סנסציית מואב
יום ג', 30/11/2004 שעה 0:06
למעלה ממאה ועשרים שנה חלפו מאז פורסם דבר התגלית המדהימה של ספר דברים המקורי. התגלית, לה היה אחראי סוחר העתיקות הירושלמי ויליאם שפירא, הפכה בן-לילה לאחד הנושאים המדוברים ביותר בחצי הכדור המערבי. פרשיה זו, המגוללת בספרה של מרים הרי, מי שהייתה ביתו של אותו סוחר עתיקות, הסתיימה באורח טראגי ברוטרדם. ראוי, איפוא, לזכור אותה כשערורייה הארכיאולוגית הראשונה בתולדות ארץ ישראל המודרנית



למעלה ממאה ועשרים שנה חלפו מאז באה לקיצה הטראגי פרשת שפירא, אותה שערורייה שזעזעה את אמות הסיפים בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה. השנים ההן, תקופה שבה שבו חוקרים מרחבי העולם ותרו אחר שורשי הציוויליזציה המערבית במרחבי המזרח התיכון, יצרו כר פורה לדיון סוער על השאלה עד כמה יש בממצאיהם כדי לשנות את תפיסות העולם שלנו לגבי כתבי הקודש והנאמר בהם.

סיפורים מעין אלה מקופלים לעתים קרובות בספרים ששוב אין ניתן להשיגם בחנויות הספרים הרגילות. כלל היותר, ניתן היה לנסות ולהשיג חומר על הנושא באמצעות מחסני הספרים המשומשים, ולעתים ברשת עצמה. אבל גם כאן אין יותר מדי חומר על הפרשה. ב-‏1914 הוציאה ביתו של גיבור הפרשה, מרים הרי, ספר בשם ''בת ירושלים הקטנה'', בו פרשה את ילדותה המרתקת בירושלים של אותם ימים. הרי עצמה נפטרה בפאריס ב-‏1958 בגיל 88. ספרה הישן-נושן יצא בימים אלה בהדפסה מחודשת בהוצאת אריאל, ואף שהעברית בו ארכאית למדי, מצליח הטקסט להעביר את אווירת הימים ההם באופן אפקטיבי למדי. אבל, כאמור, הערך המוסף האחר שלו הוא בתיאור, ממקור ראשון, שמביאה הבת מבית אביה.



סיפור חייו של משה שפירא, האיש שסביבו נסבה השערורייה הארכיאולוגית הגדולה הזו, הוא מרתק כשלעצמו. הוא נולד ב-‏1830 בקייב שבאוקראינה. בבגרותו החל לנדוד ממקום למקום, התנצר (בתקופה ההיא כבר היה ידוע כמשה - או מוזס - ויליאם - או וילהלם - שפירא) וב-‏1856 התגלגל לירושלים. הוא התוודע מייד למטיפי המיסיון הבריטי שפעל אז במקום, והם הכניסו אותו לעבודה בבית המלאכה שלהם. לאחר שלוש שנים החל להטיף בעצמו. ב-‏1861 נשא לאישה את האחות רוזטה, גרמניה שהגיעה ארצה ממניעים מיסיונריים בחברת שרלוטה פילס, האחות שייסדה לאחר מכן את בית היתומות טליתא קומי, שחלק חזיתו עודנו מוצב ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, סמוך לרחבת המשביר לצרכן. הוא עזב את שירות המיסיון ופתח עסק עצמאי לממכר ספרים ועתיקות ברחוב הנוצרים שבעיר העתיקה. הוא התמחה בספרים עתיקים, יריעות של ספרי תורה שנפסלו וממצאים ארכיאולוגיים שהגיעו לידיו, בעיקר מערביי הסביבה. עד מהרה קשר קשרים עם מוזיאונים ברחבי העולם והתפרנס מאיתור עתיקות וממכירתם להם. גאוותו הגדולה הייתה על היותו סוכן מורשה של המוזיאון הבריטי - גוף שעוד נכון לו תפקיד מפתח בפרשה זו.

באותו מיסיון אנגלי שבו נקלט שפירא עם בואו ארצה שירת גם כומר גרמני בשם קליין. ב-‏1868 גילה קליין סמוך לכפר הערבי דיבאן שבעבר הירדן המזרחי מצבה מאבן בזלת מלוטשת בגובה מטר וברוחב שבעים סנטימטר. על פני המצבה היו חקוקות שורות של כתב. הכתובת, בשפה המואבית (הקרובה מאוד לעברית) פוענחה כדברי הודייה של מישע מלך מואב לאל כמוש על הצילו אותו מפני צבאו של עמרי מלך ישראל. כשבאו חוקרים אירופיים אחרים לחקור את האבן, הם מצאו שהבדואים המקומיים, שסברו כי ההתעניינות המרובה בה מרמזת על אוצר הטמון בתוכה, ניפצו אותה לרסיסים. בסיועו של הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמון-גאנו הורכבו השברים מחדש והאבן נרכשה מהשייח' המקומי על ידי מוזיאון הלובר הפאריסאי.

שפירא התעניין מאוד בתגלית המסעירה של מצבת מישע. הוא זיהה עד מהרה שהכתב על המצבה זהה לכתב המופיע על גבי חרסים שהגיעו לחנותו שלו ושמקורם היה, למיטב ידיעתו, בארץ מואב. שפירא יצר קשרים מסחריים וחברתיים עם שייחים מעבר הירדן והפקיד את עוזרו, סלים, על העברת החרסים מעבר הירדן לירושלים. מוזיאונים גרמניים, למודי לקח מהכשלון בקניית חזקה על מצבת מישע שגילה בן-ארצם, מיהרו לרכוש את כל חרסי מואב שהגיעו לידיו. אבל עד מהרה הכריז החוקר הצרפתי קלרמון-גאנו כי החרסים הם זיוף. למעשה, הצליח קלרמון-גאנו לשחד את עוזרו של שפירא, סלים, ולהוציא מפיו סלים, הודאה כי החרסים הללו הם מתוצרת-בית. מלומדים כמו פרופ' קונסטנטין שולטמן מאוניברסיטת הלה שבגרמניה, שתמכו לאורך כל הדרך באמיתות החרסים, הצטיירו לאחר גילויו של קלרמון-גאנו כשוטים גמורים.

