הודעת הפרישה של דון קישוט
יום ו', 02/04/2010 שעה 23:22
הבלוגר המכנה עצמו ''חסר מעש'' הודיע לאחרונה על כוונתו לסגור את הבלוג שלו. ''בעוד שלושה חודשים, יחגוג בלוג זה ארבע שנים לקיומו'', כתב, ''חשבתי שאין תאריך הולם מכך לסיים''. הכותב התאכזב ממספר הכניסות הנמוך, מכמות המגיבים הקטנה ומחוסר היכולת שלו להביא בכתיבתו לשינוי במציאות האקטואלית שלנו. ''חסר מעש'' הוא בלוגר טוב. אפילו טוב מאוד. הבעייה היא שהיעדים שהציב לעצמו קשים מאוד להשגה גם עבור בלוגרים פופולאריים ממנו. כך קרה שבעוד אני קורא את הפוסט בו הודיע על פרישתו המתקרבת, הבנתי שכמעט כל הנימוקים שהביא ה הרמה להנחתה לפוסט שאולי הכותרת שנתתי לו אינה המתאימה לו ביותר. הכותרת הסבירה יותר היא ''בלוג עם פרופורציות''. כי כאשר הבלוגר עושה מראש תיאום ציפיות ואינו מעמיד לעצמו משימה של שינוי המציאות, גם האכזבה שלו לא תהיה גדולה כל כך.









לפני מספר ימים הודיע הבלוגר המכנה עצמו ''חסר מעש'' על סגירתו הקרובה של הבלוג שלו, ''ארכיון דון קישוט''. בפוסט טרום-פרידה שהעלה, פירט את הסיבות המדויקות לפרישתו מכתיבה. כשקוראים את הסיבות הללו, קל להיווכח שהן מהוות הרמה להנחתה לפוסט דוגמת זה שהתחלתם לקרוא עכשיו, דהיינו הצורך לתאם ציפיות בבלוגוספירה.

אפתח באקסיומה: בלוגר הוא אדם שרוצה להשפיע. השפעה אינה בהכרח מתן אפשרות לבלוגרים להתוות את מדיניות הגרעין של ישראל או לנהל את מרכז ההשקעות במשרד התעשייה והמסחר. לא נכון. השפעה היא היכולת לעניין אחרים בטקסט שאתם מפרסמים ולעתים גם לגרום להם להגיב. אמנם, כשמנסים לחשב את עוצמת ההשפעה יש גם חשיבות לאלמנטים נוספים כמו כמות המגיבים, זהותם, הסטאטוס החברתי או המקצועי שלהם, רמת השפעתם על קוראים נוספים ושאר עניינים מסוג זה – אבל לפי שעה אני מעדיף להשאיר אותם בצד. הם אינם חלק אינטגראלי מהדברים שאני רוצה לומר כאן.

''לכתוב בלוג או לא לכתוב בלוג?'' שואל ויליאם שייקספיר בקריקטורה הזו. אכן, סוגיה רלוונטית (מקור תמונה 1).

ייאמר מייד, ''חסר מעש'' הוא בלוגר טוב מאוד. הוא כותב היטב, הוא בהיר ומנומק, הוא יודע היטב את המלאכה. הוא אינו נגרר לעתים תכופות לפופוליזם המאפיין חלק מהכותבים האחרים בבלוגוספירה, וזו אולי גם אחת הסיבות לכך שיש בלוגרים עם נתוני כניסות גבוהים משלו. דומה כי הבעייה המרכזית המבצבצת מאותו פוסט שעליו דיברתי הוא הקושי בהתאמת הציפיות שלו מהבלוג למציאות השוררת בבלוגוספירה שלנו.









''חסר מעש'': ''הפוסט הראשון, וגם השני, בו הושטתי יד לעולם, זכו לאפס תגובות. הייתה זו סטירת לחי כואבת, אבל חיונית. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לרחם על עצמי, ובמקום לכתוב על דברים שאני רוצה לומר, בחרתי לכתוב על דברים אותם אחרים רוצים לשמוע. במשך תקופה ארוכה, זה עבד. הפוסטים שלי, שפנו למכנה המשותף הרחב ביותר, זכו לפרסום מה. הם פורסמו בבחירת העורכים, בעמוד הראשי של נענע, באתרים של מטות מאבק שונים, קיבלתי כניסות רבות, ולרגע הרגשתי שמצאתי את הנוסחה, ושאני בדרכי להפוך לבלוגר משפיע. למרות זאת, משהו היה חסר..''

