חלפו ארבע שנים
יום ג', 14/10/2008 שעה 3:54
לפני ארבע שנים, עם סיומו של צום יום הכיפורים, עלה ''אפלטון'' לאוויר. מאז התרגלתי כל כך לכתיבה בו ולטיפוח הכמעט-יומיומי שלו עד ששוב אין הוא יכול שלא להיות חלק מההווי הפרטי שלי, שלא לומר מהפולקלור המשפחתי. ומאחר ויש לו חלק ביומיום שלי ושל קרובי, אני משתדל לדייק בציון יום הולדתו. בעניין זה החלטתי לעשות שינוי קטן. אם בעבר נהגתי לסכם את כל שנה בהפניה למרבית המאמרים שפורסמו במהלך אותה שנה, הרי שעתה חשבתי שעדיף אם אספר קצת על מה שמכוון אותי בכתיבה, על המגבלות שאיתן אני משלים (כמו כל אדם המוסיף שנים) ועל השיח שאני מנהל עם חבר המבקש לברר נקודה בלתי-פתורה, מבחינתו, בכל הנוגע לכתיבה הזו. ארבע שנים, למעלה מארבע מאות מאמרים וקרוב למיליון כניסות לאחר אותו יום כיפורים תשס''די, אני מביא כאן עוד סיכום ביניים.










לפני ארבע שנים, מייד לאחר יום הכיפורים של 2004, עלה ''אפלטון'' לאוויר. זו הייתה התחלה מוזרה מעט, משום שכבר ידעתי טעמו של בלוג מהו. ידעתי גם שאני רוצה להפעיל בלוג שאינו חלק מקהילה המתבססת על אותה מערכת ניהול, משכפלת את עצמה במהירות ומתאפיינת בדפוסי שיח אלימים. בשנים האחרונות עברנו, ''אפלטון'' ואני, דרך ארוכה. דומה כי למעלה מארבע מאות המאמרים המצויים באתר יכולים להוות עדות מסוימת לכך, כמו גם העובדה שהתעבורה בו הולכת וגדלה עם הזמן והמודעות הגוברת והולכת לחלק מהיוזמות שעלו בו.

''כשחושבים על זה'', כתבתי באוקטובר שעבר על הבלוג הזה, ''הוא הופך להיות חלק מהקיום העצמאי שלי, כמו המשפחה והעבודה''. מה שהיה נכון אשתקד נכון גם היום. למעשה, הדבר בולט תמיד גם ביומיום. הנה דוגמה סטנדרטית: בשעה שאני מצוי בישיבה בעבודה אני משרבט לי על פיסת נייר כלשהי שעלי לזכור לעבור דרך קופת החולים כדי לקחת את המירשם לתרופה של הילדה או לעבור דרך צומת ספרים ולקנות לו את ספר האסטריקס האחרון שביקש. אבל באותם רגעים ממש אני משרבט על אותו נייר עצמו את הרעיונות המפזזים במוחי בכל הקשור למאמרים ב''אפלטון''.

אני שם לב שזה קורה כבר מספר שנים. לפני שנה וחצי, למשל, שוטטתי עם מ' ברחבי המערב התיכון של אמריקה. הרעיונות הבליחו בי אגב נהיגה במרחבים העצומים של איווה, נברסקה, מינסוטה או הדקוטות – והטריגרים להיוולדם היו שונים ומגוונים. לפעמים זה היה משהו שעלה בשיחה בינינו. לעתים היה זה בדל חדשות כמעט זניח מהמהדורה האחרונה ששודרה ברדיו. בפעמים אחרות היה זה אולי מונומנט מקרי שהופיע בצד הדרך וסיקרן אותי דיו כדי לעצור ולבדוק בדיוק מה טיבו. כשהבליח זיק כזה נהגתי לבקש ממ' שתשלוף עט ופיסת נייר ותרשום אותו בשלוש מלים לבל אשכחנו. ביקור במוזיאון על שם הסופרת לורה אינגלס ויילדר הוליד בי את הרעיון לכתוב על ייחוסה המשפחתי הענף, שמשתרע עד לוויליאם הכובש מלך אנגליה. ביקור בבית העלמין בו נקברה במנספילד, מיזורי, הביא אותי להיתקל בשורה קברים קטנים בהם טמונים ילדים קטנים שהשתייכו לאותה המשפחה, מה שהוליד את ''הפעוטים המתים של משפחת דגלאס''. פולקלור עממי שחור הזכיר לי את סיפורי הדוד רמוס והזניק בי את הדחף לכתוב אליו לכשאשוב ארצה. אנקדוטה היסטורית נשכחת הביאה אותי לכתוב על הכומר הרצחני מפיק סיטי שזמם לחסל את הנערה שהכניס להריון. והיו רעיונות למאמרים שפשוט חמקו ממני עם השנים: על ''בית קטן בערבה'', ספר שהוליד שמונה המשכים ואינספור סדרות שנכתבו על ידי סופרות שרכבו על גל ההצלחה של לורה אינגלס ויילדר; על הגישה האנושית המעניינת המאפיינת קבוצות כדורסל אמריקניות שיציבותן נשמרת לאורך עשרות שנים, דוגמת סאן אנטוניו ספרס ויוטה ג'אז; על מפלי רובי המרהיבים, הנופלים מגובה ארבעים וחמישה מטרים בבטן הר לוקאאוט שבטנסי; על פלויד קולינס, חוקר המערות מקנטאקי, שנלכד במעבר צר שעה שניסה לגלות כניסה חדשה למערכת מערות נרחבת והמאמצים להצילו עוררו תשומת-לב בינלאומית ואף שימשו כהשראה להפקת סרט קולנוע מצליח. אני מקווה שעוד אצליח לשוב אליהם מאוחר יותר.

