כבר לא סוד מוחלט בהחלט
יום א', 05/09/2010 שעה 10:54
בניגוד לעכברי רשת רבים, עבדכם הנאמן אינו מעלה לרשת אתרים רבים מדי. היו לי כמה בלוגים, אבל הם אף פעם לא עבדו במקביל. אתר שיעסוק גם בשיווק לא היה לי מעולם, והשבוע חלה תפנית בתחוןם זה. אתר חסמב''ה הראשון עלה לאוויר והוא מציע חומרים על החבורה האגדית, קישורים למאמרים - וכמובן את הסיור ההיסטורי התל-אביבי שאני מדריך מזה זמן. נוכח האירוע המלבב, אני מביא כאן מאמר המנסה להסביר את ייחודיותה של החבורה, את הפופולאריות העצומה שלה זכתה במשך עשרות שנים וגם את הסיבות שהצליחה לגעת במיתרי נפשם של ילדים ומבוגרים רבים כל כך. אתם מוזמנים, כמובן, לבקר באתר החדש, לנסות את הסיור המוצע בו ולספר לי מה דעתכם על כל זה. אז רשמו לפניכם: www.hasamba.co.il.









הנה אירוע משמח, מבחינתי, שהתחולל השבוע: אתר חסמב''ה עלה לאוויר. למעשה, זהו האתר הראשון המוקדש לחבורה הספרותית המיתולוגית ההיא, שפעלה במשך 44 ספרים רצופים וחוללה גדולות ונצורות בכל הקשור לביטחון הלאומי של מדינת ישראל. דומה כי אם היו מוענקים צל''שים או עיטורים גם לגורמים שאינם חלק מהצבא הסדיר או משירותי הביטחון המוסדרים, חסמב''ה הייתה צריכה לקבל חלק נכבד מהם. במקום זאת, היא מתמודדת כעת עם סכנת השיכחה. הדור שלא ידע את חסמב''ה פונה אל גיבורי תרבות אחרים, ובהיעדר סדרת טלוויזיה סבירה שתראה לנו מה הם עשו כאן (היחידה שנעשתה עוסקת בחסמבאים כפנסיונרים מרירים וממש אינה קשורה או שואבת מהמקור), או סרטי קולנוע ראויים לשמם (נעשו עד כה שניים בלבד, והאחרון שבהם צולם לפני שנות דור), דומה כי הרשת היא אחד המפלטים היחידים בו יכול אדם להנציחם כפי שמגיע להם.

אתר חסמב''ה בא לעולם לא רק כדי להנציח, אלא גם כדי לקדם את סיורי ההיסטוריה התל-אביביים בדגש החסמבאי שאני עורך מזה זמן מה. אפשר להירשם לסיור בעמוד הזה, לסמן את הריבוע הלבן ולבחור בתאריך הסיור המתאים לכך. למתעניינים ולחובבי העניין יש קישורים לאי-אלו מאמרים העוסקים בכך, לבלוגים שדיווחו על הסיור ולחומרים נוספים, כמו כתובות גראפיטי תל-אביביות.

אתר חסמב''ה לא היה בא לעולם אלמלא נטל את העניין על עצמו עופר ליכטמן, קלינאי תקשורת מהגליל, שבנה ותיכנת ועיצב ועדכן וטרח ועמל והקשיב ושיפץ ושיפר, בכל עת שהדבר נדרש, והכול בהתנדבות מלאה. עופר הוא גם האחראי למתיחת הפנים הוויזואלית שעבר אתר אפלטון. הקרדיט הצנוע שבתחתית העמוד אינו מהווה תודה מספקת מבחינתי על שירותיו הטובים, האדיבים והמקצועיים - ולכן אני מבקש להודות לו כאן קבל עם ועולם.

לרגל עליית האתר לאוויר, חשבתי שמן הראוי יהיה להביא כאן מאמר שפורסם במקור באתר ''הפנקס'', ושמציע הסברים לפופולאריות של החבורה ולייחודיותה. וכמובן שאחרי (או לפני) הקריאה, אתם מוזמנים לבקר באתר החדש, לקרוא אותו (וגם להירשם לסיורים, אם תרצו) ולהציע שינויים ושיפורים. בהצלחה.









ספרות ילדים, כמו כל דבר אחר, מתפתחת על פני הזמן ובהתאם לנסיבות. ספרות הילדים העברית אינה יוצאת מכלל זה, ובמיוחד זו מתוכה הקרויה ''ספרות החבורות''. מדובר בסוגה ספרותית המתארת את מאמציהן של חבורות ילדים לפעול לתיקון עוולות ולהשיב את הסדר הראוי על כנו. חסמב''ה, החבורה שהיא אולי הידועה והישראלית מכולן, עומדת בימים אלה במרכזה של התעניינות מחודשת. אני מתעניין בקשר בין החבורה הזו לבין המציאות ההיסטורית שבמסגרתה פעלה, כך שלעתים אני משוטט בעיבורה של תל אביב בחברת אנשים נוספים ומסביר להם על הקשר בין הפיקציה הספרותית לבין הנסיבות ההיסטוריות. בתוך כל אלה צצה ועולה השאלה כיצד הצליחה חסמב''ה להפוך למיתוס שכזה.

חסמב''ה נכתבה בהשראת עידו מוסינזון, בנו של הסופר והעיתונאי יגאל מוסינזון, שהיה חובב סיפורי טרזן וביקש מאביו שיביא לו עוד ועוד סיפורים כאלו. לבסוף החליט מוסינזון האב שנמאס לו והודיע לבנו שהוא עצמו יכתוב עבורו סיפורים טובים בהרבה מ''הטרזנים האלו'', משהו משלנו. במקום לעסוק בלוחם הבודד, הבריטי האמיץ טרזן הפועל באפריקה הרחוקה, הוא יעסוק בחבורת ילדים כאן ועכשיו, בארץ ישראל המנדטורית. מפקד החבורה, ירון זהבי, נוצק על פי דמותו של הילד ירון לונדון, אותו הכיר מוסינזון שעה שהתגורר כדייר משנה בביתו של אבי ירון, שחקן התיאטרון בצלאל לונדון.









