צרת האיסלם: הגנה על האיסלמופוביה/ יוסי גורביץ
יום ו', 17/10/2008 שעה 18:44
ב-‏12 בספטמבר 2006 נשא האפיפיור בנדיקטוס ה-‏16 נאום באוניברסיטת רגנסבורג ובו ציטט את הקיסר הביזנטי מנואל השני שהעיר בשעתו ''הראו לי מה חידש מוחמד ותמצאו רק דברי רשע וחוסר אנושיות, כדוגמת הוראתו להפיץ את האמונה לה הטיף בדרך החרב''. ראש הכנסיה הקופטית, האפיפיור שנודה השלישי, מיהר לגנות את דברי עמיתו ואמר ל''אל-אהראם'' המצרי ש”הוא לא שמע את הערותיו של בנדיקטוס”, אבל ”כל הערה שפוגעת באיסלם או במוסלמים מנוגדות לנצרות”. הטענה הזו מפוקפקת תיאולוגית, אבל אפשר להבין את שנודה: הוא חושש מפוגרום. הנסיון מורה שהחשש שלו מוצדק. ראש הכנסיה היוונית-קתולית בישראל ובשטחים חזר על אותה עמדה, מאותה סיבה ככל הנראה. מאמר אורח של יוסי גורביץ שלמרבה הצער - לדעתי, לפחות - קולע לנקודות הנכונות גם שנתיים לאחר פרסומו הראשון.







משמעות ראשונה למילה ”פוביה”: פחד.


זה היה ביוני או יולי, 1991; חודש וחצי עד חודשיים לפני השחרור שלי. מיכל מהחטיבה התקשרה ברבע לשתיים בבוקר. בחורה צחקנית, בדרך כלל. הפעם הקול שלה היה רובוטי, קצת מדאיג. היא הכתיבה לי ידיעה ליומן המבצעים.

היתה בחורה בחאן יונס – אינני זוכר את השם – שהיתה בת 17 ושסירבה ללכת עם רעלה. זה לא מצא חן בעיני המיליציות המקומיות. כמה מהם קפצו לביקור. אבא שלה ניסה להגן עליה; אולי גם הוא היה ליברל, במונחי חאן יונס. קודם הם הרגו אותו. אחר כך הם התחילו לעבוד עליה.

קרירטורות מוחמד, כפי שפורסמו בעיתון דני. העלבון האסלאמי מקנה את הזכות לרצוח את המבקרים (מקור תמונה 1).

מיכל הכתיבה לי שורה של פציעות. רשימה של אברים שנכרתו, חלקם פנימיים. היא לא שרדה. אולי טוב שכך. מיכל דיברה בקול רובוטי ואני לא הערתי הערות או שאלתי שאלות. רשמתי. סיימתי לרשום. העתקתי ליומן המבצעים. הלכתי לשירותים. הקאתי. הערתי את הקמב”צ ואמרתי לו שיחליף אותי.

אילו הייתי פוגש את החלאות הללו, ויודע בוודאות שהם הם האחראים, הייתי הורג אותם. ללא מחשבה שניה או נקיפות מצפון. זה לא קרה, כמובן, ועד כמה שאני יודע הם עכשיו בתפקיד בכיר כלשהו בחמאס.









משמעות שניה למילה ”פוביה”: שנאה, סלידה, דחיה, תיעוב.

מרבים לדבר על איסלמופוביה לאחרונה. הערות לא מחמיאות על האיסלם הן ”איסלמופוביות”. הטענה היא שמדובר בסוג של גזענות, כמו אנטישמיות. הטענה הזו היא שקרית, ולא רק בגלל שהמוסלמים המתלוננים על איסלמופוביה הם בדרך כלל גם אנטישמים, ומתייחסים במושג כדי לכסות על כך.

חשוב לדייק: אנחנו מדברים על איסלמופוביה, פחד מן האיסלם ותיעובו, ולא על מוסלמופוביה, פחד ותיעוב של מוסלמים. לא כל מוסלמי מסכים עם עקרונות הרצח והשנאה שמבליט האיסלם המודרני, אם כי הנסיון מראה שרבים מן המוסלמים – במיוחד אלו החיים במערב – אכן אימצו אותם.

ניקח את המדינה המערבית הסובלנית ביותר, בריטניה. 40% מן המוסלמים בבריטניה, למשל, אמרו שהם תומכים בהחלת חוקי השריעה בבריטניה; 20% הביעו סימפטיה למבצעי הפיגועים של ה-‏7 ביולי; בסקר אחר, 13% הגדירו אותם כמרטירים. 47% אמרו כי אילו היו פלסטינים, היו תומכים בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראלים. סקר אחר מצא ש-‏81% מן המוסלמים בבריטניה רואים עצמם קודם כל מוסלמים ורק אחר כך בריטים. סקר שערכה אגודת הסטודנטים המוסלמית מצא ש-‏27% מהם חשו קונפליקט בין נאמנותם לאומה המוסלמית ובין נאמנותם לבריטניה.

