוס. השאלה הייתה רק האם תעמוד שיטת הכדורגל הזו מול הסגנון הישן והטוב שאיפיין את מולדת הכדורגל המודרני, הלא היא אנגליה. שכן, באותו יום עמדו שתי הנבחרות להיפגש פנים אל פנים ולבחון, לראשונה, אילו ניצוצות יעופו ממפגש תרבויות הכדורגל הללו.

אבל נחזור אל ראשית הדרך. זה קרה מייד לאחר מלחמת העולם השנייה. הונגריה הייתה מדינה מוכה. רוב שנות המלחמה עלה בידה, איכשהו, לחמוק מהשתתפות בקרבות אך כשנה לפני סופה נכבשה על ידי הגרמנים. וכאילו לא די היה בכך, התחוללה בה הפיכה וקבוצה פאשיסטית, ''צלב החץ'' שמה, עלתה לשלטון וצידדה בגלוי במשטרו של היטלר. כאשר נכבשה המדינה על ידי הצבא האדום ב-‏1945 היו ההרס והאימה בולטים כל כך, שלהונגרים הדוויים לא נותרו יותר מדי סמלים משותפים להתגאות בהם. תרבות הספורט המפותחת שלהם, אותה תרבות שעליה אמר פעם עסקן ספורט אמריקני נודע כי ''הדת של הונגריה היא הספורט'', שרדה איכשהו.

פרנץ פושקש, אחד מגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים. לו הייתה הונגריה זוכה בגביע העולמי ההוא ב-‏1954 יתכן שהיה נחשב לגדול מכולם

באותן שנים צץ דור חדש של כדורגלנים מוכשרים בהונגריה. הבולט שבכולם היה פרנץ פושקש, בנו של כדורגלן עבר ששימש כמאמן בקבוצה בינונית בליגה הראשונה. בגיל 16 כבר פתח פושקש בהרכב קישפשט, הקבוצה אותה אימן אביו. באוגוסט 1945 כבר פתח הקשר השמאלי הצעיר בהרכב הנבחרת הלאומית של הונגריה והצטיין במשחק בה הביסה האחרונה את יריבתה המושבעת משכבר הימים, אוסטריה, בתוצאה 5-2. כדרוריו המסחררים שלו, פריצותיו המהירות, בעיטותיו המדויקות ומנהיגותו הטבעית הפכו אותו לאימת כל ההגנות באירופה.

אבל פושקש לא היה לבד. באותה נבחרת מופלאה היו גם שחקנים מופלאים כגיולה גרושיץ', שאנדור קוצ'יש, יוזף בוז'יק, מיהלי לאנטוש, גיולה לוראנט, זולטאן צ'יבור ונאנדור הידגיקוטי. החבורה הזו שיחקה מספר שנים יחד, אך שרשרת הפסדים, בין היתר לאוסטריה ולבולגריה (שלא נחשבו למדינות שרמת הכדורגל שלהן גבוהה בהכרח מזו שבהונגריה), הביאו למחלוקת בין המאמנים ועסקני הספורט במדינה לגבי שיטת המשחק הרצויה. המחלוקת הזו שרתה גם על הליגה, שדשדשה בבינוניות עגומה במשך מספר שנים. היו שניסו להחדיר את שיטת המשחק האנגלית, המבוססת על מהירות ומסירות ארוכות; אחרים תמכו בשיטת המשחק המרכז-אירופית, המבוססת על מסירות קצרות ומדויקות ומשחק יפה לעין; קבוצה אחרת תמכה בשיטה האיטלקית, המבוססת על מהירות וכושר גופני גבוה.

אולם כל השיטות הללו לא תאמו את צרכי הכדורגל ההונגרי. שבש ומאנדי, שנטלו לידיהם את אימון הנבחרת ב-‏1949, שברו את ראשם, ולאחר תקופת התלבטות ארוכה גיבשו שיטה חדשה, שונה מכל קדומותיה. שיטה זו הייתה מהפכנית לא פחות מה''דבליו-אם'' שהנהיגה ארסנל בשנת 1926. פושקש, שנולד באותה שנה עצמה, הסביר את השיטה במלים הבאות:

''החלטנו שיש להפעיל את ההתקפה בעת ובעונה אחת עם מערכת ההגנה. פירושו של דבר, שכל השחקנים חייבים להימצא בתנועה בכל תשעים הדקות של המשחק ועל ההתקפה וההגנה לעבוד תוך שילוב מלא. החלטנו גם שבמקום שני המגינים ושלושת הרצים (רצים = מקבילים לקשרים אחוריים בימינו) שבכדורגל המסורתי תהיה ההגנה מורכבת משלושה מגינים ושני רצים. על השוער הוטל, נוסף על הגנת השער, גם לכוון ולהדריך את משחק ההגנה. על המגינים הוטל להרחיק את הכדור בצורה שתאפשר לפתח התקפה ללא שהיות. שינויים אלה גרמו לכך שתפקידם של הרצים הפך להיות הגנתי בעיקרו. מרחב הפעולה של הקיצונים הוגדל, אולם את חוד המחץ של ההתקפה המשיכו להוות החלוצים הפנימיים. בראש ובראשונה היה עליהם להחדיר את הכדור לשער, אולם נדרש מהם, במידת האפשר, להפריע למשחק ההגנה של היריב. שיטה זו דרשה מאיתנו ידע, מהירות, סבילות, חוסן גופני ואימונים קפדניים לפני המשחק.