סלים אל-חורי היה זייפן בזכות עצמו. המלומד ד''ר אברהם יהודה סיפר כי נתקל בו ב-‏1902 והלה הציג את עצמו כעוזרו לשעבר של שפירא. הוא הוביל אותו למקום ששימש, לטענתו, כסדנת הייצור של החרסים והסביר כי לאחר שעות אחדות של אימון יכול כל סופר סת''ם להוציא תחת ידיו עתיקות מזוייפות ברמה גבוהה. סלים אל-חורי אף ניסה למכור לד''ר יהודה סרקופג שטען כי הוא מכיל את שרידי דוד המלך או בנו שלמה. הקונסול האמריקני בירושלים כבר הוכנס בסוד העניין והיה מוכן לשלם סכום של אלפי לירות סטרלינג עבור הפריט, אבל ד''ר יהודה ביקש ממנו להמתין. בינתיים, הצליח לגלות כי הכיתוב על גבי הארון אינו אלא העתק של כתובת השילוח, כפי שהועתקה על ידי סלים לפני שהועברה לאיסטנבול. לאחר שנחשפה התרמית, סיפר סלים לד''ר יהודה כי קבר המקומות שונים פסלים, חרסים ומטבעות, וכאשר נופל לידיו תייר בעל יומרה ארכיאולוגית הוא יוצר איתו לחפירה סודית, ''עוזר'' לו ''לגלות'' את הממצאים ומקבל שכר טירחה נכבד.

שפירא, כמעט מיותר לציין, רתח מזעם. הוא האשים את סלים כי סיבך אותו בפרשת חרסי מואב וגרם לו ולידידיו מגרמניה בושה וכלימה. אגדת חרסי מואב נופצה לרסיסים, ושפירא שב לעסוק בכתבי-יד מאוחרים יותר ובעיקר בספרי תורה ובמזוזות שרכש במסעותיו לקהילות יהודיות במזרח. כמה מיהודי תימן שהגיעו ארצה ב-‏1882 סיפרו עליו כי הגיע לתימן והעמיד פנים של שליח מארץ הקודש, בדק את ספריהם ואף רכש כמה ספרים פסולים שנועדו לגניזה בירושלים. כשבני קהילה אחת סירבו למכור לו ספר עתיק כלשהו, שיחד שפירא את שוטרי האימאם ואלה גזלו את הספר והעבירוהו אליו. לכתבי-היד שקנה במזרח היה ביקוש גדול במערב ושפירא התפרנס ממכירתם, הן ליחידים והן למוסדות.

עסקיו של שפירא עלו כפורחים. הוא עשה לעצמו שם כסוחר העתיקות המצליח ביותר בעיר. התיירים הרבים שפקדו את ירושלים מאז פתיחת תעלת סואת ב-‏1869 צבאו על חנותו וקנו בה מזכרות רבות. שפירא עצמו השתדל להתקרב אל חוקרי המקרא והארכיאולוגיה שביניהם. חלק מזמנו הקדיש למסעות רכישה במזרח ולמכירת הפריטים שרכש במערב. כך, למשל, רכש עבור ידידיו בברלין את כתב היד של פירוש הרמב''ם למשנה.

שפירא קשר גם קשרים טובים עם נכבדי המוסלמים באיזור. הוא סיפר מאוחר יותר כי ב-‏1877, במסיבת שייחים בביתו של ידיד, סיפר לו אחד האורחים על חבורה של בדואים שברחה מהצבא הטורקי ומצאה מקלט באחת ממערות נחל ארנון. הם גילו בה כד חרס חתום בחימר, ומאחר וחשבו שנתקלו במטמון כלשהו ניפצו אותו. לאכזבתם, לא היו שם אלא כמה סמרטוטים מעופשים, שעטפו פיסות עור כהות. על פיסות העור הללו היה כתב משונה. אחד הבדואים נטל עימו פיסת עור כזו כקמיע; הקמיע, מתברר, פעל את פעולתו והאיש הצליח לשוב בשלום לביתו.

שפירא גילה מייד עניין בפיסות עור אלה. הוא הצליח לרכוש במחיר זול חמש-עשרה פיסות קלף מקופלות. משבדק את הטקסט, התחוור לו שהטקסט מזכיר מאוד את הכתב המואבי שעל גבי מצבת מישע. כשפיענח את הטקסט נוכח, לתדהמתו, שמדובר בקטעים מספר דברים: ''אלה הדברים אשר דיבר משה אל ישראל בעבר הירדן...''.

שפירא ביקש להעניק חותמת מדעית לממצאים שבידיו. הוא פנה אל פרופסור קונסטנטין שולטמן, איש מחקר גרמני ידוע, וביקש ממנו לבדוק את הפיסות. שולטמן קבע מניה וביה כי הממצאים מזוייפים. הוא כתב לשפירא, נזף בו על שהוא מעיז לכנות את הממצאים שבידיו תנ''כיים ואסר עליו לפרסמם. הוא אף הגדי לעשות וכתב לקונסול הגרמני בירושלים, הברון מינכהאוזן (נשבע לכם שזה השם האמיתי) וביקש לדרוש משפירא להשמיד או לגנוז את כתב היד המזוייף. שפירא ציית וטמן את הממצאים בכספת אחד הבנקים בירושלים.

אבל העיסוק הקדחתני של הארכיאולוגים האירופים בגילוי ממצאים שיוחסו לתקופה המקראית הקדומה לא פסק. להיפך, הוא רק הלך והתעצם.ב-‏1880 התגלתה בניקבת השילוח כתובת חקוקה המייחסת את כריית המנהרה לחזקיהו מלך יהודה. שוב מימצא תנ''כי הכתוב בכתב עברי קדום. כמה שנים מאוחר יותר נחצבה הכתובת ונלקחה למוזיאון בקושטא, הלא היא איסטנבול.



שפירא עקב בעניין אחר המחקר המקראי האירופי. הוא ידע שיש חוקרים המבחינים בין ''אלוהים'' ל''יהוה'', כשמשמעותו וכיתובו של הראשון קשורים ברועי צאן (אלים) ובאלילי כנען, והשני הוא מופשט ומיוחד לאלוהי ישראל. שפירא ידע גם על חזרות ושינויי נוסח בטקסטים המסורתיים: ספר דברים, למשל, מסכם את דברי משה בספרים הקודמים לו. עשרת הדברות, למשל, מופיעות בספר זה בקיצור מה, בעיקר הרביעית (שבת) והעשירית (לא תחמוד).

