הנשיא התשיעי
יום ה', 18/05/2006 שעה 0:09
בינואר 2005, כשמאמר זה פורסם לראשונה, כתבתי: ''בשקט בשקט, בלי שמישהו יחוש בכך, מתחילים בחוגים פוליטיים כאלה ואחרים לדון בבחירת הנשיא התשיעי של מדינת ישראל שמות שונים מועלים חדשות לבקרים. דומה שבימים בהם הקיטוב בין יהודים לערבים מצוי באחד משיאיו ההיסטוריים ואילו זה שבין מזרחיים לאשכנזים מסרב לגווע, יש טעם בחידוש המסורת שבה נבחר לתפקיד אדם שזכה להישגים גדולים בתחומי התרבות או המדע''. כיום, שעה ששמותיהם של דוד לוי, בנימין בן אליעזר הרב ישראל לאו וכמובן שמעון פרס עולים כמועמדים, הגיעה העת לחדש את הצעתי המקורית. אני מציע , שימו לב, את הסופר אלי עמיר כמועמד לנשיא המדינה










בשקט בשקט, בלי שמישהו יחוש בכך, מתחילים בחוגים פוליטיים כאלה ואחרים לדון בבחירת הנשיא התשיעי של מדינת ישראל שמות שונים מועלים חדשות לבקרים; בינתיים, אמנם, הם אינם משוחררים לפרסום, אבל סביר להניח שבעוד מספר חודשים ניחשף כולנו לרחש-בחש סביב קרב היוקרה הפוליטי הזה.

הנשיאות, ואני לא מחדש כאן דבר, היא תפקיד שיש בו בעיקר יוקרה וסמליות. היא נולדה, לפי אחת הגירסאות, כשנוצר צורך למצוא תפקיד הולם לאישיותו של חיים וייצמן, מי שהנהיג שנים ארוכות את התנועה הציונית אבל לא נמנה על מועדפיו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון. האחרון המציא עבור וייצמן את מוסד הנשיאות, אבל דאג שלא יוכנס בו כמעט כל תוכן ממשי. וייצמן עצמו, שהסכים לקבל את התפקיד, צוטט לימים כמי שהתלונן ש''המקום היחידי שאליו בן-גוריון מתיר לי לתחוב את אפי הוא ממחטתי'' – והגדיר בכך, מבלי משים, את בעייתיותו של התפקיד הזה.

יוצר מוערך, איש ספר, מצניע לכת ובעל רקורד ציבורי מרשים. המועמד שלי לנשיאות המדינה (מקור: אתר הסוכנות היהודית)

הנשיאות עברה במשך השנים טלטלות רבות. כמעט תמיד היא נחשבה למקום המפלט האחרון של אישים שהקריירה הפוליטית שלהם הגיעה למבוי סתום. אבל כמעט תמיד היו אלה אישים שהיו להם הישגים מוכחים גם בתחומים שלא היו קשורים בהכרח לפוליטיקה. חיים וייצמן, נוסף על פעילותו הציונית רבת השנים נודע גם ככימאי מוכשר. במלחמת העולם הראשונה גילה דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון, והוא אכן מצא דרך ביו-כימית יעילה יחסית לייצר אצטון מתסיסה של חומרי גלם צמחיים על ידי בידוד חיידק שכונה אחר כך Clostridium acetobutylicum Weizmann. יורשיו בתפקיד היו אמנם אנשים פוליטיים, אך הייתה להם יוקרה גם בתחומים אחרים. יצחק בן צבי, למשל, נודע גם כהיסטוריון, ובין השאר כתב מחקרים על ארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מני ועל ההיסטוריה של העדה השומרונית. זלמן שז''ר כתב גם הוא ספרי הגות, בין היתר על תולדות ביקורת המקרא, היסטוריה יהודית וכן תרגומי שירה וסיפורת מאידיש. הבא בתור, אפרים קציר, היה בעת בחירתו מדען בעל שם בינלאומי. יורשו של זה, יצחק נבון, עסק, נוסף על הקריירה הפוליטית שלו, בכתיבת מחזות וספרים ברוח יהדות ספרד בירושלים.

אבל דומה כי בעשרים ושתיים השנים האחרונות השתנה משהו באופי המגוון של האישים שאיישו את הבית בשכונת רחביה בירושלים. חיים הרצוג, דיפלומט מוערך ומחברם של כמה ספרי היסטוריה, היה תחנת ביניים בדרך אל שני הנשיאים האחרונים, עזר וייצמן ומשה קצב. שני אלה, שנחשבו בשעתם מטאורים פוליטיים ולימים נתקעו בדרך פוליטית ללא מוצא ותוחלת, זכו לכמה שנות עדנה בכהנם במשרה הסמלית רמת-הדרג הזו. שני הפוליטיקאים המקצועיים הללו לא הוסיפו הרבה למוסד הזה. האחד, לצד ביקורים תכופים של משפחות שכולות, הסתבך פעם אחר פעם בהצהרות מעוררות מחלוקת תוך הפגנת סגנון אישי בוטה, שלא לומר וולגרי. האחר, שמכהן בימים אלה,זוכה לעתים לכינוי שהוענק בשעתו לוורן כריסטופר, מזכיר המדינה נטול האישיות בממשלו הראשון של הנשיא קלינטון – ''החליפה הריקה''. הממלכתיות הנבובה של קצב ריקה מכל תוכן ואין בה כמעט דבר מלבד עטיפה. העובדה שאישיותו של קצב אנמית מאוד אמנם הופכת אותו לשנוי פחות במחלוקת מאשר קודמו בתפקיד, אבל גם מדגישה את האפרוריות חסרת התקדים של האדם המכהן בתפקיד הזה.

קצב יסיים את הקדנציה שלו באביב 2007. תהיה זו הזדמנות מצוינת להשיב אל משכן הנשיא דמות משכמה ומעלה, אדם שעשה לעצמו שם בתחומי התרבות או המדע ושההערכה להישגיו אינה פונקציה של נטייתו הפוליטית אלא עומדת בפני עצמה, תוצר ישיר של כישוריו ופעילותו. אגב, גם בן גוריון עצמו הכיר בכך שאדם בעל שיעור קומה בינלאומי יוכל להעניק יוקרה בלתי רגילה לתפקיד הנשיא. עובדה, את התפקיד הציע בשעתו ללא אחר מאשר אלברט איינשטיין, אז המדען הידוע והנערץ ביותר על פני הגלובוס. המפקפקים מוזמנים לבדוק מה קרה למעמדה של צ'כוסלובקיה המתחדשת ביים בהם כיהן כנשיאה המחזאי וצלאב האוול.

ובכן, ברצוני להציע מועמד שכזה. הוא לא נייטרלי מבחינה פוליטית, משום שבמדינת ישראל אין כמעט חיה כזו. נהפוך הוא, יש לו דעות ברורות ביותר על החיים ומאחוריו אף שנים ארוכות של מעורבות פוליטית (בתנועת העבודה). אבל ייחודו הוא בפעילותו התרבותית. הוא אחד המספרים המוכשרים ביותר שקמו לנו וכל ספר חדש שלו הוא חגיגה. הוא מחובר בעבותות תרבותיים בלתי ניתנים לביתוק למקורותיו התרבותיים בתאווה גם מהמאגר התרבותי האירופי. הוא ניחן בלשון עשירה ובאוצר דימויים רחב וכל עלילותיו עוסקות במפגשי התרבויות שבין אשכנזים לספרדים ובין יהודים לערבים. יצירותיו מתורגמות לשפות זרות וזוכות לביקורות נלהבות, כמי שמצליחות לשקף מציאות ישראלית מורכבת, רווית לבטים ומשברים, בחן בלתי מצוי. גם פעילות קהילתית לא זרה לו. עשרות שנים היה חבר קיבוץ פעל לתיקון עוולות חברתיות. בין השאר, שימש כמנכ''ל משרד הקליטה וכמנכ''ל עליית הנוער. עד היום הוא מסתובב בבתי ספר, מרצה ומלמד, מטיף בלתי נלאה לדו-קיום תרבותי ולישראליות אחת משותפת.

למי שעדיין לא ניחש, מדובר בסופר אלי עמיר.

עמיר הוא יליד עיראק. הוא אינו שייך לאלה הרואים בקיפוח את המרכיב המרכזי בהווייתם. הוא אדם סובלני, מנוסה, מצניע לכת ובעל משנה סדורה משל עצמו שניסה, לשווא, להשפיע גם במישור הפוליטי. הייתי שמח אם אדם כמותו היה מכהן כחבר כנסת, אבל מניסיון מסוים עם סופרים שכיהנו במוסד הזה – ס. יזהר, אמיל חביבי ומשה שמיר הם הדוגמאות המיידיות העולות בראשי – דומה כי אלה הצליחו יותר בקביעת האג'נדה התרבותית של המדינה מאשר בעיצוב סדר היום הפוליטי שלה.

לכן, אולי כדאי להתחיל מעמדת הנשיא דווקא, עמדה שאינה בעלת אופי ביצועי אך זוכה לחשיפה רבה ומאפשרת מרחב פעילות ציבורית בלתי פורמלית. דומה שבימים בהם הקיטוב בין יהודים לערבים מצוי באחד משיאיו ההיסטוריים ואילו זה שבין מזרחיים לאשכנזים מסרב לגווע, דווקא אדם ברמתו התרבותית והאישית של עמיר, אדם שהתרבות הערבית היא חלק ממכמני אישיותו ופועלו, יכול להביא להגדלת היוקרה של התפקיד ולשיפור מעמדה של ישראל בקרב מדינות העולם בכל וארצות ערב בפרט.

אלי עמיר הוא, אפוא, המועמד שלי לתפקיד הנשיא התשיעי של מדינת ישראל.









