הקישון כנשק פוליטי
יום ו', 12/11/2004 שעה 1:32

כאילו משום מקום צצה פתאום טרגדיית הצלילה בקישון ממקום מחבואה בין תאי הזיכרון הקולקטיביים. המסגרת: מאמר של יעל פז-מלמד מ''מעריב''. ההקשר: תמיכה במועמדותו של אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה ולראשות הממשלה. המסר: איילון היה אחראי לטרגדיה הזו; לא הוא האיש שתרצו כמנהיגכם העתידי. נפתחה המלחמה על הנהגת השמאל


הרשימה המתארכת של מועמדים המבקשים להתמודד על ראשות מפלגת העבודה מעידה, לכאורה, על הרצון לשדרג את סיכויהם לזכות בתפקיד הנכסף של ראש ממשלה. בפועל, תהיה זו אולי שירת הברבור של מפלגה מפוארת שאינה מודעת לכך שתפקידה ההיסטורי כבר בא אל קיצו.

הבה ונבחן את המועמדים. ראש וראשון להם (ומבחינת ההספק הציבורי שלו, גם ללא ספק הראוי מכולם) הוא שמעון פרס. הרקורד שלו, החל מבניית הקשרים האסטרטגיים עם צרפת (כולל אספקת הכור הגרעיני לישראל) וכלה בעיסקת החבילה הכלכלית שהביאה מזור למשק החולה ב-‏1985, מוכר וידוע. אפס, לפרס יש בעייה שכל ילד בישראל מכיר: הוא בלתי-בחיר. בחמש מערכות בחירות שבהן הנהיג את מפלגתו לא עלה בידיו לנצח באופן שיוכל להקים קואליציה בראשות העבודה וללא הליכוד. עם כל הכבוד להישגיו הביצועיים, בכל מדינה אחרת היה כישלון יחיד (ולכל היותר שני) מאלץ אותו לגנוז את רצונו להתמודד בעתיד. בישראל זה לא קורה. המסקנה ברורה: פרס (שבמידה רבה מזוהה עם הסכמי אוסלו, ש''הביאו'' לארץ ישראל המערבית את ערפאת והקימו את הרשות הפלשיתינית הנתפסת כחממת טרור) לא ינצח את אריאל שרון.

השני הוא עמיר פרץ. פרץ מציין בימים אלה תשע שנים בתפקידו כיו''ר ההסתדרות. שנים רבות כבר לא היה לגוף הבעייתי הזה מנהיג דומיננטי כל כך. פרץ זוכה לאהדה רבה בקרב חוגים אקדמיים ותקשורתיים המזוהים עם השמאל החברתי. חוגים אלה רואים בכריזמה שלו וביכולתו לארגן את ועדי העובדים הגדולים למיפגני כוח המכוונים נגד האוצר מחסום אפקטיבי אחרון בפני כלכלת השוק החודרת ופושה בכל פינה. פרץ ממצב את עצמו בימים אלה כאלטרנטיבה אידיאולוגית לליכוד (וגם לחלקים רבים בעבודה), בעיקר בעזרת הטיעון כי אין די cאלטרנטיבה מפלגתית-ארגונית ואין טעם בהחלפת אליטה שלטונית תאצ'ריסטית אחת באליטה דומה ממפלגה אחרת.

אבל גם לפרץ יש גם בעיות. בשתי מערכות הבחירות שבהן הוביל מפלגה משלו הוא לא הצליח לעבור את מחסום שלושת המנדטים, מה שממקם אותו בתודעה כבעל נישה פוליטית יחודית אך בלתי פופולרית. מעבר לכך, ישנו גם עניין הדימוי. במשך שנותיו בהסתדרות בנה לעצמו פרץ מוקדי כוח שהזכירו את אלה שהיו בעבר נחלתם של שליטי ההסתדרות הישנים, אימץ את כפילות המשרות (של יו''ר הסתדרות וחבר כנסת) שנגדה יצא בעבר ובשביתות התכופות שיזם עורר את כעסם של לא מעט בוחרים שכיום הוא מתמודד על תמיכתם. נוסף על כך, גם הציג לאחרונה תומך משמעותי חדש שלו, איש העסקים בני גאון, שעל אף אטרקטיביותו המשוערת אינו משתלב עם האג'נדה הטרייד-יוניוניסטית שפרץ ניסה לקדם בשנים האחרונות.

