שלושה קטעים מרגשים

יום ו', 05/06/2009 שעה 4:15

לכל אחד יש הדברים המרגשים אותו. בהיותי עול ימים, לקחו אותנו ההורים לסרט ''סיפור אהבה''. אחותי הזילה דמעות כמים למראה הרומן המתנפץ על סלע הטרגדיה הפוקדת את הזוג הצעיר. לפני זמן מה, ברגע של חסד, עלו בדעתי כמה קטעים שריגשו אותו במיוחד. לא מדובר בסצינות משפחתיות, שהן עניין פרטי יותר, אלא במקטעי תרבות שזמינים כמעט לכל אחד מאיתנו. במקרה שלי, לפחות, צפו בזכרוני שני ספרים ואפיזודה אחת מסדרת טלוויזיה. החלטתי לכתוב עליהם משום ששלושה קטעים אלה גרמו לעיני לנצנץ באופן חשוד למדי כשקראתי או צפיתי בהם. הם כמובן לא מחייבים איש מלבדי ואינם מעידים אלא על טעמי האישי - ובכל זאת, חשבתי שאולי כדאי גם להעביר את לפיד שלושת הרגעים המרגשים לכמה בלוגרים חדשים. ואולי, מי יודע, נביא בכך להתהוותו של פסיפס אנושי-רגשי מרתק כשלעצמו.

