הצהרת מאריי
יום ד', 13/06/2007 שעה 0:44
השנה מלאו תשעים להצהרה שכמעט ושינתה את פני הציונות. במרץ 1917 הצהיר מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, גנרל סר ארצ'יבלד מאריי, על מחוייבותה של בריטניה להקמת מדינה יהודית בה - הצהרה שקדמה לזו של בלפור והייתה חד-משמעית ממנה בהרבה. מאריי לא שרד זמן רב בתפקידו (כישלונו בניסיון לכבוש את עזה מידי הטורקים הביא להעברתו לבסיס צבאי על אדמת בריטניה) והצהרתו לא הפכה למיתוס כמו אחותה הבלפוריאנית. ובכל זאת, היא מעידה במשהו על תפיסת העולם שרווחה בקרב חלק מהקצונה הבכירה בצבא הבריטי באותן שנים לגבי ייעודה של ארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה. ואולי יש במאמר זה כדי לעשות עם מאריי צדק היסטורי מסוים, שהרי ההיסטוריה - כמו במקרים רבים אחרים - שכחה אותו בשולי הדרך.









לפני מספר שנים יצא הנשיא ג'ורג' וו. בוש בהכרזה לפיה ארה''ב אינה מכירה בזכות השיבה ובחובת ישראל לחזור לגבולות הקו הירוק, הישוו כמעט כל הדוברים הפלשתינאים את הצהרתו להצהרת בלפור. בהיסטוריה הלאומית הפלשתינית מסמלת הצהרת בלפור מ-‏1917 את ראשיתה של הציונות, ובנוסח המקורי של ''האמנה הלאומית הפלשתינית'' (שהיא מגילת היסוד של אש''ף) נאמר, שהיהודים היחידים שיוכלו להישאר בפלשתין אחרי שחרורה יהיו אלה שהגיעו ארצה לפני הצהרת בלפור. האמרה הפלשתינית המקובלת לגבי העוול שבהצהרת בלפור קובעת, כי ''מי שהארץ איננה שייכת להם (כלומר בלפור וממשלת בריטניה) הבטיחו את הארץ למי שאין להם זכות עליה'' (כלומר לעם היהודי).

מה שאותם דוברים פלשתינים, ובראשם יאסר ערפאת ואחמד קריע (אבו עלא) כנראה לא ידעו, הוא שאת החשבון ההיסטורי שלהם הם לא צריכים לנהל עם ארתור ג'יימס בלפור, מי שהיה אז שר החוץ הבריטי. למעשה, הצהרת בלפור לא באה אלא חודשים אחדים לאחר שפקיד בריטי בכיר מאוד התחייב למדיניות דומה.

הגנרל מאריי. הכרזה היסטורית שנשכחה (מקור תמונה)

שמו של הפקיד היה הגנרל ארצ'יבלד מאריי. הוא עמד בראש חיל המשלוח המצרי, שמו הרשמי של הצבא הבריטי שפלש בראשית 1917 ממצרים לחצי-האי סיני והתקדם בואכה ארץ ישראל. כוח זה עשה ניסיון לכבוש את עיר החוף החשובה עזה, אך נכשל. באביב, בעוד ההכנות להסתערות השנייה על העיר המבוצרת בעיצומן, התפרסמו דברים שאמר הגנרל מאריי בעניין תפקידה ההיסטורי של ארץ ישראל בדברי ימי העם היהודי.

''מה נעשה בפלשתינה אחרי שתשתחרר מעול טורקיה?'', שאל מאריי, וענה בעצמו: ''אין שום ספק, שנקים שם את פלשתינה היהודית כבימי קדם וניתן ליהודים את האפשרות להגשים את תקוותיהם. לא כל היהודים ישובו לפלשתינה, אולם חלק גדול של העם העברי ודאי שישוב. המדינה היהודית החדשה, תחת חסותה של אנגליה או צרפת, תיעשה למרכז הרוחני והתרבותי של היהדות כולה. בארץ המולדת תתגשמנה התקוות שחיו בקרב העם היהודי מאות בשנים''.

מאריי לא היה דיפלומט, אלא איש צבא, ולכן המושגים בהם נקב היו בעלי אופי רומנטי, כמו ''מולדת'' או התייחסות לחידוש ימיה של העצמאות היהודית ''כבימי קדם''. חצי שנה מאוחר יותר היה שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, זהיר יותר וחד-משמעי פחות כשדיבר שמונה חודשים מאוחר יותר, במכתבו ללורד רוטשילד, על ''בית לאומי'' - מונח בעייתי שלא ברור אם התכוון לאוטונומיה בדרגה כלשהי או למדינה עצמאית לכל דבר. מאריי היה חד-משמעי בהרבה מבלפור. במונחים בהם השתמש לא ניתן לטעות. לרבים מהיהודים ששמעו וקראו על כך זה הספיק בהחלט.

