תעלת הימים: החלופה הלא מדוברת/ דודו לביא
יום ב', 20/07/2009 שעה 10:24
את פרויקט תעלת הימים כולנו זוכרים. המפעלים הגדולים של כריית תעלת פנמה לחיבור האוקיאנוס השקט עם האוקיאנוס האטלנטי וחפירת תעלת סואץ שחיברה את ים סוף (והאוקיאנוס ההודי) עם הים התיכון, הולידו בזמנו במוחו של חוזה המדינה תיאודור הרצל את הרעיון לבצע מפעל דומה גם בארץ ישראל. הרצל חלם על תעלה שתצא מהים התיכון ושהמים שיזרמו בה ייפלו מגובה רב לים המלח, תוך שמדינת היהודים מנצלת את הפרשי הגבהים לצורך הפקת חשמל. הפרויקט עצמו נדון במשך שנים רבות, אבל מעולם לא יצא לפועל. בשנים האחרונות עולה על הפרק פרויקט תעלת השלום, האמור לחבר בין ים סוף לים המלח ולהתבצע בשיתוף פעולה ישראלי-ירדני. דודו לביא, במאמר אורח נוסף, מציע כאן אלטרנטיבה שלישית, ישראלית למהדרין, שתתמודד בעת ובעונה אחת עם בעיית המחסור במי שתייה ועם התייבשותו של מקווה המים המתוקים היחיד שלנו.








לאחרונה, לאחר הפוגה מסוימת ונוכח המשבר הכלכלי שפקד את שוקי ההון בעולם, שוב עלה לדיון פרויקט ''תעלת השלום'', אותה תעלה שתחבר בין ים סוף לים המלח. השיח הציבורי סביב מיזם זה רווי יצרים ומחלוקות: מצד אחד, התומכים מפליאים לדבר בשבח היתרונות הגלומים בו. בין השאר הם מונים את הפן הכלכלי (הגברת התיירות לישראל, יצירת מקור תעסוקה לאלפי עובדים, התפלת מים), הפן הגיאו-פוליטי (מיזם משותף לישראל ולשכניה באזור) ואפילו האקולוגי (החייאת ים המלח הגווע). מצד שני, מביעים הגורמים הירוקים חששות בדבר האפשרות שהמיזם יביא לאסון אקולוגי שיהפוך את ים המלח למעין עיסת גבס סרוחה. אלה נוהגים לרוב להציע כחלופה למיזם האמור את תעלת הימים ה''קלאסית'' - זו שהגה תיאודור הרצל - המחברת את הים התיכון עם ים המלח.
 
התוואים שהוצעו עד כה לתעלת הימים. אף לא אחד מן הארבעה בוצע עד כה.
 

משום מה, איש אינו עוסק ואינו מדבר בחלופה נוספת,חלופה שמבקשת לפתור דווקא בעיה ממוקדת אחרת ועל כן אין להתייחס אליה בהכרח כתחליף למיזמים אחרים, אלא כפרויקט עצמאי בעל חשיבות לאומית.









אנו מצויים בעיצומה של תקופה בה המודעות לבעיית המחסור במים הגיעה לשיא (לי, לפחות, לא זכורה מודעות גבוהה כזו עד כה). זאת, תוך יישומם של פתרונות יצירתיים כלכליים-התנהגותיים כדוגמת ''מס הבצורת'' והשקעה בקמפיינים תקשורתיים עתירי ידוענים סדוקי פנים. יש הסבורים, ואני בינם, כי המחסור במים במדינת ישראל אינו בעיה קיומית ואינו בבחינת גזירה משמיים, אלא בעיה כלכלית-פוליטית-ביורוקראטית. מעין תצרף של מודל לקוי של תמחור מים המושפע תדיר מקבוצות לחץ שונות ובראשן החקלאים; של קושי בקבלת ההחלטות להניע פרויקטים בעלי חשיבות לאומית ושל חשיבה קצרת טווח ונעדרת חזון.