''חסר מעש'' ניסה להתאים את עצמו, על פי עדותו שלו, למכנה המשותף הרחב ביותר. לא בדקתי לאחור מהו המכנה המשותף הזה, אבל ברור שהשיקול הזה נבע מהרצון (ושמא מהצורך) לצבור יותר כנסיות, להפוך למקובל יותר על כתבי הרשת ועורכיה באתרים כאלה ואחרים ולהיות למקור לציטוטים באתרים חברתיים. זו שאיפה לגיטימית בהחלט, אלא שהיא חרב פיפיות. ממש כפי ש''חסר מעש'' נקט בדרכים הללו, עשו זאת בלוגרים רבים נוספים, בדרך כלל ממניעים דומים. שלא לדבר על כך שדירוג הוא עניין המעיד על טעמו האישי של המדרג, ותו לא. יתר על כן, בכותבו על נושאים שלשיטתו היוו את עיקר עניינם של אותם קובעי טעם, ''חסר מעש'' חש מחוץ לטריטוריה הטבעית שלו (כלומר, הנושאים המעניינים אותו ושעליהם התכוון לכתוב במקור).

לקח ראשון: תכתבו על מה שמתחשק לכם. רוב הקוראים לא יתחברו אל הנושאים שמעניינים אתכם, אלא אם כן אתם מקושרים, חברתית ומקצועית, למעגלי השפעה רחבים במערכות המדיה עוד מהתקופה שקדמה לפתיחת הבלוג. במשך הזמן יגיעו אליכם קוראים נוספים, כאלה שדווקא מתעניינים בנושאים שעליהם בחרתם לכתוב. חבלי הלידה הם לא קלים, כרוכים בחוסר-פופולאריות ולעתים יכולים לדכדך. אז מה. שימו לב: הדברים שמעניינים אתכם ברשת, וזה מה שחשוב. תקפידו רק שהם ייראו רציניים ומקצועיים וכל השאר זה עניין של זמן.









''חסר מעש'': ''הרגשתי שככל שהבלוג מתקדם, אני נמחק. “בסדר, אתה יודע לכתוב פוסט ביקורת'', אמרתי לעצמי, ''אבל מה אתה יודע לכתוב חוץ מזה''. ישבתי וניסיתי לכתוב בסגנונות שונים. בהתחלה ניסיתי לכתוב פוסטים באנגלית. פשוט אהבתי את הדרך בה השפה נשמעת, אפלה, כה שונה מעברית. הוספתי למעלה הערות, שזה לא פוסט רגיל, רק התנסות, ושלא באמת חייבים לקרוא. התגובה הייתה נזעמת, וכמה אנשים ביטלו את המנוי. הרגשתי שאני מאכזב אנשים, והפסקתי לכתוב באנגלית כאן.

''קצת לאחר מכן, התחשק לי לכתוב סיפורים. הבעיה הייתה, שיכולת כתיבת הסיפורים שלי מפגרת בשנות אור, מאחורי יכולת הביקורת הפוליטית שלי. בכל זאת ניסיתי, והתגובות שקיבלתי היו שזה ארוך מדי. או במילים אחרות שקוראים השתעממו באמצע, והחליטו לעזוב. אתם בוודאי מבינים שזה לא הדבר הנעים ביותר לשמוע.

''ניסיתי לכתוב פוסטים קצרים יותר, אבל אז אנשים אחרים התלוננו, שהם אוהבים את הארוכים, ובלאו הכי, אני לא מרגיש שאני יכול להכניס את כל מחשבותיי לפסקאות קצרות. החיים מורכבים מדי, השיקולים מורכבים מדי, ואולי המינגווי וסלינג'ר יודעים לתמצת את דבריהם לשלושה משפטים בעלי עצמה, אך אני לא המינגווי, ולא סלינג'ר. הרגשתי שאני לא באמת עושה את מה שאני רוצה''.