כדי לרגש, צריך סיפור לכלול ככל הנראה עימות בין כוחות שלפחות על פני השטח אינם שווים בכוחם הפיסי או במעמדם החברתי. צריכה להיות בו הקצנה על סף האלימות (או מעבר לסף הזה) באופן שמבליט את הדיספרופורציה היחסי הכוחות. צריכה להיות בו תפנית שתבהיר את שיעורה של הדרמה (או הטרגדיה). וצריכה להית בו היכולת הספרותית או הוויזואלית להביע לא מעט רגשות גם במינימום של מלים או אף ללא מלים בכלל. דומני שכל שלוש הסצינות הבאות, העוסקות בבדידותו של היחיד ובמאבקו במציאות העגומה שסביבו, קימים אלמנטים כאלה. מחניים (הנערים מרחוב פאל)/ פרנץ מולנאר דרמה אנושית מרגשת המסתיימת באירוע טראגי. ''מחניים'', או בתרגומו החדש ביותר, ''הנערים מרחוב פאל'' (מקור תמונה 1: עטיפת הספר). בני הדור או שני הדורות שמעלינו מכירים את הספר הזה בשם ''מחניים''. למעשה, כך הכרתי אותו אף אני. בהמלצת אמי, חובבת קריאה מובהקת ומי שהביאה אותי לראשונה אל ספריית אורנים בחיפה, שאלתי את הספר הזה. כיום, שלושים שנה לאחר מכן, אני עדיין מחזיק בדעתי שזהו אחד הספרים האפקטיביים ביותר על עולם הילדים שנכתבו בתקופה המודרנית. ''מחניים'' מתאר את מאבקן של שתי חבורות נערים זו בזו על רקע האפרוריות היומיומית של העיר בודפשט. נערי רחוב פאל הם בני משפחות עניות. בשל עניים הם נוהגים לשחק זה עם זה בגולות, בנוצות או בגרעיני חרובים – צעצועים פעוטי ערך שהשגתם אינה דורשת ממון רב. האזור בו הם נוהגים להתכנס ולשחק קרוי בפיהם בפשטות ''המגרש'' (או, בתרגום המודרני, ''הגרונד'', שמקורה בשפה הגרמנית ומופיעה בספרו המקורי של מולנר), פיסת שטח שבה נערמו ערימות עצים בצורת קוביות ענק ובצידו האחורי מנסרת קיטור הנחשבת כבית רוחש סודות ומטיל אימה. מאחורי ראש החבורה הכריזמטי והישר בוקה עומדים שורת נערים, כולם קצינים בדרגות כאלה ואחרות. יש בה, בחבורת השפכטל, רק טוראי אחד – הבלונדיני קטן הקומה והחלש נמצ'ק, שלמרות מגבלותיו הפיסיות נאמנותו לחבריו אינה יודעת גבול. יריביהם הגדולים של הנערים מרחוב פאל (הקרויים גם ''חבורת השפכטל'') הם נערי הגן הבוטאני בראשות פרנץ אץ' והאחים פאסטור, כולם גברתנים מטילי אימה. במהלך הסיפור מגלה נמצ'ק שאחד מבני חבורת השפכטל משמש, למעשה, כמרגל בשירות פרנץ אץ'. הוא מצליח לגנוב מנערי הגן הבוטאני את דגלם ולאחר מכן מסתתר על עץ ומאזין לדבריהם. כשהם מגלים את נוכחותו הם תופסים אותו וטובלים אותו במי הבריכה הקרים – שעשוע שעתיד לעלות לנמצ'ק הקטן ביוקר. הקרב הסופי על המגרש מתנהל ללא נוכחות נמצ'ק, שדלקת הריאות שלקה בה בעקבות הטבילה הזו, מותירה אותו במיטתו. המלחמה האיומה המתחוללת מקבלת תפנית לרעת נערי רחוב פאל שעה שפרנץ אץ' דוהר בראש חבריו כדי לשחרר חלק מחבריו שנערי פאל כלאו בבקתה סמוכה. באותו רגע משליך את עצמו מאן דהוא בפניו, תופס אותו בשתי ידיו וקורא לו בקול דקיק לעצור. בשרידי כוחותיו המעטים מטיל נמצ'ק את היריב הנורא אל האדמה. נערי הגן הבוטאני שרואים בנפול מנהיגם, נמלטים מהמקום מובסים. חבריו אסירי התודה של נמצ'ק מעלים אותו לדרגת סרן. אבל הקטן, שחמק ממיטתו כדי להיות עם חבריו בשעתם הקשה ביותר, כבר חולה מאוד. בוקה המנהיג כבר יודע היטב שנמצ'ק לא יתאושש עוד ממחלתו. נמצ'ק הקטן זועק שהוא יודע היטב כי מותו קרוב וברצונו שיקחו אותו אל המגרש שעליו נלחם כדי שיוכל למות שם בשלווה. חבריו של נמצ'ק מתקבצים סביבו, פוכרים את אצבעותיהם בחוסר אונים. אל הבית נכנס פקיד בכיר בעירייה הדורש מאביו של נמצ'ק, חייט עני, שיתפור לו חליפה נאה. האב מנסה להסביר לו כי לא עת עבודה היא העת הזו, כי בנו גוסס בחדר הסמוך. אלא שהלה אינו מוותר. הוא דורש שיתקנו את השרוול פה ואת הכפתור שם, ואילו האב האומלל מבין כי אם לא יעבוד על הזמנה זו ספק אם יהיו בידיו אפילו מעט הפורינטים הדרושים לקניית ארון קבורה לבנו הקטן. בחדר השני משתדלים בני החבורה להראות לנמצ'ק כי שמו נרשם באותיות גדולות (הבעת כבוד משמעותית במיוחד) בספר החבורה, אך הלה כבר אינו שומע דבר. הוא מת. נמצ'ק הוא האנדרדוג המוחלט. הוא אינו יכול לנצח במשחקי ספורט וכוחו אינו רב לו התמודדויות גופניות אחרות. אבל מסירותו ורצונו להוכיח את עצמו גדולים מאלה של כל חבריו. לאחר שמתגלה בגידתו של אחד מבני החבורה אין לנמצ'ק העוז לעמוד מול אביו של הלה שבא לתבוע אל עלבונו על הוקעת בנו כבוגד – ואף שנמצ'ק היה עד לבגידה אין הוא מסוגל להלבין פני הבן בפני האב הנעלב. התנהגותו האצילית, הנועזת, המופתית, זוכה להערצה אפילו מפי פרנץ אץ' עצמו (מי שקרא את ''הכתה המעופפת'' של אריך קסטנר יכול לזהות בו רבים ממאפייניו של אולי זימרן החלוש, אלא שזה האחרון אינו נאסף אל אבותיו) קל לאהוב אותו כמעט מן הרגע הראשון. מי שלא הזיל דמעה כשקרא את הקטעים העוסקים בגסיסתו של נמצ'ק ובאירועים שסביבו כנראה בנה שריון קשה סביב מיתרי הרגש שלו. אני הזלתי. מרדות/ ליליאן את'ל וויניטש מלחמה גורלית בין אב ובנו על רקע תסיסת העצמאות באיטליה. ''מרדות'' (מקור תמונה 2). אם ''מחניים'' מתרחש על רקע המציאות האפרורית של בודפשט, הרי ש''מרדות'' מתחולל בתקופה סוערת בהרבה. השנה היא 1833 והרוחות באיטליה תוססות, שעה שמפלגת ''איטליה הצעירה'' פועלת במחתרת לשחרורה של המולדת האהובה מידי השלטון האוסטרי והכנסיה הקתולית. ארטור ברטון, חבר תנועת ''איטליה הצעירה'', הוא בחור ממוצא אנגלי שהוריו מתו והוא גדל אצל דודו, המתגוררים אף הם בפירנצה. מורו הרוחני של ארטור הוא בישוף אהוד וישר דרך בשם מונטאנלי. יום אחד נאסר ארטור לאחר שהכומר מלשין עליו בפני השלטונות ומסר להם את פרטי וידויו. לאחר שחרורו מתברר לו כי הבישוף מונטאנלי אינו אלא אביו הביולוגי. המום מהגילוי הזה, ארטור מביים את טביעתו בנהר, שעה שבפועל הוא בורח כנוסע סמוי בספינה המפליגה לדרום אמריקה. במהלך הסיפור מתברר כי במשך שלוש עשרה שנים חי ארטור בסבל ובעוני, שימש כמטרה להשלכת חפצים בקרקסים ואף ספג נכויות