חסות לרוצח
יום ו', 31/10/2008 שעה 0:51
''הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב'', זרקה פעם תושבת ירוחם עצבנית אל דייוויד ברוזה ומאיר אריאל. אם תשבצו את המילה ''רייטינג'' במקום ''מערב'' תוכלו לקבל משפט שיהיה רלוונטי גם לטולוויזיה הישראלית כולה. ערוץ 10 וערוץ 2 הרימו את רף הגועל נפש כאשר הודיעו שישדר ראיונות עם רוצחו של יצחק רבין. האיש שמעולם לא הביע חרטה על מעשהו ושמשתדל ככל יכולתו לארגן לעצמו לגיטימציה ציבורית, משתמש עתה בערוצים צמאי הרייטינג ככלי להעביר את המסר הרצחני והמעוות שלו לציבור כולו. בהתחשב בזה שחלק מהצופים בראיון שישודר עימו בכלל לא נולדו בתקופת הרצח (או שהיו קטנים מכדי להבין את משמעותו), הערוץ הנכבד מודיע לנו שמבחינתו גם גרסת עמיר לגיטימית ושהציבור יבחר מה מתאים לו. לשונם הארוכה של שני הערוצים תחובה עמוק בעכוזו של הרוצח.









ערוץ 10 דיווח הערב בפתח מהדורת החדשות שלו על ההישג העיתונאי המופלא שלו. מחר, כך הודיעו מגישי החדשות הערב, ישודר ראיון בלעדי עם יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין. רביב דרוקר הופיע מייד לאחר מכן והודיע שההחלטה לשדר לא הייתה קלה ופשוטה כל כך. אותו הדבר נכון גם לגבי ערוץ 2. בראבו.

אפתח בכך שאינני מאמין לדרוקר. אינני ממבקריו הבולטים ואני סבור שהוא כתב לא רע, אבל בנושא זה אינני קונה ולו לשנייה אחת את סיפור הלבטים הצדקני והמכובס שניסה למכור לנו. האייטם הזה, ראיון מתוקשר היטב עם רוצחו של ראש ממשלת ישראל, היה משאת נפשם ובבת עינם של כל כלי התקשורת בישראל מאז ה-‏4 בנובמבר 1995. אין בכך שום ספק, ואת זה יודע היטב גם דרוקר עצמו.


מתן זכות ביטוי פומבית לרוצחו של ראש ממשלה היא מעשה שפל. לא פחות. מדובר במתן לגיטימציה לרוצח שאינו מסתיר כלל את גאוותו במעשהו. לא למעשה שעשה, אלא לרוצח עצמו. כאשר מאפשרים לרוצח להסביר את עמדתו, את נימוקיו, את האידיאות המעוותות שלו, את הסיבות לכך שאפילו חרטה אין בליבו ושהוא גאה במעשיו לכל צופה שלא יהיה – ועוד בזמן צפיית שיא – יש בכך מסר אחד: גרסתו של הרוצח לגיטימית ככל גרסה אחרת. כמו זו של מדינת ישראל, למשל. כל הגרסאות לגיטימיות. הציבור רק מתבקש לבחור את זו המועדפת עליו. הגורם המשדר - היוז, במקרה הזה - לא אחראי לכלום.

(כדי להבהיר את האבסורד, בואו נדבר על עבריין שאינו מורשע ברצח דווקא. נניח שמאן דהוא מבצע מעשי אונס בשרשרת. האנס נלכד, מודה במעשהו, מתגאה בכך ש''זיין לה את הצורה'', נאשם, מורשע בדין והולך לעשרים שנות כלא. כמה שנים לאחר מכן הוא הופך, בחסדי המדינה שכלאה אותו, לחתן ולאב. אולי הוא אף חוזר בתשובה, כמנהג לא מעט חובשי צינוקים בימינו. הוא מקים לעצמו חוג פוליטי שפועל למענו וטוען כי אונס הנשים שביצע היה בכלל מוצדק מבחינה הלכתית וערכית. לאחר מכן הוא מואיל ברוב טובו להעניק ראיון בלעדי לכתב כזה או אחר ומשם, מהכלא, הוא מסביר שהיא פיתתה אותו, שהוא רק נפל קורבן לתעלוליה ושמה בכל רוצים ממנו, הרי מדובר באישה ששכבה עם המון גברים. נקל לשער עד כמה תהיה נסערת התגובה רק להעלאת הרעיון לשדר אייטם כזה. ובצדק.)

מגמת הסלבריטיזציה של הפושעים בישראל אינה תופעה חדשה. למעשה, היא הייתה קיימת עוד הרבה לפני העידן הרב-ערוצי בטלוויזיה וברדיו. אבל מה שמתרחש כאן בשנים האחרונות חורג מעבר לכל היגיון. לא זו בלבד שהמרצחים מבית מדרשם של האברג'ילים, האבוטבולים, האלפרונים ושאר משפחות הפשע הם מרואיינים מבוקשים, אלא שסלבריטאים אחרים אף מתגאים בקשרים ובהיכרויות עימם. כל ראיון מסוג זה מעניק לפושע אפשרות לגולל את מעשיו הטובים – ורבים מהם אכן משתדלים לשכנע שהם אנשים ישרים המחלקים מכספים לאלמנות וליתומים – ולייצר בכך אמפטיה ציבורית, שהיא כשלעצמה סוג של לגיטימציה אמוציונאלית.

יגאל עמיר, הסלבריטאי הרצחני התורן, הוא האיש שהתגאה בפני חוקריו שחיסל את ראש הממשלה ושהסביר בגאון כיצד ומדוע אין לאיש הזה כל זכות לחיות. שחל עליו דין מוסר ודין רודף. שהוא פעל על סמך הכשר הלכתי. שאפילו אם היה צריך לחסל ילדים ותינוקות היה עושה את זה ברצון. הדברים כתובים ומתועדים. האיש הזה בונה את הלגיטימציה הציבורית שלו ביסודיות כבר זמן רב. הוא מטפח באדיקות כת של תומכי תיאוריית קונספירציה שטיפוסים הזויים דוגמת בארי חמיש ואי-אלו סהרורים אחרים בימין עומדים בראשה. הוא נאבק על זכותו לשאת אישה ולהוליד ילד. בעוד זמן קצר כבר הזיכרון המתעמעם של האירוע ההוא מערפל אצל רבים מאיתנו את חומרת המעשה. הוא רצח ראש ממשלה רק משום שעמדותיו לא נראו לו. האיש הזה צריך להירקב בכלא עד יומו האחרון מבלי שיזכה לראות אור: לא את אור שמש ולא את אור מצלמת הטלוויזיה. יש להתעלם ממנו וזהו זה.

כל העניין הזה מזכיר לי את סיפורו של טד קזינסקי, הוא ה''יונבומבר'' הידוע לשמצה. במשך שמונה עשרה שנה שלח התימהוני הזה, דוקטור למתמטיקה ששנא את הקדמה הטכנולוגית והתגורר בבקתה נידחה ביער במונטנה, מעטפות נפץ לאנשים שונים ומשונים. שלושה נהרגו כשפתחו את המכתבים הממולכדים הללו. עוד עשרים ותשעה נפצעו. ב-‏1995 החל לתבוע במכתבים נוספים לפרסם מניפסט אנטי-מודרני שכתב, בעיתונים מובילים במדינה, תוך שהוא מבטיח לחדול מניסיונות הרצח הללו בתמורה לפרסום. במהלך שנוי במחלוקת, אכן פורסם המאמר בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. מאחורי הכניעה לתביעתו של הרוצח עמדה תקווה שסגנונו של האלמוני יזוהה ויוביל למעצרו. כך העמידו עצמם שני העיתונים החשובים ביותר באמריקה לרשות מכונת התעמולה הרצחנית של קזינסקי. מאחורי זה עמדה ההנחה שאפשר למנוע בכך רציחות נוספות. שני העיתונים החשובים באמריקה נכנעו בפניח דרישותיו של רוצח מתוך תקווה לחסוך בחיי אדם. יגאל עמיר, אם כבר מדברים על זה, אינו במצב בו הוא יכול לסחוט מישהו. כך שערוץ 2 וערוץ 10, להבדיל, אפילו לא ניסו להתווכח. בכלל לא חשבו שם במושגים כאלה. הם חיזרו במרץ אחרי הרוצח ועומד עכשיו לפרסם את מניפסט השטנה שלו.