החבורה נוסדה בשלהי ימיו של המנדט הבריטי בארץ ישראל. אירועים כמו השבת השחורה או בריחות מבתי כלא משתקפים באופן ברור בעלילותיהם של ילדי החבורה. האויב הגדול ביותר שלה הוא בלש בריטי מרושע בעל נטיות אנטישמיות. הילדים עוסקים בהצלת סליקי נשק מהבולשת, בסיוע לספינות מעפילים לפרוץ את ההסגר הימי ובהעברת מסרים בין גורמים שונים בארגון ההגנה. אלה היו השנים הפורמטיביות של החבורה, השנים בהן התחוללו האירועים שגיבשו את זהותה כחבורה יוזמת, אמיצה, לוחמת ונחושה – כמו גם את אופיים של חבריה כבודדים.

כעבור שני ספרים בלבד התחולל מפנה: הבריטים יצאו מארץ ישראל, מדינת היהודים הייתה לעובדה קיימת וחברי חסמב''ה התפנו לעסוק בנושאים אחרים. במרבית המקרים היה מדובר בנושאים בעלי זיקה לסמליות יהודית ולערכים הקשורים במדינת ישראל ובקווי החזית שלה. הם הגנו על קיבוצים מפני מסתננים, חדרו לעומק ממלכת ירדן כדי לשחרר את שבויי גוש עציון (ולהדליק חנוכייה על הכותל המערבי – שהוחזק אז, כמו כל ירושלים המזרחית, על ידי הלגיון הערבי – בחג החנוכה), נלחמו בכנופיה בינלאומית שזממה להשתלט על משאבי הנגב, פעלו נגד ארגון שביקש להשמיד את חיל האוויר הישראלי, יצאו ללכוד מחבלים ברצועת עזה (שהייתה אז תחת שלטון צבאי מצרי) והתמודדו עם מבריחי נשק בגבול הצפון. בין לבין, התפנו גם למשימה חברתית ממדרגה ראשונה: השבתם למוטב של נערי רחוב שנפלו ברשתו של שודד אלים ומסוכן והפכו לכנופיית פשע.

לאחר שפרסם שישה עשר ספרי חסמב''ה, שבת מוסינזון מכתיבה למשך מספר שנים. כשחידש את כתיבתו, בחר לשלוח את חברי חסמב''ה המקוריים לקריירות בשירותי הביטחון, באקדמיה ובמערך השירות הציבורי. במקומם הקים חבורה מצומצמת יותר (החבורה המקורית מנתה כעשרה חברים; הדור השני מנה שישה בלבד), ועליה הפקיד את הנער יואב צור. גם בהתגלמותה החדשה פעלה חסמב''ה בשירות המדינה לצורך התמודדות עם אויבים. חבריה חילצו כור גרעיני בכרמל מפיצוץ שיזמו מרגלי אויב, יצאו לשחרר טייס שבוי מכלאו במצרים, פעלו להצלת שר הביטחון מהרעלה בידי ארכיאולוג בינלאומי שנחשף כסוכן אויב, לכדו כנופיה שהרעילה שדות חקלאיים ונלחמו בארגון שביקש להשתלט על ישראל באמצעות נשק לייזר מתוחכם. גם בגלגול הזה יצאה חסמב''ה למשימות חברתיות, כמו השבתם למוטב של בני חבורת נערים אלימה שהפכה את חייהם של תושבי תל אביב וסביבותיה לגיהינום. מאוחר יותר מיקד מוסינזון את כתיבתו במאבקם של חברי חסמב''ה בפשיעה בינלאומית, תוך שהוא משלב בעלילות אלה רובוטים שניחנו ברגשות אנושיים ושאר פטנטים יצירתיים. אחת מעלילותיה האחרונות של החבורה מתרחשת, למשל, בשני יקומים במקביל!

אבל כאשר מדברים על חסמב''ה המיתולוגית, זו שילידי שנות השלושים וצפונה זוכרים ואוהבים, מתכוונים בדרך כלל לבני הדור הראשון של החבורה. ולמעשה, השאלה שעומדת ביסוד המאמר הזה היא מה הפך אותה למוכרת ולאהובה כל כך אצל דורות שלמים של קוראים. מה מחבר בין ילידי שנות השלושים לבני שנות השבעים בכל הנוגע לאהדה שהם רוחשים לסיפורים אלה של מוסינזון.










וכאן יש לחזור אל הפסקה הראשונה. חלק מאותם הספרים החודרים אל נימי הנפש ונוגעים במיתרי הלב של כולנו הם אלה בהם מצליחים גיבוריהם לחולל שינוי במציאות שבתוכה הם פועלים. כך, למשל, מצליחה הנערה השוויצרית היידי להפוך את חיי סבה מר הנפש ואת חייה של ילדה נכה ומשותקת לטובים בהרבה, בעזרת טוב ליבה ושמחת החיים שלה. אן שרלי, הלא היא אותה אסופית קנדית גיבורת ספריה של לוסי מוד מונטגומרי, מכניסה עניין חדש לחיי תושבי הכפר הציורי אבונלי, כשהיא מביאה אליהם את הספונטאניות שלה, את היצירתיות ואת הרומנטיקה המתפרצת. פרנסס הודג'סון ברנט התמחתה ברקימת עלילות של ילדים המביאים לשינוי, כמו ''לורד פונטלרוי הקטן'' ו''נסיכה קטנה''. בספר הראשון, סדריק ארול, נער החי חיים פשוטים באמריקה, הופך את חיי סבו, לורד בריטי עשיר ונרגן, למשהו שלא חווה מעולם. גיבורת השני היא שרה קרו, ילדה קטנה שהופכת מיקירת בית הספר היוקרתי שבו היא לומדת לפועלת ניקיון עלובה ומנודה באותו מוסד עצמו, שמקרינה על כל מי שבא עימה במגע קסם ילדותי פשוט וטהור.

אם ניקח את הדוגמאות הללו כמייצגות של מכנה משותף כלשהו, הרי שהשינוי שהם מעתירים עלינו הוא שינוי אישי, לכל היותר משפחתי או כזה הקשור לסביבה המיידית העוטפת את הילדים. במלים אחרות, העלילות הללו מגדירות את תפקידו של הילד כמחולל שינוי המשפיע מיידית על סביבתו. השפעה זו מקורה בקיטוב שבין התום והפשטות הנובעים מאישיות הבלתי-מקולקלת-עדיין של הילד, לעומת החומרנות, הציניות והדעות הקדומות המאפיינות את סביבת המבוגרים שבתוכה הוא חי.

