החשיבה, השיטה, המועמדים: מסקנות ראשונות מבחירות 2004

החשיבה, השיטה, המועמדים: מסקנות ראשונות מבחירות 2004

יום ד', 03/11/2004 שעה 18:24

הבחירות לנשיאות בארצות הברית העלו לא מעט שאלות על סדר היום. האם אמריקה האחרת, אותה אמריקה של החוואים ותושבי העיירות שבמישורים הגדולים ובדרום העמוק, היא זו הקובעת את תודעתה הקולקטיבית של האומה האמריקנית? האם שיטת הבחירות לנשיאות היא מחיר שכדאי לשלמו תמורת היותה של אמריקה אי של יציבות שלטונית ופוליטית? ומי יהיו המועמדים הבולטים לקראת הבחירות הבאות?

הנה כמה מסקנות ראשונות ממערכת הבחירות של 2004, שהסתיימה היום בניצחונו של הנשיא המכהן, ג'ורג' וו. בוש.

1. אמריקה פגועה וכועסת. יותר מכפי שהיא חשה עצמה נפגעת מהטינה הבלתי-מסותרת שמשדרות אליה מדינות אירופה או מהדשדוש העונתי של הכלכלה הלאומית, היא מרגישה שהיא מאוימת פיסית על ידי אותם כוחות שפגעו בה באותו יום מר ונמהר, 11 בספטמבר 2001. באותו יום עצמו התגלה לה, לאמריקה, שכוחות הג'יהאד העולמי בראשות אוסאמה בן-לאדן, החליפו את ברית המועצות ומזכ''לי המפלגה שלה כאיש הרע שעומד מולם ושרוצה להשמידם. אלא שבניגוד לסובייטים, הכוח האיסלאמי החדש גם הוכיח כי הוא נחוש בהחלטתו להוציא את האיום מן הכוח אל הפועל. אמריקה היום רואה את עיקר משימתה בהכחדת האיום הזה מעל פני האדמה. מי שהתחיל בכך, היא אומרת, שיסיים את המלאכה. ומבחינתה הדבר יכול לדרוש גם פלישה לאפגניסטן, לעיראק, לסוריה או לכל מדינה אחרת שתאיים על שלום אזרחיה. מחיר הפלישות האלה עוד לא הפך לבלתי-סביר, מה שאומר שאמריקה סבורה שעד כה התועלת בפעילות הצבאית הזו עולה על העלות.

אם ממשיכים ומנתחים את האנלוגיה הכלכלית הזו, הרי שאמריקה החליטה לתת למנכ''ל ארכה נוספת לביצוע תוכניותיו ולהמתין לראות כיצד נושאת ההשקעה פרי ואם התועלת השולית תמשיך להתקיים לאורך זמן. השיקול הזה מזיח לצדדין כל שיקול אחר שנתפש כמפריע להשגת המטרה העיקרית והממונה על השגתה (הלא הוא הנשיא בוש). ובמלים אחרות, את חוואי התירס באיווה או הסוחרים הזעירים בחנויות המזכרות של סנטה פה לא מעניינת כל כך הביקורת הבינלאומית על פעילותה האגרסיבית של ארצות הברית מעבר לים. אותם מעניין שהממזרים הללו, שרצחו תינוקות חפים משפע באלפיהם, יטרונספרו אחר כבוד לגהינום עם כדור בראש או בטיגון עמוק בכסא החשמלי, ובהקדם האפשרי. את זה הבטיח להם בוש, וקרי רק החרה-החזיק אחריו - וגם זה בלשון רפה במיוחד. עבור אנשים שמבחינתם ה-‏11 בספטמבר הוא ה-‏7 בדצמבר (בתאריך זה ב-‏1941 תקפו היפאנים את פרל הארבור וגרמו בכך לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה) של ימינו, זה בהחלט לא מספיק.