שני הערוצים הללו יכולים להתפתל ולתרץ את הראיון הזה עד לזרא, אבל שום נימוק שהוא אינו יכול להצדיק מתן בימה לאומית לאמירותיו של רוצח שפל. זה כשלעצמו דבר עצוב למדי.מה שעצוב יותר הוא הידיעה שגם אם היו הערוצים הנכבדים מודיעים בפומבי שהם מוותרים על הפריבילגיה לשדר ראיון עם הרוצח היו כלי תקשורת אחרים עטים על כך בשמחה כמוצאי שלל רב. כי הידיעה שיש בידך פריט ויזואלי מהסוג הזה, שרק כותרות הענק המבשרות על קיומו ימשכו מיליונים לצפות במסך ויקפיצו את מחירי חבילות הפרסום – רק הידיעה הזו מאפילה תמיד על כל שיקול של אחריות ציבורית ושל הגינות מקצועית. אולי ראוי לשלוח את אנשי הטלוויזיה תאבי הריגוש הללו לצפות ב''ספיידרמן''. שם, לפחות, מסביר טובי מגווייר למיליוני הילדים הצופים בו ש''עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה''. נראה שמה שיצרני הקומיקס האמריקאיים יודעים, בטלוויזיה שלנו כבר לא ילמדו.

עצוב לא פחות מכך הוא שעד לרגע זה לא ממש ראיתי שהדבר עשה רושם כלשהו על הבלוגוספירה. בשעת שחלפו מאז ההודעה הזו לא קראתי כמעט דבר על כך. כולו רוצח של ראש ממשלה. סו וואט. כנראה שמרבית הבלוגרים מעדיפים שיעזבו אותם כבר מהקשקוש הזה שמחרבש להם בשכל כבר 13 שנה. יש דברים חשובים יותר בחיים.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
צודק, צודק, צודק [חדש]
מושיק ל   יום ו', 31/10/2008 שעה 2:27 אתר אישי
עמיר לא ראוי לבמה תקשורתית. ערוצי הטלוויזיה מציגים דילמה מתחסדת ומזנים את הסביבה הציבורית. אפשר לדון ברצח באופן רחב (כולל בעיני התמודדות עם הטיעון שמדובר ברצח מוצדק) אבל אין מקום לרוצח.
יש כח, אין אחריות. אני חושש שאין ברירה ומתבקשת העמקת הפיקוח על התכנים המשודרים. קנסות היו יכולים להיות אפקטיביים, אם היו מוטלים במידתיות ראויה (קרי, קנס משמעותי יותר מהמקובל כיום).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צודק, צודק, צודק [חדש]
אורי קציר   יום ו', 31/10/2008 שעה 10:54
בתגובה למושיק ל
אתר אישי
זה יותר עמוק, מושיק. זו התפיסה אצל כל אחד מהעיתונאים ומפרנסי המדייה שלפיה כל סיפור כדאי לשידור ולפרסום אם יש בו את הרייטינג הנכון. לצורך הענין, אני מניח שאם בעוד מספר שנים יבוצע, למשל, אונס בפוליטיקאית מפורסמת כלשהי, יהיה כבר מי שיפרסם תצלומי תקריב גניקולוגיים שלה. במציאות הקיימת כיום זה בהחלט אפשרי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

רוצח הוא רוצח [חדש]
יגאל לביב   יום ו', 31/10/2008 שעה 8:31
רוצח ראש ממשלה הוא כמו כל רוצח אחר.אם מותרת התעסקות תקשורתית בפשיעה בכלל, מה נבדל מקרה ראש ממשלה?העובדה כי ראש ממשלה נרצח מסיבות פוליטיות והלכתיות מחייבת עיסוק תקשורתי גדול יותר ממקרה רצח רגיל. קל וחומר כאשר עד היום הושתקה השאלה מי היו הגורמים שעמדו מאחרי הרצח,כולל חלקו של השב''כ באיפשורו
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

רוצח הוא רוצח [חדש]
אורי קציר   יום ו', 31/10/2008 שעה 10:53
בתגובה ליגאל לביב
אתר אישי
זו עמדה מתחסדת, יגאל. מי שרוצח ראש ממשלה מנסה לבצע הפיכה. במקרה של עמיר הוא גם יכול לטעון שהצליח: ישראל היא המדינה המערבית היחידה שאני מכיר שבה לאחר רצח מנהיג מכהן הבחירות נתנו לגיטימציה למנהיג שמכיוון המחנה הפוליטי שלו באו היריות.

ועוד משהו: אם אתה רוצה לחקור תיאוריית קונספירציה, שיהיה לך לבריאות. אבל אתה מסנגר בדבריך על שיפור תדמיתו של הרוצח ומתן גישה חופשית לו ולשכמותו לאמצעי התקשורת. בקיצור, אם אני רוצה להיות מפורסם, כדאי שארצח מישהו. ועדיף כבר שיהיה ראש ממשלה. לא ככה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה קורה. זה קרה. זה יקרה. [חדש]
ספרדי   שבת, 01/11/2008 שעה 22:29
בתגובה לאורי קציר
אחרי הפיגוע במדריד (מדריד? אני לא ממש זוכר. בספרד, בכל אופן) שהתבצע לא הרבה זמן לפני הבחירות הכלליות שם, על ידי אנשי אל-קאעידה, נעו אזרחי ספרד מעמדותיהם שלפני הפיגוע אל עמדות חדשות, התומכות בהפסקת התמיכה בפעילות הקואליציה באפגניסטן ומשיכת כוחותיהם החוצה. אתה יכול לחשוב שזה היה מהלך נכון או שגוי, אבל הנה אנחנו רואים שאזרחים נעים לכל מיני כיוונים. צריך לזכור שסוף תקופת רבין הייתה, לפחות לכאורה, רצופת הוכחות כואבות לכשלון דרכו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה קורה. זה קרה. זה יקרה. [חדש]
אורי קציר   שבת, 01/11/2008 שעה 23:20
בתגובה לספרדי
אתר אישי
מה זה קשור למתן לגיטימציה תקשורתית לרוצח?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

רוצח הוא רוצח [חדש]
יצחק ג   יום ו', 07/11/2008 שעה 12:48
בתגובה לאורי קציר
אכן, לאחר ההתנקשות ביוליוס קיסר, נישא אוקטביניוס - בנו המאומץ של קיסר על גלי האהבה של העם שדוכא ע''י יוליוס.
זה לא היה בגלל שהם אהבו את יוליוס אלא בגלל שהם שנאו את הקושרים. לאחר מותו נוצר פולחן אלוהי לכבוד הקיסר גם ע''י העם שתיעב אותו כ''כ. זה מזכיר קצת את הפולחן שעושים ל''מורשת'' רבין, על אף שהיא איומה ונוראה, ועד היום אנו סובלים ממנה.