ב''דברים'' של שפירא מופיע לפני עשרת הדברות הקטע ''שמע ישראל'' (דברים, ו', 5-9) בשינויי נוסח, שהבולט בהם הוא ''שמע ישראל אלהמ אלהכ אלהמ אחד''. אחרי קטע זה מופיע פסוק 2 של פרק ה' אודות ברית חורב, ופסוק 10 בפרק ט' על יום הקהל. לאחר הקדמה זו מופיעות הדברות עצמן. הדיברה הראשונה, ''אנוכי ה''', מופיעה אצל שפירא כ''אנכ אלהמ אלהך אשר החרתכ...'' (מעניין השורש של המילה ''חירות'', המופיע כאן במקום ''הוציא'' שבמקור), וכוללת גם את הדיברה השנייה ''לא תהיה''. הקטע ''אל קנא פוקד עוון'' וכו' - חסר. הדיברה מסתיימת במלים ''אנכ אלהמ אלהכ''. במלים אלה מסתיימת כל אחת מעשר הדיברות אצל שפירא. הדיברה השלישית, ''לא תישא'', חסרה אצל שפירא. בדיברה הרביעית, ''שבת'', אין זכר למילה שבת ובמקומה מופיע היום השביעי. הדיברה החמישית ''כבד את אביך ואת אמך'', היא הדיברה השלישית אצל שפירא. הדיברה הששית, ''לא תרצח'', דומה לדיברה הרביעית אצל שפירא אלא שנוסחה הוא ''לא תר (צח תנ)פש אחכ אנכ אלהמ אלהכ''. השביעית, ''לא תנאף'', היא החמישית אצל שפירא. השמינית, ''לא תגנוב'', אי הששית אצל שפירא והאיסור מוגבל ל''אחכ'' - לאחיך. התשיעית, ''לא תענה'', דומה לשמינית של שפירא. הדיברה העשירית במקור, ''לא תחמוד'', דומה לתשיעית של שפירא. הדיברה העשירית של שפירא היא ''לא תשנא תאכח בל(בכ) אנכ אלהמ אלהכ''. דיברה זו דומה לפסק מספר ויקרא, י''ט, 18 - ''לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'''. פסוק זה צוטט לאחר מכן גם בבשורה על פי מתי שבברית החדשה וכן בדברי השליח שאול הטרסי (פאולוס), שבאגרתו אל הרומים מציין שכל מצוות ה''לאו'' נכללות ב''ואהבת לרעך כמוך''. שלוש מלים אחרונות אלה, במקור של הלל הזקן, הקדימו, כמובן, את פאולוס במאה שנה.

חמש עשרה רצועות העור לא היו מסומנות וסדרן נקבע לפי סדר פרקי ספר דברים המסורתי. ספר דברים המקורי מסתיים בסיפור מות משה (''ויקבור אותו בגי בארץ מואב...ולא ידע איש קבורתו...''). כתב היד של שפירא אינו מזכיר את מות משה.



שפירא שמר עדיין את ענין כתבי-היד בסוד, אבל כנראה שמפעם לפעם עלה הנושא בכל זאת לדיון בחוגים מסוימים. בינתיים שלח את ביתו הבכורה לגרמניה בחסותו של כומר גרמני ואשתו שאיתם התיידד, כדי להבטיח לה חינוך הגון ולהכשיר אותה להיות כלה לבנם. בתחילת 1883 פנה אל שפירא הפרופסור הגרמני שרדר, ששימש אז גם כקונסול גרמניה בביירות. הוא ביקש לרכוש את כתב-היד עבור אוספו הפרטי. שפירא סירב, משום שידע שיוכל לקבל מחיר טוב יותר ממוסד ציבורי. שרדר המליץ לו לפנות למלומדים בגמרניה ולא להסתפק בחוות הדעת של שולטמן, שלא ראה את כתב היד בעיניו. במאי 1883 כתב שפירא לפרופ' הרמן גוטה, ארכיאולוג גרמני שהכיר בארץ ב-‏1881 ושעסק אז בחקירת אזור העופל. גוטה התפרסם גם כמי שעשה העתקים מכתובת השילוח וממפת מידבא. שפירא כתב לגוטה וציין כי לדעתו שום זייפן לא היה מוכן לטרוח עבור מגילות קלף אלה, ואף הודיע לו כי יהיה מוכן לבוא עימן לגרמניה ולהראותן לו.

ואכן, ביוני 1883 כבר היה שפירא בלייפציג. הוא, גוטה וד''ר אדוארד מאייר תרגמו את כתב-היד לגרמנית וערכו השוואות עם הנוסח המקורי המופיע בתנ''ך. שפירא התעודד מהעניין שגילה בכך גוטה. בספטמבר אותה שנה, אחרי שפורסמו ההוכחות הראשונות שסתרו את טענת האותנטיות של כתב-היד, פרסם גוטה חוברת בת כמאה עמודים הקובעת כי כתב-היד מזוייף. מייד לאחר מכן בדקה את הממצאים גם ועדת מומחים של הספריה הממלכתית בברלין, שנהנתה מתמיכת הקיסר. בין המומחים היו הספרן, פרופ' ריכרד לפסיוס; המומחה לעברית ולמחקר כתבי-יד עתיקים, פרופ' אוגוסט דילמן; הבלשן והמומחה לתרבות מצרים, פרופ' אדולף ארמן; הבלשן ואבי הביבליוגרפיה היהודית, פרופ' מוריס שטיינשניידר; והמזרחן פרופ' אדוארד שאו. לוועדה נדרש פרק זמן של כשעה וחצי על מנת לקבוע שכתב היד הוא זיוף נועז ומתוחכם. החלטה זו פורסמה גם היא רק בתקופה מאוחרת יותר. היא התבססה על ניתוח דברת ''לא תרצח'', וקבעה שהרעיון של ''נפש'' הוא מאוחר בהרבה ואינו תואם את רוח ספר דברים אלא את תקופת בית שני.

לא ברור מדוע שמרו המלומדים הגרמנים בסוד את החלטתם שכתב היד מזוייף. לשפירא הם הודיעו שהמסמכים דורשים שעות רבות של מחקר, ופגרת הקיץ מחייבת את דחיית המחקר בכל מקרה. שפירא, מכל מקום, היה מאוכזב מהעיכוב. לפי גירסה אחרת, הציעו הגרמנים סכום נמוך מאוד עבור כתב-היד, מה ששיכנע את שפירא לוותר על העיסקה איתם ולפנות ללונדון.

בלונדון פנה שפירא לקרן לחקירת ארץ ישראל, שפטרוניתה הייתה לא פחות מאשר המלכה ויקטוריה בכבודה ובעצמה. ביולי 1883 סיפר שפירא לבכירי הקרן על תגליתו ועל כוונתו למכור אותה בכסף מלא: הוא נקב בסכום של מיליון לירות סטרלינג. בדומה לגרמניה, הבינו בקרן שהנושא דורש ליבון על ידי טובי המומחים. וכך התכנסו, בין השאר, מלומדים בריטיים מכובדים כמו מנהל הקרן, וולטר באסנט; קלוד קונדר, חוקר וממפה עבר-הירדן המזרחי ומי שפירסם ספר על ההיסטוריה של עמי חת ומואב; וד''ר כריסטיאן דוד גינצבורג, נציגו הבכיר ביותר של המוזיאון הבריטי, שנחשב למומחה בטקסטים קדומים ואף ערך והוציא לאור שתי מהדורות של התנ''ך ומהדורה אחת של הברית החדשה. הוחלט כי ד''ר גינבצורג יבדוק את כתב-היד ויעביר את המלצותיו למוזיאון.