בכל אלה מאמר זה לא יעסוק, על אף שבין יתר הדברים לחלק מסוגיות אלה צפויה להיות השפעה מכרעת על מידת הרלוונטיות שלו כרעיון שיש לו סיכוי גבוה לצאת מן הכוח אל הפועל.

הנה נתון יסודי העומד לרשותנו תמיד ואינו מוטל בספק: מדינת ישראל, השוכנת לחוף הים התיכון נהנית מאספקה בלתי מוגבלת של מים. מים אלה ניתנים להתפלה בעלות שהיא נמוכה מהותית מהעלויות אותם משלמים בעלי הגינות לרשויות המקומיות במסגרת מכסות המים המותרות לשימוש. רעיון ההתפלה כאמצעי לפתרון המשבר במשק המים אינו בגדר חידוש. בישראל פועלים חלק מטובי המומחים בעולם לפיתוח טכנולוגיית התפלה המתקדמת בעולם המאפשרת ייצור מים במחיר נמוך מאוד בהשוואה למקובל בעולם. הדבר אף מיושם הלכה למעשה באמצעות מספר מתקני התפלה הפזורים לאורך חופה של המדינה. החיסרון העיקרי והמשמעותי ביותר בהתפלה, מעבר לעלות ההקמה וההפעלה, הוא המפגע האקולוגי שיוצר תהליך ההתפלה הדורש השקעה של אנרגיה חשמלית ניכרת.

מבלי להביע עמדה ביחס למיזם ''תעלת השלום'' וללא תלות בו, ונוכח בעיית המחסור במים כאמור, אבקש להציג במאמר קצר זה חלופה נוספת שלדעתי, לפחות מבחינה כלכלית, בפרמטרים של עלות ותועלת עשויה להביא לפתרון בעיית המים. יתרון נוסף לחלופה זו בהיותה ירוקה וידידותית לסביבה ביחס לכל חלופה אחרת העומדת על הפרק כיום.

הגיאוגרפיה של מדינת ישראל מאופיינת בשתי עובדות הרלוונטיות לענייננו:

1. מותניה צרות: כדי 42 ק''מ בלבד במרחב שבין מפרץ חיפה לימת הכינרת;

2. קיימים בין גבולותיה הפרשי גבהים ניכרים: 200 מטר ומעלה, בין הים התיכון במערבה לשבר הסורי אפריקאי במזרחה.

שתי עובדות אלה משרתות באופן אופטימאלי את המיזם הפשוט הזה. פשטותו הביצועית היחסית של המיזם בולטת לא רק ביחס לחלופות אחרות הנשקלות בהקשר זה, אלא גם ביחס לפרויקט הנדסי דומה אחר שנעשה בעבר ומשרת את כולנו נאמנה בהווה - ''המוביל הארצי'', מפעל שהושלם לפני למעלה מארבעים שנה להולכת מים באורך של 130 ק''מ – פי שלושה מהמוצע להלן.

וזו ההצעה: כרייה של תוואי קצר בן כארבעים ק''מ (לצורך המחשה: אורכו של התוואי המיועד של ''תעלת השלום'' ארוך פי חמישה, נתון שאין לזלזל בו בהתחשב בכך שעלות הכרייה מהווה רכיב משמעותי ביותר בעלות המיזם), בחלקו פתוח ובחלקו סגור בצינור, כפוף לאילוצי הטופוגראפיה והתכסית.
 
התוואי החדש, ממפרץ חיפה לכיוון הכנרת, כשהמים שיוזרמו אל האגם יותפלו תחילה.
 

ראשיתו של התוואי הוא באיזור הקריות שלחופי מפרץ חיפה וסופו לרגלי מצוק הארבל. המצוק מתנשא לגובה של 181 מ' מעל פני הים, כלומר קרוב ל-‏400 מטר מעל פני הכינרת. טבעם של מים הוא נטייתם לנוע בשיפוע, גם המתון ביותר, ועל מנת למקסם את האפקט הרי שהשיפוע ממערב למזרח אכן יצטרך להיות מתון באופן שנקודת הסיום תהיה ברום מספק. רעיון דומה מיושם בסכר הובר שבמדינת נוואדה, מפעל הנדסי מרשים ביותר שהוקם אף הוא בתקופה של שפל כלכלי ורמת אבטלה גבוהה. בסבר הובר מאפשר הפרש גבהים של 221 מטרים מאפשר ייצור חשמל בהיקף עצום של 2080 מגה-ואט, שהוא בערך כ-‏20% מכח היצור של חברת החשמל בישראל...