כניסתו של פרץ למאבק הזה מביאה בכנפיה גם ניחוח פריפריאלי. פרץ, כידוע, הגיע לפוליטיקה מראשות עיריית שדרות, העיר בה הוא מתגורר עד היום. לשדרות הגיעה משפחתו ממרוקו, מה שבמפלגת העבודה אולי יראו כנכס אלקטורלי של ממש. אבל קצת קשה לראות את פרץ משרטט את דיוקנו הציבורי מחדש כמזרחי שהתקדם באמצעות מפלגת העבודה.

שני מועמדים נוספים הם בנימין בן אליעזר ומתן וילנאי. הראשון יכול לזקוף לזכותו את העובדה שפעם כבר כיהן כיו''ר מפלגת העבודה (אם כי בבחירות שתוצאותיהן היו מפוקפקות למדי) וכמנגנוניסט יעיל. ברם, הסיכוי הנמוך שייבחר מול מועמדים כפרס, פרץ או ברק מעורר את הרושם שנכנס להתמודדות על מנת להעלות את מחירו כאשר יגיע השלב בו תתוגמל פרישתו בהבטחה לתפקיד מיניסטריאלי בכיר בממשלתו התיאורטית של מועמד בעל סיכויים טובים יותר. באופן טבעי, יש להניח שמדובר באהוד ברק, מי שפואד נמנה בעבר עם גדולי תומכיו (יחד עם בייגה שוחט).

וילנאי, שכיום איש אינו מחשיב כמועמד רציני, מעוניין למצב את עצמו כטוען לכתר גם לאחר הבחירות הקרובות. בישראל קיימת דנימיקה שמשדרגת את מעמדו של מתמודד על ראשות מפלגה ללא כל קשר למעמדו הקודם. יש לכך יוצאים מן הכלל (כמו חיים רמון, למשל), אבל בדרך כלל זה עובד. וילנאי מניח שזה גם מה שיקרה אצלו. לזכותו עומד ניסיונו הביטחוני העשיר, אבל גם העובדה שעדיין לא דבק בו כתם השערוריות וההדוניזם שהפך לנחלת חלק ממתחריו. גם הדימיון הרב במאפייני הדיבור שלו לאלה של יצחק רבין עשוי להזכיר לרבים את המקור. בסיטואציה מסוימת הוא עשוי להוות את הפתעת הבחירות, אבל לשם כך יש צורך בהצבעת מחאה רחבה - אירוע שנדיר לראות במפלגת העבודה. הסיכוי הגבוה יותר הוא שגם וילנאי יסיר את מועמדותו בתמורה להבטחה מיניסטריאלית נדיבה מצד מתמודד כלשהו.

את אהוד ברק שמרתי לסוף. המועמד האניגמטי והיהיר הזה זוקף לזכותו ניצחון היסטורי על אישיות שנחשבה עד אז לבלתי ניתנת להבסה, בנימין נתניהו. אישיותו השנויה במחלוקת של נתניהו הוציאה ב-‏1999 את השמאל אל הקלפיות וברק רק הרוויח מכך. יתכן שברק מאמין שגם הפעם יוכל לשחק בקלף הזה מול שר האוצר הנוכחי שרבים מנבאים כי יעמוד בראש הליכוד בבחירות הקרובות.

הופעתו מחדש של ברק מעוררת נוגדנים חזקים. לאחר כישלונו בקדנציה הראשונה שלו, הוא כבר פחות אטרקטיבי מבעבר, ובימים אלה פורסם על סירובו של מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (מיל.) איתן בן אליהו, להצטרף אליו. מחנה שלם בעבודה, בראשות פרס ורמון, כבר פועל נגדו. גם תומכים פוטנציאליים שלו מהססים, בזכרם את תעלוליו מהשנה וחצי בהם כיהן כראש ממשלה - החל מהמינויים הבלתי-מתאימים-במכוון שביצע בממשלתו (פואד, שלא עסק קודם לכן בנושא התקשורת, מונה לתפקיד שר התקשורת; שלמה בן עמי, אקדמאי בעל אוריינטציה מדינית אירופית וקשרים טובים בעולם, מונה דווקא לתפקיד שר לביטחון פנים), עבור דרך חוסר האונים שלו מול התנהגותה החריגה של ש''ס ופרשת העמותות הפיקטיביות וכלה ביחסי האנוש הבעייתיים ובניהול הכושל. גם העובדה שמי שמציג את עצמו כיורשו של רבין אך מתנהג בפועל כמיליונר שחצן ומנוכר מרתיעה רבים מהם.

