בחלוף שבע שנים/ אמיר ליברמן
יום ו', 13/03/2009 שעה 12:01
בשעת בוקר של ה-‏12 במרץ 2002, זמן קצר אחרי שהגעתי למדרי בירושלים, צלצל הטלפון הנייד שלי. אמיר היה על הקו. אנחנו חברים טובים כבר קרוב לעשרים שנה ומדברים בטלפון או במייל כמעט כל יום, אבל בכל זאת יש לנו הרגלים משלנו ושיחת טלפון מאמיר בשעת בוקר של יום עבודה היא בכל זאת עניין נדיר. כשעניתי, הוא שאל אותי אם שמעתי על הפיגוע שהתרחש ליד קרית ספר כמה שעות קודם לכן ושבו נהרג אדם. אמרתי שכן. הוא אמר שהוא חושש שמדובר באחיו, ששימש כקצין הביטחון של היישוב. זמן מה לאחר מכן התאמת החשש והיה לעובדה. עזבתי את הכול, טסתי לביתו במודיעין, אספתי אותו ולקחתי אותו לבית הוריו בירושלים. שבע שנים אחרי, אמיר נזכר, מתגעגע, מדבר עם אחיו שאיננו ומספר לו על כל מה שקרה או לא קרה מאז ועד היום. ולא, מדינת ישראל לא הצליחה לשים יד על הרוצחים. מאמר אורח עם סיכום עצוב.









ב-‏12 במרץ 2002, השבוע לפני שבע שנים, ליווה סא''ל (מיל.) אייל ליברמן קבוצת יזמים שהגיעו לפאתי קרית ספר, לשם רכישת קרקעות לבניית שכונה נוספת במקום. הימים ימי פיגועים יומיומיים כמעט. אייל היה קב''ט. ירי מן המארב, ליד שמורת אלוני בלעין, קטל אותו.









יום קודם לכן הרכבנו את האופניים החדשות שקניתי לילדה. אבל למרות ששמנו את כל החלקים במקומן הראוי, רק הלולייניות מהקרקס הסיני יכלו לנסוע בהן. עלי הוטלה המשימה לגשת למחרת בבוקר לחנות אופניים אחרת ולבקש ממישהו מעובדיה שירכיב את האופניים כמו שצריך. אחרי חצי שעה של הליכה רגלית הגעתי למקום. התשובה הייתה לו פחות ממדהימה. ''זה מגיע לך'', אמר לי המוכר, ''בפעם הבאה תקנה אצלנו את האופניים ולא במקום אחר''. נשבעתי שאני לא חוזר יותר לחנות הזו, גם אם זו תהיה חנות האופניים היחידה בכדור הארץ.

אייל ליברמן. הרוצח לא נלכד.

כעת עמדה בפני הדרך הביתה - חצי שעה בעלייה ועם אופניים על הידיים. מתנשף ומיוזע הגעתי הביתה. ''רק אתקשר לעדכן את אשתי ואלך להתקלח'', חשבתי. בחדשות של עשר בבוקר דיברו על פיגוע ירי בקריית ספר, שבו יש הרוג ופצוע בינוני וששניהם מאבטחים של הישוב. חודש מקולל היה מרץ 2002. בכל יום כמעט היה פיגוע אחד ולעתים אפילו יותר מאחד. ''איזה מזל שאף אחד מאלו שאני מכיר, לא נהרג או נפצע'', הרהרתי.

הרמתי טלפון לאשתי וספרתי לה על מה שקרה. היא ענתה מייד - ומילותיה היכו בי מצידו האחר של הקו. ''כדאי שתיסע להורים שלך בירושלים, אח שלך היה בפיגוע בקריית ספר'', היא אמרה לי. ניתקתי את הטלפון ומיד פצחתי בחישוב מהיר: ברדיו דיברו על הרוג אחד ועל פצוע בינוני. יש חמישים אחוז שאח שלי עדיין בחיים. ניסיתי להתמקח עם הייאוש: ''בבקשה, בבקשה תעשו שאייל יהיה הפצוע הבינוני ולא זה שנהרג''.