וכאן החלו המאורעות להתגלגל בקצב מהיר. ב-‏10 באוגוסט פירסם ה''טיימס'' הלונדוני את החלק הראשון של הכתובים שפוענחו ותורגמו על ידי ד''ר גינצבורג. שלושה ימים לאחר מכן הוצגו במוזיאון הבריטי שתיים מתוך חמש עשרה יריעות העור, שהונחו בקפידה בקופסת זכוכית מיוחדת. ראש הממשלה הבריטי, ויליאם גלדסטון, היה בין המבקרים. באותו יום עצמו טען מרצה לאשורית מאוכספורד כי האפשרות שיריעות קלף ישתמרו אלפי שנים היא עלבון לאינטליגנציה המערבית. אבל דעת הקהל חשבה אחרת וההתלהבות מהממצאים הרקיעה שחקים נוכח האפשרות שכתב -היד המקורי של משנה-תורה (אחד מכינויי ספר דברים) עומד להיות נכס של האימפריה.

יומיים לאחר מכן, ב-‏15 באוגוסט, הגיע לצרפת החוקר הצרפתי הידוע שארל קלרמון-גאנו (Charles Clermont-Ganneau). סיבת הופעתו של קלרמון-גאנו, שפעם כבר הוכיח ששפירא מכר חרסים מזויפים שעליהם נכתבו, כביכול, טקסטים במואבית, אינה ברורה. אחה הטענות היא שהוא בא כשבידיו יפוי-כוח מטעם ממשלת צרפת להציע מחיר גבוה יותר עבור כתב-היד ולרכוש אותו עבור הלובר. טענה אחרת היא שהספרן הראשי של המוזיאון הבריטי, ד''ר א. בונד, הזמין את קלרמון-גאנו כדי לצנן את התלהבותו של גינזבורג. ויש אומרים שבא משום שמזה זמן רב חשד בשפירא, שהיה ידוע לו כממציא חרסי מואב.

עוד באותו יום הגיע קלרמון-גאנו למוזיאון הבריטי, ואיתר שם את גינצבורג ושפירא, בעודם יושבים ליד שולחן העבודה ובוחנים את כתב-היד. הוא ביקש להצטרף לבדיקה, אך גינצבורג ביקש יומיים לחשוב על כך. יומיים מאוחר יותר הודיע גינצבורג לקלרמון-גאנו ששפירא מתנגד לצירופו ולכן אין ביכולתו לשתפו באימות כתב-היד. הצרפתי נאלץ להסתכל בשתי הרצועות שהוצגו בקופסת הזכוכית, כמו כל מבקר רגיל במקום. באותו יום גם התפרסם ב''טיימס'' חלקו השני של הטקסט המתורגם.

ב-‏18 באוגוסט העלה גם קפטן קונדר ספקות משלו, כשבמכתב ל''טיימס'' ערער על האפשרות של השתמרות יריעות עור במשך אלפי שנים, ואף טען כי הוא מכיר את מערות ארץ ישראל ואת התנאים השוררים בהן. שפירא גרס, בתגובה, כי כתב-היד שבידו נמצא במערה שבמעלה צוק סלע, בכד חרס חתום בחימר שהובא מים המלח, איזור חם יבש למדי לכל הדיעות.

ואז, ב-‏21 באוגוסט, הטיל קלרמון-גאנו את הפצצה האמיתית. באותו יום פרסם הצרפתי מאמר ב''טיימס'' , בו סיפר על סרובם של גינצבורג ושפירא לתת לו לעיין בכתב-היד המקורי. לדבריו, הצצה חטופה מאחורי גבם שלהשניים בטקסט, כמו גם בילוי של כמה שעות ליד היריעות שבקופסת הזכוכית, שכענו אותו מעל לכל ספק כי מדובר בזיוף נועז ומחוצף. הוא העריך כי התוכן אינו אלא סירוס של ספר דברים, הכתב הוא העתק של האלף-בית ממצבת מישע והקלף אינו אלא שוליים של ספר תורה ישן מאלה ששפירא סוחר בהם. הוא ציין כי יריעות הקלף גזורות בקו ישר מצד אחד של אורכן בעוד הצד השני נשאר בצורתו הטבעית. לדעתו אפשר היה אפילו להבחין בזנבות של אותיות בצד הגזור. בצלעות הצרים של היריעה אפשר להבחין, כך טען, בסימני תפירה שנפרמה. על הקלף עצמו נשארו סימוני שורות שנעשו בחריטה על ידי סופר הסת''ם שכתב את הספר (בדומה ל''שורון'' בבתי ספר, אותו מניחים תלמידים מצידו התחתון של דף חלק, כדי להבטיח ששורות הטקסט בו יהיו ישרות). הזייפן חייב היה להתעלם מסימוני השורות, בשלהשטח המצומצם שנותר לו לכתיבת הטקסט. צבעו הכהה של הקלף נגרם, לדעתו, על ידי טיפול כימי. קלרמון-גאנו סיים בקביעה לעגנית לפיה יוכל תוך כמה ימים, ובמחיר נמוך בהרבה ממיליון לירות סטרלינג, לספק את ספר ''ויקרא'' לאוסף ההולך וגדל של המוזיאון הבריטי.

ב-‏22 באוגוסט עמד ה''דיילי ניוז'' הלונדוני עדיין לימינו של שפירא, וצידד בגרסתו שהיריעות השתמרו בשל תנאי היובש הקיצוני ששרר במקום המיוחד בו הוחבאו. במקביל, פורסם ב''טיימס'' חלקו השלישי והאחרון של תרגום כתב-היד. אבל דברי קלרמון-גאנו כבר עוררו ספק גדול באותנטיות שלו. שפירא עצמו, אגב, חשד כנראה שגינצבורג הוא שהעביר את הפרטים המפלילים לקלרמון-גאנו. במכתב ששיגר לגינצבורג, האשים אותו שפירא בכך בגלוי, אמר כי אינו חושב שיוכל להתגבר על בושה זו והודיע כי בכוונתו לעזוב את לונדון תוך יום-יומיים. ב-‏27 באוגוסט פירסם ה''טיימס'' את הדו''ח שהגיש גינצבורג להנהלת המוזיאון הבריטי, ושמסקנתו אחת - מדובר בזיוף. גינצבורג בדק ומצא באוסף ספרי התורה של המוזיאון כמה ספרים ששוליהם רחבים כרצועות הקלף של שפירא. יתר על כן, באחד הספרים מצא שהשוליים בכמה יריעות שבתחילת ''בראשית'' נגזרו מהספר. ספר זה נרכש בשנת 1877 מסוכנו הירושלמי של המוזיאון, ויליאם משה שפירא.