אבל בהסתכלות מפוכחת יותר, ברק הוא מנצח אפשרי בהחלט. הוא, כאמור, האדם היחיד בארץ שאי-פעם ניצח את נתניהו, ובהפרש בלתימבוטל. הנהירה לכיוונו כבר החלה. מאמרים בתקשורת כבר מסבירים מדוע הוא מתאים יותר ממתחריו. כמה מהם משווים בינו לבין מתמודד אפשרי אחר על הנהגת המחנה שמשאל לליכוד. הכוונה היא לאלוף (מיל.) עמי איילון.

כמו ברק, גם איילון בחר לעשות לביתו לאחר סיום תפקידו כראש שירות הביטחון הכללי. באוקטובר 2000 מונה לנציגה בארץ של חברת ההשקעות האמריקנית אגרוקווסט, שמקימיה, היזמים ג'ייסון ברזילי ואלכס סנדל, הקיו גם את יצרנית המחשבים האישיים פקארד-בל. ביולי 2001 מונה ליושב-ראש חברת נטפים, שהיקף עסקיה בחו''ל מתסכם במאות מילוני דולרים. אבל בשונה מברק, איילון גם הודיע מראש על האג'נדה שלו ואף הרים פרוייקט וולונטרי שנועד לגייס אליה תומכים משכבות חברתיות מגוונות, הלוא הוא ''המיפקד הלאומי''.

בניגוד לברק, שהזוהר שלו הועם כבר לפני שנים ושאי-הציפיה לשיבתו בלט מאוד, הרי שיושרו האישי של איילון מעולם לא הוטל בספק. איילון, לפחות עד כה, מצטייר כמי שתוכו כברו. ברק, לעומת זאת, נראה תמיד כמי שאומר את דבריו בלב ולב וכמי שתמיד מסתתרת מחשבה מפותלת נוספת מאחורי הצהרותיו הרשמיות. איילון גם אינו סובל מהדימוי הנהנתני והמוחצן שדבק בברק. יתר על כן, בתקופה של חילופי משמרות פוליטיים ברשות הפלשתינית יתכן שקשרי העבודה שלו עם סרי נוסייבה אף יועילו לו במקומות בלתי צפויים.

איילון רוצה להיות ראש ממשלה. זו, בין השאר, אחת ממטרות עבודת השטח שעשה בשנים האחרונות. יחד עם זאת, כנראה גם הוא מבין שהפלטפורמה של מפלגת העבודה היגעה והמתפוררת אינה מתאימה לשם כך. בליכוד אין לו מה לחפש. גם שינוי היא גוף מתוייג מדי, שלא קל להשתלט עליו. איילון יקים, איפוא, מפלגה משלו, ויתמודד בראשה בבחירות לכנסת.

מי שאינו מצוי בנבכי שלוש המפלגות הגדולות אינו יודע עד כמה מפלגה כזו טורדת את מנחות מנהיגיה. בראש ובראשונה היא תגרוף, כמובן, קולות מהמרכז ומהשמאל. אבל ההערכה היא שאיילון יפנה גם לקהל שמימין לשינוי וינסה לנצל את המיאוס הכללי מהסתאבות הליכוד. להערכתי, מסוגלת תנועה בראשות איילון, שתנצל את הכמיהה הקבועה לראות מנהיג חדש, פרגמאטי ובלתי-מסואב, לגרוף מספר מנדטים דו ספרתי. הצבעה מאסיווית של בוחרי העבודה המתוסכלים לרשימתו תביא, כנראה, את המפלגה ההיסטורית הזו אל קיצה הפוליטי. באותו אופן מסוגל איילון גם להביא את יח''ד למצב בו היא תתקשה לעבור את אחוז החסימה. בחירות 1992 ו-‏1999 הוכיחו שהשמאל מוכן לצאת מהבית ולצעוד בהמוניו לתיבות הקלפי כאשר בראשו עומד מועמד בעל עבר ביטחוני מפואר שהילתו כגנרל טרם נשחקה ושמצטייר כמי שפונה אל קונסנזוס רעיוני רחב.