הטלפון הבא היה, באופן טבעי, להורים שלי. אבא שלי ענה לצלצול. ניסיתי לברר אתו מה קרה לאייל, אבל גם ממנו לא קיבלתי תשובה ברורה. אחר כך יתברר לי שאמא שלי עמדה לידו ועדיין לא העבירו לה את הבשורה. חזרתי אל אשתי והפעם היה לה מידע עדכני: אח שלי נהרג בפיגוע.

יודעים איך נודע לאבא שלי שאייל נהרג? המשטרה הודיעה למשפחה הקרובה. בדיעבד התברר שמבחינת המשטרה ''משפחה קרובה'' משמעה אשת המנוח. ההורים והאחים הם כבר לא ''משפחה קרובה''. אייל, שעבד בחברה ליזמות בנייה שבנתה בין היתר באחוזת ברכפלד ושימש גם כקצין הביטחון של מודיעין עילית (דבר שנודע לי רק לאחר מותו) שמר במהלך עבודתו על קשר רצוף עם זק''א (זיהוי קורבנות אסון). משנודע לאנשי הארגון הזה שאייל מת, הם הרגישו מחויבות לעדכן את ההורים שלו. עכשיו תתארו לכם את הסיטואציה שבה היה אבי: אל חנותו שבמרכז ירושלים, נכנסו נציגים רשמיים של זק''א. היה ברור לו שהם לא באו לבשר לו על זכייה בפרס הראשון בלוטו...

הלווייה נערכה עוד באותו היום בירושלים, בה נולד אייל וגם גדל. הגיעו בני משפחה, חברים של אייל, שאת חלקם לא ראיתי מאז שסיים את התיכון עשרים וכמה שנים לפני כן ומכרים של בני המשפחה הקרובה. במהלך הלווייה החל לרדת גשם. ''אפילו משמיים בוכים עליו'', אמרתי בלבי.









השבעה היא תהליך מאוד מובנה בשביל אנשים דתיים, אבל מה עושים בשבעה חילונית? ''אתם צריכים לשמוח שהוא עכשיו בגן עדן'', אמרו לנו כמה מאותם מאמינים שבאו לבקרנו. לא, אנחנו עצובים, אנחנו רוצים אותו איתנו כאן, למטה. שכנה דתייה, מלאת טקט, נכנסה והודיעה לנו שזה קרה לנו ''בגלל שלא שמרתם שבת''. אחי הגדול הראה לה את הדרך החוצה ולמזלה הסתפק בזה. ''אתם רואים, זה מגיע לכם בגלל שהסתובבתם בשטחים'', השאיר אחד לקוח של אבי הודעה במשיבון של החנות. הגיעו המון אנשים שהכירו את איל מעבודותיו השונות, שכפי שהסתבר לי, לא היה לי מושג על חלק גדול מהן. קיבלנו מברקי תנחומים גם מלא מעט פוליטיקאים. התוצאה הייתה 1:14 לנציגי מפלגות הימין והרשימות הדתיות. יוסי שריד היה איש השמאל היחיד ששלח מברק תנחומים להורים שלי.









אייל, שבע שנים אחרי, אתה ודאי רוצה לדעת מה שלום אשתך והילדים. אז זהו, שאשתך החליטה שהיא לא רוצה כל קשר עם המשפחה שלך. את הסימנים הראשונים לכך ראינו ביום השנה הראשון אחרי לכתך. היא ארגנה ערב לזכרך באתר ההנצחה של חיל השריון בלטרון (אייל היה מג''ד בשריון). בני משפחתך וחבריך ישבו בקהל ופשוט היו בהלם. ערב הזיכרון הפך לפסטיבל עם חבורות זמר. אני די בטוח שאם היית בחיים גם אתה לא ממש היית מבין מה קרה שם. כל מי שהתבונן מהצד, חשב שהחיים שלךאיל החלו בגיל 36 ושלא היו לך משפחה או חברים.

מהר מאוד פסקו גם ביקוריה אצל ההורים שלנו. וכך יצא שאימא ואבא שלנו, איבדו בבת אחת גם את הבן שלהם וגם את שני הנכדים. במקרה הטוב, הם ראו אותם פעמיים בשנה - פעם באזכרה ופעם נוספת לחצי שעה בלבד, ומי שהביא אותם, היה מיכאל, אחד החברים שלך.

