הלצה תפלה: כמה הערות על הומור הפיגועים
יום ג', 08/07/2008 שעה 14:19
לאחר פיגוע הטרקטור בירושלים התהדרו כמה בלוגים במה שמוגדר על ידם כהומור שחור. אחד הכותבים העלה לאוויר סרטון מדליק על רובוטריקים. אחר השווה את השתוללות הטרקטוריסט לסצינה המפורסמת ההיא מ''גבעת חלפון אינה עונה'' בה נוסע ויקטור חסון על שופל במטרה ללכוד את יריבו סרג'יו קונסטנצה. לאחרים היה חשוב לתקוף את הורג המחבל בטענה שלכל אחד, אפילו רוצח, מגיעה הזכות לעמוד למשפט הוגן. היו שטענו שאין להם חשק לחיות במדינה בה אפשר לירות לאנשים בראשם מטווח קצר. אדר הגיבה בעצבים וכמעט יצאה מדעתה נוכח מה שפירשה כוולגריות מיותרת. כמי שקצת יצא לו לחוות פיגועים מקרוב, אני סבור שיש יותר משמץ של אמת בטענותיה. אין בי כל רצון לשמור על חיי מחבל היוצא למלחמה בחפים מפשע. וכן, הבועה המפורסמת ההיא אכן קיימת.









ב-‏11 בספטמבר 2001 רעד הגלובוס. שליחיו הקנאים של אוסאמה בן-לאדן חטפו ארבעה מטוסים, ריסקו אותם, גרמו למותם של אלפי חפים מפשע ושלחו את העולם המערבי להתמודד עם טראומת הטרור הגדולה ביותר שחווה מאז מלחמת העולם השנייה. רשתות החדשות שידרו ללא הפסקה מזירת האירוע (ככל שניתן להן להתקרב אליה), תמונות מגדלי התאומים הבוערים והקורסים נמרחו על כל עיתון עלי אדמות ואמריקה האבלה חיבקה אל גופה הגדול את הכבאים ואנשי כוחות ההצלה שסיכנו את חייהם כדי לחלץ את הניצולים המעטים שהצליחו לשרוד מתחת לגושי הבטון העצומים וחלקי המתכת הלוהטים.

באותם רגעים עצמם הבחינה תושבת אחד הרחובות הסמוכים בכמה צעירים ישראליים שהפגינו עליצות שלנוכח הנסיבות נראתה – אם לנסח זאת בעדינות מכסימלית – מוזרה משהו. הם צילמו את גורדי השחקים הבוערים, התלוצצו על ההיסטריה ההמונית שפקדה את האמריקאים המבוהלים והתנהגו באופן שרמז שכל האירוע הססגוני הזה דווקא הפך את היום הזה עבורם לחתיכת כיף אחת גדולה. האמריקאית הנרעשת, כנראה מרובעת כמו רוב בני ארצה, לא הבינה חוכמות. לשיטתה, מי שמפגין שמחה על מגה-פיגוע מהסוג הזה הוא חשוד מיידי. היא דיווחה על כך למי שצריך ובתוך זמן קצר הגיעו אנשי האף.בי.איי ועצרו את החבורה המשעשעת. בדיעבד התברר כי מדובר גם בישראלים שעבדו בישראל באופן בלתי-חוקי ופרקליטיהם ניסו להסיט את הדיון דווקא לכיוון הזה, שנתפס בעין תקשורתית אז כקל יותר להתמודדות. למרות ששוחררו זמן מה לאחר מכן, היה ברור שהם מילאו היטב את תפקיד הישראלי המכוער; למעשה, הם הרחיבו את גבולות הדימוי המחורבן הזה באופן חסר תקדים.

אדם נופל אל מותו מבנייני התאומים הבוערים. היו כאלה שזה הצחיק אותם (מקור תמונה 1).









נזכרתי באירוע הזה כשקראתי את מריבת הרשת שהתגלעה הפעם על רקע כמה פוסטים שהתהדרו בהומור שחור על רקע פיגוע הטרקטור בירושלים. אחד העלה סרטון הומוריסטי על רובוטריקים. אחר השווה את השתוללות הטרקטוריסט למסע השופל המפורסם של ויקטור חסון ב''גבעת חלפון אינה עונה''. לאחרים היה חשוב לגנות את החייל שירה למוות במחבל בטענה שלכל אחד, אפילו רוצח, מגיעה הזכות לעמוד למשפט הוגן. היו אף כאלה שטענו שבמדינה כזו, בה אפשר לירות לאנשים בראשם מטווח קצר, אין להם חשק לחיות. אדר, ירושלמית בהווה, הגיבה בעצבים בלתי מסותרים ושלחה את הציניקנים והלגלגנים למיניהם לעשות כל מיני דברים שלא כאן המקום להתייחס לפרטיהם.

אני מסכים איתה.









הנימוק אולי ברור מאליו לחלק מכם, אבל ברשותכם אאריך מעט בהסבר. מוות הוא עניין אכזרי. אין בו הנאה. אין בו סיפוק. אפילו אותם מתאבדים המבצעים ביודעין פשעי מלחמה, אותם שטופי מוח ההולכים אל החידלון בעיניים פקוחות ומפעילים חגורות נפץ על גופם במטרה לשלוח מספר רב ככל האפשר של יהודים לגהינום, אינם נהנים מזה. יש להם נימוקים טובים (בעיני עצמם) לכך, לרבות אורגיה שמימית עם בתולות חסודות והבטחה שקיבלו לתמיכה כספית של ארגוני הצדקה החמאסיים במשפחה השכולה – אבל הנאה מהעסק כשלעצמו אין שם. קל וחומר שהדבר נכון מצידה האחר של המשוואה; למשל, כאשר מדובר בצפייה חסרת אונים באותן גופות מחוצות ומשוסעות של נשים וילדים שנפלו קורבן לתעלוליו של שאהיד שהתחרפנה עליו דעתו.

אני יודע את זה כי הייתי ירושלמי במשך אי-אלו שנים ובתוקף ירושלמיותי ועבודתי העיתונאית דאז הפכו האוטובוסים המתפוצצים הללו לחלק משיגרת החיים העצובה שלי. עד היום צרוב בי אותו צלצול טלפון שהקפיץ אותי מהמיטה בבוקר ה-‏21 באוגוסט 1995. מ' התעוררה אף היא, אבל ידי הגיעה ראשונה אל האפרכסת. ואז בקע משם קולה המבוהל של אמה של מ' ששאלה אם אנחנו בסדר וכשנענתה בחיוב הצליחה לפלוט כמה מלים על כך שאמרו עכשיו ברדיו שהיה פיגוע באוטובוס ברמות אשכול.

גרנו אז בדירה קטנה ודחוסה בגבעה הצרפתית, מרחק יריקה מרמות אשכול. בלי לשאול מילה היה ברור לי שהפיגוע הזה הוא בתחום הכיסוי שלי. טרוט עיניים ועדיין מטושטש והלום שינה תפסתי מכנסי טרנינג ואיזו חולצה קרועה שהייתה זרוקה על הרצפה, נכנסתי לסנדלים תוך כדי ריצה ותוך פחות מחמש דקות הייתי באתר הפיגוע.

האוטובוס לא היה בדיוק מחזה נעים לעיניים. השלד המפוחם עמד שם, סמוך לבית הספר התיכון רנה קסין. האמבולנסים פינו במהירות ובקול צפירה עולה ויורד את הפצועים להדסה, לשערי צדק ולביקור חולים. כמה צרורות מאורכים בצד העידו על כך שלפיגוע הזה היו גם קורבנות בנפש. המזעזע ביותר היה דווקא משטח האספלט של הכביש. הוא היה זרוע בקרעי בשר קטנטנים, ספוגי דם. היו שם מאות כאלה, אולי אלפים. שרידים זעירים של בני אדם, חלקם כרותי איברים. עוד מעט יבואו אנשי ''חסד של אמת'' ויאספו את השרידים הללו אל תוך שקים מיוחדים. בין חלקי האיברים הפזורים אפשר היה לראות שברי מתכת, גומי, פלסטיק וזכוכית – שרידים מנופצים של האוטובוס ושל החפצים שהיו בו. בצד עמדו אנשים, חלקם ניצולי הפיצוץ ואחרים עוברי אורח, ומיררו בבכי. בשעת הבוקר המוקדמת הזו אפילו העיר הזו, למודת הרציחות והסבל, הייתה עדיין בהלם מוחלט.