מי שלא מבין את הביטחוניזם שהשתלט על אמריקה אולי יבין זאת טוב יותר אם ייסע במרחבי המערב התיכון והמישורים הגדולים, שלא לדבר על הדרום העמוק. תחנות רדיו המתמחות במוסיקת קאנטרי משדרות נונסטופ שירים מפי זמרי עם, המדברים על הטראומה הלאומית הבלתי-נשכחת של אותו 11 בספטמבר. המסרים בשירים הללו פטריוטיים מאוד, יש שיאמרו לאומניים. במפעלי התעשייה ובעיירות הקטנות לא מבינים איך יכול לפלף ארכני נוסח קרי לבצע את המשימה הנועזת הזו מבלי שייאלץ להתפשר בצורה כלשהי עם תומכיו האירופיים. הם לא יתנו שיפגעו באמריקה שלהם, ומי שפגע ישלם על כך את המחיר היקר ביותר; ומי שיגבה מהם את המחיר הזה - בו יבחרו לנשיאם.

2. שינוי השיטה. אני מניח שלסוגייה הסבוכה של שיטת הבחירות האמריקנית אתייחס במאמר נפרד. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר.

שיטת הבחירות לנשיאות בארצות הברית היא נושא העולה דרך קבע בדיונים אקטואליים. לאירופים היא משמשת כאמתלה נוספת ללגלג על דרך ההתנהלות האמריקנית, שכן היא מאפשרת לבחור נשיא בקולות המיעוט. מאחר וג'ורג' וו. בוש הוא הנשיא האמריקני השנוא והמבוזה ביותר באירופה מאז ומעולם, קל ליורופילים למיניהם להסביר כי רק בארצות הברית ניתן לבחור באדם שמעבר ליכולותיו האינטלקטואליות המפוקפקות הוא גם תוצר של שיטה שחומקת מהאופציה המועדפת של בחירה ישירה באמצעות תיווך של אלקטורים שהצבעתם מעוותת במידה רבה את ההעדפות העממיות המקוריות.

שיטת האלקטורים היא פשרה יצירתית בין שיטת הבחירה הישירה לבין בחירה המתבצעת על ידי צירי בית הנבחרים בלבד. השיטה הזו, כפי שציינתי כבר בראשית המאמר, אינה משקפת בדרך כלל במדויק את רצון הבוחרים. כך, למשל, זכה המועמד העצמאי רוס פרו ל-‏18.92% מקולות הבוחרים ב-‏1992, אבל אף לא לאלקטור אחד ויחיד מתוך חבר בוחרים של 538 איש.

ובכל זאת, יש לשיטה זו תוצאה אחת שאיש אינו יכול להתכחש לה. אפשר להכתיר אותה במילה האחת ''יציבות''. במשך מאתיים וחמש עשרה שנים נבחרים נשיאי אמריקה באותה דרך (בשינויים קלים ביותר) והציבור האמריקני מקבל את התוצאות כמות שהן. נכון, אפשר להעלות את הארגומנט שלפיו בחירה בקולות מיעוט מעוותת את העדפת העם. אפשר, אבל במציאות המקרים האלה ספורים ביותר, ויתכן שהמחיר המשולם תמורתם כדאי בהחלט.

נפתח במחיר. למעט בחירתו של בוש לפני ארבע שנים, ידוע על שני מקרים נוספים כאלה. ב-‏1824 התמודדו ארבעה מועמדים בעלי עורף פוליטי רחב על הנשיאות. שני המובילים היו אנדרו ג'קסון, קצין צבא מטנסי שזכה ל-‏41.3% מהקולות, וג'ון קווינסי אדאמס, בנו של הנשיא השני של ארה''ב, שזכה ל-‏30.9% מהקולות. שני מועמדים נוספים, ויליאם קרופורד והנרי קללי, זכו אף הם לתמיכה משמעותית. אבל כשהקולות תורגמו לאלקטורים, התברר כי אף אחד מהארבעה לא הצליח לזכות בקורב מוחלט מקרב האלקטורים. לכן, עברה הבחירה לבית הנבחרי, ושם בחרו רוב המדינות בג'ון קווינסי אדאמס דווקא. אם לסכם את המצב בשורה דמגוגית אחת: כמה עשרות פוליטיקאים מקצועיים בחרו במועמד שבו לא רצו כמעט שבעים אחוז מהבוחרים.