צריך לזכור שבאותן שנים הייתה בריטניה תקוותה הגדולה של התנועה הציונית. חיים וייצמן, ד''ר לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, עשה נפשות לרעיון הציוני בקרב החוגים הפוליטיים והמדיניים בבריטניה. במלחמת העולם הראשונה פעל גדוד נהגי הפרדות, בפיקודו של הקולונל האירי ג'ון פטרסון (ובסגנותו של גיבור מלחמת רוסיה-יפן, יוסף טרומפלדור), בחזית גליפולי, וזכה לשבחים רבים. שלושה גדודים יהודיים סייעו לצבא הבריטי לכבוש את ארץ ישראל ואת עבר הירדן. בארץ ישראל פעלה מחתרת ניל''י הפרו-בריטית ומנהיגה, אהרן אהרנסון, שימש כיועץ מודיעין לצבא הבריטי במצרים. הצהרה של גנרל בריטי שהתפרשה כמחוייבות בריטית להקמת ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל נתפסה, איפוא, כמעין תגמול ראוי על השקעת היהודים בטיפוח ובשימור הקשרים ההדוקים עם ההנהגה הבריטית.

כמה ימים לאחר מכן כשל הצבא הבריטי בניסיונו לתקוף שוב את עזה. גנרל מאריי, שנחל לא מעט הצלחות קודם לכן במערכה נגד הטורקים, שילם את המחיר. ביולי 1917 הוא הוחלף בגנרל אדמונד אלנבי, שבא עטור נצחונות משדה המערכה בצרפת. תוך מספר חודשים הפך אלנבי את הקערה על פיה ובעזרת הטעייה מודיעינית פשוטה הצליח לכבוש את עזה בניסיון ההתקפה השלישי. לאחר מכן כבש את יפו ובדצמבר של אותה שנה הניף את היוניון ג'ק בירושלים. אלנבי עצמו ידע להכיר תודה לפעילותו של קודמו. שנתיים מאוחר יותר סיפר כי הסתייע במנגנון הארגוני שהקים מאריי בסיני ובמצרים וכן בכמה עמדות חשובות שנכבשו על ידי מאריי טרם הוחלף.

מאריי עצמו הועבר לפקד על הצבא הבריטי שחנה בבסיס אלדרשוט. הצהרתו, שבשעתה היכתה גלים בעולם היהודי וזכתה ללא מעט איזכורים ופרשנויות בעיתונות, נשכחה כמעט לחלוטין. כשמזכירים את הצהרת בלפור, ראוי, אם כן, להזכיר גם את זו שקדמה לה. אפשר להניח שאלמלא הוחלף מאריי באלנבי זמן קצר לאחר אותה הצהרה, סביר היה להניח שלא מעט רחובות וכיכרות בארץ היו קרויים היום על שמו.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מעניין :) [חדש]
תראזימאכוס   יום ד', 17/11/2004 שעה 2:18
מזל שהוא הוחלף, הרבה יותר נח להשתמש בשם הרחוב 'אלנבי' מאשר 'מריי' ;-)
ושני תרגילי ההטעיה בעזה ובעיקר בסיציליה - מבריקים !
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מאריי מול בלפור [חדש]
חזי   יום ד', 13/06/2007 שעה 1:45 אתר אישי
זה פרק מעניין שלא הכרתי. אבל לא נראה לי ששמו של מאריי היה יכול להחליף את זה של בלפור בדברי הימים. בכל זאת בלפור היה שר החוץ ולכן דובר רשמי של ממשלת בריטניה, ואילו מריי קצין בכיר ככל שהיה לא היה מוסמך לקבוע מדיניות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מאריי מול בלפור [חדש]
אורי קציר   יום ד', 13/06/2007 שעה 8:41
בתגובה לחזי
אתר אישי
נכון, בלפור היה מדינאי בעוד שמאריי היה איש צבא. אבל בין השניים יש הבדלים חשובים דווקא לטובת מאריי. ראשית, בלפור ישב במשרדו בלונדון. מאריי, לעומת זאת, היה ''בשטח'', במקום בו הצבא מבצע חדירות, כיבושים והחזרת חיים למסלולם. העובדה שדווקא מפקדם של כוחות בריטניה בארץ ישראל אומר כיצד צריכה להיראות, לדעתו, ארץ ישראל בתקופה שלאחר השלטון הטורקי היא בעלת חשיבות עצומה. אחרי הכל, את הפרטים הקטנים והיומיומיים מיישמים במקום עצמו ולא בהחלטות בוייטהול. דוגמה טובה לכך אפשר לראות בעצם ימינו אלה כשנוכחים בפער העצום שבין החלטות הממשלה לגבי נושאים הקשורים בהטלת סגרים ובהקמת מחסומים, לעומת המציאות בפועל שנתונה כולה לפרשנות שנותן הצבא להנחיות אלה.

