שכונות וזרמים בירושלים
יום ב', 08/02/2010 שעה 22:43
ירושלים, וזה באמת לא חדש, היא מיקרוקוסמוס מרתק של זרמי היהדות ותקוותיה. יש בה קהילות המייצגות כמעט כל תפיסה יהודית באשר היא, לרבות כאלה שהוגדרו במשך השנים כנוטות יותר לכיתתיות מאשר לדבוק במיינסטרים הדתי. סיור של יום אחד במרכזי הקהילות הללו יכול ללמד לא מעט על מאפייניהן ועל המורכבות הכרוכה בדו-קיום שלהן עם קהילות מתחרות. חלק מהן התנחלו באזורים מסוימים בבירה, ודווקא באזורים אלה (כמו בשכונות מזכרת משה, אוהל משה ובתי ראנד) מרתק לסייר בימים אלה ולצפות מהצד. חסידים למדו לחיות שם יחד עם מתנגדים. קראים דרים לא הרחק מחב''דניקים. ובין כל אלה, שכונות דוגמת בתי מונקאטש, שנוסדו ואוישו על ידי אנטי-ציונים חריפים. מי שצולל אל מעמקי השכונות הללו יכול לגלות שם לא מעט מיתוסים, אגדות ומעשיות. חלקן הונצח בשירים על ידי בני המקום, דוגמת יוסי בנאי. טקסט ארוך ומפורט על שכונות קטנות עם הרבה אופי ולא מעט היסטוריה.










שכונת נחלאות


התפתחותן של הנחלאות החלה בשנת 1875, כאשר נבנתה שכונת אבן ישראל בדרך יפו. השכונות שהוקמו היו שונות ומגוונות: שכונות על פי מוצא, על פי איגוד כלכלי, שכונות כולל ועוד. בכל שכונה נקבע תקנון המיוחד לה, המגדיר את צורת הבנייה, ההרכב החברתי ואפילו שעת סגירה.

חזית בית בשוק מחנה יהודה ובה קבוע שלט המעיד כי היה ביתו של מאיר אליהו בנאי. כאן גדלו יוסי, גברי, חיים, יעקב ושאר בני המשפחה שתרמה כה רבות לתרבות העברית (צילום: יורם הראל).

לאחר קום המדינה הוסיפה האוכלוסייה בנחלאות לגדול, הצפיפות החריפה, והתושבים הרחיבו את בתיהם בצורה לא מאורגנת. כיום, בעקבות התערבות המנהל הקהילתי לב העיר, נחלאות היא חלק מתהליך שימור השכונות בירושלים, והאוכלוסייה שנוספה לה מגוונת אותה מאוד.

לכל שכונה בגוש הנחלאות ישנו שם ייחודי לה. השם ''נחלאות'' מקורו כנראה בעובדה כי כמה משמות השכונות מתחילים במילה ''נחלת''; כך נחלת אחים, נחלת יוסף, נחלת ציון וכדומה. כמה משמות השכונות קשורים ביזם או בתורם שהקים אותן, כך, למשל, סוכת שלום הנקראת על שם היזם שלום קונסטרום; בתי ברוידא על שם יעקב משה ברוידא; אהל משה ומזכרת משה על שם משה מונטיפיורי וכו'. לכמה מהשכונות שם בעל משמעות דתית הקשור גם לתולדותיה. כך היא למשל אבן ישראל, ששמה שאוב מפסוק בספר בראשית: ''מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל'', והמילה אב''ן מייצגת בגימטריה את מספר יושביה הראשונים - 53. דוגמה נוספת היא זיכרון טוביה, ששמה שאוב מן הפסוק בתהילים: ''זכר רב טובך יביעו'' והיא מתייחסת למקימה - יוסף ריבלין, שזו לו השכונה ה-‏11 מתוך 16 שהקים בירושלים (טב בגימטריה = 11).



שוק מחנה יהודה


שוק מחנה יהודה החל להתגבש אט-אט בשלהי התקופה העות'מאנית בסוף המאה ה-‏19, כאשר פלאחים (איכרים) ערבים מן הכפרים ליפתא, דיר יאסין, שייח' באדר ואחרים שממערב לירושלים, החלו מביאים את תוצרתם החקלאית למכירה בדרך יפו, סמוך לשכונת מחנה יהודה. באותה עת עמד במקום מגרש ריק ורחב ידיים, שהיה שייך למשפחת חיים ולירו היהודית הספרדית האמידה. הפלאחים ניצלו את המרחב הריק כדי להציע את מכולתם הן לעוברי הדרך והן ליושביו היהודיים של גוש הנחלאות הסמוך. הצלחתו של השוק המאולתר הייתה כמעט מתבקשת: יושבי הנחלאות חסכו לעצמם את ההליכה הארוכה עד לשוקי העיר העתיקה המרוחקים, וכך גם יושבי הכפרים הערביים.

השלטון העות'מאני לא התעניין כלל בשוק ההולך ומתהווה, ולא דאג לתשתיות כלשהן כמו סככות ובורות מים, וגם לא פיקח על המסחר המתקיים בו. יושבי השכונות הסמוכות לשוק - מחנה יהודה ושכונת בית יעקב - נחלצו לא פעם לעזרתם של הפלאחים בימי שרב חמים במיוחד, והשקו אותם במים צוננים. בחלוף הזמן הציבו הפלאחים לעצמם סככות רעועות ודוכני עץ, ובתוך כ-‏15 שנה הפכו אלה למבני פח ועץ קבועים. אז גם החל להתגבש שמו של השוק - בתחילה נקרא ''שוק ולירו'', על שם בעל המגרש, אך בהמשך החל להיקרא ''שוק מחנה יהודה'' על שם השכונה הסמוכה מעבר לכביש.

קהל הקונים הלך וגדל, במיוחד לאחר פרעות תר''פ ותרפ''א, כאשר יהודים היססו להיכנס לשוקי העיר העתיקה. במקביל השתנתה גם אוכלוסיית המוכרים בשוק - מפלאחים ערבים לעולים חדשים יהודים ותושבי השכונות, שהתפרנסו ממכירת תוצרת חקלאית ומוצרי מכולת. מי שניצל את המצב הייתה ישיבת עץ חיים, ששכנה ממזרח בצמוד למגרש בתוך חצר גדולה ורבועה. פרנסי הישיבה יזמו את הקמתה של שורת חנויות בצמוד לחומת החצר ממערב, אשר פתחיהן פנו אל המגרש. מטרת החנויות הייתה לספק פרנסה ליושביה היהודים של העיר, ולהגדיל את קופת הישיבה מדמי השכירות שישלמו בעלי החנויות. כארבעים חנויות נבנו במהלך שנות העשרים והשלושים, ובנייתן מומנה בידי נדבנים ותורמים, שקבעו את שמם בלוחות זיכרון מעל פתחי החנויות. בעקבות קירוי השוק לא ניתן היום כמעט להבחין בשלטים אלה.

בסופו של דבר נרכשה האדמה מידי משפחת ולירו והדוכנים הארעיים הפכו לחנויות במבני קבע. חלקת האדמה נרכשה בחלק הפונה לרחוב אגריפס, ועליה נבנו ארבע שורות חנויות בשני רחובות צרים שנקראו רחוב התפוח ורחוב האגס. חלוצי החנויות הבנויות באזור זה היו ברובם בני העדה הפרסית שגרו בשכונת נווה שלום הסמוכה, ובהם אליהו יעקב בנאי ובנו מאיר אליהו, אבותיהם של בני משפחת בנאי המפורסמת שסיפקה תרומה עצומה לתרבות העברית הפופולארית.

חלק מהמקימים העתיקו את מגוריהם אל הקומה השנייה והשלישית שמעל חנויותיהם, ובהם גם מאיר אליהו, שביתו וחנותו שכנו ברחוב האגס 1. מעל משקוף הקומה הראשונה קיים עד היום שלט ובו התאריך בו עבר בנאי לבית זה (תרפ''ג – 1923). כתובת זו שימשה לימים את נכדו, המוסיקאי אהוד בנאי, כהשראה לשיר על שוק מחנה יהודה, בו ניסה לשחזר את הריחות, הצלילים והזיכרונות בשנים בהן נהג לבקר שם.

רחוב האגס אחד
מעל לחנות הירקות,
הבית ריק עכשיו
וחשופים הם הקירות,
אבל ספוגים הם
זכרונות של חג,
ריחות של יסמין
וניגון ישן שלסעודה מזמין.

רחוב האגס אחד
ליד מורטות העופות,
ספרי קודש ישנים
מצהיבים בארונות,
ואין עצה ואין תבונה
כנגד הזמן,
הולך לו הגדול
מגיע הקטן.

הדירה, ככל הדירות אז, הייתה קטנה והחיים התנהלו על מי מנוחות. כפי שמתאר יוסי בנאי: ‘‘בית מלא ילדים. שמחת עולם על ראשם. מטה בתוך מיטה בתוך מיטה בתוך ריחות של שום וקינמון של ספרי תפילה של מנורות נפט של חגים וזמנים לששון''.

אגב, יוסי בנאי, תיאר בשירו ''עזורה'' את אחת המסעדות המפורסמות של שוק מחנה יהודה. עזורה הוא כינויו של עזרא שרפלר, שהקים מסעדה בכוך קטן בשוק העיראקי, בה היה הבישול איטי וביתי והתבצע על גבי פתיליות. יוסי בנאי נהג לעצור אצל עזורה, לאכול ולהתענג על האוכל שעליו היא אומר שהוא ''כמו אצל אמא''.

אם באביב יש סימנים של יום יפה
ואם הלב מרוב צמא, מרגיש חנוק
אני יושב אצל עזורה בקפה
באמצע מחנה יהודה, שבתוך השוק

שותה אצלו קפה טורקי, מתוק מתוק
או כוס של לימונד, בטעם פרחים
עזורה בשבילי זה כמו חלום רחוק
כמו סיפור, שלא נגמר בהמשכים

עזורה לכבודי קסטה שם מייד
ובטרנזיסטור נשמעים צלילי ניגון
של החזן, ניסים שלום המיוחד
המסלסל שירי תפילה בקול חנוק

ומסביב, הכל מוכר כל כך מוכר
האור, הצל ,והשמים הנמוכים
עזורה מספר לי ואנ נזכר
כמו סיפור, שלא נגמר בהמשכים

עזורה לי אומר, מתי תתפוס חכמה
מתי תחזור לעיר שלך, כבר בן אדם
הנה תיקח אותי נגיד בתור דוגמא
אותי מפה חי לא יוציאו לעולם

והוא צודק עזורה, באמת צודק
מרוב בושה, געגועי נאנחים
אני יושב אצל עזורה, ושותק
כמו סיפור, שלא נגמר בהמשכים



חזית בית הספר אליאנס


ב-‏17 במאי 1860 התכנסו 17 עסקנים ואנשי רוח יהודים, אשר היו מוטרדים מאוד ממצב היהודים ברחבי העולם וממצבן הירוד של קהילות רבות, בביתו של שרל יעקב נטר, והכריזו על חברת כי''ח- (כל ישראל חברים), שקראה ליהודים בכל העולם לרכז כוחות רוחניים וחומריים ולפעול למען בני עמם. מייסדי כי''ח, ובראשם אדולף כרמיה, הושפעו מאוד מארגון ''האליאנס האוונגלי האוניברסאלי'' שקם שנים אחדות קודם לכן ודגל בפעולה בין לאומית להשבת יהודים לארצם מסיבות נוצריות-משיחיות. אומנם המייסדים לא קיבלו את המניעים הנוצרים אך האמינו בהתאחדות היהודים בעולם למען אחיהם הנדכאים. שני הארגונים החליטו לשתף פעולה ושמה נקבע כ''אליאנס יזראליט אוניברסל''.

כל מוסדות כי''ח החלו דרכם כמוסדות לחינוך יסודי. בשנים הראשונות פעלו המנהלים מתוך חירות רבה, וכל עוד מילאו אחר דרישות הוועד המרכזי בפאריס, יכלו לפקח על ההוראה בדרך שנראתה להם כהולמת ביותר. בשנת 1883-1884 השתנה הדבר. הוועד המרכזי של האגודה הוא זה שקבע את תוכנית הלימודים לכל בתי הספר שלה. הוראות אלו קבעו שבבית הספר צריכים להיות ארבע כיתות- לכל שנה כיתה. הותר להוסיף שתי כיתות בשביל הילדים הקטנים. הנושאים שנלמדו בביה''ס היו צרפתית )כתובה ומדוברת), חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה כללית, יסודות בפיזיקה ובמדעי הטבע, השפה העברית, תולדות עם ישראל בתקופה המקראית ובתקופה הבתר-מקראית. כמו כן נלמדו לימודי הדת היהודית ו''שפה שימושית'' (שפת הארץ בה התקיימו הלימודים). בבתי הספר לבנות הקדישו פחות זמן ללימודי העברית והקדישו תשומת לב רבה ללימוד מלאכת התפירה והרקמה. על לימודי הדת, העברית ותולדות עם ישראל הופקדו בידי הרב המקומי.

שלט היסטורי שהיה קבוע מעל הכניסה לבית הספר אליאנס בירושלים. המקום היה מוקד לימודי תרבות המערב ונהרס כמעט לחלוטין עם בניית מרכז כלל (צילום: יורם הראל).

חברת כי''ח רכשה בשנת 1882 מבנה דו-קומתי גדול ליד שכונת מחנה יהודה בירושלים אשר נקרא ''בית ספר כי''ח לתורה ומלאכה''. היה זה בית ספר תיכון מקצועי שלמדו בו גם מקצועות כלליים. אולם, ראשי העדה האשכנזית והרבנים החרדים ראו בבית הספר הזה מקום שבו התורה מתבטלת לעומת לימודים כלליים. לדעתם נעשה בביה''ס גם ''שימוש חולין לשפת הקודש'' (מה שהיווה גם נימוק הלכתי, כביכול, למלחמתם בפועלו של אליעזר בן יהודה). המורים וראשי ביה''ס הוחרמו, נודו, וספגו קללות נמרצות. למרות הביקורת הוסיף ביה''ס להתרחב ונוספו בו מחלקות מקצועיות: נגרות, מסגרות, מכניקה, פקידות, אריגה, צביעת בדים ועוד.