מאחורי כל גופה, כל נכה, כל יתומה, כל אלמן, עומדים חיים שלמים. לא רק שלו, גם של רבים אחרים. בשעות הקשות האלה יכולתי רק להתנחם בכך שלא נפלה בחלקי מנת הייסורים שלהם. ועדיין, בערב אצטרך לעשות את אחת המלאכות הקשות ביותר שאפשר להטיל על עיתונאי: ליצור קשר עם בני משפחות ועם חבריו של כל קורבן ולדלות ממנו כמה פרטים על המת. משהו שיאפשר לספר עליו בעיתוני המחר מעט יותר משמו ומגילו הכרונולוגי. היכן למד, מה היו תחביביו, באיזה תפקיד שירת בצבא, במה עבד, האם היו לו הישגים מיוחדים. ואם אפשר, אם זה לא ממש מטריח, אולי אפשר לקבל תמונה שלו. אני לא מציע אף לגרועים שבמכרי לעבור את החוויה הזו. לדפוק בדלת שמאחוריה בוקעות צעקות האימים של אלה שלמדו עכשיו על מות יקירם, לראות נשים מורטות בייאוש את שערן וגברים מטיחים בזעם את ראשם בקיר. להרגיש כמו איזה חרא שבא להטריד אנשים בשעה הקשה ביותר בחייהם, שעה שבה הם צריכים להתכנס בכאבם ולבקש נחמה ולא להיתקל באיזה כתב חטטן שהיום מחפש מידע ומחר לא יזכור שום תו בפרצוף המת שאותו הדביק בין עמודי החדשות.

זה לא היה הפיגוע היחיד שאותו ראיתי מקרוב. היה את פיגוע ההתאבדות של דצמבר 1995 בחניון בניני האומה, שלמרבה המזל נהרג בו המחבל לבדו. ואת הפיגוע בקו 18, גם הוא ליד בניני האומה. עשרים ושישה איש נספו בו. ושבוע לאחר מכן עוד פיגוע בקו 18 האומלל, הפעם ברחוב יפו, מרחק שלושים שניות הליכה מהירה מהמערכת. תשעה עשר איש נרצחו בפיגוע הזה. בתי העלמין מלאו אנשים בוכים. בתי המגורים כוסו במודעות אבל. ילדים נאלצו לחזות בגופות הוריהם המורדות אלי קבר. כל העיר חיה בתחושה עמומה שהפיגוע הבא נמצא מעבר לסיבוב. שאנחנו על סף חוסר האונים. ששום הצלחה של השב''כ בעצירתה או בחיסולה של חוליה כלשהי אינה מסירה באמת איום כלשהו כי תמיד יימצא מישהו שיעקוף את המחסומים ויתפוצץ באיזה אוטובוס, סופרמרקט או מדרחוב.

הפיגוע בקו 26. שלד אוטובוס מרוסק ומפויח וקרעי בשר מדממים על הכביש (מקור תמונה 2).

(לו היו בלוגרים מסוימים פעילים אז בזירה האינטרנטית אולי היו מעלים איזה קישור לסרטון מדליק ביוטיוב העוסק במתים הקמים לתחייה - מומיות, פרנקנשטיין, שודדי הקאריבים, באמת לא חסרות דוגמאות כאלה - או מביאים איזה וויץ חמוד שמעלה באוב את דמותו החיננית של קיאנו ריבס המנסה למנוע פיצוץ אוטובוס דוהר ב''ספיד''. חמוד כזה. אוטובוסים, פיצוצים, אתם יודעים. הכול הולך. )

הנימוק שעם טרגדיות ניתן להתמודד באמצעות הומור – כולל הומור שחור – אינו יכול לגונן על הטעם הגרוע (ויש שיאמרו חוסר הטעם בכלל) שמשאיר ההומור המטופש הזה. הרי משמיעיו לא יחושו בנוח להשמיע את ההגיגים המופלאים הללו במגאפון שיועמד בשכונה בה בוצע הפיגוע. הם יחששו, ובצדק רב, מתגובה רגשית קיצונית בעקבות הפגיעה המכוונת הזו. מדוע הם חשים בנוח לעשות זאת מאחורי המחסה המגונן של הווירטואליה? האם אז הופכות מילותיהם להיות פוגעניות פחות? האם אז הופכת הגחכת הנרצחים למשעשעת יותר?









הנה קביעה שלצערי אני נאלץ לחיות איתה יום יום: הז'אנר המילולי השולט כיום בחברה הישראלית הוא הדאחקה. בהגדרה, דאחקה היא היכולת למצוא את הצד הנלעג בכל דבר. כל דבר. כל דבר. שוב: כל דבר. כולל מוות. העיתוי אינו משנה. בעצם, רצוי שזה יהיה מיידי. כל המקדים הרי זה משובח. יותר חשוב להצחיק את החבר'ה מאשר לומר משהו בעל משמעות. מין רצון מאוחר להתיילד ולהפוך לליצן הכיתתי, למצחיק שבחבורה. שהרי סביב המצחיקנים תמיד מצטופף קהל הצופים המגחך. והרבה צופים – או מאזינים או גולשים, מה זה משנה בכלל – משמעותם רייטינג גבוה.

יש כאלה הרואים בכך מעשה חינני. אחרים רואים בכך אקט חתרני המקיים את הכלל שאין פרות קדושות. בכלל, חתרנות כבר הפכה אצלנו מזמן למשהו אופנתי. מי שאינו חתרני אינו אִין. מי שמבקש לשמור על טעם טוב, קורטוב רגישות ונימה רצינית נחשב אוטומטית לחסיד המימסד האפל, נחשד כאינטרסנט חסר בושה והוא מתויג כבשר מבשרה של איזו אליטה בזויה. הנורמה המטופשת הזו חדרה אל כל תחומי החיים שלנו. לפוליטיקה, לעיתונות, לכלכלה. לכל מקום. יותר חשוב ללעוג לאדם מאשר למתוח עליו ביקורת עניינית. בהעדר ענייניות לא נותר אלא להתכתש על הדאחקה והשלכותיה – אם הייתה מעליבה, אם נאמרה בהקשר הנכון ושאר שטויות מסוג זה. דאחקה על טרקטור שדרס למוות שתי נשים וגבר. הנה עוד מקרה לצחקק עליו.

התלוצצות היא בהחלט אקט לגיטימי. גם הרציניים שבבני האדם מעדיפים צחוק על פני עצב. אבל כמאמר קוהלת, לכל זמן ועת לכל חפץ. הגיחי-גיחי של חלק מהכותבים על האירוע גם הוא אינו בדיוק עניין שאסור על פי חוק. זה עניין של חוסר כבוד בסיסי לאחרים. שלא לדבר על העניין הפעוט של רידוד השיח הציבורי, שגם הוא מושפע מהמגמה הזו.

(מניסיון מסוים – לא אינטרנטי בהכרח - התגובה לטענות שאני משמיע היא כמעט אוטומטית, על סף הפאבלוביות. אתה, יאמרו המצחקקים בספק כעס ספק זלזול, לא תגיד לנו מתי לצחוק ומתי לבכות. מי אתה בכלל. מה אתה מחליט לנו על החיים. אלה בחירות שלנו. תפסיק לבלבל את המוח. וכן, צחוק עוזר להתגבר על הטראומה. אז תחזור לעסוק בדיכאון הפרטי שלך ותעזוב אותנו בשקט. אה, כן, ואתה גם פאשיסט. אפשר להניח שחלק גדול מהתגובות יתכנסו תחת הטיעונים הללו).