ג'יימס גרפילד הנשיא ה-‏20 של ארה''ב נורה בידי צ'ארלס גיטו, עורך דין בן 40 וחבר המפלגה הרפובליקנית. כשנעצר המתנקש הוא הצהיר ''עשיתי את זה ואני רוצה להיעצר! ארתור הוא הנשיא עכשיו!''. הצהרה זו העלתה לזמן קצר את החשד כי ארתור, שעמד בראש סיעה אופוזיציונית לגרפילד במפלגה הרפובליקנית, או תומכיו, עמדו מאחורי המעשה. למעשה, ביצע גיטו את ההתנקשות לאחר שנסיונותיו להתמנות לקונסול דיפלומטי בפריז (משרה שלא היו לו כל כישורים אליה) נכשלו, ולאור מחלת נפש ממנה סבל. (מתוך ויקיפדיה)

-- כמדומני שהרפובליקנים עדיין מקבלים לגיטימציה למרות שמ''המחנה הפוליטי שלהם באו היריות''.

ב. הטענה הלא סמויה שלך רומזת שמכיוונו של בנימין נתניהו באו היריות, ואין זו אלא האשמה מכוערת ומגעילה. הרוצח הוא סטודנט בבר אילן, וגר בהרצליה, הקשר שלו להתנחלויות ולימין הוא דרך מקור אחד בלבד: הארגון הפרובוקטיבי אי''ל שהוקם והונהג ע''י אבישי רביב ''שמפניה''. זה אפילו לפני הכניסה לקונספירציה, אלו הן עובדות שהתבררו בבימ''ש.
זמן רב לפני הרצח הארגון הזה היה מנודה בימין ובהתנחלויות.
הקשר של ביבי להסתה שקדמה לרצח הוא בכך שכתב מוצלח בערוץ 2 הצליח ל''בשל'' כתבה שבה ביבי מנופף בידו לקהל ובמעבר חד רואים בקהל אנשים נושאים ארון קבורה ותמונה של רבין במדי SS. הכתב שאיני זוכר את שמו הודה (לאחר שנתבע לדין) שהוא בישל וערך את התמונות למרות שלא היה קשר בין אירוע הנפנוף מהמרפסת למה שהתרחש בקהל - לא בזמן ולא במקום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
שי שלוש   יום ו', 31/10/2008 שעה 8:56 אתר אישי
מסכים!

בכל פעם שחושבים שהנה זהו הנבל נשכח ונרקב. הוא צץ כמו ציפור הפניקס מחדש.

הערוצים המסחריים משועממים פחד, זאת הסיבה לכל מתן פתחון הפה לרוצח השפל הזה.

שי
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אור ברקת   יום ו', 31/10/2008 שעה 10:08 אתר אישי
עמדה שאינני בטוח בה כלל, אלא הרהור בלבד:

האם אין גם תועלת בהצגת המפלצתיות מול עיני המצלמה? האם הקרנת הראיון באמת נותנת בהכרח לגיטימציה לתכניו? כאמור, אני לא בטוח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ו', 31/10/2008 שעה 10:50
בתגובה לאור ברקת
אתר אישי
בהחלט. ראיון עם רוצח הוא אמירה כפולה. מבחינת הרוצח זו הזדמנות להציג את יגאל עמיר האדם: אב מסור לבנו הקטן, בעל אוהב לאשתו המסורה, אידיאליסט ישר-דרך שבסך הכול ביקש למנוע אסון (ומכאן כבר קל להשוות בין האסון שנמנע, לשיטתו, בעזרת רצח רבין, לאסון שיכול היה להימע לו היה מישהו קם ומחסל את אדולף היטלר בשנות השלושים), דתי אדוק שאינו אלא ממלא מצוות חכמים מלומדה. זה יגאל עמיר רך, חם, אמפטי, משכנע. ומאחורי כל זה יכולים לא מעט אנשים שהזיכרון התעמעם אצלם וצעירים שלא ספגו את הטראומה של הרצח ההוא להניח שאין הוא אלא אדם שהמערכת התנכלה לו בשל צעד שגם אם אינו מוצדק באופן מוחלט הוא עניין של משובת נעורים או משהו כזה.

רוצח צרי להירקב בכלא. עשרות שנים שהתקשורת האמריקנית אינה מדברת עם סירחאן סירחאן, רוצחו של בובי קנדי. בקשות החנינה שלו נידחות דרך קבע מדי חמש שנים. הוא לא נישא, לא הוליד ילדים ולא קיבל שום הטבה מהסוג הזה. אצל עמיר, לעומת זאת, התחושה היא שהמדינה מממנת לו את הסדרת חייו ועוד מעט קט לא תוכל לעמוד בלחץ ותשחרר אותו. כתבתי על כך משהו כאן:
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שימוש ציני [חדש]
בנצי א.   יום ו', 31/10/2008 שעה 13:41
התירוצים של ערוץ 10 והכתב-עיתונאי דרוקר הם תירוצים ציניים. האמת פשוטה : הם אומרים לעצמם - ''נעשה הכל בשביל הרייטינג , גם נמכור את אמא שלנו , ואפילו לסוחרי נשים !''
העיתונאים החדשים איבדו כל טיפה של הגינות עיתונאית. כן , יש דבר כזה !
רק אתמול נפטר רם עברון , איש רדיו וטלויזיה דגול שאפילו הרעיון לראיין את הרוצח ההוא לא היה עולה בדעתו !
לצערי מתרבים היום העיתונאים שעבור הרייטינג יעשו מעשה נבלה!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני לא אוהבת שמסתירים ממני מידע ''לטובתי'' [חדש]
שושי   יום ו', 31/10/2008 שעה 23:33
אני רוצה לראות קטעים מהריאיון, בתנאים מסויימים: אין צורך להזכיר את שם הרוצח, ימח שמו. ודאי שלא לתת לו חופש ביטוי. להיפך, לחתוך כל מה שלא יכול לתרום להבנתנו את התנהגותו ולסכל רצח נוסף מאותו סוג, חס וחלילה. בנוסף, להוסיף פרשנות בגוף הריאיון.
יתכן שזאת משימה בלתי אפשרית לערוצים המסחריים, ואולי יוותרו מהריאיון שניות ספורות בלבד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני לא אוהבת שמסתירים ממני מידע ''לטובתי'' [חדש]
שושי   יום ו', 31/10/2008 שעה 23:39
בתגובה לשושי
וגם לטשטש את מראהו. להבין וללמוד, אך להרחיק אותו מאיתנו ככל האפשר, שלא יזהם לנו את הצגים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שיירקב [חדש]
יוסי גורבי.   יום א', 02/11/2008 שעה 18:20 אתר אישי
יש סיבה טובה אחת לא לכתוב על כל הפרשה האומללה הזו: לא להגביר את תשומת הלב לשרץ. אין סיבה להתייחס אליו. הוא כלוא למאסר עולם, לא מענייו אותי מה יש לו לומר - שמעתי אותו בחמישי בנובמבר 1995, כשהוא עדיין היה באטרף ועדיין חשב שהוא יהיה גיבור ישראל. לפני שהוא הבין שהוא הולך להרקב לשארית ימיו בכלא ושהיחידים שיעריצו אותו יהיו טיפוסים כמו לאריסה טרימבובלר. אז הוא חשב שהוא גיבור, הוא חשב שבעצרת דיברו בערבית, והוא דיבר במפורש על דין רודף ורבנים. היה לו מספיק זמן לשכתב גרסה חדשה כדי שאולי יצא מהכלא לפני גיל שישים. לא צריך לכבד אותה, או אותו, בהתייחסות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני לא רוצה את יגאל עמיר [חדש]
רונה   יום ו', 07/11/2008 שעה 20:18
בטלוויזיה.
אני גם לא רוצה את חנן גולדבלט בטלוויזיה.
יושב בכורסא שלו, בבית שלו ואומר שכל המתלוננות וגם השופטים הוזים (היה כרגע פרומו).