אחרי בחירת נושאים שהייתה מושפעת ממה ש''חסר מעש'' זיהה כטעם הקהל, הגיע תורו של שינוי הסגנון. שוב: הסגנון הוא אתם. לגיטימי לחלוטין – ואף רצוי – לנסות לשפר כל הזמן את המוצר הסופי. שהמשפטים יהיו ברורים יותר, שהתחביר יהיה נכון יותר, שהתמונות תהיינה רלוונטיות יותר. אבל הסגנון, כלומר היכולת לכתוב בדרך שמביעה באופן הברור ביותר את השקפותיכם ואופיינית רק לכם, הוא אתם. אי אפשר לנהל אתר בצורה סבירה כאשר תגובות הקוראים מכתיבות לא רק את הנושאים אלא גם את סגנון הכתיבה עליהם. אין בזה שום היגיון. השמיכה תמיד תהיה קצרה מכדי לכסות את כל הבלתי-מרוצים. באותה מידה אפשר כבר לפתוח אתר ריק ולפרסם בו שורה של משאלים המבקשים מהקהל לבחור נושאים לפוסטים, תמונות, כותבים וכל דבר אחר.

לקח שני: אל תשנו את אופי הכתיבה שלכם בגלל ביקורות הגולשים. מי שאוהב אתכם יישאר אתכם משום שהמאפיינים הבסיסיים של הבלוג – תוכן, סגנון, הכותב עצמו – מרתקים אותו. מי שלא, ממילא הסיכוי שישוב לבקר דרך קבע נמוכה למדי.









''חסר מעש'': ''אני מרגיש שבמשך ארבע שנים אני כבול בסגנון ספציפי מאוד, ולא יכול לסטות ממנו. אם להודות באמת, אחרי ארבע שנים, די נמאס לי לכתוב שביבי עובד על כולם בעיניים. שהסיבה העיקרית שישראל לא נפגעה מהמשבר הכלכלי זה לא המהלכים ה''חכמים'', שביבי עשה, אלא שהקיפאון של המשק מנע מביבי לעשות הרבה מאוד מהלכים טיפשיים שהוא רצה, מיתן את המכה, וכך הציל אותנו. וככל שביבי מנסה להגמיש של המשק, אנו מתקרבים לפשיטת רגל לאומית. כן, זה יפה ופיקנטי לשמוע, וזה כל כך קל מצידי להראות את זה בכל מיני חזיתות שונות: החיסכון הפנסיוני, התשתיות הלאומיות, האשראי הבינלאומי, הקצבאות. אבל גם אם אתם, קוראיי הנאמנים, לא מרגישים זאת, אני מרגיש שאני חוזר על עצמי, וממחזר את עצמי.

''פעם בשבוע אני מתיישב לשעה מול המחשב, כותב פוסט שדי דומה לאחרים: מראה את הבעיה, מראה את הפתרון המוצע, לפעמים מראה שהפתרון לא פותר את הבעיה, ולפעמים שהוא רק מחמיר אותה. מוסיף בסוף קינה על כך שהמדינה מתדרדרת לעוד שלב, ומחכה לתגובות''.

כאמור, ''חסר מעש'' רצה להשפיע. יתכן שחשב שכתיבתו תשכנע את הבוחרים לסגת מעמדותיהם או, רחוק מזה, גם להקים תנועת מחאה שתזעזע את כסאו של ראש הממשלה. אבל זהו, שלא. כגודל ציפיותיו, כך ממדי אכזבתו. הוא חש שקוראיו לא השתכנעו. אין לי מושג כיצד היה עליהם להביע את שכנועם, אבל השורה התחתונה ברורה: בנימין נתניהו ממשיך לבצע מדיניות ש''חסר מעש'' חולק עליה, שינוי אינו מסתמן באופק ו''חסר מעש'' סבור שזה בגלל שהבלוג שלו אינו מצליח להוציא קוראים מתרדמתם. יתר על כן, הוא אף מאוכזב מכך שמבקריו אינם מגיבים על הפתרונות שהוא מציע, ושלטעמו יש בהם כדי ליצור ישראל טובה יותר.

