חשיבותו ההיסטורית של פתק מחורר
שבת, 11/12/2004 שעה 21:05
''לא בגדתי''. שתי המלים הללו, שנכתבו באמצעות נקיבת חורים שנשזרו לאותיות על גבי פיסת נייר קמוטה, היוו את ראשיתו של מיתוס שעליו התחנכו לפחות שני דורות של לוחמים בצה''ל. הכותב, רב''ט בחטיבת גולני, נמנה על חולייה שחדרה לשוטח סוריה במטרה לתחזק מיתקן ציתות מודיעיני. החוליה נלכדה, חבריה נחקרו בברוטאליות ומשחשש שלא יעמוד עוד בעינויים, בחר להתאבד בתלייה. גופתו הוחזרה לארץ במסגרת חילופי שבויים, אך את הפתקים לא קיבלה משפחתו מעולם. ככל הנראה, הם אבדו בארכיון צה''לי מבולגן. הגיעה השעה לשים לזה סוף ולחשוף אותם לעיני הציבור









''...אחרי מעבר הגבול מביאים את גופתו של אורי לחדר במשמר הירדן. משה דיין נוכח. פס כחול סביב צווארו של אורי, ועל אצבעות רגליו מגלים פתק קשור בחוט. הפתק מחורר בסיכה או בקש דקיק, והחורים סדורים בצורת אותיות. אלוף פיקוד הצפון, משה צדוק, מרים את הפתק וקורא בקול רם את הכתוב: 'כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין. איני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ליד גבי. נקם. אורי אילן'. תחת שמו הוא הוסיף: 'יש ניירות בבגדים'.

בשעת לילה מאוחרת רוכנים חיילים וקצינים מעל גופתו של חברם, מחפשים בגופו, פורמים את תפרי בגדיו. ליל בלהה, והמת מונח לעיניהם. בבגדיו חבויים פתקים נוספים: 'תחפשו בבגדים צוואתי', כתוב על האחד. 'שלום, אורי אילן'. 'נקם!' אומרת כתובת אחרת, עשויה אף היא בחורי סיכה זעירים. משה דיין מרים את אחד הפתקים שיש בו כיתוב מחורר מול האור וקורא בקול רם: 'לא בגדתי'.''









כך תיאר העיתונאי הוותיק רן אדליסט את הרגעים בהם הועברה לישראל הגופה שהפכה למיתוס, גופתו של לוחם גולני, אורי אילן, שהתאבד בכלא הסורי. לאחרונה ציינה משפחת אילן חמישים שנה לנפילתו בשבי הסורים. בינואר ימלאו חמישים שנה לאותה התאבדות שייסדה את האגדה שעליה התחנכו שי דורות של מתגייסים. ובכל זאת, קיימת אצלנו קהות חושים מסוימת ככל שהדבר נוגע לשימור ההיסטוריה ולהטמעת מודלים היסטוריים בחינוך היומיומי. בה במידה שבשנות הששים והשבעים נישא שמו של אורי אילן ביראת כבוד מהולה בהערצה בפי כל יהודי כמעט, הרי שכיום – אין לי ספק בכך – שמו נמוג מחלק מאותה תודעה קולקטיבית שלנו.

אורי אילן נולד ב-‏1935 לשלמה אילן ולפייגה אילנית (באותן ימים נטו לא מעט נשים להטות את שם משפחתן בהתאם למינן, כלומר בנקבה, ובהקשר זה ניתן להביא את דמויותיהן של ח''כ יהודית שמחונית, רחל ינאית ואחרות), לימים חברה בכנסת הראשונה מטעם מפ''ם. הוא ינק את התורה הסוציאליסטית בנוסח שהיה מקובל בקיבוצי ''השומר הצעיר'' ומעולם לא ויתר על יום עבודה. בהיותו נער השתתף ב''פילוח'' נשק ממחנות הצבא של הבריטים שבסמוך ובהעברתו ל''סליק'' הגדול שהוקם בקיבוצו שלו. הוא קרא המון, גילה כשרון מוסיקלי, עסק בצפרות, אבל יותר מכל התמחה בתחומים הנדסיים וטכניים. בין השאר, בנה כבר בגיל 13 אקדח רקטות שאותו העביר לידי ה''הגנה''. האקדח מוצג כיום בארכיון של משפחת אילן באוניברסיטת בר-אילן ברמת גן.

ב-‏1953 התגייס אורי אילן לצה''ל והצטרף לסיירת גולני. וב- 8 בדצמבר 1954 יצאה חוליה של חמישה חיילים אל מעבר לגבול, כדי לתחזק מכשיר האזנה על קווי טלפון המחברים את קו המוצבים הסוריים באזור קיבוץ דן. החבורה שיצאה הייתה מעין נבחרת, מורכבת משלושה אנשי צנחנים, פקודיו של מאיר הר-ציון: גד קסטלנץ, מאיר יעקובי, ג'קי לינד וסגן מאיר מוזס, שבעבר כבר ביצעה כמה פעמים את חציית הגבול להתקנת המכשיר ולתחזוקו. על צירופו של אורי אילן הוחלט בשל שאלה שעורר אורי עצמו. בכנס של חטיבת גולני הוא קם ודרש בגלוי שגם אנשי גולני ישותפו בפעולות המתבצעות מעבר לגבול ולא רק לוחמי חטיבת הצנחנים, כפי שהיה מקובל אז. את האתראה ליציאה קיבל אורי כשהיה בחופשת סופשבוע בגן שמואל, ומייד יצא לתפוס טרמפ צפונה.