צעד נוסף קדימה בהקשר זה עשו סופרים שגיבוריהם הילדותיים הביאו לשינוי בדרגה רחבה יותר – שינוי קהילתי. כשתום סוייר והקלברי פין חשפו את אינג'ון ג'ו כרוצחו של הרופא ד''ר רובינסון, הם תרמו בכך לביטחונה של קהילה שלמה החיה על גדות המיסיסיפי. החשיפה הזו חרגה בהרבה מהמעגלים הקרובים של משפחה וחברים. בדומה לכך, הפך הגרמני אריך קסטנר כמה מגיבוריו לסוכני שינוי קהילתי. קסטנר אמנם תיאר סיטואציות הלקוחות ממעגל צר יותר בכמה מספריו (''הכיתה המעופפת'' מתחוללת בפנימייה סגורה; ''אורה הכפולה'' מתחיל אף הוא בפנימייה, אבל סופו שהוא משפיע בעיקר על שלמותה ואושרה של משפחה אחת), אבל באחרים חרג ממנהגו והרחיב את תחום ההשפעה אל הקהילה. אמיל טישביין וחבריו (''אמיל והבלשים'') לכדו גנב שפעל ברכבת ושדד מאנשים את כספם. איניד בלייטון הבריטית פרסמה עשרות ספרי חבורות (''השביעייה הסודית'', ''החמישייה המפורסמת'', ''חבורת הבלשים והכלב''), המתארים את מאמציהם של נערים ללכוד פושעים המסכנים את הכפרים והעיירות שבהן – או בקרבתן – הם מתגוררים. בדרך כלל, המשטרה מכירה להם תודה על כך וההערכה הציבורית קיימת בדמות דעת קהל חמה ואוהדת.

אם מעגל ההשפעה הראשון הוא של המשפחה והחברים ואילו המעגל השני הוא של התחום הקהילתי והמוניציפאלי שבתוכו פועל גיבור הספר, דומה כי יגאל מוסינזון העביר את חסמב''ה שלו למעגל שלישי, כמעט ייחודי לתקופתו, המדובר בילדים הפועלים לקידומן של מטרות לאומיות ממדרגה ראשונה. העלאת מעפילים, סילוק הבריטים מארץ ישראל, שמירה על הגבולות, הצלת משאבי טבע, לכידת רשתות ריגול – כל אלה פעולות שהן עניינה של קהילה לאומית ולא של כפר או עיירה. הייתה זו פריצת דרך. לא רבים קודם לכן היו ספרי הילדים שבהם נרתמו בני תשחורת אלה לשירות מדינתם. דומני כי גם בשפה העברית לא היו רבים שהלכו לכיוון דומה. ופתאום – שימו לב – ילדים שנראים ממש כמוכם וכמוני (בהנחה שאנו בני 12 לערך) דוהרים בג'יפ, שולפים אקדחים ומתנפלים על רוצחים.

ילד הקורא ספר מסוג זה יכול להבין מכך שילדים יכולים לחולל שינוי לאומי לא פחות ממבוגרים. מאחר והוא נאלץ לתפקד במרבית ימי ילדותו בתוך מסגרת של נורמות וכללים שמוגדרת על ידי המבוגרים שסביבו, הרי שהמסר הזה מזניק את ההערכה העצמית שלו למקומות שלא הייתה בהם קודם לכן.









מוסינזון היה חלק מדור שלם של כותבים שעניינה של מדינת הלאום העברית היה בראש מעייניהם. הם שאבו את עלילות ספריהם מן המציאות הפוליטית והחברתית שאפיינה את היישוב העברי בתקופת המנדט ואת המדינה עצמה בשנותיה הראשונות. ימימה טשרנוביץ כתבה את ''שמונה בעקבות אחד'' על ילדי קיבוץ העוקבים אחר זר שנחשד בעיניהם כמרגל גרמני. שרגא גפני (שכתב גם בשמות העט אבנר כרמלי, איתן דרור, און שריג ואחרים) פרסם את סדרת ''הימאים'', על ארגון מחתרת עברי הנלחם בבריטים ומסייע להעפלה. ויש דוגמאות נוספות.

לפופולאריות המהירה שצברו ספרי חסמב''ה תרמה גם העובדה שרבים מהקוראים של דור הספרים הראשון יכלו לזהות בהם את עצמם, את חבריהם או דמויות שיש בהן מזיגה של תכונות אישיות המוכרות להם. רבים מהקוראים היו ילדים או נערים צעירים באמצע ובסוף שנות הארבעים וחלמו על הצטרפות לאחד מארגוני המחתרת. אחרים, צעירים יותר, למדו להעריץ את אחיהם הגדולים, אבותיהם ודודיהם, שהתמזל מזלם להירתם לשירותה של מטרה לאומית נעלה כל כך ולהיאבק בשלטון הזר. עבור אלה, שיקפו סיפורי חסמב''ה את החשיבה בנוסח ''גם אני יכולתי לעשות את זה אם רק הייתי מבוגר בכמה שנים; עובדה שירון זהבי וחבריו, שאינם מבוגרים מגילי כיום, יכלו לעשות זאת''.


סיבה נוספת להצלחת הספרים הוא החלטתו המוקדמת של מוסינזון ליצור חבורה שבה יוכל כמעט כל אחד למצוא את אומץ ליבו האישי. בחבורה היו נציגויות מעדות שונות (ירון, תמר, אהוד ועוזי הם אשכנזים; משה ירחמיאל, מנשה ויתכן שגם אליהו חרמון ורפאל כדורי – בני עדות ספרד והמזרח) ומבתי ספר שונים (כולם אמנם בתי ספר תל-אביביים, אבל בעלי נופך שונה לחלוטין ומיקום בשכונות בעלות סטאטוס סוציו-אקונומי מגוון). ירון זהבי אמנם נחשב למנהיגה השקול והנבון, אבל גם אחרים קיבלו הזדמנויות להוכיח את גבורתם ומקוריותם. אהוד השמן, למשל, הציל בכוחות עצמו את בני החבורה השבויים כאשר חדר אל עומק מפקדת חבורת קיקלופ האימתנית (''חסמב''ה והאלמוני במסכה השחורה''). אפילו דני הקטן, החבר השולי ביותר בחבורה, שתמיד התוודה בקול על פחדיו ולבסוף אף הודח מחברותו על ידי ירון – אפילו הוא קיבל את דקות התהילה שלו כאשר גייס נערים נוספים והצליח להציל את נערי חסמב''ה מתבוסה בקרב (''חסמב''ה במערות טורקלין''). בין אם הקור היה שמן ובין אם קטן-קומה או חששן – תמיד יכול היה למצוא נחמה ועידוד בכך שדומים לו ביצעו, כחלק מאותן עלילות, מעשי גבורה.