בא לי להקיא, אבל חנן גולדבלט זה בסדר.
יש לו מלא חברים.
הוא רק השתמש בכוח שלו נגד נשים חלשות יותר.
זה לא נורא כמו לרצוח ראש ממשלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
ת.ד   יום א', 12/12/2010 שעה 21:54
חלק א
המניפסט של היונבומבר / טד קצ'ינסקי – החברה התעשייתית ועתידה
(הקדמה על הבעיות הרבות של החברה המודרנית)
הסכנה של השמאל:
פסיכולוגיה שמאלנית: בגדול, ניתן להבחין בנטייה חזקה בקרב חוגי השמאל, אלו מהאליטות, לא המיעוטים עצמם שמדוכאים, אלא דווקא אלו שמתגייסים ''למענם'', להיות קיצוניים מדי לטובת האינטרס במאבק, להיות פוליטיקלי קורקטי מדי ולהתנגד לביטויים ''גזעניים'' למשל, שעד כה לא באמת יוחס להם משמעות כל כך גרועה, להיאבק מאבק אלים ומזוכיסטי מדי, ולתקוף מדי כל תרבות, או מסגרת של המערב, של הצלחה ושל כוח מנצח.
הם לא מתנגדים לכוח ולניצחון בשל השלכותיהם, אלא בפני עצמם. זאת, כי פסיכולוגיית השמאלן היא של אדם שמרגיש חלש, שמרגיש עלוב ומפסידן. הוא לא בטוח ביכולתו לזכות בכוח וביטחון עצמי בפני עצמו, ועל כן נזקק למאבק קולקטיבי, עם קבוצה רחבה עימה הוא מזדהה, על מנת לשאוב ממנה את כוחו. לכן רעיונות השמאל הם לעולם לא של הצלחה אישית, אלא תמיד באים מתוך הכלל. המדינה, למשל, תדאג לזכויות, לעבודה, לכבוד, להכל, הפרט חלש מדי בעיני השמאלן המרגיש תבוסתן מבפנים, ולכן על החברה להתאחד כדי להאציל מכוחה עליו. הוא מזדהה עם החלשים, כמוהו, ומשכנע אותם להתאחד לצורך העצמה של עצמו, כנגד מי שנתפס כחזק ממנו ומאיים עליו – לרוב המערב, ההצלחה על בסיס אישי וכו'.
חיברות יתר: חיברות הינה הדרך בה מקנים לילדים ואח''כ לבוגרים את הנורמות והקודים החברתיים ובעיקר הערכיים של החברה. אנשים רבים חווים חיברות יתר, אחד הפגעים הקשים לאדם של ימינו, אשר מונע מהם לממש יצרים ושאיפות שלהם, שסותרים את הערכים שהם תוכנתו להתבייש אם לא יעמדו בהם. אפילו המחשבה על שבירתם גורמת להם בושה, מה שגורם תעוקה רבה לאורך כל חייהם.
השמאלנים נתפסים פעמים רבות כמתמרדים בחיברות, אך למעשה לרוב הם נוטלים ערכי בסיס הקיימים בכל רבדי החברה, ומקצינים אותם, תוך יצירת שיח לפיו שאר החברה אינה מחזיקה בערכים אלו מלבדם, למשל שאיפה לשלום, שיוויון וכן הלאה.
בסוף הדרך, השמאלן יהיה קונפורמי לערכים עליהם חוברת חיברות יתר. הוא יילחם לקדם שחורים.. כדי שיוכלו להשתלב בשוק העבודה. הוא ילחם למען זכות השחורים להבדלים הרדודים כמו מוזיקה וסגנון אחר, אך ידרוש את קידומם למרכז הקונצנזוס של כלל החברה, שכולל שאיפה להצלחה כלכלית, אי אלימות וכן הלאה. ערכי המרכז זוכים לקונפורמיזם, על אף הצגתו של השמאלן כמרדן. הוא בסך הכל מנסה לגרור קבוצות שונות נוספות אל תוך אותה קונפורמיות.ערכי השמאלן הם ערכי הרוב, הוא בסך הכל מנסה להכיל אותם על מי שעדיין לא חלו עליו.
תהליך הכוח:
לכל אחד קיים הצורך בתהליך הכוח המחולק לארבע חלקם, שלושה מהם מוחלטים לכולם: קיום מטרה, מאמץ בחתירה אליה, והשגתה. הרביעי הוא אוטונומיות התהליך.
מובן כי גם המאמץ והקושי הינם חלק מובנה בתהליך ההכרחי הזה, כמו בדוגמא המוכחת של אריסטוקרטים ללא מאבקי ירושה וכו', מפונקים, שבידיהם הכל ללא מאמץ, ועל כן הם נוטים לדיכאון, הדוניזם, תבוסתנות, שיעמום. כל אחד, גם ברמת הצרכים הבסיסיים ביותר של אוכל ומחסה, זקוק למרכיבים אלו, על מנת לדאוג לרווחה פסיכולוגית.
פעילות תחליפית (סרוגייט): לא כל האריסטוקרטים נופלים לשיעמום. רובם מצאו מאז ומעולם פעילויות אינטנסיביות ביותר, למשל ציד באנגליה, מדע לחלקם, פילוסופיה ברומא וכן הלאה, כאלו להם הקדישו הרבה יותר מדי אנרגיה מאשר הערך הפונקציונאלי שלהן. זוהי פעילות תחליפית: כזו שניתן לעסוק בה כאשר לא נדחפים להשקיע את כל האנרגיה והזמן בפעילות הישרדותית או למילוי צרכים חיוניים לחלוטין כמו אהבה ומין, ובלעדיה היה יכול האדם לתפקד כראוי, מלבד החוסר במטרה שהוא יצר באופן מלאכותי לעצמו.
בחברה מודרנית, בה אינטליגנציה מינימאלית, וצייתנות פשוטה דואגות לאדם לעבודה קבועה דרכה החברה מספקת את כל צרכיו הביולוגיים מעריסה לקבר – לרוב האנשים יש דחף עז לפעילויות תחליפיות, ואכן אלה ממלאות את חיינו, מצרכנות יתר, עיסוק יתר במין, בקריירה, בפעילות הומאניטרית וסוציאלית וכן הלאה.
אבל, בפעילויות תחליפיות בני אדם אינם מגיעים לסיפוק מלא או בכלל, אלא תמיד נמצאים במרוץ שרק מרחיק אותם מסיפוקים אלו, ועל כן נדחפים באובססיביות ליותר ויותר מפעילויות אלו. ההבדל החשוב, הוא שלפעילויות החיוניות של החיים – אוכל, מחסה וכו', אין הם אוטונומיים להשגתם ,אלא משיגים אותם בטריוויאליות כחלק ממנגנון חברתי ענק. בפעילות התחליפית שלהם כן יש להם את אותה האוטונומיה בחתירה אל והשגת המטרות.
אוטונומיה: כמעט לכל בני האדם יש את הצורך, בתוך תהליך הכוח, להיות חלק פעיל ממנו. עליהם להרגיש שהם חלק יוזם, מגיב, פעיל בתוך התהליך, או לפחות חלק מקבוצה קטנה מספיק על מנת להזדהות עימה, ולהרגיש כי הם תרמו לה את חלקם. קבוצה רחבה מדי, בה האדם מרגיש כי מאמציו אובדים בנהר המאמצים, בעיקר כזו שמורידה פקודות מלמעלה למטה, מבלי להקשיב, להתחשב, או להעריך את מאמציו, יוצרת מצב בו אין לאדם אוטונומיה על תהליך השגת המטרות.
המקורות לבעיות חברתיות:
לא כל החיים הפרימיטיביים היו נפלאים. אך בהחלט בגדול אנשים היו יותר מסופקים מחייהם, בעיקר ככל שלא נדרשו לפעול בניגוד לצרכים שהתפתחו לאדם אבולוציונית בתנאים המוקדמים. עיקר הבעיה מאז היא בהפרעה לתהליך הכוח, אך גם צפיפות אוכלוסין אדירה, שינוי חברתי מהיר, בידוד מהטבע ומן הקהילה.
צפיפות אוכלוסין יוצרת תסכול ועוינות ומתחים. הטכנולוגיה שאפשרה את הריבוי הטבעי הזה, יוצרת גם כן קונפליקטים הולכים ומתרבים... בעולם הפרימיטיבי הטבע שלט, והשתנה באיטיות, בכך מעניק מסגרת חיים יציבה, בניגוד לאי היציבות של חיים בעולם בו החברה שולטת בטבע ומייצרת שינוי מתמיד. השמרנים הם טיפשים, מאחר מצד אחד הם עוינים את היעלמות הערכים המסורתיים, ומצד שני תומכים בקדמה טכנולוגית, מבלי להבין שאי אפשר לשנות דבר אחד מבלי לשנות גם את השני.
החיים המודרניים מחייבים אותנו להתנתק מקהילותינו ומשפחותינו, מאחר והמערכת מתפקדת ככה יותר ביעילות, כשהמחויבות הראשונה היא כלפיה ולא כלפיהן. מי שלמשל ממנה קרוב משפחה למשרה ציבורית נחשב פושע מאחר ולא שם את המערכת בראש עדיפויותיו. מדינות שלא הצליחו לחנך על ערך זה את הציבור לא התקדמו כמו אחרות, למשל בדרום אמריקה.
חלוצים באמריקה של המאה ה19 (באמריקה) חוו שינויים ופירוק חברתי כנראה לא פחות מהיום, אך למרות זאת הם היו חברה של אופטימיות, בעיקר מתוך תחושה שהם בתוך תהליך אוטונומי של יצירה – תהליך הכוח שלהם היה עצום, מתוך בניה, כיבוש השממה, צבירת כוח ובניין אומה, בהם הם חשו כי יש להם חלק מלא. כיום השינויים נכפים על האדם ואין לו חלק בהם. השמאלנות הינה סימפטום חריף של מניעת תהליך הכוח מאנשים.
הפרעה לתהליך הכוח בחברה המודרנית:
פעולות אנושיות ניתן לסווג לשלוש: ראשונות – ניתן להשיגן במאמץ קל או זניח. שניות – ניתן להשיגן רק לאחר מאמץ והשתדלות ניכרים. שלישיות – לא משנה כמה ישקיע האדם, המטרות לא יושגו. תהליך הכוח הינו ההולם ביותר לסוג השני, אך בחברה של ימינו רב הפעולות שלנו נדחקות אל הקבוצות הראשונה והשלישית.
בחברה פרימיטיבית צרכי ההישרדות כמעט כולם נופלים בקבוצה 2, אך כיום תמורת מאמץ זניח של צייתנות אטומה בעבודה, ללא כל אוטונומיה, צרכים אלו מסופקים, ועל כן נמצאים בקבוצה 1. כיום מאמצים חברתיים כגון סקס, אהבה, חברים נופלים בקבוצה 2, אך אינם מספקים בצורה הולמת את תהליך הכוח, מלבד אנשים עם צורך אדיר בהתקדמות סטטוס חברתי. במקום החלל שנוצר, פעילות פרסומית מייצרת צרכים מלאכותיים שלאבותינו כלל לא היה מושג מקיומם ולא רצו בהם, וכעת רובנו עוסקים במאמץ רב להרוויח כסף כדי לספק צרכים אלו שנוצרו בידי הפירסום.
אלו פעילויות שמטרתן הינה מילוי החלל באמצעות הגשמת מטרות – כלומר, מעגל ללא מטרה אמיתית חיצונית לתהליך, ועל כן אינן מספיקות לתהליך הכוח. אין מטרות אמיתיות, וגם הדרך אליהן עוברת דרך פקידות חסרת אוטונומיה אמיתית. כעת ישנה גם הקבוצה השלישית.
למשל, הצורך בתחושת ביטחון אינה יכולה להיות מושגת בעולמנו. מיעוט קטן שולט בהחלטות המשפיעות על חיינו, מזיהום, דרך מלחמות, ומשברים כלכליים, ולנו אין כל תחושה כי בידינו היכולת לעשות משהו בנידון, ובכך אנו חשים חסרי ישע, לעומת הפרימיטיב שידע כיצד להתמודד ולהשפיע על הסכנות הניצבות מולו. על כן, או שמטרות האדם מושגות בקלות טריוויאלית, או שאין לו כל סיכוי להשפיע עליהן.
מצב זה יוצר תסכול רב, בחלקו עלול להביא לאלימות, אך בחברה המודרנית אין הרשאה לאלימות כזו. המערכת המודרנית הינה מתירנית יותר לפעילויות אנושיות, כל עוד הן אינן מתנגשות עימה עצמה. אך בכל תחום שחשוב, שיש לו השפעה עליה, היא מתערבת ומונעת חופש מן הפרט.
לפרט הפרימיטיבי יש מערכת שלבים ברורה, בה הוא ממלא את תהליך הכוח, ממלא את ייעודו, נהיה ציד, עושה ילדים, מספק להם את צרכיהם, כל זאת לא לשם הגשמה עצמית, אלא לשם מטרה שאין בלעדיה – קיום. זהו תהליך כוח ברור. בכך, לאחר התהליך, הוא מוכן לקבל את הזדקנותו, מעבר השלבים ולבסוף המוות. בניגוד לאדם המודרני שלא חווה מספיק את התהליך מעולם, דוחה ילדים ואינו רוצה בהם כלל, אינו חווה את גופו בצורה פיזית של סיפוק ועל כן נאבק בהזדקנותו, באמצעי טיפוח ואסתטיקה, חווה את משבר גיל המעבר וכו', ומחבר עצמו למחטים ואינפוזיות לקראת הזקנה. חיים שלמים ללא השלמת תהליך של משמעות וסיפוק.
איך אנשים מסתגלים
יש אנשים שאינם חשים מועקה פסיכולוגית בחברה המודרנית ואפילו חשים בה די טוב. מדוע התחושות כה מגוונות ומשתנות בין אנשים שונים?
ראשית, מן הסתם יש רמות משתנות של הדחף לתהליך הכוח. ישנם כאלו עם צורך מועט באוטונומיה, או ללא דחף להשיג מטרות, מעטים כאלו אך הם ישנם – מעין עבדים נרצעים מרצון. ישנם כאלו שמטפסים כל חייהם בסולם מטרות מסוים המספק אותם ולא נותן להם להשתעמם, למשל טיפוס במעלה הסטטוס החברתי. ישנם כאלו שיחפשו צבירת מוצרים ונוחויות העולי מתוך עולם השיווק. אלו שיש עליהם להתאמץ מאוד בעבודה ואז יוכלו להשיג את מבוקשיהם, ממלאים חלקית את תהליך הכוח, אך רק בתחום זה, בזמן שהם נכונים לאכזבות קשות בתהליך במקומות אחרים.
אחרים מזדהים לגמרי עם ממסד או קבוצה גדולה (מדינה למשל), והופכים את מטרותיה למטרותיהם, עובדים בתוכה להשגתן, וחווים את תהליך הכוח אם מטרות אלו הושגו, על אף שתרומתם לכך הייתה זניחה. זו תופעה נפוצה אפילו ברמת המלחמה בין מדינות, מה שנוצל באינטנסיביות בידי הנאצים, הקומוניסטים וכן הלאה, וגם כיום אך בצורה פחות חריפה.