החוליה חצתה את הגבול באישון ליל, אך התגלתה זמן קצר לאחר מכן על ידי מוצבים סוריים, שאף פתחו באש לכיוונה. חוליה נוספת, שהייתה אמורה לרתק אליה את המוצבים באזור, לא תפקדה כראוי, והחמישה כותרו ונקראו להיכנע. יעקובי שכנע את חבריו שעדיף להם למסור את עצמם בידי הסורים. הם נשבו והובלו למעצר בקוניטרה, ולחקירה בבית הסוהר אל- מאזה שבדמשק.

החוקרים הסוריים לא ריחמו על איש ואורי אילן לא יצא מכלל זה. הוא לא ידע שחבריו כבר סיפרו כמעט כל מה שהם יודעים, והוא האמין באמת ובתמים שאסור לאויב לדעת שום דבר פרט לשמו, דרגתו ומספרו האישי. הוא מאמין שבטחון ישראל תלוי במתקן הסודי שעליו עבדו ולכן סירב להוסיף מילה מעבר לכך. לבסוף, משהחריפו העינויים והאסיר הבודד חש שהוא עלול להגיע למצב של שבירה, עשה את הצעד הגורלי. חוקריו סיפרו לו, שכבר הרגו את כל חבריו והוא נותר לבדו. ומשגברה חרדתו שמא יישבר ויבגוד, שזר את קרעי מזרנו לחבל ותלה את עצמו.

ב-‏13 בינואר, שלושים וחמישה יום אחרי נפילת החוליה בשבי, הוחזרה גופתו לישראל. אז התגלו הפתקים שעליהם דיווח אדליסט בציטוט שמובא בראשית המאמר הזה. הידוע מכולם הוא זה שבו נכתבו המלים ''לא בגדתי'', ושסיפרו, הלכה למעשה, את הסיפור כולו. הפתק ''לא בגדתי'' היה לסמלו של דור. עשרות ילדים נקראו על שמו של אורי אילן אחרי מותו. ארבעת חברי החולי האחרים הוחזרו לישראל לאחר 15 חודשים בשבי. תמורתם החזירה ישראל 41 חיילים וקצינים סוריים שחטפה למטרות מיקוח.

מאחר וחמשת חברי החוליה הוחזקו בתאים נפרדים, לא ברור לאחרים אם אורי אילן ספג כמות עינויים גבוהה יותר משלהם. בעניין זה ראוי אולי להיעזר בספרו של יחזקאל המאירי, ''שבויי סוריה'', שיצא לאור באמצע שנות הששים. הספר מגולל את סיפורם של כמה ישראלים שאיכשהו התגלגלו לסוריה, ברובם המכריע דווקא לא בנסיבות צבאיות. רובם הוחזקו בכלא תדמור שבמדבר הסורי, שנחשב לאחד הגרועים בעולם. באחד הימים התגרה סוהר סורי במרדכי עטאלון, אחד השבויים הישראליים, ותוך כדי כך זרק משפט שהשתמע ממנו כי חיסל יהודי אחד בכלא אל-מאזה. ימים אחדים לאחר מכן שמעו אותו הישראלים מתרברב באוזני חבריו באלה המלים: ''ואללה אל-עזים, במו ידי הורדתי אותו. יהודי צעיר תלה עצמו בצינוק באל-מאזהץ חקרנו אותו יומם ולילה. כמה עינויים! וכמה מכות! בחייאת דיני, עוד לא היה לכך תקדים באל-מאזה. אולי לא רצה לספר ופחד שיישבר תחת העינויים...פתאום, כשבאתי בבוקר לתאו ראיתי אותו תלוי בצוואר. הוא היה כבר כמו פגר. בלי רוח חיים. יהודי עם אומץ לב...איך שלא יהיה, בחור אמיץ...''.

האיש שעליו דיבר הסוהר היה אורי אילן.

תשעה פתקים נמצאו על גופו של אורי אילן לאחר שהוחזרה גופתו ארצה. אחד מהם נקשר בחוט שנפרם ממכנסיו ונקשר בין אצבעות רגליו. אחרים הוסתרו בקפל שנתפר באותם מכנסים. הפתקים עצמם נמסרו לידי הרמטכ''ל דיין, ושוב לא נראו עוד. משפחת אילן, מכל מקום, קיבלה מצה''ל רק העתקים של הפתקים הללו. הפתקים המקוריים, אלה שהציתו את אש המיתוס, לא נמסרו למשפחה מעולם.

אורי נקבר ליד גבי, כפי שביקש. גבי הוא גבריאל ולד, פליט שואה יתום, שהובא לגן שמואל במסגרת עליית הנוער. בפברואר 1954 נרצח בידי בדואים באזור המערב הפרוע של בית גוברין. נתן אלתרמן, שפרסם שיר לזכרו ב''הטור השביעי'' המפורסם שלו, כתב עליו, בין השאר, את המלים: ''זֶהוּ אוּרִי אִילָן. בֶּן הָאָרֶץ הַזֹּאת/ מִבְּנֵי מֶשֶׁק שֶׁלָּה. זֶה אַחַד הַיְלָדִים/ שֶׁיָמֵינוּ הֻוטְּלוּ עַל כְּתֵפָיו הָעוֹמְסוֹת/ וּמִצּוּ בּוֹ אֶת חֹמֶר הַדִּין''.