מקרה ידוע אחר, שמזכיר במאפייניו את בחירות 2000, התרחש בשנת 1876. הדמוקרט סמואל טילדן גרף רבע מיליון קולות יותר ממתרחהו הרפובליקני, ראת'רפורד הייז. למרות זאת, זכה הייז ב-‏185 אלקטורים מול 184 של טילדן. הייתה זו הפעם הראשונה בה הכריעה הצבעת אלקטורים שהייתה לעומתית לבחירה הפופולרית את הבחירה לנשיאות.

באירופה (וגם בישראל) טוענים כי השיטה היחסית היא המייצגת בצורה הטובה ביותר את ההעדפה הפופולארית. זה אולי נכון מבחינה מושגית וערכית, אבל שיטת הבחירה היחסית מביאה בכנפיה גם לא מעט פרדוכסים, שלא לדבר על חוסר יציבות.

בצרפת, למשל, נוהגות המפלגות השונות לשגר מועמדים מטעמן להתמודדות על הנשיאות. ריבוי המפלגות מביא לפיצול עצום של קולות הבוחרים, מה שמקטין מאוד את השפעת המפלגות הגדולות. הדבר מביא לעתים לאנומליה נוסח 2002, עת עלו לסיבוב השני שני מועמדים שנבחרו בקולות ארבעים אחוז מהאוכלוסיה (יחד) - מועמד הימין המתון, ז'אק שיראק, ומועמד הימין הקיצוני, ז'אן-מארי לה-פן. השמאל, על גווניו השונים, נמחק מהמירוץ הזה לחלוטין, ונאלץ להצביע עבור מועמד שהוא מתעב בכל ליבו רק כדי למנוע את עלייתו של פוליטיקאי קיצוני עוד יותר.

באיטליה, למשל, דומה שיטת הבחירות לזו הנהוגה אצלנו. התוצאה היא שמפלגה גדולה אחת אינה יכולה להשיג מעמד דומיננטי במימשל והיא נאלצת להקים קואליציה רופפת בהישענה על כמה מפלגות בעלות הדגשים שונים - מה שמביא, בתורו, להתפרקויות חזרות ונשנות של הממשלות ולמערכות בחירות בלתי פוסקות. כך, ידעה איטליה מאז מלחמת העולם השנייה למעלה מששים ממשלות. יציבות, מכל מקום, רחוקה משם כרחוק מזרח ממערב. עד כדי כך הגיע המצב שבשנות השמונים הוטל על הסוציאליסט בטינו קראקסי להקים ממשלה, כאשר הוא ייצג את המפלגה הרביעית או החמישית בגודלה. קראקסי עמד בראש ממשלתו ארבע שנים וחצי (זמן שיא במושגים מקומיים), אבל גם הנוסחה הזו התמוטטה.

בבריטניה, לעומת זאת, נשענת השיטה על עיוות מתמטי המזכיר במשהו את זה שקיים בארצות הברית. בכל אחד מלמעלה משש מאות מחוזות הבחירה מתמודדים מועמדי המפלגות השונות; מי שזוכה בחלק היחסי הגבוה ביותר של הקולות - זוכה במנדט כולו. כך, למשל, קורה שהמערך הסוציאל-דמוקרטי-ליברלי זוכה בעשרים אחוז מקולות בוחרים, אך מיוצג בפרלמנט באמצעות צירים בודדים בלבד, הרבה פחות ממשקלו היחסי.

ובכל זאת, בריטניה וארצות הברית הם מודלים של יציבות פוליטית (גם גרמניה, אבל לכך אתייחס במאמר אחר) והחלפת השלטון שם מתבצעת ללא זעזועים יתרים. לעומת זאת, במקומות שבהם המפלגות אינן מוכנות לפעול כסופרמרקטים פוליטיים ומעדיפות לקדם אג'נדה נפרדת תוך שמירה על פיצול פוליטי מתמיד, הממשלות מתנסות במשברים פוליטיים חדשות לבקרים. ישראל היא דוגמה טובה לכך.