בנקודת המוצא יוקם מפעל התפלה שיעשה שימוש בטכנולוגיה הקיימת והמוכחת ויתבסס - בשונה מהמתקנים הקיימים - על אנרגיה המופקת ממים נופלים. אנרגיה זו נוצרת כתוצאה של המרת אנרגית הגובה (אנרגיה פוטנציאלית) לאנרגית תנועה והיפוך אנרגית התנועה הקווית של המים לתנועה סיבובית של הטורבינה.

כך, באופן ירוק לחלוטין וללא השקעת אנרגיה, תיוצר האנרגיה הדרושה להפיכת זרם מי הים בנקודה אחת לזרם של מים מתוקים בנקודה השניה. ההמשך ברור – המים המתוקים יוזרמו ישירות אל הכינרת הסמוכה ויעלו את מפלסה באופן רציף 365 ימים בשנה, לרווחת התיירים ולרווחת משק המים בישראל.

והערה חשובה לסיום: אינני מהנדס ואינני גיאולוג וייתכן שמסיבה זו חלק מההנחות העומדות בבסיס המודל המוצע טעונות תיקונים והתאמות. המתווה שאותו אני מציע מהווה אינטגרציה של מידע אליו נחשפתי במרוצת השנים. מטרת המאמר הנה בראש ובראשונה להציף את הנושא המוכר והחשוב לבחינה ולדיון.










למאמרים נוספים של דודו לביא:

- המחירון
- המחירון ב'
- SOLO - מכונית חשמלית לנוסע יחיד
- סיעות גדולות יותר, ייצוג צודק יותר







דודו לביא הוא כלכלן.





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חישוב מהיר [חדש]
ישראל   יום ב', 20/07/2009 שעה 11:23
לא התעסקתי בזה מאז התיכון, כך שיכול להיות שאני טועה.

הגבול התיאורטי התחתון לעלות אנרגיה של התפלת מים היא 0.86 קוט''ש למטר מעוקב[1]. בג'אולים זה יוצא בערך 3 מיליון.

אנרגיה פוטנציאלית[2] של מטר מעוקב של מים בגובה 200 מטרים היא
10,000 כפול 200, או 2 מיליון ג'אול.

בפועל המספרים הרבה יותר רחוקים אחד מהשני.