מה קרה לפתקים עצמם? שמעון אילן, אחיו של אורי אילן ז''ל, קושר את היעלמותם לאובססיה הצבאית להטיל חיסיון גם על מה שלא צריך. ''חוק הסודות הרשמיים של מדינת ישראל מבוסס בעיקר על החוק המנדטורי'', סיפר על כך שמעון אילן לאחרונה בתוכנית ''שישי אישי'' שמגיש משה טימור ברשת ב' (ושבה הוזמנתי לשמש כמגיש אורח), ''הוא מבוסס על שלושה שלבים. השלב הראשון הוא הטלת חיסיון לתקופה של 25 שנה, ועל כך חותם כל אדם שנחשף לסודות רשמיים של מדינה. השלב השני הוא הטלת חיסיון לתקופה של חמישים שנה, והסבירו לי שהוא נועד להתמודד עם חשיפה אפשרית של סודות ריגול כל עוד מי שנחשף אליהן עודו בחיים. מה שרבים אינם יודעים הוא שיש אפשרות גם להאריך את התקופה הזו למאה שנה. לי יש אישור מהרמטכ''ל, משה דיין, שנכתב בשנות החמישים, ובו הוא מכריז כי הוא מעביר את הפתקים המקוריים לארכיון צה''ל. ניסיתי לקבל את הפתקים הללו בדרכים שונות, ללא הצלחה''. אילן נמנע מפנייה רשמית לדרגים הבכירים של צה''ל משום שהוסבר לו שאיתור הפתקים ידרוש זמן ומשאבים אנושיים בלתי מבוטלים והוא, מצידו, לא רצה להטריח את שלטונות הצבא בנושא.

''הפתקים עצמם אינם סודיים'', המשיך שמעון אילן והסביר, ''הרמזים שקיבלתי הוא שהם הועברו למקום מבולגן למדי, בון הם נמצאים עם חומר סודי שטרם מוין בצורה מסודרת''. אילן עצמו ניסה כמה כיווני פנייה, ובין השאר ביקש את סיועו של אלוף (מיל.) מאיר עמית, העומד בראש המרכז למורשת המודיעין. לשווא.

לא ברור מי היה האיש שקיבל את ההחלטה לא למסור את הפתקים המקוריים לידי משפחת אילן. יתכן והיה זה משה דיין בעצמו, אבל איתו כבר לא ניתן לאמת את ההשערה הזו. מכל מקום, מן הדין הוא שחלק זה בהיסטוריה של ישראל ייחשף לעיני הציבור או לפחות יועבר לידי בני משפחתו של אורי ז''ל. מדינת ישראל, שחייבת כל כך הרבה לאורי אילן ולשכמותו, חייבת זאת למשפחתו, כמו גם לציבור כולו, שהרי הדוקומנטים הטראגיים האלה סייעו בעיצובה של רוח שהיא גאוותה המדינה הזו. ומן הדין שהדבר יתבצע סוף סוף, אחרי שחלף כבר יובל שנים.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נקודה למחשבה [חדש]
מונס   שבת, 11/12/2004 שעה 22:42
סיפורים על אנשים כמו אורי אילן יש עוד בוודאי. ואני מרשה לעצמי לומר שאורי אילן היה ייחודי, כי אפילו אלי כהן, הוצא למוות בתלייה.

אבל אני מעלה עכשיו שאלה שהיא נכונה לסוג התקופה שאנחנו חיים בה.

כמה מאיתנו, הדור של היום היה מוכן להקריב עצמו לטובת מה שנקרא בטחון המדינה? כמה מאיתנו היו מוכנים לעשות מעשה כמו שעשה אורי אילן?

אישית נכון להיום לא בטוח שאני הייתי עושה זאת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נקודה למחשבה [חדש]
אורי קציר   יום א', 12/12/2004 שעה 0:08
בתגובה למונס
אני חולק עליך. אני לא מכיר יותר מדי סיפורים מהסוג הזה. בדרך כלל, שבויים משתדלים לשרוד בכלא, גם בנסיבות קשות ביותר. המקרה של אורי אילן הוא חריג. אם להיות מעט בוטה, ניתן היה להכין את אורי אילן (כמו גם את כל חברי החוליה) למקרים בהם ינסו הסורים לבצע מניפולציות מהסוג של ''הרגנו את כולם, ואם לא תדבר גם אתה תמות''. אני בספק אם עשו זאת ואם בכלל הייתה איזושהי הכנה מהסוג הזה, למעט האמירה הכוללנית שבהתאם לאמנת ז'נבה לשבויי מלחמה אין למסור אלא את השם, הדרגה והמספר האישי.

מעבר לכך, אתה מסיק מסקנות שהן מרחיקות לכת. הזמנים השתנו, ובמידה מסוימת התבגרנו. גם בהתחשב בעובדה שאורי אילן בחר לנקוט בצעד הסופי של התאבדות, אני לא מגנה אנשים שאינם מוכנים להתאבד בשבי. אינני סבור שמוסרי הוא לדרוש מאדם להקריב את חייו בכל נסיבות שהן. לגבי מה שאתה קורא ''הקרבה למען היבטחון המדינה'', אני בטוח שתוכל למצוא את הפרטים בכל אר זכרון אינטרנטי או ב''יד לבנים''. אלפי חיילים ושליחים מסרו את חייהם בחמישים השנים שמאז אורי אילן, ולמרבה הצער רבים מהם עושים זאת גם בעצם הימים האלה. אם אתה סבור כי רק הקרבה נוסח אורי אילן היא שהגנה על מדינת ישראל ביובל השנים האחרון אינך אלא טועה.