מי שמעדיף לאטום את מוחו נוכח הדברים הלו אולי כדאי שיקרא את המעשה הבא. שוב - 11 בספטמבר 2001. אותו תאריך שבו השתוללו כמה ישראלים מצחוק למראה גורדי השחקים הקורסים והאנשים הקופצים מהקומות אחוזות הלהבות אל מותם. באותו ערב נורא שודרה ה''טונייט שואו'' של ג'יי לנו, לכל הדעות אחד מהקומיקאים היותר משעשעים הפועלים באמריקה בעשורים האחרונים. היה ברור שאי-אפשר לצחוק הפעם. ההלם הכתיב התנהגות לא-הומוריסטית בעליל, כזו המשדרת כבוד ורצינות. נכון, זה לא בדיוק שם המשחק אצל לנו, אבל גם הנסיבות שבהן שודרה התוכנית לא היו, איך לומר בעדינות, שגרתיות. לנו ויתר על מונולוג הפתיחה הקבוע שלו, זרק הצידה את ההתנצחות המצחיקה והקבועה שלו עם הסייד-קיק החדש קווין יובאנקס והביא אורח אחד בלבד לראיון ועוד להקה אחת לסיום. האורח היה הסנאטור ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם ואדם הנחשב בארצות הברית כסמל להגינות אישית ופוליטית (לנו, אגב, הוא בעל השקפת עולם ליבראלית וככל הנראה מזדהה דווקא עם המפלגה הדמוקרטית). הלהקה הייתה קרוסבי, סטילס ונאש (אני לא בטוח בכך, אבל נדמה לי שהם ביצעו שם את ''למד את ילדיך''), גיבורת תרבות הנגד של שנות הששים והשבעים. למרות השוני בהשקפות העולם של האורחים – ואולי דווקא בגללו - לא נשמעה שם שום אמירה היסטרית או מתלהמת. מקיין, אדם בעל שאיפות להתמודד על הנשיאות ומי שיכול היה בקלות ללעוג ליריבו הנשיא, שמר על איפוק. קרוסבי, סטילס ונאש יכלו לבצע שיר שיבעט בעכוזו של הנשיא הבלתי-מוערך, אבל נמנעו מכך. איש גם לא העלה על דעתו לנצל את תוכנית האירוח הפופולארית ביותר באמריקה כדי להתקלס בנפגעים ולצחקק מבדיחות מטופשות על אברים קטועים ואוהדים שרופים. אֵבֵל, כמו כל תגובה חברתית אחרת, אינו בהכרח עניין קבוע. אבל דווקא בשל זמניותו, הסמוכה כל כך לאירועים שגרמו ליצירתו, צריך לנהוג בתקופתו בשיקול דעת ובכובד ראש.
_
אז הנה אדם אחד שאצלו לא הייתה הדאחקה חזות הכול. ואגב, גם דייוויד לטרמן וקונאן אוברין נהגו בצורה דומה. בימים שלאחר מכן הם לא ביצעו מעבר חד אל השטותניקיות היומיומית הרגילה אלא עשו זאת בהדרגה ובעדינות. לשיטתם של מצחיקני הרשת העבריים הטיפוסים הללו אינם יודעים כיצד להתמודד כראוי עם הטראומה. החוכמה נמצאת רק אצלנו. גם השנינות.

פאראמדיק מפנה תינוקת בוכה מזרית פיגוע הטרקטור. לא בדיוק עניין לדאחקות מיידיות (מקור תמונה 3).

''בנפול אויבך אל תשמח'' נאמר בספר משלי. זו אמירה חכמה. המוות, כאמור, אין בו שום דבר משמח. לעתים הוא הכרחי; לרוב הוא מיותר. ועכשיו היקש בסגנון קל וחומר: אם בנפול אויבינו לא ראוי לשמוח מדוע יש לקדש את הלצון דווקא בעת הרצחם של ישראלים חפים מפשע?









וישנו העניין הנוסף, שגם בו אני מוצא עצמי קרוב מאוד לעמדתה של אדר. אין בי שום רצון לגונן על זכויות האדם של מחבל שיוצא לרצוח חפים מפשע. מחבל כזה יוצא למלחמה אלא שזירת הקרב שלו אינה הבונקרים בגבעות והביצורים בעמקים אלא רחוב סואן או מרכז מסחרי הומה אדם. קורבנותיו אינם חיילים במדים המזוינים עד לשיניהם אלא סתם בני אדם – קשישים, נשים, ילדים וכל אדם אחר שבגלל איזה צירוף מקרים אומלל נמצא בסביבה. זו מלחמה שמלכתחילה רק צעד אחד פעיל בה. במלחמה, אם שכחתם, לא עמודים מול לוע רובהו של האויב ומבקשים ממנו בנימוס להניח את נשקו. במלחמה מנסים לשרוד. קל וחומר כשמדובר במלחמה בעיבורה של עיר. במצב כזה מי שמזהה את הרוצח ותוקע בו כדור מציל חיי אדם.

יש כנראה כאלה הסבורים שחיי הרוצח חשובים מחיי הנרצחים הפוטנציאליים (כלומר אלה שעדיין לא הספיק לחסל). אני מניח שאם יעלה מטורף כלשהו על גג סמוך לביתם וימטיר משם אש לכל הכיוונים במטרה לחסל כמה שיותר יצורים אנושיים המזדמנים אל טווח הירי שלו הם לא יבואו בטענות על חיסולו בידי צלף משטרתי כלשהו – או אפילו בידי אזרח מן השורה. דינו של חוסאם דווידאת, המחבל על הטרקטור, אינו צריך להיות שונה. למשמע המחאה על הפרת זכויות האדם של דוווידאת אפשר לחשוב שמדי יום יורים כאן עוברים ושבים על אנשים חפים מפשע ושחיסול טרקטוריסטים תמימים הוא עניין שגרתי ומקובל.

(הנה עוד סיפור על עוללותיה של ההתחשבות בזכותו של הרוצח להיעצר שלא באופן שיגרום לו חידלון טרמינלי. בבוקר ה-‏21 באוקטובר 1990, התעורר משנתו צ'רלי שלוש, צוער מהימ''מ, לשמע צעקות מהרחוב בשכונת בקעה בירושלים. צעיר פלסטיני חמוש בסכין השתולל ברחוב. זעקות העוברים והשבים פילחו את האוויר. עד לאותו רגע הספיק המחבל לדקור למוות את החיילת בת ה-‏19 איריס אזולאי, אחר כך רצח בדקירה נוספת את אלי אלטרץ בן ה-‏43 – ואז התייצב מולו צ'רלי שלוש, כשהוא חמוש בנשקו. שלוש קרא לו לעצור. המחבל התעלם והוסיף להתקדם לעברו בסכין שלופה. שלוש ירה לרגליו במטרה לפצוע אותו, ממש כמו שלימדו אותו. אלה היו ההוראות והוא מילא אותן כלשונן. אבל המחבל הפצוע הוסיף להתקדם, התנפל על שלוש ודקר אותו למוות. וזכויות האדם של המחבל כבר אמרתי?)

במצב בו רוצח מנסה להרבות קורבנות הפיתרון המהיר ביותר למצב – ומבחינתי גם הלגיטימי ביותר – הוא לנסות ולחסל אותו. ממש כפי שאדם שפוי בדעתו אינו יכול לבוא בטענות אל מתפללי מערת המכפלה שקמו והרגו את ברוך גולדשטיין ולא הואילו בטובם להמתין עד שירצח כמה נוספים מהם, כך אי אפשר לבוא בטענות כלפי מי שחיסל פושע בזוי שהחליט יום בהיר אחד לחסל כמה יהודים לארוחת הצהריים. האם הייתה נחה דעתם של המבקרים לו עלה בידי דווידאת לרצוח עוד אי-אלו עוברים ושבים טרם שהיה מאן דהוא משתלט עליו ומסגיר אותו לידי המשטרה?









ומילה אחרונה לסיום.הבועה ההיא, המדוברת כל כך, אכן קיימת. היא לא בהכרח בועה שמתאפיינת בניתוק גיאוגרפי; היא בראש ובראשונה בועה תודעתית. מי שמגיב על פיגועים בהומור או מוכן למות על זכותו של רוצח שלא למות מידי נפגעיו אינו מעיד אלא על כך שהוא חי בעולם שסקאלת הרגישויות בו התעקמה לחלוטין ושהאידיאות המופשטות מחליפות אצלו את המציאות העגומה ואת הצורך להתמודד עימה בכלים מעשיים. וכפי שאין בי שום סימפטיה לתהליכי ההיטפשות והקהיית החושים העוברים על החברה שלנו כך גם אין בי שום הערכה לעמדה שמביע מי שמוכן למות על זכותו של האחר לרצוח אותי.