היותו של הבלוג מעין מקביל אינטלקטואלי ליצור חי ואהוב באה לידי ביטוי גם בתחושות הנלוות לכתיבה בו. כאשר אינני מספיק לעדכן אותו בכל הרעיונות המבעבעים בי אני חש אי-נוחות, כאילו אני מזניח אותו יתר על המידה. במובן הזה הוא כבר מזמן אינו שעשוע לשעות הפנאי בלבד אלא מעין חיית מחמד שהפכה זה מכבר לחלק מחיי המשפחה.









לפני זמן מה שאל אותי חבר מדוע אינני משתמש בבלוג כבמה לניהול מאבקים פוליטיים. הוא הצביע על כך שבקרב בלוגרים וגולשים המודעים באורח כלשהו לפעילותו של ''אפלטון'' אני מצטייר לעתים קרובות באופנים הסותרים זה את זה ושבמקרים קיצוניים מסוימים (אמנם מעטים) הוטחו בי כמה גידופים לא נעימים במיוחד על עמדות שבהן כלל אינני מחזיק. הוא גם הזכיר יוזמה של בלוגר מסוים לפנות לכותבים אחרים ברשת כדי שינתקו איתי מגע משום שעמדותיי בנושאים מסוימים עוררו בו התנגדות עזה. ''אם תלך על מטרות פוליטיות ברורות הדברים יהיו הרבה יותר חדים'', אמר.


משכתי בכתפי. ''זה לא כל כך מטריד אותי'', השבתי, ''הפוליטיקה מעניינת אותי אבל אני לא מכור לפעילות פוליטית ולא מחפש כל פעם אלילים פוליטיים חדשים להשתחוות להם. מעבר לכך, אל תשכח שאנחנו מדברים פה לא רק על פוליטיקה אלא גם על הבלוגוספירה. אני מכיר את הזירה הזאת מספיק טוב כדי לדעת שזה לא ישנה בה הרבה. מי שרוצה לראות בי שמאלן קיצוני יגדף אותי ככזה. מי שמעדיף לחשוב שאני שמרן ימני יודיע לי את דעתו על הנטייה הזאת בשפה לא נקייה במיוחד. זה לא מוסיף הרבה. הצהרה על מעורבות פוליטית כלשהי לא מעניינת אותי''.

- ''אז למה אתה כותב בכלל?'' תהה, ''חשבתי שאתה רוצה להשפיע''.

- ''אני רוצה להעלות לרשת דברים שמעניינים אותי ושלרבים מהם אין כמעט כיסוי ברשת - או שיש אבל הוא משני מאוד. אני רוצה לתרום לאוצר הידע שיש שם. הוא גדול ועצום, אבל בכל זאת תמיד חסר בו משהו ואני משתדל לתרום את פיסות הפאזל הזעירות שלי. זאת גם הסיבה שאני לא רק כותב בעצמי אלא גם סורק ומפרסם סיפורים ומאמרים של אחרים''.

- ''את זה אני עוד מבין'', אמר, ''מה שאני לא מבין הוא למה אתה מגביל את עצמך רק למאמרים היסטוריים וספרותיים. הרי אין סתירה בין כתיבה אינטלקטואלית לבין כתיבה פוליטית. הן יכולות לחיות יחד בנפשו של כל כותב. תראה את החברים של ג'ורג', למשל. ליוסי גורביץ אין בעיה לכתוב גם על כפייה דתית וגם על ז'אן ד'ארק''.