האם כדאי לשלם את מחיר היחסיות המוחלטת על מנת להרוויח צדק יחסי (אבל ריאלי) ויציבות שלטונית? שאלה טובה. אני לא בטוח שיש לי עבורה פתרון בית ספר, אבל היא בהחלט ראויה לדיון עמוק ונוקב.

3. תורה של הילארי. אני שואל את עצמי שוב ושוב אילו פתקים שלשלו לקלפי בני הזוג ויליאם ג'פרסון והילארי רודהאם קלינטון. לו היה המועמד הדמוקרטי, ג'ון קרי, זוכה בבחירות הללו, לא היה כמעט דבר העלול למנוע ממנו להתמודד שוב ב-‏2008, מה שהיה מלכד מאחוריו את כל המפלגה הדמוקרטית. אבל התמודדות כזו תפגע בסיכוייה של הסנאטורית הדומיננטית מניו יורק לקדם את מועמדותה שלה - חלום שכנראה מקנן בה מזה זמן רב.

הילארי הוכיחה כבר יותר מפעם אחת שלא קורצה מהחומר ממנו עשויה, למשל, לורה בוש. היא מוכנה, אולי, להיות מארחת טובה, אבל אינה רואה את עיקר ייעודה בחיים בהיותה עזר כנגד ביל קלינטון. להיפך. מבחינתה, ביל הגשים את חלומו הפרטי וכיהן שתי קדנציות מלאות כנשיא. עכשיו תורה. ביל, מצידו, נרתם בשעתו כדי לסייע לה לצלוח בשלום את הבחירות לסנאט מטעם מדינת ניו יורק, וקשה לומר שלא עשה מלאכה נאמנה. נוכח הטענות שנשמעו אז לפיהן נועד הכיסא בגבעת הקפיטול לשמש לה בעיקר ככן שיגור לבית הלבן, התחייבה אז הגברת הראשונה לשעבר כי תשלים לפחות קדנציה מלאה אחת כסנאטורית. היא תקיים: כהונה בסנאט אורכת שש שנים, ומי שהחלה אותה ב-‏2002 תסיים אותה ב-‏2008 - בדיוק המועד בו ייערכו הבחירות הבאות לנשיאות.

להילארי לא יהיה קל לצלוח את הפריימריז למועמדות המפלגה לנשיאות. מועמד אחד שיקום מולא בוודאות הוא הסנאטור ג'ון אדוארדס, שכבר הוכיח כי יכולתו להלהיב קהלי בוחרים אינה מבוטלת כלל וכלל. מול יכולתו זו ניצבת העובדה העגומה, מבחינתו, שאפילו מדינת המוצא שלו, צפון קרולינה, לא נתנה את קולות האלקטורים שלה לג'ון קרי: למעלה מ-‏56% מבוחריה העדיפו דווקא את הנשיא הבלתי-מבריק מטקסאס.

4. הגירסה השמרנית של שושלת קנדי. פרסקוט שלדון בוש (1895-1972) היה בנקאי בכיר וסנאטור רב עוצמה שבשם מדינתו, קונטיקט, פעל שנים ארוכות בגבעת הקפיטול וטווה רשת שלמה של קשרים בין בני משפחתו ויועציו הפוליטיים לבין כל בעל השפעה נחשב במימסד ההון-שלטון של ארצות הברית. בנו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, עשה לעצמו שם כלוחם נועז במלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן עשה קריירה פוליטית מזהירה. בין השאר, שימש כשגריר בסין העממית ובאו''ם, כיהן כמנהל ה-CIA ובמשך שמונה שנים היה סגנו הנאמן של הנשיא רייגן, טרם נבחר הוא עצמו לנשיא ארצות הברית. בנו של הנשיא הראשון לבית בוש, ג'ורג' וו. בוש, המושל הפופולארי של טקסאס, נבחר זה עתה לקדנציה שנייה כנשיא המעצמה העולמית הראשונה במעלה.