לקח שלישי: חשבו בפרופורציות הנכונות. תשכחו מהשפעה בקנה מידה לאומי. אני אומר את זה בצורה חד-משמעית, משום שעל פי ההיגיון הפשוט מאחורי כל בלוג (כמעט) עומד אדם אחד. אדם בודד אינו יכול להניע תהליך פוליטי, שלא לומר היסטורי. הוא חייב להסתייע לשם כך בגורמים שמחוץ לשליטתו. כל ההתארגנויות הפוליטיות שהתבצעו ברשת, ללא יוצא מן הכלל, לא הצליחו להוות גורם מפתח בתהליך של שינוי פוליטי. בדרך כלל הן הראו על מכנה משותף רחב של בלוגרים אחדים – לפעמים אף עשרות בלוגרים – אבל לא מעבר לכך. לעתים הן בישרו על נכונות להילחם יחד למען מטרה משותפת, אבל מעולם לא פרצו את מעגלי הברנז'ה של הפעילים.

אשר לנתניהו, קצת קשה לי להאמין שהוא קורא בלוגים. פוליטיקאים בימינו מוטרדים יותר מכתיבתם של כתבים מדיניים ופוליטיים ומעמדותיהם של פובליציסטים מובילים מעיתונות הפרינט. אפשר לא לאהוב את מה שאני אומר, אבל אין ספק שבעת הנוכחית יכולתם של עיתונאים כנחום ברנע, סבר פלוצקר, רביב דרוקר וירון דקל להשפיע על אישים פוליטיים והתנהלותם גבוהה משל כל בלוגר פעיל, איכותי ככל שיהיה. מי שלא מקבל את המציאות הזו, טומן ראשו בחול. לגיטימי להאמין שזה אינו המצב הרצוי ואף לפעול לשינויו, אבל לפי שעה זה מה שיש.









כשקראתי את ''חסר מעש'' חלפה בי תחושה של דז'ה וו. נזכרתי בכל הפעמים בהם הצעתי פתרונות לבעיות השעה ונתקלתי באדישות. ישבתי עם שני חברים, ניסחנו יחד הצעה לשיטת בחירות שטרם הוגשה כאן, כזו המשלבת בין הפריימריז המפלגתיים לבחירות הכלליות, ופרסמתי פוסט מפורט ומנומק. הנחתי שיהיו כאלה שיתווכחו איתי, יסבירו לי שאני טועה ויאתגרו את ההיגיון שבבסיס השיטה. טעיתי. רק בודדים הגיבו. מאמרי אורח שפורסמו כאן הציעו שיטת בחירות אחרת, שיתרונה המרכזי באפשרות לחשב גם את קולותיהם של אלה שמפלגותיהם לא עברו את אחוז החסימה (ובכך להביא לייצוג צודק יותר). ההיענות הייתה מזערית. כך גם לגבי הצעה לחפור תעלה שתוביל מים מהים התיכון לכנרת, כאשר המים יעברו קודם לכן דרך מתקן התפלה ובנופלם כמים מתוקים לכנרת ניתן אף יהיה להפיק מהם אנרגיה ולחסוף בפחם, בגז ובשאר חומרי גלם מסוג זה. התגובות היו מינימאליות. פעמיים הצעתי מועמדים לנשיאות: פעם אחת (שבה הצעתי את אלי עמיר) סייע לי בכך בלוגר מוכר ואף פורסם דיווח על הפוסט באתר חדשות פופולארי, כך שהיא עוררה תשומת לבה מסוימת; הפעם השנייה (שבה הצעתי את עמרם מצנע ומאיר שלו) כבר זכתה לתגובות ספורות בלבד. עובדה שאחרי השקעה רבה כל כך בחשיבה, בבדיקה ובניסוח מקבלים משוב לא משמעותי כמותית עלולה לגרום לתיסכול.