הצעתי לך היא לבצע הפרדה ברורה ומדויקת בין העובדות ההיסטוריות לבין המיתוס שנבנה בעקבותיהן. עובדתית, חמישה שבויים ישראליים מאותה חוליה נחקרו ועונו בסוריה, וארבעה מהם בחרו בחיים. האם משאלתך ניתן להבין שרמתם המוסרית ירודה מזו של אורי אילן? שהיא תואמת לערכים הירודים שאתה מייחס לדור הנוכחי?

אורי אילן האיש ואורי אילן המיתוס הם שני דברים שונים. בצה''ל, אם אני זוכר, מחנכים לכמה סוגי התמודדות עם מצבים שבהם לאויב יש עליונות על פני כוחותינו. האחד מהם הוא מלחמה עד החייל האחרון (שיירת הל''ה), השני - העדפת ההתאבדות על פני כניעה (מצדה, ובמובן מסוים גם אורי אילן) והשלישי - כניעה, במטרה לחסוך אבידות נוספות (מוצב המזח, ניצנים). אני לא מאמין שניתן לכוון חיילים לבחירה במודל מסוים מכל אלה, אלא רק להבהיר שמבחינה היסטורית אלה האפשרויות שעומדות מול עיני הנצורים. איש לא מצפה ממך לטרוף את נפשך בכפך אם תהיה במצוקה בידי אויב, מונס. אני לא מאמין שמישהו ציפה כזאת גם מאורי אילן. המיתוס נוצר דווקא משום שאורי אילן פעל באורח שלא התיישב עם המצופה ממנו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ידידי [חדש]
מונס   יום ב', 13/12/2004 שעה 23:21
בתגובה לאורי קציר
אורי ידידי
נראה לי שחרגת הרבה ממה שאני התכוונתי, כמו שאומרים ''דבריי הוצאו מהקשרם''

לא התכוונתי להקרבה של חיים בכלל, הרי חיילי צה''ל מקריבים חייהם למען בטחון המדינה,ועל כך אין עוררין.

אני התכוונתי למצב שבו שבוי יאמר לעצמו , אני מתאבד כי בצורה שכזו, אני שומר על ביטחון המדינה, ובטחון המדינה חשוב יותר מחיי.הכוונה באמת הייתה גם להתייחסות של ארבעת האחרים, הם באמת בחרו בחיים, וסיבותיהם עימם.

בגדול התגובה הייתה כלפי המיתוס של התאבדות מול כניעה, אותה הירואיקה נוסח מצדה, שמוזרקת לנו בכל אחד משלבי החיים המוקדמים שלנו עד אחרי הצבא לפחות. אני עוד הייתי מוסיף לנושא אורי אילן גם את מיתוס טרומפלדור '' טוב למות בעד ארצנו''. אבל במחשבה נוספת ההקשר הוא לא נכון. אבל אורי, בגדול מחנכים אותנו היום שתהיה גיבור אם תמסור נפשך באופן מודע על חשבון בטחון ישראל,ואני לא מדבר על מצב של קרב ( שלזה יש הבטים אחרים ), אני מדבר על מצב של בחירה , להכינע או להתאבד.

אורי אילן פעל מתוך מניעים בלתי ידועים לנו, אולי במותו הוא חשב שהוא מגן על המדינה, אכן מיתוס מכובד וכבודו במקומו מונח. אני חוזר על השאלה האם היום מישהו היה מסוגל לעשות היום את אותו הדבר? אני בטוח שלא.

מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נקודה למחשבה [חדש]
אורי להב (למברג)   יום ו', 10/10/2008 שעה 14:12
בתגובה למונס
אני בן קבוצה של אורי, הייתי ילד חוץ בגן שמואל בשנים
1942-43. בלוויתו של אורי, משה דיין הלל את מעשהו של אורי, אחריו הספיד אותו יעקב חזן ממנהיגי הביבוץ הארצי
ומפ''מ.
חזן אמר בדבריו שאורי עשה מעשה אמיץ, אך בשום מקרה, בשום
מקרה (הדגיש) התאבדות אינה פתרון, אסור בשום מקרה להתאבד. חזן אמר זאת במעמד משפחתו של אורי, על הקבר הפתוח, כאשר פייגה, אימו של אורי, שהייתה חברת כנסת מטעם מפ''מ, עומדת לידו.
דבריו אלה של חזן הותירו בי רושם בל ימחה.
גם ברגעים קשים אלה, ראה חזן, כמנהיג של תנועה, לשדר לנוער שהתאבדות אינה, בשום מקרה, פיתרון.
היה חשוב לו, שהתאבדותו של אורי לא תשמש כמודל של חיקוי לנוער.
הדברים עמדו בקיצוניות לדבריו של הרמטכ''ל משה דיין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היה או אולי לא היה? [חדש]
ערן בילינסקי   יום ה', 16/12/2004 שעה 18:10
ראשית, ברצוני לברך אותך, אורי, על שיתוף הפעולה הפורה שלך עם מושיק טימור. שמעתי אותך מראיין יחד איתו בליל שבת את בן משפחתו של אילן.