[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
[חדש]
משה שרף   יום ג', 08/07/2008 שעה 15:46 אתר אישי
חתרנות עלאק.
פעם חשבתי שאני חתרני,ופורץ דרך ואנטי ממסד וכל החרא הזה.
ואז אני מגלה שכל החתרנים המגניבים יכולים לרדת טוב מאוד על מתנחבלים ויודונאצים,אבל לא נאה להם שבמדינת ישראל יורים ברוצח תינוקות.
אז וואלה,אני הממסד. מעכשיו אני אשן עם בובה של ליברמן במיטה (הרי לא יכול להיות מישהו שממש חושב לבד,אם אתה לא איתנו,אתה נאד פומפוזי כמו המורה שולה שדיברה על ציונות והרצל וקראנו לה שולה-מהבולה)

מה? אי אפשר לצחוק בארץ הזאת?
יאללה,מחר עושים פנייאטת גלעד שליט בכיכר רבין,ממולאת באלף סוכריות מעוצבות כמחבלים עם דם על הידיים.
מצחיק לא?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבהרה קטנה [חדש]
משה שרף   יום ג', 08/07/2008 שעה 17:40
בתגובה למשה שרף
אין לי בעיה עם דיעות. דיעות זה חשוב,גם אלה שאני מוצא סרות טעם או סתם אדיוטיות.

יש להם זכות להיות אדיוטים חסרי לב וצבועים (כמו כאן
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23228... ),ואלחם על הזכות שלהם להביע את דעתם.

אבל זה לא עושה אותם פחות אדיוטים חסרי לב או צבועים.

זה רק עושה אותם כאלה שחיים במדינה חופשית שלא תולה אנשים ברחוב רק כי הם אמרו מה שהם חושבים. וטוב שכך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הומור שחור הוא פתיחת שסתום, [חדש]
יו   יום ג', 08/07/2008 שעה 15:47
מוצא אני את בלוגך ראוי, מהנה ומפרה.

אך בנושא זה, כאחד שעבר את לבנון 1 ואת התאומים (חצי קילומטר מהבנינים עצמם), קשה לי להסכים.

הומור שחור משחרר אותנו מהרוע שבסיטואציה, מחזיר אותנו למהות החיים - הצחוק.

להזכירך שויקטור פרנקל ביחוד ופסיכולוגים רבים בכלל, מחזקים את הסברה שאנשים המשתמשים בהומור שחור או ציני, מתמדדים טוב יותר בחייהם המאוחרים, לאחר הטראומה.

מובן שישנו גבול מסוים אשר אסור עלינו לעוברו (דרך הזהב האמצעית לרמב''ם). הישראלים, שם, חצו את הגבול. לא בפומבי. היו לנו ימבה צחוקים בבירות ובבקעה, אבל לא מול המשפחות השכולות.

הומור שחור הוא מנגנון שחרור לחץ. ראה גם ב''נוטות החסד'' (הקרב על סטלינגרד וההומור השחור).

ככל שמתקרבים אנו ''לקפיצה הגדולה'', הולך הדור ונהיה ציני יותר ויותר.

ללא הומור שחור, כיצד נעבור את מלחמת העולם השלישית (אשר נמצאים אנו רק בתחילתה)?

הומור שחור הוא התמודדות, במינון והזמן הנכון.

תודה על כתיבתך, תענוג צרוף.

יו
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הומור שחור הוא פתיחת שסתום, [חדש]
אורי קציר   יום ג', 08/07/2008 שעה 16:36
בתגובה ליו
אתר אישי
אין כאן שום מילה נגד הומור, בין או הוא שחור ובין בכל צבע אחר. אין לי בעייה עם הומור וולגארי. הבעייה שלי היא רק בחוסר הטעם ובתיזמון.

ולגבי הטראומה, תרשה לי לחלוק עליך. רבים מאלה שמקבלים אינפורמציה על הפיגועים מתייחסים לכך כאילו ראו סרט. זה מוקרן בטלוויזיה, יש בזה הרבה אקשן, זה נראה די מציאותי, הם אפילו יודעים שזה באמת קורה כאן - אבל זה מתרחש רחוק מהם. לא במרחק הליכה. אחרת. לפיכך, אין כאן תחושה טראומטית. לא יותר מאשר זו שיש לך כשאתה צופה ב''שליחות קטלנית'', למשל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כתבת פה על שני דברים לא קשורים [חדש]
michaly   יום ג', 08/07/2008 שעה 17:25 אתר אישי
יש את עניין הדרכים לעצור את המחבל, שאין לי מה להגיד בנושא הזה (עמדתי: לעצור אותו בדרך המהירה, הבטוחה והיעילה ביותר) ויש את עניין ההומור, שאני לגמרי בעדו ובלוגים הם מקום שבו אנשים פרטיים מתבטאים ואין להם שום מחויבות לממלכתיות. זה לא שיעקב אילון פתח את החדשות בבדיחה.

התגובה שלך ושל אדר קיצונית מדי לטעמי, אבל שניכם לא ממש אוביקטיביים. אתם מושפעים מהעובדה שזה קרה כל כך קרוב אליכם, שעם קצת פחות מזל אלה הייתם יכולים להיות אתם.

החלק העצוב באמת בכל הסיפור הוא שגם אם היו בלוגים ב-‏96' אף אחד לא היה צוחק על הפיגועים בקו 18. החלק הטרגי הוא שפיגוע שנהרגים בו רק שלושה אנשים לא ממש נחשב פה למשהו רציני ובטח לא למשהו מזעזע למי שלא גר ברחוב הסמוך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כתבת פה על שני דברים לא קשורים [חדש]
דניאלה   יום ג', 08/07/2008 שעה 17:30
בתגובה לmichaly
בדיוק על זה הוא דיבר. על כך שאם זה לא קורה קרוב אליך את מרשה לעצמך ללעוג למתרחש שם. זה הניתוק. זאת הבועה. אם זה רחוק ממך את יכולה לצחוק על ה כאילו זה סרט או ריאליטי. אבל זה לא מבוים וזה אמיתי ומצמרר. כמה כיף לחשוב שזה לא יקרה לנו אף פעם ורק יתרחש אצל המסכנים האלה מירושלים, אה?

ואיך ידעתי שאנשים כמוך יגידו שלאנשים פרטיים הכל מותר. איזה שטויות, הרי אף אחד לא אמר שאסור. פשוט ההתבטאויות האלה מגעילות וצורמות מאוד. אני לא מבינה על מה את בדיוק מגנה כאן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כתבת פה על שני דברים לא קשורים [חדש]
michaly   יום ג', 08/07/2008 שעה 18:13
בתגובה לדניאלה
אתר אישי
בתור התחלה, אני לא מכירה אף אחד מכותבי הפוסטים המדוברים, אבל נראה לי שאת מגזימה בהנחה שמדובר בלעג. מדובר בסוג לגיטימי של התמודדות, גם אם את לא מוכנה לקבל אותה. חסר טעם? אולי, אבל עדיין לגיטימי.

מבחינתי, כאדם חרדתי למדי, הניתוק הזה והבועה הזאת הם הכרחיים, אחרת לא הייתי יכולה לחיות, ככה שהניסיון שלך לפרובוקציה הוא גם חוסר טעם בעיניי. זה לא כיף לחשוב שזה לא יקרה לנו (למרות שגם זאת הנחה לא מדויקת מבחינתך). זה הכרחי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כתבת פה על שני דברים לא קשורים [חדש]
דניאלה   יום ג', 08/07/2008 שעה 20:14
בתגובה לmichaly
מי בדיוק מתמודד? עם מה? את לא מבינה שזו סתם עוד עילה לבדיחה? שכל דבר הוא נושא לצחוק? שלפי הטיעון המופרך שלך אין בכלל בעייה גם לתקוע נאד באמצע שבעה אצל משפחה שכולה כי זה מצחיק וכי גם את הקשקוש הזה אפשר לתרץ ב''התמודדות''?

עם מה יצא לך בכלל להתמודד? הרי מבחינתך זה רק לקרוא על זה באינטרנט או בעיתון. כמעט כמו לראות שעשועון בערוץ 2. יש הישרדות, יש כוכב נולד, יש רוקדים עם כוכבים ויש פיגועים. הכאל פאן, הכל מגניב, הכל מצחיק. על איזו התמודדות את מדברת?