אצל ברק, אחד מאותם גנרלים, רואים את איילון כאיום העיקרי. על פרס, רמון, פרץ והאחרים מניחים שם (ביהירות אופינית, כמעט אפשר לומר) שניתן יהיה להתגבר בקלות. באותה יהירות אופיינית, נוטים שם להתעלם תקשורתית מהאיום הפנימי ולהפנות את כל החצים אל איילון. סנונית ראשונה הגיעה בדמות מאמר , סטנדרטי למדי, שפירסמה העיתונאית יעל פז-מלמד ב-‏11 בנובמבר ב''מעריב'' תחת הכותרת בחזרה לקישון הפוליטי. את עמי איילון היא מתארת שם, בביקורת זהירה, כמי ש''למרות הכל עוד לא לכלך אפילו ציפורן אחת קטנה בעולם האמיתי שבו מתקבלות ההכרעות''. את המיפקד הלאומי היא מתארת כ''עניין לתנועת הצופים, לא למי שמחשיב עצמו איש רציני ושבאמת רוצה לשנות כאן משהו''.

שימו לב, לעומת זאת, לשבחים שהיא מעתירה על ברק. המועמד החדש-ישן, לדבריה, ''מוותר על הכנסה של מאות אלפי דולרים בשנה, על חיים שקטים, על גיחות לטלוויזיה על תקן פרשן'' (ותגידו שאתם לא מתרשמים מהוויתור הזה). אבל משפט אחד קודם לכן נושא בחובו מסר מעניין הרבה יותר. ברק, אליבא דפז-מלמד, ''עוזב הכל וצולל שוב בנחל הקישון הפוליטי''. תיאור מעניין למדי, המכוון להזכיר לכולנו מי היה מפקד השייטת ומפקד חיל הים בתקופה בה צללו לוחמים מובחרים בנחל המזוהם, נפגעו קשות מהרעלות כימיות ולקו בסוגים שונים של מחלת הסרטן. למי ששואל את עצמו מה הנשק שבו ישתמש ברק גילתה יעל פז-מלמד חלק מהתשובה: איילון אינו מסוגל לקבל את ההחלטות הנכונות והבאתו לדרגת המנהיג, במשתמע, תסכן את הכפופים אליו ממש כפי שסיכנה את חיי פקודיו בצבא.

הקרב החל, איפוא, ויחד עימו גם נשלמת והולכת המילטיריזציה של המערכת הפוליטית. בבחירות הבאות יתמודדו, מטעם המפלגה השלטת, מפקד יחידת העלית הראשונה בתולדות צה''ל או הקצין בממשיכתה המיתולוגית-לא-פחות של אותה יחידת עלית. מטעם האופוזיציה יתמודדו הרמטכ''ל לשעבר או ראש השב''כ לשעבר. הערצת גנרלים הייתה אצלנו תמיד תופעה רווחת, קל וחומר בימי מלחמה. את סדר היום האזרחי הגנרלים ישאירו לאחרים.
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
קצת השגות [חדש]
אמיר ח.   יום ו', 12/11/2004 שעה 4:00
א. שימוש בטקטיקה מן הסוג שאתה מצביע עליו הוא בבחינת חרב פיפיות עבור ברק, גם אם ירדו פרשות צאלים ומדחת מסדר היום השוטף להבותיהן עדיין לוחשות וכפי שציינת
באחת הפסקאות הקודמות בקר איבד מזמן את החסינות
השמורה למוחזקים כאלילים בעיני הציבור.