הבדל נוסף הוא אופי ההצהרה. הצהרת מאריי ניתנה בגלוי ונמסרה, בין השאר, גם לעיתונאים. לאחר מכן היא פורסמה וצוטטה על ידי כלי תקשורת נוספים. כלומר, מאריי ידע מראש שהצהרתו תגיע לקהל רחב ביותר. לעומת זאת, הצהרת בלפור היא מחויבות של שר החוץ הבריטי לאציל ממוצא יהודי (הלורד רוטשילד, במקרה הזה) ולא מעבר לכך. העובדה שרוטשילד פרסם את המכתב ופירש אותה כהתחייבות בריטית פורמאלית כלפי העם היהודי כולו היא שהעניקה להצהרת בלפור את כוחה האמיתי.

הבדל שלישי הוא, כאמור, מועד ההתחייבות. הצהרת מאריי ניתנה במרץ 1917, שעה שהכוחות הבריטיים עסקו בהיערכות במצרים לקראת הפלישה הצפויה לארץ ישראל. לפיכך, היא מייצגת מעין חזון, אישי אמנם, של דמות ההסדר העתידי בטריטוריה זו. הצהרת בלפורא ניתנה בעיצומה של הפלישה, ולמעשה ממש בעצם אותם ימים בהם ניהל הגנרל אלנבי, מחליפו של מאריי, את הקרב השלישי (והמוצלח) על עזה. במלים אחרות, הצהרת בלפור ניתנה בזמן אמת. מסיבה זו היה לה כוח רב יותר. זו גם אחת הסיבות שהיא זכורה יותר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

למי שייך הקרדיט? [חדש]
אלדד   יום ד', 13/06/2007 שעה 16:13
בקדנציה הראשונה שלו כראש עיריית ניו יורק, רודולף ג'וליאני, יחד עם נציב המשטרה ביל בראטון, חתר להורדת היקפי הפשע בעיר על ידי מדיניות משטרתית נוקשה. ב-‏1994 ג'וליאני הנחה את משטרת ארה''ב לרדוף את ראשי הפשע המאורגן ואף יזם מערכת מחשב סטטיסטית אשר סייעה למשטרה לזהות את דפוסי הפשע בעיר. כעבור זמן מה, ממדי הפשע בעיר צנחו בצורה ניכרת. ההצלחה הוכתרה כמזהירה. על אף ההישגים מרקיעי השחקים, רבים הטילו ספק בכך שמדיניותו של ג'וליאני היתה זו שסיכלה את המשך התפשטות הפשע בניו יורק: ב-‏1996 ג'וליאני אילץ את נציב המשטרה ביל בראטון לעזוב את תפקידו,וזאת לאחר שדיוקנו התנוסס על גבי שער העיתון TIME. על המחליף של בארטון, ריי קלי, נאמר שדווקא הוא זה שלזכותו אפשר לזקוף את ירידת הפשע הגדולה בניו יורק. ואם לא די בכך, ככל הנראה, גורמים אחרים היו אלו שתרמו לירידת תפוצת הפשע בניו יורק: התוספת של 7000 שוטרים לעיר; השיפור הכלכלי בארה''ב באותה תקופה, השינויים הדמוגרפיים בארה''ב; ומגמה של ירידה בהיקפי הפשע בניו יורק בפרט ובארה''ב בכלל, טרם כניסתו של ג'וליאני לתפקיד ראש העיר.
לעיתים נדמה שבבואנו לגבש את ההיסטוריה נטייתנו הטבעית היא להאחז באישים כגורמי מפתח, כעוגנים היסטוריים שבזכותם נרקם הלך האירועים המסוים--וזאת לעומת גורמים אחרים.