ואלו דברים שנאמרו למקור זר; מה הם אומרים בינם לבין עצמם, כשאין מאזין, אפשר רק לשער.

לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים הם מוסלמים – והם נהנים מתמיכה עממית רחבה בקרב מוסלמי העולם. המיתוס המקובל אומר שהטרור נובע מעוני. הגיע הזמן לשחוט את הפרה האדומה הזו: כמעט כל המחבלים המתאבדים הם בעלי תארים, שהכנסתם עולה עשרות מונים על זו של הפלאח הממוצע בפקיסטן או בפלסטין. למעשה, ככל שעולה השכלתו והכנסתו של מוסלמי אדוק, כך גדל יותר הסיכוי שהוא יתמוך בטרור או ישתתף בו בעצמו. הדוגמא הקלאסית, כמובן, היא בן לאדן.

העולם המערבי הכיר כבר גל טרור שמשתתפיו היו בעלי נתונים אישיים דומים: האנרכיזם של סוף המאה ה-‏19 ותחילת המאה ה-‏20. ההבדל הקריטי הוא שהאנרכיסטים לא נהנו מתמיכה עממית רחבה – ושמעייניהם היו נתונים לשיפור העולם הזה, לא לעולם הבא. אפשר לדבר עם אדם שמוכן לפוצץ את הפרלמנט כדי לקדם ממשלה חופשית יותר; אין על מה לדבר עם מי שחוגר חגורת נפץ כדי להרוג כמה שיותר משנואיו, וכדי לזכות בכמה שיותר משרתים בעולם שמעבר. אותו, ואת משלחיו ומסייעיו – אימאמים, מטיפי רחוב, מפיצי קלטות, כותבי פמפלטים, סייענים מכל סוג – יש להעביר מן העולם בדרך היעילה ביותר.









זה נראה מיותר, בימינו, להסביר מדוע צריך לפחד מן האיסלם. ובכל זאת, מאחר ויש מנטליות בת יענה בקרב האינטליגנציה במערב בכל הנוגע לאיסלם, אנסה בכל זאת.

תלייה על גבי מנופים באיראן. פרשנות אסלאמית קלאסית לעבירות ניאוף, למשל (מקור תמונה 2).

תפיסת העולם האיסלמית מחלקת את העולם אישית וגיאוגרפית. אישית, העולם נחלק למאמינים מוסלמים, לעובדי אלילים, ולד’ימי. המאמינים אמורים להיות, אידיאלית, נישאים על כל האחרים. את עובדי האלילים יש פשוט להרוג – אחת הסיבות לכך שהסכסוך בהודו מדמם כל כך – ואילו את הד’ימי, בני ”דתות הספר“ האחרות, יש להשפיל ולגבות מהם מס מיוחד.

גיאוגרפית, מחולק העולם ל”דאר אל איסלם”, בית האיסלם, ו”דאר אל חרב”, בית החרב. דאר אל איסלם הם כל אותם שטחים שכבש האיסלם; דאר אל חרב הוא אותם שטחים שטרם הספיק להביא תחת חסותו, אשר על כן מותרת בהם האלימות. בניגוד למקובל לחשוב, המילה ”איסלם“ אין משמעה ”שלום”, אלא ”כניעה”, כניעה לרצון האל, כפי שהובע על ידי מוחמד.

ניתן, ללא ספק, למצוא תפיסות דומות גם ביהדות – שבחוסר האונים שלה הפליגה בפנטזיותיה ויצרה עולם דמיון שהיה מטריד אפילו את הנאצים – ובנצרות. תפיסת ”החייל הנוצרי”, שפיתח ברנרד הקדוש עבור הטמפלרים, מטרידה ביותר: “בדם האויב שהוא שופך, הוא מטהר כאילו נשטף בדם השה”, הוא כותב על לוחמיו. אבל זו היתה המאה ה-‏12. העולם הנוצרי עבר זעזועים, רפורמציה, חילון.