ב. ריבוי הגנרלים בהנהגות המפלגות (וגם בראשות גופים אזרחיים אחרים) הוא תולדה של הפניית מיטב החומר האנושי
לשרות הצבא. יכולתם והכישורים המאכזבים המאפיינים
קבוצה זו נובעים ממסלולי הכשרה לוקים בחסר בתוך הצבא,
(בעיה שעמד עליה אורי מילשטיין).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קצת השגות [חדש]
אורי קציר   יום ו', 12/11/2004 שעה 23:54
בתגובה לאמיר ח.
אתר אישי
אני סבור שבתקופת מלחמה (וישראל מצויה בעימות מזוין שנמשך כבר לאורך עשרות שנים) יש ציפייה מגנרלים לפתור בעיות ביטחוניות קריטיות באמצעות שיגורם להנהגה הפוליטית. לאורך זמן, הדבר יוצר בעייה משום שהקודים וההתנהגויות בסביבה הצבאית שונים לחלוטין מאלה שבסביבה האזרחית. במובן הזה, אולי היה כדאי שאיילון ימתין קצת טרם ייכנס למשחק הפוליטי האמיתי וישלים את ההתסגלות שלו לחיים האזרחיים. אגב, הדבר נכון גם לגבי גנרלים מסוגם של אהוד ברק, יצחק מרדכי, מתן וילנאי, גדעון עזרא ואריאל שרון.

אני מסכים איתך שבצבא הם אינם מקבלים את מלוא הכלים להתמודד עם המציאות האזרחית, וזו נתפסת בעיניהם תכופות כביורוקרטיה מיותרת וכמנגנוניזם מיותר. רק לאחר מכן הם מבינים שבחיים הפוליטיים המידרג אינו בהכרח מחיבי ושהם אינם יכולים להורות לאחרים מה לעשות אלא חייבים לרכוש את אמונם ותמיכתם בשיטות של תן וקח.

מה שנוגע לאהוד ברק, אני חולק עליך. ברק, לשיטתו, יצא נקי מדוח הוועדות הציבוריו שבדקו פרשיות בהן היה מעורב, החל מפרשת צאלים, עבור דרך העמותות הפיקטיביות וכלה בוועדת שמגר שבדקה את מהומות אוקטובר 2000. פורמלית, לפחות, הוא יכול להצביע על ניקיון כפיים. מאחר ונושא הצלילה בקישון מעולם לא נבדק על ידי גוף ציבורי רציני שאינו נגוע בניגוד עניינים, הוא יכול לנסות ולהשליך את מחדל הקישון על עמי איילון. מאחר ויש לי היכרות מסוימת עם ברק, לא אופתע כלל אם זה אכן מה שיקרה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אם מותר לי להמר [חדש]
רוני ה.   יום ו', 12/11/2004 שעה 23:05 אתר אישי
אני חושב שהקרב יהיה ברק מול פרץ.

איילון בעיני אינו קרוץ מהחומר של ברק או נתניהו. לדעתי הוא איננו מנהיג ברמה הלאומית כמוהם. וגם במבחן הכלכלי הוא די כשל. ארגוקווסט היא כישלון (נדמה לי שפשטה רגל) ובנטפים הוא גילה שהוא לא יכול לשכנע אפילו את חברת הקיבוץ להצביע בשבילו,

למתן וילנאי בעיני אין מה להציע פרט לזה שהוא בחור נחמד ומקושר היטב. למרות שהוא היה מועמד לרמטכ''ל, הוא עושה עלי רושם של הולך בתלם, ודי מפונק.

בנימין בן אליעזר גמר את הסוס מזמן, וברור לכל שהוא לא ממש מועמד.

אני חושב שעמיר פרץ הוא אפשרות ממשית. ראשית כי נתניהו סימן אותו ככזה, ובכך הוא כבר מראה שהוא מתכונן לזה. שנית, כי הוא עלה נכון על התהליך ההיסטורי שמפלגת העבודה עוברת עכשיו והוא הפיכתה לשמאל אמיתי. פעם העבודה היתה מפלגת מרכז עם נטיה פוליטית קלה ימינה ונטיה כלכלית חזקה ימינה. בשנים האחרונות, העבודה מתיישרת עם תנועות שמאל אחרות בעולם ועם ה-Labour הבריטי וכד' ותופסת את מקומה בצד השמאלי של המפה הפוליטית. זה תהליך שעוד לא הושלם אבל פרץ מבין אותו היטב. ושלישית, הוא אמנם לא איש ביצוע אבל הוא יודע לנשוך, וזה גם משהו.