בשנת 1970 נרכש בניין ביה''ס ע''י חברת ''כלל'' אשר הרסה אותו ובנתה במקומו בית בן 20 קומות למשרדים וחנויות, הלא הוא ''בנין כלל''. בניית המגדל הביאה להריסתו של המבנה ההיסטורי כשהשריד היחיד שנותר ממנו הוא שחזור חלקי של השער הראשי שלו. כיום ניתן לראות מעל פתח הכניסה את השלט המסוגנן המקדיש את הבניין לחברת כל ישראל חברים.



בית הרב אריה לוין


בית צנוע וקטן היה ביתו של הרב אריה לוין, מי שנודע בפי כל כרב האסירים. הוא היה ידוע בצדיקותו שתוארה בהרחבה בספרו של שמחה רז ''איש צדיק היה''. הוא כונה בשם זה מכיוון שהיה מבקר את אסירי המחתרות (חברי המחתרות, ההגנה האצ''ל והלח''י אשר נכלאו על ידי שלטון המנדט הבריטי בישראל טרם קום המדינה). כולם היו מצטופפים לידו: אסירים פליליים ופוליטיים כאחד, ומקשיבים בצמא לדבריו.

סיפור אחד ממחיש היטב את האהבה שרחשו לו האסירים. באחת השבתות עברה השמועה שרבי אריה עומד להיכנס בתוך דקות לחדר בו נמצאים האסירים. אסיר אחד שהיה עסוק בעישון סיגריה, בלע את הסיגריה מכיוון שלא רצה לצער את רבי אריה בגין הדלקת אש בשבת.

סיפור אחר, מצמרר, מספר על רבי אריה שנבחר מכל רבני ירושלים, לבצע את גורלות הגר''א ובכך לזהות את גופותיהם של 13 מחללי שיירת הל''ה שלא זוהו לפי סימנים אחרים. זהו טקס קבלי שמטרתו לקבל תשובה לשאלות בעלות חשיבות רבה. הגורל נערך באמצעות פתיחת ספר תנ''ך באקראי וקישור הפסוקים המופיעים בעמוד שנפתח לשאלה העומדת על הפרק. על פי המסופר בספרו של שמחה רז, הגורל נערך על פי קביעתו של רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק, שסבר כי יש הצדקה לכך. לפי תיאורו, בעת עריכת הגורל, לאחר שהופיעו מספר פסוקים כלליים כמו ''בקרובי אקדש'', ו''לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה'' שרומז על הל''ה, החלו להופיע אחד עשר פסוקים הרומזים לסדר הקבורים, כמו ''וממטה בנימין בגורל'' (יהושע כ''א ד) כרומז לחלל בנימין בוגלבסקי; ''הלוא בן ימיני'' (שמואל א כ''א) כרומז לחלל עודד בן ימיני, וכיוצא בזה.

רבי אריה גם היה נוהג לבקר את המצורעים שהושמו במבנה מבודד. הוא מעולם לא הסכים לשמוע על החלפת מעונו למקום מרווח יותר.



שכונת מזכרת משה


השכונה היפה והנעימה לא תמיד הייתה כזאת. בעיתון ''הצבי'' משנת 1885 כותב תושב ירושלים: ‘‘במקום הזה צבור תל אשפה גדול, כמו שלט, למען ידע כל עובר כי פה שכונה יהודים‘. שכונת מזכרת משה נקראה על שמו של משה מונטיפיורי, והיא נבנתה כשכונת המשך לשכונת משכנות ישראל. מנהג היה אז ''להדביק'' שכונה אחת לרעותה, בין השאר כדי ליצור שותפות ותחושת ביטחון. הרבה שכונות נקראו על שמו של מונטיפיורי. ש’‘י עגנון תיאר את העניין במלים הבאות:

''עשתה סוניה בירושלים חודש ושני חודשים וחזרה ליפו. אמרה: יפים הם הלילות בירושלים אבל בימים עייפים...וכל מקום שם בירושלים קרוי משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו, שוכח אתה מילה שנטפלה למשה ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית''.

חזיתות הבתים מופניות פנימה, אל החצר. הבנייה הזאת מסמלת את חיי הצניעות של אלו שהתגוררו כאן. מצד אחד המגורים הינם בסמוך לדרך יפו שהיא אחד הנתיבים המרכזים בירושלים; מצד שני, החיים מופנים פנימה: הילדים משחקים בחצר, האימהות מתנהלות על יד בור המים וכל החיים נמצאים כלפי פנים. כאן, במזכרת משה התנהלו מסחר ועבודת כפיים: מאפייה, נגר, חומרי בניין ועוד.



בית הכנסת חסד ורחמים


זהו בית כנסת חסד ספרדי שנמצא בלב ליבה של מזכרת משה - השכונה האשכנזית. בימינו לא נדיר לראות אשכנזי וספרדי חיים בכפיפה אחת, אבל אז, כאמור, כל שכונה שמרה על צביונה העדתי. ובאמת, בית כנסת זה נבנה על ידי יוצאי העיר העתיקה הספרדים. מספרים שבמקום הזה פעל בית מרזח. יום אחד נכנס יצחק ארמוזה, קצב בעל גוף ממשפחה של שרירנים שכל שומר נפשו רחק מהם, אל בית המרזח ונקב בסכום של עשר לירות על מנת שיתפנה המקום משיכוריו. הייתה זו, כמאמר הסופר מריו פוזו, הצעה שאי שאפשר לסרב לה. כך נולד בית כנסת חסד ורחמים, ובשם זה גם פעלה אגודת חסד וצדקה מטעמו.

חזיתו של בית הכנסת נאה במיוחד ומשדרת מכובדות. מעל המשקוף מתנוסס גמלון משולש מעוטר באלמנטים מעולם הצומח ועליו שמה של אגודת בית הכנסת חסד ורחמים ושנת היווסדו של בית הכנסת (תרפ''ה). דלתות בית הכנסת מצופות בריקועי מתכת של שמותיהם וסמליהם של שנים עשר שבטי ישראל. משמאל לכניסה שלט בגובה דלת, גם הוא עשוי מתכת, ועליו חקוק המזמור ''אשת חיל מי ימצא''. מימין לדלת הראשית תלוי לוח ועליו ציון זמני התפילות.



שכונת אוהל משה


שכונת אוהל משה נוסדה בשנת 1882 מכספי קרן מזכרת משה - קרן שהוקמה בשנת 1874 על מנת להנציח את זכרו של משה מונטיפיורי על ידי הקמת מפעלי התיישבות בארץ ישראל. בהמשך בנתה הקרן שכונות נוספות בירושלים, שכולן מכילות בשמן את השם משה: ימין משה, זיכרון משה וקרית משה. בשנת 1890 היו כבר רוב בתי השכונה בנויים וכי ככל הנראה התגוררו בשכונה לפחות שמונים משפחות יהודיות. ניהול ענייני השכונה הופקד בידי ועד נבחר של בעלי הדירות ובידיו הופקדו נושאי שרותי התושבים בשכונה כגון אספקת מים, נושאי שרותי דת ביטחון וכיוצא בכך. לוועד היה תקציב עצמאי והבחירות נערכו לעתים רחוקות.

מבנה השכונות הוא מבנה ריבועי, בו מסודרים הבתים סביב חצר מרכזית בה נמצאים בורות המים לאגירת מי הגשמים - מגגות הבתים היו מוזרמים המים לבורות לשימוש התושבים. שורות הבתים בנויים בצפיפות מסביב לחצר מרכזית אליה פונים חזיתות הבתים. חלקו האחורי של הבית פונה אל מחץ לחצר וכך נוצר אזור מוגדר ומגודר ששערים קבועים בכניסה לסמטאות המובילות לתוך המתחם. שערי הכניסה היו ננעלים בשעות הלילה על מנת להגן על תושבי השכונה. הצמתים בתוך השכונה נבנו בתצורת T על מנת למנוע יצירת צורת הצלב.

שער הכניסה לשכונת אוהל משה ובו הקדשה לאיש שעל שמו היא קרויה, הנדבן משה מונטיפיורי. אחת מגיבורות ספרי עגנון הביעה השתאות נוכח מספר השכונות הרב שהמילה ''משה'' נשזרה בשמן (צילום: יורם הראל).

בכניסה לשכונה מכיוון רחוב אגריפס ניתן להבחין בקשת נאה ובה קבוע שלט המנציח את תרומתו של משה מונטיפיורי לבניין השכונה. וכך נאמר בו: ''אבני זיכרון מזכרת לכבוד ולתפארת לזכר עולם יהיה צדיק גולת הכותרת. השר הגדול סיר משה מונטיפיורי זלה''ה (זיכרון לחיי העולם הבא) אוהב את התורה מאהבה מסותרת תנצב''א (תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים אמן) מעוטרת אמן. ואנחנו נברך רב ברכות לכבוד השרים והסגנים גבאי החברה מזכרת משה בק''ק (קהילת קודש) לונדון יע''א (ישמור עליה אדוני) למשמרת יבלו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים ברוב עושר וכבוד והצלחה מאושרת ושכרם כפול מאת ד' על הד מונים עשרת אמן''.



הבוסתן הספרדי


השכונה וסיפורי החיים שמה שימשו לבסיס והשראה למחזה ''בוסתן ספרדי''. זהו אוסף סיפורים, מערכונים ואגדות ממורשת יהדות ספרד שנכתבו על ידי הנשיא לשעבר יצחק נבון, שהיה בעברו תושב השכונה. השירים נלקחו מאוסף שירי הלדינו של החוקר יצחק לוי. כל הקטעים בהצגה מתארים את הווי סמטאות השכונה בשנות העשרים של המאה העשרים, דרך תיאור חייה של משפחה ירושלמית ספרדית להצגה הייתה מאז השפעה אמיתית על השכונה. הגן שנמצא בשכונה והיה ידוע כגן התות, קיבל ביולי 2005 רשמית את השם גן הבוסתן הספרדי.

אבל קודם לכן כדאי להזכיר כי פינת חמד קטנה זו שבין עצי התות מוזכרת בשירו של יוסי בנאי ''אני וסימון ומואיז הקטן''. בשיר, בו מספר בנאי על ילדותו בנחלאות וסביבותיה, הוא מתאר את הסיטואציה הבאה:

ולפעמים כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעורי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים
אני חוזר אל הצבעים והקולות
אל העיניים התמימות והגדולות
אני חוזר אל השכונה אל עץ התות
אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן

וחזרה למחזה ''בוסתן ספרדי''. בהקשר זה, כדאי לספר מעשה שלקוח מתוך המחזה ומתאר את הווי תושביהן הדתיים של השכונות הללו בראשית המאה העשרים. זהו סיפור מכמיר לב, סיפורה של פרוצה שלא ידעה רגע של אושר גם לאחר שמתה, בודדה ומבוזה. בהצגה המקורית הוא סופר על ידי יהורם גאון, בעצמו בן למשפחה ירושלמית ותיקה ממוצא ספרדי; ואילו השיר ''אשת חיל'' שבסופו בוצע על ידי יוסי בנאי.

''בשנת 1903 שלח רבנו חיים וידאל אנג'ל אשר מלך בירושלים את רב מכלוף השמש לקרוא אליו את זוהרה המופקרת. משבאה אליו, רעולה, אמר לה: ''בתי, ירושלים היא עיר קדושה ואין מבנותינו אף אחת משרכת את דרכיה אלא את. הריני גוזר עלייך לצאת את העיר ולא לחזור לכאן לעולם''.

''זוהרה נשמעה לפקודת רבנו הקדוש ועוד באותו יום צררה בגדיה וירדה ליפו, בה התגוררה עד יום מותה, במשך שלוש עשרה שנה.

''ויש מספרים כי כאשר מתה הביאוה אחיה לירושלים אך החברה קדישא סירבה לקוברה ובוודאי שלא להספידה. העיר נרעשה. והימים - ימי סליחות.

''שמע רבנו אהרן ויסטוזו סגי נהור וציווה לערוך לה לווייה ובא בעצמו להספיד לה, ליד בית אחיה הגדול שמעון. מסביב למיטה - רק שלושת אחיה והחברה קדישא. ומרחוק, על הגגות והפתחים, מציצים ונשקפים המוני יהודים - אנשים, נשים וטף. וככה הספיד רבנו אהרן ויסטוזו סגי נהור:

''בואנוס ג'ידיאוס, יהודים רחמנים, מורי ורבותי. הנה מר לי מר וליבי חמרמר ושיער בשר סמר כי אין מר ממר המוות. ומה קשה מן המוות? אם הברזל קשה – האש מפעפעת אותו. האש קשה – המים מכבים אותה. המים קשים – העננים סובלים אותם. העננים קשים – הרוח מפזרת אותם. אבל המוות? המוות קשה מכולם ואין עצה ואין תבונה כנגדו''.

''ולכם, החוששים לקוברה מחשש גזרתו של רבנו הקדוש, אומר: רבנו ציווה עליה שלא תבוא חיה ולא על אחיה שלא יביאוה מתה. היא קיימה את הנדר. זוהרה חסה על כבודה של ירושלים. מדוע לא תחוס ירושלים על כבודה של זוהרה? אם מצווה היא לקוברה שלכם המצווה. ואם עבירה – עלי. עלי יהיה עוון כולכם. יה ריבון העולמים, מי אני ומה אני? לפניך אני נחשב בעיני עצמי כגרגיר חרדל בים הגדול, כתולעת קטנה באדמה, פחות מחרס הנשבר. אם שטר חוב לי אצלך - פרע אותו בחסדך. לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא אלא למען עירך הקדושה אני עושה את מעשי''.

''ואתם, העומדים על הגגות והפתחים מרחוק: מי בכם אשר לא הרהר בה - יבוא וידבר. מי בכם אשר לא חשק בה ולא עלה על יצועה – יבוא וידבר. ומי מכם אישה אשר לא חירפה ולא גידפה את הנפטרת - תבוא גם היא לבית החיים ותשים אבן על קברה.