חסמב''ה גילמה את ההווי הישראלי כפי שמוסינזון הכיר אותו. בסיפוריה גלומים הערצה למתיישבים באזורי הספר, שבאתוס הישראלי הצטיירו כחלוצים. בחיצוניותם של הילדים יש אימוץ של מראות צבריים אופייניים: העליזות הגסה במקצת של אהוד השמן; הסלנג המזרחי של מנשה; שתי צמותיה של תמר; אהבת הזלילה של עוזי; הפולקלור הערבי, שבארץ ישראל של טרום-המדינה היה לחלק מההווי היהודי – כל אלה הן תכונות, בין חיצוניות ובין תכונות אופי, שהישראלים מכירים היטב. את כל אלה תיבל הסופר בלא מעט פריטי טריוויה. מי שקורא את ספרי חסמב''ה יכול ללמוד מהם על המצאת הפסנתר, על מגיפת הדבר בחברון ועל גילוי זכוכית המגדלת. נכון, זה לא נחשב הרבה במונחים של עולם וירטואלי שבו אפשר לאתר כל פיסת אינפורמציה בתוך שניות, אבל בעולם בו חיה ישראל בשנות החמישים ניתן היה לגלות את כל זה רק באנציקלופדיות ובספרי מידע שהיה צורך לרכוש בכסף מלא. ולמי שאינו זוכר, כזה היה המצב עד שנות השמונים המאוחרות ואף לאחר מכן.

גורם אחר לאותה הצלחה היה יכולתו של מוסינזון להלך זמן רב על התפר שבין מציאות לדמיון. הסופר מיקם את עלילות החבורה באתרים המוכרים לכולם, וכך הוסיף לעלילות שרקם נופך של אמינות. המערה החשמלית, למשל, מוקמה בגבעות הכורכר שבצפון תל אביב (''חסמב''ה או חבורת סוד מוחלט בהחלט''), סמוך לבית הקברות המוסלמי. מאוחר יותר עדכן מוסינזון את קוראיו שמעל המערה החשמלית נבנה מלון הילטון (''חסמב''ה בשירות הריגול הנגדי''). כך קרה שילדים רבים החליטו לחפש את פתחה של אותה מערה מיתולוגית דווקא באזור זה. אחרים ניסו לשחזר את ניסיונה של חבורת ג'-א-ק לכבוש את המערה מידי החסמב''אים (''חסמב''ה באזור המסוכן'') ולמצוא את הדרך בה הצליחו הללו לחדור פנימה. סצנה אחרת שסייעה לטשטש את הגבולות היא זו המתארת את מותו של אליהו חרמון. הלה, אחרון המצטרפים לחסמב''ה, שחה בלילה סוער לספינת מעפילים כדי להזהיר את קברניטה שלא יתקרב לחוף משום שספינות בריטיות מסיירות בו, ונהרג בשחותו חזרה לחוף. בספרי החבורות לא נהגו ''להרוג'' את הגיבורים ומאפיין ריאליסטי זה רק העמיד את חסמב''ה בשורה אחת עם יחידות עלית ידועות ומציאותיות שאנשיהן ניספו בפעולה קרבית.

ואם נחזור לרגע לסיבה שבגללה החל מוסינזון לכתוב את הסדרה, אולי נקבל כאן נימוק נוסף. בישראל של שנות החמישים והששים היה רעב גדול לגאווה לאומית. כל הישג אישי נתפס בארץ כמשהו שיש לו זיקה למדינה כולה. פעמים רבות ''גוירו'' גיבורים תוצרת חוץ, דוגמת טרזן איש היער, כדי לשרת מטרות קולקטיביות של העם היושב בציון. חסמב''ה הייתה ההוכחה שילדים יכולים לספק את מנת תעוזה ופטריוטיות תוצרת בית.

אבל דומה כי לצד חסמב''ה עמד גורם נוסף, חשוב לא פחות, שאינו קשור כלל בשרטוט דמותם של בני החבורה. כשהחלו ספרים אלה להתפרסם נהנתה מדינת ישראל משתי תחנות רדיו. כשהסדרה כבר עברה לדור השני שלה, נוסף על שתי תחנות אלה גם ערוץ טלוויזיה בודד. כשהלך יגאל מוסינזון לעולמו, היה זה שנה בלבד לאחר שעלו לאוויר ערוץ 2 וערוצי הכבלים. במלים אחרות, הרוב המכריע של ערוצי המידע לא היה קיים אז. התחרות על מוקדי העניין של הילדים הייתה בעצימות נמוכה יותר. ספר חדש שיצא לאור לא זו בלבד שעורר עניין ציבורי רחב מכפי שהוא מעורר כיום, אלא שאף התקבל כאלטרנטיבה ראויה לשעות הפנאי עבור ילדים בשעות שלאחר שובם מבית הספר. בנסיבות כאלה, אין פלא שהסדרה הזו, שהפכה את הילד העברי לגיבור בפוטנציה ולמושא חיקוי עבור מבוגרים ובכירים ממנו, הפכה ללהיט אדיר.

