על הדבש ועל החארטה
יום ה', 08/12/2011 שעה 13:51
עולם ההורים-ילדים הוא מבוך סבוך במיוחד. הורים שמבקשים לקבל קצת שקט לעצמם ולהשקיט את המצפון בכך שנתנו לילד בילוי נחמד, רועש ומצחיק, מחפשים כל אטרקציה בידורית שתוכל להיכנס לחלל הזה. אנשי יחסי ציבור שמבקשים לנצל את הקהל הנוח הזה מוכרים לו, לעתים, מופעי בידור כאלה ואחרים שאין בהם כמעט כל תוכן. ההורים מתרשמים, קונים כרטיסים ובאים עם הטף. והטף מקבל מבול של פיזוזים על רקע מוסיקה קצבית, קצת צעקות וקריאות עידוד ולא הרבה יותר מזה. תוכן, במלים אחרות, אין שם יותר מדי. אם יש - לא מספרים לנו עליו. הדוגמה האחרונה שנקרתה אל דוא''לי היא זו של מופג בשם ''כוח המשאלות'', שמסביר לילדים שחשוב שיש הורים ושהם יכלים להשיג כל דבר אם רק ירצו מספיק. יש הורים שקונים את השטויות הללו. הם, אגב, הראשונים שיתלוננו אחר כך על מערכת החינוך הלקויה ועל התחמנות במדינה. הנה דוגמה למופע שאיש אינו חושב שראוי שנידע על תוכנו.









'''כוח המשאלות''', כך אני מבין מקישור שנשלח אלי במייל, ''הוא מופע חדש שכולו אנרגיות, קצב ושמחת חיים כמיטב המסורת מבית טררם. היוצרים דורון רפאלי ואבי רוזנבלום חוברים בשלישית ליצירה צבעונית והומוריסטית השואבת את קהל הילדים וההורים אל תוך עולם קסום של קצב ודמיון. המופע משלב סיפור עלילה מרגש, שירים סוחפים, קטעי תיפוף וריקוד אנרגטיים, הפעלות קהל ומסרים חינוכיים וחברתיים. הפעם, עוברת חבורת טררם מסע קסום, במהלכו לומדים הילדים שאם רק יאמינו בעצמם ויהיו דבקים במטרה, יתגשמו משאלות ליבם! בנוסף, לומדים הילדים, דרך החוויה, להעריך את ההורים ותפקידם החשוב תוך כדי הבנה שהעולם לא יוכל להתקיים ללא סדר וכללים''.









אני מניח שהטקסט הזה, שרבים כמוהו מסתובבים כאן, הוא פרי מוחו הלא-מאוד-יצירתי של איש פרסום, שיווק או יחסי ציבור כלשהו. מי שחיבר אותו הכניס לתוכו כמה מלים שאמורות לשכנע כל הורה פוטנציאלי לקחת לשם את ילדיו ולצפות בהופעה. שימו לב לפעלים ולתארים הללו: ''צבעונית'', ''הומוריסטית'' ,''שואבת'', ''קסום'', ''דמיון'', ''מרגש'', ''סוחפים'', ''אנרגטיים'' והשד יודע מה עוד. וכל אלה, כמובן, תוך כדי העברת ''מסרים חינוכיים וחברתיים'', בעיקר המסר המופלא שאם רק הילדים יאמינו בעצמם ויהיו דבקים במטרה ''יתגשמו משאלות ליבם'', בתוספת סימן הקריאה ההכרחי והמהדהד. שלא לדבר על כך שבעזרת המופע המשוכלל הזה (הנה, הוספתי עוד תואר שלא נעשה בו שימוש עד כה לתיאור המופע) הילדים ילמדו ''להעריך את ההורים ותפקידם החשוב'' ואפילו ''שהעולם לא יוכל להתקיים ללא סדר וכללים''. מה יש להגיד, פשוט מושלם.

את המייל העבירה לי אישה שאני נמצא עימה בקשרים טובים כבר שנים ארוכות. היא ביקשה להתייעץ. אני מניח שרצתה לדעת אם שמעתי משהו טוב יותר או טוב פחות על המופע ואם כדאי לה לקחת לשם את ילדיה. כתבתי לה שאם היא מסתמכת רק על הטקסט הזה, התשובה שלי שלילית. לא משום שיש לי בעייה עם רוזנבלום ורפאלי, אלא בשל העובדה שפרט להשתתפותם של צמד הרי''שים במופע הזה, אין לי צל של מושג על תוכנו. תוכן המופע, במלים אחרות, פשוט לא נכלל בטקסט הזה. לא תקציר, לא חוט עלילתי כללי שבכללי. שום דבר. נאדה.