''יא זוהרה, אללי לך. אויה לך ואבוי עליך. לכי לגורלך, זוהרה, לקץ הימים, אל מקום אשר רחב תשכון בו וגומר בת דבליים אשר ציווה ה' את הושע הנביא לשאתה לאישה. ובזכות אשר קיימת את נדרך לרבנו הקדוש ובזכות חוסך על כבודה של ירושלים ובזכות ימי הסליחות האלה שאנו שרויים בהם ייסלחו לך כל חטאייך.

''אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה/ בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר/ גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה...''.



בית הכנסת של אוהל משה


בבית הכנסת, שנחנך בשנת 1886, היה גם התנור המרכזי. אז לא היה לוקסוס, ולא היה צורך להתלבט בסוגי תנורים למיניהם, היה תנור אחד, שריחות החמין בשבתות שנדפו ממנו, הטריפו את כל מתפללי בית הכנסת. כידוע, אוכל הוא מקור הגאווה של כל עדה ועדה. לא ייתן כורדי עינו בקובה של שכנו הפרסי. וכמובן, הטוניסאים סחבו מהמרוקאים את הקוסקוס...

התנור היחיד בשכונה, בו שמה כל משפחה את מאכליה המיוחדים, היה לא פעם מקור לבלגאן משעשע. כך, למשל, הסיפור הידוע על משפחה אחת ששלחה את בנה יחידה להביא את השחינה - החמין המרוקאי - מהתנור. הבן רץ אל התנור, ובשל רעבונו והרצון לשוב הביתה עם המזון בהקדם האפשרי בחר במה שבחר, בלי לחשוב הרבה. כשפתחה האם את הסיר חשכו עיניה. במקום המאכל המרוקאי האותנטי שאותו ביקשה מבנה להביא ראתה אל מול עיניה קובה עיראקי למהדרין.

חזית בית הכנסת חסד ורחמים. ארמוזה שם על השולחן הצעה שאי אפשר לסרב לה (צילום: יורם הראל).

החלה מהומה, אבל את שנעשה כבר לא ניתן היה להשיב. האב אכל בפנים מכורכמים וניחם את אשתו: ''אין, אין כמו הקוסקוס שלך''. כמובן שמהקובה לא נותר אפילו פרור. שבוע חלף. בשבת שלאחר מכן שלח האב את בנו שוב אל התנור, אך לפני כן לחש באוזניו: ‘‘תביא את מה שהבאת בשבוע שעבר, שמעת? כן, כן, את הסיר עם החוט הכחול...''



שכונת שערי חסד


שכונת שערי חסד נוסדה בשנת 1909 ושמה מציין את חסדה של החברה הבונה, שנתנה אפשרות ליהודים יראי שמים חסרי אמצעים, להקים בית. כיום נשארה שכונת שערי חסד דתית, צנועה וציורית. בשנים האחרונות עוברת השכונה חידוש תוך מאבק על אופייה.

תחילתה של שערי חסד כאשר הרב נפתלי פרוש הביא לראשונה, בשנת 1884 את הרעיון של בניית שכונה חדשה לפני הנהלת חברת שערי חסד גמילות חסדים הכללי, בהיותו מייסד וגבאי החברה. הוא הציע שהחברה תיתן הלוואה לכל אחד מן החברים, כדי שיוכלו לבצע את המשימה. תכנית ראשונית זו לא התקבלה, אך מצוקתם של תושבי ירושלים, הפריע לו מאוד והוא החליט לא לוותר.

בשנת 1895 נתקבלה הצעתו ע''י הנהלת החברה והיא החליטה לבנות בשלבים שכונה של מאתיים יחידות דיור, בנות קומה אחת בלבד. הדירות יהיו מיועדות אך ורק לבני תורה המגדלים בניהם לתורה וליראת שמים, ומחצית הכנסות החברה יועמדו למימוש התכנית.

כשהוצגו תוכניות הקמת השכונה לפחה התורכי הוא דחה אותן בטענה שהשכונה הינה מחנה צבאי ציוני. רק לאחר שהגיעו המייסדים במשלחת לפגישה עם הפחה ראה שהם אנשי הישוב הישן ואישר את הקמת השכונה. הבשורה על החלטה זו הגיעה לידיעת הציבור באמצעות מודעות בשנת 1908. הציבור הוזמן להירשם במשרדי החברה. וכל אחד נדרש להמציא סכום של חצי לירה לתחילת הפירעון של דמי חברות. תוך זמן קצר נרשמו למבצע כ-‏200 מתושבי העיר.

החברה שערי חסד גמילות חסדים הכללי רכשה לה מגרש, מערביי כפר ליפתא. השטח כלל כ- 45 דונם. הוא חולק לכ- 200 חלקות, שכל אחת מהן הכילה בערך 180 מ''ר, וכל חלקה עלתה 25 נפוליון זהב (1 לירה שטרלינג). הקרקע הנרכשת הייתה רחוקה מרחוב יפו ומהעיר העתיקה מחירה היה נמוך.

בל''ג בעומר שנת 1909 נערך טכס הנחת אבן הפינה לבניית הבתים הראשונים בשכונה במעמד ראשי הציבור החרדי בירושלים. האירוע מונצח בשלט הניצב מעל אחד משערי הכניסה לשכונה, שער הקרוי על שמו של אחד המייסדים, אהרן יוחנן בלומבערג.

כשביקשו מקבלנים הצעות מחיר לבניית חמישים בתים ראשונים, הוצעו מחירים גבוהים מאוד והאנשים כבר החלו להתייאש מהרעיון. אז עלה במוחו של הרב נפתלי צבי פרוש רעיון חדש: לבקש מקבלנים שיציעו הצעות מחיר לעבודות מפוצלות. תכסיס זה הצליח. הקבלנים אלי ולפא ויצחק קוטלר, קבלו את הרשות לבניית הבתים והרב נפתלי צבי פרוש נתמנה לפקח על עבודתם.

כתנאי להתקבל לשכונת שערי חסד הוציאה חברת שערי חסד גמילות חסדים ספר תקנות, לפי התכנון הייתה חייבת המשפחה להיות חרדית, ודוברת אידיש. בדרך כלל התקבלו בני ישיבות בלבד, והבודדים שלא היו כאלה, היו חייבים להיות דתיים מאוד. גם מי שהעביר את דירתו לאחר לא יכול להעבירה, אלא לאדם המדקדק בשמירת מצוות. רק משפחה שלא הייתה בבעלותה דירה הייתה זכאית לרכוש דירה בשערי חסד. הזכות לקניית דירה הוגבלה למיעוטי יכולת.

בספר התקנות הופיעו תשעה פרקים: יסוד החברה, התחייבות החברים וזכויותיהם, הנהגת החברה, בחירת הועדים, חובת הועד הראשי, חובת הועד הפועל, חובת הועד המקומי, סדר בניין הבתים ותקנות המושבה. ספר התקנות הזה עוסק בהרחבה בכל התחומים הנ''ל ונותן תשובות לרוב הבעיות העלולות להתעורר בזמן בניית השכונה ולאחר מכן. זאת, בניגוד לספרי תקנות של שכונות אחרות שבהן אין פירוט רחב כל- כך לכל תחום.

מגמתו של ספר התקנות של שכונת שערי חסד היא לשמור על צורתה החיצונית של השכונה ועל אופייה החברתי. לשמור על יחסי שכנות טובים, למנוע בכל מחיר כל אפשרות ומקום לקטטות ומריבות, ואף לסכסוכים קלים העלולים להתעורר ולקלקל את יחסי השכונות הטובה. הגישה וקו המחשבה שהנחו את מייסדי השכונה בהסדרת יחסי שכנות טובים, באים לידי ביטוי בתקנות המפורטות, אשר בצידן היו גם סנקציות לאלה שהפרו אותן.

ייתכן מאוד, שבזכות ספר התקנות, הצליחה השכונה לשמור על אופייה המיוחד במשך השנים. למרות שאי אפשר להתעלם מהעובדה שתושבי השכונה הם אנשים חרדים בלבד המסתגרים בתוך עצמם, חיים חיי תורה ואינם מנסים להשפיע או להיות מושפעים מהסביבה.

תקנות שכונת שערי חסד מקנות לה אופי קיבוצי בולט בנושאים כמו בחירת הוועדים השונים, שכל אחד מהם אחראי על תחום מסוים בחיי השכונה. הוועד הראשי אחראי על הקשר בין השכונה לבין חברת שערי חסד גמילות חסדים הכללי. הוועד הפועל אחרי על גביית כספים מהתושבים ושמירה על הסדר והניקיון בשכונה ועל יחסים טובים בין התושבים. זוהי שכונה בררנית מאוד, המקבלת אליה לחברות רק אנשי דתיים ובכך מונעת אי הבנות ומריבות בין התושבים. ההגבלות החלות בנושא הבניה נועדו לשמור על צורה חיצונית אחידה וכדי לא להפלות את פחותי היכולת. יש הקפדה על אכיפת כללים שנועדו לשמור על יחסי שכנות טובים.

בשנים הראשונות לייסוד השכונה, סבלו התושבים מגנבים ומשועלים שהיו מתגנבים בלילות וטורפים תרנגולות פעמים מספר נסתיים הדבר בחילופי יריות בין השומרים לגנבים. משהיה צורך ברופא או בבית- מרקחת, היו פונים לשכונת ''משכנות''.

בשכונה הוקמו כמאתיים יחידות דיור משפחתיות, בבתים חד- קומתיים מקבליים. הבתים בנויים כגוש מרובע עם שערי כניסה כאשר הצד האחורי של הבתים הקיצוניים יוצר חומת מגן סביב. בכל חלקה נבנתה דירה אחת חד-קומתית ומלפניה ומאחוריה שטחי אדמה, שנועדו לשמש גני ירק ונוי. הופרשה גם חלקת אדמה במרכז השכונה לבניית מבני ציבור – בית כנסת, מקווה טהרה, בתי מדרש, תלמוד תורה ותנור ציבורי לאפיית לחם. גם בורות המים בשכונה היו משותפים.

בשנות השמונים הגיעו לשכונה עולים דתיים אמידים שהגיעו מארה''ב ואירופה. בשל המחירים הנמוכים יחסית של הבתים, הם החלו להרוס חלק מהמבנים החד קומתיים, ובמקומם בנו מבנים גדולים אשר פגעו באופי המקורי של השכונה. עם התפתחות מודעות השימור בארץ ובירושלים בפרט, אישרה בשנת 1985 עיריית ירושלים תוכנית לשימור השכונה. היום נבנים כל המבנים החדשים תוך אפשרות להגבהת קומה אחת. המועצה לשימור אתרים רואה בשימור השכונה דוגמא טובה לשילוב שימור ופיתוח המצביע על כך שניתן לחבר בין צרכי הפיתוח המשתנים לבין עקרונות שימור ההיסטוריים.



בית כנסת הגר''א


בלב שערי חסד, ברחוב בר זכאי, ניצב ה'שטיבלך' הישן, שהוקם על ידי תלמידי הגר''א בירושלים עם הקמת השכונה. זהו מבנה צנוע, שהיה בתחילה בן קומה אחת, ובשנות השלושים נוספה לו קומה שנייה. הכניסה הראשית לבית הכנסת מוסתרת בקיר בטון, ששרד ממלחמת העצמאות בשנת תש''ח, אז הוקם במטרה לצמצם את האפשרות לפגיעת קליעים ביוצאים ובבאים בעשר הבניין. חצר בית הכנסת מוקפת בסורג מתכת ועליו סמלי השבטים וחלקי פסוקים מהתנ''ך. בצמוד לבית הכנסת מצפון ישנה רחבה מרוצפת ובמרכזה בור מים חסום. ברחבה זו התקיימו טקסי החופה והקידושין בשערי חסד במשך דורות רבים. בקומה העליונה נמצאת ישיבת מעלות התורה בראשות הרב שמואל אוירבך.

שעון השמש של משה שפירא הקבוע על הקיר החיצוני של בית הכנסת הגר''א. השעון מראה את השעה הן בארץ והן בחו''ל (צילום: יורם הראל).

בצידו החיצוני של בית הכנסת מתנוסס שלט גדול ועליו נוסח ברכת קידוש הלבנה. בהרבה בתי כנסת נהוג לרשום את סדר ''קידוש לבנה'' על שלט התלוי מחוץ לבית הכנסת באותיות גדולות. על כן, הביטוי אותיות קידוש לבנה מציין אותיות גדולות במיוחד. אותיות אלה ניתן לקרוא בקלות גם בחוץ כאשר התאורה מועטה (בניגוד לאותיות טל ומטר, שהן אותיות קטנות במיוחד). ברכת הלבנה היא מברכות הראייה – ברכה שיש לברך על תופעות טבע. לברכות אלו יש תפקיד חינוכי ראשון במעלה: ציון האל כמקור כל הכוחות בעולם ושלילת ייחוס של כוח עצמאי לתופעות טבע.

בחזית בית הכנסת, משמאל לפתח השטיבלך, קבוע שעון שמש קטן, המשמש זה למעלה משבעים שנה את מתפללי מניין 'ותיקין' (מניין הבוקר הראשון עם הנץ החמה). את שעון השמש בנה השען משה שפירא. הלה, יהודי חרדי, רכש את ידיעותיו בתחום זה תוך עיון במקורות חז''ל, בספרי הגר''א ובעריכת תצפיות וניסויים. הוא התקין כמה שעוני שמש בירושלים, מהם שרדו שניים: הראשון בשערי חסד והשני בבית הכנסת זהרי חמה, הניצב מול שוק מחנה יהודה. בשנות השלושים פנו אליו מוסלמים בירושלים בבקשה להתקין עבורם שעון שמש בהר הבית כדי ליישב סכסוך ארוך בדבר זמני התפילה הנכונים. למרות סכום הכסף העצום שהוצע לו, סירב שפירא לעלות למקום המקודש – ועמד בסירובו גם כשהחלו להגיע בשל כך איומים על חייו. לאחר שהתייעץ עם הרב יוסף חיים זוננפלד, ארז שפירא את מיטלטליו ונס עם משפחתו לפתח תקווה. כל ימיו לא העז לשוב לירושלים, ולבסוף נפטר ונקבר באם המושבות.