שונות. גם אישיותו עוברת מהפך מוחלט. מנער אידיאליסט, תמים ואדוק הוא הופך לציניקן לגלגני ולחילוני מובהק. בשובו לאירופה משתקע ארטור בפאריס, נוטל לעצמו את השם הבדוי פליצ'ה ריווארס ושם הוא עושה לעצמו שם כסאטיריקן שנון וכעיתונאי אמיץ לב. כתיבתו השנונה והדוקרנית מעוררת את תשומת ליבם של מנהיגי ''איטליה הצעירה'' והם מזמינים אותו להצטרף אליהם כדי שישרת בכתיבתו את המלחמה לשחרור איטליה מעול הכיבוש הזר. האיש הנכה והמצולק, שהתקפות השיעול הקשות שלו מחרידות את סביבתו, אינו מזוהה על ידי המהפכנים – אף שחלק מהם היו מכיריו משכבר הימים חמש עשרה שנה קודם לכן. בין אלה מצויה גם ג'מה, צעירה אותה אהב בסתר בבחרותו. אלא שריווארס אינו מסתפק בכתיבה ומצטרף גם ללוחמי המחתרת. הוא נוטל על עצמו לבצע הברחה למדינת האפיפיור, טריטוריה עצמאית ששכנה אז במרכז המגף האיטלקי ונקטה עמדות עוינות לתנועה האיטלקית הלאומית. ריווארס יוצא למשימתו, אך עד מהרה מתגלים עקבותיו והוא נפצע ונופל בשבי. בית דין צבאי דן אותו למוות בירייה. גורלו של ריווארס נתון בידי לא אחר מאשר החשמן מונטאנלי, פטרון נעוריו ואביו הביולוגי שבמהלך אותן שנים התקדם בסולם הדרגות הכנסייתי והפך לאיש המשפיע ביותר על הכס הקדוש. מונטאנלי יכול להימנע מאישור גזר הדין ובכך להציל את חיי ריווארס, אבל בטרם יחליט בדבר עליו לפגוש באסיר המסוכן הזה. את המפגש בין השניים בתא הכלא ניתן לתאר בשתי מלים פשוטות: קורע לב. זהו ללא ספק החלק המרגש והזכור ביותר מתוך הספר. על אף העובדה שגם מונטאנלי יודע כי ריווארס הוא בנו, ארטור ברטון, הוא נשאר נאמן לכנסיה ומאשר את פסק הדין. כשננעצים קליעי החיילים בגופו של ארטור והוא מתמוטט אל העפר ספוג הדם הוא ממלמל את המלים שנצרבו בזיכרוני גם אחרי שנים רבות כל כך: ''פאדרה...אתה שבע רצון?'' חובבי ההיסטוריה ימצאו ודאי עניין ברקע ההיסטורי המשוער לסיפור המתואר ב''מרדות''. ההיסטוריון הבריטי רובין ברוס לוקהארט טוען כי דמותו של ארטור ברטון מבוססת על לא אחר מאשר רב המרגלים סידני ריילי, הנחשב לאחד מגדולי סוכני החרש בכל הזמנים. ריילי, שהיה רוסי במוצאו ונשא בנעוריו את השם גרגורי (גם שם המשפחה ריילי הוא תוספת מאוחרת יותר) נולד ליד אודסה למשפחה קתולית שבין באי ביתה היה רופא יהודי מווינה בשם ד''ר זיגמונד רוזנבלום. בין ריורגי הצעיר לרופא היהודי נרקמה ידידות מיוחדת במינה והנער העריץ בכל נפשו את יש העולם הגדול, כפי שראה את רוזנבלום. בגיל העשהר הצטרף גיורגי לארגון סטודנטים סוציאליסטי שפעל במחתרת. עד מהרה נעצר בשל פעילותו על ידי ה''אוכראנה'' ורק לחצים שהפעילה משפחתו מנעו את גירושו לסיביר. לאחר ששוחרר מהכלא הטיח בו אחד מקרובי משפחתו את המלים ''ממזר יהודי קטן ומלוכלך''. כך נודע לגיורגי שהוא אינו אלא פרי ניאוף בין אימו לבין הרופא היהודי שהעריץ, ולא זו בלבד אלא שגיורגי כלל אינו שמו וכי נקרא בלידתו בשמו של אביו הרופא, זיגמונד רוזנבלום. המכה הנוראה שספג כשהתברר לו שאימו ואלילו בגדו בו ושהוא עצמו אינו רוסי כלל אלא ממזר יהודי פגעה בו כה קשות שהוא החליט להימלט מחייו אלה. הוא הותיר את הרושם שהתאבד בטביעה, אך בהסתר התגנב לספינה בריטית והפליג בה כנוסע סמוי לדרום אמריקה. שם עבד כסוור, כסולל כבישים, כפועל במטעים, כטבח ואפילו כשומר סף בבית בושת. בשנת 1895 פגש בקציני צבא בריטיים שסיירו בג'ונגל והללו כה התרשמו מהדרכתו אותם שנטלוהו עימם לאנגליה. שם החליף את זהותו וקרא לעצמו סידני ריילי. באותה תקופה פגש בליליאן את'ל וויניטש, אישה שהייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים והחלה לקנות לעצמה אז שם של סופרת. השניים ניהלו פרשיית אהבים, נסעו יחדיו לטיול באיטליה ובמהלך שהותם שם חשף ריילי באוזני אהובתו את סיפור חייו המזעזע. את'ל התרשמה ממנו עד כדי כך שמייד עם שובה ללונדון התיישבה וכתבה את ''The Gadfly'', הספר שתורגם אחר כך לעברית כ''מרדות''. ושוב: זהו ספר חובה לכל רומנטיקן, מהפכן, חובב היסטוריה או סתם אדם המחפש קריאה סוחפת בספר טוב. וכן, כשנוכחתי שריווארס לא ניצל בדרך נס כלשהי ונפח את נשמתו, התמלאו עיני דמעות. בית קטן בערבה (פרק 66: הבחירות)/ הפקה ובימוי: מייקל לאנדון, מבוסס על ספריה של לורה אינגלס ויילדר ''בית קטן בערבה'' מוכר כיום כסדרת טלוויזיה שקבעה שיאי פופולאריות בשנות השבעים והשמונים. אבל בפועל זהו עיבוד חופשי למדי לכמה מספריה של לורה אינגלס ויילדר על ילדותה בספר המערבי של אמריקה. לשבחה של הסדרה ייאמר כי גם אם לא תמיד שמרה על הדיוק ההיסטורי, הרי שרוח התקופה שהיא מתארת ספוגה בכל ישותה ובמובן זה שמר המפיק והבמאי שלה, מייקל לאנדון המנוח, על הכיוון שקבעה אינגלס ויילדר בכתיבתה. לפני מספר שנים, כשביקרתי בעיירה הקטנטנה וולנאט גרוב, שבה בילתה אינגלס ויילדר שנתיים מחייה (ושהפקת הטלוויזיה הפכה אותה לזירת ההתחרשויות המרכזית שלה), רכשתי שם ארגז ובו כל תשעת ספרי ''בית קטן''. חבל שרק שבעה ממנה תורגמו לעברית ושמתוכם רק אחד (''בית קטן בערבה'', שלמרות שמו הוא דווקא השני בסדר הכרונולוגי של הספרים) ניתן עוד איכשהו להשגה בחנות ספרים כזו או אחרת. נחמה פורתא, שאיכשהו עלה בידי להשיג ארבעה מהספרים האלה בעברית. מומלץ לכל הורה לקרוא אותם לילדיו לפני השינה. כך מקבלים פרספקטיבה על ילדות אחרת ובה בשעה גם עלילה שילדים מסוגלים להתחבר אליה. תמונת הפתיח של סדרת הטלוויזיה ''בית קטן בערבה''. רגע אנושי המסתיים בחיוך אופטימי (מקור תמונה 3). הפרק שעליו אני כותב כאן שודר לראשונה ב-‏21 במרץ 1977, כחלק מהעונה השלישית של הסדרה. מיס בידל, מורתם האהובה של תלמידי וולנאט גרוב, מחליטה להדגים את התהליך הדמוקרטי באמצעות עריכת בחירות לנשיאות הכיתה. שתי בנות, שונות מאוד באופיין זו מזו, מציגות את מועמדותן. נלי אולסון, ביתה המפונקת של האישה העשירה ביותר בעיירה, מבטיחה מסיבות, ממתקים ושאר דורונים לכל מי שיצביע בעדה. מרי