המאמר פורסם לראשונה ב''אפלטון'' בינואר 2005.).





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ברוח השעה [חדש]
תראזימאכוס   שבת, 15/01/2005 שעה 23:29
אני מציע את ביל קלינטון.
הוא בעל שיעור קומה, אוהב את המדינה, אהוב על מרבית תושביה, יש לו שיעור קומה, והוא פנוי להצעות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא תרבותי [חדש]
מיטטור   יום ג', 18/01/2005 שעה 20:21 אתר אישי
מסכים איתך שכדאי למנות נשיא שאינו מגיע מן הפוליטיקה. עד היום מהדהדת דחייתו המפורסמת של איינשטין( איזה כבוד היה נופל בחלקנו). נשיא מפורסם בעל שיעור קומה תרבותי הינו דבר חשוב מאין כמוהו. נדמה ששכחנו כבר את מוסד הנשיאות לאור השקט הרב שמגיע ממשכנו של קצב לעומת ה''רעש'' האדיר שיצא ממשכנו של קודמו בתפקיד ועוזרו שומר. לא יודע בקשר למועמד שלך אבל עדיף על פוליטיקאים זה בטוח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא תרבותי [חדש]
אורי קציר   יום ג', 18/01/2005 שעה 22:25
בתגובה למיטטור
בנוגע לאיינשטיין, אני משער שאם היה מקבל על עצמו את הצעת בן גוריון, היינו רואים הים מוסד נשיאותי שונה לגמרי. יתכן מאוד שהוא היה הופך לחלק מהמסחרה הפוליטית שאליה כבר התרגלנו, אבל לפחות יכולים הינו להבטיח שקו האיכות האיינשטייני נשמר.

לעניין אלי עמיר, אני סבור שהוא המועמד הטוב ביותר העונה על הקריטריונים שהצבתי במאמר: מוביל תרבות, סופר שההערכה המקצועית כלפיו חורגת מיגבולות ישראל, אדם היודע להידבר עם שכנינו בשפתם ותוך גילוי בקיאות עצומה בתרבותם, איש שאינו מסוחרר מסוגיות כלכליות אישיות, שמחבר בין חלקים שונים בחברה (יוצא עיראק, קיבוצניק רוב חייו, פעיל למען העולים, מורה) ושגישתו לנושאים לאומיים אינה נגזרת מטיפוח הקיפוח.

בעניין זה, אשמח לפתח כאן דיון על מועמדים שהמתדיינים מוצאים כראויים לתפקיד. האם יש לכם רעיון?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא בפני עצמו [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 19/01/2005 שעה 10:45 אתר אישי
בניגוד לך, אינני חושב שנשיא חייב לשלב בתוכו ובתולדות חייו התחברות לשכבות שונות באוכלוסיה הישראלית על כל גווניה, כפי שציינת במקרה של המועמד שהעלית. נשיא ישראלי, חייב להימדד ביכולתו להיות דעתן ןלהציג עצמו לא רק מבחינה פנימית, אלא גם מבחינה חיצונית, היינו כלפי חו''ל – שם נמדד נשיא ישראלי עדיין בקפידה ובעינים רציניות.

נשיא ישראלי חייב להיות להבנתי איש שמאחוריו קריירה מסויימת בתחום אקדמאי, תחום ניהולי או תחום פוליטי, אך לאו דווקא תחום אומנותי. הנשיא חייב להבין את משרתו כעבודה דיפלומטית בראש ובראשונה, אשדר במסגרתה הוא נדרש מדי פעם גם לומר את דעתו הפרטית שלו, אך לא להיפך.

נשיא ישראלי, מבחינה זו, חיב להיות איש בעל אורייטנציה פוליטית מסויימת, ובעל תכונות שבמסגרתן יוכל 'להבין' גם דיעות המנוגדות לדעתו (מה שנראה כדבר נדיר במיוחד בישראל, ובכל זאת), אך לקרוא לכולם לחובת הציון למדינה הדמוקרטית ולמוסדותיה. עליו להיות חריף בדיעותיו כלפי כל מי שמנסה לערער את הסדר הדמוקרטי, וכלל לא משנה מאיזה כיוון.

בניגוד למוסד נשיאות עממי אני מאמין שבמדינה כה עממית ודביקה כישראל, על מוסד הנשיאות להיות מנותק משהו מההמון הגוחן והלוחש, ולו למען המכובדות היחסית שיש להעניק לתואר יצוגי ומחייב זה: אני מעוניין לראות נשיא על תקן מכופתר וקוקאטי לא פחות מזה של נשיא בית המשפט העליון בישראל, ובהתאם לכך גם מערכת נימוסיו והגיגיו. הריחוק היחסי מהפופוליזם והתחבבות על הבריות יעניק לנשיא עמדה ערכית גבוהה יותר, גם אם אנשים שונים לא יסכימו לדעתו: הם יצטרכו לכבד אותה מתוקף הנסיבות שאדם זה אומר את הדברים מתוך שיקול דעת, ולא תוך נסיון צבירת כוח פוליטי.

נשיא אינו אמור להיות גלולת המתקה או גלולה לשיכוך כאבים ו/או אמצעי לקירוב לבבות; נשיא אמור להנהיג באופן ערכי על ידי התעמקות בשאלות הקשורות מחד בחיבור בין מוסר ופוליטיקה, לבין ריאל פוליטיק ואומנות-האפשר והצורך לעצימת עיניים אפשרית במקרים מסויימים מאידך.
על הנשיא להפעיל טאקט מסויים בצמוד לתפקידו, ובמידה רבה לנסות לאזן כל דבר לכיוון נגדי במידת האפשר: לדבר מעט ימינה בכנס של אנשי שמאל, ולדבר בכיוון הארגומנטציה השמאלית בכנס של אנשי ימין. עליו לאזן ולהראות שיש לכל דיעה גם דיעה נגדית, וכי הפשרה היא הדבר היחידי בכל דמוקרטיה פרלמנטרית.

על הנשיא להוקיע תופעות מבזות המתרחשות במשכן המחוקקים, ולהתריע על זילות במעמד הפוליטיקאים. הנישא חייב להיות בעל סמכות להעניק אזהרה ערכית לחבר כנסת סורר (לאו דווקא בגלל דיעותיו כמו בגלל התנהגותו), ויש לשקול את האפשרות שכפי שנשיא יכול לחון אנשים, יוכל לשלוף 'כרטיסים צהובים' כלפי פוליטיקאים שעברו על הערכיות המתבקשת ממקום מושבם המייצג.

על הנשיא להימנע מהתחככות בשועי עם, ועליו להקדיש עצמו למטרות הומניטריות בלבד, ולא רק כפראפרזה בפני עצמה: עליו להיפגש עם שדירות אוכלוסיה שונות, ובמיוחד עם ילדים ובני נוער – אך לאו דווקא למען התצלום המשותף בסוף הביקור. עליו לחתום על הסכמתו לא רק לאישור חוקים, אלא גם למינוי אנשים בכירים בצמרת מדינת ישראל, כולל רמטכ''ל וצמרת המשרד הדיפלומטי.

נשיא שכזה חייב להבין עצמו כדמות רפרזנטטיבית מהמעלה הראשונה הן בישראל והן בחו''ל, ולהיפגש במידת הצורך עם שם עם אנשים שונים שאולי אף מתנגדים לו ולדעתו. עליו להיות כשיר מכל בחינה טכנית לנאום ללא כל בעייה בפני כל פרלמנט זר, ועליו להכין נאום זה ביחס ישיר לדברים בהם הוא מאמין, ולדברים המתחייבים ממצבה הכללי של ישראל והחברה הישראלית.

ועוד לגבי חו''ל: נשיא ישראלי אינו אמור להיות אדם המתחכך בשדולות יהודיות שונות, ועל כן יש להימנע משליחתו לצורך מגבית זו או אחרת: שגריר מקומי יספיק.

האנשים הבאים עדיפים בעיניי להגשת מועמדות למשרת הנשיאות ישראל: סטף וורטהיימר, משה ארנס, דליה דורנר, דויד לוי, אהוד אולמרט, רובי ריבלין, בנימין בגין, קולט אביטל, אלי גולדשמידט, אבישי ברוורמן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא בפני עצמו [חדש]
אורי קציר   יום ד', 19/01/2005 שעה 11:41
בתגובה לאלכסנדר מאן
אלכס, אני חולק עליך כמעט לחלוטין. אני אמנם שותף לדעתך בעניין הסובלנות שצריכה להיות טבועה באופיו של הנשיא, אבל בעניין זה דומני שכולנו מסכימים מראש. מדובר בדבר שהוא כה מובן מאליו, עד שכמעט ואין צורך באיזכורו.

בניגוד אליך, אני סבור שנשיא חייב לשקף עיסוק בתחומים רחבים יותר מאשר הפוליטיקה גופא. לכן, בחירתו לנשיא של פוליטיקאי מקצועי נראית לי כשגיאה. ממילא תחום העיסוק הזה אינו נהנה משם טוב בכל מקום שהוא, אבל להוסיף על כך באת בחירתו של אדם שנקלע לדרך פוליטית ללא מוצא ומחפש לעצמו פתרון של כבוד לשארית חייו הציבוריים נראית לי כשגיאה גדולה לא פחות.

רצוי מאוד שנשיא יהיה דמות ייצוגית ובעל יכולת לתקשר הן עם ציבורים בישראל והן מחוצה לה, אך לשיטתך יש לשים את הדגש על הייצוג החיצוני. ובכן, אני סבור שקשה לייצר תמהיל מדויק, אבל אין לשכוח שהייצוג כלפי חוץ אמור להתבצע על ידי מקבל ההחלטות מספר אחת במדינה, הלא הוא ראש הממשלה, כמו גם על ידי שר החוץ. את ישראל ייצגו במשך שנים ארוכות שרי חוץ מסוגם של אבא אבן וגולדה מאיר, אנשים שהופעתם המרשימה שמטה כל צורך משיגור נשיא המדינה לצרכים ייצוגיים דומים.