בין הפעילים הבולטים למען הקמת בית הכנסת היה הרב שמואל לרנר-פפרמן. הוא שימש כשליח הציבור הקבוע וכקורא בתורה ב'שטיבל שלו', שהוא החדר הצפוני במבנה בית הכנסת, בו התפללו בין היתר גם הרב שלמה זלמן אוירבך, וכן הדרשן המפורסם של שערי חסד, הרב שלום שבדרון. בשנות הששים, כאשר החל להיבנות בית החולים הדסה בעין כרם, פנו מנהליו לבתי כנסת ותיקים בירושלים והציעו למתפללים ריצוף חדש ונקי לבתי תפילתם תמורת אריחי האבן העתיקים. רבים נעתרו לבקשה, שכן האבנים יועדו לריצוף רחבת הכניסה לבית החולים. גם גבאי בית כנסת 'הגר''א' בשערי חסד ניאותו למסור את האבנים העתיקות והשבורות, במיוחד לאחר שהוצע תמורתם חינם ריצוף חדש. אך לרנר-פפרמן סירב שייגעו ב'שטיבל שלו', בטענה כי ''אסור לעקור את המרצפות הספוגות בדמעות השנים ולשים במקומן בלטות מלאכותיות''. עד היום ניתן להבחין בין הריצוף המודרני שבכל חדרי השטיבלך, ובין הריצוף הירושלמי הישן ב'שטיבל' הצפוני, אליו ניתן להציץ מרחבת בור המים שבחצר.



האגדה על הקמת בית הכנסת בשערי חסד


ידוע היה בירושלים שלפני מאה שנה כי מי שזכה להיכנס תחת חסותו של ר' שלמה זלמן פרוש מובטח לו כי יהיה לו במה להאכיל את ילדיו. הימים היו ימי עוני ומחסור והכול ידעו כי בזכות יושרו וחריצותו של ר' שלמה זלמן, יהודי רוסיה שולחים אליו תרומות רבות לחלוקה לעניי ירושלים. שנה אחת לקראת חג הפסח הסכום המיועד להגיע בושש מלבוא. דאגתו של ר' שלמה זלמן הייתה עצומה, הוא ידע היטב כי מאות משפחות תולות את תקוותם על כספים אלו, וכי בלעדיהם ירעבו בחג הקרב ובא. ככל שקרב החג והציפייה מצד המשפחות הלכה וגדלה חש ר' שלמה זלמן כי הוא חייב למצוא פתרון בדחיפות. בלית ברירה פנה אל ידידו, הנגר הקשיש, שהציע לו לפני זמן מה להלוות לו את כל חסכונותיו. הנגר נענה בשמחה והלווה לו מאתיים זהובים, אותם חילק ר' שלמה זלמן במהירות לעניים הממתינים. מייד לאחר הפסח הגיע מרוסיה המשלוח המיוחל בסך של מאה ועשרים זהובים, אותם הביא אל הנגר כפירעון החוב, תוך שהוא מתחייב להשלים את שמונים הזהובים הנותרים בהקדם. לאחר מספר שבועות הגיעו השמונים הנותרים אותם הזדרז והביא לנגר. אולם הנגר, שזיכרונו בגד בו עקב זקנתו, טען בלהט כי לא קיבל את מאה ועשרים הזהובים הראשונים. ר' שלמה זלמן ניסה בכל כוחו להזכיר לנגר כי החזיר לו כבר את כל הסכום, אך ללא הועיל. הנגר תבע ממנו להחזיר לו מאה ועשרים זהובים נוספים.

בצר להם פנו הנגר ואשתו אל רבה של ירושלים, ר' שמואל סלנט, ותבעו את ר' שלמה זלמן לדין תורה. לאחר ששמע את טענות הצדדים פסק הרב כי על ר' שלמה זלמן להישבע כי אכן החזיר את מאה ועשרים הזהובים לנגר, ואז ייפטר מלשלמם. ר' שלמה זלמן ביקש ארכה של כמה ימים שבסיומם אמר כי מפני חומרתה של השבועה הוא אינו מוכן להישבע והוא מעדיף לשלם את כל מאה ועשרים הזהובים. הנגר שמח לשמוע כי יקבל את כספו, אולם הרב לא הסכים לכך בשום אופן, מפני שיצא שם רע לגבאי הצדקה כי הם גנבים ולאחר שנדרשים להישבע מחזירים את גנבתם. בצר לו, ביקש שלמה זלמן ארכה של שלשה ימים בהם התקדש והזדכך, וביום השלישי הלך לבית הדין ונשבע כדין. משיצא, אסף את בני ביתו ואמר להם כי בעצה אחת עם רעייתו החליטו כי אינם רוצים ליהנות מהכסף שבא להם כתוצאה מהשבועה. הם מכרו את ביתם ואספו במשך שנים זהוב לזהוב עד שהגיעו לסך של מאה ועשרים זהובים, אותם תרמו בעילום שם לבניית בית כנסת חדש בשכונת שערי חסד בירושלים.

לאחר שנים, כשניקתה אשת הנגר את ביתה, מצאה באחד הארונות את מאה ועשרים הזהובים אותם נתן ר' שלמה זלמן לבעלה. צערם של הנגר ואשתו היה רב ביודעם כמה סבל גרמו למשפחת פרוש.

יש מזקני ירושלים שטוענים כי בזכות התנהגותו של ר' שלמה זלמן שחשש כל כך להישבע ולהזכיר שם שמים, ולאחר מכן לא רצה ליהנות מהשבועה ותרם את כל הכסף בעילום שם, זכה לנכד הקרוי על שמו שהנהיג את כל ישראל - הלא הוא ר' שלמה זלמן אויערבך.



התנור השכונתי


בצמוד לבית הכנסת הגר''א, ברחוב השל''ה, עמד במשך עשרות שנים התנור השכונתי. התנור עצמו כבר איננו, אך ליד הפתח האחורי של בית הכנסת, המשמש את עזרת הנשים, ניתן להבחין עד היום בארובת הברזל הגבוהה, ששימשה את התנור. תנור שכונתי היה מתקן הכרחי בירושלים באותם ימים, שכן תנורים ביתיים לא היו בנמצא. כל דבר מאפה נלקח לתנור השכונתי ונאפה בו, תמורת סכום סמלי לבעל התנור. בעיקר שימש התנור בימי שישי, כאשר סירי הקוגל והצ'ולנט היו מוכנסים אליו, ונלקחים בזה אחר זה בשבת בבוקר לאחר התפילה בבית הכנסת. שבת אחת נקרע חוט ה'עירוב' שהקיף את שערי חסד, ויושבי השכונה עמדו אובדי עצות כיצד יטלטלו את הסירים הביתה לסעודת שבת. בהחלטת הרבנים, לא לקח איש את סירו הביתה, אלא אנשי השכונה יצאו על נשיהם וטפם ובאו לסעוד בצוותא ליד התנור השכונתי.

בעל התנור השכונתי בשערי חסד היה חיים בֶּקֶר. שמו האמיתי היה חיים לוי, והוא היה תימני מבטן ומלידה, אך זכה לכינוי ביידיש 'דער בעקער – 'האופה' – בשל תפקידו החשוב בשכונה האשכנזית. הוא דיבר יידיש על בוריה, ואף לימד אותה לילדיו, למרות שלא התגורר בשערי חסד. מספרים שידע להבחין בין הסירים, ודרש את שכרו בהתאם: אם הסיר היה שייך למבשלת טובה, היה לוי מבקש את שכרו בדמות ''מעשר'' מן התקרובת; אך אם היה של מבשלת גרועה, הסתפק הרב חיים בכמה פרוטות כדמי שימוש בתנור.



בצלאל גולדשטיין החלבן


אחת מדמויות המופת של שערי חסד היא דמותו של בצלאל גולדשטיין החלבן, שפעל בה במשך שנים ארוכות. בדומה לרבים משערי חסד, חלק גולדשטיין את חייו בין לימוד תורה ובין פרנסת ביתו. נ' בן-אברהם, בספרו ''סיפורים ירושלמיים'', הקדיש לגולדשטיין פסקה נכבדה:

''זו העיר שאמרו עליה כי מחנווניה – תלמידי חכמים; ומעגלוניה – חסידים; מסנדלריה - ''למד-ווניקים''; ומשואבי מימיה – ''מקובלים''. עיר זו ידעה גם ידעה דמות של חלבן, למדן וצדיק, שאש התורה בערה בקרבו. תפילתו להבים, ולא נהנה מן העולם הזה באצבע קטנה. הרב בצלאל מילכיגער (החלבן) משערי חסד... איי איי איי הרב בצלאל... מי מוותיקי השכונה אינו נאחז התלהבות כאשר הוא מעלה את שמו על דל שפתיו? הרב בצלאל גולדשטיין, עם הופעתו הקרועה והבלויה, אך שופעת חיות קדושה במידה גדושה – תוקע את עגלתו לפתע ליד בית הכנסת הגר''א, חומק ברוב צימאון פנימה, נצמד את הגמרא בחשק עצום במשך שעות ארוכות. עתים גונבים לו את עגלת החלב, אותה שכח לגמרי בחוץ... אמרו: כשהיה הוא והרב לוי יצחק ה'גאזניק' (מחלק הנפט) מתפלפלים בתורה, לא היה בבתי השכונה לא חלב ולא נפט... וכשהיה הרב בצלאל החלבן נפגש ברבי שלמה אטיק – חלבן אחר גדול בתורה – היה החלב של שניהם מחמיץ''.



הרב יעקב משה חרל''פ


עוד אחד מבנה הזכורים לטוב של השכונה הוא הרב יעקב משה חרל''פ. הוא גדל בסמוך לשכונת מאה שערים במשפחה חרדית, אך בהמשך חייו דבק ברב קוק והפך לציוני. בשנת 1909, כאשר הוקמה שכונת שערי חסד, התבקש חרל''פ לכהן כרב השכונה. הוא עקר עם משפחתו לשכונה החדשה והתיישב בקצה רחוב הקליר. מספרים כי כאשר מונה לתפקיד, שכבה אמו על ערש דווי וכדי לשמח את לבה סיפרו לה על המינוי הנכבד. ''הרב של שערי חסד?'' תמהה האם, ''ואני הלא קיוויתי שיענק'לה שלי יהיה צדיק נסתר''. לאחר שהפך לדתי-ציוני, שימש חרל''פ כראש ישיבת מרכז הרב. משנפטר הרב קוק, היה חרל''פ מועמד לכהונת הרב הראשי לארץ ישראל, אך בסופו של דבר נבחר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.



שכונת בתי ברוידא


שכונה קטנה השוכנת בשולי שכונת נחלאות. שמה הרשמי הוא ''אהלי יעקב'', על שם יעקב ברוידא, שהיה הנדבן שתרם לבניינה. השכונה נוסדה בשנת 1902 ומצויה בסמוך לשכונת כנסת ישראל. השכונה בנויה בקומפלקס בניינים אחד עם שכונת בתי ראנד, וכוללת בניין אחד ארוך בעל שלש קומות עם קשת במרכזו וגרמי מדרגות בצידו האחורי. ליד הבניין המרכזי קיים מבנה שירותים – שריד לימים שבהם האינסטלציה הביתית הייתה יקרה למדי ולא היתה לפי יכולתן של משפחות קשות יום. מעל לכניסה לבניין קבוע שלט המספק הסבר על שם השכונה ועל זהות התורם המרכזי להקמתה.

בתי ברוידא נבנו בצמוד לשכונות כנסת ישראל, וכמוהן נועדו לאוכלוסייה חרדית ליטאית של אנשי היישוב הישן, בניגוד לשכונת בתי ראנד הסמוכה שנועדה לאוכלוסייה חסידית. בתי השכונה אינם רכוש התושבים אלא שייכים ל''הקדש ברוידא'' והם מתגוררים בהם בשכירות מוגנת (דמי מפתח), הסדר הפועל לטובת משפחות מעוטות הכנסה. ואכן, רוב המשפחות המתגוררות בשכונה זו הן מרובות ילדים וקשות יום והשכירות הנמוכה מאפשרת להן להתגורר שם לטווח ארוך ואף משמרת את הצביון החרדי של השכונה.

וירטאז'ים צבעוניים בקירות בית הכנסת הקונסרבטיבי במרכז פיוקסברג. המקום שימש פעם כמנזר, ובשל כך חזיתו אינה פונה אל הר הבית (צילום: יורם הראל).



שכונת בתי ראנד


מנחם מנדל הכהן ראנד מחסידי צאנז, חי בגליציה שבתחומי פולין, אז ברוסיה, בעיירה ליטוביסק, שם היה מגבירי העיר ומהאמידים בה, כשבבעלותו כמה אחוזות כפריות שהשכירן, ומפעל ששיווק חלב. בין בני עיירתו נודע בנדיבותו, וזכה לכבוד רב בציבור היהודי. ואולם הוא החליט לחסל את עסקיו בגליציה ולעסוק במצוות בארץ ישראל.

מנדל ראנד עלה ב-‏1901 עם כל משפחתו לצפת, אחת מ''ארבע ערי הקודש''. לאחר שהות בצפת החליט מנדל ראנד לעבור למרכז היישוב היהודי בארץ ישראל - לירושלים. בהגיעו ב־1901 לירושלים התגורר תחילה בשכונה המודרנית מאה שערים שמחוץ לחומות, ולאחר מכן עברה משפחת ראנד לתוך העיר העתיקה והתיישבה בחצר ורשה שבקצה רחוב היהודים. בעיר העתיקה רכש מנדל ראנד חצרות נוספות ובהן הבית שבחצר ראנד ברחוב הגיא, סמוך לשוק מנפצי הכותנה, על גבול הרובע המוסלמי, ולשם עבר עם משפחתו. בשאר הדירות בחצר יישב אברכים עניים בלא שישלמו לו שכר דירה. הבית שב'חצר ראנד', היה אז הבית היהודי הקרוב ביותר להר הבית והשקיף על מקום משכנו של בית המקדש. בבית זה שכן היקב היהודי הראשון בירושלים. עד היום הבית נמצא בבעלות 'הקדש בתי ראנד'.