אבל תוך כדי השיחה, התחלתי לתהוהת - מי בעצם ראה את הפתקים המקוריים? האם אנחנו משוכנעים שהיו פתקים, או שיתכן שמדובר ביצירת וטיפוח מיתוס גבורה על ידי דיין?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היה או אולי לא היה? [חדש]
אורי קציר   יום ה', 16/12/2004 שעה 20:13
בתגובה לערן בילינסקי
כן, היו פתקים, והדבר קיבל אישור על ידי יותר מאדם אחד. דיין העיד על קיומם של הפתקים וכך גם כל מי שנכח באותו מעמד בגשר בנות יעקב. הפתקים צולמו מאוחר יותר, והעתקיהם נשלחו לבני משפחת אילן בקיבוץ גן שמואל. אחד מהם מופיע בדף ההנצחה לזכרו של אורי אילן באתר הקיבוץ: http://www.ganshmuel.org.il/info/history/ilan2.htm

קשה לי להאמין שמשה דיין, ערמומי ונפתל ככל שיהיה, רקח תכנית שכזו, שמטרתה לייצר מיתוס גיבורים יש מאין. דומני שבמהלך התוכנית דיבר גם מאן דהוא שהיה עד למציאת הפתקים על גופת אורי.

מה שיותר רלוונטי כיום הוא, כמובן, מיקום הפתקים עצמם. מאן דהוא כבר העלה את הרעיון שאחד הנוכחים באירוע נטל אותם למשמרת אצלו ומעולם לא טרח להחזירם. אשר לשמו של אותו אדם - ובכן, הוא אדם שנודע בחושיו ההיסטוריים המפותחים ובחיבתו הבלתי-מסותרת ל''סיפוח'' חפצים בעלי ערך היסטורי מוכח לאוספיו הפרטיים. והמבין יבין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
נדב   יום א', 19/12/2004 שעה 12:09
אורי,
סיפור זה הוא אחד החשובים שליוו את ילדותי ואת בגרותי ושמחתי לראות שקיימים אנשים שעדיין עוסקים בו. האתוס נבנה לדעתי כתוצאה מההחלטה המפחידה והלא רציונלית לכאורה. לכל אזרח שהתגייס לשירות קרבי עוברת המחשבה מה אם. למרות שבמחשבותינו ניתן לראות תמונות של האירוע, תמונות שמלוות בדר''כ בתרחיש מפםורט הכולל גלוריפיקציה של הגיבור, במציאות רובנו מניחים שלא היינו עומדים בזה. החוזק הישראלי, אותו חוזק שעמד לנו במלחמות רבות ובמצבים מורכבים ובלתי אפשריים, הוא החוזק שנבנה על בסיס האתוס המלחמתי כדוגמתו של אורי אילן. אגב, מבלי להכנס לדיון פוליטי, זהו אחד הנימוקים הרציניים ביותר נגד תוכנית ההתנתקות.

מעבר לכך, מכעיסה אותי הפטרונות הישראלית שנוטלת לעצמה את הזכות לאמץ ולהפוך חפצים אישיים לנכסים לאומיים. אין לי ספק כי אם הפתקים היו נמסרים למשפחה הם היו מגיעים בסופו של דבר לידי המדינה.

זהו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכים [חדש]
אורי קציר   יום א', 19/12/2004 שעה 19:37
בתגובה לנדב
מהשיחות שניהלתי עם שמעון אילן, אחיו של אורי ז''ל, עולה תמונה של משפחה שללא כל ספק הייתה תורמת את הפתקים לו הייתה מקבלת אותם לידיה. אני מניח שגם תרומה כזו הייתה יכולה להיות למטרה ראויה, כמו הנצחת אורי וחבריו, אבל על כך ניתן לשאת ולתת.

יחד עם זאת, לא הייתי רוצה שיהיו לנו יותר מדי אורי-אילנים שכאלה. העובדה שהבחור ביצע מעשה שקוטלג בארכיון הגבורה של צה''ל אמנם הייתה חלק ממיתוס הגבורה המתעצב שלנו, אבל כך הוא הדבר כמעט תמיד כשמדובר באקטים מסוג זה. המיתוס של ''למות ולא להיכנע'' אינו מגולם הרי רק בדמותו של אורי אילן. בצה''ל מלמדים גם את מורשות הקרב של קנאי מצדה. אבל אורי אילן הוא מיתוס התאבדותי של תקופתנו; עדיין חיים בינינו לא מעט אנשים שהכירו אותו; זו, בעצם, הסיבה לכך שהוא הפך למיתוס. הוא סיפק לישראל החדשה מיתוס שעד תקומתו היה עליה לקרוא על שכמותו רק בספרים.

ואם נחזור לרגע לפתקים, אני יכול להגיד שאני שמח על דבר אחד: את הנושא העליתי בתקשורת לאחר שהגשתי תוכנית עם משה טימור ובו ראיינו את אחיו של אורי אילן, שסיפר לנו על כך. כששוחחתי על העניין עם כרמלה מנשה (שמחלטרת, בנוסף לתפקידה ככתבת צבאית בקול ישראל, גם ככתבת הצבאית של ''ידיעות אחרונות''), אמרתי לה שגם אם הפתקים לא יוחזרו למשפחת אילן, די לי בכך שכמה עשרות אנשים ילמדו קצת על המיתוס הכמעט-נשכח הזה ששמו אורי אילן. אני מקווה שזה עבד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכים [חדש]
נדב   יום א', 26/12/2004 שעה 13:46
בתגובה לאורי קציר
אגב, גם סיפורו של בני אלבז הוא אחד מסיפורי המופת שכדאי, סליחה- חייב, כל ישראלי להכיר. יש שיר יפהפה שאלתרמן חיבר עליו. מומלץ.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכים [חדש]
ערן בילינסקי   יום ב', 27/12/2004 שעה 12:52
בתגובה לנדב
נתן אלבז. לא בני. ועבור מי שלא מכיר: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכים [חדש]
נדב   יום ב', 27/12/2004 שעה 14:47
בתגובה לערן בילינסקי
צודק ערן. מודה לך על התיקון החשוב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורי אילן - האפשרות האחרת [חדש]
אלישע פורת   יום ו', 24/12/2004 שעה 17:12
אורי אילן – האפשרות האחרת