כמובן שרבים נוספים משתמשים בפעילויות תחליפיות כפי שתואר. המונים משתמשים אפילו בעבודה (קריירה) כפעילות כזו, מתאמצים הרבה מעבר לסיפוק הכסף לקיום חיים, מותרות וסטטוס חברתי. במיוחד קרייריסטים יצירתיים ומוצלחים במיוחד כמו מהנדסים ומדענים שונים משתמשים בעבודה כפעילות תחליפית, מחזקים ומאיצים בכך את המערכת כולה ומחלישים את החופש האינדיבידואלי.
אם זאת, ככל הנראה רוב האוכלוסייה איננה באמת חווה מספיק או בכלל מתהליך הכוח, וגם אם כן, עדיין יש להתנגד לצורה זו של חוויתו, דרך הזדהות או תהליך שאינו אוטונומי ו/או תחליפי, שהינן דרכים בזויות לעומת תהליך כוח השואף למטרות אמיתיות.
מוטיבציה של מדענים: מדענים רבים יתרצו את מאמציהם בגלל ה''עניין'' שלהם בנושא. זוהי סיבה אבסורדית. האם כימאי יתעניין בקלאסיפיקציה של חיפושיות. ברור שלא, רק ביולוג יתעניין (אולי) כי הדבר נמצא בתוך תחום הביולוגיה שהינה הפעילות התחליפית שלו. ואם הביולוג יאלץ בגלל משבר לפרוש מן האקדמיה ולפעול במאמץ מלא לקיומו בתחום אחר, האם עדיין תרתק אותו קלאסיפיקציה של חיפושיות. הרבה פחות. הוא יתעניין הרבה יותר בנושאים חדשים שיעלו מתוך עיסוקו המחודש והקיומי.
תרומה לאנושות – תירוץ אבסורדי נוסף, בהתחשב שרובם הגדול של המדענים אינם עוסקים כלל במטרות רלבנטיות לקידום האנושות, כמו בלשנות שפות, פיתוח נשק גרעיני, קידום פסיכולוגי של פירסום וכן הלאה. חלק מסויים פועל לשם השכר או הפירסום, ובכך מעניק למחקר שלו ציביון תחליפי אחר, או פשוט בחלקו הינו פעילות לסיפוק צרכים. אך ברובם המוחלט, מדענים אינם פועלים מתוך סקרנות או טובת האנושות אלא מצעידים בכוח אדיר את הטכנולוגיה והמדע בשם תהליך הכוח האנוכי והאישי שלהם עצמם.
טבעו של החופש
לא ניתן לעשות רפורמה בחברה המודרנית כך שתפסיק לצמצם את החופש האנושי, אך באיזה חופש בדיוק מדובר?
זהו החופש לעבור את תהליך הכוח ללא מטרות מלאכותיות אלא מטרות אמיתיות, וללא התערבות או מניפולציה מצד אף אחד, במיוחד לא ארגונים גדולים. חופש משמעו להיות בשליטה לגבי ענייני חיים ומוות של אדם ו/או קהילתו. חופש משמעו כוח – לא כוח לשליטה באחרים, אלא לשליטה בנסיבות חייך שלך. חופש אינו קיים כל עוד גוף או ארגון אחר שולט בנסיבות חייך, לא משנה עד כמה הוא מאפשר לך תמרון ובחירה.
נאמר שאנו חיים בחברה חופשית כי יש לנו מספר זכויות מעוגנות בחוק, אך זכויות אלו אינן חשובות כפי שהן נדמות. רמת החופש הקיים נקבעת הרבה יותר מטכנולוגיה מאשר מחוקים. בחברות פרימיטיביות מלוכניות או דיקטטוריות מפעם על אף הריכוזיות בהן, מחקר שלהן עולה כי חבריהן חוו חופש רב בהרבה משלנו, זאת בזכות חוסר היכולת הטכנולוגי של השלטון לכפות את רצונו עליהם, באמצעות משטרה חזקה, מצלמות מעקב, כרטיסי אשראי, תקשורת מהירה, אמצעי תחבורה מהירים.
אפילו העיתונות – לכאורה כלב השמירה על הדמוקרטיה, אך למעשה נשלטת בידי תאגידים גדולים המוטמעים במערכת, ולאדם הפשוט אין כל דרך להשתמש בה. גם אם יכתוב מאמר קולע וחשוב, ואפילו יפיץ אותו באינטרנט, במהרה זה יאבד בשצף האינסופי של מידע וערכו יהיה זניח. אנו למשל (המחבר) לא היינו זוכים לתשומת לב ואפילו לא לפירסום אילולא השתמשנו באלימות מיוחדת, וגם מי שהיה קורא אותנו במקום להינות מבידור המוני פשוט, היה במהרה שוכח ומתמזג בחזרה למיינסטרים.
זכויות אזרח נחמדות עד רמה מסויימת, אך הן אינן אלא משרתות את התפיסה הבורגנית של חופש. לפיה, הבורגני הוא רק חלק ממכונה סוציאלית ובידיו סט זכויות ככלים לפעולה כלכלית. זכויות שנועדו לשרת את המכונה החברתית ופחות את האדם. על כן – לבורגני יש חופש כלכלי, כי זה מעודד פריחה וצמיחה. יש לו חופש עיתונאי כי זה מרסן שחיתות שלטונית של פוליטיקאים. זכות למשפט הוגן, כדי שבעלי כוח לא ישתלטו לטובת עצמם על פרטים ויזיקו למערכת בכך. הוגים בורגנים אחרים טוענים שלפרט יש זכויות כל עוד הוא חלק פעיל ומועיל לחברה, כלומר למדינה כולה. על כן הוא זכאי לזכויות. הבעיה היא שההוגים הבורגנים של הנ''ל הפכו את הגיית הרעיונות האלו לפעילות התחליפית שלהם. הגותם נועדה לשרת את עצמה ואת עצמם יותר מאשר את הפרטים בחברה ש''למענה'' היא נכתבה.
פרט חשוב נוסף: עצם העובדה שאדם טוען כי הוא חש חופשי, אינה בהכרח מעידה כי זו האמת. החברה שלנו נשלטת ברובה בידי דחפים פסיכולוגיים של התת מודע, ולעיתים צרכים אמיתיים אינם מושגים אך גם אין האדם מבין כי הוא זקוק להם לפחות לא במודע.
מספר עקרונות של ההיסטוריה
יש לראות בהיסטוריה כבנויה משני מבנים: הראשון, בלתי צפוי ועל כן נחשב אקראי, והשני בנוי ממגמות ארוכות טווח ועל כן צפויות וברורות. כאן חשוב בעיקר המבנה השני:
עיקרון 1: אם שינוי קטן משפיע ומשנה מגמה מרכזית וארוכת טווח, הוא ישפיע השפעה קצרה בלבד ובמהרה ''יתוקן'' והמגמה תתחדש. למשל: אקט נרחב לניקוי שחיתות שלטונית. במהירות, לאחר ההתלהבות הראשונית, תתייצב המערכת והשחיתות תחזור בהדרגה. אם אכן נעשה שינוי, מן הסתם אותה תקרית הייתה בכיוון המגמה הכוללת ולא פעלה כנגדה.
עיקרון 2: אם אכן נעשה שינוי ששינה מגמה היסטורית רחבה, כל החברה תשתנה בהתאם כמכלול. החברה קשורה כולה כרשת אינסופית, ואינה יכולה להשתנות רק בחלקה.
עיקרון 3: במקרה של שינוי מהותי כזה, לא ניתן לחזות קדימה את ההתרחשות, אלא אם חברה אחרת חוותה שינוי זהה בדיוק, וכך ניתן להעריך בכלליות שיהיה דימיון בין ההתרחשויות.