- ''מאיר אריאל אמר על זה משהו פעם. הוא כתב שאדם צועק את שחסר לו. הפוליטיקה כעיסוק לא חסרה לי כרגע. אולי היה לי מספיק ממנה בעבר. אולי אני פשוט אוהב יותר את מה שאני עושה היום. לא בדקתי את זה לעומק וזה גם לא מטריד אותי במיוחד. אבל אתה מפספס כאן משהו''.

- ''מה בדיוק?''

- ''תראה, זה לא שאני לא מתייחס לנושאים פוליטיים. אני כן. אבל כמו במאמרים ההיסטוריים, אני משתדל לגעת בנקודות שאינן מדוסקסות מספיק בדעת הקהל. כשחשבתי שמרוב עיסוק בחקירות המשטרתיות סביב אהוד אולמרט הבלוגוספירה עוסקת אך ורק בהטלת רפש בו, כתבתי שצריך להעריך את פעילותו של מנהיג באופן שיהיה מנותק ככל האפשר מהאמוציות האלה. שגם לניקסון, שנאלץ להתפטר בגלל מעורבות בשחיתות פוליטית, היו נקודות זכות כמו דיפלומטיית הפינג-פונג עם סין והיוזמה להסכמי סאל''ט. חשבתי שההוראה של אולמרט להרוס את הכור הגרעיני בסוריה היא אולי הפעולה המשמעותית ביותר ומרחיקת הלכת ביותר שעשה במהלך הקדנציה הקצרה שלו, ואת זה גם כתבתי. אלה נקודות שלא תמיד פופולארי לדבר עליהם כשלמישהו יש איזו אידיאה-פיקס על רעיון או על אדם מסוים. במקרים האלה אני כותב על כך''.

- ''והפיזור הזה הוא בדיוק הסיבה שיש הרבה שמפרשים לא נכון את העמדות שלך בנושאים ציבוריים. אחר כך הם מטפסים עליך ועושים לך את המוות. אולי תעשה עם זה משהו?''


- ''ממש לא מעניין אותי אם חושבים שאני תומך באדם כזה או אחר. תשמע, אני אומר את דעתי. כשחשבתי שבפריימריז לראשות העבודה המתאים ביותר הוא דווקא פוליטיקאי לא זוהר כמו אופיר פינס, אמרתי את זה. אותו הדבר לגבי ציפי לבני, וזה היה הרבה לפני שאולמרט בכלל הרהר בכיוון של התפטרות וזמן רב לפני שהוכרז בקדימה על פריימריז. יש מי שחושב שהתפוררות מפלגת שינוי מראה שאין מקום לכוח חילוני משמעותי בפוליטיקה הישראלית. אני חושב אחרת, וגם כתבתי את זה. בינואר 2005, הרבה לפני שהחלה החקירה נגד משה קצב, חשבתי על הבחירות הבאות לנשיאות והעליתי את שמו של אלי עמיר כמועמד. כשאני רואה שנושא קריטי כמו שיטת הבחירות לכנסת אינו נדון כמעט בבלוגים אני כותב על זה ומשתדל גם לגוון קצת עם הצעות מקוריות. מה אתה רוצה שאעשה? שאכנס עם זה לאיזו מפלגה ואנסה לקדם את זה דרכה?''

- ''לא, מה פתאום. אני רק חושב שכדאי שהווליום הפוליטי הפעילות האינטרנטית שלך יהיה יותר גבוה. ואין מקום מתאים לזה יותר מאשר הבלוג שלך''.

- ''אז כאן אתה מחזיר אותנו לתחילת הוויכוח ולשאלה מדוע אני כותב בלוג. אמרתי לך כבר שאני כותב כדי לתת קצת מהידע שלי למה שיש ברשת, כולל – כשזה רלוונטי – בנושאים פוליטיים. אם מישהו רוצה להגיב על כך – יופי. אם מישהו רוצה לקשר לזה – בכלל נחמד. אין לך מושג כמה טוב זה עושה שמקשרים למאמר שלך מוויקיפדיה, שמזמינים אותך לדבר עליו ברדיו או בטלוויזיה ושאחר כך אתה רואה שחלקים ממנו מופיעים גם בעבודות של תיכוניסטים וסטודנטים. כרגע טוב לי עם זה ואין לי שום עניין להפוך את 'אפלטון' למנוף להשפעה פוליטית. יש כאלה שעושים את זה וזו זכותם המלאה. אותי מעניינים עוד כמה נושאים חוץ מעיסוק בפוליטיקה נטו''.