כמעט כל הברה בטקסט הזה זועקת רדידות, שטחיות וטמטום. אין לי צל של מושג מהו ''סיפור העלילה המרגש'' (ומי שיכתוב לי בטוקבק כלשהו ''אז לך ותראה בעצמך'' מסתכן במחיקה מיידית; את התוכן מבררים לפני החווייה, לא במהלכה או אחריה). את מי שמקדם את המופע הזה לא ממש מעניין שאדע. מה אופי ההפעלה של הקהל – גם זה אין לדעת. ''הפעלה'' היא הרי מילת קוד שכל אב ואם בישראל מכירים, שפירושה הכמעט קבוע הוא ''לשלם למישהו כדי שיעסיק את הילד שלי במקומי במשך שעה-שעתיים''. אז הפעם ישלמו עבור הצגה כלשהי.

אני לא מכיר יותר מדי הורים שסומכים על הצגת ילדים עם ''עולם קסום של קצב'' וגו' שהיא זו שתבהיר לילדיהם כמה חשוב להעריך אותם ואת מאמציהם. למרבה הצער, אני מכיר גם מכיר הורים שמתפתים לסיסמאות הדביליות ש''אם רק יאמינו בעצמם ויהיו דבקים במטרה יתגשמו משאלות ליבם'' (ברשותכם, אני משמיט עכשיו את סימן הקריאה ההוא; נמאס לי מסימנים כאלה, כשאינם משרתים שום מטרה חוץ מהרצון להבליט את רושמיהם). השטות הזו, שבעצם אומרת שאמונה ודבקות במטרה מספיקים, יוצרת אצל שומעיה וקוראיה אשליה שאם רק ירצו, יוכלו להגיע מחר בבוקר לירח. שאם רק יתחשק להם, בשבוע הבא הם יהיו בעליו של ארמון מפואר ויטבעו בבריכות של כסף. שאם רק ''יאמינו וידבקו'' לא יעמוד כל מכשול בדרכה של המוטיבציה הפרטית שלהם. שמספיק לרצות ומייד מקבלים מה שרוצים. בקיצור, מוכרים לילדים הללו ולהוריהם שקר מוחלט. רצון כשלעצמו אינו מספיק לכלום.

בכלל, השורות האחרונות בפיסקה הקודמת מזכירות לי שוב ושוב את התכונה הכל-כך ישראלית הזו של ''מגיע לי'', שמטילה על איזה קולקטיב אמורפי לספק לנו מה שמתחשק לנו בכל רגע נתון. שלישיית ''מה קשור'' זימרה פעם את מילותיו של ציון ברוך, על אדם שאין לו שום כישרון, אבל צריך לתת לו צ'אנס משום שהוא ''שר מהלב'' – כאילו כל זמר אחר אינו שר כך וכאילו הלב עצמו הוא פיצוי על אותו חוסר כישרון. זו תכונה שהופכת את המנטאליות הישראלית לבעלת פוטנציאל אלים למדי, משום שאם משהו מגיע לנו ואנו לא מקבלים אותו, יש לנו את הזכות לצעוק, לחרף, לאיים ואף לפגוע במי שלא נתן לנו מה שמגיע לנו מכוח תביעתנו בלבד.

אני מתאר לעצמי שמי שכתב את הטקסט ההוא על ההצגה החדשה של רוזנבלום ורפאלי לא התכוון לכך, אבל בסופו של דבר הוא חלק מהנחשול הפוסט-מודרניסטי הזה ששוטף אותנו, ושבין היתר משכנע את הנבערים-מרצון שאם רק יעשו בצעד קטן כלשהו, יזנק עליהם אושר גדול ויעטוף אותם בשמיכה חמה מכל כיוון אפשרי. מי שייקח את ילדיו להצגה הזו לא יצטרך עוד להתעמת עם ילדיו, שיבינו מייד שצריך ''להעריך את ההורים ותפקידם החשוב'' (איזה הורים? אילו תפקידים?) ויפסיקו לעשות להם צרות בבית הספר ובלגאן בבית. מי שיקנה כרטיס כדי לראות את הקצב והדמיון והתיפוף ושאר העניינים, יקבל כתוספת חינם גם את המסר ש''העולם לא יוכל להתקיים ללא סדר וכללים''. באמת? ילד שמגיל אפס אומרים לו מתי ללכת לישון, מתי לשבת לאכול ומתי לצחצח שיניים לא מבין את זה בעצמו? ילד שהולך לגן או לבית ספר לא מפנים את זה מרגע שהגיע וראה שיש שם בעלי סמכות שאחראים עליו למשך יום שלם? אי אפשר להקדיש כמה דקות מחשבה לטקסט הזה?