מאוחר יותר החליט מנדל ראנד לייסד מקום יותר נוח מחוץ לחומות. הוא פנה לאזור מתפתח במערב העיר, וב-‏1909 רכש מהיזמים את הקרקע עליה נבנו בתי השכונה. בחלקת האדמה שהוצעה למכירה, היה בית אבן ובו התגורר תושב נוצרי. בבית זה נמצא היום תלמוד התורה של בתי ראנד. את השטח סביב לבית חכרו שני יהודים מהנוצרי לצורך גידול חיטה.

שטחי הקרקע בהם שוכנות השכונות זכרון טוביה, שבת אחים, כנסת ישראל ובתי מנדל ראנד, הוצעו לבסוף למכירה. על הקרקע הפנויה ביקשה הכנסייה הקתולית להקים מנזר גדול. שניים ממייסדי השכונות, יוסף ריבלין ומשה מלצר קנטרוביץ, שבתוכניתם היה לרכוש את הקרקע לבניית שכונה יהודית, מיהרו לגייס סכום כסף גדול של מאה נפוליאונים זהב – הסכום אותו דרש בעל הקרקע תמורת הסכמתו שלא למכור את השטח לכנסיה אלא להעבירו לידי היהודים. הם זימנו פגישה על החלקה עם בעליה, ראשיד אפנדי, כדי לסיים את העסקה - והביאו עמם את כל הכסף במזומן ואת שטרי המכר שלה מוכנים לחתימה. כאשר הגיעו למרום החלקה, ראו כומר שהכירו כשהוא עושה את דרכו לעבר החלקה, יחד עם כמה מלווים נוספים. הם חששו שמא ייחשפו ובבגדיהם ייעשה חיפוש, ויתגלו שטר המכר והכסף והעסקה החשאית תוכשל. לפיכך, מיהרו והחביאו את שטרי המכר ומטבעות הזהב בנקיק שהיה בסלע שבראש הגבעה )במקום שבו קם לימים בית הכנסת של בתי ראנד) והסתלקו במהירות מהמקום. כאשר הכומר ומלוויו ירדו מהגבעה, שבו השניים וגילו לדאבון לבם כי הכסף נעלם. אבל הם החליטו שלא לוותר. במאמץ גדול גייסו סכום כסף נוסף ורכשו את האדמות לבניין השכונות.

מנדל ראנד, שרכש מהיזמים חלק מהקרקע שבידם, ביקש להשקיע את כספו בבניית שכונת גדולה ובה יהיו בית מדרש, בית כנסת וגם בניין גדול בן שתי קומות שבו קבע כי יתגוררו תלמידי חכמים אשכנזים שידם אינה משגת לשלם עבור מגורים. כמנהג הימים ההם הוחל תחילה בכריית בורות המים המרכזיים של השכונה העתידה. בחצר הגדולה של בתי ראנד נכרו שלושה בורות מים. שני הבורות הגדולים נועדו למי שתייה. הבור הקטן נועד למי כביסה.

בבניית הבניינים נעשה שימוש בקורות ברזל ארוכות בחתך H שנודעו בירושלים כ'ריילסים'. מנדל ראנד ייבא את הקורות במיוחד מבלגיה, הן הוסעו ברכבת לירושלים, והובלו על גבי גמלים מתחנת הרכבת ועד לגבעת השכונה. כל קורת ברזל נישאה על גב שני גמלים, שצעדו בתיאום מלא, צעד מול צעד, לאורך הדרך כולה. מעקי המרפסת המסוגננים חוברו בעבודת אמן מצטיינת של אז, בחיבור בלא הלחמה.

לאחר שנרכשה החלקה פנה מנדל ראנד לבנות את שכונת בתי ראנד לפי חזונו. הבית הראשון בשכונה שנבנה ב־1909 היה הבניין הקטן שבו שוכן המקווה של השכונה. מלבד המקווה נבנו בבית עוד ארבע דירות. לאחר מכן ניגש להקמתו של הבניין המרכזי שבו נבנו 18 דירות, ולבסוף בנה את בניין בית המדרש הידוע בשמו 'זיכרון מנחם', אשר נחנך ביום י''ז באלול תרס''ט, והוא נושא את שם מייסד השכונה (מנדל = מנחם).

כמו בבתי ברוידא הסמוכים, נבנה גם כאן מגדל שירותים הבנוי לצד הבניין הראשי ממערבו, סמוך לפתח הכניסה לחצר ראנד. במרכז חצר בתי ראנד נראים פתחים של בורות המים הישנים של השכונה. פתח הבור הגדול המרכזי שבחצר, חתום במכסה ברזל ועליו הכתובת Alliance Israelite Jerusalem – כל ישראל חברים. את המכסה ייצרו תלמידי בית המלאכה הסמוך של חברת 'כל ישראל חברים'. הם בחרו בדרך זו כדי לפרסם את תוצרתם בחוצות ירושלים. לכבוד טקס חנוכת השכונה שלו, ולסעודת המצווה שלאחר הטקס, נשחט צבי. החסידים שהתגוררו בשכונה המשיכו להציג שנים רבות לאחר מכן באחת מדירות בתי ראנד את ראשו המפוחלץ של הצבי, כמקובל בחצרות האצילים באירופה.

הבית הגדול והבניין שלידו אוכלסו בעשרים ואחת משפחות אשכנזיות מבני הקהילה החסידית, ונודעו בשם בתי ראנד. מנדל ראנד עצמו התגורר בקומה הראשונה, בדירה הנמצאת בצד המערבי של הבניין, עד לפטירתו בשנת 1918. כיום מנהלים צאצאיו של ר' מנדל את ההקדש שעל שמו. נינתו של מנדל ראנד נשואה למעכל רוזנבליט, שמשפחתו בנתה את בית הכנסת של בתי ראנד, ומשחתם מתגוררת במבנה זה עצמו. רוזנבליט עצמו גילה גישה ליברלית למדי כלפי השכרת המקום לשימושים שונים ובין השאר אף התיר להקים בו בית ספר ברוח עקרונות התנועה האנתרופוסופית – מה שעורר תרעומת לא מעטה בקרב התושבים, שחששו מניסיון של חברי התנועה לשכנעם להמיר את אמונתם. מנדל ראנד ביקש לשכן בדירות שבנה רק משפחות חסידיות, אך במשך השנים התמתן העיקרון שקבע המייסד, וכעת נבחרות המשפחות המקבלות כאן דירה על פי אמות מידה אחרות. מתגוררים בדירות בעלי אמצעים מועטים, ושיוכם העדתי או האידיאולוגי המדויק אינו חשוב עוד. הדיירים בבתי ראנד שוכרים את הדירות בשכירות מוגנת והדירות אינן מועברות בירושה. את הוצאות המבנים מממנות ההכנסות מהשכרת חצר ראנד שבעיר העתיקה, וכן מהשכרת חנות המכולת שבצִדו החיצוני של הבניין, בפינת הרחובות השומרון והתבור.

השכונה מפורסמת במדורת ל''ג בעומר הגדולה שמידי שנה מובערת בה ואליה מתקבצים אורחים מכל שכונות העיר.



שכונת בתי מונקאטש


ניצבת בשכנות לבתי ראנד ומהווה חלק מגוש הנחלאות. הוקמה על ידי חסידים מהעיירה מונקאץ', הנמצאת כיום באוקראינה ובאותה עת שכנה בתחום הונגריה. האדמו''ר השני של החסידות רבי צבי הירש שפירא ייסד את כולל מונקאטש ועשרה הגלילות ובזמנו עלו חסידים ממונקאטש לארץ ישראל. תחילה נתמכו החסידים במסגרת צדקת רבי מאיר בעל הנס שבירושלים אך בעקבות סכסוך על חלוקת התמיכה התפרקה החבילה והוקם כולל מונקאטש ונשיאו - הרב צבי הירש שפירא.

שפירא היה אחד המתנגדים החריפים ביותר בקרב היהדות האורתודוכסית לתנועה הציונית, אותה ראה ככפירה. עם מותו התיישב על כס האדמו''ר החסידות בנו, הרב חיים אלעזר שפירא. הרב החריף את התנגדותו לציונות. בזמן כהונתו כאדמו''ר, יסד הרב שפירא, שכונה בירושלים עבור אנשי הכולל, הידועה בשם בתי מונקאטש.

מלחמת העולם הראשונה שפרצה באותה שנה טרפה את הקלפים. למרות שהשטח נרכש בשנת 1914, החלה הבניה רק בשנת 1930, עם ביקורו היחיד בארץ של הרב חיים אלעזר שפירא. מסעו של הרב זכה לתהודה בציבור. במהלך הביקור חרש הרב את הארץ לאורכה ולרוחבה וביקר במקומות הקדושים. האדמו''ר עצמו הוא שחתם על ספר תקנות השכונה. בתקנות משתקפת השקפת העולם של החסידות. תושבי השכונה מחויבים לשלוח את ילדיהם לבית ספר חרדי בלבד ומחויבים לקוד לבוש המתאים למסורת החרדית ונאסר עליהם לגלח את זקנם ואת הפאות. תקנות אחרות מתייחסות לבית הכנסת שנמצא בשכונה, לפי תקנות אלו כל אדם הלומד בכולל מחויב להתפלל בבית הכנסת השכונתי לפחות פעם בשבוע בימי חול ופעמיים בחודשיים להתפלל בשבת.

תחילה נתכוונו אנשי החסידות לבנות על כל המגרש שיועד לשכונה אך בהיעדר משאבים נבנו בסך הכל שלושה בנינים העומדים עד היום. במרכז השכונה עומד ''בית המדרש תפארת צבי'' (על שם צבי הירש שפירא) הנמצא ברחוב הנצי''ב. בניינים נוספים היו בית הכנסת, ובית מגורים ובו שמונה דירות הניצב בפינת הרחובות שומרון ומסילת ישרים.

השכונה בנויה בתבנית של שכונות הכוללים שנבנו בירושלים בסוף התקופה העות'מאנית - בדומה לשכונת בתי אונגרין שנבנו בשנת 1891 ושכונת כנסת ישראל השוכנת בסמוך ונבנתה בשנת 1902. שלושת המבנים הוקמו סביב חצר פנימית מלבנית. בית המגורים בנוי במתכונת בתי רכבת דו-קומתיים. בתי אלו הם רצף של יחידות מגורים הצמודות זו לזו. בכל יחידת מגורים הוביל חדר כניסה (הול) למטבח ושירותים וזוג חדרי שינה. ליחידות המגורים בקומה העליונה מוביל גרם מדרגות חיצוני ממנו נמתחת מרפסת ארוכה העוברת לאורך החזית ומחברת את כל הכניסות שלאורכה.



התנועה המסורתית (קונסרבטיבית)


שורשיה הרעיוניים של התנועה הקונסרבטיבית ראשיתם באמצע המאה ה-‏19 בגרמניה, באסכולה הפוזיטיבית- היסטורית מיסודו של זכריה פרנקל. אסכולה זו דגלה בגישה היסטורית-התפתחותית להלכה הנעזרת בכלי המחקר המודרני לצד נאמנות להלכה. האסכולה קמה כתגובה לתנועת הרפורמה שלא ראתה עצמה מחויבת להלכה וכן כתגובה לגישה האורתודוכסית שניסח החת''ם סופר, שללה התפתחות בהלכה והתבצרה בסיסמה ''חדש אסור מן התורה''.

ההבדל העיקרי בין היהדות הקונסרבטיבית לאורתודוכסית הוא בגישתם למחויבותו של יהודי להלכה. על פי התנועה הקונסרבטיבית, האורתודוכסים רואים את עצמם כמחויבים להלכה כפי שהיא נכתבה בעבר, ואילו הקונסרבטיבים מאפשרים הכנסת הלכות חדשות שעומדות בקריטריונים של ההלכות הקודמות ומאפשרות לאדם לקיים את המצוות כפי שהיו בעבר גם בעידן המודרני. הרפורמים מאידך, אינם רואים עצמם נאמנים כלל להלכה, ובוחרים רק במה שנבחר בעיניהם כרלוונטי לתקופה הנוכחית. הקונסרבטיבים אימצו את גישת הביניים בין אלו - הם רואים את ההלכה כתשתית החיים היהודיים, אך מאמינים כי היא צריכה להישאר גמישה ולתפוס צורה בהתאם לאתגרים של ימינו. בבתי כנסת קונסרבטיביים הגברים והנשים יושבים במעורב, בשבתות ובחגים משתמשים במערכות להגברת הקול ובאביזרים חשמליים אחרים. מי שמגוריו מרוחקים מבית הכנסת, רשאי לבוא בנסיעה במכוניתו לבית הכנסת בשבתות.

אבות ואמהות האומה בגירסה הרפורמית. שוויון מלא בין גברים לנשים (צילום: יורם הראל).

דוגמה עיקרית ומהותית להבדלים שבין האורתודוכסים לקונסרבטיבים הוא נושא מעמד האישה. הקונסרבטיבים מביאים פסיקות כפסיקתו של הרמב''ם בהלכות ספר תורה ש''אין דברי קדושה מקבלין טומאה'', בעוד הוא מזכיר את ''האישה והנידה'' בהלכה זו. במקורות קודמים ומאוחרים יותר ניתן לראות כי הסיבה העיקרית לכך שנשים לא עולות וקוראות בתורה הוא מפני ''כבוד הציבור''. הרבנים הקונסרבטיבים טוענים כי מושג ''כבוד הציבור'' הוא סמן למוסכמות החברתיות שהיו קיימות בזמן כתיבת הלכה זו, תקופה בה לא יכלו נשים לכהן בתפקידים ציבוריים. לטענתם, במציאות בת-זמננו, כשנשים מכהנות בכל תפקיד אפשרי, אין כל פגיעה בכבוד הציבור בכך שאישה תהיה מעורבת ומובילה גם בחייה הדתיים של הקהילה היהודית. בהתאם לכך, בבתי המדרש לרבנים קונסרבטיביים לומדות גם נשים ומוסמכות לשמש בתפקידי רבנות. בחלק מבתי הכנסת הקונסרבטיביים גם נשים עולות לתורה.