''כל תנועה של שחקן שלנו היא אינדיבידואלית, אולם הוא מכין את תנועת חברו מראש. הודות לעובדה שאנו משחקים יחד כבר שנים, מכיר כל אחד מאיתנו את אופן התגובה, התנועה והפעולה של חברו לקבוצה המשחק לצידו, כך שמבצעינו מתואמים להפליא וכמעט ואיננו חוששים מהפתעות. לאחר כל משחק אנו מנתחים את שגיאותינו ומתווכחים עליהן באורח ידידותי ביותר, כשהמטרה היא ללמוד מהם ולא לקנטר איש את חברו''.

לאחר שהוכיחה את עצמה במשחקי ליגה החלה השיטה להניב פירות גם במשחקים בינלאומיים. במאי 1949 דרסה הונגריה את אוסטריה 6-1. לאחר מכן ניצחון על פולין בתוצאה 8-2 ושלוש חמישיות ללא מענה שניקבו את רשתותיהן של בולגריה, שוודיה וצ'כוסלובקיה. הנבחרת המשיכה במסע הניצחונות הזה במשך למעלה משלוש שנים.גולת הכותרת הייתה הזכייה במדליית הזהב האולימפית בהלסינקי ב-‏1952 (הכדורגל היה אז חובבני ברובו ולכן יכלו שחקנים ברמה גבוהה להשתתף במשחקים האולימפיים, שמראש הוגדרו כמשחקים לחובבים בלבד. לפיכך, נחשב התואר האולימפי ליוקרתי, לעתים אף יותר מאשר התואר העולמי). ההונגרים הציגו משחק כה שוטף ומשוכלל, שהמומחים הצמידו להם את התואר ''קבוצת הכדורגל הטובה ביותר של כל הזמנים''. הם גברו בנקל על כל יריבותיהם ונפגשו בגמר עם יריבה ותיקה – יוגוסלביה. המאבק הסתיים בתוצאה 2-0 להונגריה ובזכייה במדליית הזהב. קהל של חצי מיליון מעריצים הריע להם בתחנת הרכבת בבודפשט, והכבוד שנפל בחלקם עלה על זה שקיבלו מלכים ונשיאים.

מן הצד, צפתה אנגליה בהשתאות במתרחש. האי הבריטי ריכז כבר עשרות שנים את העניין הרב ביותר בכדורגל העולמי. המשחקים בליגה האנגלית נחשבו לאטרקטיביים במיוחד וכמויות השערים שהובקעו בהם היו מהגבוהות באירופה. נאט לופטהאוז וג'ימי מאלן הובילו את ההתקפה, את מעוזי ההגנה היוו אלף רמזי ובילי רייט ועל כל אלה ניצחה שלישיית הקישור החלומית של בלקפול – ארני טיילור, סטנלי מורטנסן, ומי שנחשב אז בעיני רבים כגדול כדורגלני תבל, סטנלי מתיוס.

מרבית משחקי הידידות של האנגלים התנהלו נגד נבחרות בריטיות אחרות, כמו סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד. במשחקים מחוץ לגבולות בריטניה גילו האנגלים יכולת טובה, ובין השאר גברו על שווייץ, בלגיה וצ'ילה. אבל מאחר ואף לא אחת מנבחרות אלה נמנתה על הדרג הבכיר של מעצמות הכדורגל, לא ניתן היה להקיש מכך לגבי יכולתה של אנגליה המהוללת מול נבחרות אירופיות טובות באמת. גם המשחקים שקדמו להתמודדות עם הונגריה, נגד נבחרת שאר אירופה (4-4) ונגד צפון אירלנד הבינונית (3-1) לא היה בהם כדי להעיד על יכולתה האמיתית של נבחרת זו ברגעי מבחן גדולים. הונגריה, מבחינת האנגלים, הייתה מסתורין: נבחרת הבאה מעבר למסך הברזל, אפופה בהערצת ההמונים ובעלת שיטת משחק בלתי מוכרת באי הבריטי.

25 בנובמבר 1953. נבחרות אנגליה והונגריה עולות למגרש במה שעתיד להצטייר בעיני רבים כמשחק המאה

התאחדויות הכדורגל של אנגליה והונגריה סיכמו על שני משחקי ידידות. המשחק בלונדון נועד להיות הראשון ביניהם. לכאורה, לא יותר ממשחק ידידות רגיל. למעשה, הייתה זו הפעם הראשונה בה התמודדו שני הסגנונות המרתקים ביותר בכדורגל של התקופה זה מול זה, קרב יוקרתי מאין כמוהו בין הכדורגל הקלאסי הישן לבין השיטה החדשה. העניין שגילו ההמונים במשחק היה עצום. למעשה, הכתירו כלי התקשורת את המפגש הזה כמשחק המאה עוד לפני שנבעטה בו ולו בעיטה אחת. רק לאחר מעשה הוברר כי הפעם הזו הייתה התחזית מדויקת.