ומכולם, ברק נראה לי בכל זאת המועמד הכי ריאלי. עם כל חסרונותיו, התפקיד אינו גדול עליו כמו שהוא גדול על האחרים.

אבל אם אינני טועה, לדעתי זה הכל תיאוריה, כי אין לאף אחד מהמועמדים סיכוי כלשהו להיות ראש הממשלה הבא. גם כי את פצעי אוסלו נמשיך ללקק עוד זמן רב. וגם כי המגמה העולמית עכשיו היא ימינה, וישראל לא תהיה יוצאת דופן בזה, לדעתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אם מותר לי להמר [חדש]
אורי קציר   יום ו', 12/11/2004 שעה 23:46
בתגובה לרוני ה.
אתר אישי
רוני, אני לא בטוח שאני מסכים עם כל הנחות היסוד שלך. ראשית, על אף העובדה שפרץ מייצג אג'נדה ששונה לגמרי מהמקובל בעבודה בעשרות השנים האחרונות, אני בספק אם יצליח לשכנע את המעמד הבינוני-גבוה השבע שמצביע עבור מפלגה זו באורח מסורתי להצביע עבורה. מבחינתם, מדובר בהצבעה כמעט בלתי-רציונלית: פרץ יעלה את שיעורי המיסוי על האוכלוסיות המבוססות ויפחית את המיסוי על האוכלוסיות החלשות. זו אולי כלכלה פרוגרסיבית במובן המסורתי של המילה, אבל לא בטוח שהיא תואמת את האינטרסים הכלכליים של בוחרי העבודה.

להערכתי, יש שני מפתחות להצלחה בבחירות הללו. האחד הוא בכוחם של מתנגדי ברק (פרס, פרץ, רמון, וילנאי) להציב מולו מתמודד רציני. פיצול בין מועמדים מתנגדי ברק יבטיח את ניצחונו של האחרון. הדבר כבר התרחש פעם אחת, באביב 1997, כאשר מולו התמודד יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה. ברק זכה בחמישים אחוז מהקולות ואילו המחצית השנייה התחלקה בין השלושה האחרים. מועמד יחיד, סביר להניח, היה יכול לסכן את ברק הפופולרי באופן ברור יותר ולמיצער לארגן סביבו אופוזיציה לוחמת ובעלת סדר גודל משמעותי.

המפתח השני נראה כעת כמעט שולי, אבל הוא קריטי: האם יחליט עמי איילון להתמודד על ראשות העבודה או שיקים מסגרת פוליטית נפרדת. אם יחליט איילון להתמודד על ראשות העבודה (כפי שהדבר נראה כעת), סיכוייו למשוך תמיכה ציבורית שתעלה על 25 מנדטים יהיו נמוכים. אם, לעומת זאת, יקים מסגרת חדשה, עשויה התמיכה שיקבל גם מהמרכז ומהימין המתון להביא לכדור שלג שבסופו התפוררו מוחלטת של העבודה. אם כך אכן יקרה, אולי יצליח השמאל להתגבש סוף סוף מאחורי מנהיג מוסכם אחד.

אני מסכים, יחד עם זאת, שבמידה ותמונת המצב בעבודה תיוותר כפי שהיא כעת, לעמיר פרץ יש סיכוי טוב לקבל את תמיכת מתנגדי ברק. בוא נאמר ככה: אם ברק, פרץ ואיילון יתמודדו על ראשות המפלגה הזו, קשה לי להמר מי יהיו השניים שיעלו לסיבוב השני (ויהיה סיבוב כזה).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לשמאל אין מנהיג [חדש]
מונס   יום ד', 17/11/2004 שעה 22:38
מכל המאמר הזה מצטייר דבר אחד עיקרי, לשמאל אין מנהיג כריזמטי שכולם ילכו אחריו, כולם שם טכנוקרטים, ולאף אחד מהם את הכריזמה ואת החומר ממנו קורצו נתניהו ושרון. אני אישיתי השלכתי את יהבי על אדם אחד וזהו אברהם בורג, אבל גם אותו גלגלי הפולטיקה שחקו.