רשימת האנשים בה נקבת כמועמדים אפשריים נראית לי בעייתית מאוד. סטף ורטהיימר סולד מהופעות ציבוריות והקריירה שלו כחבר כנסת בד''ש הסתיימה עוד לפני שתמה קדנציה אחת, משום שלדידו הכנסת היא מנגנון מסורבל המנטרל את כוונות השינוי של ח''כים דינאמיים ובעלי רצון טוב. תפקיד סמלי אינו מתאים לו. יתר על כן, הופעותיו בדרך עלל אינן מרשימות ויכולתו לתקשר עם זרים באה לידי ביטוי בעיקר בפורומים אישיים מאוד. למרות הצלחתו הכלכלית ולמרות עקביותו האידיאולוגית - שני הדברים מעוררים הערכה - הוא אינו מתאים לתפקיד.

דויד לוי, אהוד אולמרט ורובי ריבלין מתוייגים בציבור - במידות שונות של צדק, לטעמי - כחבורת אופורטוניסטים פוליטיים ציניים וחסרי בושה. יש בהם מתוחכמים יותר (אולמרט) ופחות (ריבלין), יש בהם עצלנים (לוי) ובדחנים (ריבלין), אבל אין בהם אחד שניתן לומר עליו שהשפיע על חיי אנשים במדינה מעבר לפעילותו הפוליטית. אנשים אלה, שהחשבונאות הפוליטית היא התמחותם, אינני רוצה שיכהנו כנשיאים כאן.משה ארנס אינו שייך בהכרח לחבורה הזו, אך דומה כי סגנונו היובשני ועיפותו מהחיים הפוליטיים (הוא כבן שמונים כיום) אינם מהסוג העשויים להקרין את הרעננות הדרושה לתפקיד הנשיא.

בני בגין, קולט אביטל ואלי גולדשמיט הם אנשי ציבור הגונים למדי, אך אינני סבור שדי בכך. כמו שלושת הקודמים, אין להם כל תרומה סגולית בתחום המשפיע על חיי האזרחים בישראל מלבד הפוליטיקה. בגין הוא גיאולוג, אך תרומתו בעניין זה אינה ידועה דיה, יתכן שגם בשל צניעותו האישית. אביטל הייתה דיפלומטית מוערכת, ובכך היא מזכירה במידת מה את חיים הרצוג. אלי גולדשמיט הוא כיום איש טלוויזיה חביב ותו לא. אינני רואה באיזה תחום תרמו שלושה אלה למדינה מלבד הפוליטיקה.

אבישי ברוורמן הוא המנוע מאחורי אוניברסיטת בן גוריון בנגב. כמו פרופ' אוריאל רייכמן מהמרכז הבינתחומי, שמו הפך להיות מזוהה מאוד עם המוסד הזה, והוא מתרים עבורו כסף רב בכל העולם. הוא מקורב מאוד לאישים פוליטיים ממפלגת העבודה (נדמה לי שפרס ורבין תרמו את חלקם בפרס נובל לשלום לאוניברסיטה שבראשה הוא עומד). במובן זה, הוא נראה לי מעט יותר מתאים מאחרים, אם כי תרומתו במישור האקדמי זקוקה לרענון. גם דליה דורנר נראית כמתאימה, בעיקר בשל מחויבותה לשלטון החוק ועמידתה האמיצה בדעת מיעוט במשך שנים ארוכות כשכיהנה כשופטת בית המשפט העליון.

ובכל זאת, אני סבור שאלי עמיר מתאים יותר. איש מהמועמדים שהוזכרו ברשימה הזו אינו ניחן ביכולת ליצור קשר עם האומות המקיפות אותנו. האנשים שהזכרת, אלכס, הם בעלי אוריינטציה אירופית וסביר ששפתם והופעתם תשרת אותם בהופעה בפני קהלים מערביים. מצד שני, מוייצמן ועד קצב כבר היו לנו לא מעט כאלה. נשיא הדובר את שפת ערב, שמסריו התרבותיים יכולים לגעת במערב ובמזרח כאחד ושהפופולריות האישית שלו משעודדת את הציבור להטות אוזן קשבת למסריו, היה לנו עד כה רק אחד. היה זה יצחק נבון, שנחשב לאחד מטובי הנשיאים שהיו כאן, אם לא הטוב מכולם. עשרים וארבע שנים אחרי פרישתו, אני סבור שאנו ראויים לנשיא בעל כישורים דומים. אלי עמיר מתאים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא בפני עצמו [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 19/01/2005 שעה 12:46
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
ראה, אני הצעתי רשימת מועמדים כללית, אשר בה ראיתי קיבוץ אנשים שונים בעלי אישיות וטמפרמנט משל עצמם לאיוש משרה זו. האמת היא שחשבתי בתחילה להציג את שמם של שני אנשים בלבד, עם מועמד שלישי אפשרי: דליה דורנר (מקום ראשון מבחינתי), אבישי ברוורמן – ומשה ארנס בתור מועמד שלישי; למותר לציין כי אלה הם המועמדים העדיפים לשיטתי מתוך הרשימה שהצגתי, אשר בה יש להבנתי גם מקום לדמויות האחרות שציינתי, כפי שאפרט בהמשך.

בניגוד לך אני לא רואה שום פסול בגך שפוליטיקאי בתחילת, אמצע, או סוף דרכו יתמנה למשרה זו, בתנאי שניחן באינסטינקט הדרוש לבצעה. אני בדיעה כי הפוליטיקאים השונים שהבאתי כאן ניחנו כולם וללא יוצא דופן ביכולת רטורית סבירה, באישיות בעלת מימדים משתנים ובלתי צפויים, ביציבות היותם בסוג של מרכז פוליטי, בהבנת חוקי הארנה והמשחק הפוליטי ועוד. כל זה אמור להיות חשוב, ואולי אף חשוב מאוד במסגרת משרת נשיא המדינה – כפי שאני מבין ומפרש אותה.

הנשיא לשיטתי אינו יכול למלא דמות של בובה מוסרית בלבד (או סתם דמות קפריזית לצורך העניין), ועליו לחשוף שיניים מבריקות וצחות במקרה הצורך – כשהוא מונע את עצמו לבצע דבר אם ירצה למחות (מחאה מתוך המנעות) מחד, ומאידך שליחת אצבע ברורה אל אלה שמבקשים לחבל במבנה ובהבנה הדמוקרטית של מדינת ישראל (מחאה מתוך אקטיביזם).

אומנים, עם כל הכבוד השמור להם מעצם יכולתם זו, אינם בנויים עפ''ר למשחק כללי שבו נדרשות תכונות כלליות שמקורן בטאקט, צביעות ומשחק ערכי כפול, וכאן אולי החולשה שיוכלו לגלות בתפקיד מסוג זה.
בנקודה זו אני גם מגיע אל הפאנץ'-ליין מבחינתי: על מוסד הנשיאות בישראל לא רק להיות מוסד רפרזנטטיבי להבנתי, אלא בראש ובראשונה מוסד בעל שיעור קומה פנימי וחיצוני כאחת. בהעדר בית מחוקקים נוסף, כפי שמתקיים בדמוקרטיות אחרות בכל רחבי המערב – רק נשיא מדינת ישראל ונשיא בית המשפט העליון יכולים ורשאים לשיטתי לרסן להבנתם את המקח וממכר הפוליטי, כשתפקידו של הנשיא ברור בהחלט מבחינה זו.

מה שאתה מחפש, אורי, אינו אלא נשיא חביב ונעים שמייצג אוכלוסיות רבות ככל האפשר (מה שאינו רלבנטי לטעמי), נשיא אשר אמור לייצג קונצנזוס בתוך רבדי אישיותו. אתה גם מחפש נשיא שיוכל להגיע להתדברות עם שכנינו על ידי שפה משותפת, ומשום מה אינך מעלה את השאלה הכמעט רטורית מדוע דבר זה אינו יכול להתקיים בשפה האנגלית; וכי הקשר אל שכניה הבלתי דמוקרטיים של ישראל אמור לשמש קני מידה רציני לבחירת נשיא, בבחינת ידיעת והכרת התרבות הערבית? מסופקני.

אני, כאמור, מחפש נשיא מסוג שונה – שחייב להיות נשיא בעל אורייטנציה מערבית ללא כחל ושרק (וללא שום קשר למוצאו שלו) ואם תרצה, אני מוכן לערוך ויכוח מדוע אוריינטציה זו חשובה.

ואגב, אני מצידי מוסיף מיידית גם את אוריאל רייכמן לרשימה זו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא בפני עצמו [חדש]
אורי קציר   יום ד', 19/01/2005 שעה 13:40
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתה טועה. אינני מחפש ''נשיא חביב ונעים'', כלשונך, אלא נשיא שמביא עימו מיטען תרבותי וערכי שאין בפוליטיקאי המצוי. כל הנשיאים שנבחרו עד כה, ללא יוצאים מן הכלל, היו מעורבים פוליטית, והם אינם פסולים בעיני בשל כך. גם המועמד שאני מציע, אלי עמיר, הוא אדם פוליטי ובבחירות המקדימות האחרונות במפלגת העבודה התמודד על תפקיד ח''כ מטעמה. אין לי שום בעייה עם אדם בעל לשון חדה; נפוך הוא. אלא שלשון זו בלבד אין בה די, כפי שהוכח בתקופת עזר וייצמן, משום שהיא יכולה להיות פוגענית וסטיגמטית לא פחות מאשר להצביע בשנינות ובארסיות על פגמים בחברה שיש לתקנם מיידית.