ארבע שנים אחרי ש''אפלטון'' יצא לדרך אני חי בשלום גם עם מגבלותיו. המגבלות האלה נגזרות אמנם גם משיקולים שמפעיל המתכנת שלו (וזה לא אני), אבל גם מאופיי שלי ומנטייתי לראות בו את האלטר-אגו שלי. אין בו את מיטב שכלולי האינטרנט ומנגנון הניהול שלו אינו מתעדכן תדיר בחידושים באופן שמתרחש, למשל, בקהילת הוורדפרס. הטקסטים בו נוטים לארכנות ולפרטנות, במידה רבה בניגוד לקליפיות המילולית המאפיינת בלוגים אחרים ומתוך ידיעה ברורה שזה עלול לעלות לי במספר המבקרים. ובכל זאת, אחרי ארבע שנים וקרוב למיליון כניסות, נראה שנמצאו כמה גולשים שהצליחו להשלים עם הפורמט הזה ואולי גם לגלות בו עניין מסוים.

ובינינו, מה צריך בלוגר יותר מזה?












[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אדם כותב את שחסר לו... [חדש]
בועז כהן   יום ג', 14/10/2008 שעה 7:29 אתר אישי
מעניין מאוד לעקוב אחר תהליך הכתיבה, מה מוליד רעיון ומה מניב השראה לטקסט כזה ולפוסט אחר. אהבתי. המסעות באמריקה עוררו בך שפעה גדולה ומבעבעת של רעיונות ושל מאמרים מוצלחים. איזה יופי!

תודה.

ואז ישבתי וחשבתי מה גורם לי לכתוב ללא תמורה לבלוג שלי.

הגעתי למסקנה שיש שתי סיבות. האחת, מיסיונריות, הרצון לחלוק חוויות רוחניות-רגשיות-אמנותיות בנוגע לספרים, מוזיקה וסרטים עם קוראיי

השניה, געגוע עצום. געגוע עז לימים שבהם היתה חניה בכל מקום בתל אביב והיו עצים ושדות וגישה חופשית אל הכינרת.
כשלא היה פה כל-כך צפוף, מזוהם, קפיטליסטי, מרושע, המוני ומנוון
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אדם כותב את שחסר לו... [חדש]
אורי קציר   יום ג', 14/10/2008 שעה 20:52
בתגובה לבועז כהן
אתר אישי
אני מסכים איתך. אתה בעצם עולה כאן על נקודה שקיימת גם אצלי ושמשום מה לא גיליתי אותה לפני שפקחת את עיני: הגעגוע. יתכן שזו נוסטלגיה בלבד, אבל מצד שני זו פרספקטיבה שמקבלים עם הגיל ושלא כל כך קיימת אצל כותבים צעירים יותר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אדם כותב את שחסר לו... [חדש]
arvandor   יום ד', 15/10/2008 שעה 15:57
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אני חושב שתמיד יש למה להתגעגע...
באוניברסיטה מתגעגעים לצבא, בצבא מתגעגעים לתיכון, בתיכון לחטיבה, בחטיבה ליסודי, וביסודי לגן הילדים. ובגן הילדים....טוב, מי בכלל זוכר...?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
יגאל חמיש   יום ג', 14/10/2008 שעה 8:53 אתר אישי
היי אורי,
אני כל כך מבין את התחושות שלך, ובוודאי לאחר ארבע שנים. בעיקר, אני מאוד מזדהה עם הרעיונות המניבים רשימות בבלוג. גם אצלי זה מתחיל מ 'פתקאות' עם שרבוטים שונים, למרות שנושאי ונשואי הכתיבה שלנו, שונים.
אני יכול לומר לך כקורא, לא ככותב, כי עולם הידע שלי הועשר בסדרי גודל למקרא הרשימות שלך.

וביננו, מה צריך קורא יותר מזה?! (וגם - מה צריך בלוגר יותר מקוראים כאלה...?!)

חג סוכות שמח ובהצלחה!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ג', 14/10/2008 שעה 20:56
בתגובה ליגאל חמיש
אתר אישי
תודה, יגאל. אגב, נראה לי שעניין הפתקאות דומה אצל כותבים רבים. אני זוכר ששמעתי את הביוגרפיה המוקלטת לילדים על יוהאן שטראוס הבן (''הדנובה הכחולה'') ושם נאמר שכיסיו היו תמיד מלאי פתקים עם תווים או סתם רעיונות מוסיקליים שצצו בראשו בזמן הארוחה או במהלך צעידה ברחוב. אני מניח שישנם רבים נוספים.