נישואים וגירושים שמבוצעים על ידי רבנים קונסרבטיביים לא מוכרים על ידי הרבנים האורתודוקסים.



מרכז פיוקסברג


מרכז פיוקסברג מאגד, הלכה למעשה, גופים שונים המבצעים פעילויות חברתיות ברוח היהדות המסורתית (קונסרבטיבית). בית הכנסת הוא חלק מקומפלקס קונסרבטיבי שכולל גם אכסנית נוער, ישיבה ואת מכון שכטר למדעי היהדות, מוסד להשכלה גבוהה שמטרתו לחקור, ללמד ולהנחיל את מדעי היהדות בגישה אקדמית, פתוחה, שוויונית ופלורליסטית, תוך שימת דגש על משמעותם ועל יישומם בחיים המודרניים.

במקום בו עומד כיום בית הכנסת של התנועה המסורתית עמדה פעם כנסיה ששימשה מיתחם בו הוקם מנזר נוצרי. במבואה של בית הכנסת מוצגת תמונה של המנזר משנת 1936. פעילות המנזר הופסקה מאוחר יותר לאחר שאנשיו הפרו את החוק המגביל פעילות מיסיונרית. בשנות השבעים רכשה התנועה המסורתית את המבנה וב-‏1972 קם שם בית הכנסת הקונסרבטיבי הראשון בירושלים. בשל העובדה שבניין זה שימש קודם לכן ככנסיה, חזיתו אינה פונה אל עבר הר הבית והעיר העתיקה.

בבית הכנסת שישה חלונות גדולים – שלושה בכל צד – המעוטרים בוויטראז'ים צבעוניים. בחלון האמצעי בצד המזרחי ניתן לראות סימני קליעים, זכר לימים בהם התחוללו קרבות עם אנשי הלגיון הערבי שפיטרלו בשטח ההפקר. בציורי הוויטראז' משולבים פסוקים מהתנ''ך המדברים על גבורה ועל פתיחות, ובהם ''על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים'', ''איך נפלו גיבורים'' ו''ופתח שעריך תמיד יומם ולילה''.



התנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמית)


הרפורמה ביהדות התפתחה באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-‏19, לאחר המהפכה הצרפתית, בתגובה לראשית האמנציפציה וכהמשך להשכלה ולחילון. חלוצי הרפורמה ראו את עצמם כממשיכי המסורת היהודית, שלדעתם הצטיינה תמיד בגמישות ובפתיחות עד להתאבנותה בשלהי ימי הביניים.

הרפורמה היא אחת התוצאות של תנועת ההשכלה היהודית שרוב מיסדיה היו אנשים שומרי מצוות ודתיים, שחשבו ששמירת מצוות הדת אינה מנוגדת לדרישה לאמנציפציה ולהשתלבות בחברה הנוכרית. חלק מממשיכיהם היו קיצוניים ברעיונותיהם וביקשו לבטל את המצוות שלדעתם היו מנוגדות ל''עידן התבונה'', כדי שהיהודים יזכו באמנציפציה. אחד מהמשכילים הבולטים בקבוצה זו היה דוד פרידלנדר שסבר שהמצוות המעשיות מפריעות לערכי התבונה, עליהם הושתתה היהדות המקורית לדעתו, והפכו לדבר עיקרי ביהדות רק בגלות.

השקפת עולם זו חייבה שינוי של סדרי בית הכנסת, והתאמת תפילות ואמונות לרוח הזמן ולמעמדם של היהודים כאזרחי המדינה. על סמך זה, ניסח נתן שאול, בשנת 1792, 14 עיקרי אמונה וטקס, שיתקבלו על דעת האדם המודרני. סדרי בית הכנסת והתפילה ''תוקנו'' לראשונה בשנת 1796 באמסטרדם. אמירתם של פיוטים שונים בוטלה והונהגה דרשה בשפת המדינה. בשנת 1810 פורסם בגרמניה תקנון, שקבע סדרי תפילה חדשים, חייב לשמור על הדרת הקודש בבית הכנסת, וביטל כל מנהג העלול להפר בו את האווירה של כובד ראש. לנגד עיני המתקנים, שבראשם עמד ישראל יעקובסון, עמדה דוגמת הכנסייה הנוצרית, ומניעיהם היו אסתטיים בעיקר. כעבור תשע שנים הוקם בית הכנסת הרפורמי הראשון בהמבורג - והקמתו נחשבת לראשיתה של התנועה הרפורמית. רוב התפילות בו נאמרו בגרמנית והתפילה לוותה בשירת מקהלה ובנגינת עוגב.

בשלב השני של הרפורמה ביקשו מנהיגי הרפורמים לערוך שינויים במצוות כדי להתאים אותן לרוח הזמן, אחד המנהיגים הבולטים של הרפורמה בתקופה זו היה אברהם גייגר, שהיה מבקר מקרא שהאמין בתורת ההתפתחות של הגל וחשב שהיהדות הינה גוף המשתנה עם הזמן. על פי תפיסה זו הוא ביקש לבטל מצוות רבות ביהדות, שנראו לו כשרידים שעבר זמנם. גייגר אף ביקר את מצוות הנחת התפילין וברית המילה, למרות שלא ביטל אותן בפועל. לדעתו, יש לשמור בעיקר על ''רוח היהדות'' שהיא המוסר והמונותיאיזם. קיצוני יותר מגייגר היה שמואל הולדהיים, רב הקהילה הרפורמית בברלין, שהעביר את יום המנוחה משבת ליום ראשון והנהיג תפילה בלי טלית וכיסוי ראש. לדעתו של הולדהיים, כל תוקפה של ההלכה היה כאשר שירתה את האדם היהודי, ואילו עתה תוקפה בטל, ויש לערוך שינויים על מנת לקרב בין היהודים לשכניהם הנוצרים.

הרבנים הרפורמים קיימו שלושה כנסים בשנים 1844-1846 כדי לגבש עמדה אחידה בקשר לתיקונים בדת. באחת מאסיפות אלו פרש מהתנועה הרפורמית זכריה פרנקל, מנהיג הרפורמים המתונים יותר, שהתנגד לקיצוניות של התיקונים הרפורמים וטען שיש לערוך תיקונים רק אם נמצאה להם הצדקה בספרות התורנית ואם הם קיבלו את הסכמת הקהילה. פרנקל יסד זרם חדש, שבארצות הברית הפך להיות הזרם הקונסרבטיבי.

הזרם הרפורמי המרכזי מבית מדרשו של אברהם גייגר הפך להיות הזרם המוביל בתנועה הרפורמית בגרמניה. הרפורמים בגרמניה המעיטו בחשיבות המצוות המעשיות וראו את עיקר הדת בהדגשת ערכי התבונה והמוסר, שנעשית בעיקר בתפילה השבועית אותה הם ביקשו להפוך לטקס רב רושם, שיגרום למשתתפים התרוממות רוח. הם ביטלו את יחודו הלאומי של עם ישראל, וראו את יעודו של עם ישראל בהפצת ערכי התבונה והמוסר האוניברסליים בעולם, לפיכך, פיזורו של עם ישראל בין העמים בגלות היה חיובי בעיניהם.

לדידם של הרפורמים, הרפורמה באה כדי להצעיד את היהדות לאתגרי העידן המודרני; לאפשר ליהודים להישאר יהודים תוך כדי השתלבות בחיים המודרניים - בכך סייעה התנועה הרפורמית לעצור את ההתבוללות ואת עזיבת העם היהודי ע''י בניו.

עם השנים, עבר מרכז פעילותה של התנועה מאירופה לאמריקה הצפונית. במהלך הדורות - בעקבות השואה, הקמת מדינת ישראל ואירועים משמעותיים נוספים - התמודדה התנועה עם משברים ואתגרים רוחניים עצומים, ובין השאר עברה מעמדה אנטי-ציונית גלויה בראשית המאה ה-‏20 לעמדה ציונית מובהקת בשנים שלאחר השואה ועם קום המדינה. עם השנים העמיקה זיקתה של היהדות המתקדמת לישראל ולציונות, עד שהפכה לתנועה דתית הקוראת לעלייה לישראל ומחויבת למדינת ישראל.



היברו יוניון קולג' ושאר מוסדות התנועה


תחילתה של התנועה עם הקמת קהילת ''הראל'' בירושלים ב-‏1958. בשש השנים הבאות הוקמו חמש קהילות נוספות ברחבי הארץ. ב-‏1963 קיבלו הרפורמים קרקע להקמת מוסדותיהם בירושלים. בשל ההתנגדות החריפה מצד המימסד האורתודוכסי הוקצתה להם קרקע מול העיר העתיקה הכבושה, מה שנחשב אז לאתר מסוכן במיוחד. הוקם בו מבנה מודרניסטי של האדריכל היינץ ראו שאליו נוספה מאוחרת יותר תוספת מאוחרת של משה ספדי, הבנויה מרצף של מבנים קטנים סביב חצרות פנימיות ומציגה פרשנות למבנה הירושלמי המסורתי. המתחם משמש כמוסד להכשרת רבנים, חזנים ומחנכים רפורמיים מחו''ל ומישראל ובו גם מוזיאון לארכיאולוגיה וספרייה.

ראו ראה ברסטורציה (שיקום) של בנינים ערביים בירושלים מעין מסע לימוד לנבכי הבניה המקומית ופרץ לאחר מכן בגישה מקורית המתבססת על פרי התבוננותו. בפרויקט ההיברו יוניון קולג' יישם את עקרונות הבניה המקומית שהם החדרת האור מקמרונות הגג ועיצוב החלונות כחרכים האופייניים לבניה המקומית. החלונות הגבוהים והצרים נבנו כך גם במטרה להקשות על חדירת קליעיהם של הצלפים הירדניים לבניין, שהיה ממוקם ממש מול חומות העיר העתיקה.

אחד העקרונות המרכזיים שלפיהם פועלת התנועה הרפורמית הוא השוויון ההכרחי בין גבר לאישה. בבית הכנסת הרפורמי ניתן לראות ביטוי לכך ברשימת אושפיזין מורחבת שבה יש נציגות שווה לשני המינים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד; ולצידן שרה, רבקה, רחל, לאה, תמר, מרים ורות.

התנועה הרפורמית מפעילה גם את המרכז לפלורליזם יהודי, המשמש כזרוע הציבורית והמשפטית שלה. המרכז פועל באמצעים משפטיים וציבוריים לקידום זכויות האזרח, ובעיקר בסוגיות הקשורות לדת ולפלורליזם דתי בישראל. הוא מנהל את המערכה המשפטית להכרה בתנועה הרפורמית ובפעילות רבניה, בין השאר בתחום הכרה בגיור הרפורמי והחברות במועצות הדתיות.

במיתחם מצוי גם מוזיאון ארכיאולוגי מיוחד במינו, הלא הוא מוזיאון סקירבל לארכיאולוגיה מקראית. המוזיאון הוקם על ידי הרב והמחנך הרפורמי נלסון גליק, שהיה גם ארכיאולוג בעל שם. גליק היה החופר העיקרי של תל אל-חלייפה, כיום בין אילת לעקבה, בצד העבר ירדני. בשנת 1934 החל גליק בחפירות ומצא שם מצודה ישראלית מתקופת מלכי יהודה שנבנתה ונחרבה ונבנתה שוב. על פי החרסים המיוחדים וחומות העיר ושעריה, קבע גליק כי תל-אל-חלייפה היא העיר אילת או עציון גבר, אותה בנה שלמה המלך ולאחר מכן המלכים אמציה, עוזיה ואחז. בחפירותיו נמצאו כבשנים להתכת נחושת, כולל תנורים שהשתמשו ברוחות הערבה לליבוי האש. בחפירות אלו גם נמצאה חותמת המיוחסת למלך יותם בן עוזיה או לפקיד ממונה מטעמו. גליק גם איתר כ-‏500 אתרים ארכיאולוגיים בנגב, כולל מספר רב של מצודות מתקופת הברזל ב', תקופת מלכי יהודה ואישש בזה את שליטת מלכי יהודה בכל רחבי הנגב, מערד בצפון, דרך ירוחם וקדש ברנע בואכה אילת. במוזיאון ניתן גם לראות ממצאים שהובאו על ידי ארכיאולוג ידוע אחר, אברהם בירן, שהיה שותפו של גליק לחפירות בתל אל-חלייפה וביצע חפירות גם בתל דן, בעין גב ובעמק בית שאן.

מוסד חשוב נוסף המופעל על ידי התנועה הרפורמית הוא בית שמואל, המהווה מרכז לתרבות, חינוך והארחה. בית שמואל נחנך בשנת 1986 כמבנה שכלל אכסניה לאירוח קבוצות נוער של התנועה הרפורמית מחו''ל, אולמות וכיתות לימוד. הכוח המניע מאחורי הקמתו היה הרב ריצ'רד הירש, מהבולטים ברבני היהדות המתקדמת, שהצליח לגייס את המימון הנדרש להקמתו מקהילות רפורמיות ברחבי העולם היהודי. תכנונו נמסר לידי האדריכל משה ספדיה, שבאותה עת שקד על תכנון מתחם ממילא המתחדש, שבית שמואל ממוקם על גבולו. במקביל תכנן ספדיה גם את הרחבת היברו יוניון קולג' הסמוך, ליצירת קומפלקס ארכיטקטוני אחיד והרמוני של שני מוסדות המשתלבים מבנית וחזותית זה בזה, ושניהם יחד משתלבים בסגנון הכולל של מתחם ממילא המחודש.

עם הזמן הפך בית שמואל להיות מקום מרכזי בחיי התרבות של ירושלים, משום שהציע מופעי תרבות ישראלית בערבי שבת, בשעה שיתר מוסדות התרבות הירושלמיים היו סגורים. המקום זכה להצלחה אדירה בקרב הקהל החילוני של ירושלים שהיה צמא לפעילות בסוף השבוע, אך היה לצנינים בעיני החרדים בעיר, שבתחילת דרכו קיימו הפגנות מחאה מולו בערבי שבת. משהפך קיומו לעובדה מוגמרת פסקה המחאה, והיום מהווה פעילות המוסד חלק מן הסטטוס קוו הירושלמי בענייני דת.