ב-‏25 בנובמבר עלו ההונגרים אל כר הדשא באיצטדיון ומבלי. למרות האימונים המפרכים וההצלחות הגדולות היו אלופי הלסינקי שרויים בעצבנות רבה. הם ידעו שבבית מצפים מהם להוכיח שוב כי הונגריה היא היא שליטת הכדורגל העולמי היום. האנגלים, אגב, גילו עצבנות מסיבה זהה לחלוטין. מאה אלף הצופים באיצטדיון ועשרות המיליונים שהאזינו לשידורי הרדיו היו מודעים לכך היטב.

בבודפשט עצמה היו הרחובות שוממים מאדם. כל העסקים שותקו וכל התושבים הצטופפו סביב מקלטי הרדיו. האומללים מכולם היו נהגי האוטובוסים והחשמליות, שנאלצו להמשיך בעבודתם כשהם מבשרים איש לרעהו על כל שער באמצעות צפירות מקוטעות מחרישות אוזניים. גם הם ידעו כי קבוצות רבות שהגיעו לוומבלי נחלות תבוסות קשות, אולם בסתר ליבם קיוו שנבחרתם תצליח לעשות את הבלתי יאומן.

פושקש עצמו, מי שנחשב בעיני ההונגרים כשחקן הטוב בעולם אך לא הוכר על ידי האנגלים ככזה, לא עשה רושם רב על רואיו בוומבלי. הקשר השמאלי הגוץ לא בלט במיוחד פיסית. אבל כאשר עלו הקבוצות לכר הדשא והחימום החל, נעלמו כל הספקות. הקפטן ההונגרי בן ה-‏27 נטל את הכדור, הקפיץ אותו על ראשו, העביר אותו מאחור לעקבו, משם לחזהו, לברכו, לכתף ו...לרשת.

אנגליה עלתה בהרכב הבא: גיל מריק, אלף ראמזי, ביל אקרסלי, בילי רייט, הארי ג'ונסטון, ג'ימי דיקינסון, סטנלי מתיוס, ארני טיילור, סטן מורטנסן, ג'קי סיואל, ג'ורג' רוב. אחד עשר ההונגרים שהתייצבו על כר הדשא המטופח היו גיולה גרושיץ', ג'נו בוז'נסקי, מיהלי לאנטוש, יוזף בוז'יק, גיולה לוראנט, יוזף זכריאס, לסלו בודאי, שאנדור קוצ'יש, נאנדור הידגיקוטי, פרנץ פושקש, זולטן צ'יבור.

יחסי הכוחות הובררו כמעט מייד עם שריקת הפתיחה. פושקש התנהל עם הכדור, החליף מסירות מהירות עם בוז'יק מהלך שבסופו הועבר הכדור פנימה להידגיקוטי. האחרון חתך פנימה, התעלם לחלוטין מניסיונותיו של ג'ונסטון להציל ובעט פנימה. היציעים דממו, כאשר בחלוף פחות מששים שניות הורה לוח התוצאות על 1-0 להונגריה. במשך עשר דקות אפשר היה לספור: שער אחד, שער שני פסול, שלוש בעיטות אדירות שנקלטו על ידי מריק וכמה החטאות בסנטימטרים.

קצב המשחק המסחרר הוכתב רובו ככולו על ידי הקשר השמאלי. פושקש דהר על המגרש כאילו אינו זקוק כלל לאוויר לנשימה. הוא רקד עם הכדור, כידרר באמנות ולא הניח לאיש משומריו לחלצו ממנו. הוא חילק הוראות לשחקניו בצעקות, כשקולו נשמע היטב ביציעים. לרבים נראה היה שמדובר בשאלה של זמן בלבד עד שייפול השער השני. אבל דווקא אז נפל שער השוויון: מורטנסן העביר כדור ארוך לג'קי סיואל, שפרץ על פני עשרות מטרים והכניע את גרושיץ'. 1-1. האנגלים לא ידעו זאת עדיין, אבל הייתה זו שירת הברבור שלהם.

ההונגרים הגבירו את הלחץ על שער אנגליה. הנבחרת שלהם פעלה כמכבש, מחזיקה רוב הזמן בכדור ומפגינה יכולת טכנית כמעט חסרת תקדים במונחים אירופיים. שבע דקות לאחר שער השוויון הבקיע הידגיקוטי שער נוסף והחזיר לנבחרתו את היתרון. לא חלפו ארבע דקות ושוב היה זה פושקש שגנב את ההצגה. צ'יבור חתך מימין והעביר את הכדור לפושקש שהגיע מאחור. הלה כידרר על הרחבה ושם הבחין בבילי רייט. הלה ציפה שפושקש ינסה לחדור פנימה ולנצל את תנועתו המהירה כדי להחליף עם צ'יבור מסירה כפולה ולהגיע למצב של אחד על אחד מול מריק. פושקש, מצידו, בחר להתעלם מהמצופה. הוא ליטף את הכדור, החליף רגליים והשכין את הכדור בבעיטה אדירה ברשתו של השוער האנגלי הנדהם. 3-1.

פושקש לוחץ ידיים ומחליף דגלונים במחווהת ידידות מקובלת טרם המשחק ההוא. למרות שהיה זה משחק ידידות, המחווה הזו הייתה הדבר הידידותי האחרון שביצעו המגיארים כלפי האלביונים

השער הזה, אולי יותר מכל פעולה אחרת שביצע, זכור כפעולה המסמלת את כניסתו של פרנץ פושקש אל היכל התהילה של הכדורגל. בדומה לשערים המופלאים שהבקיע דייגו מראדונה נגד בריטניה ובלגיה במונדיאל 1986, הפך השער הזה למזוהה יותר מכל עם השחקן המיוחד הזה. הפרשן הרדיו ההונגרי גיורגי שפשי אף הציע לקבוע בוומבלי לוחית מתכת המנציחה את השער הנדיר. כמה פרשנים הגדירו את השער הזה כ''שער שהגדיר דור שלם''.