אינגלס, תלמידה שקדנית וצנועה ממשפחה ענייה אך חמה וערכית, אינה יכולה להבטיח הטבות חומריות ומסתפקת בהתחייבות כללית לפעול לטובת התלמידים. כמה מפרחחי הכיתה מעלים אז את מועמדותו של תלמיד אחר, אלמר דובקינס שמו. זה האחרון, בן יחיד למשפחה בראשותו של אב קפדן, נחשב לתלמיד חלש ובעל נפש רגישה. בשעותיו הפנויות הוא נהנה לטפל בבעלי חיים ולבלות בחיק הטבע. התלמידים הגדולים נהנים להציק לו ולהתעמר בו והם יוזמים בדיחה כללית על חשבונו בהציעם את מועמדותו לנשיאות הכיתה. אלמר חסר האונים, קרוע בין רצונו לקבל לגיטימציה חברתית לבין ידיעתו שמועמדותו אינה אלא הלצה, חושש להתעמת עם שני הפרחחים הללו. אביו של אלמר, החושש מפני הצקות התלמידים, אוסר עליו להתמודד בבחירות ומורה לו להסיר את מועמדותו. בבוקר ההצבעה לובש אלמר חולצה חדשה שתפרה לו אימו, נוטל את ספריו ויוצא לבית הספר. שני הפרחחים ניגשים אליו ומשכנעים אותו לבוא עימם כדי לראות חזירונת חדשה שנולדה זה עתה בחוותו של איכר שכן. כשהם מגיעים למקום, מטילים השניים את אלמר הנפחד אל תוך הבוץ והרפש שבדיר החזירים. מטונף ודומע, עושה אלמר העצוב את דרכו לבית הספר. כשהוא נכנס לכיתה, מסיימות כבר שתי הבנות את נאומי הבחירות שלהן. המורה, שיודעת היטב כי התלמידים הגדולים מתנכלים לאלמר, מנסה לשכנע אותו לשוב לביתו, להחליף את בגדיו ולחזור לכיתה כדי להשתתף בבחירות. הוא עד כדי כך נפחד שאף אינו מוכן להצביע במפורש על התלמידים שעוללו לו את הרעה הזאת. הוא גם מסרב לשוב הביתה. במקום זאת, הוא פותח במונולוג כן ומכמיר. התלמידים, שרובם לעגו לו קודם לכן, משתתקים ומקשיבים. ''תצחקו'', הוא מפטיר לכיוונם, ''אני יודע שאינני חכם כמוכם. אינני יודע אפילו מה נשיא הכיתה אמור לעשות. אבל אני יודע להבחין בין טוב לרע. זה לא טוב שילדים גדולים מציקים לקטנים מהם רק משום שהם חושבים שללעוג למישהו זה מצחיק. וזה לא טוב לתת למישהו משהו כדי שיצביע בשבילך רק משום שלחלק מהאנשים יש יותר כסף מאשר לאחרים. וזה לא ללעוג לאנשים ולדחוף אותם לבוץ רק כדי שייראו טיפשים. אמי תפרה לי את החולצה הזו כי היא אוהבת אותי. בטח אתם חושבים שזה טיפשי, אבל זה מה שלא בסדר פה. אנשים לא אכפת מה חשוב לאנשים אחרים. אני מקווה שמי שיזכה להיות נשיא הכיתה ידאג לכך שלא יציקו או יפגעו עוד בילדים קטנים. מפני שזה לא בסדר. זה פשוט לא בסדר''. ההצהרה הקצרה והפשוטה הזו גורמת לתלמידים התרגשות רבה. מרי הדומעת מודיעה על הסרת מועמדותה ומפצירה באלמר שלא להסיר את מועמדותו. אלמר, נבוך ונרגש מהאהדה הפתאומית שבה זכה ומתמיכתה של תלמידה רצינית ומוערכת, נעתר בהיסוס. בבחירות עצמן הוא מנצח על חודו של קול, לאחר הליך מתוח במיוחד. אמנם זהו קולו של וילי, אחיה הקטן של נלי המבקש לנקום בה על רודנותה, אבל זהו ניצחון לכל דבר. והסצינה שבה אביו חמור הסבר של אלמר מברך את בנו החושש לתגובתו (כזכור, הבן הפר את האיסור שהטיל עליו אביו להתמודד) ב''מזל טוב, אדוני הנשיא'', מסיר את כובעו בפניו ומאמץ אותו אל ליבו, היא נוגעת ללב במיוחד. סיפורו של אלמר דובקינס טומן בחובו סוף טוב. האנדרדוג זוכה להכרה החברתית שנמנעה ממנו קודם לכן. עד היום, הרבה שנים אחרי שצפיתי בפרק הזה לראשונה, קל להבין מה כל כך מרגש בו. אני מביא כאן את ששת חלקי הפרק הזה מיוטיוב, אבל מי שרוצה לקצר את הדרך יכול לצפות בשניים האחרונים בלבד (כלומר חלקים 5 ו-‏6). הם מבהירים בהחלט את מהלך העניינים. חלק 1 חלק 2 חלק 3 חלק 4 חלק 5 חלק 6 אלה שלוש הבחירות הפרטיות שלי. הן אינן מעידות אלא על טעמי האישי ועל ההיסטוריה הפרטית שלי בקריאה ובצפייה בטלוויזיה. הייתי רוצה להעביר את משימת הווידוי על שלושת הסצינות המרגשות לכמה בלוגרים אחרים. דומני שבתור התחלה כדאי לחשוב על רוני גלבפיש, מיכאל זילברמן, יגאל חמיש, לי עברון-ועקנין ועינת מירון. ואם כל אחד מהם יוכל להעביר את הלפיד הלאה לכמה נוספים, נוכל לקבל כאן פסיפס אנושי-רגשי מרתק. בלוגרים נוספים שכתבו על ''שלושה קטעים מרגשים'': שלושה קטעים מרגשים של מיכאל זילברמן שלושה קטעים מרגשים של אמא של שלושה קטעים מרגשים של ירון שלושה קטעים מרגשים של לי עברון-ועקנין שלושה קטעים מרגשים של עדה ק. שלושה קטעים מרגשים של קורדליה שלושה קטעים מרגשים של הלחשנית שלושה קטעים מרגשים של יעל ישראל שלושה קטעים מרגשים של גיורא פישר שלושה קטעים מרגשים של ריש עלום השם שלושה קטעים מרגשים של רונן אלטמן קידר שלושה קטעים מרגשים של מנטה שלושה קטעים מרגשים של רוני גלבפיש שלושה קטעים מרגשים של הרננדו גומז שלושה קטעים מרגשים של אבי שלושה קטעים מרגשים של אנה איס שלושה קטעים מרגשים של מיכל פרנקל שלושה קטעים מרגשים של אסתי סגל שלושה קטעים מרגשים של חלי גולדנברג שלושה קטעים מרגשים של שטותניק שלושה קטעים מרגשים של Tank Girl שלושה קטעים מרגשים של היפשושית שלושה קטעים מרגשים של maylo שלושה קטעים מרגשים של היפהפיה הנרדמת שלושה קטעים מרגשים של נגה שלושה קטעים מרגשים של אורז שלושה קטעים מרגשים של שרלוט שלושה קטעים מרגשים של pema1 שלושה קטעים מרגשים של שיירו שלושה קטעים מרגשים של אמא של אוּרי שלושה קטעים מרגשים של ג'וליאנה שלושה קטעים מרגשים של Miss Snarcca שלושה קטעים מרגשים של L.M. שלושה קטעים מרגשים של The Fratello שלושה קטעים מרגשים של בו-בת פיתו-ם שלושה קטעים מרגשים של הזוהר הצפוני שלושה קטעים מרגשים של OK DeSign שלושה קטעים מרגשים של מירי שחם שלושה קטעים מרגשים של שרון רז שלושה קטעים מרגשים של דנה שלושה קטעים מרגשים של שוויק שלושה קטעים מרגשים של תמי ניניו שלושה קטעים מרגשים של דפנה לוי שלושה קטעים מרגשים של מיקי-סקונדה שלושה קטעים מרגשים של ענבל שגיב שלושה קטעים מרגשים של ביילע שלושה קטעים מרגשים של ימימה עברון שלושה קטעים מרגשים של מרית בן ישראל שלושה קטעים מרגשים של שועי רז שלושה קטעים מרגשים של טלי כוכבי שלושה קטעים מרגשים של עידית פארן