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חישוב מהיר [חדש]
דודו לביא   יום ג', 21/07/2009 שעה 12:35
בתגובה לישראל
ככל שהתחשיב נכון ומתייחס לטכניקת ההתפלה שתמצא מתאימה (אידוי, הקפאה, אלקטרוליזה וכו'), וככל שבפרוייקטים חלופיים כדוגמת ''תעלת השלום'' שיישימותם בהקשר זה נבחנה ונמצאה מעשית,אין מדובר בהפרשי גבהים דומים - ניתן להשקיע אנרגיה לא רבה בשאיבת המים שיגיעו למבואות הארבל, אל פסגתו ובהצנחתם ממרומי גובהו באופן שעשוי להספיק גם לפי התחשיב שציינת, אולי אף עם רזרבות לייצור החשמל לקיזוז האנרגיה הנדרשת להשקעה לצורך שאיבת המים כאמור ...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נו באמת... [חדש]
חיים   יום ב', 20/07/2009 שעה 14:38
להעביר מי ים מלוחים לכנרת, זאת ההצעה?
מי המטורף שיעלה בדעתו דבר כזה?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נו באמת... [חדש]
אורי קציר   יום ב', 20/07/2009 שעה 14:42
בתגובה לחיים
אתר אישי
חיים, תקרא שוב. ההצעה היא להתפיל אותם מייד כשהם יוצאים מהים התיכון, כך שלכנרת יזרמו מים מתוקים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נו באמת... [חדש]
חיים   יום ו', 24/07/2009 שעה 17:49
בתגובה לאורי קציר
כן, ואז כמה יעלה קוב מים מותפלים מובלים לכנרת?
רק המחשבה לכך עושה צמרמורת.
קח בחשבון שלמחיר ההתפלה צריך יהיה להוסיף את מחיר ההובלה וההשקעה בפרויקט.
נראה מופרך לגמרי.
הרבה יותר הגיוני, להוביל את המים הבלתי מותפלים ישירות מהים התיכון לים המלח. קרי= תעלת הימים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מעניין מאד [חדש]
אלירם   יום ב', 20/07/2009 שעה 22:15
ואני אומר: גם למכור מים לסוריה אחרי שנה שנתיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
שי   יום ב', 27/07/2009 שעה 23:58
אני מצטער להגיד לך שהרעיון מחריד.
כסטודנט לתואר שני בגיאומורפולוגיה, אני נחשף לדיונים רבים בנושא תעלת הימים על כל שלל רעיונותיה. על מנת להשאיר את ים המלח במצבו הנוכחי עלינו לוותר מידי שנה על כמיליארד קוב מים (כמחצית ממשק המים הישראלי), דבר שניתן לומר כי אינו אפשרי.
באשר לכנרת, מספיק להקטין את השאיבה על מנת לאפשר לאגם להתאושש. לערבב את מי הכינרת עם מים מותפלים בעלי הרכב כימי שונה, הינה קטסטרופה סביבתית לחלוטין בלתי רצויה.
ייתכן שאין לנו ברירה ועל מנת להציל את ים המלח נצטרך להזרים אליו מי ים, למרות ההשלכות הסביבתיות, שאת השפעתן קשה לנו לצפות (אך ייתכן שהן עדיפות על ההשלכות הסביבתיות, שיגרמו כתוצאה מהתייבשותו של אגם המלח).
בין זה לזה, אין שום סיבה טובה לגרור גם את הכנרת לאסון. אם כפי, שאתה מציע, יוקם מפעל(עוד מפעל) להתפלת מי ים, ניתן להשתמש במימיו המותפלים לשימושים שונים על חשבון שאיבה נוספת ממימי הכנרת.
אני חושש שהרעיון שהוצע כאן הינו (ותסלח לי כי אני אוהב לקרוא את המאמרים שלך) הנוראי ביותר מבין הרעיונות השונים ומראה הבנה נמוכה בסביבה וגיאומורפולוגיה (כפי שהכותב ציין, אינו גיאולוג).
אני בכלל לא בטוח שכלכלית הפרויקט הזה משתלם ויהיה זול יותר מן הפרויקטים האחרים שהוצעו, אולם בנושא זה אינני מבין די על מנת להתווכח בהצלחה עם הכותב(אחרי הכול הוא הכלכלן)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
דודו לביא   יום ג', 28/07/2009 שעה 12:01
בתגובה לשי
ככל הידוע לי, מים מותפלים עוברים תהליך של ''המלחה'' שתכליתו להקנות להם את הטעם וההרכב המינרלי שיערב לחיכם של השותים.אני מניח שבמסגרת התהליך האמור ניתן לשאוף לתמהיל שלא ''יגרור את הכנרת לאסון'' (בהנחה שהתייבשות וירידת המפלס שגורמת גם לשינויים בהרכב המים לכשעצמה אינה בגדר ''אסון''). אגב, אינני בטוח שההרכב הכימי של מי הגשמים שונה מהותית מהרכבם של המים המותפלים (לפחות אלה המותפלים בטכניקה של ''אידוי''). האמנם?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