ההונגרים עצמם דווקא לא מיהרו לחגוג. הקהל ההמון עדיין לא עיכל את התוצאה כשהמגן בוז'אנסקי בעט בעיטת עונשין. הכדור נחת אל תוך פקעת של שחקנים ברחבה האנגלית. פושקש, שוב הוא, הניחת לכדור לנחות ובקצות אצבעותיו המשיך אותו לכיוון השער. מריק זינק, אבל תפס אוויר. בדקה ה-‏27 כבר הייתה התוצאה 4-1 להונגריה.

אנגליה לא הפסידה משחק ביתי כבר ארבע שנים, מאז נוצחה על ידי אירלנד 2-0 בגודיסון פארק. מאוחר מדי הבינו האנגלים שהמאמץ שעשו להצר את צעדיו של הידגיקוטי המסוכן פינו את השטח לקוצ'יש, בוז'יק, צ'יבור ופושקש. ההונגרים שיחקו ביעילות כה רבה שבחלקים גדולים מהמשחק התקשתה אנגליה לעבור את קו מחצית המגרש. רק מבצע אישי של סטן מורטנסן, שפרץ על פני מגרש שלם כמעט והכניע את גרושיץ', הצליח להביא לצמצום התוצאה. שבע דקות מאוחר יותר שרק השופט ההולנדי ליאו הורן לסיום המחצית הראשונה.

ההלם האנגלי היה מושלם. על הספסל קיווה המאמן וולטר וינטרבוטום ששערו של מורטנסן יעורר את שחקני הנבחרת האחרים. אבל הייתה זו תקוות שווא. מריק הצליח להדוף נגיחה אדירה של צ'יבור, אבל הכדור שהדף ניתז לרגליו של בוז'יק, שללא בעיות מיוחדות הרשית פנימה. שלוש דקות מאוחר יותר השלים הידגיקוטי שלושער פרטי: פושקש פרץ באגף מסר להידגיקוטי שבמרכז והלה, מהאוויר, בעט פנימה. בדקה ה-‏53 הובילה הונגריה 6-2 על מעצמת הכדורגל הביתית ביותר בעולם, וללא ספק הטובה ביותר בעיני עצמה. ארבע דקות מאוחר יותר הבקיע אלף רמזי את השער האחרון במשחק מבעיטת עונשין מ-‏11 מטרים. 6-3. השליש האחרון של המשחק היה גארבג' טיים. התוצאה עלולה להטעות: בתשעים דקות המשחק בעטה הונגריה 35 פעמים למסגרת שערו של מריק; שחקני אנגליה בעטו למסגרת שערו של גרושיץ' חמש בעיטות בלבד.

כששרק הורן לסיום המשחק היה ברור לכולם: ההגמוניה על הכדורגל העולמי עברה לארץ המגיארים.







אלפי מברקי ברכה זרמו מכל רחבי תבל. כשהגיעו השחקנים לבודפשט כמעט וקרע אותם ההמון הנלהב לגזרים מרוב אהבה. מרגולין מספר כי ביתו של פושקש היה מרוחק עשר דקות בלבד מתחנת הרכבת, אולם שש שעות חלפו לפני שהצליח להגיע אליו. תיבת הדואר שלו התפוצצה מקצב זרימת המכתבים, שהגיע ל-‏350 ביום. רבים מהם הגיעו ממעריצים ברחבי העולם שלא ידעו כלל את כתובתו של הכוכב ההונגרי. לפיכך, נשאו מכתבים אלה את הכתובת ''פושקש-הונגריה'' ותו לא. שירות הדואר לא היה צריך יותר מזה. היה ברור בדיוק למי הכוונה. על מכתב אחד היה מצויר שער וכדור נע אליו מצד שמאל. הכתובת ''אל הקשר השמאלי'' הספיקה בהחלט.

אנגליה רעשה וגעשה. הבושה וההשפלה הביאו דרישות חוזרות ונשנות לנקמה. העיתונים דרשו לערוך שינויים מרחיקי לכת בהרכב ובשיטת המשחק. אחד מכוכביה הגדולים, טום פיני, הוחזר להרכב הפותח של הנבחרת לקראת מפגש הגומלין בבודפשט. הוא לא היה היחיד. למעט מריק, רייט, דיקינסון וסיואל, הציגה אנגליה בבודפשט נבחרת בעלת הרכב שונה לחלוטין.