כך שגם כאן רצוי לבצע תיאום ציפיות. הרשת אינה מעריכה יצירתיות. היא מקדשת פופוליזם טהור, התבטאויות פרובוקטיביות ובדיחות בשקל. מי שרוצה ללכת לכיוונים האלה, שיהיה לו לבריאות. אני עצמי משתדל שלא להיות שם ולכתוב רק על מה שמעניין אותי. זה עולה לי בלא מעט כניסות, אבל במסגרת אותו תיאום ציפיות הגדרתי לעצמי מראש שמדד כזה אינו בהכרח מה שמשקף עבורי את הצלחת הבלוג. יש דברים אחרים, חשובים יותר. אורך הפוסט יהיה האורך שאני אקבע, ולא דעת הקהל. אם זה לא נוח למאן דהוא, זו אכן בעיה - אבל לא שלי. ככל שאםכול, אכתוב תמיד בשפת אמי, הלא היא העברית. אני יודע שזה סוגר בפני כניסות של קוראים מחו''ל המדרים אנגלית ושפות אחרות. אולי, אבל קשה לי להתבטא בשפות אחרות ואינני רוצה לעבוד רק עבורם. ואני פשוט לא מצפה לגשם של תגובות על כל מאמר שלי. ברור לי שלעתים יש דינמיקה של גולשים המגיבים רק משום שראו תגובות רבות שנכתבו לפני כן והם רוצים להשתתף בפעילות הזו - ושברוב המקרים זה לא יהיה כך. גישה מפוכחת. למרבה השמחה, כבר חמש שנים וחצי שההשקפה המאוזנת הזו מוכיחה את עצמה.









חבל שכותב מוכשר כ''חסר מעש'' עוזב. הלוואי וישוב בו מכוונתו. והפעם, מהסיבות הנכונות.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הנה טיפ נוסף. [חדש]
SilentMike   שבת, 03/04/2010 שעה 0:39 אתר אישי
לא לחיות רק את הבלוג. לחיות גם מחוץ לבלוג. גם באינטרנט יש פורומים וכו' וגם מחוץ לאינטרנט, כך אומרים, יש עולם שלם. הבלוג זה משהו שאתה עושה. זה לא אתה. אם קוראים 0 אנשים אז זה אולי קצת מיותר אם מטרתך היא להשפיע, אבל אין צורך שיקראו אותך מאות אלפים. גם 20 איש זה יותר ממה שיקשיבו לך אם סתם תתחיל לדבר.

אני חייב לומר שזה קצת מוזר לי מה שהבחור אומר. פעם היו לי יותר מגיבים, אח''כ פחות, אח''כ שוב יותר ועכשיו פחות. אבל אף-פעם לא ממש איימו עלי באי-קריאה או ביקרו את שינויי הסגנון והנושאים התכופים שלי. כשכתבתי דברים שלא עניינו את הקוראים הם פשוט לא הגיבו, או הלכו להם בשקט, ולא ניסו לדחוף אותי לכתוב כרצונם. נשמע לי קצת משונה מה ש-''חסר מעש'' מתאר. אולי יש משהו בו שעודד את הדינמיקה הזו עם הקוראים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

למה בכלל לכתוב? [חדש]
ליאור   שבת, 03/04/2010 שעה 0:43
כלל אצבע ידוע הוא שאחוז המגיבים מהקוראים מזערי ביותר, אז אם אסור לתת למיעוט המגיבים לגרום לרפיון היד כי אין בו אמת.

הפעם הראשונה שנתקלתי ברעיון הכתיבה האלמונית אשר משנה סדרי עולם הייתה כשקראתי את ''המשחק של אנדר'', וגם אז הרעיון נראה לי קצת מוזר (וראה גם http://xkcd.com/635).

לדעתי הכתיבה צריכה קודם כל לתת במה לדעותיך ולסגנונך. הקוראים הם עניין משני.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חבל, ממש חבל [חדש]
יאיר יונה   שבת, 03/04/2010 שעה 15:46 אתר אישי
קודם כל, זה היה אחלה בלוג.
שנית, בלוגר לא יכול למדוד את עצמו בכמות המגיבים.
אני משתדל לקרא כל פוסט בבלוג הזה (אפלטון), אבל לרוב לא מגיב. נראה לי מיותר להגיד 'וואלה! אתה צודק!'. ברור שהכותב צודק, לראות עיניו, אחרת לא היה כותב את זה.
קוראי בלוגים מחפשים שימלאו אותם בהשראה, שיגלו להם דברים חדשים, ולאו דווקא להכנס לדיונים ו-וויכוחים, מה גם שבסופו של דבר, כל אחד נשאר איתן בדעתו, ומעטים האנשים שתתהפך דעתם בגלל פוסט או בלוג, בד''כ צריך משהו יותר גדול.