לשיטתי, אין די בבחירת אדם לכהונה כשמרכיב המרכזי בבחירה הוא היותו בעל ''האינסטינקט הדרוש לבצעה''. לשיטתי, גם מי שאתה קורא ''אומנים'' אינם בהכרח המועמדים הראויים ביותר; אינני רואה, למשל, באנשים מסוגם של יגאל תומרקין או מנשה קדישמן מועמדים למשרה כזו. נוסף על אותם ''אומנים'' דיברתי גם על מדענים (חיים וייצמן ואפרים קציר היו כאלה) ועל אישים שפעולתם חורגת מהמסגרת הפוליטית בתחומים נוספים.

הנכון הוא שאינני רואה בנשיא משרה פוליטית בהכרח. מי שנכנס למשרה כזו בשל היותו אדם פוליטי ישיג בדיוק את ההיפך ממה שאתה מייחל לו, אלכס. נשיא כמו משה קצב, שלמיטב הבנתי הוא בעיניך נשיא ראוי ואיכותי, מייצג בדיוק את מה שאתה מייחס (בטעות) להעדפותי שלי: אדם ללא כל אידיאות של ממש (שכמו כמה אחרים הודה בעבר שהשתייכותו לליכוד היא כמעט מקרית), ללא כל אמירה אופיינית או מסר ברור, שאינו מפסיק לדבר מבוקר עד ערב על ''הצורך באחדות'' ומבלה את עיקר זמנו בטקסים כאלה ואחרים. יותר סתמי מזה קשה למצוא. זה בדיוק זן הנשיא החביב והנעים שעליו דיברת ושבו אינני רוצה.

מהעובדה שאתה סבור כי אני רוצה אדם לא-פוליטי אין לי אלא להסיק שאינך מכיר את המועמד שהצעתי, משום שבמשך ארבעים שנה הוא מעורב בפוליטיקה הישראלית. ובכן, כפי שאמרתי, אין לי בעייה עם היותו של מועמד לנשיאות אדם פוליטי, אבל אינני רוצה בפוליטיקאי מקצועי שאין לו דבר וחצי דבר עם קידום אג'נדה חינוכית או ערכית בעל משמעות אצלנו ושכל ייחודו מסתכם בהיותו...אדם פוליטי שניחן באינסטינקט נשיאותי מעורפל.

לגבי השפה האנגלית - היא אינה מספקת, וזה גם לא עניין של שפה. במשך שנים ארוכות סברתי כמוך, אבל אינני סבור עוד ש''אנגלית זה מספיק''. כמו שאמרתי, זה לא רק עניין של שפה, אלא גם של עושר תרבותי אישי. ממש כפי שאנו טוענים שהערבים אינם מכירים את ישראל, טוענים הם עצמם שישראל אינה מכירה או מבינה אותם. בעיניך זה אולי אינו תפקידו של נשיא, אבל למעשה אין בהנהגה הישראלית כמעט איש שמבין משהו באורחות ערב ויכול לחסוך טעויות שמקורן באי-הבנה תרבותי משווע. כשנבון, הדובר ערבית, היה נשיא המדינה, הוא יצר קשרים מצוינים עם אנואר סאדאת ובכירים נוספים באותו מימשל מצרי, ולימים סייעו קשרים אלה בהחלקת היחסים ובמניעה של עימותים מיותרים בין הצדדים. השפה היא מכשול עצום בקשר בין ניציגים של תרבויות שונות ושיחה של שני מנהיגים בשפה שמקורה היא זרה לשניהם (אנגלית) רק מדגישה את מוגבלות התקשורת המלאכותית הזו. אגב, עמיר דובר אנגלית שוטפת ומבטאו משכנע יותר מזה של רוב הישראלים, כך שאתה יכול להירגע בהקשר זה.

אינני מחפש נשיא קונסנזואלי, אלא ההיפך: נשיא עתיר תרבות ויידע, נשיא בעל עמדות מוצקות ובעל יכולת לבטאן, נשיא שהפוליטיקה אינה זרה לו אבל גם אינה המרכיב העיקרי של הווייתו ואישיותו. משה קצב, שלמעט תקופה קצרה כראש עיירת פיתוח קטנה כיהן כל חייו כח''כ וכשר, הוא נשיא שמשתדל שלא לומר כל דבר חריג או מעצבן. הוא נשיא של קונסנזוס. וייצמן, שקדם לו, אינו נשיא של קונסנזוס, אבל רדידותו האישית והסטיגמות שלו הפכו אותו, בעיני, לבלתי ראוי לתפקידו.

ההשוואה הראויה למה שאני מחפש היא וצלאב האוול, מחזאי שעמד בראש צ'כוסלובקיה לאחר שחרורה מעול הקומוניזם. האוול הביא לצ'כוסלובקיה יוקרה בינלאומית שכמותה לא חוותה מאז שנות השלושים. האוול לא עסק רק בכתיבה, אלא גם בפוליטיקה, אבל ניחן ביכולת לשלב סדר יום ציבורי עם יצירה אישית מוערכת ומשפיעה. אגב, גם אצלנו היה ברנש כזה: מחזאי ופובליציסט מחד גיסא ובעל יכולת תימרון פוליטית בלתי מבוטלת, חזון מדיני ושאר רוח עתידני.

קראו לו תיאודור הרצל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא בפני עצמו [חדש]
אליצור סגל   יום ד', 19/01/2005 שעה 16:39
בתגובה לאורי קציר
לק''י
הפתרון הטוב ביותר לבטל את מוסד הנשיאות ולהפוך את בית הנשיא למוזאון.
אבל עד אז המוסד ישמש לפוליטקיאים שהגיעו לסוף דרכם הציבורית.
המועמד הטוב ביותר היום הוא אריק שרון (כי שמעון פרס כבר הפסיד פעם אחת).
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא בפני עצמו [חדש]
אורי קציר   יום ד', 19/01/2005 שעה 20:13
בתגובה לאליצור סגל
אני מניח שהצעתך הסרקסטית מתייחסת לכך שבעיניך גם אריאל שרון הגיע לסוף דרכו הפוליטית. אני חולק עליך בהקשר זה, אבל מאחר ולא זה נושא הדיון כאן, אולי כדאי לשאול: בהנחה שמוסד הנשיאות אכן יוסיף להתקיים בעתיד הנראה לעין, האם תוכל להציע מועמדים ראויים לתפקיד?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא בפני עצמו [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ו', 28/01/2005 שעה 2:20
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אפתח בהתנצלות על האיחור בתגובה: נסיעות ואירועים שונים מנעו ממני להתייחס אליה קודם לכן.

אנו נשאר בשלב זה חלוקים בדיעותינו, היות ואני ממשיך להחזיק בדיעה שנשיא חייב להיות אדם פוליטי במהותו, עם מה שכיניתי כ'איסטינקט הדרוש למשרה זו'. משרת הנשיא היא נושא חשוב במדינה שאין בה פרלמנט נוסף מעבר למוסד הכנסת, ועל כן יש לשיטתי ולהבנתי לפתוח במיסודה הכללי של משרה זו, אשר החלק הפוליטי שבה הוא חלק בלתי נפרד מהדברים הכרוכים בה.

נשיא חייב להבנתי לגלות צבע ולהציג העדפה, אך גם לדעת להתעלות מעבר לשיקוליו האישיים באפשרות יצוגה של עמדה שאינו תמיד מזדהה עימה, אך עמדה שמוכרת בנסיבות פנימיות ו/או מתוקף קונסטלציה בינלאומית. אדם שבאישיותו קיימים אלמנטים מפרידניים חזקים, יתקשה למלא תפקיד מסוג זה; בנימין נתניהו הוא דוגמה מעניינת לכך: אין לי צל של ספק שאדם זה ניחן בפורמט הכללי שמסגרתו היה יכול למלא גם תפקיד של נשיא, אולם הוא חסר את האלמנט המחבר, הפרטיציפנטי באישיותו – ואולי בשל כך ימשיך כמו פוליטיקאים אחרים להיות פוליטיקאי-נטו גם בעתיד.

קצב, לעומת זאת, עושה לכל הדיעות עבודה טובה בחו''ל (ראה הטקס והדברים שנאם באושוויץ אמש), ומצליח לייצג את ישראל ברמה מכובדת כיאה לאדם שמבין את מושג הממלכתיות, ואין לזלזל בכך: העובדה שהיה פוליטיקאי בעברו אינה גורעת מכישוריו, אלא דווקא מוסיפה להם, שכן הנ''ל מועדף על ידי דווקא משום היותו פוליטיקאי של קונצנזוס, אשר מתאים במיוחד לג'וב מהסוג האמור.

האם ידיעת שפות צריכה להיות הקובעת בשאלה זו? אינני חושב כך, היות ובראש ובראשונה חייב כל נשיא להיות מצוייד במעט אנגלית עבור סמול-טוק זה או אחר, שלעיתים חשוב מכל הדברים האחרים גם יחדיו. נשיא יכול ורשאי לנאום בשפה המדוברת במדינתו, ואינני רואה כל בעייה בנשיא הנואם בעברית בחו''ל, גם אם יודע אנגלית על בורייה. זו הסיבה שאינני מבין את הדרישה לשליטה בשפה הערבית; האם שליטה בשפה זו הינה מתכונת ליחסים סבירים עם הסביבה במזה''ת? האם לא יתכן שנשיא אפשרי עתידי, אשר ישלוט בשפה זו על בורייה – יבכר להתייחס דווקא לצדדים הפחות מרנינים כפי שמשתקפים בתקשורת הערבית במדינות שונות כלפי ישראל?

ארגו: נשיא אשר יחזיק גם בתכונות פוליטיות של חיבור וגישור, יהיה האדם המועדף לשיטתי, ללא קשר לשליטה בשפה זו או אחרת למעט אנגלית.