היהדות והאיסלם לא עברו תהליכים אלו, המחסנים או לפחות מייצרים נוגדנים לפנאטיות דתית. על היהודים הפנאטים מופעלים מעצורים כבדים – חוק, משפט, נוהג וחשש מתגובת העולם – המונעים מהם להגשים את פנטזיות הדם שלהם. עם זאת, מדי פעם כמה מהם פורצים את המחסומים הללו, כשהם נשענים על תמיכה קהילתית. המרכז היהודי – לדעתי, מתוך תפיסה של ”בשל דרכי שלום”, כלומר מחשש לתגובת נגד אלימה – אוסר על הפעלת פסקי ההלכה הללו. דוגמא בולטת הם דבריו של הרב הראשי לצה”ל, אבי רונצקי, שהודה כי על פי עיקר ההלכה, אסור להעניק טיפול רפואי למחבל – משום שאסור להעניק טיפול רפואי ללא יהודי – אך, בשל סיבות אחרות (הצורך במידע מודיעיני, החשש מפגיעה בשבויים יהודים) יש לטפל בו.

למרכז המוסלמי אין מעצורים כאלה. השייח‘ קרדאווי, פוסק ההלכה העיקרי של האחים המוסלמים – מעין עובדיה יוסף סלפיסטי – אישר ואף עודד פיגועי התאבדות. הוא רחוק מלהיות בודד. האינסטינקט הסלפיסטי-ווהאבי בהיתקלו בהתרסה או במכשול הוא לעבור לאלימות. הרוצחים הופכים להיות קדושים, במעמדם של ברוך גולדשטיין אליבא דרב גינצבורג, או כצלבנים של ברנרד. אין כל בעיה הלכתית ברצח: לעובדי אלילים ממילא אין זכות לחיים, וד’ימי שהתקומם איבד את כל זכויותיו.

המצב חמור יותר ומגיע לידי משבר במדינות המערב. התרבות המוסלמית נתפסת כעליונה על כל תרבות אחרת. המוסלמי מחונך מגיל צעיר לראות את עצמו כאדון ואת הלא-מאמינים כד’ימי או כעבדים; התפיסה המקובלת היא שהבלתי-מאמינים הם טמאים בשל אכילת חזיר, שתיית אלכוהול או מנהגים בלתי מוסלמיים אחרים. התוצאה של מגע עם מדינה מערבית הוא, לעיתים קרובות מאד, משבר אמונה – שמוביל כמעט תמיד להקצנה דתית ולתפיסה שהמערב מצליח בשל קנוניה כלשהי כנגד המוסלמים. תחום היצוא העיקרי של מדינות האיסלם, להוציא איסלם ומהגרים, הוא תיאוריות קונספירציה.

התוצאה היא אנשים צעירים וזועמים, שאינם מצליחים להשתלב במערב משום שהם חשים עליונים עליו ואינם מוכנים לקבל את כלליו. התוצאה, לעיתים קרובות מדי, היא נסיון לשנות את סדר הדברים באמצעות אלימות רצחנית – שאם איננה מקרבת בשום צורה את הח’ליפות, לפחות פוטרת את הצעיר מהתמודדות עם עולם מכאיב מדי, ומעניקה לחייו משמעות.









הבעיה היא שזה עובד. זה עובד זמן רב מדי. העולם המוסלמי מצליח להחצין את בעיותיו אל העולם המערבי, בלי לשלם על כך מחיר, לפחות שני עשורים.

זה התחיל באיראן, ב-‏1979. הסטודנטים של חומייני הסתערו על השגרירות האמריקנית ולקחו 52 מאנשיה כבני ערובה – ויצאו מזה בלי לשלם שום מחיר. אחד הסטודנטים ההם, ראוי לציין, היה מחמוד אחמדניג’אד. רוב חבריו לא התקדמו כמוהו – המהפכה תמיד אוכלת את בניה – אבל הלקח נלמד. כמה שנים מאוחר יותר, כשנזקקה איראן לנשק במלחמתה בעיראק, חזרו האיראנים על הטריק: הם חטפו בני ערובה מערביים, קיבלו את הנשק, ולא שילמו שום מחיר. מחבל מתאבד, איש החיזבאללה, העיף את השגרירות האמריקנית בביירות; מחבל מתאבד אחר ריסק את מפקדת הנחתים בעיר. התגובה? התקפלות. נהוג להאשים את ממשל קרטר בהססנות הזו כנגד טרוריסטים מוסלמים. ממשל רייגן, כמסתבר, לא היה טוב יותר.

דם על הידיים. קריקטורה המבהירה כיצד סבורים קנאי הדת שיש לנהוג במעליבי אמונתם (מקור תמונה 3).

ב-‏1989, הקרב עבר מדאר אל איסלם לדאר אל חרב. באותה שנה, הכריז האייטולה חומייני על פאתווה הקוראת להריגתו של סופר בריטי, סלמן רושדי, בשל ספר שכתב - “פסוקי השטן“ – שנתפס כמעליב את האיסלם. ארגון המדינות המוסלמיות החרה-החזיק אחריו. רושדי ירד למחתרת. מהומות פרצו ברחבי העולם בגלל ספר שאף מוסלמי לא קרא. בין המפגינים היתה נערה סומלית צעירה, עייאן הירסי עלי; תגובתה הראשונה למשמע הידיעה על הספר האסור היתה ”ובכן, הוא חייב למות”.