כך או כך, חסמב''ה הגיעה לשיאה בשנים בהן מדינת ישראל הייתה קטנה יותר, האמינה בצדקתה ועמוד השדרה החברתי שלה היה יציב יותר מאשר בימינו. כיום, לאחר שהנוסחה שוחזרה על ידי אינספור סדרות ספרותיות אחרות היא כבר פחות מוכרת. אחת הסיבות לכך היא שבמדיה הפופולארית – קולנוע וטלוויזיה, בעיקר – לא נעשו יותר מדי מאמצים להפוך את חסמב''ה ליצירה הרלוונטית גם עבור הדורות הבאים, מלבד שני סרטי חסמב''ה שהופקו בהפרש של 15 שנה זה מזה. הגיעה השעה להפוך את החבורה הזו למשהו שמוכר גם לבני דורנו. סדרת טלוויזיה בת עשרים ומשהו פרקים של 45 דקות כל אחד יכולה להיות התחלה לא רעה. גם סדרת סרטים שתקיף לפחות את ההרפתקאות המרכזיות של החבורה בדור הראשון שלה יכולה לסייע. החומר הבסיסי הוא חומר שעליו אפשר לבסס לא מעט יצירות, צריך רק רצון ודחיפה, שכן ספרות ילדים, ודומני שעל כך כבר קשה להתווכח, היא זכוכית מגדלת מיוחדת במינה שניתן להסתכל דרכה על ההיסטוריה שלנו.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בהצלחה. [חדש]
המחסנאית   יום א', 05/09/2010 שעה 22:40 אתר אישי
לא ידעתי על קיומה של חבורת חסמבה וקראתי על הסיורים פעם כשעברתי אצלך בבלוג. בכלל התכוונתי לחזור ולקרוא רישמה על הכרמל שלא סיימתי עדיין וכבר מצאתי משהו אחר.
זה משעשע בעיני הרצינות והמקצועיות המוקדשים לנושא.בוודאי שעשוע חביב ללוקחים בו חלק. אני לא זוכרת הרבה מחסמבה ומקווה לא לזכות לגינוי בשל כך. גב' גוטמן, בעלת הספריה, לא הרשתה לקרוא חסבבה אלא אם קראת גם ספרים אחרים באותו זמן וגם לא קל היה להשיג אותם, תמיד היה תור או שעדיין לא הייתי בגיל המתאים . היה לי חסך גדול בחסמבה עד שהיתה לנו, לי ולאחותי, אבעבועות רוח. זה הצריך ימים רבים מאד של שהייה בבית ויכולנו לקבל בזכות זה מנה גדושה (שני ספרים ביום ) של חסמבה.השלמנו את החסר בשקיקה וזה היה תענוג גדול.
בהצלחה במפעל הסיורים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הלב [חדש]
ינשוף   יום ב', 06/09/2010 שעה 7:57
אצלי בזמן קריאת הפוסט צצה הקבלה אחרת, לספר ''הלב'' של דה אמיצ'יס. השלטון הפשיסטי באיטליה אימץ אל חיקו את הספר על שלל הילדים הגיבורים המתוארים בו, שפעלו למען המולדת עד מסירת חייהם (המתופף הקטן) ובאמצעות דוגמא אישית החדירו בקוראים הצעירים ערכים שהשלטון ראה לנכון לעודד.
בנוסף, במקרה התוודעתי לספרות מגויסת מהסוג הזה גם בברה''מ, דרך הפוסט פה: http://haharoni.wordpress.com/2010/05/03/hasipur-01/...
מזהה קווים מקבילים?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הלב [חדש]
אורי קציר   יום ב', 06/09/2010 שעה 12:30
בתגובה לינשוף
אתר אישי
לא מסכים איתך. בברית המועצות התבצע פולחן אישיות. בחסמבה לא רואים דבר כזה. בברית המועצות סוכך פולחן האישיות על מעשי זוועה שביצע המשטר, כשהביא לרצחיתם של מיליונים וכלא מיליוני אחרים בתנאים קשים מאוד. בישראל המאפיינים הללו לא התקיימו. אני יכול להצביע על שונויות רבות נוספות, אבל ברור שהנסיבות שונות, ולכן גם ההתייחסות צריכה להיות שונה.

להבדיל מרוב מבקרי הספרות, אני לא רואה במה שאתה מכתיר כ''ספרות מגוייסת'' משהו שלילי. לא כל אידיאה ציבורית היא כזו שצריך להתנער ממנה. מבחינתי, ההבעייה המרכזית כיום היא דווקא ההתנערות האופנתית מערכים של תרומה לכלל לטובת קידוש האינדיבידואל והגשמתו העצמית. נכון שאפשר היה לעשות זאת בדרך סטריאוטיפית פחות ומתוחכמת יותר, אבל כעקרון, אני סבור שהכתיבה לא רק ביקשה לעצב את המציאות של תקופתה אלא במידה רבה גם שיקפה אותה. נערים בגיל העשרה היו חלק נכבד מכוח האדם של המחתרות, ועל אף שבימינו מדובר במציאות שקשה לדמיין (בן 15 מתגייס לצבא?), הרי במציאות של אותם ימים זה היה כמעט הכרח.

שלא לדבר על כך שחלק גדול מספרי חזמבה אינם קשורים בהכרח ללחימה נגד אוייב לאומי או לטובת מעמד כלשהו, אלא למאבק בפשיעה פלילית או אף לצורך תיקון חברתי. ב''חסמבה ונערי ההפקר'' לוכדים החסמבאים את נערי הכנופייה היריבה, ובכל זאת מרגישים שנכשלו במשימתם, משום שלא עלה בידם לנתקם מעולם הפשע.

נכון הוא ששניים מחברי חסמבה נהרגו בפעולות מבצעיות. אבל החל מהספר השביעי בסידרה, ויתר מוסינזון על המאפיין הריאליסטי הזה. כנראה שגם הוא הבין שמדובר באקט חריף מדי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הלב [חדש]
ינשוף   יום ה', 09/09/2010 שעה 11:26
בתגובה לאורי קציר
בחסמב''ה אין פולחן אישיות, מסכים, אבל ההקבלה שלי היתה קודם כל לדה אמיצ'יס.
ספרות מגויסת היא לאו דוקא שלילית אם היא כזו שאנחנו מסכימים עם הערכים שהיא מטיפה אליהם, אבל נדמה לי שככלי חינוכי להשפעה על מי שדעתם נוחה להיות מושפעת, קרי טף ונוער, קשה לי עם העידוד שלה שלא להטיל ספק ולבדוק אם אכן הערכים המואדרים בה הם נכונים.