מזכיר משהו? בוודאי. לא פחות מאשר משפחת קנדי רבת הצאצאים, שהוציאה פוליטיקאים ואנשי מימשל כה רבים מבין שורותיה. אבי המשפחה, ג'וזף קנדי, סבר שיתקדם בסיועו של פרנקלין דלאנו רוזוולט למעלת שר, אך נאלץ להסתפק בשגרירות האמריקנית בלונדון (שאותה נאלץ לעזוב בעקבות התבטאויות פרו-היטלראיות) ובייסוד ועמידה בראש ה-SEC, הגוף האמריקני המקביל לרשות ניירות ערך בישראל.

קנדי, כך סופר, ייעד את בניו לגדולות. בנו הראשון, ג'ו, אמור היה להיות הראשון מבני השבט שייבחר כנשיא הראשון של ארצות הברית. אבל ג'ו נהרג בתאונת טיסה במלחמת העולם השנייה. הבן השני, ג'ון (או ג'ק, כפי שנהגו לקרוא לו מקורביו), עמד בציפיות ונבחר ב-‏1960 לכהונה קצרת ימים, דחוסה ופעלתנית שהותירה אחריה הילה של זוהר ומיתוסים בלתי מפוענחים (שהמפורסמים שבהם הם חיבתו של הנשיא לגברות מסוימות וכמובן ההתנקשות בחייו בליבה של העיר דאלאס). הבן הבא בתור, רוברט (בובי), נועד להיות הנשיא שיחליף את ג'ון קנדי כנשיא ארה''ב לאחר שזה ייבחר לשתי קדנציות. אבל התמודדותו של בובי נסתיימה בטרגדיה נוספת, כשנורה למוות מכדורי מתנקש בלוס אנג'לס. הבן השלישי, אדוארד (טדי), שאמור היה להחליף את בובי כנשיא ב-‏1976 ולכהן שתי קדנציות משלו, הסתבך בפרשת צ'אפאקווידיק ובחשד שנטש את מזכירתו הטובעת לגורלה המר, ובכך איבד כל סיכוי לזכות המועמדות מפלגתו לנשיאות. במקומו העדיפו הדמוקרטים לבחור מושל אנונימי מג'ורג'יה, ג'ימי קארטר שמו. כתחליף בלתי מספק לפנטסיה, מכהן קנדי כסנאטור של מסצ'וסטס כבר ארבעים שנה ברציפות.

משפחת בוש, כך אני מתרשם, נטלה על עצמה להיות הגירסה השמרנית לשבט קנדי. הבושים הם כל מה שקנדים לא. בני קנדי הם אירים במוצאם, קתולים באמונתם, ליברלים בתפיסת עולמם ותושבי מסצ'וסטס בבסיסם. בני בוש הם ואספים קלאסיים - ממוצא אנגלי עתיק, משתייכים לזרם הנוצרי הפרוטסטנטי, בעלי עמדות שמרניות מובהקות וממוקמים עמוק בליבה של טקסאס. הניגוד בין שני השבטים הללו והרקע בו הם חיים ופועלים מגרה את הדמיון ומעודד אותי להדביק להם את הכינוי ''אנטיפודים אנושיים''.

השושלת הבושית מתכננת בימים אלה כבר את ההסתערות הבאה על הבית בשדגרות פנסילבניה 1600. המועמד יהיה אחיו הצעיר של הנשיא, הלא הוא ג'ב בוש, מי שמכהן בימים אלה כמושל הפופולארי של פלורידה. יריב ראוי יימצא לו, אולי, רק בדמותו של סנאטור או מושל רובליקני שזוכה לפופולאריות יוצאת דופן. ארנולד שוורצנגר פסול מהתמודדות על הכרטיס הזה, בשל העובדה שנולד מחוץ לגבולות ארצות הברית. דיק צ'ייני לא יתמודד, הן בשל גילו והן בשל בריאותו הרופפת. גורמים אלה, יחד עם דפוסי ההצבעה של האמריקנים המתגוררים בדרום ובמרכז מולדתם עשויים בהחלט להפוך את השאיפה לראות נשיא שלישי מבית בוש בבית הלבן, לאפשרית.