ה”מועצה המוסלמית של בריטניה”, גוף מרכזי וכביכול מתון, דרשה - עוד קודם לפאתווה - שהוצאת פינגווין תשמיד את כל עותקיה, ותתחייב שלא להדפיסם עוד לעולם. ה”מועצה“ ערכה שריפת ספרים מאורגנת. ברחבי העולם, נרצחו ונפצעו מתרגמי הספר. שורה של חנויות ספרים בבריטניה וארה”ב הועלו באש. בעקבות איומים, רשתות ספרים גדולות בארה”ב הסירו את ”פסוקי השטן“ מהמדפים. חשוב לציין שלא ננקטו כל צעדי נגד יעילים: בריטניה ניתקה, זמנית, את יחסיה עם איראן. זה המחיר ששילם העולם המוסלמי על התקפה אלימה כנגד ערך יסוד של המערב.

המוסלמים למדו שהאלימות משתלמת. מאז, האיום באלימות מרחף תמיד, גם כשהאלימות עצמה חבויה מתחת לפני הקרקע. בני המערב למדו שכמו תושבי העיירה ספרינגפילד מה”סימפסונס”, ההמון המוסלמי נמצא תמיד במרחק קצר מאד מאספסוף זועם, חמוש בבקבוקי תבערה. תגובה המערבית? לימודי סובלנות וקבלת האחר. לא אילוץ המהגרים לקבל את התרבות של המקום אליו היגרו, אלא היתר להם לייבא עימם את הפיגור ושנאת האחר שפרחה במקום ממנו נמלטו.

ראינו את זה קורה שוב בפרשת הקריקטורות, ועכשיו בפרשת הקיסר מנואל. זה לא מקרה; זו טקטיקה. והגיע הזמן לאלץ את האיסלמיסטים לשלם מחיר על תוקפנותם.









עד כאן על פחד. כמה מילים על תיעוב וסלידה.

התרבות המערבית הליברלית היא יצור צעיר ורך בשנים. עד אמצע המאה ה-‏19, אתאיזם היה סיבה לגיטימית לפיטורין מתפקיד ציבורי בבריטניה וארצות הברית; ארה”ב שחררה את עבדיה רק ב-‏1865; זכות ההצבעה לנשים הובטחה רק בשנות העשרים של המאה ה-‏20; השחורים בארה”ב רכשו את זכות ההצבעה, בפועל, רק בסוף שנות השישים; שוויון בעבודה לנשים ולבני מיעוטים הובטח אף הוא באותם שנים; החל משנות השמונים, החלו נופלות חומות האפליה החוקית כנגד בעלי נטיה מינית שונה.

כל אחד מן העקרונות הללו מותקף על ידי האיסלם. בשלושה דברים האשה נקנית, אומרת ההלכה היהודית; וגם בעיני האיסלם, האשה היא רכושו של אביה או של בעלה. הלכתית, הוא רשאי למוכרה לעבדות – וראוי לציין שערב הסעודית ביטלה את העבדות, רשמית, רק ב-‏1963, ושבניג’ר, מדינה שרוב תושביה מוסלמים, העבדות עדיין חוקית – והוא רשאי להרוג אותה אם זנתה, לדעתו.

הוא רשאי – צריך, למעשה - לארגן את נישואיה. אין לה כל דעה בנושא. הזכרתי את הירסי עלי; אין זה מקרה שהאשה האמיצה הזו התקוממה, ושיחררה את עצמה, כשאולצה להנשא לגבר זר; אין זה מקרה שסרטה ”כניעה“ (כאמור, התרגום הראוי למילה ”איסלם”; ניתן לצפות בסרט כאן) עוסק בגורלן של 50% מן המתקראות מוסלמיות, שחינוך של ממש נשלל מהן וכל מסלול חייהן מייעד אותן לשיפחות מנוולת. כתגובה, נרצח במאי הסרט, תיאו ואן גוך, על ידי מוסלמי.

ניתן אף לטעון ששיעבודן של הנשים אינו פוגע רק בהן עצמן; הוא מונע את שחרורם של הגברים המוסלמים. האדון לעבדים, לעולם לא יהיה חופשי. תמיד תדאיג אותו השתקפותו בעיני העבד; תמיד יחפש דרכים חדשים להוכיח את אדנותו; תמיד יהיה כבול אל העבד.