המאמר הראשי של הטיימס באותו יום לא הותיר כמעט מקום לספקות. העורך קבע כי הזייפן התיימר ליצור מסמך קדום ביותר. הוא הציע לשפירא, שהעיד כי קנה את כתבי-היד בפרוטות (ושאילו הייתה העיסקה עם המוזיאון הבריטי יוצאת אל הפועל היה הופך לאיש עשיר מאוד), לנצל את כישוריו כדי למצוא את הזייפן התמהוני שהיה מוכן לזייף כתב-יד בצורה כה מתוחכמת באופן שהוליך שולל מלומדים ואנשי מדע, ולמכרו בפרוטות בלבד.

גינצבורג קבע כי כתב-היד זוייף על ידי יהודים ממזרח אירופה שהיגוי אותיות החך והגרון אצלם הביאם לביצוע כמה טעויות כתיב. שפירא החזיר בטענה שאילו היו בירושלים יהודים יוצאי פולין המסוגלים לבצע זיוף שכזה, הרי שהיו מציפים את השוק ומציעים לתיירים ולסוחרי העתיקות מספר גדול של כתבי-יד, ואולי אפילו את לוחות הברית עצמן. שפירא גרס שהמחיר הזעום ששילם עבור כתב-היד מעיד ששום בר-דעת לא היה טורח בזיופו. האם יתכן שמישהו זייף את כתב-היד כדי להרוס את שפירא ומכר לו במכוון משהו שהיה זיוף והוצג לו במתכוון כאותנטי?

פרסום הדו''ח של המוזיאון הבריטי העניק גושפנקא לטענתו של קלרמון-גאנו. מלומדים שנחשבו כמי שתמכו תחילה בטענות שפירא הזדרזו לפרסם כי כבר מלכתחילה פקפקו באמינות הממצאים. גינצבורג הצהיר שכבר בהצצה הראשונה חשד במהימנות כתב-היד, אלא שחובתו המדעית הייתה לבדוק אותם קודם ולא לפסלם מראש. ד''ר פליט, מנהל המחלקה לטבע במוזיאון, אמר כי השהה את פרסום חוות דעתו כל חוסר ההיגיון של השתמרות עור אורגני במשך אלפי שנים עד לפרסום הדו''ח הכללי של גינצבורג. גינצבורג גם נפגע מכך שדווקא החוקר הצרפתי היה המגלה הראשון של התרמית, ולאחר שעות בדיקה ספורות בלבד. לאחר מכן סיפר כי מסר את פרטי הזיוף לקלרמון-גאנו עוד ב-‏17 לחודש, תוך שהוא מוציא מהצרפתי הבטחה שישמור על כך בסוד, עד שגינצבורג עצמו יפרסם את הדו''ח המלא, אלא שקלרמון-גאנו רימה אותו ופרסם את מסקנותיו קודם לכן. קלרמון-גאנו עצמו אמר בלעג כי הבריטים גיששו כסומים באפלה בפרשה זו וכי אילולא בא לעזרתם הייתה האימפריה הבריטית מפסידה מיליון לירות סטרלינג. גם הגרמנים לעגו לרצינות בה לקחו הבריטים את שפירא וסיפרו כי כבר לאחר ישיבה קצרה גילו שלפניהם זיוף מוחלט. אם כך הדבר, הרי שאנו שבים לשאלה מדוע לא פרסמו הגרמנים את גרסתם מייד לאחר שעלו על תרמית שפירא.

החוקר האמריקני אוסקר רבינוביץ, שתמך במסקנת הזיוף, מספר כי ב-‏1883 קנו האמריקנים לחמישה ספרי תורה עתיקים. ד''ר כורש אדלרהציג אותם בפילדלפיה. לאחר כמה ימי תצוגה, הבחין אדלר בכתמים ירקרקים על אחת המגילות. מתוך חשש לעובש, הזמין מומחה אמריקני לעיבוד עורות. המומחה קבע כי הירוקת נובעת מהצטברות של חומר כימי שנספג בעור. בדיקה נוספת הראתה שיריעות הקלף של ספרי תורה אלה היו חדשות ועברו תהליך כימי במטרה לשוות להן גוון עתיק. הספרים נרכשו - כפי שאולי כבר אפשר היה לנחש- מסוחר העתיקות הירושלמי ויליאם משה שפירא.

שפירא עצמו עזב את בריטניה ויצא למסע שוטטות באירופה. הוא כתב כמה מכתבים למשפחתו, אלא שלא טרח אפילו לשלוח אותם. ב-‏9 במרץ 1884 הגיע למלון בלומאדל הקטן שברוטרדם. ב-‏11 במרץ, לאחר שלא יצא מחדרו במשך זמן רב, ביקש בעל המלון ממשטרת רוטרדם לפרוץ את דלת החדר. שם מצאו השוטרים את גופתו של ויליאם משה שפירא, שהתאבד ביריית כדור אחד בראשו.



בספר ''בת ירושלים הקטנה'' מספרת הבת, מרים הרי (על אף שהספר הוא אוטוביוגרפי, בחרה הרי לכנות את בת-דמותה בסיפור בשם ציונה) על ההלם שפקד אותם עם היוודע הבשורה על תרמית העתיקות שבה היה מעורב אביה, אותו העריצה ממש. על המשפחה נחתה מכה כלכלית קשה והאם וביתה נאלצו לעזוב את ירושלים ולעבור לגרמניה, מולדתה של האם. אחותה הגדולה של מרים, אליזבת, שהייתה כאמור מיועדת להינשא לביתו של כומר שהיה ממיודעיו של סוחר העתיקות, נודתה ממשפחתו של אותו כומר ואירוסיה לבנו בוטלו. המכה הקשה השפיעה גם על לימודיה של מרים, שהייתה תלמידה טובה למדי בירושלים אבל ירדה ברמת הישגיה בגרמניה. מאוחר יותר היגרה לצרפת ודווקא שם התערתה היטב, השתלטה על השפה, התערתה בחוגי הסופרים המקומיים (בין השאר, יצרה קשרי ידידות עם הסופר בן תקופתה, אנטול פראנס) ועשתה לעצמה שם כסופרת מחוננת וכמי שמתמחה בתיאור האווירה הססגונית של המזרח הקרוב. היא מתה בשנת 1958 בפאריס, והיא, כאמור, בת 88.