עיקרון 4: לא ניתן לתכנן חברה חדשה על נייר. אי אפשר להגות לגבי חברה שלמה עקרונות חדשים ודרכים ליישומם ולצפות להצליח במטרה. חברה הינה ישות מורכבת ודינמית הרבה יותר ממה שכל אחד מסוגל להבין ולחזות. שינוי כלכלי יוצר שינוי סביבתי וחזרה, ואלו משליכים על התנהגות וערכים חברתיים ברמות משתנות כה רבות שלא ניתן לחזות.
עיקרון 5: בני אדם לא בוחרים בצורה מודעת וראציונלית את הצורה בה החברה תראה. זהו עיקרון הנובע מארבעת הקודמים. כלומר, לפי עיקרון 1 רפורמה אינה מספיקה לשנות חברה, היא רק מתמזגת למגמה הכללית, ועל כן יש צורך במהפיכה. לפי חוק 2, המהפיכה תשנה את מלוא פני החברה, לפי חוק 3, אין לחזות לאן שינוי כזה יוביל, ולפי עיקרון 4 האוטופיה שראו לנגד עיניהם המהפכנים לעולן לא תתממש מאחר וטלטלת האירועים והשינויים מורכבת מדי על מנת לאפשר שליטה והכוונה מספקת שלהם.
המהפכה האמריקאית למשל אינה מדגימה להיפך – היא למעשה בסך הכל היוותה עוד רפורמה בתהליך מתמשך, קפיצה מהירה בתוך מגמה שהתקיימה כבר בבריטניה זמן רב של דמוקרטיזציה, ושל התנערות מהשלטון הבריטי שמנע פיתוח עצמאי לקולוניות. עובדה, גם קולוניות אחרות שיושבו ברובן בידי דוברי אנגלית סיימו את הדרך בדמוקרטיה ייצוגית דומה. המגמה ברורה לעין.
אלו הם עקרונות שאמורים לייצב את ההוגה באדמה מציאותית, ולמנוע ממנו מחשבה נאיבית לגבי שינוי העתיד..
החברה התעשייתית-טכנולוגית אינה יכולה לחוות רפורמה
לא ניתן, כפי שמלמדים עקרונות ההיסטוריה, לשנות את צמצום החופש לבני אדם, שהינו מגמה נרחבת אשר הולכת אחורה, לפחות, עד לשורשי המהפיכה התעשייתית. כל שינוי להיאבק בכוחה של הטכנולוגיה עלינו יהיה זניח וייעלם תחת גלגלי ההיסטוריה, או יהווה מהפיכה וישנה את עתידנו במלואו. כל שינוי קל – רפורמה – תיקונים למשל בזכויות אדם יהיו זניחים או יבוטלו מיד אם יתנגשו בכוחה של המערכת הכלכלית והפוליטית כולה. על כן, שינוי אמיתי יבוא רק מתוך מהפכנים אמיתיים שיבינו שהם הולכים לייצר מהפיכה שלמה, שתשנה את המערכת ומהלך הדברים כולו ללא שליטה.
אנשים שישאפו להגדיל את החופש מבלי לסכן את ההטבות לכאורה של הטכנולוגיה מציעים דרכים נאיביות לרפורמה שתשלב טכנולוגיה עם חופש. גם אם לא נתייחס לכך שלרוב ההוגים האלו אין דרכים פרקטיות ל''כיצד תפעל חברה כזו'', גם אם אכן יצליחו לעשות את השינוי, הם מתעלמים מן העיקרון הרביעי לפיו שינוי זה יקרוס במהירות או יוביל לתוצאות שונות בתכלית מאלו שנצפו.
בפרקים הבאים יוסבר ביתר העמקה מדוע חופש וטכנולוגיה אינם הולכים יד ביד:
הגבלות של החופש הן בלתי נמנעות בחברה התעשייתית
כפי שתואר האדם המודרני כלוא בידי מערכות חוקים והתנהגויות, הנשלטות בידי אנשים רחוקים ממנו עליהם אינו יכול להשפיע. זה הולך יד ביד עם בירוקרטיה שרירותית. מערכת מורכבת של תעשייה יצרנית מוכרחה היררכייה נוקשה של חוקים הנשלטת בידי מעטים, ואינה מאפשרת לכל בורג במערכת אוטונומיה להחליט בפני עצמו, אחרת כל המערכת תושלך לתוך כאוס. שינויים קלים בלבד ניתנים ליישום, ומה שיותר נוח הינו שימוש באמצעים פסיכולוגיים לגרום לאדם הממוצע למלא את תפקידו כבורג במכונה (פרפוגנדה, העבודה היא חיינו, פסיכולוגיה וכו').
המערכת זקוקה לגרום לאנשים להתנהג רחוק יותר ויותר מטבעם האמיתי. למשל, היא מוכרחה מתמטיקאים ומהנדסים, ומיישמת לחץ אדיר על ילדים להצטיין בתחומים אלו. המתבגר האנושי זקוק לפעילות בחברה ובסביבה חופשית, תוך מאמץ פיזי, כמו שניתן לו בחברות פרימיטיביות, ובמקום זה עליו בימינו לשבת ולעסוק בפיענוח משוואות, אותן הוא פותר מתוך חוסר רצון בולט. מתוך דיסוננס צרכים זה הולכת וגוברת מגמת מורדים כמו כנופיות רחוב, כתות, עלוקות על שירותי הרווחה וכן הלאה.
בכל חברה טכנולוגית אין חופש משמעותי לפרטים, כי החברה עובדת כמו מכונה, התלויה בתפקוד מושלם של כל ברגיה, בהתאם לסדר הנקבע על ידי המהנדס. בחברה כה מורכבת וגדולה החלטות מתקבלת מלמעלה ומשפיעות על המוני בני אדם, שלא לקחו בהן כל חלק. מה השלכתו של אדם בהצבעה לחוק המשפיע על מיליון אנשים? אפילו אם החוק אכן פועל ''לטובת'' האנשים, הוא עדיין יבזה אותם ואת הצורך שלהם בתהליך הכוח.
קיימים דיבורים כיום על הגברת אוטונומיה מקומית ו/או קהילתית, אך אלו נאיביים, בהתחשב בכך שפעם רוב הקהילות היו אוטונומיות והן איבדו אוטונומיה זו בעקבות התרחבות אוטוסטראדות, מערכות תעסוקה חוצות גבולות, שלטון מורכב וכן הלאה כל השינויים הטכנולוגיים הגדולים. העצמה מקומית חסרת משמעות גם במקרים רבים כשמתחשבים בכך שגם החלטה מקומית חסרת יכולת להתמודד מול השפעות חיצוניות, משל אפקט החממה המושפע מהחלטות ממקומות רחוקים אחרים.
המערכת אינה יכולה ולא תוכל לספק צרכים אנושיים. לכן, התנהגות אנושית צריכה לעבור שינוי כדי להתאים עצמה למערכת. אין לזה קשר לאידיאולוגיה, אלא לטכנולוגיה – היא זו המובילה את האידיאולוגיה על מנת לייעל עצמה במירביות. צרכיה של המערכת מסופקים ולא של האנשים. למשל – המערכת דואגת להאכיל את האנשים, כי אם הם ירעבו היא תקרוס. היא דואגת לצרכיהם הפסיכולוגיים ברמה שנוחה לה, כדי שהמרמור לא יבעבע כל כך עד שיפרוץ מרד. אך עדיין – המערכת מוכרחה להפעיל לחץ חריף ומתמשך לעצב התנהגות אנושית לטובת המערכת.