אם המערב הגיע לשחרור מיני, האיסלם פועל במלוא המרץ בכיוון ההפוך. מנהג מקובל בארצות מוסלמיות רבות הוא מילת נשים, מונח מעודן המתאר את כריתת הדגדגן המיועד למנוע הנאה מינית. המנהג הברברי עבר עם המהגרים אל המערב, ואף שהוא מנוגד לחוק, נהוג לעבור על כך בשתיקה. רופא סומלי אף הציע לבית חולים איטלקי לערוך ”ניתוחים“ כאלו באופן רפואי ותחת הרדמה. בינתיים, ההצעה נדחתה.

סקילה אסלאמית. רצח הפך למעין שעשוע להמונים (מקור תמונה 4).

כאשר שחורים או הומוסקסואלים נרצחים במערב, האומה רועשת. אבל רצח הומוסקסואלים בשל נטייתם המינית הוא דבר שבשיגרה בקרב המוסלמים; איראן תלתה לפני כשנה זוג נערים שכל פשעם היה אהבתם. המקרה זכה לתהודה רבה יחסית, משום שתועד במצלמה נסתרת. לאחרונה, תקפו מוסלמים הומוסקסואלים באמסטרדם, ערש הסובלנות. ערב רציחתו – פרשה משונה - התגרה הפוליטיקאי ההולנדי פים פורטויאן באימאם שבא להתעמת עמו בתכנית טלוויזיה; הוא החצין את נטייתו המינית, והאימאם הסובלני-כביכול התפרץ, והחל לומר את האמת: את דעתו על פורטויאן, על הומוסקסואלים והומוסקסואליות. פורטויאן חייך, פנה אל הקהל, ואמר בפשטות ”זה מה שרציתי שתראו”.

אבל אם יש דבר המבדיל את המערב בחדות מן האיסלם, הרי זה חופש הדיעה שהוא מעניק לאזרחיו. שוב ושוב, מרושדי דרך תיאו ואן גוך עבור בפרשת הקריקטורות וכעת בפרשת הקיסר מנואל, הוכח שביקורת על האיסלם גוררת מוות או נסיונות לרצח.

אפשר, וצריך, לומר דברים רעים מאד על הכנסיה הקתולית בימי שלטונה. גם היא ניסתה לכפות אורתודוקסיה באלימות. אבל רק לעיתים נדירות ביותר, הופעלה האלימות ללא שיקול וללא דיון. לכנסיה היתה מסורת של דיון – מוגבל, אבל דיון – וזו היתה המסורת שהדליקה את הנר של הרנסנס, של תפיסת כבוד האדם; היתה זו התפיסה שאיפשרה – תוך מאבק – את הרפורמציה. התזות שמיסמר לותר לדלת הכנסיה היו הזמנה לדיון. פטרוס רמוס שבר חלק גדול מהבלי ימי הביניים, כאשר הגן בהצלחה, מול אוניברסיטת פאריס, על התזה ש”כל מה שכתב אריסטו – טעות”. זו המורשת היוונית שלנו, הלוגוס עליו דיבר בנדיקטוס.

אפשר שזו תקופה חולפת. אפשר שבעתיד יהיה איסלם אחר. אבל בעידן הנוכחי שלו, האיסלם הוא מפלצתי ומתועב. כמו היהדות האורתודוקסית, הוא מייצג עבדות, דיכוי, שנאת נשים ושנאת הומוסקסואלים – כל מה שאדם חופשי אמור לדחות, ולדחות בלי מחשבות שניות. הוא איננו ראוי לסובלנות, משום שהוא עצמו איננו מפגין סובלנות, והוא ודאי איננו ראוי להגנה. אם הצליח המערב לעקור את העריצות הדתית הנוצרית, אין סיבה להעניק לגיטימציה למקבילתה המוסלמית הגרועה ממנה; ואם האינקוויזיציה היא עדיין סמל לכל מה שהוא מפגר, קנאי וחשוך, אין כל סיבה ראויה להעניק יחס שונה לאיסלם ולמטיפיו.

אם נחזור לפרשת הקריקטורות, היו שלוש מהן שהעלו זעם קדוש. האחת הראתה את מוחמד כשמן התרבוש שלו מסתלסל פתיל פצצה בוער. האחרת הראתה אותו עומד בשערי גן עדן כשהוא צועק – ככל הנראה לעבר מחבלים מתאבדים - “עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!”. השלישית הראתה אותו מניף סיף, כשמאחוריו שתי נשים רעולות. מה בקריקטורות הללו לא היה נכון? מדוע לא הגנו עליהן? מדוע מיהר רוב הציבור הנאור להתרפס לרגליהם של אלו המייצגים את כל מה שהוא שולל?