בבלוג שלי למשל, אני בודק את הסטטיסטיקות שלי, כמות הנרשמים לתפוצת מייל או סינדיקציה עולה בצורה מינורית, אבל זה לא ממש משנה לי כיוון שאני כותב קודם כל לעצמי, שנית אני יודע שאני בד''כ לא פונה למכנה המשותף הנמוך - אז צריך להתאים את הציפיות שלי (ואני לא אתפשר על נושאי הענין שלי בשביל לגייס קוראים), שלישית - כי המטרה שלי היא לחשוף מוזיקה טובה לאנשים שרוצים להחשף למוזיקה טובה, אז גם אם 'רק מאה איש' קראו פוסט שלי - זה מאה איש שיש מצב שחידשתי להם משהו.
דבר אחרון, והוא קריטי - במדיום הזה, צריך לזכור שכל דבר שכותבים, נשאר לדראון עולם, אלא אם האיראנים יבואו וישמידו את כל הסרברים. בשונה מעיתון שהיום קיים ומחר יעשו איתו משהו אחר שקשור לחיה שנושמת במים, הבלוגים נשארים לחסדי הגוגל.

כלומר, מה שכתבתי היום, בעוד שנתיים מישהו יקרא אותו, ולכן הסתכלות אמפירית מיידית על נתוני כניסות וכו' - הם חסרי טעם.

כמו תמיד, הכל שאלה של כוונה. אם כוונת הבלוג הייתה להיות פופולרי והוא משמיע עמדות לא פופולריות - חבל על כאב הלב. או שתזרום עם המאווים שלך, או שתפרוש מזה.
אם הכוונה הייתה לעמוד כל יום בהייד פארק הקיברנטי ולנאום, מול שני כלבים וסנאי או מול אלף איש - אין ממה להתאכב ואין ממה לפרוש.
במהלך שש השנים האחרונות היו לי מספר בלוגים, שבכל פעם נמאסו עלי פתאום וסגרתי אותם רק כדי להתחיל שוב כמה חודשים אחר כך. זו עבודה שלא מתגמלת בכסף, והרווח בה הוא רוחני בלבד ולהרבה אנשים, כולל אני, זה יכול להיות קשה.

מצד שני, לפני חודשיים זיהה אותי מישהו ברחוב בתור כותב הבלוג, ואמר לי שאלבום מסוים שהמלצתי לו עליו עשה לו את השבוע. הוא היה ממש נרגש ונרעש מזה שהוא פגש אותי, הרגשתי מינימום איל גולן לרגע. אם הצלחתי לעשות למישהו את השבוע, מה אכפת לי אם את אותו הפוסט קרא האיש הזה בלבד או אלף איש? כל העושה שבוע אחד למישהו, כאילו עשה שנים לעולם ומלואו, כמאמר חזלנו.

בקיצור, חבל על סגירת הבלוג, במיוחד מטעמים של הגדרה אישית, כוונות הרווח ,והגדרת מטרות הבלוג. אני חושב שיש סיכוי שעם מיקוד נוסף מצד כותב הבלוג, על הדברים שבאמת חשובים לו ושלשמם הוא פתח את הבלוג, הוא יכול להגיע למסקנות אחרות.

לסיום, מילה נוספת על המדיום. כותב הבלוג, ממש כמוך אפלטון, ממש כמוני, כותב את דעותיו.
אנחנו גם אומרים את דעותינו בשיחות סלון עם חברים.
האם דעתי הפוליטית המנוגדת לחברי, עליה אנחנו מתווכחים שעה שלמה במפגש חברתי, מצליחה לשכנע את חברי? לא. ממש לא. הוא איתן בדעתו. כל ירושלים - רק יהודית. ישראל - מדינה יהודית. שיהיה.
האם אני נוטש את חברי בגלל שלא הצלחתי לשכנע אותו? האם לא אכנס איתו שוב ראש בראש בשיחת סלון נוספת? לא. ממש לא. אני אשוב ואכנס איתו ראש בראש, עד שימאס לנו ונלך לדבר על משהו אחר, וגם בו נתווכח. מכבי או הפועל. העמלות של בנק פועלים או לאומי. טבע או קומברס. חום אימים או קור כלבים.