1) באיזה מידה אתה מסכים עם אימרה זו?
2) מבין פסיפס הגורמים אשר תרמו להתוותה של מדינת ישראל איזו חשיבות היית מקנה לבלפור ומאריי?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

למי שייך הקרדיט? [חדש]
אורי קציר   יום ד', 13/06/2007 שעה 21:48
בתגובה לאלדד
אתר אישי
ודאי שלאנשים בודדים יש השפעה על מהלך ההיסטוריה. לעתים הם מניעים תהליכים, לעתים מזרזים אותם ולעתים מביאים לסיומם - אבל לרבים מהם יש השפעה ממשית. חבל ללכת לדוגמה כמו המלחמה בפשע בניו יורק. יש דוגמה מוחשית ומוכרת יותר: מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה. יש למישהו ספק בכך שלאדולף היטלר הייתה השפעה ישירה על התהליך הזה?

אשר למדינת ישראל - הצהרת בלפור היא האירוע שממנו והלאה יכלה התנועה הציונית להצביע על מחויבות בינלאומית להקמת שלטון עצמי יהודי בארץ ישראל. הרצל ניסה להשיג התחייבות כזו במשך עשר שנים והעלה חרס בידו. כפי שנאמר, בלפור היה שר חוץ, נציג רשמי של ממשלת הוד מלכותו, ולפיכך היה להצהרתו משקל פוליטי רב יותר מדברי מאריי. מכאן אפשר להצביע על שרשרת האירועים: התחייבות בלפור - מנדט בריטי על ארץ ישראל תוך מחויבות להכין את תושביה לעצמאות - אישרור המנדט בוועידה בינלאומית גדולה - לגיטימציה להגירת יהודים לארץ ישראל. לבריטים היה קשה מאוד להצדיק את הספר הלבן ושאר המגבלות שהטילו על העלייה משום שהצהרת בלפור דיברה במפורש על זכותו של העם היהודי לבית לאומי וזכות זכו אינה מתיישבת עם מניעת כניסתם של יהודים אל תוך הבית הזה.

אגב, הפלסטינים (ועמים ערביים נוספים) רואים בהצהרת בלפור את ראשית הנכבה. מבחינתם, הצהרה זו היא הגיבוי הבינלאומי הראשוני למה שהם רואים כקולוניאליזם יהודי. גרועה אף מהחלטת כ''ט בנובמבר 1947.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

למי שייך הקרדיט? [חדש]
אלדד   יום ד', 13/06/2007 שעה 23:44
בתגובה לאורי קציר
נכון, אבל עדיין אפשר לטעון שכל אירוע היסטורי יכול להיבחן תחת מספר פריזמות. כך, למשל, בחקר היחסים הבינלאומיים נהוג להבין כל תרחיש על ידי שלושה רבדים: רמת המערכת הבינלאומית (השלטון הטורקי/המנדט הבריטי/עלייתה של ארה''ב כמעצמה עולמית), רמת המדינה (פועלי ציון, ההסתדרות הכללית, מדינת ישראל), ורמת המנהיג (הרצל, ז'בוטינסקי, בן גוריון וכו')....
למען שלמות התמונה, אפוא,נראה לי שנטיב להבין את האירוע ההיסטורי אם ננתחו מבעד למספר עדשות, ולאו דווקא על ידי הגברת הפוקוס של עדשה אחת מסוימת.

אחת הסיבות המרכזיות שאיפשרו את עלייתו של היטלר היא לאו דווקא אישיותו אלא התשתית הכלכלית הרעועה של גרמניה דאז (מקורם של תשתית זו היא בתהליך כלכלי גלובלי שהחל במפולת של אוקטובר 1929)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

למי שייך הקרדיט? [חדש]
אורי קציר   יום ה', 14/06/2007 שעה 0:24
בתגובה לאלדד
אתר אישי
עקרונית אתה צודק. אדם פועל תמיד על רקע נסיבות הקשורות לתהליכים חברתיים בתקופתו. אבל אני התייחסתי לשאלתך בדבר יכולתם של מנהיגים להיות מזוהים עם תהליכי שינוי. ובכן, התשובה חיובית. ואם ניצמד לדוגמה ההיטלראית, הדבר ברור שבעתיים. מדינות רבות עברו משבר כלכלי נורא כפי שעבר על גרמניה בשנות העשרים והשלושים (הונגריה 1946 או ארה''ב 1929-1939 הן שתי הדוגמאות הראשונות שעולות במוחי). ובכל זאת, לא כולן הצמיחו משטרים שנשבעו לחסל גזעים שלמים ויצאו לשם כך למלחמת עולם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©