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]

 

נמצ'ק המסכן! [חדש] לי עברון-ועקנין   יום ו', 05/06/2009 שעה 6:48 אתר אישי אורי היקר הרעיון מקסים וודאי שאשמח להשתתף. והרסת אותי (במובן חיובי) עם נמצ'ק המסכן. הרי זאת הייתה סחיטת לב שאין כמותה, רק ההונגרים יכולים. את השני אני לא מכירה. ולגבי לורה - נראה לי שבכל הטור הזה אתה מסגיר את טוב לבך :). [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

נמצ'ק המסכן! [חדש] אורי קציר   יום ו', 05/06/2009 שעה 9:00 בתגובה ללי עברון-ועקנין אתר אישי תודה, לי. אני כבר מרגיש איך פני מסמיקות מהמחמאה...:) [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

נמצ'ק המסכן! [חדש] לי עברון-ועקנין   יום ו', 05/06/2009 שעה 12:16 בתגובה לאורי קציר אתר אישי אני חוששת שיש לי נטייה כזו, לגרום לאנשים להסמיק. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

נמצ'ק הוא מודל האב לאליפלט [חדש] ירושלמי   יום ו', 05/06/2009 שעה 10:01 וגם לאלון מ''התגנבות יחידים'' ואחרים. בחברה הישראלית זה תורגם לציפיה כמו מובנת מאליה, שהחלש/הפגום/החריג ימסור את נפשו-יתאבד למען החברה, ולשיפוטם לחומרה של אלה שאינם מוכנים להיות האליפלט התורן. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

נמצ'ק הוא מודל האב לאליפלט [חדש] לי עברון-ועקנין   יום ו', 05/06/2009 שעה 12:17 בתגובה לירושלמי אתר אישי זה מעניין מאוד, ואני תוהה איך זה בתרבות ההונגרית, שהולידה את נמצ'ק. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

צמרמורות... [חדש] אורחת לרגע   יום ו', 05/06/2009 שעה 10:03 פוסט מקסים ומרגש. אכן הפרק על הבחירות בבית קטן בערבה הוא פרק מקסים ומרגש במיוחד. לי ישנו דבר נוסף שתמיד, אבל תמיד ''מפיל'' אותי וגורם לי להזיל דמעות באופן בלתי נשלט: בסרט ''הצבע ארגמן'' הסצנה בה האחות הצעירה (נטי) חוזרת עם בני משפחתה מאפריקה ועומדת ליד בית האחות הבכורה (סילי) על גבעה. כאשר סילי מבחינה בה היא צועקת את שמה...(יש לי צמרמורת כבר עכשיו בעת כתיבת התגובה)...ברגע הזה אני פשוט הרוסה מבכי. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

אשמח מאד לכתוב ולתרום משלי [חדש] מיכאל   יום ו', 05/06/2009 שעה 11:42 אתר אישי תודה רבה על הפוסט המהנה. מחניים היה ללא ספק אחד מהספרים שהכי אהבתי כילד. אשתדל לפרסןם הערב פוסט [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