המדינה, או החברה שמרכיבה אותה, אינה מעל לכל כשבשמה מבוצעים זוועות (כמו במקרה ברה''מ המוזכר) ואני מעדיף ספקנות ע''פ הליכה עיוורת בתלם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חסמב''ה וההתנחלויות [חדש]
עדו   יום ג', 07/09/2010 שעה 14:43
הספר הראשון של חסמב''ה מתרחש בתקופת המנדט, גם השני. בתקופה ההיא אמנם לא היתה מחתרת של נערים שחילצו אנשים מבית המעצר הבריטי אבל בהחלט היה שימוש בבני נוער במחתרות, בתקופת מלחמת השחרור אימא שלי הייתה בת 16, צעירה מכדי להתגייס לפלמ''ח אבל היא ספגה אש ירדנית כשעבדה בביצורים בירושלים והיתה קשרית בדיר יאסין אחרי שנכבש.
הבעיה היא שהספרים המשיכו אחרי המנדט, כאילו לא קמה כאן מדינה ריבונית, כאילו הגיוני שלמדינה שיש לה צבא,משטרה ושירותים חשאיים תהיה גם מחתרת של נערים שתצנח מעבר לקווי האוייב או תתפוס מרגלים, הרי במציאות דבר כזה היה מעורר שערורייה - נערים צריכים ללמוד בבית הספר, לא לסכן את חייהם, זה תפקידם של המבוגרים. אולי זה לא לגמרי מנותק מהמציאות של אז שבה טרקטוריסט קיבל צל''ש כי חרש שדה מתחת לרמת הגולן כדי לקבוע עובדה לסורים (אזרח לא אמור לקבל צל''ש מהצבא, בשביל זה יש חיילים).וישובים נבנו ליד קו הגבול מסיבות 'בטחוניות' למרות שלא ממש הגיוני לבנות גן ילדים באיזור שמסוכן מבחינה בטחונית, יותר הגיוני לשים שם מוצב. כמו חסמב''ה גם המדינה קצת נסחפה עם האינרציה ולא ידעה מתי להפסיק.
איך זה קשור להתנחלויות?
מהצד השפוי של הקו הירוק הקימו את הערים מודיעין,שוהם,אלעד ועוד. הם הוקמו בצורה מוזרה מאד -וועדות שרים, תכנונים אדריכליים, התנגדויות של אירגונים שונים, בירורים משפטיים וכל הגינונים הרשמיים שמלווים הקמת ישוב במדינה מתוקנת. אם היתה חבורה של תמהונים חמושים משתלטת על גבעה בגליל או בנגב אני רוצה לקוות שהרשות האחראית היתה מעיפה אותם משם לכל הרוחות ואם הם היו חוזרים על המעשה הם כבר היו מגיעים לכלא כעבריינים מועדים, בדיוק כפי שחבורת נערים שהיו מסתובבים חמושים בנשק אוטומטי ברחבי הארץ היו אמורים להיענש על זה קשות.
מהצד השני של הקו הירוק חסמב''ה עדיין חיה ובועטת, המנדט עוד פה וכל הזמן עסוקים להערים על השלטונות (רגע,מי השלטון עכשיו כשהבריטים עזבו, לא אנחנו?) ישובים מוקמים בשיטות פרטיזניות, גוף אחד רשמי לגמרי בא למתנחלים ונותן להם צו פינוי חתום כחוק וגוף אחר רשמי לא פחות מסדר להם שמירה על המאחז הלא חוקי ודואג למים וחשמל.
חסמב''ה זה ספר ילדים, הגיע הזמן שנתבגר כבר
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חסמב''ה וההתנחלויות [חדש]
אורי קציר   יום ג', 07/09/2010 שעה 16:25
בתגובה לעדו
אתר אישי
אבל עידו, מה שאתה כותב מצדיק מוסרית פעולה של נערים כמו חברי חסמבה רק בתקופת המנדט, כלומר בתקופה בה ארצם נכבשת על ידי זרים. ודאי שיש משטרה, אבל משטרה כזו פועלת גם באנגליה היבונית, מקום שבו פועלות השביעייה הסודית, החמישייה המפורסמת ושאר חבורות נגד פושעים וגנבים. בכל מדינה מתוקנת קיימת הצדקה לפעילות אזרחית מאורגנת נגד תופעות של פשיעה ועבריינות. חסמבה, בהקשר זה, אינה יוצאת דופן.

חסמבה שינתה כיוון, ואחרי קום המדינה עבדה לצד השלטונות ולא נגדם. זה נכון גם לגבי רוב גורמי המחתרת בתקופה שלאחר הקמת המדינה. במציאות של ימינו, חסמבה היא יחידה אזרחית מובחרת.

מה שמתרחש מעבר לקו הירוק אינו קשור לזה כלל וכלל. חסמבה לא יצאה נגד סמלי המדינה כפי שמתנחלים קיצוניים עושים ביהודה ושומרון. הללו עברו מהפך אידיאולוגי שבמסגרתו הם מקדשים הלכה על פני חוק אזרחי וציות לרבנים על פני ציות לחוק. אני לא זוכר שחסמבה עברה תהליך דומה, על אף שפעילותה משתרעת גם על פני שנות המהפך הפוליטי ומן הסתם היו לחבריה עמדות פוליטיות משל עצמם.