במחצית השנייה של שנות התשעים הורחב בית שמואל, לאחר שהוחלט להוסיף לו מבנה חדש שישמש כמטה העולמי של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, דבר שידגיש את זיקתו ומחויבותו של הארגון לציונות, לישראל ולירושלים. הפרויקט נמסר שוב לידי האדריכל משה ספדיה, שתכנן את מרכז שמשון – מבנה המשך לבית שמואל. המבנה החדש כולל את ''תיאטרון הירש'' – אודיטוריום בן 400 מקומות ישיבה, חדרי הרצאות וסמינרים, אגף הארחה עם חדרי מלון מפוארים, משרדי האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, וגולת הכותרת – אולם אירועים בגג המבנה, שחזיתו מעוצבת כחרוט זכוכית ענק הצופה פנורמית על העיר העתיקה, ונראה למרחוק לצופים מן העיר העתיקה לחדשה.

הכניסה לחצר הקראים בעיר העתיקה. זרם יהודי עתיק יומין השומר בעקשנות על מורשתו הייחודית (מקור תמונה 8).



היהדות הקראית


היהדות הקראית מקבלת רק את אלוהים כאל, רק את נביאי התנ''ך כשליחיו ורק את דבריהם כדבר אלוהים. היא מתנגדת לתורה שבעל פה ולכל תוספת הנראית כמאוחרת לתנ''ך, ומוכנה לקבל רק את התורה והנביאים כמקור אלוהי ישיר או מתועד ורק את הכתובים כחוכמת חיים המבוססת על התורה. הקראים אינם דוחים את הצורך בפירוש התורה, אלא טוענים שהפירוש חייב להתבסס על פשט התורה, וכי לא נתן אלוהים בסיני פירוש לתורה שבכתב. זהו הנימוק המרכזי לדחייתם את התורה שבעל פה.

לעומת התקופות המוקדמות, שבהן בדרך כלל מחמירים פירושי הקראים יותר מאשר במסורת הרבנית, כיום יש גם הלכות מקילות יותר ומנהגים מסוימים הדומים למנהגי היהדות הרבנית.

ביסודה של היהדות הקראית עומדת הפסיקה האישית. בספרות קראית מאוחרת ייחסו את ניסוח העקרון הזה לענן בן דוד הנשיא שאמר על פי המסורת הקראית: ''חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי'', כלומר ''חפשו בתורה היטב ואל תסתמכו על דברי'', אך ספרו של ענן, ''ספר המצוות'', לא מכיל את הביטוי הזה, וחוקרים טענו שהוא נוצר רק מאות שנים לאחר מכן. עקרון זה נותן לכל פרט את האפשרות לפרש את התורה בעצמו, מתוך למידה יסודית שלה, על יסוד שאיפה להבנת התורה בצורה אליה, לכאורה, התכוון אלוהים.

מאחורי עקרון זה עומדת ההבנה כי האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל פרט, וכפי שניסח זאת החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן: ''דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר: 'כך נהגוני רבותי'. דניאל בן משה אלקומיסי ניסח עקרון זה בצורה חדה אף יותר ואמר: ''כל הנשען על אחד ממלמדי הגלות, בלי לחקור היטב בחכמתו, הוא כעובד עבודה נכריה''. דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על המקרא בכל מה שקשור לקיום מצוות. הסתמכות על מקורות אחרים מרחיקה, לדבריו, את האדם מהאל.

למרות זאת היהדות הקראית לא הייתה בעלת אופי אנרכיסטי. בראש הקראים עמדו מנהיגים רוחניים המכונים: ''חכמים'', בעלי בקיאות במקרא ובמסורת היהדות הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה כמדריכיה, כמלמדיה ודייניה.

הקראים משתמשים בלוח שנה שאינו קבוע מראש ומבוסס על חשבון, אלא על 'ראיית הירח': היום שבו נראה סהר הירח בפעם הראשונה בחודש, אחרי שהירח של החודש הקודם נעלם, נקבע כראש החודש. זוהי השיטה שבה נהגו לקדש חודשים בימי בית ראשון ובית שני. הבשלת השעורה בארץ ישראל היא הסימן לאביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, ולעיבור השנים.

הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ''ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא חָרַב מאז. כמו כן בחנוכה מברכים הרבניים את אלוהים בברכה ''... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה'', למרות שאלוהים לא ציווה על הדלקת נרות. לדברי הקראים אם מברכים את אלוהים על דבר כאילו הוא ציווה אותו, כאשר לא הוא המצווה, אלא חכמים, מעלים את החכמים לדרגת אלוהים וחוטאים בשני חטאים: ''עבודה זרה'' ו''הוספה על דברי אלוהים''.

אבי הקראות הוא ענן בן דוד, תלמיד־חכם ממשפחה מיוחסת בבבל מבית ראש הגולה, ששורשיה מגיעים עד לדוד המלך, ולכן תוארו הוא הנשיא. מסופר עליו שהיה בקיא גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל־פה. בשנת 765 נפטר בבבל ראש הגולה ממשפחת בוסתנאי ולא השאיר אחריו יורש. מאחר שענן בן־דוד היה בן אחיו של בוסתנאי, הוא נקרא מפרס על ידי ראשי הישיבות בבבל כדי להתמנות לתפקיד ראש הגולה.

באותה תקופה, עם העברת מרכז השלטון העבאסי מדמשק לבגדד שבבבל, שהייתה לב היישוב היהודי הרבני, עלה באופן משמעותי כוחם וסמכותם של המוסדות הרבניים וגבר הכוח שבידי ראש הגולה והגאונים. ראשי הישיבות בבבל ראו את עצמם כחוליה אחרונה בשרשרת של פוסקים במסורת שבעל־פה, ותבעו לעצמם את הזכות הבלעדית לפרש את התורה, תוך החלטה נחושה לכפות את המסורת הבבלית על כל הקהילות היהודיות, וכתוצאה מכך הורחבה השפעת התלמוד הבבלי ופירושי הגאונים. מצב זה עורר התנגדות בקרב קהילות שבהן השתמרו מסורות שנוגדות את התלמוד ושררה הדעה שהתורה שבעל־פה אינה דבר אלוהים.

לפי הגרסה הקראית, לאחר שענן בן דוד התמנה לאב בית דין הגדול ולראש הגולה ואושר על ידי הח'ליף, הוא החל לטעון נגד התורה שבעל־פה ודגל בתורה שבכתב בלבד - ככל הנראה, מפני שהגיע מפרס, שם השתמרו המסורות האנטי־רבניות. כאשר ראו זאת הרבניים, הם החלו להילחם בענן וזממו להמיתו – הם שיקרו והלשינו עליו כי מרד במלכות, פשע שהעונש עליו הוא מוות.

בעת שהותו בכלא הוא נפגש עם אדם חשוב ומכובד בשם אבו נאמן אבו סאביט אבו חניפה, שהושלך לכלא על לא עוול בכפו. אבו חניפה התחבר עם ענן ויעץ לו כיצד לבטל את גזר־הדין. לאחר שענן הופיע שנית בפני הח'ליף והוכיח את צדקתו הוא יצא זכאי, ובשנת 767 הוא שוחרר מן הכלא.

על פי המסורת הקראית, כאשר ענן בן־דוד ראה כי אותם חוגים התומכים בתורה שבעל־פה לא שמעו לדבריו ולא שבו לתורה שבכתב, הוא ביקש מהח'ליף רשות לעלות לארץ ישראל, להשתקע בירושלים, ולבנות בה בית כנסת. הח'ליף הסכים לבקשתו, וענן עזב את כל רכושו בבבל ועלה לירושלים יחד עם משפחתו תלמידיו וחבריו. בית הכנסת שייסד ענן נקרא על שמו והוא עומד עד היום על מכונו ונחשב, כאמור, לבית הכנסת העתיק בעולם שעדיין מתפללים בו.

בירושלים הפנה ענן בן דוד את כל מרצו, התלהבותו ולמדנותו לגיבוש תנועתו שרוכזה סביב בית הכנסת שאותו בנה. הוא הנהיג מנהגי אבלות כמו איסור אכילת בשר ושתיית יין, קבע דפוסי מצוות וטהרה חמורים יחד עם הסתגפות גופנית ורוחנית, זאת על מנת להיבדל מן הפרושים – הרבניים. ענן בן דוד ירד גם למצרים והפיץ שם את הדת בין כל הקהילות, במצרים הצליח ענן לייסד קהילה גדולה שהשפעתה גדלה בתוך הקהילות. הוא נפטר בשנת 811 בגיל 96 ונקבר בירושלים בשיפולי הר המוריה, מול קבר זכריה הנביא.

בין הקראים ושכניהם היהודים, שנקראו רבנים, שררו בדרך כלל יחסי איבה. היהודים קראו להם צדוקים, וראו אותם כצאצאי הצדוקים מתקופת הבית השני. בדורות שלפני הקמת המדינה התמעט מספרם של הקראים בירושלים. בשנת 1945 היו בעדתם רק 16 נפשות. עם פרוץ מלחמת העצמאות נותרו רק בודדים, וגורלם היה דומה לזה של היהודים שכניהם. חצר הקראים נהרסה בקרבות, ושני גברים שהיו בה (אב ובנו) נלקחו בשבי הירדני יחד עם יהודי הרובע.



בית הכנסת הקראי


בית הכנסת של העדה הקראית שישן מכל בית הכנסת ''תפארת ישראל''. הקראים מייחסים את הבניין לתקופתו של ענן בן דויד מייסד הקראות במאה ה-‏8, אך הצורה הארכיטקטונית של אולם התפילה מעידה כי נבנה במאה ה-‏10. העדה הקראית בבבל נפרדה מעל היהדות הרבנית במאה ה-‏8. הם אינם מקבלים את ההלכה שנפסקה במשנה ובתלמוד על ידי חז''ל ופוסקים את הלכותיהם על פי התורה שבכתב בלבד, ובהתאם לפרשנות שלהם את פשט המקרא. בראשית המאה ה-‏10 הגיעו ראשוני הקראים לירושלים כדי לחיות בה ולהתאבל על חורבנה. לפי המסורת הותרה הבניה של בית הכנסת רק בתנאי שלא יהיו בו חלונות, ולכן מבנה בית הכנסת כולו נמצא מתחת לפני חצר הקראים ורק אור חלש חודר דרך ארובות מכוסות זכוכית אל תוך אולם התפילה.

לקביעת אולם התפילה מתחת האדמה מייחסים את קריאת הפסוק מתהילים ''ממעמקים קראתיך ה''' כפשוטו. בימי הביניים הצטמצם הישוב הקראי בירושלים בעקבות חרם שהוטל על הקהילה ע''י היהודים הרבניים. כאשר נכבשה העיר העתיקה במלחמת העצמאות (1948) היו בעיר שני גברים קראיים והם הלכו בשבי יחד עם הגברים היהודים. כל התקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, שילם יהודי קראי ממצרים לערבי שישב בין החומות תשלום קבוע לאחזקת בית הכנסת, אך כשהגיעו משחררי העיר למקום היה בית הכנסת הרוס ועזוב. בני העדה הקראית קיבלו על עצמם לשקם את בית הכנסת, ניקו, שיפצו, שיחזרו ואף הקימו בו מוזיאון קטן. למבנה בית הכנסת שייכים גם כל המבנים שבחצר, המקווה, בור המים, וחדרי המגורים. משפחה קראית, היחידה המתגוררות ברובע, שומרת על בית הכנסת. ההלכה הקראית דורשת כי הנכנס לבית הכנסת יטהר לפני כניסתו, ולכן אין מאפשרים כניסה חופשית לבית הכנסת, אך ניתן בתאום טלפוני מראש לבקר במוזיאון ולראות את בית הכנסת דרך חלון מיוחד.

הקראים רואים בבית הכנסת מקדש־מעט, ומקום מרכזי וייחודי שבו האדם מתייחד עם בוראו, ולכן כל הנכנס לבית התפילה חייב להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה. בבתי הכנסת הקראיים לא נועלים נעליים מפאת קדושת המקום: הקראים אומרים שמן הראוי להתנהג בהתאם לקדושת המקום ולא להיכנס לבית הכנסת בנעליים אשר דורכים בהן במקומות מזוהמים וטמאים. חליצת נעליים במקומות קדושים היא כלל ידוע מימים ימימה שנאמר גם למשה וגם ליהושע: ''שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא''. רצפת בית הכנסת הקראי מכוסה בשטיחים עליהם מקיימים את כל תנאי התפילה הנלמדים מתוך התפילות שמצוינות במקרא. ‏‏

בספריה הלאומית בירושלים שמור כתב יד של המקרא ששכן במשך שנים רבות בבית הכנסת הקראי וקדושתו הייתה רבה. הכתב הוא משנת 1322, מחזיק 503 עמודים וכולו מנוקד עם טעמי קריאה ומסורה הכתובים בשולי הדפים, בשורות ציוריות. ככל הנראה נרכש כתב היד על ידי הקראים לפני כ-‏250 שנה והללו הביאוהו לבית הכנסת בירושלים. במלחמת העצמאות, כאשר נפלה חצר הקראים בידי הערבים, נשדד כתב היד והתגלגל אל סוחר עתיקות בשוודיה. לאחר שנים אחדות נרכש על ידי הספריה הלאומית וכיום הוא שמור בה.