בהזדמנות זו אני מוסיף מועמד נוסף ברשימה שהצגתי: אבי פרימור, שלדעתי יהיה נשיא ישראלי מצויין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא בפני עצמו [חדש]
אורי קציר   שבת, 29/01/2005 שעה 20:00
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתחיל מהסוף: אבי פרימור הוא אכן מועמד ראוי. חסרונו הבולט הוא בכך שפעילותו הדיפלומטית והאקדמית (אם אינני טועה, הוא כיהן כסגן נשיא האוניברסיטה העברית) כמעט ואינה מוכרת בישראל. רוצה לומר, אבי פרימור מוכר בעיקר במדינות בהן כיהן כנציג רשמי של ישראל (גרמניה, למשל), אך לא הרבה מעבר לכך.

הנשיא קצב הוא אכן דובר רשמי לא רע. לצערי, אין בו הרבה מעבר לכך. על אף שהוא אינו חורג מהקונסנזוס בדבריו (ע''ע אושוויץ), הוא אינו מצליח לקרב אליו ראשי מדינות מרחבי העולם, ונראה לי שאפילו בציבוריות הישראלית קשה מאוד למכור אותו כאדם שמסריו בהירים וחד-משמעיים ואישיותו קולחת וסוחפת. מדובר, אם נהיה כנים לרגע, בפוליטיקאי סטנדרטי למדי שהקונסטלציה הפוליטית הנכונה הביאה אותו לתפקיד המאפשר לו לסיים קריירה ציבורית רגילה בתפקיד בלתי-רגיל.

אשר לשפות: כן, אלכס, אני סבור שרצוי שיהיה לפחות אדם אחד בעמדה בכירה ביותר במדינתנו שיידע לתקשר עם שכנינו בשפתם שלהם. אנו נוטים, אולי, לראות בעצמנו שלוחי התרבות המערבית, אבל אין להתעלם מכך שישראל ממוקמת במרחב המזרח-תיכוני ושבמרחב זה עליה לתפקד גם בעתיד הנראה לעין. לא אחת נגרמות אי-הבנות בין הצדדים בשל ליקויי תקשורת שמקורם באי-ידיעה או אי-הכרה תרבותית הדדית. אין זה אומר שבעוד חודש-חודשיים נוכל להציג מניין של דוברי עברית שוטפת בין ראשי מדינות ערב סביבנו, אבל כדאי להתחיל מרצון להכיר ולתקשר ולא מהשתבללות בקונכיית התרבות האירופית בלבד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשיא בפני עצמו [חדש]
אלכסנדר מאן   יום א', 30/01/2005 שעה 0:01
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אני מסכים איתך שהנשיא קצב הנו בחזקת דובר רשמי 'לא רע', אולם בתקופות סוערות שבה מדינתו של נשיא נתון מיטלטלת בין טירוף לגחמה, הרי שזה יחסית סביר לקבל נשיא שקט ובלתי אימפולסיבי, אשר אינו מחלק עצות מקצועיות לפתרון בעיות ישראל, המזה''ת והעולם.
קצב הוא הדוגמה לנשיא שהביא מתינות ודואליות מחשבתית למשרה האמורה, שבמסגרתה אינו נוטה לכל קיצוניות אפשרית. הוא אינו מדבר בשפה סופרלטיבית, ובהחלט עושה רושם אינטילגנטי על המרקע, ובמיוחד בחו''ל. התנהגותו וצורת התנהלותו בביקורים אירופאים היו בהחלט סבירים, ואני סבור שהוא השאיר רושם טוב ואמין על אלה שנפגשו עימו, אולי מכיוון שאינו מתלהם ו/או מתלהב יתר על המידה מדבריו הוא.

ישראל של שנת 2005 זקוקה לנשיאים של קונצנזוס ולנשיאים של ממלכתיות והדגשת שלטון החוק, שפירושו נשיאים שאינם נסחפים למצבי רוח, שאינם אוחזים ב'כריזמה', שאינם 'קולחים וסוחפים', שאינם מהווים 'גשר' (מה מקור המינוח המטאפורי-איזוטרי הזה, בעצם?); ישראל זקוקה לאנשים שמבינים את הניכור ואת הריחוק המתחייב ממשרה זו, כמו גם את הקרבה והעידון בצידה האחר. הנשיא חייב להיות אדם מאוזן ואדם שיודע להשיב בארגומנטציה נגדית, אדם שעונה בנינוחות על שאלות, ושמעלה שאלות או סימני שאלה במקומות הדרושים, גם על ידי שתיקה או אנדרסטייטמנט.

נשיא מסוג זה חייב להתברך בהבנה פוליטית ובאותו 'חוש טבעי' שציינתי מקודם, לצד השכלה כללית והבנה ביחסי אנוש.

הקשר הלשוני עם שליטי מדינות ערב אינו רלבנטי לאיוש המשרה, היות ונשיא דובר ערבית עשוי דווקא להבין פי כה טוב מאחרים את התעתועים בסביבה טובענית ובוגדנית זו, ולאו דווקא להתפעל מגחמות ליבו של רודן זה או אחר. ידיעת ערבית אמנם לא תזיק אף פעם, אולם האנגלית היא זו שתקבע, בסופו של דבר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סד הנשיאות [חדש]
רוני ה.   יום ה', 20/01/2005 שעה 21:32 אתר אישי
עם כל ההערכה לאלי עמיר, אני נוטה יותר להסכים עם אלכס ועם אליצור - בלתי אפשרי לדעתי לצאת מהסד של תפקיד הנשיאות שהוגדר כתפקיד פוליטי, ולמנות לתפקיד אדם שאיננו פוליטי.

גם אם הנשיא לא יבחר משדה הפוליטיקה המפלגתית, עליו לעמוד לדעתי בשני קריטריונים. האחד - להיות ''פוליטיקאי-אריסטוקרט'' במובן שעליו להיות אדם שניהל בחייו מערכת גדולה או ניהל מגע בלתי אמצעי עם ראשי השלטון. והשני, שהוא צריך להיות בעל סמכות מוסרית - מישהו שלא הסתבך בעימותים, ושלמערכת הפוליטית תהיה הערכה אישית כלפיו, כך שיסכימו להצעות שלו גם בלי סמכות פורמלית.

לצערי, אלי עמיר אינו נראה לי מספיק פוליטי כדי לעמוד בקריטריון הראשון, ולמרות שיש לו סמכות מוסרית, אני בספק אם המערכת הפוליטית תקבל את מרותו הלא פורמלית.

לאור זאת, המועמדים שלי לתפקיד הם שמעון פרס, דוד לוי ואהרן ברק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סד הנשיאות [חדש]
אליצור סגל   יום ה', 20/01/2005 שעה 22:18
בתגובה לרוני ה.
לק''י
אורי, אני בכלל לא סרקיסטי - אני רציני לגמרי.
משום מה פעמים אתה מיחס לי סרקיזם בזמן שאני מדבר על תוכניות פוליטיות מעשיות לגמרי שנמצאות בצנרת.
האחת מינוי השופטים על ידי הכנסת (כולל מנגנון שיוכל לסלק שופטים קרימינליים מסוגו של אהרון ברק). וזו הפעם השניה.
מבחית לוח הזמנים הפוליטי זה מדויק לגמרי. ומקומו של שרון בבית הנשיא ובודאי שהוא מועמד הרבה יותר טוב משמעון פרס או מדוד לוי שעוד נכונו להם עלילות בפוליטיקה המעשית.
אליצור
ו
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סד הנשיאות [חדש]
אורי קציר   יום ה', 20/01/2005 שעה 23:35
בתגובה לאליצור סגל
צר לי, אבל אינני מסכים עמכם. אנשים כאריאל שרון ודוד לוי הם מועמדים גרועים לתפקיד. שניהם אנשים שמעוררים התנגדות, הן בישראל והן מחוצה לה. שניהם אנשים שהקריירה הפוליטית שלהם שנויה במחלוקת במקרה הטוב. שרון עוד הצליח למלא את הקריירה הזו בתוכן שלהו; לוי לא עשה גם את זה ובעשרים השנים האחרונות (בעיקר מאז ''יש לך ממשיך'', קריאתו היומרנית והבלתי-נשכחת לעבר מנחם בגין) זכה בעיקר לקיתונות של בוז וחוסר הערכה. גם פוליטיקאי ותיק מסוגו של שמעון פרס אינו נראה לי. פרס - כמו שרון ולוי - עבר כמעט כל תפקיד אפשרי בפוליטיקה הישראלית. המשבצת הנשיאותית היא ייחודית (או בעלת פוטנציאל לייחודיות) מכדי להפקידה בידי עוד איש ציבור שמעוניין לסמן ''וי'' גדולה על סיום הקריירה הפוליטית שלו.

לחילופין, אגב, ולפני שיוצעו לתפקיד הזה גם סילבן שלום או דליה איציק, אני סבור שיש לנו לא מעט מועמדים אלטרנטיביים, טובים לא פחות - וכאלה שאינם נמנים עם העסקונה המפלגתית הוותיקה ושמם הולך לפניהם ברחבי העולם. מבחינתי, אנשים כא.ב. יהושע, מאיר שליו וצבי ינאי בהחלט עשויים להתאים. אם היה אפשר הייתי מציע את לובה אליאב, איש חזון אמיתי שגם כיום עובד בקהילה החינוכית שלו בניצנה.