לעולם לא תצליח לשכנע את העולם בצדקתך לבד, כמו שכתבת אפלטון, ואנחנו עדיין אנשים חיים, נושמים ומתווכחים. לכל דבר יש מקום גם אם לא מסכימים איתנו, אבל אנחנו לא נפרוש מהעולם כי עמדנו עם שלט של הפגנה מחוץ לבית משפט, והשופטיםפרקליטיםעיתונאים חלפו על פנינו מבלי להתנצח איתנו.

בוא הביתה איש.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבלוגוספירה מקום לא צפוי [חדש]
ביילע   יום א', 04/04/2010 שעה 1:40 אתר אישי
אני מאד מסכימה עם הטיפ הראשון שלך לכתוב על מה שאתה אוהב ועל מה שמעניין אותך.
בניגוד למה שחסר מעש כתב, אני דווקא חושבת שקשה לחזות מראש את תגובת הקוראים או העורכים לתוכן הפוסטים. אני הרבה פעמים מופתעת איזה פוסטים שלי זוכים ל''הצלחה'' ואיזה לא.
נכון שאומרים שפוסטים פרובוקטיבים זוכים להתעניינות, אבל מניסיוני זה לא תמיד ככה. ראיתי פוסטים מומלצים בכל מיני נושאים, קשה להצביע על מכנה משותף לכולם.
מה שכן, נראה לי שהצורך לכתוב ולהביע את עצמך הוא המניע העיקרי לכתוב. אם כותבים במטרה להשפיע דרך הבלוג וזה לא עובד אז אפשר להבין את הרצון לסגור אותו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכים [חדש]
טל ירון   יום א', 04/04/2010 שעה 18:34 אתר אישי
מסכים שיש צורך בפרופרציות. כמו כן חשוב להבין שהבלוג שלנו הוא בלוג נישה, לאנשים שמעוניינים בנושאים דומים לשלנו. בלוג פופליסטי, הוא נחמד, אך לא בטוח שהוא באמת משפיע.

הניסיון להשפיע כמו עיתונאי בכיר בעיתונות ההמונית, נראה לי רחוק מלהיות ריאילי. לכל היותר, כתיבה בבלוג יכולה להוות אימון לקראת כתיבה בעיתון המוני.

אני חושב שהדרך לנצל בלוגים, לצורך השפעה שונה מהדרך המקובלת בעיתונות הישנה. בלוגים הם דרך לעצב ביחד דעות בתוך קהילה קטנה יחסית. ובכך לפתח דעות חדשות. לצערי, רובנו איננו מנצלים את המדיום לשם כך. וטוחנים את אותם רעיונות פעם אחר פעם. האמצעי הטוב ביותר לשם כך, שמצאתי, הוא לרצות ללמוד מאחרים. לגבש קהילה של קוראים/כותבים שמנסים לפתור ביחד דילמות. ולשפר כל הזמן את הידע.

חג שמח,
טל
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה דברים [חדש]
חסר מעש   יום ב', 05/04/2010 שעה 0:22 אתר אישי
תודה לכולכם על כל התגובות החמות. רציתי להעמיד כמה דברים על דיוקם.

1) אני לא מתוסכל מאופן ההשפעה של הבלוג שלי. קיבלתי במשך השנים פידבקים חיוביים מאוד. אני לא מרגיש ש''השפעתי'', אך בהחלט מרגיש שתרמתי. הרבה מהדברים שהיטפתי נגדם התבטלו, ודברים אחרים שהיטפתי למענם, עברו.