בקיצור, כלום על כלום, ואם לקבל רושם מהטקסט הזה - הצגה שלא מספקת לנו אפילו רבע דיאלוג שנון או רמז עלילתי כלשהו. כלום. מי שהולך לסרט יכול לדעת, פחות או יותר, באיזה נושא הוא עוסק. יש תקצירים בעיתונות המודפסת, יש ביקורות ברשת, לא חסר חומר. אבל מי שהולך להצגה של רוזנבלום ורפאלי לא יודע דבר על תוכנה. הוא יודע רק שיש שם איזו חבורת טררם, שחבריה ניחנים ביכולת להפוך את משאלות ליבם למציאות, אבל לא דבר מעבר לכך. למה שיידע בכלל? שיוציא את הארנק, ישלם אי-אלו מאות שקלים (150 שקל לכרטיס), יקנה קצת אוכל ושתייה במחיר מופקע, אולי עוד איזה די.וי.די של היוצרים ויילך הביתה.

אני לא יודע מי אחראי ישירות על הטקסט הזה ועל הפצתו, אבל הוא עשה עבודה גרועה מאוד. אם כך רואים צמד הרי''שים את האינטליגנציה של צופי המופע שלהם, אין כל סיבה ללכת לשם. אם זה לא נעשה על דעתם, יש מקום להחליף את המסר ומייד. וכן, אני יודע שלא מעט ממופעי הילדים נגועים בחרטוטים הללו המשמשים כמקדמי מכירות מול הורים עייפים שרק רוצים ''הפעלה'' ו''משהו מגניב''. אבל זה לא תירוץ לכלום. בטח שלא לטקסט אידיוטי כל כך.

אגב, שיהיה ברור: אין לי דבר וחצי דבר נגד כישוריהם המוסיקליים או האחרים של דורון רפאלי ואבי רוזנבלום. יתכן שמדובר בשני כישרונות גדולים ובמופע איכותי ורציני. לא בדקתי את זה. אני יודע רק שממופעים שזה מה שיש לומר עליהם אני מתרחק כמו מאש. וחשוב אף יותר – אני מרחיק מהם גם את ילדי שלי. מגיע להם משהו שיש בו קצת יותר תוכן וקצת פחות מלים חסרות שחר.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
זה לא רק הצגות אלא גם בקלטות הילדים [חדש]
אלמוני   יום ב', 12/12/2011 שעה 14:29
קלעת בול. לפני כמה זמן, הבן שלי קיבל במתנה את הקלטת של מיכל הקטנה. פשוט מזעזע. המסר העיקרי הוא כדלקמן:
1. אתה לא צריך להתאמץ לעבוד קשה אלא פשוט לחלום. מספיק שתחלום על מנת שהחלום יתגשם.
2. הגשמה עצמית = להיות מפורסם.

המעניין הוא שדווקא, בדיעבד, בקלטת הראשונה של יובל המבולבל, שבד''כ מצביעים עליה כדיסק מטופש הכיל הרבה יותר תכנים (מעבר לבדיחות חרוז) על קבלת השונה והאחר
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עולם קפיטליסטי [חדש]
סורנטו   יום ב', 19/12/2011 שעה 15:58
אורי,
אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי שבו כוחות השוק קובעים. אם יש אנשים שמוכנים להשקיע 150 ש''ח בכרטיס על הופעה שלא ניתן לדעת מה יש בה שיבושם להם. תמיד יהיה מי שינסה למכור זבל אולם אף אחד לא מחייב אותנו לצרוך זבל. אם מספיק אנשים לא יצרכו את הזבל הוא יתייבש. קפיטליזם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורי אתה רציני? [חדש]
דרור   יום ד', 28/12/2011 שעה 18:02
אני לא מאמין, אתה רוצה לומר שכתבת ביקורת על מופע שלא ראית רק על סמך יחסי הציבור שלו? עם כל הכבוד, אורי, זה לא מכובד, לא מקצועי, ולא הוגן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

טור נפלא, טראגי שהוא מייצג היסטוריה [חדש]
אחוקי   יום ב', 09/01/2012 שעה 12:45
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחץ כאן [חדש]
נוי   יום ב', 21/01/2013 שעה 14:13 אתר אישי
אתר מושקע במיוחד
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כל הכבוד [חדש]
נוי   יום ב', 21/01/2013 שעה 14:14 אתר אישי
אין ספק שזה אחד מהמאמרים הטובים שקראתי!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אהבתי נורא [חדש]
רונית   יום ב', 24/02/2014 שעה 10:12 אתר אישי
חבל שהפסקת לכתוב
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©