אלישע פורת

בעקבות הכתבה המרגשת של אורית פראג, במלאת חמישים שנה להתאבדותו של אורי אילן בכלא הסורי, הרשו לי לצרף סיפור קטן.
בחורף 1958, הייתי מ'ם כ'ף צעיר ביחידת הסיור של חטיבת גולני. את אורי אילן כמובן שכבר לא זכיתי להכיר, אבל תמונותיו התנוססו על קירות המועדונים במחנות של חטיבת גולני, והסיפורים עליו ועל חוליית ההאזנה שנפלה בשבי, התהלכו מפה לאוזן. בעת אחת החופשות יצאנו, זאב גולדברג, איש רמת השופט ואנוכי, לטיול קצר בירושלים. חברינו ששרתו אז בשורות גדוד הנח'ל המוצנח, החזיקו את עמדות ''הקו העירוני'' בירושלים המחולקת, ואנחנו קיווינו לעשות סיור בין העמדות, לראות סרט בעיר ולבלות עם החברים.
ירדנו בגבעת רם, שהיתה אז מתחם בנייה אחד גדול. מתוך הסלעים והבוץ החלו לצמוח המבנים המרשימים החדשים של האוניברסיטה העברית. שוטטנו במתחם הבנייה הענק, ראינו את הדחפורים עוקרים סלעים, את המנופים מעלים את חומרי הבנייה במעלה ההר, ואת שלדי המבנים הגדולים הופכים לאיטם לאולמות מפוארים.
בעודנו עומדים שם, בתוך ההמולה ורעש המכונות, עצר לידנו דחפור ענק, וטרקטוריסט מאובק, רעול פנים ועטוף ב''שינל'' כבד, ירד ממנו בקפיצה. '' אז מה? מטיילים קצת? מה?'' הוא היה מאד ידידותי, ושאל אותנו כמה שאלות על השירות ועל הטיול. ''וזה מה?'' הצביע על סמל הנמר המעופף שהיה מצורף בין שאר סמלי היחידה שעל מעילי החורף הצבאיים שלנו. ''נמרים, מה?'' הוא העביר אצבעותיו על הסמל, ''בחורים אמיצים, מה?'', ''גולני, מה? סיירים בגולני, מה?'' ולפתע החל לשיר בקול צרוד ''מאיר מוזס שר שירים בכלא, מה?'', '' מאיר מוזס שכח לסגור את הפה בכלא, מה?''.
זאב ואני היינו לגמרי מבולבלים. לא הכרנו את האיש המוצק שקפץ מהקטרפילר הרועש. לא הבנו מה הוא רוצה מאיתנו, ומי זה המאיר מוזס הזה, ששר שירים בכלא? ובכלל מה אנחנו מתעכבים כאן מתחת לטרקטור? הרי יש לנו תכנית גדולה להיום, ואם נבזבז את השעות הכי טובות בחפירות הבניין של גבעת רם, לא נזכה להגיע ל''קוו העירוני'' ולעמדות ''לולב'' ו''אריה'', שבהן המתינו לנו חברינו. וכשהטרקטוריסט המבוצבץ ורעול הפנים עלה אל מושבו, פנינו גם אנחנו לדרכנו. ירדנו מגבעת רם הנבנית, אבל עוד שמענו מאחורי גבנו את קולו הצרוד של הטרקטוריסט האלמוני רודף אחרינו ושר כאילו במיוחד לכבודנו: ''מאיר מוזס שר שירים בכלא, הא?'', '' מאיר מוזס שכח לסגור את הפה בכלא, מה?''.
כעשור שנים לאחר מכן, בשלהי מלחמת ששת הימים, נתפרסמו בעיתונים סיפורי הגבורה של אחד מאיר מוזס, מי שהיה מפקד חוליית ההאזנה של אורי אילן, שהצטיין עם מחלקתו בכיבוש גשר בנות יעקב שעל הירדן. וכמדומני שגם זכה על כך בציון לשבח מיצחק רבין הי''ד, רמטכ''ל הנצחון. סופר אז גם על המקרה הביש של חוליית ההאזנה, איך נפלו בשבי, איך הובלו לדמשק, ואיך עונו בידי הסורים. כמובן שהתאבדותו של אורי אילן הי''ד הוזכרה שם, בצד גורלותיהם השונים והמשונים של שאר חברי החולייה.
ולפתע, באיחור של שנים רבות, נתחוור לי באחת מי היה הטרקטוריסט רעול הפנים, העטוף ב'שינל', שפגשנו באתר הבנייה בגבעת רם. נתברר לי מדוע ירד אלינו, שני חיילים נבוכים, שסמלי הסיירת של גולני הסגירום, ומדוע נטפל אלינו בשאלותיו המוזרות. והחידה של מילות השיר ששר ספק לעצמו ספק בשבילנו, ''מאיר מוזס שר שירים בכלא, מה?'', ''מאיר מוזס שכח לסגור את הפה בכלא, מה?'' התבהרה לי בבת אחת. אני אינני משוכנע גם היום, לאחר שנים כה רבות, שהיה זה מאיר מוזס בעצמו, אבל אין לי ספק שהיה זה מישהו שהכיר היטב את סיפור החולייה שנשבתה. וכשקראתי את כתבתה המרגשת של אורית פראג, ואת דבריהן המרגשים של נעמי יצהר ומיכל לנס, חשבתי שמסלול ההתאבדות של אורי אילן לא היה המסלול היחיד, היו גם אפשרויות אחרות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מי חתום על הכתבה הזו? [חדש]
נעמי יצהר/גן-שמואל   יום א', 26/12/2004 שעה 19:32
קראתי ותהיתי מי אחראי על הכתבה נטולת החתימה הזו שכמות הטעויות/השגיאות/אי הדיוקים העובדתיים שבה נדמים למשהו שהחורים בו מרובים על הרצף ורק בשל הקונוטציה הישירה לפתקים מחוררים אינני עושה שימוש בביטוי ''נקוב ככברה''.