יותר מדי פסולת נצברת? המערכת, החינוך, פוליטיקה ותנועות סביבתיות מחנכות אותנו על חשיבות ערך המיחזור. חסר עובדים מקצועיים? מקהלת אנשי חינוך דוחפים לעידוד לימודי מדעים לילדים. אף אחד לא תוהה לגבי האנושיות שבכפיית מקצועות על מתבגרים שרובם שונאים. כשטכנולוגיה חדשה מייתרת עובדים ומשליכה אותם להתלמדות למקצוע חדש, אף אחד לא תוהה עד כמה משפיל בשבילם התהליך. זה נלקח כמובן מאליו שעל כולם לקוד בפני צרכים טכנולוגיים ומסיבה טובה: אחרת יהיו משברים כלכליים, רעב וגרוע מכך. בריאותו הנפשית של אדם כיום, על כן, נקבעת לפי יכולתו לעמוד בדרישות המערכת מבלי להביע לחץ נפשי.
ניסיונות לאפשר אוטונומיה ומשמעות בתוך המערכת הם נלעגים: למשל, תאגיד שנותן לעובדיו להרכיב קטלוג שלם במקום שכל אחד ירכיב רק חלק ממנו, כדי ליצור תחושת סיפוק רבה יותר ביצירה. אך השגת המשמעות האמיתית לנצח תישאר מחוץ לתחום. כל ניסיון לאפשר אותה יביא את התאגיד לפשוט את הרגל במהרה ועל כן לעולם לא יתקיים מסיבה שאין המערכת מאפשרת זאת.
החלקים השליליים של הטכנולוגיה לא ניתנים להפרדה מהחלקים הטובים
סיבה נוספת שלא ניתנת לתקן חברה זו הינה שבה כל החלקים תלויים זה בזה, הרעים והטובים כאחד. למשל, רפואה – ברור כי לא ניתן להגיע לפיתוחים מרשימים בשדה זה ללא מערך שלם של ביולוגים, כימאים וכו', ומתוך חברה עשירה במשאבים. אפילו אם הרפואה תוכל להתקדם ללא פיתוח מערכות אלו, היא תביא נזקים כמו שליטה גוברת בגנטיקה עד לכדי ייצור גנטי של בני אדם, לדוגמא, מה שבהכרח יביא להתערבות ממסדים ושליטה גנטית בהתרבות בני אדם.
במקרים כאלו יש הנוטים לחשוב שאתיקה רפואית, למשל, יכולה לפתור את המצב, אך אתיקה לעולם לא תעמוד מול הכוח של הקדמה הרפואית, ולבסוף סביר שתהפוך כלי בידיה, בכך שתווסת את ההנדסה הגנטית, כנראה לפי ערכיו והעדפותיו של המעמד הבינוני הגבוה ומעלה, ותיכפה עצמה על מיעוטים חלשים בעלי העדפות שונות בנושא. הקוד האתי היחיד הראוי הוא איסור מוחלט על הנדסה גנטית, אך ניתן להיות בטוחים כי קוד כזה לעולם לא ייושם בחברה טכנולוגית. הפיתוי בכוחה של הגנטיקה יהיה תמיד רב מדי, ותמיד ייושם בתוך תחום צרכיה של החברה הטכנולוגית.
טכנולוגיה היא כוח חברתי חזק מותר מן השאיפה לחופש
טכנולוגיה תמיד תנצח את החופש, צעד אחר צעד, והפשרה ביניהם היא זמנית בלבד עד לתפיסת עוד חלקה של חופש בהמשך. גם מה שאינו נדמה כפוגע בחופש בתחילה, למשל המכונית, מתקדם לכיוונים שאינם צפויים אך לבסוף פוגעים בחופש. לפני המצאתה יכול אדם ללכת איך שירצה לאן שירצה במרחב. המצאת המכונית בתחילה רק אפשרה לו אם השיג אחת להגיע יותר מהר למקומות מסויימים. אך במהרה התרחבה הטכנולוגיה לכלל האוכלוסייה וכעת היא מביאה לוויסות חריף של תנועתם של בני אדם במרחב. חוקי תנועה, רישיון רכב, אגרות, רישיון נהיגה וכו'. יותר מכך, כבר אין בחירה אם לרכוש רכב או לא. הערים השתנו כל כך עד שרוב האוכלוסייה כבר לא חיה במרחק הליכה מהעבודה, אזורי הצריכה וכו', ולכן חייבים לרכוש מכונית, או להשתמש בתח''צ – ובכך בעלי שליטה עוד פחותה על תנועתם. אפילו הליכה בעיר מופרעת כולה באמצעות רמזורים שמטרתם העיקרית שירות נוסעי הרכב. מסקנה – טכנלוגיה שבתחילתה נתפסת כמגדילה מבחר אפשרויות, לרוב מובילה לכך שאין ברירה כלל אלא להשתמש ולציית לה.
ויותר מכך, המערכת נהיית תלויה לחלוטין בטכנולוגיה – דמיינו מה יקרה כיום אם לפתע יפסיקו לפעול המחשבים.. המצב יוצר דפוס ליניארי בו הכיוון היחיד הוא רק קדימה בפיתוח טכנולוגי אחרת המערכת תקרוס, והיא תעשה הכל כדי למנוע זאת.
ניסיון להתמודד ולעצב כל שינוי טכנולוגי בפני עצמו נידון לכישלון בשל השטף האינסופי והעוצמתי של חידושים ושינויים בלתי ניתנים לעצירה. השיטה היחידה היא להילחם בכלל הטכנולוגיה כמכלול וזוהי למעשה מהפיכה ולא רפורמה. כל רפורמה שמתיימרת לשמור על חופש וזכויות לבני אדם מפני פגיעה המביאה הטכנולוגיה, הינה זמנית בלבד, מאחר והמדענים לעולם אינם נחים מפעולתם, והטכנולוגיה תמיד תמצא את הדרך לעקוף בתחכום רב יותר את המכשולים. הטכנולוגיה לכל הפחות תחכה, עד לשינוי פוליטי או לחץ כלכלי עד שתוכל לפרוץ קדימה ולקחת עוד פיסות של חופש מבני האדם. והשינויים יגיעו במאוחר או במוקדם, כנראה במוקדם בהתחשב לקצב ההשתנות שאנו חווים רגע רגע בימינו.
נוסף על זאת, ההיבט הפסיכולוגי לפיו אנשים פועלילם ביתר יעילות ומרץ תחת הציפייה לפרס מאשר תחת הפחד מעונש – כלומר, הפחד מאיבוד חופש פחות מעודד מאבק מאשר הציפייה לחידוש טכנולוגי.
פתרונות חברתיים פשוטים הוכחו כבלתי ניתנים לשליטה ראויה
אלו שמאמינים כי ניתן למצוא פתרונות פשוטים לגזילת החופש בידי הטכנולוגיה צריכים להתבונן בדרכים בהן נכשלה החברה להתמודד מול בעיות הרבה יותר פשוטות כמו סמים, שחיתות, התדרדרות סביבתית וכו'.
בתחום הסביבתי כל מה שאנו רואים זמן רב הינו גמגום וחוסר תיאום אל מול בעיות מחמירות איתן יתמודדו נכדינו בחריפות. הפיתרון אינו נראה באופק אלא רק החמרת הבעיה. למין האנושי יכולת דלה להתמודדות עם בעיות חברתיות פשוטות, מה כל שכן לפתור את הבעיה המורכבת של איבוד החופש.
מהפכה פשוטה יותר מרפורמה
אנו מקווים (המחבר) ששכנענו אתכם כי רק מהפיכה יכולה לשנות את שלטון הטכנולוגיה. לא בהכרח אלימה אך בהחלט מעמיקה בכל הרבדים. היא פשוטה כי היא איננה מתמודדת בעדינות מול פנים מסויימות של הבעיה, אלא ניצבת מול כולה בעת ובעונה אחת, מעוררת התלהבות אדירה שלא הייתה ניצתת מול רפורמה, ומביאה אנשים למאמץ ומוכנות לקושי וסבל שלא היו מקריבים לצורך רפורמה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©