תיקונצ'יק [חדש] אלון   שבת, 06/06/2009 שעה 0:08 אכן פוסט מקסים, רק הערונת: חבורת השפכטל איגדה רק חלק מחבורת נערי פאל, והיא התמקדה בעיסוק הלא ברור של איסוף מרק לאיטום ולעיסתו [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

תיקונצ'יק [חדש] לי עברון-ועקנין   שבת, 06/06/2009 שעה 8:31 בתגובה לאלון אתר אישי אני זוכרת אגודת הטֶפֶל. זה זה? [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

תיקונצ'יק [חדש] אורי קציר   שבת, 06/06/2009 שעה 9:42 בתגובה ללי עברון-ועקנין אתר אישי כן, את צודקת. השפכטל זה תרגום מודרני יותר. הבעייה שלי הייתה שכתבתי על זה כאשר אני זוכר פרטים רבים מהתרגום הישן אבל ברשותי היה רק התרגום החדש (כפי שמעידה התמונה שסרקתי). [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

תיקונצ'יק [חדש] לי עברון-ועקנין   שבת, 06/06/2009 שעה 18:08 בתגובה לאורי קציר אתר אישי לי אכן יש את ''מחניים''. באמת יהיה מעניין לקרוא שוב אם אני אשרוד את הבכי הכרוך בכך. ויש לי גם בהונגרית אבל אין הרבה סיכויים שאקרא ואבין אי פעם... [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

פרסמתי. תודה שחשבת עלי. [חדש] מיכאל   שבת, 06/06/2009 שעה 10:47 אתר אישי http://www.tofes630.com/blog/?p=428 [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מצחיק האינטרנט הזה [חדש] אריאל   יום א', 07/06/2009 שעה 13:38 התחלתי את הבוקר בקריאה של זה: http://xkcd.com/593 ריעננתי את הזיכרון שלי בזה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%AA%D7%91_%D7%... העשרתי את הידע שלי פה: http://www.notes.co.il/eshed/16937.asp חשבתי שמיציתי את העניין. המשכתי הלאה והנה אני שוב פוגש את אותו הוויניץ (או וויניטש). [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

איזה נוסטלגיה [חדש] ביילע   יום א', 07/06/2009 שעה 20:31 אתר אישי חשבתי שרק בנות מתרגשות מהקטעים האלה. נעים לגלות שטעיתי. אני ממש לא דוגמא, כי כל דבר קטן גורם לי לבכות. אם מדובר על בית קטן בערבה, הפרק שהכי גרם לי לבכות היה הפרק בו מתברר סופית שמרי מתעוורת ושאין טיפול או תרופה לעיוורון שלה. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

יצא נוגע ללב ומקסים [חדש] רוני   יום ב', 08/06/2009 שעה 10:35 אתר אישי אני עוד חושבת על זה, שלא תחשוב לרגע שהתעלמתי. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

איזה יופי [חדש] אמא של...   יום ב', 08/06/2009 שעה 15:31 אתר אישי אני בדרך כלל לא מגיבה כאן, כי אני חושבת שאני מסוגלת ליותר מילוליות מאשר איזה יופי, אבל זה בדרך כלל מה שיוצא לי כשאני קוראת את הטקסטים שלך. אבל פתאום ראיתי שהגיעו אלי אנשים מהפוסט שלך, והלכתי לראות למה וזה מאוד ריגש אותי. זה נפלא, זה מדהים שאנשים לוחצים על קישורים ומגיעים לכל מיני מקומות. לא קראתי את הספרים שציינת, למרות שקראתי אחרים דומים. היה פעם ספר על נערים בפנימיה בריטית עם מעמדות שנדמה לי שכתבת עליו בפוסט קודם. מבית קטן בערבה אני זוכרת דוקא את הפרק שבו מרי מתעוורת, ואת זה שבו היא מגיעה לעיר כדי לגלות שהחבר שלה כבר לא מעוניין בחברותה, ואת מנלי של לורה. כנראה שזה קשור למגדר, מה בנים זוכרים, מה בנות ולפיכך עושה את הפרוייקט שפתחת עוד יותר מעניין. ועוד משהו שחשבתי עליו עכשיו, מעניין מה הילדים שלנו יזכרו. הם רואים כל כך הרבה סדרות ואין לי מושג אם זה נוגע בהם בכלל. שלי גם לא ממש קוראים ספרים, חוץ ממה שהכרחי. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

איזה יופי [חדש] אורי קציר   יום ב', 08/06/2009 שעה 16:08 בתגובה לאמא של... אתר אישי מה אגיד לך, אני שמח שיש לך תחושה חיובית מהפרויקט הזה. אגב, גם אני זוכר את הפרק בו מרי התעוורה סופית. אבל איכשהו נתקע לי בראש דווקא הפרק על אלמר דובקינס. נדמה לי שבמידה מסוימת יכולתי להזדהות איתו כי חלק מהאישיות שלו (בעיקר הצד המופנם והביישני שבה והיחס הלעגני אליו דווקא בשל אותן תכונות)) היה גם חלק ממני בשנות הילדות הרחוקות שלי. מנלי הוא אלמנזו ויילדר, שאכן נשא לאישה אל לורה גם במציאות. אגב, הוא היה מעורב בהרפתקה קשה שעליה אכתוב יום אחד. הוא התגורר, יחד עם משפחת אינגלס, בעיירה בדקוטה בשם דה סמט. בחורף של 1881 נותקו כל קשרי התחבורה עם העיירה הזו ותושביה כמעט גוועו ברעב. אלמנזו וחבר נוסף, קאפ גרלנד, יצאו למסע מפרך בטמפרטורה של עשרות מעלות מתחת לאפס, במטרה למצוא איכר שימכור להם חיטה שאותה יוכלו להביא לתושבי העיירה. נגד כל הסיכויים, ועל סף קפיאה למוות, הם הצליחו לבצע את המשימה הזו. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מנלי [חדש] אמא של...   יום ב', 08/06/2009 שעה 23:05 בתגובה לאורי קציר אתר אישי אני כבר מחכה בקוצר רוח שתכתוב על זה. ההתאהבות של לורה באלמנזו זכורה לי היטב מהסדרה. היא היתה אולי בת 12 או 14, זה מה שאני זוכרת, והוא היה המורה שלה. הייתי לדעתי באותו גיל כשצפיתי בסדרה וכפי הנראה התחברתי לזה. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