אשר לכתב-היד: הוא נמכר ב-‏1885 לסוחר העתיקות הבריטי ברנרד קאוריץ במחיר של 18 לירות סטרלינג ו-‏5 שילינג. קאוריץ הציג את כתב-היד התערוכה אנגלו-יהודית להיסטוריה שהתקיימה באולם הרויאל אלברט הול ב-‏1887. בקטלוג התערוכה הציע קאוריץ למכירה את כתב היד המקורי ביותר של ספר דברים, היישר מידיו של משה בן-עמרם, משנת 1500 לפני הספירה, שנתגלה על ידי המנוח ויליאם שפירא, ומכיל 15 דפים כתובים בכתב עברי קדום על רצועות עור כהות. המחיר - 25 לירות סטרלינג. מאז ועד היום אבדו עקבות כתב-היד. סביר להניח, אגב, כי מי שיצליח להניח עליו את ידו יגלה שבינתיים הפכה הסחורה המזוייפת הזו לבעלת ערך אספני בפני עצמה, בהיותה שריד לשערורייה בינלאומית בשעתה.



הספר ''בת ירושלים הקטנה'', שהוא אולי המקור האינפורמטיבי הנגיש ביותר כיום לפרטי אותה פרשה, הוא מקור לא אכזב להבנת אווירת המחקר הקדחתנית שבה פעלו גורמים שונים בארץ ישראל באותה תקופה. המירדף הבלתי-פוסק אחר עתיקות שיוכיחו הלכה למעשה את נכונות הטקסטים המקראיים הפך לסוג של אובססיה. מרים (או ציונה) אינה מוסרת תיאור מדוקדק של התגלגלות השערורייה שנקראה בשם אביה. היא מספרת על אנקדוטות שחוותה כילדה וכנערה בעיר הקטנה והמיוחדת הזו, שמשב רוח קוסמופוליטי נודף ממנה. חלק מהתנסויותיה היא חוותה למקוטעין, כך שמדי פעם ניכרת השתרבבות של קטע הקשור לפרשה אל תוך סיפור ההתבגרות שלה. כך הדבר כשהאב מגלה את תרמיתו הראשונה של סלים בזיוף החרסים, כשלומדת הילדה על תפקידו של קלרמון-גאנו בחשיפת הזיופים וכשהיא ואימה מקבלות את הבשורה האיומה על מות האב. אבל מעבר לשערורייה על כל היבטיה, מדובר בספר שיותר מכל החזיר אותי אחורה, אל סדרת ספריה של לורה אינגלס ויילדר, שהידוע בהם הוא ''בית קטן בערבה''.

ירושלים הייתה אז עיר ספר קטנה, תוססת, מקום מפגש להרפתקנים, תמהונים, שואפי תהילה וכמהי אמונה. כמה סצינות בספר הן כל כך נוגעות ללב, עד כי לא נותר אלא לתהות מתי יקום בעל החזון שינסה לתרגמן אל שפת הצילום הקולנועי-טלוויזיוני. כך הדבר כאשר נוטלת אומנתה של ציונה את הקטנה לחזות בטקס המזעזע של הוצאתו להורג של שייך בדואי שהורשע ברצח (בנו של הנרצח רוכש בכסף מלא מהשלטונות את הזכות לערוף את ראש הרוצח במו ידיו); כך כאשר צופה הילדה האמיצה, חסרת אונים, בטביעתו של דוד הקטן, ידידה דק-הגזרה והביישן, בבריכת בת-שבע; כך כאשר היא מתארת את כמיהתו והערצתו של אביה אל משוררת אנגליה החולפת בבית מסחרו, משוררת הרואה באב את דמות דוד המלך ובעצמה את דמות בת-שבע רעייתו; וכך כאשר היא מספרת על עבדאללה, המוסלמי שחור-העור ומצניע הלכת העובד בביתה, מציל אותה מפני ההמון המוסלמי הזועם ומביא אותה בביטחה לביתה. דבר אחד שבכל זאת אפשר היה להימנע ממנו הוא העריכה וההגהה הגרועים המשפיעים על הספר. בה במידה שהטקסט בצורתו הארכאית והלא-מעודכנת (מלים רבות בלועזית אינן עוד בשימוש בימינו, כמו ''פרייווטדוצנט'', שמשמעו מרצה במוסד חינוכי גבוה) אינו מונע את היכולת לקרוא בו באופן שוטף, הרי שניתן היה בהחלט להימנע משגיאות הדפוס הרבות, הניכרות כמעט על פני כל עמוד.

סקירה נרחבת על הפרשה ניתן למצוא במאמרו של ניל אשר סילברמן באתר האגודה לספרות מקראית (SBL). כתבה נוספת בעניין פורסמה ביולי 2000 גם ב''ג'רוסלם ריפורט''. לפני מספר שנים הוצגה תערוכה מזיופיו של שפירא בבית אנה טיכו, בו התגורר הוא עצמו באותה תקופה (לפני שהבית נקרא על שם הציירת).




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
פרשה מרתקת! [חדש]
רוני ה.   יום ג', 30/11/2004 שעה 1:06 אתר אישי
אני לא מומחה בתיאוריה של ביקורת המקרא, אבל עד כמה שאני יודע, ביקורת המקרא טוענת שהתורה המוכרת לנו היום הורכבה במלאכת מחשבת בתקופה שמשערים שהיתה בסוף ימי בית ראשון, ממספר מגילות (''מקורות'') קדומים. למיטב זכרוני, מדובר בשני מקורות עיקריים שמאופיינים האחד בשם ''אלוהים'' והאחר בשם המפורש, וכן נטען שהיה מקור נוסף לספר דברים.

עד כמה שאני מבין את התיאוריה הזאת, לא יכול להיות שהמגילות שנמצאו הן אותנטיות, מכוון שעשרת הדיברות מדברות בשם ה' בלבד, ובטקסט יש חילוף בין ה' לאלהים. במילים אחרות, מעבר לזיוף הטכני שקל היה לגלותו, מדובר כאן גם בזיוף תוכני שבולט לעין.

והערה שניה - הספר ''בת ירושלים הקטנה'' יצא במהדורה קודמת בשנת 1975. כשקראתי אותו בזמנו לא זכור לי שהיו בו כל כך הרבה טעויות דפוס, למרות שכבר אז שפתו היתה מיושנת מאד. מעניין אם השתמשו בגלופות המקוריות או שהדפיסו הכל מחדש...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פרשה מרתקת! [חדש]
אורי קציר   יום ג', 30/11/2004 שעה 13:36
בתגובה לרוני ה.
רוני, ככל הזכור לי הספר יצא לראשונה בעשור השני של המאה הקודמת, בערך כשלושים שנה לאחר אותה פרשה. העותק שבידי נרכש לפני כשנתיים לערך, ואם אני זוכר נכון הרי שתאריך ההדפסה שלו הוא לפני שנים ספורות בלבד. מאחר ויש שם שגיאות דפוס והגהה שכל עורך מתחיל יכול לתפוס בהרף עין, אני מניח שפשוט שיכפלו את המהדוקות הקודמות שהודפסו.