למי שמעוניין בכך, כתב העת השמרני ''קיוונים'' מציע למנות סגן נשיא לישראל שישמש כ''מוקד אישי להזדהות העולם עם ישראל''. אני סבור שההצעה מיותרת: נשיא יכול למלא גם את הפונקציה הזו. מכל מקום, ההצעה כשלעצמה מקורית ומעניינת: http://www.jafi.org.il/education/ivrit/achert/Kivun4...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סד הנשיאות [חדש]
רוני ה.   יום ו', 21/01/2005 שעה 1:02
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
את סילבן שלום או דליה איציק לא הייתי מציע לתפקיד ובוודאי שלא את שרון. ההבדל ביניהם לבין שלושת האנשים שהזכרתי הוא שנדמה לי שהאנשים שמניתי אינם סתם אישים ותיקים מהפוליטיקה אלא יש להם איזה ערך מוסף.

לשמעון פרס יש הילה בינלאומית, והוא יכול לדעתי לתרום בחזית הזאת, במידה שיתנזר מהפוליטיקה (אם זה אפשרי). לדוד לוי יש מבחינות רבות מעמד של קוסנסוס ואמצע דרך פוליטי: הוא אינו מזוהה עם מפלגה אחת בלבד, הוא נציג עדתי, ובנוסף, הוא מילא בעבר תפקיד של שר חוץ (וכן, אני מכיר את כל הביקורות והבדיחות). לאהרן ברק יש זכות בבנין מערכת המשפט בישראל, ובמידה שלא יהפוך את הנשיאות לנשיאות פוליטית אלא תהיה לו אג'נדה של איחוד (אני לא יודע איך מבררים דבר כזה), אני סבור שתרומתו יכולה להיות רבה.

הכוון של מוקד הזדהות של העולם (היהודי) עם ישראל דווקא נראה לי מאד. אני רואה ארבעה סוגים של דמויות שיכולות למלא תפקיד שכזה:
(1) רב גדול בחו''ל
(2) מנהיג קהילה חילוני בחו''ל
(3) רב גדול בארץ
(4) דמות יהודית גדולה מחו''ל
הבעיה היא שבחו''ל אינני מכיר דמות רבנית בולטת שיכולה להתאים (1), ומנהיגי הקהילות הם לרוב בעלי הון שאינם מייצגים את קהילתם (2). בארץ, רבנים כמו עובדיה יוסף הם רק אנשי מחלוקת ומדון ובחירה בהם עלולה לקטב מאד את העם ואת הזרמים בחו''ל (3). מי שכן הייתי מוכן לראות כנשיא הוא בן דמותו של הרב מיכאל מלכיאור, שמסוגל לגשר בין הזרמים, אבל הוא אישית אינו בשל עדיין למילוי תפקיד כזה, לדעתי.

מי שנותר - וזאת יכולה להיות מבחינתי אפשרות טובה מאד, הוא יהודי בעלי שם בעולם, ויש לא מעט כאלה (למשל קיסינג'ר או אלן דרשוביץ). ואם כבר מדברים על סופרים -אם נוכל להביא מישהו כמו הסופר סול בלו לנשיאות, אני חושב שזאת יכולה להיות בחירה מצויינת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סד הנשיאות [חדש]
אורי קציר   יום ו', 21/01/2005 שעה 1:20
בתגובה לרוני ה.
אם אינני טועה, היה זה ח''כ ז'אק אמיר (מערך), מי שהיה קודם לכן ראש עיריית דימונה, שהציע לתפקיד יהודיה מהוללת אחרת, הלא היא סימון וייל.

אגב, על אף האטרקטיביות באישיותם של אנשים כמו אלברט איינשטיין או ישעיהו ברלין, הייתי מעדיף בכל זאת אישים תוצרת הארץ, כולל אלה שהעבירו בה את מרבית שנותיהם וריכזו בה את חייהם ופעילותם. אינני פוסל יבוא של אישים מתאימים, אבל דומני כי יש למצות קודם כל את המאגר הקיים אצלנו.

אני קצת חושש, רוני, מבחירת אדם לתפקיד רק על סמך העובדה שהוא אינו שנוי במחלוקת. אדם כדוד לוי, מבחינתי, פסול לחלוטין. הוא לא הצטיין בשום תפקיד שמילא ואת עמדותיו הפוליטיות הוא מחליף בהתאם לסטטוס הפוליטי שלו בכל עת נתונה. דוד לוי נחשב למתון בימי בגין, החליף לחישוקאות בימי שמיר, חזר לאמצע הדרך בתקופת רבין ונתניהו, הפך לנץ בימי ברק ועכשיו הוא מאגף את הליכוד מימין ומזדהה עם פעילותם של עוזי לנדאו וחבריו. איכשהו, הזיגזגים האלה תואמים תמיד למצבו הפוליטי. משרד ממשלתי חשוב משרה עליו מתינות; אופוזיציה מדרבנת אותו לנקיטת עמדות קיצוניות מהסוג שדוד לוי השר ממש מתעב. בקיצור, לא בדיוק טיפוס של מנהיג או של איש בעל שאר רוח. פוליטית, לפחות, קל לי יותר להעריך אנשים מסוגם של יוסי ביילין ועוזי לנדאו, שעקביים בתפיסותיהם הפוליטיות ואינם משנים את האידיאות שלהם בהתאם לשאלה אם הם מצויים באופוזויציה או בקואליציה. לחילופין, אני מעריך גם אנשים כפרס, רבין, שרון ומרידור, ששינו את תפיסת עולמם אך בתהליך איטי של הבנה והתפכחות ולא כחלק מתמרון פוליטי נקודתי.

אינני סבור שדוד לוי יוכל להיות נשיא טוב משהיה יצחק נבון. אני לא מאמין שאריאל שרון - אדם שנוי במחלוקת שבמדינות רבות עודנו מהווה פרסונה נון גראטה - יוכל להיות נשיא טוב משהיה יצחק בן צבי. מוסד הנשיאות אינו נמדד רק לפי הוותק הפוליטי של המכהן בו, אם כי ניסיון בתחום זה אינו פסול כלל וכלל. מוסד הנשיאות הוא ההזדמנות שלנו להציג את המיטב שבנו, את האנשים שתרמו לתרבות, למדע ולשאר הרוח של הציבור בישראל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סד הנשיאות [חדש]
אליצור סגל   יום ו', 21/01/2005 שעה 10:45
בתגובה לאורי קציר
לק''י
ראשית, הערכה פוליטית ראלית תראה שהמועמד הטוב ביותר לתפקיד הוא אריאל שרון.
באשר לעצם הענין צריך לשנות את מבנה המשטר בארץ כך שהכנסת תבחר על ידי כלל האזרחים הנמצאים בארץ ביום הבחירות. הממשלה על ידי הכנסת וכן בית המשפט העליון גם הוא על ידי הכנסת.
אבל צריך להקים גוף נוסף בית עליון או סנאט שיחליף את תפקיד הנשיא- בית עליון זה יבחר על ידי כלל היהודים בעולם ויכלול אולי גם דמויות לא נבחרות למשל חתני פרס ישראל. או יהודים חתני פרס נובל סמכויותיו של בית זה יהיו מקבילות לסמכות בית הלורדים באנגליה היינו להחזיר לדיון חוקים שונים של הכנסת וכן להחזיר לדיון נוסף החלטות של בית המשפט העליון. וכן לנהל דינים או חקירות בכל נושא שימצא לנכון. לבית הזה תהיה נשיאות ויו''ר.
אבל לגבי הבחירות הקרובות לנשיאות אריאל שרון הוא שיהיה הנשיא כנראה.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סד הנשיאות [חדש]
אורי קציר   יום ו', 21/01/2005 שעה 11:58
בתגובה לאליצור סגל
אליצור, האם תוכל לפרט מדוע שרון הוא המועמד הטוב ביותר בעיניך? אני מבין שאתה פוסל את עמדותיו כראש ממשלה. אם כך, מדוע, לדעתך, הוא עדיף כנשיא? ועוד: אתה אומר כי הוא שיהיה כנראה הנשיא. לפי הידוע לי, שרון מתכוון להתמודד על ראשות הממשלה בשנה הבאה, ואם ייבחר, קשה לי לראות אותו עוזב את תפקידו רק כדי להתמודד חודשים אחדים לאחר מכן על כס הנשיאות. ובכן, מאין הוודאות הזו?

לגבי צורת המשטר שאתה מציע - ובכן, בית הלורדים באנגליה הוא שריד לתקופה שבה רק האצולה קיבלה את ההחלטות בעניינים הנוגעים לכלל המדינה. דווקא שם גוברים והולכים הקולות הדורשים לבטלו לחלוטין, בטענה שהוא אינו מייצג את התפלגות הכוחות הפוליטיים בעם ושאינו אלא סידור עבודה לאלה שהצליחו לארגן לעצמם תואר אצולה. אני חושש שבה במידה שמוסד כזה יוכל להוות בארץ מקום מפגש ראוי של מיטב המוחות שלנו (והוא יוכל), הוא גם יעבור מהר מאוד תהליך של השחתה וסיאוב. כמה זמן יעבור, לדעתך, עד שמפלגה תדרוש, כחלק מהמו''מ הקואליציוני, לשריין עבור חלק מחבריה מספר מקומות מסוים בבית הלורדים הזה?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סד הנשיאות [חדש]
אליצור סגל   שבת, 22/01/2005 שעה 22:48
בתגובה לאורי קציר
לק''י
שרון לא יבחר לראשות הליכוד ולכן יהיה צורך לפייס אותו בתפקיד הנשיא כדי שלא יפריע למערכת הבחירות.