השורה התחתונה של כל זה היא שכנראה חלק מהכתיבה בבלוג כבר חרג מזמן מהבעה אישית או מתיאור תחומי עניין והפך להיות יצירה בפני עצמה. בלוגיזם יצירתי הוא סוג של הבעה שהופכת להיות אבן דרך של התרבות המודרנית. וכמו כל יצרן של טקסט תרבותי, אנו נהנים מתגובות של צרכניו. עצם התגובה בכלל מעניקה לנו את התחושה שאנו תורמים משהו. תגובה מפרגנת היא בונוס. ובאמת, לא צריך הרבה יותר מזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
בני תבורי   יום ג', 14/10/2008 שעה 9:19
חלק נכבד מהזהות הישראלית הוא הצורך לנקוט עמדה ורצוי בקול רם וברור. ישראלים מבינים בכל ואינם מפנימים את דעתם/עמדתם. אולי אחרי כל כך הרבה שנים מחוץ לבית, במקומות בהם נאלצו יהודים להחריש או למלמל לכל היותר, תובעים לעצמם ממשיכי דרכם הישראלים, את הזכות המלאה להגיב נחרצות בכל דבר ועניין. יש משהו משעשע בהתנהלות הזאת. ברצינות התהומית בה אנחנו מתייחסים לכל נושא בחדשות, ובמיוחד לעצמנו כמומחים ייחודיים לאותו נושא.

גם לי תחומי עניין רבים. אחד מהם, שמעניין ומעסיק אותי באופן מיוחד כבר שנים, היא המוסיקה, ז'אנר האמנות האהוב עלי מכל. למרבית צערי ותסכוליי אינני מוסיקאי - מעולם לא הצלחתי להתמיד בלימודי נגינה יותר מחודש על אף שמיעה מוסיקאלית טובה וחוש קצב, אך ברבות השנים ביליתי זמן איכות ארוך בהאזנה למוסיקה, בלימוד תיאורתי, בחיפוש אחר מידע הקשור למוסיקאים ויצירותיהם. כל מוסיקה, גם אם אינה נצרכת על ידי באורח קבוע, רלוונטית בעיני וזוכה להתעניינות מצידי. ההתרגשות שהיא חלק בלתי נפרד מהעיסוק התמידי בנושא, יצרה אצלי צורך אדיר לשתף בו אחרים. בני משפחה וחברים אולצו על ידי להאזין לקטעי מוסיקה והסברים מנומקים באשר להם. פעם זה היה במערכת השמע הביתית, בשנים האחרונות, ברדיו.

לפני כשתיים עשרה שנים, באורח מוזר שאינו נהיר לי עד היום, יצר עימי קשר מנכ''ל אחת מתחנות הרדיו האיזוריות שהוקמו אז. סיפרו לי עליך, הוא אמר, מעניין אותך לנסות ולהשתלב כעורך ומגיש מוסיקה ברדיו? לאחר שעברתי את המבדקים הנדרשים, החל מסע מופלא הנמשך עד היום. בתחילה היו אלה תכניות ''דרך''. מוסיקה לנהגים, מעט דיווחי תנועה, מבזקי חדשות.
בשלב בו צברתי מספיק ידע ובטחון רדיופוני, החלטתי לשלב את אהבתי למוסיקה והצורך הבלתי נשלט להפיץ את הבשורה, ולפני שבע שנים בדיוק, באוקטובר 2001, עלתה לאוויר התכנית האישית שלי, תכנית שבועית העוסקת במוסיקה הפופולארית של המאה העשרים: ג'אז, בלוז, רוק לסוגיו השונים ומוסיקת עמים. את מרבית התכניות אני עורך בעצמי, אך את חלקן עורכים מוסיקאים, חלקם ידועים ומרביתם צעירים בראשית דרכם, המוזמנים להשתתף בתכנית כאורח/עורך.

עם הזמן הסתבר לי שגם במוסיקה, כמו בכל נושא אחר, הישראלים מבינים ויודעים ואינם פוסחים על הזכות להגיב ולנקוט עמדה נחרצת. כך, מצאתי עצמי נדרש להחליט ולהודיע ברבים על החלטתי במגוון נושאים כמו: הנדריקס או קלפטון, דיפ פרפל או זפלין, ג'נטל ג'איינט או גונג, בי או הרד בופ, רוק קלאסי או אלטרנטיבי, ניל אינג או לינארד סקינארד ואין סוף למחלוקות. כל נושא חייב להיות נהיר ופתיר.
סרבתי בנימוס. באמת שלא מעניין אותי לעסוק בחסידות בהקשר של מוסיקה ובוודאי לא להקדיש זמן למריבות גם בתחום זה. אינני זקוק לשירותיהם של פרנק זאפה או קולטריין כממונים על בטחוני הלאומי, כאחראים על רווחתי הכלכלית ואף לא על השגי קבוצת הכדורגל האהובה עלי, מה שמותיר בידי את הזכות ליהנות משניהם באופן שווה וחסר פניות.