אכן, המגילות שאותן הציג שפירא לא היו אותנטיות כלל וכלל. קלרמון-גאנו אמר כי הצליח בתוך דקות ספורות לזהות סימני זיוף. אשר לתכנים עצמם, יש לי כמה סימני שאלה. איכשהו, נראה לי שהמקרא נכתב על ידי כמה סופרים שונים, שכל אחד מהם עשה שימוש במילה אחרת לציון הישות העליונה: ''יהוה'', ''ה''', ''אלהים'', ''יי'' ועוד אי-אלו דוגמאות. כלומר, יתכן בהחלט שהטקסט שמופיע על מגילות שפירא אינו תואם לידוע לנו על הכתבים המקוריים, אבל אני לא משוכנע שדווקא השימוש בשם האלהים הוא הראייה המעידה על כך באורח המובהק ביותר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נהדר! [חדש]
כרמל   יום ג', 30/11/2004 שעה 7:09
כל זמן הקריאה הייתי עוד בטוחה שאולי בסוף זה נכון וניסיתי לחשוב על המשמעויות אם באמת הדברות שונות באופן הזה וכד'. אני מאמינה שכמו עמים אחרים גם אצלנו ניפו והשמידו ידע, אני אל יודעת אם מהתנ''ך עצמו אבל זה יכל להיות מרתק למצוא לזה סימוכין ולדעת מה נאמר שם באמת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נהדר! [חדש]
אורי קציר   יום ג', 30/11/2004 שעה 13:45
בתגובה לכרמל
אני מאמין שאת צודקת ושגם אצלנו היה ניפוי של ידע. אגב, בעבר קראתי ספר של קצין ימיה בריטי בדימוס בשם גאווין מנזיס, שפיתח תיאוריה לפיה משלחת סחר וגילוי סינית גדולה היא זו שגילתה את אמריקה האינדיאנית, כשבעים שנה לפני מסע קולומבוס. לדבריו, העדויות, הסחורות, התעודות והמוצגים שהביאו הנוסעים מאמריקה ומיתר היבשות בהן ביקרו, הושמדו כמעט כולם על ידי המנדרינים, בשל סכסוך פוליטי עם הסיעה שתמכה בשיגור המשלחת. מנזיס טוען כי בשל כך נוצר מאוחר יותר המיתוס לפיו הלא-אינדיאנים הראשונים שהגיעו לאמריקה היו דווקא הספרדים, שהרי אלה האחרונים שימרו את הממצאים שהביאו משם, שיגרו לשם כובשים ומתיישבים ובכך הפיצו את בשורת ה''גילוי''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורן   יום ג', 30/11/2004 שעה 11:54 אתר אישי
אם אני זוכר נכון את פרטי הפרשה (הייתי אז ילד רך בשנים והזכרון קצת נטשטש), השאלה האם שפירא היה שותף לזיוף או שמא הולך שולל בעצמו עדיין לא נפתרה.

והערת אגב - שולמית לפיד (סופרת בזכות עצמה אך גם אישה ואמא של) כתבה רומן היסטורי בשם 'כחרס הנשבר' שמבוסס על פרשת הזיוף (או ה''זיוף'') וההתאבדות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכון [חדש]
אורי קציר   יום ג', 30/11/2004 שעה 13:48
בתגובה לאורן
לא יצא לי לקרוא את ספרה של שולמית לפיד, אבל גם אני שמעתי שהוא עוסק באותה פרשייה עצמה. אשר לשפירא, כיום מניחים מרבית ההיסטוריונים כי ידע כמעט לכל אורך הדרך שמדובר בזיוף. יתר על כן, העובדה שסירב להראות את המגילות לקלרמון-גאנו בעת שהשניים שהו בלונדון, מסביר לא מעט. אחרי הכל, הצרפתי היה גם האיש שחשף את פרשיית זיוף החרסים שבה היה מעורב שפירא כמה שנים קודם לכן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכון [חדש]
מר יובל   יום ד', 01/12/2004 שעה 15:34
בתגובה לאורי קציר
אז... למה הועדה בעצם לא פרסמה את הודעתה בדבר זיוף המגילות ?

שפירא בעצם עלה על טריק, הרי בין כה הוא היה סוחר אמין. אם הציבור רוצה פריטים מדהימים, הוא סיפק אותם. היהודי הממזר פעל לפי חוקי היצע וביקוש. אותי מעניין אילו עוד פריטים ''הסטוריים'' מומצאים עשו את דרכם לקונצנזוס, הרי מדובר בזיוף גרוע, ואם הוא היה לוקח זייפן טוב ממנו ?
מה שמזכיר לי את וולטר - ''History is but a fable we all concieve as truth''. או משהו כזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכון [חדש]
אורי קציר   יום ד', 01/12/2004 שעה 23:26
בתגובה למר יובל
שאלה יפה, שאולי דורשת בקיאות בטבע האנושי יותר מאשר בהיסטוריה של הפשע. אין לי מושג מדוע הוועדה לא פרסמה את הודעתה. יחד עם זאת, אני מתקשה להאמין ששפירא סיפק רוב הזמן פריטים ארכיאולוגיים מזויפים. נהפוך הוא, שפירא נהנה מהביקוש הרב לעתיקות המזרח, ביקוש שהיה כה רב עד כי הצליח למכור גם עתיקות שערכן לא היה רב במיוחד.

איתרע מזלו של שפירא וזיופיו נחשפו עד מהרה. זייפנים אחרים, לעומת זאת, הצליחו יותר. לפני זמן מה הבאתי כאן את סיפורו של זייפן הבולים ראול דה תואין (http://www.aplaton.co.il/story_60), בלגי שבמשך למעלה מארבעה עשורים הפיץ בולים מזויפים, מעשה ידיו להתפאר, תוך שהוא מקים לעצמו את אוסף הבולים (המקוריים) הפרטי היקר ביותר בעולם ועושה לעצמו שם של אספן וסוחר הגון מאין כמוהו. כששאלו את דה תואין מה יהיה בגורל הבולים הרבים שזייף במשך השנים. הוא השיב כי ממילא מאמינים אספנים רבים שהבולים המזויפים בידיהם כי מדובר באוריגינלים ולכן מוטב שימשיכו להתקיים ככאלה. דה תואין, אגב, לא נחשף מעולם. הוא החליט לחשוף את עצמו מרצון רק כשהיה בן 76.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה שמדהים פה [חדש]
אזרחושב   יום ג', 22/02/2005 שעה 14:22
שפירא טען כי הכתבים נשתמרו תודות לאקלים המדברי היבש והעובדה שהם נשתמרו בכד חרס, מעניין ומדהים שלאחר שנים החל מזמן מלחמת העצמאות, נתגלו במדבר יהודה במערות קומראן, מגילות מתקופת הבית השני בתוך כדי חרס. שנשתמרו בדיוק מהסיבות אותם נקב שפירא. בניגוד לטענת המומחים ששללו אפשרות של שימור כתב על גבי עורות תקופה כה ארוכה.
מצד שני, מגילות אלו כתובות היו בכתב המרובע של ימינו, (רק בחלק מהם שם השם מופיע בכתב העברי הקדום). כמו כן הנוסח של ספרי התורה שבספריית הקומראן, זהה פחות או יותר לנוסח המסורה, ויש גם נוסחים קרובים לנוסח השומרוני ותרגום השבעים, שההבדלים הינם לנוסח המסורה זניחים בהשוואה ל''נוסח שפירא''.
יש להניח בוודאות שהסיפור ששמע שפירא מהבדווים היה נכון, אך הוא לא הצליח להשיג את המגילות אותם השליכו הבדווים, לכן זייף מעצמו, ובכדי להגדיל את הסנציה, הכניס שינויים רבים ובעלי משמעות בנוסח.
יש להוסיף שגם בנחל חבר נמצאו תעודות על קלף מתקופת בר-כוכבא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה שמדהים פה [חדש]
יוסקה   שבת, 26/03/2005 שעה 9:19
בתגובה לאזרחושב
מעניין עם זאת לציין ש
לפי האתר הזה,
וכן ההודעה כאן
בשנת 1956 נעור עניין מחודש במגילות-שפירא, ע''י מנחם מנצור, ואחריו חוקרים בעלי שם נוספים כמו ג'ון אלגרו, חוקר מגילות ים המלח הנודע, שטענו שהן היו אותנטיות!