אני מבין שעצם הרעיון של בית עליון מעין בית לורדים נחשב בעיניך לסביר. ובכן נשאר לדון בפרטים שונים.
קודם כל ברור לי שאתה צודק מאוד וכל מפלגה תדרוש מקומות בגוף הזה. אבל הדרך להתמודד עם זה היא בחירות ומי שיבחר יבחר.
הרעיון שכל חתני פרס ישראל יקבלו אוטומאטית מקום לכל ימי חייהם בגוף זה אינו שלי אלא הוצע על ידי מישהו אחר. לדעתי הרעיון הזה מאוד סביר אבל אני חושש בדיוק ממה שאתה אומר - אם יכנסו לשם אנשים ללא בחירות הרי שמינוי אנשים לגוף הזה יהיה חלק מהסכם פוליטי. מאידך אם יהיו רק בחירות הרי נגד כל מועמד תופעל מיד מערכת השמצות בסגנון הרגיל שגם כאן ראינו אותה על אלי עמיר כך שמעמדו המוסרי של הגוף הזה ירד.
ובכל זאת אני חושב שהוספת גוף כזה למערכת השלטונית יחד עם בחירת הבג''ץ על ידי הכנסת או בבחירות כלליות יהיה שינוי רצוי ומבורך.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בית הלורדים הישראלי [חדש]
אורי קציר   שבת, 22/01/2005 שעה 23:37
בתגובה לאליצור סגל
אני לא חושב שהקמת גוף כזה פסולה מעיקרה, אבל ככל הנראה אני מייחס לו תפקיד שונה מכפי שאתה מייחס. להערכתי, רצוי שגוף כזה - במידה ויקום - יהיה בעל תוקף מוסרי בעיקר. אתה מבקש להעניק לו גם סמכויות לגאליות. פה יש לי בעייה, משום שהדבר עשוי ליצור סיבוך פוליטי: ועדה פוליטית, הממונה על ידי שר החינוך וראש הממשלה, תעניק פרסי ישראל למישהו רק כדי שהלה ייכנס אל אותו בית לורדים וישפיע משם על החקיקה הנוחה לממנים כאות תודה למינויו ולבחירתו. בקיצור, אני לא בטוח שזה הפתרון הנכון. בחירות כללית רק יאיצו את הפוליטיזציה של גוף כזה, משום שעל כל בחירות שהן משתלטים תמיד גופים פוליטיים.

כפי שאמרתי, אני לא פוסל קיומו של גוף כזה, אבל אני גם סבור שאין לתת לו סמכויות לגאליות. במידה ויקום, אני סבור שמעמדו צריך להיות כשל מועצה מייעצת ושעליו להיתמך על ידי אמנה תקשורתית שתבטיח סיקור הוגן שלו. מכל מקום, אסור שהבחירה אליו תהיה בידי הציבור, משום שאז תסטה כולה לפסים פוליטיים. מקובל עלי שזוכי פרסי נובל יהיו חברים בו, ואולי גם הזוכים בפרסי ישראל, אבל זה לא צריך להיות הקריטריון היחיד. מה שכדאי אולי להציע הוא הקמתה של ועדה על-מפלגתית, שבה יהיה רוב לאנשי רוח ומדע מטעם הציבור ויהיו חברים בה גם כמה פוליטיקאים בעלי שם אישי טוב ויושר ציבורי מוכח. ועדה זו תעצב את הריטריונים ותבחר את המאסה הראשונה של חברי הגוף הזה.

יש גם שאלה של קריטריונים. לא כל מי שפרסם קובץ שירים וטוען לקיפוח ממסדי צריך לקבל אוטומטית פיצוי בדמות חברות בבית הזה. גם לא כל רב שכונה יוכל להיכנס לשם על בסיס ההנחה שהוא גדול בתורה ושאם לא תאושר חברותו תפרוש ש''ס מהקואליציה. הרקורד העשייתי של מועמד כזה חייב להיות מוערך ומתועד. נשאלת גם השאלה האם חברות בגוף כזה תתוגמל או שתהיה וולונטרית. אם תתוגמל, מי יממן זאת? המדינה? ובאילו סכומים? ומתי הוא יתכנס - האם בכל פרק זמן רבוע (הכנסת, למשל, עובדת במליאה שלושה ימים בשבוע אבל מקיימת ישיבות גם בימים אחרים), או לעתים רחוקות יותר?

כפי שאמרתי, אני מייחס לבית הזה חשיבות שהיא בעיקרה מוסרית. בצרפת קיים מעמד דומה לאנשי הרוח, הגם שאין הוא מעוגן בחקיקה או בפוליטיקה הפורמלית של המדינה. התשורת והחוגים הפוליטיים לקוחים בחשבון את דעתם של אותם אינטלקטואלים, אבל האחרונים אינם יכולים לכפות עליהם דבר באמצעות הצבעה או הצעת אי-אמון או טירפוד חקיקה וכדומה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בית הלורדים הישראלי [חדש]
אליצור סגל   יום א', 23/01/2005 שעה 19:56
בתגובה לאורי קציר
לק''י
תראה אורי, הרעיון של סנאט בישראל מבתשל כבר הרבה זמן בכל מיני פורמים של מנהיגות יהודית. אם תרצה אני אסביר כאן בארוכה את תולדות הרעיון הזה לשם מה הוא בא וממילא יובן לאן הוא הולך.
אבל, אינני רוצה לתפוס לך את הבלוג ולהסיט את הדיון מדבריך אל רעיון אחר.
לכן רק אם תרצה אכתוב במסגרת הכנסת האורחים שלך כאן את רעיונותי.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אל עמיר לא ראוי [חדש]
בלוזבוי   שבת, 22/01/2005 שעה 10:08
מי שמציע את אלי עמיר ךנשיאות, או שהוא עיוור או שהוא טיפש. האיש הלא חכם הזה הוא איש מושחת ובינוני, ואפשר שהוא סופר נפלא, אבל הוא רחוק מהליות דוגמא אישית ומהניג ציבורי ראוי.
אם כבר רוצים נשיא שונה, בבקשה, הגיע הזמן למנות נשיא ערבי. למה לא?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מלים כדורבנות [חדש]
ש.ע.   שבת, 22/01/2005 שעה 10:12
אני שותף לדעתך, בלוזבוי, ופרט לשגיאות הכתיב, כל מילה בסלע. אגב, נשיא ערבי זה רעיון לא רע כלל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אמת [חדש]
בלוזבוי   שבת, 22/01/2005 שעה 10:16
בתגובה לש.ע.
אני מתנצל על השגיאות. זה נכון. לגבי אלי עמיר, לכל מי שאינו מכיר, כדאי לבדוק לא רק את הרקורד האמיתי של האיש, ולבדוק את הישגיו, לא רק את התפקידים שעשה, ותבינו על מה מדובר. מוטב לאלי עמיר הנכבד שימשיך לכתוב ספרים, הוא טוב בזה, להרצות, כי הוא טוב בזה.
באשר לעשייה חברתית, הוא מזמן שכח מה זה ''ללכלך את ידיו'' במעט שטח של ממש. שווה בדיקה!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אמת [חדש]
אליצור סגל   שבת, 22/01/2005 שעה 22:39
בתגובה לבלוזבוי
לק''י
מצטער, דבריך על אלי עמיר נראים לי השמצות בלבד. לצערינו המצב הוא שכל מי שנכנס לפליטיקה סובל מהשמצות בלתי פוסקות שאינן מגיעות לו וכתוצאה מכך איכות הפוליטיקאים יורדת. הערות קצת עניניות מצדך היו מועילות יותר.
אינני מכיר כלל את עמיר אבל האשמות גורפות בשחיתות אינן מקובלות עלי כלל - זה דבר שניתן לומר על כל אדם.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אמת [חדש]
אורי קציר   שבת, 22/01/2005 שעה 22:40
בתגובה לאליצור סגל
אליצור, אני מסכים עם כל מילה מדבריך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אמת [חדש]
הפילוסוף   יום ו', 28/01/2005 שעה 11:15
בתגובה לאליצור סגל
כדאי שתקשיבו הייטב לבלוז בוי - הוא צודק - האיש מושחת, נהנתן, נכלולי וערמומי . רוכב על גל שמזמן כבר לא קיים, מספר סיפורים מוצלח שמגייס את כשרונו ליצירת הון סמלי כוזב . מנותק מהשטח , פוליטיקאי בגרוש - שימשיך לעשות רק מה שהוא יודע .
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אמת [חדש]
אליצור סגל   שבת, 29/01/2005 שעה 19:15
בתגובה להפילוסוף
לק''י
שוב, אינני מכיר כלל את אלי עמיר. אבל מטח ההשמצות החוזר שלך אינו משכנע כלל.
להפך, מי שאין לו הערה ענינית מטיח השמצות ללא ביסוס.
אני חוזר ואומר - כל אדם שנכנס לפוליטיקה מסתכן בהשמצות זה חלק מהענין אבל השמצות יתר גורמות לכך שאנשים טובים אינם נכנסים לתחום שקובע במידה רבה את איכות חיינו כאן.
אנא, אם יש לך הערה ענינית טוב - השמצות סתם אינן ראויות
למשל, מדוע לדעתך הוא נהתנתן? האם זה משום שפעם ראיתה אותו שותה יין? או מעשן סיגריה?
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אמת [חדש]
צחי נעור-מצוה המסטד   שבת, 29/01/2005 שעה 21:17
בתגובה להפילוסוף
אתר אישי
לי היה הכבוד לעבוד במקום שנוהל אדמיניסטרטיבית ע''י אחותו.
ותאמינו לי, היא לא מונתה לתפקיד בגלל כישוריה הניהוליים הגבוהים.
לא יודע אם זה אומר משהו עליו או שככה זה והוא לא אשם, ולא מבקש להשמיץ, רק תמיד כשמדברים עליו, אני נזכר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אמת [חדש]
אורי קציר   שבת, 29/01/2005 שעה 23:37
בתגובה להפילוסוף
בלוז בוי ופילוסוף - אם יש בידיכם עובדות התומכות במה שאתם מייחסים לאלי עמיר יועיל יותר אם תביאו אותן כאן. אם לא, הרי שהדברים נשארים בגדר השמצה ותו לא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אמת [חדש]
בלוזבוי   יום ב', 31/01/2005 שעה 9:52
בתגובה לאליצור סגל
אם אינך מכיר אותו, איך אתה מציע אותו לנשיא?
לא נראה לך מעט לא רציני מצדך??
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אמת [חדש]
אורי קציר   יום ב', 31/01/2005 שעה 15:04
בתגובה לבלוזבוי
הוא לא מציע אותו לתפקיד. הרעיון הוא שלי. אליצור בסך הכל יצא נגד ההשמצה שהשארת כאן ללא כל פירוט ספציפי. אולי כדאי שתבדוק את עצמך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מועמד ראוי + הערה קצבית [חדש]
נמרוד ברנע   יום ו', 28/01/2005 שעה 13:49
התמזל מזלי בימי בחטיבת הביניים לשמוע את מר עמיר ואכן התרשמתי עמוקות ממנו.
עמיר גם ניסה את מזלו בשנית בפריימריז האחרונים במפלגת העבודה, בעידדו של מר מצנע הנעלם, אך כצפוי לא צלח את העסקנות שנבנתה בקפידה במשך עשרות בשנים.