תכנית רדיו אינה בלוג. היא נמשכת שעתיים ואינה מותירה עקבות או רישומים, אלא אם האזנת לה בריל טיים. התגובות הרבות מגיעות בע''פ, בדוא''ל ובאדיבות שירות ההודעות הסלולארי. אך מה שמשותף ביני לבין בלוגרים אחרים, כך אני מניח, גם אני אינני מקבל כל תמורה כספית עבור תכנית הרדיו. היא נעשית מתוך אהבה טהורה ורצון לשתף.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ג', 14/10/2008 שעה 21:03
בתגובה לבני תבורי
אתר אישי
אני חולק איתך את אותו העניין במוסיקה. יש לי אלפי דיסקים וקבצים בבית, אבל ההשכלה המוסיקלית הפורמאלית שלי שטחית ביותר. למעשה, פעמים רבות נוצרות מנגינות במוחי, אני מחבר להן מילים ואפילו מייצר להן מקצבים, עיבודים והרמוניות - אבל אינני קורא תווים ואינני יודע כיצד להעלות את כל אלה על הכתב. התוצאה היא שכל זה ''הולך לאיבוד'', וחבל.

פעם חשבתי לקנות טייפ סטנדרטי ולהמהם לתוכו את כל זה, אבל מהר מאוד ירדתי מהרעיון. אין לי שום היכרות עם מוסקאים בברנז'ה ואני לא מבין דבר בשיווק מנגינות וטקסטים לאנשי מקצוע שיידעו להפוך את זה ליצירה מוקלטת בעלת משמעות. אני מניח שכפיצוי למדתי כל מה שאפשר על מוסיק. הקשבתי שעות לשירים מסויימים וניסיתי לפענח את העיבודים ואת מורכבותם, את ''הלבשת'' הלחן על הטקסט, את הדקויות של הביצוע הקולי או של הסולואים המוסיקליים. בקיצורף לא נכנסתי לזה. כשקראתי שהמוסיקאי ברוך פרידלנד גם הוא אינו קורא תווים, ולמרות זאת הוא אחד המלחינים המוכשרים ביותר שקמו לנו כאן, עושה את כל זה באולפן משלו, הפכתי לאחד ממוקיריו הגדולים. לא קל להיות מוסיקאי מבלי שרכשת את היסודות התיאורטיים והמעשיים הנדרשים לכך.

אגב, לעתים אני עצמי ''משחק'' בלהיות עורך מוסיקלי. אני מקליט לעצמי אוספים של שירים שיש להם מכנה משותף נושאי או אווירתי והמעבר בין השירים עצמם הוא חלק מהתפתחות לוגית כלשהי. כמו שאמרתי, סוג של פיצוי מאוחר על הרשלנות שלי בשיעורי הגיטרה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב [חדש]
אלעד יאיר   יום ג', 14/10/2008 שעה 14:20
כן ירבו וכו'.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב [חדש]
אורי קציר   יום ג', 14/10/2008 שעה 21:03
בתגובה לאלעד יאיר
אתר אישי
תודה, אלעד. תמיד כיף לשמוע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב [חדש]
איל   יום ג', 14/10/2008 שעה 15:22
אוהב לקרוא במיוחד בגלל האנושיות אתה בן אדם טוב וזה עובר
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב [חדש]
אורי קציר   יום ג', 14/10/2008 שעה 21:03
בתגובה לאיל
אתר אישי
מזמן לא קיבלתי מחמאה כזו. המון תודה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ורק שלא ייגמר [חדש]
אלימ.   יום ג', 14/10/2008 שעה 16:23
לאורי חג שמח .
אני עוקב אחר האתר רק כשנתיים . מצפה להודעת האימייל על פוסט חדש באתר ושמח להקליק על הקישור כשההודעה מגיעה ותוך כדי שואל את עצמי ועל מה הפעם ? , תמיד מעניין גם אם מדובר בנושאים שאינם קרובים לליבי. יש בכתיבה המסוגננת והאנושית את הכוח לקרב אותם אליי . בכמה פוסטים הגבתי ואין אפשרות שלא , מכיוון וזהו הרעיון החיובי שבבלוג האינטרנטי - הבעת דעה. את הפירושים הפוליטיים החברתיים אני בורר לעצמי מהפוסט עצמו ומהתגובות . ולעיתים אני פשוט נהנה , למשל הטיול המשפחתי שלך בשבת ותיאורי הטבע המקסימים.
בזמנו קראתי מדי שבוע , וכמובן להבדיל , את ''העולם הזה'' , וגם את הירחון ''מוניטין'' . כבר אז, עם כל קריאה שלהם שהוסיפו לי הנאה תרבותית ופלפול חברתי ופוליטי , היתה מתלווה בי גם הרגשת צער שבאה על חשבון הצער שאחוש אם וכאשר הם יפסיקו להופיע . עד כדי כך היתה הנאתי מהם : מה אעשה כשלא יופיעו עוד . אני נהנה מאפלטון ומבקש - רק שלא ייגמר ... תודה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ורק שלא ייגמר [חדש]
אורי קציר   יום ג', 14/10/2008 שעה 21:05
בתגובה לאלימ.
אתר אישי
''מוניטין''? ''העולם הזה''? נו, אתה מייצר עבורי אמת-מידה מכובדת מאוד, אם אפשר לומר כך. אני מקווה ש''אפלטון'' יוסיף להופיע. עלות ההפקה שלו נמוכה משל שני המגזינים שהזכרת וגם היומרות שלו אינן כשל אלה.בכל מקרה, תודה. עושה טוב לשמוע דבר כזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
חיים   יום ג', 14/10/2008 שעה 17:34
איך 4 שנים, לדעתי זה כבר 10 שנים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ג', 14/10/2008 שעה 21:07
בתגובה לחיים
אתר אישי
אני שמח שכך אתה מרגיש. האמת היא שגם אני לא מאמין שאלה רק ארבע שנים. כל שאני מקווה הוא שתמיד יבעבעו בי הרעיונות ותמיד תהיה לי האנרגיה להוסיף ולכתוב. כפי שראתי בבלוגים אחרים, בשלב מסוים הבטריה יוצאת מכלל שימוש והחבר'ה סוגרים את הבלוגים וממשיכים לעניינים אחרים. אני מקווה שזה לא יקרה לי. לפחות לא בקרוב.