אלוהים ישמור, על מה את מגוננת בלהט שכזה? על אנשים שהיתומה הקטנה מהפיגוע מזכירה להם אנימציה מגיל הינקות? על כאלה שהרוצח מזכיר להם את שייקה לוי? מעניין אם תעיזי לפזר בדיחות כאלה אצל חברה קרובה שהתייתמה או משהו כזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

דניאלה, מיכלי [חדש]
אדר   יום ג', 08/07/2008 שעה 22:54 אתר אישי
קודם כל פוסט נהדר ותודה על הקישור.
דניאלה, אני שמחה שהגבת פה. הצלחת לנסח בדיוק את מה שאני ניסיתי להגיד ומרוב עצבים לא יצא לי.
אני חושבת שחל איזה בלבול בנוגע למושג ''הומור שחור''. אכן, הומור שחור עוזר להתמודד עם מצבי מצוקה. למשל, כשהייתי בבית חולים בתאילנד והייתי ממש בשיא הדיכאון צחקתי ממש הרבה על עצמי, על יתושים ועל הקדחת המטופשת שחליתי בה. וזה עוד כלום לעומת הומור שמשתמשים בו אנשים נכים, חולי נפש, יתומים, אתם יודעים, אנשים שממש סובלים וזקוקים להומור הזה כדי באמת לנתק את עצמם מהסיטואציה הנוראית שהם מתמודדים איתה ולהסתכל עליה קצת ''מבחוץ''.
אבל הקשר בין הומור מהסוג הזה לבין איזו הלצה על רובוטריקים שעה (!) אחרי פיגוע הוא רופף מאוד. קיים היום סוג של הומור שהוא פשוט סממן של ניתוק חברתי, אנושי, פוליטי. הומור מהסוג הזה פשוט מאפשר לנו להתנתק באופן אוטומטי מהצורך להישיר מבט אל מציאות שאנחנו לא רוצים להסתכל עליה, אין לנו כוח אליה, לא רוצים להתעניין בה. זה לא בא מרוע, זה בא מעצלות. אז אל תנסו לייפות את זה באיזו עלק התמודדות, לא את הסוג הזה של תגובה. רוצים לצחוק? תצחקו על דברים אחרים, תאמינו לי שיש מספיק עוולות וחולות רעות בחברה ובמדינה שדורשות תגובה. אנשים דרוסים הם לא אחת מהן.
שוב, לא אומרת שיש לאסור על דברים כאלה ואני ממש לא רוצה לצנזר אף אחד. אבל מותר גם לומר שזה לא מוצא חן בעיני.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

דניאלה, מיכלי [חדש]
michaly   יום ג', 08/07/2008 שעה 23:57
בתגובה לאדר
אתר אישי
מה שכתבת הוא נכון, אבל אנשים שצוחקים לא מתנתקים אלא כן איכשהו מתמודדים. התנתקות זה מה שאני עשיתי בהקשר של הפיגוע הזה. בתור התחלה רק שמעתי עליו בערך שלוש שעות אחרי שהוא קרה, אבל זה עוד בסדר כי לא הייתי באותו יום ליד מקור חדשות.אחרי ששמעתי לא עשיתי עם זה שום דבר. ממש שום דבר.

לדעתי מעבר לתגובה הרגשית הראשונית (של ''איך הם מעזים'') את אמורה להיות יותר מודאגת מאי התגובה שלי מאשר מהתגובה חסרת הרגישות של מי שצחק. ואגב, זה לא בא אצלי מעצלות אלא כפי שניסיתי לענות לדניאלה, מתוך דאגה ליציבותי הנפשית ומתוך החלטה מודעת לשים גבולות לכמות הדאגות שלי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

רק דבר אחד מפריע לי [חדש]
יהונתן   יום ג', 08/07/2008 שעה 23:06
אני, כירושלמי (או סתם כבן אדם) אכן מזדהה עם אדר לחלוטין וחושב שהתופעות האלו מגעילות.

אבל, דווקא ממך אורי, קשה לי לשמוע ביקורת כזו, אחרי שדובבת בנימה חצי סאטירית - חצי אירונית מחבל לא פחות נורא (http://www.aplaton.co.il/story_446) שכל השוני הוא שמאז עברו הרבה מים בנהר. דווקא בגלל פוסט מחריד כזה, הייתי מצפה שתשב בצד ולא תטיף לאחרים, למרות שגם הם הגזימו. קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

רק דבר אחד מפריע לי [חדש]
אורי קציר   יום ג', 08/07/2008 שעה 23:12
בתגובה ליהונתן
אתר אישי
יהונתן, זו אחת ההערות הכי מוזרות ששמעתי מאז פתחתי את הבלוג הזה. מונולוג קונטאר נועד להראות עד כמה בזוי מעשהו לעומת התהילה לה הוא זוכה והוא בהחלט מתחבר לעמדתי המוכרת שלפיה עיסקת החליפין, לפחות כפי שהוצגה לציבור, אינה עיסקה ראויה. קיבלתי על כך תגובות חיוביות גם מאנשים הקשורים ישירות לפיגוע נהריה. ככל הנראה לא הצלחתי להעביר אליך את המסר הזה, וחבל.

(אגב, גם הקוואזי-מונולוג ההוא לא עשה שימוש בשטויות הומוריסטיות אלא ההיפך - העצים את הזוועה. לא רובוטריקים ולא גבעת חלפון).

הפוסט הנוכחי נועד להראות בדיוק את אותה מידה של סלידה, ולא רק מהמחבל וממעשיו אלא גם מהתגובות על הפיגוע כולו, כולל התמודדות עם אלה המטיפים לזכותו לשרוד בחיים. אין שום סתירה בין שני המאמרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

רק דבר אחד מפריע לי [חדש]
יהונתן   יום ד', 09/07/2008 שעה 0:04
בתגובה לאורי קציר
(בהערת שוליים: אם זו הערה מוזרה, הרי שאני גאה להיות מוזר).

היה ברור לי לחלוטין למה כיוונת כשכתבת את מונולוג קונטאר. ואתה צודק, לרובוטריקים לא היתה מטרה כזו.

אבל, הכתיבה שלך כללה מונחים שבעיני אחרים (כמוני למשל) גרמו לבחילה עזה (כדוגמא: ''אבל אני לא נכנעתי לסחיטה הרגשית הזאת'' בהתייחס לבכי, ותסלח לי שאין לי כוח לצטט יותר מדוגמא אחת, אבל יש עוד), כי הרי מדובר פה במשהו שאנחנו מתייחסים אליו כיותר מסתם סיפור.

בעיני, שיטת הכתיבה שלך אמנם מחוכמת יותר (והמטרה שלך נעלה יותר), אבל אם אתה רוצה ''לדרג'' שיטות, בעיני זו היתה פרובוקציה מיותרת שאמנם נמצאת כמה (או הרבה) רמות מעל הרובוטריקים, אבל בהחלט באותה סקאלה של חוסר טעם משווע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

רק דבר אחד מפריע לי [חדש]
יהונתן   יום ד', 09/07/2008 שעה 0:19
בתגובה ליהונתן
וחוץ מזה, עוד דבר אחד: אני לא חושב שאתה צריך להראות מה בזוי מעשהו של קונטאר בן העוולה מול הפיכתו לגיבור, והלא ידוע לא מהיום שמי שהפך את קונטאר לגיבור מעריץ גם את היטלר, צדאם חוסיין ושאר נבלות. כך שאת הטעם הפסול בבחירת role models העולם מכיר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

רק דבר אחד מפריע לי [חדש]
אורי קציר   יום ד', 09/07/2008 שעה 7:06
בתגובה ליהונתן
אתר אישי
הפוך, יהונתן. מי שמעריץ את קונטאר רואה בו דווקא תואם צ'ה גווארה או אפילו סימון בוליבאר. לא העריץ ששואף לשליט את לאומיותו או את גזעו על שאר העולם אלא אידיאליסט ששואף לשחרר לאום נדכא משלטונו של כובש כמו-היטלריסטי. בדרך לכיבוש הזה אין מניעה להרוג כמה שיותר בני אדם מעמו של הכובש ואחת היא אם מדובר בחיילים או בילדות קטנות. קונטאר מתאים למודל הזה. הוא רואה בעצמו פרטיזן בשירות ההומאניזם החילוני. נסראללה הפך אותו לכזה משום שגם הוא מנסה לצייר את עצמו כמושיעם של הפלסטינים.