אבא נפטר ארבע שנים אחריך, אבל הוא הפסיק לחיות ביום שבו נרצחת. אבא איבד את הרצון לחיות ולא ניסה כלל להתמודד עם המחלות החדשות שנפלו עליו בהמשך הדרך. אבא היה דתי, ולכן לא היה שום הסבר למה דווקא לך זה קרה. ואמא, היא לקחה את זה הכי קשה מכולם. מבחינתה מדובר בפצע פתוח, שגם הזמן שחלף לא הקהה ולו במקצת את הכאב שגרם. גם היא רוצה לשוב ולהתאחד אתך שם למעלה בשמיים.

ואני, אמיר, למדתי בזכותך איך לבכות ומה זה להתגעגע. אני מתגעגע לכל הפעילויות הספונטניות בסגנון ''בוא ניסע לחפש שלג'', שתמיד התרחשו להן אי שם בשתיים לפנות בוקר. אני מתגעגע לטיולים עם אימא בחיק הטבע, למשחקי הכדורגל של בית''ר שנסענו לראות ביחד, לתקליטים ששמענו במערכת הסטראו שעדיין קיימת, למשחקי הבאולינג והכדורסל ביחד עם שוקי ובועז, אבל יותר מהכול, אני פשוט מתגעגע א-ל-י-י-ך.









שבע שנים חלפו ועדיין לא תפסו מי שרצח אותך. כיוון שאנחנו לא מוגדרים כנראה כמשפחה שלך, הרי שהמשטרה לא מעדכנת אותנו - ורק אני מנסה, מדי פעם, לברר בכל מיני דרכים האם הרצח פוענח והאם הרוצח נתפס. ותשובה ממשית עדיין אין לי.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
העצב אין לו סוף [חדש]
שיר   יום ב', 27/04/2009 שעה 1:42
לאמיר -
יבוא יום והאחיינים שלך יחפשו את דמות אביהם אצל אחיו, זוהי תחושתי. הם יבקשו לדעת ויחשפו את הנימים הדקים שהוסתרו מהם.

אתה שלימדוך נסיבות חיים לבכות ולהתגעגע: שולחת אליך חיבוק מנחם ומחזק.

ומוסיפה טעם אחר: אפשר לחיות עם אדם שאיננו. בכך שמאפשרים לו לחיות לצידנו בכל צעד ושעל, ברגע שמפסיקים להתאבל על חסרונו.
אז הוא מופיע בחלומות, ובחצרות, ובשדות, ובקרן פינת רחוב.
אז הוא נמצא ועץ עצה, או מתהלך בבבואת עינינו ומאיר את דרכנו באפילה הקודרת.
תמשיך לכתוב אליו, תמשיך. ואז יבואו מכתבים שכמו יענו למכתב שהוא השיב.
זה קורה. בדרך פלא זו - משהו תמיד קורה ביחד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