כל הכבוד על המעקב [חדש] לי עברון-ועקנין   יום ג', 09/06/2009 שעה 13:33 אתר אישי הנה גם הלחשנית http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=28275... [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

כל הכבוד על המעקב [חדש] אורי קציר   יום ג', 09/06/2009 שעה 13:43 בתגובה ללי עברון-ועקנין אתר אישי עדכנתי. אם את יודעת על עוד העברות לפיד את מוזמנת לעדכן כאן. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

משהו בקישור לקורדליה [חדש] אמא של   יום ג', 09/06/2009 שעה 16:11 אתר אישי שבור. הגעתי אליו בסוף דרך הלחשנית. אבל, חבל. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

משהו בקישור לקורדליה [חדש] אורי קציר   יום ג', 09/06/2009 שעה 16:17 בתגובה לאמא של אתר אישי קישרתי שוב. מקווה שעכשעיו זה בסדר. וכפי שאמרתי ללי - אם את מכירה עוד קישורים, את מוזמנת להעביר אותם אלי. אני ארכז אותם בתחתית הפוסט הזה. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

משהו בקישור לקורדליה [חדש] אמא של   יום ג', 09/06/2009 שעה 18:00 בתגובה לאורי קציר אתר אישי עכשיו זה בסדר. ראיתי שהגעת לריש בעצמך עוד יופי:-) [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

[חדש] עדה ק.   יום ג', 09/06/2009 שעה 21:02 אתר אישי אז הנה הגעתי למקור! ברכות על הרעיון, על ביצועו ועל תפוצתו. עוד בלוג שאני מכירה שהרעיון הגיע אליו: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1... [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

תודה, עדה [חדש] אורי קציר   יום ג', 09/06/2009 שעה 22:58 בתגובה לעדה ק. אתר אישי תודה, עדה. הוספתי גם את התרומה של רונן. ואם זה אפשרי, את מוזמנת להעביר את הבשורה לכותבים נוספים על ריכוז הלינקים בבלוג שלי. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

[חדש] עדה   יום ג', 09/06/2009 שעה 23:47 בתגובה לאורי קציר אתר אישי אוקיי, הוספתי קישור לכאן. קצת באיחור, אבל מוטב מאוחר, וכו'. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

בסוף הצלחתי. כמעט לפי הכללים [חדש] רוני   יום ה', 11/06/2009 שעה 0:12 אתר אישי http://www.notes.co.il/roni/57325.asp [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

יפהפה [חדש] איתמר   יום ה', 11/06/2009 שעה 16:01 אתר אישי כתבת נהדר, ואני אוהב מאוד את ''מחניים'', אבל צפייה חוזרת בסדרה ''בית קטן בערבה'' וקריאה חוזרת בספרים שעליה היא מבוססת גרמו לי לאכזבה רבתי. מיסיונריות לשמה [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

[חדש] הרננדו גומז   יום ה', 11/06/2009 שעה 23:44 אתר אישי פרוייקט מלהיב. באמת. כתבתי משהו אצלי, אבל, נו, יצא לי קצת שטחי. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

עוד אחד [חדש] לי עברון-ועקנין   שבת, 13/06/2009 שעה 10:22 אתר אישי http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=61178... [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

[חדש] עדה ק.   שבת, 13/06/2009 שעה 11:43 אתר אישי בישראבלוג זה כבר הפך ל''נושא חם'' - יש הרבה לינקים חדשים, כאן: http://israblog.nana10.co.il/hotopics.asp?subjcode=5... [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

[חדש] אורי קציר   שבת, 13/06/2009 שעה 17:41 בתגובה לעדה ק. אתר אישי איזה יופי. אני שמח שהרעיון תפס. אם את רואה עוד קישורים כאלה, את מוזמנת להביא אותם כאן ואעדכן מייד. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

רעיון מוצלח מאוד לפרוייקט [חדש] הלחשנית   שבת, 13/06/2009 שעה 15:06 אתר אישי אני לא מצליחה לשים את האצבע על הסיבה לייחוד שהרעיון הזה מביא, משהו על מהות הרגעים שאנשים בוחרים, שיש להם צבע ומהות ואספקטים נוספים להתייחסות, מעבר לבחירות ואפילו מעבר למילים - בחירות אפלות, או תמימות, או מרגשות, או הכל ביחד. יש משהו בפרוייקט הזה שבשלושה מהלכים מהירים חושף את הנפש לרגע, לגמרי. כאילו אי אפשר להסתיר כלום כשמדברים על הרגעים המרגשים. וזה רב ערך. אז תודה על הרעיון ועל הביצוע. אימא שלי דברה המון על מרדות, המון. כל הילדות שלי. ואף פעם לא קראתי. עכשיו אקרא. את מחניים בתרגום הישן קראתי עשרות פעמים. נמצ'ק חולה השחפת מחצצר תרועת מלחמה ומשתעל, בעיניים בורקות מהתרגשות ומחום - זו התמונה שחרותה לי בראש. התלהבות שיכורים הלומה, חיוניות של אפיסת כוחות. כל החיים אחפש לכתוב על דמויות במקום הזה, בשלב הזה. הכי פגיע, הכי בלתי מושג, הכי סופני. וכמו כולם הייתי מכורה לילדות האלטרנטיבית של בית קטן בערבה. בחמש וחצי ביום רביעי הרחוב היה מתרוקן - כל הילדים בבית מול הטלביזיה. שבת שלום... [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