2) הבלוג שלי היה בדרכו להצלחה בקרב קהל הקוראים. אני בחרתי לסגור את הברז כי לא רציתי לכתוב על נושאים פופוליסטיים. עשיתי את ההחלטה הזו במודע. והרגשתי ,ועדיין מרגיש, שלם עם ירידת הכניסות.

הסיבה שאמרתי שאילו היה לי בלוג פופולארי לא הייתי סוגר אותו, היא שבלוג פופולרי הוא מקור הכנסה טוב. מן מקום עבודה. הבלוג הזה לא מהווה עבורי מקור הכנסה ולכן אני לא צריך לעשות את השיקול הזה.

הכותב צודק בכך שטעיתי רבות בצעדי הפתיחה של הבלוג, במטרות שלו ובמטרות שלי, בהגדרת הציפיות וכדומה. ואת הדברים האלה אקח לתשומת לבי. גם אתם הקוראים של הבלוגר הזה צריכים לקחת אותם לתשומת לבכם.

הסיבה לסגירת הבלוג היא בעיקר הרגשת מיצוי. הרגשת מיצוי היא המשכה הישיר של הרגשת הסיפוק. אדם לא מסופק, שלא מרגיש שהגשים את מטרותיו, לא ירגיש מיצוי, וימשיך לנסות להעפיל על ההר.

אני הבנתי שקהל הקוראים שלי ימשיך לרצות את אותו הדבר כל הזמן. אם הוא לא יקבל אותו, או שיקבל משהו שונה, בעיקר נסיוני ולא מהוקצע, יתלונן במקרה הטוב או יפרוש במקרה הרע. חלק מהמגיבים כאן, הם מ''פורשי'' הבלוג שלי כי לא מצאו בו את מבוקשם. בכל מקרה, הסיכויים להצלחת פורמטים חדשים עמו הם אפסיים. על כך אני לוקח את האשמה.

היות ואני לא מרוויח כסף מהבלוג, וצריך לעבוד למחייתי, אינני יכול לאפשר לעצמי לכתוב 2 בלוגים במקביל. מה גם שאני צריך להתאמן על הכתיבה בסגנונות אחרים, זאת משום שהתאמנתי אך ורק בסגנון אחד . לכן גמלה בי ההחלטה לסיים אותו באופן ''יפה'', ולהמשיך הלאה.

אולי אשנה את דעתי אם הנסיבות ישתנו, ואראה עוד אתגרים או עוד דברים שנותרו לי לעשות. אני מבטיח לשקול את מה שנאמר כאן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה דברים [חדש]
אורי קציר   יום ב', 05/04/2010 שעה 1:59
בתגובה לחסר מעש
אתר אישי
שמע, בלוג אינו יצירה ספרותית שאתה מוכר בכסף מלא. הוא הבעה אישית של מחשבות ורעיונות. כל אלה צריכים אמנם להיות מנוסחים היטב, אבל לא צריך להתייחס לזה כאילו אתה כותב עכשיו את ''מלחמה ושלום''. בכתיבת בלוג לומדים מהניסיון וממשיכים להתנהל תוך כדי למידה. גם אני למדתי דבר או שניים בכמה שנים שאני מנהל את הבלוג שלי ברשת, אבל מעולם לא חשבתי שטעויות סגנוניות הן סיבה לסגירה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני מסכימה עם יאיר יונה [חדש]
יעל   יום ב', 05/04/2010 שעה 16:26 אתר אישי
וגם אני פתחתי את הבלוג שלי קודם כל בשביל עצמי. אני נהנית מהכתיבה וחשבתי שטוב שתהיה לי מסגרת כלשהי ש''תחייב'' אותי להתמיד בה, מה גם שרציתי לפתח את עניין הצילום (שלא התאפשר לי בכתיבה בפורומים שונים). כמות הכניסות ותוכן התגובות הוא עניין נלווה, לא העיקר ובטח לא המניע או גורם שצריך להתיישר ולהתפשר לפיו. זה מוציא את כל הכיף. בשביל זה אפשר לעבוד בתחום, כשהעורך הראשי ושיקולי הרייטינג מכתיבים לך קווים מסויימים של סגנון ונושאים. למה לכפות על עצמך את אלו כשמדובר בזמנך החופשי והנאתך האישית?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©