איל שלנו נרצח !! [חדש]
החברים של איל ז''ל וזוגתו   יום ד', 27/01/2010 שעה 12:19
אמיר שלום,
אני יושבת וקוראת את מה שהיה על ליבך.
הכל כמעט נכון בהדגש על הכמעט.
האחיינים שלך מדהימים לאין שעור, ואמם לא פחות מהם.
הטקס שנערך לרגל שנה לרצח היה נעים, מרגש עד דמעות ולדעתי הכנה - איל היה אוהב אותו.
באזכרה נאמר לאישתו של איל כי המפשחה שלכם מעוניינת לעשות טקס נפרד מהטקס של אישתו ומשפחתה וחברים - וכך היה!!
כאשר הגענו לבית העלמין, התברר לנו כי כבר נערך טקס אזכרה אחד. ונחש מי עשה אותו????
בנוגע לביקורים של הילדים אצל הוריך, נכון שלא אמא שלהם הביאה אותם אלא חברו הטוב של איל - מיכאל. אבל זה באמת משנה לך? העיקר הם הגיעו, בדקת האם קיבלו את היחס שמתאים ליחס לנכדים או לילדים אורחים?
אתה מתקשר לבדוק מה שלומם? בימי ההולדת? בחגים? ומה עם בר המצווה של הבן הבכור של איל - הגעת? מישהו מ''המשפחה'' הגיע? איחל מזל טוב? היה שם בשביל מישהו מהמשפחה שאיל הקים?
קל מאוד לבוא בטענות ומענות - אבל ראשית יש לבדוק בציציות של עצמך ושל כמותך ואח''כ לשפוט אחרים!!
חשבת אולי שאלמנתו של איל מנסה להרים את ראשה ולהמשיך ולקיים את בניה בכבוד וכמה שיותר באושר - או שמא אלמנה צריכה להיות עם ראש באדמה ובדיכאון תמידי?
מילים לסיום - בוש והכלם לך על כתבה לא מחמיאה כלל ואשר שופטת לחינם את משפחתו הפרטית של אחיך ז''ל אשר היה אחד האנשים המדהימים שהכרנו - בעלי ואני וילדינו.
דרך אגב, את שמו אחיך יש לכתוב ב-י אחת ולא שתיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כל יחסי האהבה והשנאה שברשת, רק ממעיטים מערכו של אייל [חדש]
שרון   יום ד', 27/01/2010 שעה 14:18
הכרתי את איל לא מעט שנים.
זכיתי להיות איתו גם ברגעים הקטנים והיפים בחיים.
בשיחות ביננו, למדתי לאהוב איש משפחה למופת, איש צבא מיומן, איש עבודה ללא לאות ובעיניי היה איש ארץ ישראל היפה.
כל המוזכר בתגובות של כולם, על המשפחה הקרובה והמורחבת של אייל רק מזיק לו יותר שם למעלה.
אני יודע שלאייל 2 בנים לתפארת ואישה נאמנה.
רק מקווה שכשתבונת כולם תואר, תבינו את מה שרצה ואהב לבנות במו ידיו.
אוהב אותך איל,
שרון
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כל יחסי האהבה והשנאה שברשת, רק ממעיטים מערכו של אייל [חדש]
אלמוני   יום ג', 13/03/2012 שעה 23:26
בתגובה לשרון
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ערב הנצחה של איל ז''ל [חדש]
רחל   יום ד', 27/01/2010 שעה 15:00
לאמיר אחיו של איל ז''ל שלום רב,
ראשית רוצה אני לאחל לך ולמשפחתך שלא תדעו עוד צער.
אני ובן זוגי, נכחנו בערב ההנצחה לזכרו של אחיך '' מוכרחים להמשיך לנגן '' באתר השריון .
בערב נכחו זה לצד זה בני משפחה , חברים , חילונים לצד חרדים , חיילים בעבר ובהווה .
בזכות הערב נחקק זכרו ופועלו של האדם היקר כל כך לעד , לא היה אדם שלא הזיל דמעה מתעצומות הנפש שהיו באולם .
הערב היה מרגש וכואב כאחד : חברים סיפרו על איל , הוקרן ראיון עם הרמטכ''ל בו סיפר על איל - האדם והמפקד הנערץ , האיש שפעל כל חייו לשלום , חבורות הזמר של היישוב שרו לזכרו ובסופו של הערב ניצבו שני ילדיו ולצידם אימם על הבמה בתעצומות נפש ושרו יחד עם חבורת הזמר של היישוב את השיר '' מוכרחים להמשיך לנגן '' כי אין דרך אחרת , החיים יתנהלו תמיד בשני מישורים , כאב עצום וגדול לצד מחויבות להמשיך ולחיות .
לא היה אדם שלא הזיל דמעה באותו מעמד , כי במותו ציווה לנו את החיים .
בדבריך כתבת '' ... ערב הזיכרון הפך לפסטיבל עם חבורות זמר... '' . מאין עזות המצח ?
האם להוקיר את זכרו של האיש היקר שפעל רבות למען בטחון המדינה הינו דבר פסול ?
הירצחו הותיר יישוב שלם בהלם ובתדהמה , האם ברצון תושבי היישוב ליטול חלק בערב לזכרו של איל יש פגם ?