האגדה היהודית מנסה להסביר את מספרם המועט של חברי קהילת הקראים בירושלים. אגדה זו מספרת על מושל ערבי אכזר בירושלים שהוציא גזירה קשה על היהודים. הם החליטו לטכס עצה נגדה, אולם חששו להתאסף בבית הכנסת שלהם, ולכן פנו אל שכניהם הקראים וביקשו רשות להתאסף בבית הכנסת הנסתר והחבוי מעין של העדה הקטנה. אמנם הקראים הסכימו, אך כדי לבזותם הניחו מתחת למדרגות היורדות אל בית הכנסת ספרים קדושים ליהודים במטרה לחללם. כאשר החלו היהודים יורדים מטה, נתקל רבם שהלך בראש, במדרגות האבן, התגלגל בהן – ואחריו כל מלוויו ואנשי פמלייתו. מיד בדקו את המדרגות ומצאו, לתימהונם הרב, את ספריהם הקדושים טמונים בהן. בזעם חסרו היהודים אל שכונתם, הכריזו חרם על הקראים וקיללו אותם שמספר גבריהם לא יגיע לעולם למניין.

ארון הקודש בבית הכנסת החב''די צמח צדק. כמעט שני עשורים שמרה משפחה ערבית על האתר, תמורת תשלום קבוע (מקור תמונה 9).



חסידות חב''ד


חסידות חב''ד נקראת גם ''חסידות ליובאויטש, על שם העיירה הרוסית בה מרבית אדמו''רי חב''ד חיו ופעלו במשך כמאה שנים. בכך היא דומה למרבית החסידויות האחרות, הנקראות על שם העיר שבה חי האדמו''ר. אולם יש לה שם נוסף השם - חב''ד, המבטא את דרכה הרעיונית. חב''ד הם ראשי תיבות של ''חכמה, בינה, דעת'', שעל פי הקבלה הם שלושת הכוחות המרכיבים את תהליך החשיבה וההבנה. חסידות חב''ד סבורה כי השכל צריך להיות הציר המרכזי בהנעת הנפש כולה, ולכן הכרח ללמוד ולהבין לעומק את המהות הפנימית של כל דבר.

בדורות האחרונים הפנתה חב''ד את פניה החוצה, והיא דוגלת בהתערות בתוך כלל החברה היהודית, מתוך ניסיון להשפיע עליה להתקרב למסורת ישראל. רוב חסידי חב''ד מתגוררים בתוך הציבור הכללי ולא בשכונות משלהם, מתוך אמונה שדווקא מעורבות זו תתרום לקירוב השכנים לערכי היהדות. כמו כן מקיימת חב''ד פעילויות רבות להפצת ערכי היהדות והחסידות בקרב הציבור הרחב, ואנשיה מנסים לשכנע את הציבור לקיים מצוות כמו הנחת תפילין, הדלקת נרות שבת ועוד. במידה רבה מדובר בפעילות של החזרה בתשובה. פעילות זו אף מתרחבת לחו''ל, שם מחזיקה התנועה עשרות ''בתי חב''ד'' ובהם פועלים כיום 3500 שליחים מטעמה. במרכזים האלה יכול כל יהודי לקבל מגוון שירותים, הניתנים בסבר פנים יפות, ללא תנאי, ובלי לפשפש בציציותיו של המבקש. לפי עדות שנשמעה מפי הרב סגל במהלך הסיור, כאשר מגיע שליח חב''ד למדינת היעד שלו, הוא מחפש רשימה של יהודים מקומיים, יוצר עימם קשר ומזמין אותם לאירועים בבית חב''ד במטרה לקרבם ליהדות.

שיטת חב''ד קובעת כי אף שהאמונה היא היסוד בחייו של היהודי, לא די באמונה לבדה, משום שאין בה הכוח הדרוש כדי להניע את כל כוחות הנפש. כמו כן אי אפשר לבסס את חיי היהדות על רגשות ספונטניים, שעלולים לחלוף ולהיעלם כלעומת שבאו. רגשות כאלה אף עלולים להיות ''דמיונות שווא'', וכל מה שייבנה עליהם יתפוגג ויתנדף. היסוד האמיתי לחיים יהודיים שלמים, על פי שיטת חב''ד, הוא הבנה מעמיקה, הפנמה והתבוננות, שמהם מתפתחים רגשות יציבים ובני קיימא.

חב''ד לא קיבלה את תפיסת החסידויות האחרות שהצדיק הוא הציר המרכזי המעניק חיוּת לחסיד. תורת חב''ד נותנת מקום חשוב לצדיק, שנתפס כ''ראש'' שממנו המוני העם יונקים כוח וחיוּת, אך לשיטתה, הצדיק אינו יכול לבוא במקום החובה המוטלת על כל אחד ואחד ללמוד ולהבין בעצמו את ענייני האלוקות, בשאיפה שהרגשות שיתעוררו בו יצמחו מתוך הבנתו שלו.

לצורך זה כתב מייסד חב''ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, את ספר התניא, ועל בסיסו אמרו אדמו''רי חב''ד וכתבו מאמרי חסידות, העוסקים בהסברת ענייני האלוקות: מהו הקב''ה, משמעות היותו 'אין סוף', הבנת תכלית הבריאה, דיון ביחסי הבורא והאדם, מדוע אמור הקב''ה להתעניין במעשי האדם, מהות התורה, מהות המצוות, מהי נשמה, מהו יהודי ועוד. ספרות חב''ד כוללת מאות רבות של ספרים, העוסקים בסוגיות האלה ברמה מעמיקה.

חב''ד מדגישה את הצורך ב''התבוננות''. ה''התבוננות'' באה אחרי הלימוד והעיון, אחרי שהאדם כבר הבין את הדברים לעומקם. זו טכניקה שמטרתה להפנים את הדברים, ובשלב השני לגרום להם לעורר את הרגשות המתחייבים. למשל, ההתבוננות בגדולת ה' אמורה להוליד בלב האדם רגשות של אהבת ה' ויראתו. התבוננות בערכו המופלא של כל יהודי, אמורה לפתח רגשות של אהבה לכל יהודי באשר הוא. התבוננות בהשגחתו הפרטית של הקב''ה על כל פרט, אמורה לעורר רגש של שמחה בלב.



בית הכנסת צמח צדק


קודם לשנת 1855 שכן כאן בבית שכור בית כנסת של חסידי חב''ד. בשנת 1858 נרכש המקום בסיועם של המיליונרים היהודים מבומביי דוד ועבדאללה ששון. בית הכנסת כונה בשם ''בית מנחם'' על שם האדמו''ר ר' מנחם מנדל מלובביץ, ממנהיגי חסידות חב''ד, שכונה ה''צמח צדק''. הקומה השניה של המבנה נבנתה ב-‏1879 וכללה את בית הכנסת והישיבה ''כנסת אליהו'', על שם התורם אליהו ששון מבומבי.

בלוח השיש שבכניסה לבית הכנסת נאמר כך: ''חסדי ה' אזכיר, תהלות ה' אשר זכנו ה' לבנות בית הכנסת חדשה וקרינו אותה כנסת אליהו תו, מכסף קדשים אשר היזיל מכיסו, מעלת הגביר השר סי'(ניור) אליהו דוד ששון הי''ו, מעי''ת (מעיר תהילה) במביי, לעילוי נשמת המרוחמת אשתו הכ'(בודה) לאה בת פרח תנצב''ה, ע''י מעלת הח'(כם) הש'(ר) ה''ר בנימין ח''ר שלמה יחזקאל יאודה הי''ו, ובהשתדלות הרב מו''ה שניאור זלמן ח''ר מנחם. הי''ו, לשם כוללינו חב''ד הי''ו, ועל הטוב יזכר שם המקדיש ושם מעלת כבוד אחיו השר והטפסר סיר עבדאלה הי''ו, ושם כבוד מעלת אחיו הגבירים הי''ו, וכל בני משפחתו ירום וגבה כוכב מערכתם, ובטוב יבלו ימיהם ושנותיהם בנעימות, עדי כדי יבוא שילה כי''רא (כן יהי רצון אמן). והי'(ה) זה לדש מנחם שנת תרט''ל לפ'רט', י'ב'א א'ל'י'ה'ו ו'י'ב'ש'ר'נ'ו א''ס, ונתחייבנו לעשות(ת) השכבה להמרוחמה ס'(יניורה) לאה הנז'(כרת) בכל שבתות וי''ט (וימים טובים), ומי שברך לסי'(ר) אליהו הי''ו וכבוד אחיו ומשפחתו היו. מודעה לכל מי שימכור או ימשכן הבית-כנסת הזה והקונה והמשתכן, הם בנחש (נידוי, חרם, שמתא), והשומע לנו ישכון בטח א''ם''. המשפט האחרון מטיל קללה על מי שישנה את סטטוס הבעלות על בית הכנסת.

במלחמת העצמאות עמד הבניין בלב איזור הקרבות אך לא נהרס. לפי אחד הסיפורים, שימרה את הבניין חוכמתו של אחד החב''דניקים שיזם פנייה למוסלמי שגר בקרבת מקום והבטיח לשלם לו שכר חודשי תמורת השמירה על הבניין ועל תכולתו. המוסלמי הסכים, ובמשך קרוב לשני עשורים קיבל הלה שכר קבוע תמורת תחזוקת בית הכנסת.

המבנה נקרא ''חצר חב''ד'' והוא בן שתי קומות. בקומה הראשונה מצויים מקווה טהרה לנשים, מקווה מים, בור מים ובית תפילה לנשים. בתקופה מסוימת התפלל בקומה הראשונה מניין של המוגרבים, כאשר בית הכנסת שלהם נהרס ברעידת האדמה. בקומה השנייה מצויים תלמוד תורה, בית הכנסת ובית הוועד.













[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אין כמו חב''ד [חדש]
אלמוני   יום ב', 08/02/2010 שעה 22:53
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אין כמו חב''ד [חדש]
  יום א', 10/02/2013 שעה 17:45
בתגובה לאלמוני
רציתי לדעת אם אפשר בבקשה לקבל את המקור של המאמר הזה זה ממש יעזור לי!! אני צריכה אותו לעבודה שיש לי להגיש ביום רביעי...תודה רבה!!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קראתי בשקיקה. [חדש]
מיכאל אוישי   יום ג', 09/02/2010 שעה 1:17
אני יכול לומר בבירור, לאחרי כמה וכמה שנים שאני קורא בקביעות באתרך גם אם ממעט להגיב בד''כ, שממש התעלית על עצמך.
כמעט תמיד אני נהנה ממאמריך המצוינים, אך הפעם, ממש שברת שיאים.
אדפיס את זה ברשותך, ואקרא ביתר עיון כאשר יהיה לי יותר זמן.
אשלח גם לינק לחותני בן ירושלים מזה כמה דורות, אשר מתגורר בירושלים מאז נולד, וקשור אליה בחבלי עבותות אהבה.
בטוחני שהוא יהנה עוד יותר ממני מהמאמר הזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צוהר [חדש]
בן א.   יום ג', 09/02/2010 שעה 15:06
תודה לך על הכתבה המעמיקה והמחכימה . ניכרת אהבתך לירושלים על שכונותיה , צבעיה וריחותיה.
ישר כוח!מצפה לכתבותיך הבאות!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה [חדש]
דובי   יום ד', 10/02/2010 שעה 17:18
תודה על כתבה מאירת עינים ומרחיבה לב. נעים לקרוא על ירושלים ''פשוטה'' - להבדיל מירושלים של ''קדושה'' - שהרי בשמה של הראשונה אנשים חיים ובשמה של השניה אנשים נרצחים. ושוב , תודה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שכונות וזרמים בירושלים [חדש]
משה   יום ו', 21/05/2010 שעה 19:11
קראתי המאמר בענין רב וכיון שנחשפתי לשפע ידיעותיך בנושא ירושלים אודה לך אם תוכל לענות לשאלותי הבאות
1. היכן גר בדיוק (מספר בית) יוסי בנאי?
2. (בלי קשר לשאלה הקודמת) היכן גר עמוס עוז בילדותו דהיינו באיזה מספר בית ברחוב עזה ?
שאלות אלו מטרידות אותי בטיולי בעיר ומי יתן ואתה יודע התשובה להן או מישהו אחר שיכול לענות לשאלות אלו.
תודה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עזורה [חדש]
אלמוני   יום ג', 17/05/2011 שעה 13:35
אני יודעת כי בנאי בשירו התכוון לאחד בשם עזורה אשר היה מוכר רק שתיה ולא לעזרא שרפלר כי אתה מדבר על תקופה שונה
עזורה שרפלר קיים רק אולי 15 שנים!!!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עזורה [חדש]
אורי בן דוד   יום ב', 21/01/2013 שעה 23:30
בתגובה לאלמוני
בפתח חנותו של עזורה היו מיכלי זכוכית גדולים, ובהם המשקאות אותם הכין האיש בעצמו, היות ובענין זה ולא סמך על אחרים. אמנם היו נמכרים שם גם בורקס וקפה והיו במקום כמה כסאות, אך עזורה התבסס על המוניטין שיצא לתמרהינדי, ה''סוס'', וה''קרקדה'' (היביסקוס) אשר התווסף לאחר מלחמת ששת הימים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כתבה נפלאה ומאירת עינים [חדש]
ליאון   יום ה', 22/03/2012 שעה 23:40
כתבה פשוט נפלאה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ממש יפה אבל עצוב [חדש]
מלי   יום ב', 23/04/2012 שעה 13:19
אני למדתי בבית ספר אליאנס וגרתי בחצר בית הספר אצל סבתי
עד היום לא ברור לי מדוע הרישו להרוס את המקום היפה הזה על כל שלל זיכרונות.
כל זה רק למען כסף !!!בנו את בניין כלל המכוער כל כך
תודה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ממש יפה אבל עצוב [חדש]
אבנר מזרחי   יום ה', 04/07/2013 שעה 9:31
בתגובה למלי
יודע גם אני ירושלמי וותיק גרתי בנחלת אחים ברחוב המדרגות
לפני גרתי בשכונת שייך באדר גם שם הרסו ומחקו את כול מה שהיה לנו שום דבר לא נשאר למזכרת בנו שם מפלצות לעשות כסף ולא יותר מזה זה אומר לא רק הולילנד גם בית הספר אליאנס גם שייך באדר ילדי המקום שנולדו בה אין מה לספר לילדיהם על מקום הולדתם מכוער אני כותב הרבה דברים על השכונה ועל ירושלים כולל השכונות עם דברים שהיו אנ ישמח ליצור איתך קשר
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©