הדרך המהירה ביותר לסיים מלחמה, אמר אורוול, היא להפסיד בה. אנחנו במלחמה. לא אנחנו הכרזנו עליה ולא אנחנו רצינו בה. סביר שהיא תכלה את רוב מאמציו, תקוותיו, עושרו ואושרו של דורנו. אבל עלינו לעמוד בה, ולנצח בה, אם אנו סבורים שהחירות ראויה למאבק.









המאמר פורסם במקור על ידי יוסי גורביץ בבלוג ''החברים של ג'ורג''' בספטמבר 2006.












[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אבי [חדש]
איפה ואיפה   יום ו', 17/10/2008 שעה 21:02 אתר אישי
תגיד, אורי,
למה על גויים אתה כותב ''אבל זו היתה המאה ה-‏12'' אבל כשאתה כותב על התנ''ך, אתה שופט את הגיבורים שלו לפי אמות מידה של היום?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אבי [חדש]
אורי קציר   יום ו', 17/10/2008 שעה 22:11
בתגובה לאיפה ואיפה
אתר אישי
אין לי מושג על מה אתה מדבר. אם האמירה שלך קשורה למאמר שלמעלה, אתה מוזמן לפרט. אגב, למקרה שלא שמת לב: לא אני כתבתי אותו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא יפה ולא איפה [חדש]
יוסי גורביץ   שבת, 18/10/2008 שעה 10:31
בתגובה לאיפה ואיפה
אתר אישי
ההבדל הוא פשוט: אין היום אף קתולי שתומך בסמעות הצלב או באינקוויזיציה. אפילו האפיפיורות התנערה מהם. אני בספק אם יש מישהו במערב שעדיין רואה את ז'ופרי מבוליון כגיבור או כדמות הראויה להערכה. השווה את זה ואת היחס לגיבורי התנ''ך הרצחניים כגון דוד או יהושע בקרב חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית - זו החיה בישראל, על כל פנים - ותראה את ההבדל. היהדות האורתודוקסית דומה הרבה יותר לאיסלם מאשר לנצרות בתפיסות העולם שלה. גם מבחינתה, המיתוס נוכח בחיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא יפה ולא איפה [חדש]
אריאל פורום   שבת, 09/10/2010 שעה 11:29
בתגובה ליוסי גורביץ
יוסי, יקירי הטוב,
אני חושב שבזכות אותו יהושוע או דוד ולא חשוב מיהו....
יש לנו את היכולת לשבת היום מול מסכי LCD ולכתוב את התגובה לפורום.
אם לא הם... כבר מזמן היו האשורים והכנענים חורצים את גורל העם העברי.
בתקופה הזאת רצחו כי לא היה אפשרות אחרת לשרוד ואין מה להשוות אותה להיום.
דבר אחרון, אתה מתעסק בקטנות, אולי זה מתוך שעמום של החיים שלך????
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הנקודה היהודית [חדש]
מהגג   שבת, 18/10/2008 שעה 22:08 אתר אישי
כבלוג שאוהב היסטוריה אני מציע לעשות קצת זום אאוט ולראות גם את התמונה הגדולה:
אם נתבונן בתוצאות של התחרות המפוקפקת לאיזה דת יש יותר דם יהודי על הידיים, הנצרות מנצחת את האיסלם ניצחון מוחץ.
בכל מאה (חוץ מהמאה ה21, שרק התחילה) היחס של המוסלמים ליהודים היה לעין ערוך טוב יותר מזה של הנוצרים.

יש מידה מסוימת של צדק בטענה של המוסלמים שהסכסוך היהודי-ערבי הוא בעיקרו טריטוריאלי שהתחיל עם הציונות.
לעומתו, הסכסוך עם הנצרות הוא תחרות תיאולוגית עמוקה יותר ולכן פחות ניתנת לפתרון או פשרה.

האנטישמיות צרובה הרבה יותר עמוק בDNA הנוצרי מאשר בזה המוסלמי. בכל מה שקשור לאנטישמיות, המוסלמים לומדים היום את מה שהנוצרים (אני מקווה) כבר הספיקו לשכוח...

אז יכול להיות שכל מה שכתבתי לא עדכני ושעכשיו הכל השתנה, אבל אני אישית לא מאמין שמהפיכות שקורות כל כך מהר הן אמיתיות.

ולמי שיש זמן וסבלנות לקרוא, הנה דבריו הרהוטים של אחד העם, שלא מתלהב מההומניות ששוטפת את אירופה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא מדוייק [חדש]
מיכאל   שבת, 18/10/2008 שעה 23:26
''רק לעיתים נדירות ביותר, הופעלה האלימות ללא שיקול וללא דיון. לכנסיה היתה מסורת של דיון...''