ולטעמי, היה בהחלט מקום להראות שהגיבור העממי הזה אינו בדיוק מה שהוא מתיימר להיות. אולי יש לך חוש מפותח להיסטוריה, אבל מכל הטסקטים שנתקלתי ברשת לא יכולתי אלא להבין דבר אחד: כמעט כל מי שתמך בשחרור קונטאר לא ידע בדיוק במה היה מעורב האיש הזה ועל מה מתבססת מנהיגותו. נקיטת עמדה והשתתפות בוויכוח היא כמובן עניין לגיטימי אבל בעיני היא פסולה כשהיא מתבצעת מתוך בורות מוחלטת וגרוע מזה - מתוך אי-רצון לדעת שנובע מההבנה המקננת אי-שם שכל מידע נוסף עלול להחליש את הטיעון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תרבות של בהמות [חדש]
דובי   יום ד', 09/07/2008 שעה 2:58
כל פעם מחדש , מכיוון כזה או אחר , בהקשר לפוליטיקה , ספורט , טרור וכו' מתגלה מחדש פרצופה של החברה בישראל. שנים שאלתי את עצמי איך הגענו למצב בו כבודו של אדם הפך מטרה לגיטימית לרמיסה והתשובה היחידה שמצאתי היא ''אילוף חברתי'' מתמשך שנעשה ע''י מנהיגים רודפי שררה מחד וכיבוש מתמשך מאידך. כמו כותבים אחרים אני מסכים כי התופעה המכונה ''הומור שחור'' היא התבהמות לשמה ( אגב , כשאחד מהג'מוסים אותם אני מגדל הולך לעולמו העדר נוהג אחרת יש מין שקט או תדהמה שעוברת לאחר לא מעט זמן ) . בניגוד לאחרים אני מעדיף את חברתם של ''האמריקאים שלא מבינים צחוק'' על הישראלים שהמונח כבוד הזולת זר להם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תרבות של בהמות [חדש]
אורי קציר   יום ד', 09/07/2008 שעה 7:09
בתגובה לדובי
אתר אישי
אני מסכים איתך עד גבול מסוים בלבד. אין לי בעיה עם הומור שחור. הוא דרך לא רעה להתמודד עם טרגדיות. אבל החברה הישראלית לוקה, כתמיד, בהגזמה רבתי. גם בענין הזה. במידת ההתבדחות, בתיזמון שלה ובחוסר ההבנה של הנושא שעליו מתבדחים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תרבות של בהמות [חדש]
דובי   יום ד', 09/07/2008 שעה 15:16
בתגובה לאורי קציר
גם לי אין בעיה עם הומור שחור. יש לי בעיה עם רמיסת כבודם של אנשים - אשר לעיתים מתבטאת בהומור שחור , לעיתים במתקפות מילוליות שלוחות רסן , לעיתים בהתנהלות בירוקרטית מרושעת וכו'. מכיוון שהתופעות חוזרות על עצמן שוב ושוב נידמה לי שכדאי יהייה לנסות ולהצביע על המקורות והסיבות להן. לטעמי - התנהלות שילטונית וכיבוש ממושך הם נדבכים מרכזיים בתופעה שכאמור הומור שחור הוא התבטאות אחת בלבד לתופעה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תרבות של בהמות [חדש]
ערדי   יום ד', 09/07/2008 שעה 18:39
בתגובה לדובי
אני לא בטוח שההשוואה לתגובה האמריקאית ל 9.11 מתאימה - קודם כל, גם בישראל התגובה לפיגועי ההתאבדות הראשונים היתה דומה. אחרי עשרות (מאות?) פגועים, אי אפשר לצפות לאותה תגובה בכל פעם. שנית, גם בארה''ב יש מי שמגיבים בצורה קיצונית, כמו הדוגמאות כאן, רק שבארה''ב המדיה פחות או יותר מיצגת את רוב האנשים עם נטיה קלה לשמאל - ואילו בישראל השיח במדיה שייך לקבוצה מצומצמת של כאילו-שמאל שמדברת עם עצמה. התמונה של סטאלין בראש הבלוג שפרסם את הקשקוש על ''רצח בדם קר'' מתאימה בדיוק לשיח הכאילו-שמאלי שלו (וגם העובדה שהתמונה הזו היא בעצם כזו מין דחקונת בהפוכה, מתאימה מצוין)

דוגמה אחרת, אגב, לסוג האנשים שקובעים את הטון של המדיה הישראלית היא ה''סאטירה'' של שי ודרור על אילן רמון, יום אחרי שכולנו צפינו במעבורת מתפרקת לרסיסים בשדור ישיר יחד עם אביו ניצול השואה באולפן.

מנהיגים רודפי שררה וכיבוש? נו באמתץ מנהיגים בכל העולם מטבעם רודפים שררה. האנגלים החזיקו (עדיין מחזיקים) כיבוש קצת יותר גדול ואכזר מזה הישראלי ולא הפכו בהמות. אותם אמריקאים שאתה מדבר עליהם כולם הרי צאצאי מתנחלים. הכיבוש הוא לא תרוץ לכלום (חוץ מאשר לעצלות המחשבה).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תרבות של בהמות [חדש]
דובי   יום ה', 10/07/2008 שעה 5:09
בתגובה לערדי
אכן , עצלות המחשבה היא אשר מנעה ממני להגיע למסקנה המובנת מאילה : הכל טוב במדינת היהודים התקשורת היא זו אשר עושה לנו עוול , כבוד האדם הוא הקו המנחה את נורמות ההתנהגות והשילטון ורק התקשורת- המלאה בשמאלנים מרעילי בארות - היא זו הרואה פסול בהתנהגותו של קצב , אולמרט , רמון , הירשזון , נתניהו ( ואילו רק לשם דוגמה שהרי הרשימה ארוכה מאוד) או בנורמות ההתנהגות של אפי איתם , סגן פינטו , שוטר מג''ב שזרק ערבי מג'יפ נוסע (וגם אילו קצה קצה של התופעה). אני מניח שלו טרחתי ובדקתי לעומק הדברים הייתי גם מגיע למסקנה שהתנהגות של חייל הממלא את משימותיו כחלק מכוח כיבוש מגיע הבייתה ומתנהג כמו ג'נטלמן מהמניין - רק בשכם הוא מאבד צלם אנוש ברמת גן הוא עוזר לזקנות לחצות את הכביש. ''גילי המתקדם'' והעובדה שעדיין איני סנילי לחלוטין מאפשרים לי לזכור את ישראל של טרם 67 ואת ראש הממשלה המתפטר על רקע חשבון דולרים של אישתו ... ודי לחכימא ברמיזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תרבות של בהמות [חדש]
משה   שבת, 12/07/2008 שעה 0:27
בתגובה לדובי
קצב , אולמרט , רמון , הירשזון , נתניהו - תקן אותי אם אני טועה,
קצב , אולמרט , הירשזון - העניין עדיין בחקירה, ואם החלטת להרשיע אז ציין שהינך מחזיק במשרת שופט.

רמון על פי מיטב ידיעתי לאחרונה נחשפים פרטים מתמיהים באשר לחקירתו הודאתו והרשעתו, האם לא יהיה טוב יותר להמתין לסופה של סאגה זו?

נתניהו - על פי מיטב זכרוני הוא לא הורשע מעולם או הוגש נגדו כתב אישום - האם תחזור בך?

באשר לתקשורת ולשמאל, על פי דבריך בלבד מסתבר שלא הכיבוש משחית ראה כל תיאוריך לעיל פירכות על גבי פירכות וזה שגילגלת את שמכות ''אוייבי העם'' אף שטרם הורשעו או בכלל לא נשפטו או נשפטו ולאחר מעשה מתברר כי יש יותר משמץ של אולי תיק תפור, שמא נומר הכיבוש משחית אבל רק את השמאל הפרקליטות והעיתונות? מסתבר שמכל דבריך רק אלו מחזיקים באג'נדה זו לפי כך על פי התנהגותם - הם המושחתים המובילים.

לשיטתך - אם הכיבוש היה משחית לא היית שומע על בדל מקרה והוא אכן נחשב לחריג ואין עוברים עליו לסדר היום.

שם לב בן אדם ששמי שהנהיג משפטי לינץ בכיכר השוק, עיוות דין, פרסום מכפיש, הדלפות מגמתיות ועוד מלא החופן, מערכת המשפט מושחתת מן היסוד לעמקה אורכה ורוחבה, הפרקליטות אינה נופלת מהשחיתו במשטרה ובבתי המשםט גם יחד, האם גם בזאת אשם הכבוש?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תרבות של בהמות שגיאות מקלדת [חדש]
משה   שבת, 12/07/2008 שעה 0:32
בתגובה למשה
תיקון שגיאות הקלדה מההודעה הקודמת

קצב , אולמרט , רמון , הירשזון , נתניהו - תקן אותי אם אני טועה,
קצב , אולמרט , הירשזון - העניין עדיין בחקירה, ואם החלטת להרשיע אז ציין שהינך מחזיק במשרת שופט.