5. Deja Vu. אם אכן יתגשמו התסריטים הפוליטיים הללו נוכל לצפות במחזה המרהיב של התמודדות נוספת בין קלינטון לבוש. אפס, הפעם הזו יפעלו הבעל, האב והאח כיועצים פוליטיים מיומנים שברשותם ניסיון שערכו לא יסולא בפז. הם ינסו להביא לאמריקה היסטוריה מסוג חדש: אישה ראשונה בבית הלבן - או בן משפחה שלישי המתמנה לנשיא. אב ובן כבר נבחרו לתפקיד הזה בעבר (הראשונים היו הנשיא השני של ארצות הברית, ג'ון אדאמס, ובנו, ג'ון קווינסי אדאמס, שנבחר כנשיא השישי). אפילו דוד ואחיין היו שם (תיאודור רוזוולט ופרנקלין דלאנו רוזוולט). אבל את הצירופים המשפחתיים החדשים טרם חווה העם האמריקני.

ואם כבר בהיסטוריה משפחתית עסקינן, אי אפשר שלא להתפעל מהדרך בה מצליחות שתי משפחות רפובליקניות להשיג מועמדויות לתפקיד הנשיא או סגנו במשך למעלה משלושים שנה. ב-‏1976 התמודד הסנאטור בוב דול על תפקיד סגן הנשיא, יחד עם הנשיא הרפובליקני ג'רלד פורד. ב-‏1980 וב-‏1984 נבחר ג'ורג' בוש כסגן נשיא לצד רונלד רייגן. ב-‏1988 זכה אותו בוש בנשיאות, כשגבר על הדמוקרט מייקל דוקאקיס. ב-‏1992 הוא הפסיד את הבחירות למושל האנרגטי מארקנסו, ביל קלינטון. ב-‏1996 התמודד דול על הנשיאות, אבל הובס בידי אותו קלינטון. ועכשיו יש לנו את ג'ורג' וו. בוש בקדנצייה השנייה שלו. ועל התוכניות של ג'ב בוש כבר דיברתי. בקצב הזה אנחנו עוד עשויים לקבל ב-‏2024 את ההתמודדות הבלתי נמנעת בין ג'נה בוש לצ'לסי קלינטון, אבל עוד חזון למועד.

6. המיטה העולמית. אם הילארי קלינטון שואפת לכהן כנשיאה הראשונה של ארצה, הרי שבעלה כבר חווה את ההתנסות הזו. קלינטון, כך פורסם לא מזמן, שואף להיבחר לכהונת המזכיר הכללי של האו''ם כאשר תפוג כהונתו של המזכ''ל הנוכחי, קופי אנאן, בעוד כשנתיים. סביר להניח שבעידן בוש לא יעלה בידי קלינטון להשיג את מבוקשו, על אף שמדינות רבות בעולם השלישי כבר הודיעו באורח בלתי-רשמי כי יתמכו במועמדותו.

אבל אם להשתעשע לרגע באפשרות הזו, כמו גם בתרחיש שלפיו הילארי תיבחר לנשיאות ב-‏2008, הרי שתיאורטית צפויות לנו לפחות שלוש שנים (2008-2011) בהן יכהנו בעל ואישה בשני תפקידי מפתח החולשים על גורל העולם כולו. בהנחה שמזכ''ל האו''ם יבלה לפחות חלק מזמנו בחדר השינה המשותף לו ולאשתו, יתכן מאוד שהמיטה שם תהיה פעלתנית במיוחד, ולאו דווקא בכל הקשור לעניינים שמתחת לחגורה.

פנטסיה מחוייכת ותו לא? לך תדע. דברים משונים מאלה כבר קרו.

[פרסם תגובה חדשה] [קישור ישיר למאמר זה] [קפל תגובות] [פרוס תגובות]

In God we trust, the rest pay cash

[חדש]

אלכסנדר מאן יום ה', 04/11/2004 שעה 13:01

אתר אישי

הבחירות ושיטת הבחירות בארה''ב הולכים ומצטיירים במערב אירופה כדבר הזקוק בדחיפות לרענון ולשיפור, לפחות בכל האמור להתנהלותן הטכנית; עמידה ארוכה בתור, הארכה בלתי מבוקרת של זמן סגירת הקלפיות, זכאות הצבעה או לא (''קולות כשרים''), נראים כדבר שאינו עולה בקנה מידה אחת עם ערכי דמוקרטיה שאמורה לספק תוצאות מדוייקות בזמן אמת (וראה מאמרי בנדון http://mann.journal.lab.co.il/story_36 ).