לא כל מחתרת היא חסמבה, ממש כשם שחסמבה אינה בהכרח מחתרת. צריך להבחין בין הדברים ומפייניהם. אם כל חבורה פורעת חוק הפועלת לתחמן את השלטונות היא המקבילה שלך לחסמבה, כנראה שהמסר המרכזי שעולה מהספרים האלה לא חילחל מספיק עמוק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חסמב''ה וההתנחלויות [חדש]
עדו   יום א', 12/09/2010 שעה 8:55
בתגובה לאורי קציר
בוודאי שהמסר חילחל עמוק, הרי כל הערבים אהבלים שאפשר למכור להם שלצה''ל יש טנק 'שטוקטם' (קיצור של שטוק טמבל) עם 14 תותחים והם יקנו את הבלוף.
לגבי ה'שביעיה הסודית': ברור שחבורת ילדים יכולה אולי לתפוס גנב או לגלות מי חטף את החבר שלהם, קצת מוזר שתהיה להם 'מערה חשמלית' מצויידת היטב, נשק ותחמושת ושהשלטונות ישלחו אותם לצנוח מעבר לקווי האוייב, אבל היי - הערבים האלו? חבורה של ילדים ציונים, זקופים, גאים ונחושים יכולים לנצח את כולם.
לא, הבעיה שלי היא לא עם המתנחלים ש'מתנגדים' למדינה אלא עם מה שהמדינה עושה בשטחים כשכלי השחמט שלה הם אותם מתנחלים (אלו ש'מתנגדים' לא מקבלים את זה שהם הפיונים ולא האוחזים בכלים, לכן הם הופתעו כל כך בהתנתקות).
אני לא מופתע כשמתנחלים מגדפים ומכים חיילי צה''ל כי אני יודע מאיפה זה התחיל, למשל ההתנחלות 'פסגות' מעל רמאללה הוקמה כשפואד בן אליעזר אמר לזמביש המתנחל 'אם עד הבוקר תקימו שם ישוב - הגבעה שלכם'.
זו התנהגות ''חסמב''אית'' למופת, בדרך כלל מקימים ישובים בצורה המשעממת שפירטתי קודם בדיוק כפי שתופסים גנבים באמצעות המשטרה ושולחים סוכנים של המוסד לארצות אוייב ולא בני נוער. ברגע שבו אתה שובר את הכללים בשטחים אתה לא יכול להתפלא שהכללים נשברים בעוד כמה מקומות (אם יש שם בכלל כללים חוץ ממה שכל מפקד מחליט לעצמו) גם חסמב''ה היא שבירת כללים כזאת ועל זה כתבתי.
אבל האמת? את הריקבון של חסמב''ה הרחתי רק כשראיתי את הסרט ביום העצמאות (היו כמה ימי עצמאות כל פעם שידרו את הסרט ולאט לאט משהו התחיל להטריד אותי)שבו ירון זהבי, הלא הוא שלמה ארצי היפה, החזק והאשכנזי עומד מול חבורת נערי ההפקר העלובים, המושפלים והמזרחיים ודורש מהם לגלות איפה הכסף.
''חברה'' הוא אומר בחיוך ''נו, אני לא רוצה להשתמש באלימות..''
לאט לאט זה חילחל בי, אם לא אהוד השמן וגז הצחוק שלו (גם פיתרון אלים אבל מצטלם יותר טוב ממכות) אז הצבר יפה הבלורית היה מכה אנשים חסרי ישע בשביל שיגלו היכן הכסף שהחביאו, בדיוק כפי שיגאל אלון יפה הבלורית אחראי אישית להחרבתם של 400 כפרים ערביים במלחמת השחרור (ולהקמת קריית ארבע, הנה סגרנו מעגל) ושהמיתוס הציוני הצודק והיפה כל כך שלימדו אותי בבית ספר הוא לא בדיוק כל הסיפור, את החלק האלים, המתנשא הגזעני והדורסני לא מספרים לך, בשביל זה יש את חסמב''ה שתטשטש את חושיך ותמכור לך עולם יפה ומסודר שבו אנחנו תמיד הכי גיבורים,יפים,צודקים וטהורים בעולם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חסמב''ה וההתנחלויות [חדש]
אורי קציר   יום א', 12/09/2010 שעה 13:04
בתגובה לעדו
אתר אישי
אז אנחנו עדיין לא מסכימים. בספרים הקלאסיים והיותר זכורים של חסמבה, החבורה יוצא לפעולה רק כדי לתקן מצב ולא כדי להביא לשינויו. היא אינה יוזמת הטמנת סליק במרתף בית משפחת זהבי, אלא פועלת להצלתו מידי הבריטים. היא אינה יוזמת הבאת מעפילים ארצה, אלא פועלת לניטרול הסכנה המאיימת עליהם מצד הצבא הבריטי. היא אינה יוצאת לאזורי הספר כדי לרדוף אחרי ערבים מסכנים, אלא נזעקת לעזרת קיבוצים שהללו שודדים את סוסיהם. הם נוסעים למלון בחיפה כדי להילחם בחבורה שמחזיקה בטייס ישראלי שבוי. חסמבה לא יזמה, ככל שזכרוני מגיע, פעולה לשינוי המציאות הזו: היא לא הקימה התנחלויות פיראטיות, לא רכבה על די-ניין כדי להרוס בתים ולא הקימה מחסומים במטרה להתעמר באומללים. הם לא הוציאו דיני רודף ומוסר על אנשי ציבור בלתי אהודים או הסתובבו בקסבה והרסו באסטות להנאתם. עד לרגע זה לא בדיוק הבנתי היכן מסתתר כאן אותו פאשיזם שעליו עתה מדבר.

אתה מתאר את חסמבה כמעין זרוע מימסדית אלימה. אם אני זוכר נכון, בכל פרשת ילדי ההפקר, המטרה הייתה לא לתפוס אותם באלימות, אלא להביא אותם לנטוש את הפשע כדרך חיים. לעניות דעתי, מדובר במטרה נאצלת. שימוש בכוח אכן היה שם, אבל בעיקר מצד נערי ההפקר (ואני מתייחס לספר, לא לסרט). אם סולם הערכים שלך כולל מתן גושפנקא להפעלת אלימות לצד אחד בלבד (להלן האנטי-מימסד), אנחנו שוב לא מסכימים.

ושוב: אתה יכול לתעב כאוות נפשך את יגאל אלון או כל ''יפה בלורית ותואר'' אחר (אף פעם לא תפסתי מדוע להיות יפה בלורית או יפה תואר זה דבר שלילי, אבל נניח לזה כרגע), אבל הזיקה שאתה יוצר בין מה שאתה רואה כעוולות שביצע אלון לבין סיפורי חסמבה היא קלושה ביותר, אם בכלל. אני כותב ומספר על סיפורי חסמבה ועל אתרים תל-אביבים שיש להם משמעות בסיפורים אלה, ולא על הרוויזיוניזם ההיסטורי של היישוב הציוני. כדאי לעשות את ההפרדה בין הדברים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חסמב''ה וההתנחלויות [חדש]
עדו   יום ב', 13/09/2010 שעה 10:15
בתגובה לאורי קציר
נכון, אנחנו עדיין לא מסכימים. אתה מתחמק מהנקודה העיקרית והיא שבהיעדר בריטים באיזור אין שום סיבה שחבורת נערים תשחרר טייס שבוי או תציל סוסים של קיבוץ. יש כוחות ביטחון בשביל זה. בוודאי שלא ייתכן שהמדינה שלי תדאג להם למערה חשמלית ושאר הציוד שהם צריכים כדי לעשות פעולות בטחוניות. נתתי את הדוגמה של פסגות כי גם שם היתה מין פעולה פיראטית בעידוד השלטונות. הרי אם רצו להקים ישוב על אותו הר היו צריכים לכנס וועדות, להציג תוכניות וכפי שכבר חזרתי לעייפה לעבור את כל הגינונים המקובלים של הקמת ישוב אבל לא - השלטון זורק אתגר, חבורת האידאליסטים נענית והופ! קם ישוב ואף אחד לא שם לב שיש משהו משונה כאן.
אני לא מתעב את יפי הבלורית והתואר אלא את השקרים וחצאי האמיתות שבהם האכילו אותי בילדותי. העובדה שיגאל אלון הצבר המיתולוגי הוא גם זה שהקים את קן הצרעות קריית ארבע על מטורפיו המשיחיים מראה בדיוק מה קורה כשמתעלמים מהחוק ומהנהלים המשעממים והאפורים,מה שהיה נכון בימים של שלטון זר כשהכל נעשה במחתרת הופך להיות לא נכון ומעוות כשממשיכים להתנהל במחתרת גם כשהכובש כבר מזמן איננו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חסמב''ה וההתנחלויות [חדש]
אורי קציר   יום ב', 13/09/2010 שעה 22:42
בתגובה לעדו
אתר אישי
וכאן אנחנו חוזרים לנקודה הראשונה: אתה רואה לגיטימיות לסיפורים מסוג זה רק בתנאי שהחבורה פועלת תחת כיבוש זר. זוהי ראייה צרה של המציאות. מרבית העמים עלי אדמות נהנים מסוג מסוים של עצמאות או אוטונומיה. ובפעם האחרונה שבדקתי, יש גם נושאים נוספים להילחם עליהם, פרט לעצמאות מדינית.