רעיון מוצלח מאוד לפרוייקט [חדש] אורי קציר   שבת, 13/06/2009 שעה 17:40 בתגובה להלחשנית אתר אישי אהבתי את התיאור שלך על החשיפה הרגעית של הנפש. נדמה לי שהפרויקט הזה מגלה טפח זעיר מהנקודות הרגישות אצל בני האדם. ממש כפי שאפשר לדעת הרבה מאוד על אדם לפי הדרך בה הוא מתבטא או לפי כמות וכותרות הספרים שבביתו, כך אפשר לדעת משהו גם על המיתרים הרגישים שבנפש האדם כאשר הוא חושף את המקורות התרבותיים של דמעותיו. אגב, את ''מרדות'' עדיין לא הצלחתי להשיג. בחנות הספרים הישנים המועדפת עלי שוכבת הוראת קבע לאתר עבורי עותק במצב טוב של הספר ולהתקשר אלי מיידית. את ''מחניים'' לא מצאתי אלא רק במהדורתו החדשה, ואף שהיא טובה כשלעצמה, היא פחות זכורה לי מאשר התרגום הישן. ואשר ל''בית קטן בערבה'' - קראתי את כל הספרים שעל תרגומם העברי שמתי יד, לביתי הקטנה. בקרתי בוולנאט גרוב וקנתי שם ארגז של כל תשעת ספרי הסידרה בשפת המקור. ולמרות שזו אינה ספרות גדולה, מתוחכמת או מסחררת - היא מאוד משכנעת בתמימותה ובאווירת החופש והערכים החמים הנושבת מכל דף בה. וזה, כשלעצמו, הריהו מגעה הקסום של חוויית החלוציות האמריקנית. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

[חדש] דנה   יום ג', 16/06/2009 שעה 12:19 בית קטן בערבה הייתה סדרה נהדרת, שסחטה ממני הרבה דמעות... תודה על האזכורים. חוץ מזה, קיבלתי גם אני את הלפיד שלך בשמחה: http://milotkishur.blogspot.com/ [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

עוד אחד לפרוייקט הנהדר שלך [חדש] מירי   יום ג', 16/06/2009 שעה 22:17 אתר אישי http://svejkblog.blogspot.com/2009/06/blog-post_16.h... [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

תודה אורי [חדש] מיקי- סקונדה   יום ה', 25/06/2009 שעה 22:15 אתר אישי על מרוץ השליחים הזה, שהביא אותי אל הזכרונות. תענוג של פרוייקט, מיקי. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

תודה אורי [חדש] מיקי- סקונדה   יום ה', 25/06/2009 שעה 22:18 בתגובה למיקי- סקונדה אתר אישי שכחתי,:) הנה הן שלוש התחנות שלי, http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54430 [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מחניים [חדש] שמואל   יום ו', 26/06/2009 שעה 9:31 עכשיו שסיפרת כמו שסיפרת שוב הזלתי דמעה [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

גם אני נקראתי לדגל [חדש] ענבל שגיב   יום ב', 29/06/2009 שעה 8:19 אתר אישי שלושה הקטעים שלי: http://metargemet.com/archives/189 [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

בלופ אינסופי [חדש] דפנה לוי   יום ב', 29/06/2009 שעה 19:07 אתר אישי יותר גרוע מאמזון, שבכל פעם שאני מעיינת אצלם לרגע בספר הם מיד מציעים לי עוד שלושים אחרים, שאני כמובן מתפתה לקנות... העובדה שפתחת את השרשרת הזו הובילה אותי עכשיו למבוך מפותל של זיכרונות ילדות וסנטימנטים, ומי יודע איך יוצאים ממנו... (תודה!) [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

בלופ אינסופי [חדש] אורי קציר   יום ג', 30/06/2009 שעה 9:22 בתגובה לדפנה לוי אתר אישי בשמחה. אני עצמי נוסטלגיקן לא קטן. זה כנראה בא עם ההתבגרות. אולי פעם ניפגש כדי להחליף זכרונות. עושה רושם שיש לנו די הרבה שיש ביניהם דמיון. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מוטב מאוחר מאשר אף פעם [חדש] ביילע   יום ג', 30/06/2009 שעה 23:59 אתר אישי כתבתי פוסט לפרויקט הזה. היה לי מעניין לכתוב אותו. זה גרם לי לחשוב הרבה על איזה קטעים להכניס וזה עשה לי מסע בזמן. תודה. http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35520... [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

מוטב מאוחר מאשר אף פעם [חדש] אורי קציר   יום ד', 01/07/2009 שעה 8:30 בתגובה לביילע אתר אישי תודה רבה. עדכנתי את זה ברשימת המשתתפים בפרויקט (וגם את ימימה). [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

בית קטן בערבה [חדש] דנה   יום ד', 01/07/2009 שעה 11:56 אתר אישי אורי, לאור הקטע השלישי שלך אולי תתעניין בספר חדש שיצא לאחרונה, שכתבה לורה אינגלס, סליחה מליסה גילברט, על חייה. http://papercuts.blogs.nytimes.com/2009/06/29/hollyw... [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

בית קטן בערבה [חדש] אורי קציר   יום ד', 01/07/2009 שעה 13:28 בתגובה לדנה אתר אישי תודה על ההפניה. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

אכן מרגשים [חדש] אני   יום ד', 18/11/2009 שעה 10:14 אורי, אני אוהבת לקרוא אותך אבל הפעם יכולת הכתיבה שלך והעושר התרבותי בלטו לי במיוחד כשקראתי רגעים מרגשים של בלוגרים אחרים. אף אחד מהם לא הגיע לקרסוליך. לכאורה אתה כותב פשוט ולא פעם על נושאים שאנחנו מכירים שכן גם אני צפיתי בבית קטן בערבה וקראתי את מחניים אבל אין, באמת שאין עליך. [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

אכן מרגשים [חדש] אורי קציר   יום ד', 18/11/2009 שעה 12:33 בתגובה לאני אתר אישי המון תודה, אלמונית. תמיד כיף לשמוע (או לקרוא, במקרה הזה). אחרי הכול, מהו תגמולו של הבלוגר אם לא הנאת קוראיו? [הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]