ובכל מקרה, תודה. אני שמח שאתה נהנה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
נמרוד ברנע   יום ד', 15/10/2008 שעה 2:43
חוסר נקיטת העמדה הפוליטית המובהקת שלך בהחלט גורמת לאנשים לתקוף אותך שלא בצדק, אבל זה טבע האדם וצריך לדעת להשלים עם זה. נדמה לי שאתה השלמת עם זה.

בנוגע לכך שהטקסטים כאן נוטים להיות ארוכים - לי אין שום בעיה עם זה, בתור מישהו שגם נוהג לכתוב ארוך. כל עוד הטקסט מעניין לא משנה מה אורכו. הבעיה היא שרוב האנשים נוטים לכתוב על נושאים לא מעניינים או על נושאים מעניינים מזוויות לא מענייניות ואז חייבים לקצר להם את הטקסט כדי שמישהו יקרא אותו.

בנוגע לעיצוב ולטכנולוגית הוורדפרס - כאן אני חולק עליך. לדעתי אתה צריך לשדרג את האתר מבחינת וורדפרס וגם מבחינה עיצובית. אני לא חושב שזה תכלית הכל, נהפוכו, אבל להישאר עם אותו עיצוב ארבע שנים? זה כבר מוגזם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ד', 15/10/2008 שעה 8:23
בתגובה לנמרוד ברנע
אתר אישי
אז זהו, שאני נוקט עמדה פוליטית בכל מיני נושאים, אבל לא ב-כ-ל נושא. אני לא מוכן לגדף כל פוליטיקאי ששנוא על ההארדקור של הבלוגוספירה, ודומה שזה מה שמרגיז יותר מכל. דווקא מתוך היכרות מסוימת עם הפוליטיקה אני יודע שאפילו ראשי ממשלה שנויים במחלוקת, כאלה שמתקיימות נגדם חקירות בחשד לשחיתות, אינם ]פועלים אך ורק למען העשרת כיסם או גזילת כספי הציבור על ידי מקורביהם.

אבל זה יותר מכך, נמרוד, זה גם עניין של סגנון. בלוגרית מוכרת מאוד קצפה עלי פעם על שלא התגייסתי לסייע לבלוגר מסוים, מוכר ופופולארי, שהביע עמדה פוליטית כלשהי. אמרתי לה שאינני מסכים עם אותה עמדה ומכל מקום אינני קשור עם הבלוגר המקורב לה בשום קשרים המחייבים אותי לצאת להגנתו בכל נושא ועניין. מאז והלאה ספגתי ממנה כל מיני כינויי גנאי שאין לי ממש חשק לשוב ולצטט כאן. כלומר, עצם העובדה שסירבתי להיות כלי שרת של אחרים עומדת לגנותי. אני לא מקבל את הסגנון הזה ואם הדיון הפוליטי בבלוגוספירה נגוע בגועל נפש הזה, אני מעדיף להיות חלק ממנו רק במקרים יוצאי דופן בחריפותם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיצוב ועמדה פוליטית [חדש]
אורן   יום ו', 17/10/2008 שעה 13:32
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
נדמה לי שאי שינוי העיצוב ומעבר לוורדפרס דווקא משקפים עמדה פוליטית, לא? :-)