מי ייתן ואף אדם לא ידע יותר צער .
יהי זכרו של איל ברוך
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היכרות עם אייל ז''ל [חדש]
מעיין   יום ד', 27/01/2010 שעה 15:11
כשהכרתי את אייל ועידית לא שיערתי לעצמי איזו חברות מופלאה תצמח עימם.
החברות הפכה למשפחה קטנה שבה יש 2 זוגות צעירים, בתחילת הדרך.
היינו לשכנים וחברים ואח''כ למשפחה.
יצאנו למסעות מופלאים בטבע ובחיים בכלל.
מלח הארץ.
ביום הלויה, אנחנו נשארנו עם הבנים בבית הוריו של אייל בירושלים.
כשכולם נכנסו הביתה לתחילת השבעה עבר מן לחש שכזה בין האנשים ''... וואו, כמה אנשים באו ללוות אותו במותו!...''
כזה הוא היה אייל שלנו, חברותי, חייכן ואיש משפחה ממעלה ראשונה וככזה הוא גם ישאר בזכרוננו.
אהבתי את אייל אהבה של אח גדול ושמחתי כשבעלי התחבר אליו באותן הרמות ממש.
שנינו בכינו עליו.
כיום, אני רואה את בניו של אייל וממש יכולה לראות את השתקפותו בהם, באם זה המראה, טון הדיבור ואפילו ההומור המיוחד.
אייל - עידית עשתה ועושה עבודה נאמנה עם הבנים ומגדלת אותם לתפארת מדינת ישראל.
יהי זכרו ברוך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני זוכר את אייל [חדש]
אלון קליבנוב   יום ב', 19/04/2010 שעה 16:06
אני חייל של אייל. כן. הוא היה מפקדי בקורס צמ''פ בפלוגה כ', גדוד 75, חטיבה 7, בחודש יוני 1980.
אייל היה דמות מחנך. מפקד אמיתי. של דוגמה אישית. של מחויבות מוחלטת.
המילים שאמר לי. הפגישות בינינו עמוק בנפשי.
דרכינו נפרדו אחרי כן ורק פגישות קצרות היו לנו. גם במדים וגם באזרחות.
והיום, ביום הזיכרון הזה, אני בוחר לכבד את זכרו על ידי כתיבת שורות אלו.
אייל, אני זוכר אותך. תמיד. ומצדיע לך, מפקדי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני זוכר את אייל [חדש]
עפר אקשטיין   יום ה', 20/05/2010 שעה 0:21
בתגובה לאלון קליבנוב
מצטרף אליך אלון קליבנוב להצדעה למפקדינו ז''ל מימי הצמ''פ.
אייל שהיה המ''פ העביר אותי הסבה מתותחן לנהג טנק... יום שלם של נהיגה מטורפת על השוט-קל ברחבי הגולן. יהי זכרו ברוך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
פרץ יצחק   יום ד', 01/06/2011 שעה 22:57
הייתי חייל של אייל בחטיבה 7
אייל מפקד משכמו ומעלה דאגתו לחיילים הנזקקים היתה דוגמא
אייל היה נותן כסף לחיילים נזקקים והיה עוזר לכל מי שהיה פונה אליו
צר לי עליך אחי היקר היית אדם יקר
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פקוד לשעבר של אייל [חדש]
שי אנצלביץ   יום ד', 27/07/2011 שעה 15:04
למשפחה שלום,
ראשית,התרגשתי לראות את תמונתו של אייל שדמותו זכורה לי היטב.
פגשתי בו לראשונה כאיש צוות טנק בפלוגה ז בגדוד 77. אייל,היה המ''פ בדרגת סרן. החיוך היה תמיד מלימטר מתחת.
נראה כאיש מופנם שלא הרבה לדבר ואהב לעשות. אחרי הקרבות, אי שם בספטמבר 82, הגדוד ספג מהלומה כאשר 2 אנשי צוות והרס''פ נהרגו במארב בג'בל ברוך. אני הייתי אמור להיות איתם ורק הגורל כנראה שהפריד בנינו. איל ניהל את הפלוגה בתקופה הקשה כשהסמ''פ היה פצוע מאותה תקרית.
לימים, שנים אחרי,אחרי לימודים בחו''ל, זומנתי ליחידת מילואים.לפתע פגשתי באיל שזכר אותי מאותם ימים קשים בלבנון והפציר בי להגיע ליחידתו. מייד הסכמתי והצטרפתי אליו.
קיבלתי בתדהמה את הידיעה על נפילתו. תמיד אזכור את החיוך הביישני על פניו. אין נחמה ומי ייתן שלא תדעו עוד צער.
מצדיע לך אייל!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©