באמת יוסי? המסורת המסיונרית של הכנסייה רחוקה שנות אור מהתיאור שלך. תבדוק בדיוק מה עשתה הכנסייה לעמי אירופה/ מז' אירופה+אסיה/דרום אמריקה- היא אנסה ורצחה עמים שלמים. האספרציות של המוסלמים היום לא שונים בהרבה מאלו של הכנסייה בימי הבניים, האוירה החברתית השתנתה. העולם היום לא מסוגל לקבל את הפערים הקיימים בין העושר של המערב לשאר העולם. לכן, מלחמתו של האיסלם כל עוד היא מלחמתו של ''החלש בחזק'' תצליח לסחוף אחריה את ההמון הממורמר.
חילון לא יגיע במקום של עוני- מאבק כן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא מדוייק [חדש]
אורי קציר   יום א', 19/10/2008 שעה 7:25
בתגובה למיכאל
אתר אישי
אבל אין כל כל כוונה לייצר השוואה היסטוריוסופית בקשר עם כמויות הזוועות שביצעו הדתות הגדולות. זה לא יון בשאלה ''מי רצח יותר''. אין ויכוח על כך שהנצרות אחראית אף היא למיליוני קורבנות מהלך ההיסטוריה. אבל הדיון בהקשר הזה מיותר. הנצרות עברה תהליכים של חילון ומודרניזציה שהאסלאם מסתגר מפניהם ורואה בהם ניסיון דקדנטי חיצוני לערער את מהותו הפנימית ולהפוך אותה לדומה יותר לנצרות (וליהדות).

שים לב מה קרה בשלושים השנים האחרונות, מיכאל. מדינות כמו איראן, אפגניסטן, סודאן ואחרות שינו יותר ויותר את הגדרתן העצמית בהתאם לווריאציה קיצונית של האסלאם והחילו בהן משטרים הכוללים חקיקה קנאית שמקורה בשריעה. מדינות כמו סעודיה ותימן עושות זאת מקדמת דנא. מדינות הנחשבות כמודרניות, כמו מצרים ופקיסטן, מאמצות באופן רשמי חקיקה מודרנית יחסית אך אינן מצליחות להתמודד עם העובדה שבכל רחבי הטריטוריה שלהן מיושם החוק האסלאמי בפועל. בכל המדינות הללו, ללא יוצא מן הכלל, המשטר השליט מהסס לנקוט אפילו רטוריקה אנטי-פונדמנטליסטית משום שהוא חושש להיתפס כמשרתו הנרצע של המערב.

מול כל אלה הפכו מדינות נוצריות שלכנסייה הייתה בהן השפעה דתית עצומה, לכאלה המחילות מנגנוני איזונים ובלמים הממתנים את ההשפעה הזו ואף מייצרים תהליכי חילון ואיזרוח מתקדמים. דוגמאות? בבקשה: אירלנד, איטליה, פולין - ואפשר להמשיך עוד. בארה''ב, שאוכלוסייתה דתית מאוד, יש מנגנונים המווסתים ומנטרים את רמת ההשפעה של הדת בפוליטיקה. במדינות אסלאמיות זה כמעט ולא קיים.

אפשר להמשיך בכיוון הזה, אבל הרעיון כשלעצמו די ברור. בסולם ההתפתחות הבין-דתי, האסלאם מצוי הרחק מאחורי הנצרות (והיהדות). זה נכון גם בתחומים אחרים: המערב עובד כבר קרוב לארבעים שנה על הקמת מנגנונים לפירוק מנשק בלתי-קונוונציונלי; במדינות מוסלמיות המירוץ לאטום דווקא מצוי בעיצומו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא מדוייק [חדש]
מהגג   יום א', 19/10/2008 שעה 8:29
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הטענה שלך לפיה יש קשר בין חילון לאלימות דתית לא עומדת במבחן הרייך השלישי.

הבעיה שלך היא שאתה מציב לך מודל (מדינה חילונית מערבית) ומודד את הדתות לפי מידת התאמתן למודל שלך. לפי זה אין פלא שהיהדות והנצרות עומדות טוב יותר במבחן.

הנקודה היא שאלימות היא תכונה אנושית שלא מצייתת למודלים תיאורטים וקיימת גם במשטרים חילונים. גם אלימות דתית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא מדוייק [חדש]
לא חרדי, גר ליד חרדים   יום א', 19/10/2008 שעה 15:58
בתגובה למהגג
כנראה שלא התעמקת בשורשי הנאציזם.