הדוגמאות ההיסטוריות השונות שהבאת לגבי שיטת הבחירות בארה''ב הם דבר אחד, שעליו אין כל טעם לעורר ויכוח: זוהי שיטה שפעלה היטב בעבר, וידוע לכולנו שבכל שיטה קיימות המגרעות הספציפיות לה. הדבר החמור שרואים בצורתה הטכנית בבחירות שהיו לפני יומיים, מתייחסת לבעיות הטכניות השונות בספירת הקולות, ולכך שאין כל תוצאה סופית ומסודרת בפרק זמן סביר ואחיד לכל נפש; תן דעתך לכך שלמרות נאום הניצחון של בוש ונאום הברכה של קרי, טרם הכריז יו''ר וועדת הפיקוח על הבחירות וספירת הקולות על סיומו הרשמי-טכני של פרק זה. למותר לציין שבכל מדינה מערב אירופאית תקנית מצב מסוג זה לא היה יכול להתקיים, שלא לדבר עלנאומי ניצחון לפני שנספרו כל הקולות (בטווח שאמור לקחת כ-‏11 יום).
אינני צריך להזכיר לך ולקוראים האחרים מה אירע בבחירות הקודמות בכל האמור לניקוב הכרטיסיות, ואת המראות הסוריאליסטים של מומחים שיושבים עם זכוכית מגדלת ומנסים לקבוע במדינת פלורידה מה היה הניקוב של כרטיסיה נתונה (''מה רצה המנקב לומר בניקובו''). הדבר היה כה מביש ומכוער, עד שגזען מוצהר בשם פטריק ביוקאנן 'נעלב' מכך שבאיזורים המאוכלסים באוכלוסיית מהגרים, התגלה שרבים מהם ניקבו 'בטעות' את שמו – ודרש לבטל קולות אלו.

השיטה אמנם עובדת מזה למעלה ממאתיים שנה, אולם קיימות בה חריקות. אחזור ברשותך על דבריו המחכימים והמאלפים של 'המועמד השלישי' ראלף ניידר, שתיאר בראיון ארוך שהובא לטלביזיה הגרמנית את מגרעות השיטה האמריקאית, ואת ''הדיקטטורה המונחת ביסוד השיטה הדו-מיפלגתית''. ניידר הסביר באריכות את חוסר קיומה של אלטרנטיבה מחשבתית ורעיונית בארה''ב, ותיאר באופן מעניין את הקשקר הבלתי בריא בין הון לשלטון באופן שהזכיר ביקורת קטלנית על הפלוטוקרטיה לכל דורותיה.

מה שמעניין הוא להיווכח פעם נוספת בתפישת העולם השונה בתוך ארה''ב עצמה בין אלו שחרטו את אלוהים לליבם, לבין אלו המבקשים לגלות תפישת עולם חילונית יותר; המפלגה הרפובליקנית הולכת ומקבלת את טביעת האצבעות הדתית, אשר כורכת פוליטיקה לאמונה באל, בעוד שהדמוקרטית 'מחפשת עצמה' ואת ערכיה, אולי בדומה למפלגת העבודה-אבודה בארץ הקודש. נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא קישורם של הרפובליקנים והדמוקרטים ל'ימין' או 'שמאל', שהינה בבחינת תופעה חדשה, כנראה בגלל מדיניות חוץ שנויה במחלוקת.

המצב בשני המפלגות אינו מזהיר, והקיטוב בחברה האמריקאית אינו קיים רק מהפה אל החוץ: הוא באמת שם, וזוהי הסכנה האמיתית לדמוקרטיה האמריקאית, אשר בוודאי תישאר דמוקרטיה – אך עם תנאי חיים של עולם שלישי עבור רבים מאזרחיה.