מזל טוב לארבע שנים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיצוב ועמדה פוליטית [חדש]
אורי קציר   יום ו', 17/10/2008 שעה 14:56
בתגובה לאורן
אתר אישי
את הרעיון להשתמש במימשק הזה קבלתי מאלכס מאן. הסיבה שהשתכנעתי הייתה שפשטותו יכולה להיות חסם מצוין מפני הפיתוי להעלות אינספור תמונות ובכך להפוך את הטקסט למשני. זה גם עניין של אלטרנטיבות. פרשתי מרשימות, העיצוב הבסיסי של ישראבלוג לא ממש נראה לי ואז לא היה קיים עדיין הפורמט החינמי ועתיר האפשרויות של דוגמת בלוגלי. ואחרי כמה שנים, כשאפלטון כבר היה קיים ועבד כמו שצריך, לא ראיתי מקום להעיבר את כל הטקסט לזירה אחרת. וזה כבר היה עניין של הרגל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יום הולדת שמח! [חדש]
arvandor   יום ד', 15/10/2008 שעה 16:06 אתר אישי
למשהו לא אורגאני כמו הבלוג הזה, ''עד 120'' תהיה קללה ולא ברכה, ולכן אברך את הבלוג שלך ל''עד נצח נצחים!''

אני קורא בבלוג הזה מאז שהוא קם. הגעתי אליו דרך ''האייל הקורא'', ומאז אני לא מפסיק לקרוא בו.
החלטתי גם להתחיל להגיב.

בכל מקרה, הוא העשיר אותי מאוד אינטלקטואלית, אין ספק, והוא ממלא פער ששווה לבדוק מדוע גם בעידן שלנו הוא עדיין קיים- החוסר בעיסוק באנקדוטות הקטנות האלה, ''ההיסטוריות הצדדיות'' ו''ספרות השוליים'' ששמים אליהן לב, אבל רק אתה, אורי, החלטת לשרבט אותן ב-‏3 מילים בפתק, ולשמור אותן לצורך כתיבה והתעסקות בהן.

לכן גם אני החלטתי לפתוח בלוג משלי, לחיי הפרטיים.

אבל הרי רק עד שאלכסנדר פלמינג שם לב שבצלחות הפטרי המזוהמות בפטריות, קיים מרווח מה בין הפטריות למושבות החיידקים- וכן נתגלתה האנטיביוטיקה, שמפרישות הפטריות נגד החיידקים. דורות של בקטריולוגים ראו זאת מול עיניהם, אבל רק פלמינג שם לב.
לשים לב זה כל העניין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כה לחי [חדש]
דוד מירושלים   יום ו', 17/10/2008 שעה 14:32
אורי המשך כך.
מאז גיליתי את הבלוג שלך לפני כ 3 חודשים אינני מפסיק לנבור בו ולגלות עולם ומלואו.
ולא כל הבלוגים חייבים להיות פוליטיים, פוליטיים יש מספיק.
ברכת חזק וברוך מירושלם!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
Naatz   יום ו', 17/10/2008 שעה 23:27
אחד הדברים שדווקא יותר מושכים לקריאה בבלוג שלך הוא נקודת המבט שלך, והדברים בהם אתה בוחר להמתקד כשאחרים מתעלמים מהם לחלוטין (ע''ע אולמרט). אם אני רוצה לדבר על פוליטיקה בישראל (או אפילו בכל מקום אחר!) אני יכולה לעצור מישהו ברחוב. את מה שאני קוראת אצלך אף אחד אחר בסביבתי לא יכול לספר לי, ועל כך תודתי לך. :)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אבי גולן   יום ג', 21/10/2008 שעה 11:10 אתר אישי
אני חושב שכתיבת בלוג היא גם מסע כשהוא א עצמך באיזשהוא מקום.
אחד היתרונות בכתיבת בלוג במקום יומן מסע במחברת קטנה הוא שאת המחברת שוכחים מהר מאוד ובטח לא לוקחים אותה לטיול הבא
ואילו הבלוג - בגלל שהוא זמין מכל מקום - גם כשאני בטיול אחר - אני יכול לראות מה עבר עלי בטיול הקודם - לראות את ההתפתחות שלי ולהחכים לגבי מה עובר עלי כעת.
זה ממש מעין מסע פנימי עצמי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©