המשך הרעיון [חדש]
משה   יום ד', 29/07/2009 שעה 16:22
גם אני מעסיק את מוחי בפתרון דומה לזה, עם מספר שינויים.
המים יוזרמו מהים התיכון בתעלה פתוחה כאשר בדרך יווצרו אגמים ויעזור לתיירות. עד לאיזור צפת. ושם באיזור ליצור מתקני התפלה. המים המותפלים יוזרמו דרך נחל עמוד לכינרת. או לחילופין חלק יוזרם דרך נחל עמוד וחלק לכינרת דרך תעלה או צינור עד לארבל. לצורך אנרגיה אפשר להשתמש במפל שיווצר בארבל וגם על ידי חוות שמש שתרכז את אנרגיית השמש לטובת העניין. יש כבר מתקנים עובדים של חוות שמש.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אז כבר חשבו על זה! [חדש]
דוב   יום ה', 25/02/2010 שעה 15:55
לפני כמה חודשים היית כתבה (נדמה לי מעריב) על תעלת הימים..ובאחת התגובות נכתבה הצעה כזאת ואני ''תיקנתי'' שהתוואי יעבור ליד כרמיאל עם פארק, סירות וכו כדי שיפיקו מכך עוד תועלות- לפני שזה נשפך לכנרת!
אבל שם לא דובר על תחנת כח הידרואלקטרית, ואני כמי שלא מתמצא בגבהים באיזור לא חשבתי על העניין , כי היה וויכוח על עלות תחנת כח להתפלת המים..וכאן הרעיון פותר את הענין באופן אלגנטי!
נכון שבמחשבה ראשונה כביכול אין טעם להתפיל מים להזרים אותם לכנרת ואז לשאוב אותם חזרה, אלא שהובלת המים תצריך תשתית שאינה קיימת וכאן מנצלים את המוביל הארצי, שנית ולא פחות חשוב הוא הרוויית השטח ע''י נהר יציב לכל השנה שאסור לזרוק לתוכו כימיקלים (כי הוא זורם לכנרת ולא לים) ולכן יהיה הנהר הכי נקי במדינה!
לדעתי צריך להתעלם מכל התגובות המערבות חרדות וצמרמורות, ממתי הגב קובע מה לעשות? לי למשל לחשו שני דגים מוכרים ומוערכים בכינרת כי הרעיון של הובלת המים לכנרת הוא רעיון פנטסטי והם ממתינים בקוצר זימים לתחילת העבודות!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
noam   יום ג', 05/06/2012 שעה 20:41
תגובה מאוחרת, מה? טוב, ראיתי את המאמר לראשונה וחשבתי על בעיה פשוטה אחת. דודו לביא כותב כי המים זורמים גם בשיפוע המתון ביותר, מה שאומר שלא תהיה השקעת אנרגיה בפרויקט. אך הוא לא חשב על בעיה פשוטה אחת: כיצד יעלו המים לראש הארבל, כ-‏200 מטר? האם צריכת החשמל של משאבות הענק שידרשו לצורך כך לא תעלה על כמות החשמל שתיוצר כתוצאה מירידת המים מהארבל לכנרת?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורן לביא   יום א', 03/02/2013 שעה 16:48
לדעתי, הפתרון ישים טכנולוגית ובהחלט החזון נשמע פנטסטי.
מאחר וגדלתי בכרמיאל אני משוחד.. התוואי הטוב ביותר הוא: עכו (0 מ') - שורשים (69 מ') - נחל חילזון (144 מ') - חפירת מנהרה 3 ק''מ מתחת ההר המזרחי לישוב אשחר (166 מ') - תווי לכיוון הישוב סלמה. עד שלב זה המים יועלו ע''י משאבות בצינור סגור לגובה של כמעט 200 מ' שהוא קו פרשת המים.
ולאחר מכן יגלשו לכנרת בתוואי הטבעי הנמוך ביותר (מאגר צלמון) לכיוון הכינרת ובדרך ינוצל הפרש הגבהים ליצירת חשמל.
או פתרון יקר לתווך הקצר וזול לתווך הארוך:
משורשים ועד למאגר צלמון 15 קילומטר מ- 66 מ' ועד 44 מ'.
וכך התוואי יהיה ללא עיקולים בנחל חילזון שיאטו את קצב התקדמות המים.
והגובה לא יעלה על 70 מ' מעל פני הים.
השאלה כמה ספיקה של מים ניתן להעביר בצינורות האלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©