הנאציונל-סוציאליזם נבנה במתכונת של דת - היו לו סממנים של דת, טקסים וריטואלים, הירארכיות וכוהנים בדיוק כמו בכל דת אחרת.
לא סתם היו אומרים על נאצי זה או אחר שהיה נאצי ''אדוק''. האמונה של אותם אדוקים בתורת הנאציונאל-סוציאליזם לא הייתה שונה מאמונה בכל דת אחרת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בעניין השריעה באנגליה [חדש]
אלעד יאיר   יום א', 19/10/2008 שעה 11:07
אני זוכר שהייתה כתבה מעניינת לפני כמה חודשים בעניין בנ''י טיימס:
השאלה המתבקשת, למה בדיוק הכוונה במדינת הלכה אסלאמית. לא כולם מתכוונים לאותו דבר ולא בכל המובנים זה בהכרח רע (באופן אישי, לא הייתי מקבל על עצמי אף אחד מהם).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אתון עיוורת   יום ה', 23/10/2008 שעה 11:06 אתר אישי
כשאני חושבת על היהודים האורתודוכסים היושבים בציון ועל הנוצרים הפונדמנליסטים לא נראה לי שהקבוצות האלה שונות מהמוסלמים בכל הנוגע לדיכוי הנשים ולשנאת ההומוסקסואלים. סיפורי מצעד הגאווה בירושלים כולל הדקירה - הם ביטוי לעניין. פיצוץ קליניקות להפלות בארה''ב - דוגמא נוספת. אבל ההבדל הוא שבתרבויות היהודיות/נוצריות - אותן קבוצות קיצוניות הן לא הרוב, הן חלק מקבוצה גדולה יותר שהשתחררה מהשליטה היומיומית של האמונות הדתיות הפאנטיות ובין היתר פיתחה מנגנונים חילוניים-דמוקרטיים שנותנים את הטון (בהשוואה כמובן, הכוחות הדתיים- שמרניים במערב ובמיוחד בישראל לא מפסיקים להשפיע ולפעול למשיכה לכיוון שלהם, זה נושא בפני עצמו). אצל המוסלמים כקבוצה - לדת כמו בימי הביניים שליטה, תפקיד וכוח מרכזיים עדיין מבחינה תרבותית/לאומית/פוליטית וזה משולב עם הדיכוי החברתי פוליטי כלכלי שקיים בחברות האלו. זה מן מעגל של תנאים שמתחזק את עצמו.
באירופה לצאת ''להילחם'' במוסלמים כמוסלמים - זאת לא אופציה, כי במקרה כזה זה להעיר ולתת כוח לכל השדים האפלים והשחורים של הגזענות ושנאת הזר שאירופה נלחמת בהם, בדיוק אותם כוחות שאם אנחנו מבקשים חירות זה לא הכוחות שאתה רוצה לתת להם יד. זה עובר דרך שאלות קשות - של היכן מתחילה ונגמרת הסולבנות הדתית והתרבותית. אם אני כמוסלמי מאמין שאשתי צריכה ללבוש רעלה - האם אתה כאירופאי יכול לטעון שזה דיכוי ולהוריד את הרעלה מאשתי? היינו בסרט הזה. לדעתי האירופאים בבעייה קשה. האם הדרשות של האימם הם הסתה או דרשות דת לגיטמיות? מי יקבע? מי יסתום את הפה לאימם - לאור חשיבות ערך חופש הביטוי?
גם בארץ - שכאן כביכול אנחנו במצב יותר ברור של מלחמה, הסוגיות בהקשר הזה לא פשוטות. לאור מה שכתבת - החמאס זה ארגון שיש על מה לדבר איתו? יש מקום להידברות?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גם הגרמנים [חדש]
אלי   שבת, 01/11/2008 שעה 10:26 אתר אישי
תיקח לדוגמא את חינוך וולדורף הגרמני.
המחנכים הדוגלים בשיטה זו מתייחסים אליה כאל דת ולא חורגים ימינה או שמאלה.
בהמשך הגיע הנאציזם ואת התוצאה כולם יודעים
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אלי אתה מגזים [חדש]
עודד י.   יום א', 02/11/2008 שעה 21:14
בתגובה לאלי
אשתי עוסקת בחינוך וולדורף (אנתרופוסופיה) וגם בקרב עמיתיה יש מנעד רחב מאוד בין הנושקיםלהתנהגות דתית לאלה שדוגלים בגישה רכה יותר
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הגזמה [חדש]
abram   יום ד', 20/01/2010 שעה 15:41
כמוסלמי כל מה שכתוב פה זה טעות,ותאמינו לי,אם מה שכתוב היה נכון,לא נשארתי מוסלמי ליום אחד.תהיו רציניים חברה ,הכותב הגזים.ואם כבר הכותב הגזים אז שיגיד שהיטלר היה מוסלמי .
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הגזמה [חדש]
דוני הכבאי   יום ד', 20/04/2011 שעה 2:23
בתגובה לabram
למה שנאמין לך? תביא הוכחות כמו שגורביץ' הביא. ככה מנהלים דיונים בעולם המערבי. תתרגל!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©