בכל עניין אבל ודאי בעניין שמהותו הוא חייו ומותו של אדם מן הראוי לדייק ולהקפיד בפרטים. אתם הרי יודעים בדיוק היכן שוכן האלהים כמטאפורה.......

חשוב לדבר ולכתוב על אורי. מצד חייו ומצד מותו אלא שכל מה שהולך לכיוון הצעקה/הסנסציה מסיט את הדיון מעיקר העניין:
התאבדות, הויתור על החיים, מחיר המות של אורי ומחיר השכול של משפחתו ומקומו המיתי בפנתיאון גיבורי-ישראל
ולחילופין: ממה מורכב פנתאון זה? עד כמה המיתוסים משפיעים על חיינו כאן ועכשיו ואיך עם ואומה חיים עם זכרון המעשה.

רק הערה מדייקת אחת:
בבוקר ההלויה הביא משה דיין את הפתקים אל משפחת אילן, אל פייגה ושלמק הוריו של אורי.
פייגה אמרה: הוא לא שלח את הפתקים אלי. הוא כתב אליכם, אל שולחיו. הם אינם שייכים לנו. הם שייכים לכם.
דיין לקח את המעטפה והפקיד במקום שהפקיד ואל פייגה ושלמק שלח את המכתב בו מאשר שהפקיד את הפתקים.[מתוך עדויות מוקלטות של פייגה בזמנים שונים].
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מי חתום על הכתבה הזו? [חדש]
יעל מירושלים   יום ג', 28/12/2004 שעה 8:37
בתגובה לנעמי יצהר/גן-שמואל
לנעמי היקרה
בטוחני שכותב המאמר וכל קוראיו ישמחו לקבל תיקונים עובדתיים,כמו זה שהבאת בתגובתך.
האם תרימי את הכפפה ותוסיפי מידע על זה שכבר פורסם?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מי חתום על הכתבה הזו? [חדש]
אורי קציר   יום ג', 28/12/2004 שעה 22:55
בתגובה לנעמי יצהר/גן-שמואל
נעמי, כותב המאמר הוא עבדך הנאמן, כפי שמצוין במפורש בפרק ''על האתר''. התבססתי בכתיבתו על מקורות ספרותיים ואינטרנטיים, שחלקם מובאים כקישורים במאמר, כולל מאתר קיבוץ גן שמואל - ועל ראיונות רדיו שקיימתי עם אנשים שהכירו את אורי. כפי שציינה יעל, אשמח אם תוכלי להביא עובדות נוספות או לתקן את העובדות המובאות כאן.

לעניין הפתקים: אני יכול רק לומר שאחיו של אורי אילן, שמעון, סיפר בראיון שערכנו איתו, משה טימור ואנוכי, שהפתקים המקוריים נותרו כל השנים אצל דיין ושהמשפחה קיבלה רק העתקים מהם. לדבריו, הוריו לא פנו לדיין או לצה''ל משום שהיו גאים מכדי לעשות כן.

מעבר לכך, אני מציע שתעייני במאמר ובתגובות אליו פעם נוספת. אין כאן שום ניסיון לסנסציה, ובכלל סנסציוניזם זול נוגד את הרעיון המרכזי העומד מאחורי האתר הזה. כוונת המאמר הייתה להעלות את זכרו של אורי אילן ולדבר על מעשהו, שהוא חריג בכל קנה מידה ובכל מלחמה. אין כאן כל כוונה להפליג למחוזות ניתוח המיתוסים כאלמנטים משפיעים בתרבות המודרנית, ולענייננו אני לא מוצא את העיסוק במיקרו כפחות מעניין בהכרח מאשר במקרו.

וכאמור, אם יש לך עדויות נוספות מארכיון הקיבוץ על הפרשה, אשמח מאוד אם תוכלי לחלוק אותן עימנו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נמצא הפתק [חדש]
ערן בילינסקי   יום ב', 27/12/2004 שעה 12:21
בגלי צה''ל דווח הבוקר שהפתק המחורר המקורי נמצא על ידי עובדי ארכיון משרד הביטחון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

למה אתה לא מבקש קרדיט על הסיפור הזה?? [חדש]
מונס   יום ב', 27/12/2004 שעה 14:20
אורי שלום רב

הכתבה הזו עשתה גלים במדינה , אבל אף אחד יודע שיוזם אתר אפלטון הוא זה שהעלה את הנושא לאויר??