ההתעניינות במשחק הזה הייתה כה רבה שחודשיים לפני קיומו לא ניתן היה להשיג כרטיסים לאיצטדיון. מיכאל מרגולין מספר בספרו ''גיבורי ספורט'' כי כאשר הגיע היום המיוחל, ב-‏23 במאי 1954, שיגרו כמה מהנכנסים יוני דואר אל צידו החיצוני של האיצטדיון, כדי שיעבירו את את כרטיסי הכניסה שלהם לקרוביהם וחבריהם שבחוץ. אבל הנס לא התרחש. במקום זאת, חגגו ההונגרים את אחת משחיטות הכדורגל הגדולות בהיסטוריה. אחרי 19 דקות כבר הייתה התוצאה 3-0. בדקה ה-‏68, כשהבקיעה אנגליה את שערה היחיד במשחק, היא רק צמצמה ל-‏6-1. פושקש עוד הבקיע שער נוסף, שלוש דקות מאוחר יותר, כדי להעמיד את התוצאה הסופית על 7-1 מדהים. טום פיני היטיב להגדיר את התחושה הכואבת אצל שחקני נבחרתו. ''זה היה כמו מרוץ סוסים מול מרוץ עגלות'', אמר ,''זו הנבחרת הלאומית הטובה ביותר ששיחקתי נגדה אי-פעם, נבחרת שפשוט נהדר לצפות בה, עם טקטיקה שמעולם לא ראינו כמותה קודם לכן''.

התוצאה של שני המפגשים הללו הייתה שונה מאוד לשתי הנבחרות. הונגריה דהרה מוומבלי היישר אל המונדיאל של 1954 בשוויץ, שם הייתה מועמדת כמעט ודאית לזכות בתואר. ניצחונות מרשימים על גרמניה, ברזיל ואורוגוואי הביאו אותה למשחק הגמר. אבל באותו יום שום דבר לא עזר להונגרים, גם לא היתרון הרגיל של שני שערים אחרי שבע דקות. גרמניה הצליחה להפוך את הקערה על פיה, לנצח 3-2 ולחולל את אחת מהפתעות הכדורגל הגדולות בהיסטוריה. אחרי ההפסד הטראגי הזה, שבעקבותיו אף דווח על התאבדויות של אוהדים מיואשים בהונגריה, לא שבה נבחרת הפלא הזו להיות מה שהייתה. הירידה הייתה בלתי נמנעת ובאה אל סופה הטראגי באוקטובר 1956, עת פלש הצבא האדום להונגריה במגמה לדכא את שאיפתה לעצמאות מדינית ולהסתפחות לגוש המערבי. שמועת זוועה אחת אף גרסה שפושקש נהרג באחד ממתרסי הרחוב, אולם הללו הוכחו כשגויות. הכוכב הגדול הצליח להימלט עם קבוצתו לווינה והוביל אותה בסיור אבל באירופה כשגרמנים, בלגים, צרפתים ואוסטרים חולקים כבוד לחבריו שנפלו בחוצות בודפשט.

כך נסתיים מסע התהילה של הנבחרת ההונגרית. רבים מכוכביה, שבעטו בכדור יחד מזה שנים רבות, נאלצו להיפרד איש איש לדרכו. מאז, לא שבה עוד נבחרת הונגריה אל ימי התהילה שלה. פושקש הצטרף לריאל מדריד המפוארת, הוביל אותה לתארים אירופיים והיה שותף לאחד המשחקים הגדולים ביותר אי-פעם: ניצחון 7-3 על איינטרכט פרנקפורט בגמר גביע אירופה ב-‏1960. פושקש הבקיע באותו משחק בלתי-נשכח ארבעה שערים. חברו, אלפרדו די-סטפאנו, הוסיף את שלושת האחרים. ב-‏1966, לאחר ששיחק כמה פעמים בשורות נבחרת ספרד, פרש ממשחק מקצועני. ב-‏23 שנות כדורגל, בהם שיחק 533 משחקים, הבקיע בליגות והשונות 511 שערים. שיא השערים הלאומי שלו (84 שערים ב-‏89 משחקים) נותר על כנו למעלה מארבעים שנה.

באנגליה החליטו פרנסי ההתאחדות להפיק לקחים. ממונדיאל 1954 שבה הנבחרת כשבידיה הישג מאכזב, הגעה לרבע הגמר בלבד. ועדת בדיקה מיוחדת קבעה כי ''יש לעשות עוד רבות כדי להעלות את רמת השחקנים והנבחרות בארבע השנים הקרובות''. המאמן וינטרבוטום דרש להפסיק מייד את הנוהג שלפיו עליו לקבל לידיו נבחרת שמרכיבים עבורו עסקנים כלשהן בלא שתהיה לו סמכות להחליט על כך בעצמו. הוא אף תבע להעמיד לרשותו את השחקנים שיבחר לתקופות ארוכות יותר, כדי שניתן יהיה לסגלם לשיטת משחק מסודרת ולגבשם לקבוצה הומוגנית. אבל תריסר שנים חלפו בטרם הגשימה אנגליה את חלום הזכייה בתואר העולמי בפעם הראשונה והיחידה בתולדותיה.

מאמנה ב-‏1966 היה, אם זה משנה משהו, אחד מפליטי משחק המאה ההוא בוומבלי: אלף ראמזי. זה היה ניצחונו הקטן של ראמזי על ההונגרים: הוא הצליח להשיג את מה שנבחרתם של שבש ומאנדי לא השיגה מעולם.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מדהים ! [חדש]
אביאל   שבת, 29/01/2005 שעה 1:09
ממש מדהים ! נהנתי לקרוא וגם למדתי מספר דברים חדשים :)

-אביאל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שתי התייחסויות שוליות: [חדש]
יצחק שפי   שבת, 29/01/2005 שעה 16:36 אתר אישי
היוקרה של הטורניר האולימפי בכדורגל תמיד היתה פחוּתה בהרבה מהיוקרה של ''אליפות העולם'' – אותו טורניר שהיום יותר מוכר בשם ''המונדיאל''. גם האליפויות היבשתיות (אירופה ודרום-אמריקה) היו תמיד הרבה יותר יוקרתיות מהטורניר האולימפי.
על היחסים בין הספורט המקצועני-עיסקי לבין האולימפיאדות, לגבי הכדורגל ובכלל (עד שבוטל ''חוק היובש'' הזה), מוטב לכתוב בנפרד.