למעשה נשאר רק שמעון פרס שמוכר בזכות השיגיו אולם היות ואין מנהיג לשמאל נבחרים מנהיגי הימין. ובינינו זה דווקא טוב, כי כמו שאמרנו אורי בשיחה בינינו, בארץ הזו הכל הולך הפוך, וכך יוצא שהשמאל יודע לנהל טוב מלחמות, והימין יודע להביא את השלום.

ועפ''י מצב העניניינים כיום, הרי שעצם העובדה שדווקא שרון ''עבר לשמאל'' אין גושפנקא טובה יותר לתהליך השלום .

רק תחשוב מה היה קורה אם פרס היה מוביל את המהלך הזה.

ולגופו של עניין, עד שלא תקום מנהיגות אחרת בשמאל, הימין ימשיך להיות בשלטון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ברק שגה, ועוד כמה מילים על ... [חדש]
מונס   יום ד', 17/11/2004 שעה 22:46
מפלגת מרכז

אני לא מבין מה חושב ברק , ולמה הוא חוזר, כי במקום שאינך רצוי, חבל על המאמץ שלך, חבל על האנרגיה והכוחות. מברק עוד נשארו זכרונות לא נעימים, וצריך לזכור כי ברק נבחר לא בזכות עצמו אלא בשל המיאוס מנתניהו, ואז עוד היו בחירות ישירות, מה שנעלם היום.

ברק חוזר לפוליטיקה ?? נשמע מוזר.

לגבי עמי איילון, אני לא מכיר אותו יותר מדי, ואם הכוונה להקים שוב מה שנקרא'' מפלגת מרכז''. אז בא לי לצעוק ''ב ח י י כ ם''.

כמה מפלגות כאלה עברנו, מה נשאר ממפלגות כאלה אחרי הבחירות. ( ועוד נוסיף על זה שמנהיג מפלגה כזו הואשם בהטרדה מינית ).

אכן, שינוי מיצבה את עצמה כמפלגת מרכז וזכתה בכמות מנדטים נכבדה, אך האם היא באמת מפלגת מרכז??? זאת נקודה למחשבה.

במצב של היום לדעתי לפחות, הרי שרון נמצא בהכי מרכז שיכול להיות. וגם במצב מעניין, אולי אין לו רוב במפלגה שלו, אבל יש לו רוב בציבור. אז מה שוב צריך מפלגת מרכז? מה החידוש שיביא עמי איילון בהשוואה לשרון?? איזה שינויים יכול להציע עמי איילון בהשוואה לשרון??
נכון, היוזמה אולי ברוכה, אבל בינינו, לדעתי לא בשלו התנאים.

וכן, דרך אגב, אני לא איש ליכוד ולא תומך שרון, אני רק מנסה לראות את התמונה בצורה מפוכחת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ברק שגה, ועוד כמה מילים על ... [חדש]
אורי קציר   יום ה', 18/11/2004 שעה 10:49
בתגובה למונס
אתר אישי
אני לא בטוח שכניסתו של עמי איילון לפוליטיקה היא בהכרח הדבר הרצוי ביותר כאן. הפוליטיקה הישראלית רווייה בגנרלים שפתחו בקריירה שנייה תוך שהם מבטיחים לעצמם, בזכות הקריירה הראשונה, סטטוס יוקרתי כביטחוניסטים במפלגות המסכימות לשריין להם מקומות גבוהים ברשימתן. רבים מהם אינם מבינים כלל את ההבדל שבין מערכת צבאית ואזרחית ומתייחסים למפלגה שבה הם פועלים כאל חבורת ניצבים שתפקידם למלא הוראות המוכתבות מלמעלה. זה עובד ככה בצבא, אבל לא מחוצה לו.