הרי זהו מטרת האינרטנט לא???

מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עוד קצת מידע על הפתקים שכתב אורי אילן [חדש]
תמר   יום ה', 13/01/2005 שעה 9:19
היום (13.1.05) פורסמה כתבה באתר עיתון הארץ המפרטת על הספר והדפים עליהם נוקבו הפתקים של אורי אילן.
מעניין מאוד, לדעתי.

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עוד קצת מידע על הפתקים שכתב אורי אילן [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/01/2005 שעה 0:49
בתגובה לתמר
תודה, תמר. מאמר מרתק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסר נוסף בפתקים של אורי אילן [חדש]
משה רום   שבת, 15/01/2005 שעה 23:13
במאמר בעתון הארץ מתאריך 14 לינואר 2005 במוסף לספרות, (אני אחד מכותביו). שינה העורך מעט את ה''דגשים'' של כותבי המאמר.
בקשת הנקמה אכן מרכזית בפתקים. וגם בספרו המצוין של יצחק שמי ''נקמת האבות''.
אך לדעתנו , הדגש הוא בחירה לא אקראית של אורי אילו בעמודים מסוימים מתוך הספר, אותם הוא בחר כדי לנקב בהם את מילותיו הכואבות. הטקסט של יצחק שמי בעמודים אלו הוא המסר הנוסף שרצה להעביר אורי למשפחתו, ובעיקר למנהיגות, ''האבות'' לפי תפיסתו. גניזת הפתקים ל 50 שנה, מנעה פענוח כונתו הנסתרת של אורי.
אנחנו עד עתה, לא ראינו את הדף המקורי של פתק מס' 5 ופתק מס' 7 . ויתכן שגם בפתקים אלו טמון משהו נוסף.

אנחנו מעלים מספר השערות איך הגיע הספר ''נקמת האבות'' לידיו של אורי אילן. נשמח, אם בעקבות האנפורמציה הנוספת שמסרנו, שישנה חותמת על אחד הדפים ''ספרית ירושלים'' בימ''ס מסדה מס' סידורי 0030. יוכל משהו מן הקוראים להעלות מחשבה נוספת על גלגולו של עותק זה של נקמת האבות.
בכל מקרה אני ממליץ בחום על קריאת הספר ''נקמת האבות'' של הסופר יצחק שמי, בו מתוארת בצורה מרתקת, פרשה הסטורית משנת 1900 לערך. ישנה בספר הבנה מבפנים של חיי הערבים בארץ בתקופה זו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסר נוסף בפתקים של אורי אילן [חדש]
אורי קציר   יום א', 16/01/2005 שעה 12:33
בתגובה למשה רום
משה, הרבה תודה על האינפורמציה. בקשה אחת לי: האם תוכל להביא כאן את המאמר כפי שנכתב במקור? אני מניח שהדבר יוכל לסייע לא מעט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צילומי הפתקים [חדש]
jac   יום א', 23/01/2005 שעה 16:44
מידע אודות אורי אילן הי''ד באתר הצנחנים הכולל גם את צילומי הפתקים

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צילומי הפתקים [חדש]
משה רום   יום א', 23/01/2005 שעה 18:55
בתגובה לjac
באתר הצנחנים אין את צילומי הפתקים אלא את נוסחם, כפי שהתפרסם כבר לפני 30 שנה.
לדעתי צילומי כל תשעת הפתקים , כפי שנחשפו לאחרונה, עדיין לא פורסמו באתר ברשת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צילומי הפתקים - ברשת [חדש]
מיכה ל.   יום ו', 04/02/2005 שעה 9:48
בתגובה למשה רום
צילומים של מספר פתקים מובאים בקישור הזה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אלמוני   יום ה', 20/04/2006 שעה 19:43
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

האם הדיון היכן הפתקים לא עושה עוול למעשה של אורי [חדש]
נעמי   יום א', 22/04/2007 שעה 21:51
כשאני קוראת את העיסוק בשאלה איפה בדיוק הפתקים, וההאשמה של צה''ל בכל שהם לא מגיעים לידי המשפחה (ויתכן שהאשמה נכונה), נראה לי שאורי אילן עצמו אולי לא היה מרוצה מדיון שכזה. הוא עשה מעשה גדול, מתוך אמונה גדולה במדינה ובכך שהפרט צריך להקריב את עצמו למענה בכל דרך.
יכולה ואולי צריכה להיות ביקורת על צה''ל, אבל להתפס לנושא הזה, נשמע מנוגד לרעיון הכללי שלשמו אורי אילן מת. כנראה שלא מקרה הוא, שאחיו, למרות הרצון לקבל את הפתקים, לא התעקש על העניין וגם לא עורר סביבו מהומות. כנראה שהם מאותו הבית.

ההסתכלות על זכרון הנופלים כאילו כל מה שנשאר מהם הוא הכאב, עושה עוול להם ולנו. בתור כלל ובתור פרטים- היא גוזלת אפילו את הנחמה שיכולה להיות במתן משמעות גדולה יותר להקרבה שלהם,בכך שהגנו ולחמו על המדינה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©