מצאה חן בעיניי האמירה ש''הדת של הונגריה היא הספורט'' – מדינה שאוכלוסייתה לא גדולה בהרבה מזו של ישראל (ישראל של היום) היתה תמיד מעצמת ספורט, בענפים רבים ושונים ומשונים, ובשום אופן לא כתוצאה משפע כלכלי (מה שהפרֶחִיאדה של ימינו מכנה ''גידוּל בפנאי'', בלה-בלה). ומי שמצוי בספורט הישראלי (ולא רק בכדורגל) יודע עד כמה ענפי ספורט שונים שקיימים בארץ חייבים ליוצאי הונגריה את מקצועיותם הבסיסית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שתי התייחסויות שוליות: [חדש]
אורי קציר   שבת, 29/01/2005 שעה 17:46
בתגובה ליצחק שפי
יצחק, אני לא בטוח שקביעתך נכונה. אסור לשכוח שבאותן שנים מרבית הכדורגלנים (והספורטאים בכלל) נחשבו כחובבים ופנסתם לא הייתה דווקא על עיסוקם הספורטיבי. האתלט הצ'כי אמיל זטופק היה, אם אני זוכר נכון, קצין בכיר בצבא ארצו. לפיכך, הן המשחקים האולימפיים והן הגביע העולמי היו טורנירים לחובבים. מדינות שיגרו את נבחרותיהן הלאומיות החזקות ביותר לטורנירים האולימפיים, ממש כשם שעשו כן בהקשר לטורנירי הגביע העולמי.

הנכון הוא שמאז סוף שנות השבעים או ראשית שנות השמונים שונתה ההתייחסות והותר לספורטאים מקצועיים לתחר באולימפיאדות. מה שנוגע לכדורגל, הוחלט שם להפוך את הטורניר האולמיפי לטורניר לנבחרות צעירות בלבד (עד גיל 23, כמדומני). כך הוא משמש כיום בעיקר לגילוי כשרונות צעירים, אבל אינו עוד טורניר המתחרה על תואר הטורניר החשוב ביותר בעולם.

אתה צודק גם בהקשר לכך שיש לא מעט ענפי ספורט בארץ שפותחו על ידי יוצאי הונגריה. אגב, הדבר נכון גם לגבי יוצאי מדינות אחרות במרכז אירופה, כמו אוסטריה (שקבוצת הכדורגל היהודית שלה, הכוח וינה, הייתה מהטובות באירופה בשנות העשרים והשלושים), גרמניה ועוד.

הערה קטנה: לעוזר המאמן של נבחרת הפלא, גיולה מאנדי, נכון עתיד מעניין לאחר כישלון נבחרת הפלא בגמר הגביע העולמי של 1954. חמש שנים מאוחר יותר הסכים מאנדי, יהודי במוצאו, לכהן כמאמן נבחרת ישראל. הוא החזיק בתפקידו ארבע שנים. הישגה הגדול ביותר של נבחרת זו הוא הניצחון ההיסטורי על נבחרת יוגוסלביה בבלגרד בתוצאה 2-1, במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של 1960.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ובקיצור, בימים ההם [חדש]
הסטוריון מצעד המחץ   שבת, 29/01/2005 שעה 21:12
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
באמת, בלי האמונה, צאסק''א לא היתה אוכלת אותה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מלחמה בזעיר אנפין [חדש]
אלכסנדר מאן   יום א', 30/01/2005 שעה 0:25 אתר אישי
כשופט כדורגל חובב במשחקי ילדים ונוער, נהינתי לקרוא מאמר זה שהיטיב לתאר את אחת ההפתעות הגדולות של נבחרות הכדורגל העולמי, שהיא במקרה זה הנבחרת ההונגרית.

הקדמתי וכתבתי בתגובה זו 'כשופט כדורגל', היות והאווירה המחשמלת והעצבנית במשחקים חשובים מביאים לעיתים כל שופט אל נקודת קצה, שבו הוא נדרש לגלות לא רק יכולת שפיטה ועמידה בלחץ, אלא גם קור רוח ויכולת שליטה מלאה על המתרחש במגרש – דבר שאינו תמיד קל, במיוחד במשחקים שבהם נקבע הנצחון על קוצו של יו''ד.
במקרה ההונגרי נראה ששאלת המתח והעצבנות בשפיטה היתה אולי משנית יותר; הנצחונות היו כה גבוהים ומרשימים, עד שנדמה ששופט במשחק מסוג זה יכול לשפוט במצב נינוח יותר, מאשר במצב בו הונגריה היתה מנצחת 1-0 לדוגמא, ועוד מבעיטת עונשין.