רמון על פי מיטב ידיעתי לאחרונה נחשפים פרטים מתמיהים באשר לחקירתו הודאתו והרשעתו, האם לא יהיה טוב יותר להמתין לסופה של סאגה זו?

נתניהו - על פי מיטב זכרוני הוא לא הורשע מעולם או הוגש נגדו כתב אישום - האם תחזור בך?

באשר לתקשורת ולשמאל, על פי דבריך בלבד מסתבר שלא הכיבוש משחית ראה כל תיאוריך לעיל פירכות על גבי פירכות וזה שגילגלת את שמות ''אוייבי העם'' אף שטרם הורשעו או בכלל לא נשפטו או נשפטו ולאחר מעשה מתברר כי יש יותר משמץ של אולי תיק תפור, שמא נאמר הכיבוש משחית אבל רק את השמאל הפרקליטות והעיתונות? מסתבר שמכל דבריך רק אלו מחזיקים באג'נדה זו לפי כך על פי התנהגותם - הם המושחתים המובילים.

לשיטתך - אם הכיבוש היה משחית לא היית שומע על בדל מקרה פה ושם והוא אכן נחשב לחריג ואין עוברים עליו לסדר היום.

שם לב בן אדם שמי שהנהיג משפטי לינץ' בכיכר השוק, עיוות דין, פרסום מכפיש, הדלפות מגמתיות ועוד מלוא החופן, מערכת המשפט מושחתת מן היסוד לעמקה אורכה ורוחבה, הפרקליטות אינה נופלת מהשחיתות במשטרה ובבתי המשפט גם יחד, האם גם בזאת אשם הכבוש?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תרבות של בהמות [חדש]
ערדי   יום א', 20/07/2008 שעה 1:37
בתגובה לדובי
נו באמת. לא טענתי שהכל טוב בישראל ולא טענתי שהתקשורת שמאלנית (היא כן, באופן כללי, אבל בעיקר שיטחית ומונחית רייטינג). טענתי שאי אפשר לתלות את כל האשמה בכיבוש, ועובדה שלדוגמאות שהבאת יש מקבילות בכל מדינה בעולם, כובשת או לא. לא כל חיילי הכיבוש, שהם בסופו של דבר קבוצה קטנה יחסית, זורקים ערבים מג'יפים ורובם (מנסיון אישי) נשארים פחות או יותר אותם אנשים שהיו לפני הצבא, לטוב או לרע. ורבין אגב ניסה כמה וכמה דרכים כדי לצאת נקי מסיפור חשבון הדולרים, אבל נתקל ביועץ משפטי עם עמוד שדרה (למרות שודאי שהוא היה אדם ישר יותר מאולמרט או רמון. לגבי פרס, בן דורו הטרום כיבושי, אני לא ממש בטוח). אבל שמע, דמגוגיה זה קל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מביך לראות את הטעות בהתיחסות [חדש]
אלירם   יום ד', 09/07/2008 שעה 12:37 אתר אישי
לפחות בהתיחסות (החוזרת ונשנית) לפוסט בחדר 404, ניכר שלא הבנת לחלוטין את הכתוב בפוסט.
היתה שם בדיחה סרת טעם, נכון. אבל בטח ובטח שלא היתה שם התנגדות להריגת המחבל המוצדקת.

חדר 404 עוסק רבות בביקורת על שגיאות עיתונות ועריכה. הוא מציין, למשל, סמיכות של שתי כתבות שיוצרת חיבור בעל משמעות משעשעת.
במקרה הזה ההתיחסות היתה לכותרת ''המחבל היה באטרף''. אטרף הוא שמה של להקה ואפשר היה להבין כאילו המחבל היה חבר בלהקה וזו הסיבה שהשוטר ירה בו. המשך הפוסט התיחס לתיאוריה הזו והתנגד להרג של מישהו שפשעו הוא השתייכות ללהקה ההיא.
כן, נו, הומור מעוות. אני מסכים.

נראה, על פי מה שכתבת, שפשוט לא הבנת את הכתוב. זה בסדר, הרבה מגיבים שם לא הבינו. גם בעל הבלוג (שלא כתב את הפוסט הספציפי הזה) די לא אהב את הבדיחה, אבל הוא לא צנזר אותה.

לגבי הפוסט הנוסף שציינת, הבחורה רדיקלית, אבל גם היא ביקשה לבדוק אם הירי היה מוצדק. אני חושב שזה משהו שצריך וחייב להתבצע באמצעות תחקיר אחרי האירוע. אני בטוח שהגורמים הבטחוניים תחקרו את כל המעורבים ואני מקווה שהם שיבחו אותם. היא חושבת שהבדיקה צריכה להיעשות במסגרת משפטית, אני לא מסכים במקרה הזה, כמו גם כל מי שהגיב אצלה.

אבל מכאן ועד לחלקים בפוסט שלך הכורכים תמיכה במחבלים בשימוש בהומור חסר רגישות הדרך ארוכה מאד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מביך לראות את הטעות בהתיחסות [חדש]
אורי קציר   יום ד', 09/07/2008 שעה 16:22
בתגובה לאלירם
אתר אישי
אלירם, אני לא נכנס לדקויות שהיו ביסודו של כל פרסום ופרסום. אני לא מנתח תכנים ואפילו לא מתיימר להבין מה כוונתו המלאה של כל כותב. בפוסט הזה התייחסתי ספציפית דווקא לסריקה המהירה שעשתה אתר בבלו שלה. אותי הכעיס יותר מכל דווקא המשפט של אותם שכתבו שאינם רוצים לחיות במדינה בה יורים לאנשי בראשם בדם קר מטווח קצר או משהו מעין זה. האם גם כאן לא ירדתי לסוף דעתם של כותבי הטקסט הזה?

תנסה לקחת צעד אחד אחורה ולהסתכל על המכלול. אחד עוסק ברובוטריקים, שני במשחקי לשון על שמה של להקת פופ, שלישי בגבעת חלפון - וכל אלה באסוציאציות מיידיות על פיגוע. אפשר שלא להבין אחד מהם, שניים, אולי גם שלושה - אבל כמכלול התופעה כשלעצמה מטרידה מאוד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מביך לראות את הטעות בהתיחסות [חדש]
בעז   יום ד', 09/07/2008 שעה 20:53
בתגובה לאלירם
אלירם
הבחורה ה''רדיקלית'' לא ביקשה לבדוק את המקרה היא טענה שזהו רצח, הוצאה להורג וכו.
אח''כ בתגובות היא טענה טענות לא נכונות כגון שרוצחי נתן זאדה עמדו לדין ויצאו זכאים ( האמת היא שהפרקליטות הודיעה כי היא מתכוונת להעמידם לדין בגין תקיפה בנסיבות מחמירות או משהוא בסגנון אך לא עברת המתה) לאחר שהעמידו אותה על ''טעותה'' היא אמרה שצריך לבדוק את מעשה הירי אבל המשיכה לטעון שהחייל רוצח.היא לא התיחסה לטענות כי החייל נחקר במשטרה , כנראה כי העובדות הורסות לא את התאוריה.
הכל תועד בתגובות שלי אליה ובתשובותיה המתחמקות. כאשר עניתי לה כי היא מסיתה כנגדו ופעולת בדמגוגיה ובשקריות היא חסמה את התגובות לפוסט. רדיקלית עד לביקורת!!!.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צר לי מאוד [חדש]
אמיתי סנדי   יום ד', 09/07/2008 שעה 21:49 אתר אישי
אבל אני לחלוטין לא מסכים עם רוב מה שכתבת.

ניתן לפשט את הטיעון שלך למשהו שקרוב לזה:
''בעת פיגוע גובר הרגש על ההיגיון ולכן חייבים להשהות את חופש הביטוי לתקופה שתיקבע בחוק''.