אין חולק על כך שעמיר יכול לתרום להרגעת הרוחות בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים ובימים אלו של רגיעה מדינית זמנית הוא יכול להוות גשר בין תרבויות שיעזור לנו לעבור בשלום תקופה מועדת לפורענות זו.
אך יחד עם זאת, אני מסופק אם עמיר יהיה נשיאה התשיעי של מדינת ישראל - ראשית כל מיכוון שהנשיא הנוכחי הוא מטעם הליכוד והכנסת נשלטת בידי הליכוד, ולא נראה כרגע שהמצב הולך להשתנות, וכאן ברצוני להוסיף כמה מילים אודות כהונתו של משה קצב. זכורה לי היטב ההתמודדות על הנשיאות, ברגעי הבחירות עצמם צפיתי בטלוויזיה ואני יכול לראות לנגד עיני את חיוכו הרחב עם הרווח הקל בין השיניים של רובי ריבלין, וסימוניו אל היציע בעודו מדווח על ''השלמת המשימה''. ניתן רק בקושי לתאר את האכזבה ששררה בביתי באותן שעות, הכיצד אדם שפיסגת הישגיו הייתה משרת סגן שר התחבורה נבחר לתפקיד סמלי וממלכתי זה, ועוד הביס את זוכה פרס נובל ומי שהישגיו מתחילים מהכור בדימונה, נמשכים עד הסכם אוסלו דרך ייצוב המשק במשבר שנות ה-‏80 והוא אחד הישראלים שמעמדם בעולם נישא על-אל, אם לא הישראלי. היה זה רק טבעי שיחד עם חברי לתנועה אגש אל ביתו של פרס בנווה אביבים עם שלטים נוסח ''פרס - העם איתך''. הבדיחות שהתרוצצו אחר כך באינטרנט לא חסכו משבטם בקצב; ''בשביל להיות קופאי בסופר צריך תעודת בגרות, בשביל להיות פקיד בבנק צריך תואר ראשון, בשביל להיות נשיא צריך כיפה.'', ובאמת המבוכה הגדולה שתפסה את קצב כאשר נשאל מה הספר שהוא קורא כרגע והשיב 'מדינת היהודים' והתברר שהוא השיב באותה תשובה לאותה שאלה לפני כשש שנים, לא ידענו מה כדאי יותר לחשוב - שנשיא המדינה מתקשה בקריאה ולוקח לו שש שנים לסיים ספר של פחות מ-‏300 עמוד, או שהוא אדם לא אמין בתכלית.
אבל אט-אט התגלה שהשד לא נורא כל כך, בראיון למוסף ''הארץ'' כמספר חודשים לאחר השבעתו הוא הביע עמדות ליברליות מאוד לגבי נישואים חד-מיניים, התרחקות מהדת ואף הביע עמדות מתונות מאוד בתחום המדיני. כאשר העוני במדינה עלה על גדותיו הוא גם עקץ את הממשלה וקרא לסולידאריות חברתית, מה שלא וויצמן ולא הרצוג עשו. כאשר היוזמות המדיניות מבית מדרשם של עמי איילון בשיתוף עםסרי נוסייבה ויוסי ביילין בשיתוף עם יאסר עבאד-רבו, הוא היה הראשון מהממסד לאמצם ומייד לאחר השבעתו של מחמוד עבאס לראשות הממשלה הפלשתינאית (בקדנציה הקודמת) הוא קרא לראש הממשלה לנצל את ההזדמנות ולגשת למו''מ מדיני. נכון, אין ספק כי לא מדובר בנשיא כריזמטי, הוא לא משכמו ומעלה וההגדרה הנכונה לאישיותו היא בהחלט אנמית, אבל גם לא מזיק, ואפילו קצת תורם.

הייתי שמח לראות את אלי עמיר בבית הנשיא, אני חושב שרבים מאזרחי ישראל, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית או לעדתם, אבל אני בספק רב אם הליכוד, בצורה כלשהי, יוותר על תפקיד זה - לאחר שבמשך 50 שנה הוא היה נתון בידי תנועת העבודה.

ובנימה היסטורית יותר, יעקב חזן, זקן השבט של מפ''ם, הוסכם ע''י מרצ, המפלגות הערביות ומפלגת העבודה כמועמד לנשיאות במקום הרצוג - אך הנ''ל הלך לעולמו, וכך לדעתי הפסדנו את אחד הדמויות המרתקות, עמוקות המחשבה ואצילות הנפש שידעה מדינתנו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מועמד ראוי + הערה קצבית [חדש]
אורי קציר   שבת, 29/01/2005 שעה 19:53
בתגובה לנמרוד ברנע
ראשית, נמרוד, ברוך שובך אלינו. שמחתי לראותך כאן.

אשר לתגובתך, אינני סבור שנשיא חייב בהכרח להיות ליברל. שמרנות אינה מידה מגונה בעיני, גם אם אינני מקבל לעתים קרובות את הערכים שבהם דוגלים השמרנים. מצד שני, הגדרה של ''אנמי'' או ''בלתי מזיק'' אינה ההגדרה היאה, בעיני, לנשיא המדינה. אני סבור שנשיא דווקא צריך להיות פעיל ומעורב ולחרוג מהתפקיד המסורתי של נציג פורמלי של המדינה בביקורים רשמיים ובטקסים ממלכתיים.

אני מודע לכך שאלי עמיר לא יהיה, כנראה, נשיאה הבא של ישראל. ההצעה שלי לבחור בו אינה נובעת מהערכה מפוכחת שיש הסתברות פוליטית גבוהה להצעה עצמה להתגשם, אלא מסברה אישית שמדובר באדם שבנסיבות הנוכחיות יש בו את מירב התכונות הנדרשות כדי לגלם את דמותה של ישראל כפי שהייתי רוצה לראות אותה - מודעת למיקומה במרחב האוריינטלי (ולהיכרות התרבותית הנגזרת מכך) אך נוטה בבירור לאימוץ תרבות המערב; מדינה המעורבת בפתרון בעיותיה החברתיות, אך אינה זונחת את יחסי החוץ שלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מועמד ראוי + הערה קצבית [חדש]
צחי נעור-מצוה המסטד   שבת, 29/01/2005 שעה 21:25
בתגובה לנמרוד ברנע
אתר אישי
ועוד בדיחה שסיפרו אז: ''פרסי נכנס לבית הנשיא'' וזהו. (סליחה מכל הפרסים, גזע שאני מוקיר, מעריך וקרוב אליו יותר מכפי שתדעו)
ובאמת, השד לא היה נורא כל כך ופרס לעומתו נעשה בשנים האחרונות מאוס, ולא חושב שהפסדנו הרבה מזה שהוא לא היה נשיא (גם מאידך לא הרווחנו הרבה מזה שהוא נשאר בפוליטיקה).
באשר לעתיד, נראה לי שיהורם גאון מוביל עם סיכויים טובים, ואני חושש שמישהו יקח את הצעתי ברצינות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני מציע: יוסי בנאי [חדש]
ד.   יום ד', 02/02/2005 שעה 20:50
הם גם ככה משפחת קנדי לא?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורי אלי עמיר זה רעיון מצוין [חדש]
דודי גולדמן   יום ב', 28/02/2005 שעה 2:01
אורי
זה אחלה רעיון. מסכים עם כל מלה שלך. צריך לעשות הדים, עד שהשם יעלה. בוודאי שבתמיכה של השמאל הוא יזכה עבודה מרצ חדש. ואולי גם הליכוד שס ושינוי יסכימו
זה ממש רעיון מעולה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורי אלי עמיר זה רעיון מצוין [חדש]
אורי קציר   יום ב', 28/02/2005 שעה 17:40
בתגובה לדודי גולדמן
דודי, תודה על ההסכמה הנלהבת. יש לך דרך להרים את זה לפאזות תקשורתיות קצת יותר רציניות?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פרופ' שלמה בן-עמי [חדש]
יצחק שפי   יום ג', 01/03/2005 שעה 23:08 אתר אישי
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

דמוקרטיה וכלכלה במדינת ישראל [חדש]
אורי עמית   יום ד', 24/01/2007 שעה 19:30 אתר אישי
ראשית אבקש משוב לאתר הנל,ואם זה בסדר נא לפרסם את המאמר.כמו כן נשיא המדינה הבא צריך להיות אקטיביסט ולא
בובה שקיימת רק לקישוט או לנוי.נשיא מדינה כדי שיהיה בעל שיעור-קומה,צריך לתת את מרצו לחסול העוני במדינת ישראל,ואפשר לעשות את זה בפרוטות.
תודה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©