אסיים תגובה זו באנקדוטה מעניינת לגבי המשחק בין הונגריה לגרמניה, שבו נצחה גרמניה כפי שסיפרת במאמרך; ניצחון זה, בעיני היסטוריונים גרמנים שונים, כמו גם בעיני סוציולוגים ועיתונאים שונים – פתח את הצוהר ליכולתה של גרמניה לקום 'ולעמוד על הרגליים' לאחר כל הדברים שהתרחשו באירופה ב-‏20 השנים שקדמו למשחק זה.
ניצחון גרמני זה הצליח לשקם בעיני גרמנים רבים משהו מתדמיתה האיומה של גרמניה, ובכך היה אולי בחזקת יריית הפתיחה לתחילתו של הנס הגרמני בכלכלה ובתחומים נוספים, שכאילו קיבלו את ההקרנה החיובית מהניצחון שהביאה הנבחרת הלאומית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מלחמה בזעיר אנפין [חדש]
אורי קציר   יום א', 30/01/2005 שעה 11:06
בתגובה לאלכסנדר מאן
כהערת שוליים: ניצחונה של גרמניה על הונגריה בגמר 1954 היה תוצאה ישירה של ניטרולו הברוטלי של פרנץ פושקש עצמו. שתי הנבחרות נפגשו בשלב מוקדם יותר של האליפות ובמשחק זה הפגין פושקש יכולת מצויינת ולמעשה הותיר את המגן הגרמני פוזיפל, שהופקד על שמירתו, חסר אונים. מאמן גרמניה, ספ הרברגר, החליף את פוזיפל בלייבריך והורה לו לא לתת לפושקש לזוז. לייבריך הפגין באותו משחק את אחת מתצוגות הכדורגל היותר ברוטליות שזכורות לפרשני הכדורגל. הוא בעל בקרסוליו, בברכו ולמעשה כמעט בכל חלק פנוי של פלג גופו התחתון. הוא גם הכשיל אותו לא מעט פעמים. למרות שה''שמירה'' הזו לא שינתה את התוצאה הסופית החד-משמעית (8-3 להונגריה), פושקש סיים את המשחק הזה פצוע וכואב. את המשחק הבא (אני לא זוכר אם היה זה נגד ברזיל או אורוגוואי) הוא כבר ראה מהספסל. בגמר הוא שיחק, למעשה, כשהוא פצוע.

אגב, איכשהו יוצא שגרמניה זוכה בגביע העולמי לאחר אירועים בקנה מידה בינלאומי. כפי שציינת, ב-‏1954 זכו הגרמנים בתואר והסתייעו בכך לשיקום מעמדם ותדמיתם ברמה הבינלאומית. ב-‏1974 זכו הגרמנים באליפות העולם, שנתיים בלבד לאחר טבח מינכן, בו נרצו 11 ספורטאים ישראליים במהלך המשחקים האולימפיים. ב-‏1990 זכתה גרמניה בשלישית בתואר, והיה זה פחות משנה לאחר קריסת החומה שהפרידה בין מערב המדינה ומזרחה. אם אינני טועה, במונדיאל של אותה שנה הופיעה כבר נבחרת גרמנית מאוחדת, שכללה שחקנים שמקורם במזרח גרמניה, כמו מתיאס זאמר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מלחמה בזעיר אנפין [חדש]
בני   יום ג', 01/02/2005 שעה 0:29
בתגובה לאורי קציר
במונדיאל 90 זכתה גרמניה המערבית. הגרמניות התאחדו מעט אח''כ, אם כי החומה כבר נפלה באותה עת. במשחקי המוקדמות שיחקו שתי הגרמניות במפוצל ולא הגיוני היה לשנות את הכללים באמצע.

בשלב הבתים ב - 1954 ניצחה הונגריה את קוריאה בהפרש שיא 0:9 (שחזרה עליו יוגוסלביה ב - 1974 עם 9 - 0 על זאיר ו...הונגריה ב - 1982 עם 10 - 1 על אל-סלוודור) ואת גרמניה. ברבע הגמר ניצחה את ברזיל ובחצי את אורוגוואי, במשחק שמתחרה עם זה שתיארת על התואר ''הטוב בהיסטוריה''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מלחמה בזעיר אנפין [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 01/02/2005 שעה 19:33
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
מעט יותר על הכדורגל בכלל, והכדורגל האירופאי והגרמני בפרט – ניתן לקרוא במאמר קצר זה שמתייחס לנקודות אלו מאספקטים שונים
על חשיבותו של הכדורגל ועל הזהות שהוא יכול להעניק לבני אדם באשר הם נמצאים, ניתן לקרוא בסיפור זה
אני חושב שניתן לפתוח בפתיל כאן ויכוח נוסף על תפקידו הכללי של הכדורגל בחיי הפרט, ואולי אף ב''חיי האומה''...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יופי, אורי [חדש]
עידו   יום א', 30/01/2005 שעה 10:07
שמחתי לקרוא קצת היסטוריה של הספורט, לאחר כל הפוליטיקות השונות שנסקרו לאחרונה.