ביטוי לכך נתן לא מזמן יום טוב סמיה, בעצמו אלוף במילואים, כאשר התראיין לגלובס השבוע. כשנשאל מדוע אינו משתמש בנכסיו האישיים (עבר צבאי מפואר, מוצא מזרחי, מסורתי וגם איש עסקים מצליח) לצורך כניסה לפוליטיקה, השיב שקבע לעצמו כלל שלפיו לא יצטרף לשום ארגון פוליטי לפני תום ארבע עד שבע שנים של הסתגלות ולמידה לחיים האזרחים. סמיה הבין, כנראה, שמעבר מיידי מהצבא למילוי תפקידים פוליטיים עלול להכשיל אותו, ממש כשם שהכשיל לפניו את אהוד ברק, יצחק מרדכי ואמנון שחק, וממש כפי שהוא בעייתי במקרה של שאול מופז.

ועכשיו, לעניין הצורך במפלגה חדשה. מונס, נכון ששרון התמרכז בנושא ההתנתקות, אבל מפלגתו היא עדיין סמל לשמרנות, ובשנים האחרונות גם סמל לשחיתות פוליטית. במלים אחרות, בליעת הרוק והצבעה לליכוד משמעה הנצחת תרבות השחיתות הפוליטית בטווח הקצר. זה נכון גם בנוגע למפלגות אחרות, אמנם, אבל זה גם מסביר מדוע יש שאיפה לראות מפלגה בראשות אנשים נקיי כפיים, כאלה שלא נצמד אליהם תג של שחיתות אישית או מפלגתית. עמי איילון, ככל הידוע לי, טרם הספיק להתלכלך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סליחה על האיחור [חדש]
צחי נעור-מצוה המסטד   יום א', 30/01/2005 שעה 5:20 אתר אישי
איילון חכם, והוא לא רוצה להתאבד.
ראינו כבר את יגאל ידין, עייזר וייצמן, ליפקין שחק. וחמיצנע.
כל אחד בזמנו היה ''הבטחה למשהו שונה'', ונמחק.
גם וילנאי בימים אלה, לא הולך לו בעבודה. אנשים דווקא מתחילים להתפכח מהקיבעון שכל מי שלבש הרבה זמן מדים, יכול גם להנהיג מדינה.
אם איילון ילך בדרך של מפלגה עצמאית - זו תהיה ד''ש שניה (או שלישית, או רביעית, הפסקתי לספור את כל הד''שות), ואם הוא ילך במפלגה מרכזית - לא מובטח לו נצחון. בשביל זה צריך להיות פוליטיקאי, והוא, עדיין, לא.
הוא ימשיך להיות ''ראש הממשלה שמגיע לנו ואף פעם לא יהיה''. אני אישית לא בטוח שזה מה שאנחנו צריכים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סליחה על האיחור [חדש]
אורי קציר   יום ב', 31/01/2005 שעה 14:20
בתגובה לצחי נעור-מצוה המסטד
יתכן מאוד שאתה צודק, צחי. הבוחרים בישראל מתקשים להיפרד ממותגים ארוכי טווח, גם אם הם אינם אטרקטיביים כשהיו. אני משער שזו גם הסיבה שאהוד ברק החליט להתמודד על ראשות העבודה במקום להקים מפלגה עצמאית בראשותו.

אני סבור, כאמור, שבדומה למה שעושה בימים אלה יום טוב סמיה, למשל, ייטיב איילון אם יסתגל בהדרגה אל החיים האזרחיים באמצעות עולם העסקים, למשל, ורק אחרי תקופה של שלוש-ארבע שנים נוספות יבדוק הליכה לפוליטיקה. אחרת, הוא עלול למצוא עצמו כבול בחוסר היכולת המסורתי של קציני צבא בכירים לפענח במהירות את קוד ההתנהלות הבלתי-צבאית בעליל שעליו מתבססת הפוליטיקה האזרחית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ד.ט [חדש]
אלמוני   שבת, 29/04/2006 שעה 15:31
כמעט צדקת.

איילון לא הקים מפלגה אלא הצטרף לעבודה.

על ראשות הממשלה התמודדו שלושה ששירתו בצבא: אחד כתב צבאי, שני כסרן בחימוש, שלישי כמפקד צוות בסיירת. אף לא גנרל אחד.
אפילו שר הבטחון אינו צפוי להיות גנרל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©