לדעתם יתכן שהן נכתבו ע''י כת יהודית פרושה, שפירשה את המקורות בדרך משלה עבור פולחניה.

כמו כל תעלומה גדולה, גם זו תמשיך ותטריד את סקרנותינו, מאחר והמקור אבד (או נעלם...) ולא ניתן עוד להוכיח באופן סופי אם זה זיוף אם לאו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זייפן ומומר [חדש]
שושנה   יום ד', 18/05/2005 שעה 16:36
כאשר אדם נחשד בזיוף פעם אחת, ממילא אי אפשר להאמין בשום דבר אחר שהוא גילה. אפילו בדיקות יסודיות ביותר, לא מגלות בצורה מדוייקת גיל של ממצא ארכיאולוגי, מה עוד שאפשר ליישן באופן מלאכותי כל ממצא כזה.
באופן כללי, לא הייתי נותנת אמון במומר שהמיר דתו על מנת להיטיב את הסטטוס שלו ובנוסף נתפס כזייפן. אופי מושחת, לדעתי.
קראתי את ספרה של שולמית לפיד, ויתכן שהוא השפיע עלי בכיוון זה. הספר של בתו של שפירא נוגע ללב, היא מתארת את החיים בירושלים הקטנה של סוף המאה ה19, אבל כמובן שאיננה אובייקטיבית, היא העריצה את אביה, והיה לה קשה לקבל את העובדה שהוא היה זייפן.
גם התאבדותו איננה נזקפת לזכותו. אדם שבטוח באמת שלו, מתמודד עם התוקפים אותו ולא מתאבד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זייפן ומומר [חדש]
אורי קציר   יום א', 22/05/2005 שעה 8:47
בתגובה לשושנה
נדמה לי שכיום אין ספק בעובדה ששפירא ידע על הזיוף. לגופה של טענה, אינני רואה כל קשר בין ההחלטה להמיר את האמונה הדתית לבין הרצון לעשות כסף מהיר מעתיקות מפוברקות. אני חולק עלייך גם בנוגע להתאבדות. עולמו של האיש חרב עליו, בין השאר משום שנתפס בקלקלתו והוקע על ידי התקשורת. הכרתי לא מעט אנשים שהתאבדו מסיבות דומות אבל ידם לא הייתה בעבירה פלילית.

אגב, שימי לב לכך ששפירא אכן התמודד עם תוקפיו. אני לא בטוח שהם היו הבעייה. נדמה לי שהוא חשב על התיד, על שיבתו הקרובה לירושלים ועל שייאלץ להתמודד שם עם שאלות שבאות לא רק מהמוזיאונים הבינלאומיים ומארכיאולוגים בעלי שם, אלא גם עם סביבתו האישית והחברתית הקרובה ביותר.

נכון שביתו של שפירא אהבה את אביה, אבל שימי לב לכך שספרה נכתב שנים רבות לאחר הפרשה - מה שמקנה לה פרספקטיבה מסוימת על האירועים. אני סבור שהיא למדה להכיר בעבודה שעל אף אהבתה לאביה היא אינה יכולה להכחיש את מעורבותו בפרשת הזיוף.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ואולי זו אמת? [חדש]
מאסטר מקרא   יום ג', 31/01/2006 שעה 13:50
חשוב להזכיר בדיון הזה את מה שכבר נכתב כאן: בעוד שבמאה ה 19 חשבו החוקרים שאין כל אפשרות שמגילות קלף יישמרו בתנאי האקלים של ארץ ישראל, הרי שתגליות ''המגילות הגנוזות'' ב 1947 ואילך, הוכיחו שהם טעו.

ב. עובדתית, חלק (קטן) ממגילות קומראן כתובות דווקא בכתב עברי עתיק. מגילות אלו מכונות במחקר המדעי בכינוי Paleo-לפני ציון המערה שבה נמאו, והספר המקראי בו מדובר.

ג. חילופי שם האל וסידור שונה של טקסטים מקראיים (מספרים שונים, ובמיוחד מ''שמות'' ומ''ויקרא'') אופייניים למגילות מדבר יהודה, וגם לתורה השומרונית, שכנראה משקפת מסורת קדומה שהתקיימה בא''י בראשית הספירה הנוצרית או לפניה.

כל הכתוב לעיל מעיד שיש אפשרות סבירה בהחלט שהקטעים שהציג שפירא אכן היו מקוריים ועתיקים, וייצגו נוסח שונה של התורה מנוסח המסורה של ימינו.

דווקא טענתו של שפירא, שלא סביר שמי שמזייף דבר כזה ימכור אותו במחיר נמוך במיוחד, היא טענה הגיונית.

שארל קלרמון גאנו היה בעל אינטרס מובהק לבטל את ממצאיו של שפירא בשל היריבות האישית בין השניים עוד מ 1868, ועל רקע מאבק המעצמות האירופיות במזרח הקרוב בסוף המאה ה-‏19.

ולסיום - המלצה חמה מאד לקרוא את ''כחרס הנשבר'' של שולמית לפיד!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עשר הדיברות [חדש]
אבינעם   יום א', 25/03/2012 שעה 4:37
עשרת הדיברות ולא עשר הדיברות.
היחיד הוא דיבר, לא דיברה.
ע״ע דבר (ד׳ חרוקה, ב׳ צרויה) במילון אבן-שושן
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©