היה מרתק! (עוד, עוד)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כתבה פשוט מרתקת [חדש]
אמיתי   יום ד', 28/06/2006 שעה 14:44
תענוג לקרוא אותה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היכלות התהילה האלה... [חדש]
שפי   יום ב', 20/11/2006 שעה 21:13 אתר אישי
צריך להזהר איתם. כי בכל ענפי הספורט הרמה-האיכות היא היום הרבה יותר גבוהה. למשל אם אתה מזכיר את בורג-מקנרו, אז כמי שקצת-מבין בטניס אני אומר לך שהרמה שלהם לא הגיעה לקרסולי קרסוליהם של פדרר ונאדאל ושאר ה-‏200 (אם לא יותר) הראשונים בעולם היום. דומני שגם בתחרות ''המאסטרס'' לנשים (שנערכה לאחרונה במדריד) הם לא היו זוכים. מבחינת המתח והתהודה הציבורית וכו' אז כן, כמובן. אולי אף יותר. גם מבחינת האישיות שלהם. אבל מבחינת המשחק-עצמו ההשוואה היא מגוחכת, בכל ענפי הספורט.

מה שלא כן ב''ענפי'' האמנות השונים.

נשארת פתוחה שאלת ה''כישרון'', שהוא אלמנט שלפעמים אנחנו-הצופים מצליחים לקלוט ולהתלהב ממנו בנפרד: מצד אחד יש היום יותר צייד-כישרונות, אבל מצד שני, זה שנים שקריירה בספורט היא משהו שיותר נוטים אליו כאלה שזה הסיכוי היחיד שלהם להצליח בגדול, נערי פרברים, או איך שתקרא לזה. ילדים מ''משפחות טובות'' (ובעולם המערבי יש היום יותר ויותר ''משפחות טובות'') לא ממהרים לקחת על עצמם את הסיכון העצום, עם הסיכוי של אחד-למיליון שיש בהשקעה הזאת. היום לא מדובר בחוג-תחביב שאולי יהפוך למקצוע, אלא במקצוענות טוטאלית-יעודית מהרגע הראשון.
וכך נוצר הסוג השליט היום (בייחוד בטניס, אבל ממש לא רק) של בנים/בנות ממשפחות הקשורות לענף, שיש בהם/ן צירוף של נתונים מוּלדים ושל השקעה של הורים שהם גם אמביציוניים וגם מבינים-עניין באופן מיוחד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לאומיות וכדורגל [חדש]
אלי מ.   יום ד', 22/11/2006 שעה 0:27
אי אפשר בלי סוציופוליטיקה בספורט. בהמשך להישגי הנבחרת הגרמנית במונדיאלים שהוזכרו,הרי שהגרמנים מרוצים היום
מיכולת הנבחרת שלהם במונדיאל 2006 ומאופן אירגון המשחקים
בארצם. עם סיום המשחקים צפו בעלייה ברגשות הלאומיים של
הגרמנים בכלל ולא רק בקרב חובבי ספורט. אגב, ספורט ולאומיות מביא אותי צעד נוסף לכדורגל ופאשיזם.
פושקאש הגדול , נושא הכתבה המצויינת והמלהיבה , שיחק בריאל מדריד - הקבוצה שאותה ''הרים'' פרנקו בעזרת פטרונים עשירים , כסמל מנצח אל מול השאיפות הלאומיות של לאומים שונים בתוך ספרד. קטולוניה , למשל.
אם תביטו לאחור לא קשה לראות כי גם כשמדינות יודעות כדורגל כמו אנגליה,צרפת,(והולנד) לא זכו יותר מפעם אחת בגביע העולם, הרי שמדינות אחרות באירופה זכו בגביע יותר פעמים : גרמניה ואיטליה. נכון, מדינות דמוקרטיות , אבל עם רקע פשיסטי בעבר .
וכמובן דרא''מ עם ארגנטינה (1978-כת הגנרלים) , ברזיל
הנהדרת , מדינה עשירה ואזרחיה עניים , ואורגוואי של שנות ה 30 - לא בדיוק דמוקרטיה.
אהבתי המטורפת לכדורגל לא תיפגע מנתונים כאלה וכמובן שכל איזכור זה או אחר של כוכב ענק - ירטיטו את ליבי. כמו של כל האחרים . בכל זאת, לא ננתק את כר הדשא מאנשי
יציע הכבוד - פוליטיקאים, עסקנים מהמרים ומשקיעים .
אגב, לקריאה בנושא : ''כדורגל ולאומיות'' , אמיר בן פורת , בהוצאת רסלינג. (הספר מתמקד בישראל ).
ו...לדעתי , המשחק המרתק והטוב מבין המונדיאלים ,מאז 1970 , היה זה של רבע הגמר איטליה-ברזיל 1982,ספרד : איטליה 3 ברזיל 2. מבלי לגרוע מכבודה של ברזיל 1970 .
בכל אופן יופי של כתבה. הרגשתי שאני בשידור ישיר נוסח נחמיה בן אברהם הגדול מכולם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכדורגלן הגדול בכל הזמנים [חדש]
אורי קציר   שבת, 09/12/2006 שעה 11:06 אתר אישי
פלה, שנחשב כיום כמעט ללא עוררין לכדורגלן הטוב ביותר בכל הזמנים, אמר לאחר מותו של פושקש שהאחרון הוא הוא הזכאי לתואר זה. פלה אינו ידוע בצניעותו דווקא, ולכן לאמירה זו יש משקל רב.

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ענק! [חדש]
גיל   יום ג', 20/11/2007 שעה 16:59
שחקן ענק שאני באופן אישי בתור נכד לסבא הונגרי גדלתי על הסיפורים על הנבחרת הזאת ובמיוחד על פושקאש..
אם לא מראדונה הוא הכי גדול בכל הזמנים... :)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©