וזו גם הסיבה שהעליתי את ''השביעייה הסודית'' ודומותיה בראשית הוויכוח. לכאורה, אין כל סיבה שחבורת ילדים תסכן את עצמה במאבקים מול פושעים מסוכנים, שכן זהו עניין למשטרה בלבד. אין גם סיבה שאמיל של אריך קסטנר ייצא ללכוד גנבים; הרי המשטרה תמיד בסביבה ואפשר פשוט ללכת ולהגיש תלונה. אין אפילו סיבה שבחורה שנאנסת תצא לחפש אחר הפושע שאנס אותה; שתלך למשטרה. אם אני מבין נכון, זו צורהת החשיבה שלך. בספרות אין מקום לגיבורים שאינם שמים את יהבם את כל יהבם - על כוחות החוק הממוסדים.

אבל המציאות רחבה ומורכבת יותר. בחברה דמוקרטית יש עידוד מתמיד לפעילות וולונטארית. המשמר האזרחי הוא דוגמה לכך. ''שורת המתנדבים'' היתה דוגמה לכך. לא חסרות דוגמאות מסוג זה.

אתה שב ורותם את חסמבה שירות הימין המשיחי. אני שב וטוען שאין שום קשר. מוסינזון נזהר מאוד מיצירת זיהוי פוליטי של חסמבה. ככל שזכור לי, שום גורם פוליטי לא השתמש בשירותיה כדי לבצע פעולה אידיאולוגית-שלטונית. חסמבה לא הקימה התנחלויות, לא חסמה כבישים ולא היכתה חפים מפשע. הפעולות שביצעה היו בעלות אופי של תיקון המצב והשבתו לקדמותו ולא של יצירת שינוי. חבל שאינך מבחין במגמה הזו ומבדיל אותה מהתנועות המשיחיות שעליהן אתה שב וכותב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חסמב''ה וההתנחלויות [חדש]
עדו   יום ג', 14/09/2010 שעה 9:55
בתגובה לאורי קציר
חסמב''ה רתומה לשורות הימין המשיחי כפי שכל המדינה רתומה לשם מרצונה מזמן גם אם היא משקרת לעצמה שלא.
אמיל והחברים שלו תפסו גנב בלי המשטרה, גם השביעיה הסודית, היו גם ילדים שהשתתפו בקרבות והפכו למלכים אבל בארץ דמיונית בשם 'נרניה'.
האמת היא שקראתי גם ספר בשם 'רסמוס ובולע החרבות' שבו ילדים אכן נשלחים להפיל פושעים בפח, בשביל ספר זה בסדר, במציאות זה לא היה עובר, שום שוטר לא היה לוקח את הסיכון הזה.
עכשיו תאר לך שמפקח המשטרה היה שולח את אמיל לתפוס את הפושע? שהשביעיה הסודית היתה מקבלת ממשטרת הוד מלכותה אקדחים ורובים כדי לסייע בפעילותה המבורכת בעזרה לחוק?
כן, אני יודע שחסמב''ה זה רק ספר אבל הוא ספר שמכיל בתוכו תמונה מאד שטחית ושקרית של החברה הישראלית והערבים בו הם תמיד טיפשים ועילגים שעדיין לא ראו את האור (עד שירון זהבי יראה להם ואז הם מיד חוזרים בתשובה). אין להם אולי טענות לגיטימיות על עוולות שקרו להם, אין כפרים הרוסים אין ביזה ואין טבח, אני זוכר כמה התקוממתי כשקראתי את המשפט ''מתוך השבויים שחזרו מסוריה 9 היו מטורפים לחלוטין'' מנוולים הערבים האלו הא? אחר כך למדתי שבנוגע ליחס לשבויים, נו... גם כאן לא סיפרו לי הכל. זה גם נכון למצב בתוך המדינה, נערי חשב''ז רק צריכים איזה נאום ציוני טוב שיסדר להם את הראש והכל יהיה בסדר, זו לא המדינה שדפקה אותם ואת הוריהם והזניחה אותם במשך שנים .(טוב צריך תקציבים בשביל המערה החשמלית לא?) אגב, שמת לב שירון הוא 'המפקד' תמר היא 'הסגנית',אהוד הוא 'שמן' עוזי 'רזה' אבל רק מנשה הוא 'תימני'? לא ממש לא פוליטי, רק דובר מפאי''ניקית שוטפת ושום שפה אחרת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חסמב''ה וההתנחלויות [חדש]
מולי   יום ב', 20/09/2010 שעה 21:46
בתגובה לעדו
הערת ביניים: בחלק מסיפרי ''חבורת הבלשים והכלב'' של אניד בלייטון, המפקח מבקש את עזרת החבורה...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יסוד ריאליסטי נוסף [חדש]
sub   יום ב', 13/09/2010 שעה 23:38
לטעמי היה יסוד ריאליסטי חזק נוסף. קשה לי לומר על סמך שאריות הזכרון כמה דומיננטי זה היה, אבל היה ברור מהקריאה שמדובר במשהו אמיתי, כיוון שהגיבורים יכלו לקרוא אודות מעלליהם בעיתונים, ואם אני זוכר נכון, גם בספרים שפורסמו אודותיהם. אותם ספרים שאנו קראנו בעצם. כך שהקריאה בספר היתה כמו לקרוא עיתון, ולדעת שמושא הכתבה יכול לקרוא אותה אף הוא, במקביל אליך.
זה היה נורא קסום וחריג כילד, וזה עדיין די נדיר למצוא התיחסות כזו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©