גם אני חייתי ארבע שנים בירושלים באותה תקופה, ולי לא היה אוטו או טוסטוס כך שאוטובוסים היו כלי התחבורה העיקרי שלי, ופיספסתי כמה פיגועים בכמה דקות, ושמעתי את כל הסיפורים של החברים שלי על ראשים כרותים שהביטו אליהם מהמדרכה למרפסת.

כל זה לא גרם לי לשנות את דעתי, והיא שגם, ואולי דווקא, בזמנים קשים ומזעזעים, אסור לתת לרגש להשתלט על ההיגיון.
דווקא בזמנים קשים, כמו בכל זמן אחר, על הביקורת להישמע בכל עוצמתה על מה שהשלטון עושה. הרי הפיגועים האלה הם אשמת ישראל לא פחות משהם אשמת הצד השני.

אתה כותב: ''אין בי שום רצון לגונן על זכויות האדם של מחבל שיוצא לרצוח חפים מפשע. מחבל כזה יוצא למלחמה אלא שזירת הקרב שלו אינה הבונקרים בגבעות והביצורים בעמקים אלא רחוב סואן או מרכז מסחרי הומה אדם. קורבנותיו אינם חיילים במדים המזוינים עד לשיניהם אלא סתם בני אדם – קשישים, נשים, ילדים וכל אדם אחר שבגלל איזה צירוף מקרים אומלל נמצא בסביבה.''

אולי שכחת שהכיבוש הישראלי בשטחים, שנמשך כבר למעלה מארבעים שנה, משפיע לא על חיילים בצבא סדיר (שאין להם), אלא על אוכלוסיה המונה נשים, זקנים, ילדים, תינוקות, וכן, גם גברים. אבל טוב, זה לא אותו דבר. אני יודע. זה פיגוע שהורג אנשים. רק שגם מחסומים הורגים אנשים, בייחוד אם הם בדרך לבית החולים. אבל על הכיבוש מותר לצחוק. למשל כשהממשלה מאשרת עוד מאחז לא חוקי או התנחלות, וישר מתקצבת אותם פי שבעה מאשר כל אזרח ישראל בתחומי הקו הירוק.
ממש הומור משובח. על חשבונם של חיים, אמנם, אבל לא ממש בני אדם, רק ערבים, אז זה בסדר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צר לי מאוד [חדש]
אורי קציר   יום ד', 09/07/2008 שעה 22:14
בתגובה לאמיתי סנדי
אתר אישי
אמיתי, אני מניח שגם אתה לא מאמין ברצינות במה שאתה מייחס לי (או רומז ביחס לדעותי). מותר לך להפגין ציניות וסרקאזם ככל העולה על דעתך כלפי מי שאתה חולק עליו פוליטית, אבל הפוסט הזה אינו עוסק בשאלת ההצדקה המוסרית של פגיעה באזרחים, אלא במשהו שונה לגמרי. ושוב: אם לא שמת לב, אינני עוסק כאן בביקורת או בתמיכה בשלטון אלא בתופעה חברתית אחרת לגמרי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צר לי מאוד [חדש]
יוסי גורביץ   יום ה', 10/07/2008 שעה 18:31
בתגובה לאמיתי סנדי
אתר אישי
אמיתי, לא ראיתי קריאה ''להשהות את חופש הביטוי''. לא נראה לי שאורי רוצה להשליך למאסר אנשים שסובלים גם כך מבעיות חמורות בחוש הטעם. אתה רוצה לצחוק בזמן שאחרים גוססים? סבבה. זכותך. רק אל תתפלא ואל תיילל כשאחרים יקראו לך בהמה. זכותם. חובתם, בעצם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפשר לסכם את כל הדיון הזה במשפט אחד [חדש]
יואב   יום ה', 10/07/2008 שעה 12:40
Comedy is tragedy plus time.

וודי אלן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה כאן כבר ממזן [חדש]
יוסי גורביץ   יום ה', 10/07/2008 שעה 18:29 אתר אישי
כשהתפוצצה המעבורת עם אילן רמון הרשת התמלאה בבדיחות על ההתרסקות. אני יכול להבין הומור שחור כצורת התמודדות עם מצוקה.

הדבר שבאמת הדהים אותי היה ש''נקמת הטרקטור'' היתה הכותרת של מאמרו של ברנע במוסף של ''ידיעות''. אני מקווה שזו היתה הבחירה של העורכים המה-זה-קוליים של ברנע ולא שלו עצמו. אתה יודע, גל''צניקים בני 22, שלימדו אותם שכל כותרת שיש בה יותר מארבע מילים פסולה, ושכותרת צריכה להיות שנונה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה כאן כבר ממזן [חדש]
אורי קציר   יום ה', 10/07/2008 שעה 20:06
בתגובה ליוסי גורביץ
אתר אישי
האמת היא שהיה די ברור שמישהו יתן כותרת כזו. למעשה, אף תהיתי במייל לדבורית שרגל מי יהיה הראשון שיעשה זאת. מה שהפתיע אותי היה שכותרת כזו, שלפי כל כללי חוסר הטעם הייתה אמורה להופיע בעיתוני יום שני, נמרחה על פני עמוד מרכזי רק בעיתוני סוף השבוע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחלוטין לא מסכים איתך. [חדש]
SilentMike   יום ו', 11/07/2008 שעה 22:10 אתר אישי
או שמותר לצחוק על הכל או שאסור לצחוק על שום דבר. מותר לצחוק על טרור, על אסון התאומים, על השואה, על אונס, על התעללות בילדים, על קניבליזם, ועל תינוקות מתים (למעשה זה ענף שלם של בדיחות לא מצחיקות במיוחד). מותר לנסות למצוא את הקו, ולמתוח אותו הלאה. מותר אפילו לעשות תחרות של מי יספר את הבדיחה בטעם הכי רע, ולמנצח הכבוד והיקר. מי שזה לא מוצא חן בעיניו, שלא יצחק.

מה שאסור לדעתי לעשות זה מה שאתה תארת את עצמך עושה. כשאני סימסתי לחברה בדיחות בארוחת ראש השנה (או אולי סוכות) על אסון התאומים כמה ימים/שבועות אחרי שזה קרה, לא פגעתי באף-אחד. לא הלכתי לקרובי המשפחה שלהם ולעגתי להם. עיתונאים שאורבים כאוכלי נבלות נתעבים למשפחות ההרוגים ויוצרים איתם קשר ושואלים ומציקים כדי ש-''יהיה משהו לעיתון של מחר'', הם אלו שצריכים לבדוק את עצמם. מה שהורים שקולים באמת לא צריכים זה טלפונים ששואלים אם לאיציק היתה חברה ואם שרה אהבה חיות או אספה עטים נובעים. אבל זו ''העבודה'' אז זה ''בסדר''.

ג'יי לנו מלב המיינסטרים האמריקני יקבע לנו מה מותר ומה אסור? הרשתות האמריקניות שאסור להגיד בהן אפילו tits, ושאף דמות נשית חשובה לא תעשה בהן הפלה ושאסור להראות בהן כלבים מגזע מעורב הן הסטנדרט שאחרון הבלוגרים הישראלים צריך לעמוד בו? גם בארצות הברית יש בלוגרים וגם בארצות הברית רצות כבר שנים בדיחות על 9/11. לעומת זאת אני זוכר שכשלנו היתה פה טראומה לאומית בארץ ב-‏95, שבוע וחצי שלא היתה פה טלויזיה נורמלית. אני זוכר שבפיגועים הגדולים הראשונים לא היו משדרים שום דבר מצחיק כמה ימים. ואתה יודע מה קרה? יותר מדי פיגועים והרגש התקהה.

נראה לי שיש לך תפיסה קצת פשטנית של איך עובדים דברים בחו''ל ובארצות הברית בפרט. זו כבר פעם שניה שאני שם לב לתופעה הזו אצלך (הפעם הקודמת היתה בפוסט על הספורט). רוצה דוגמא? כנראה שלא אבל הנה אחת (לא קשורה ל-‏9/11) בכל אופן מספר של דייב בארי, שהוא אחד הקומיקאים הבולטים בארצות הברית בעשורים האחרונים: ''ש:איך מתחילים עם בחורות (pick up girls) בוואקו טקסס? ת:עם מטאטא ויעה''. הבדיחה מתייחסת לאסון של הכת של דייויד כורש בוואקו טקסס. אני אחסוך לך את הבדיחה על ג'פרי דאהמר ששמר את גופות קורבנותיו חתוכות לחתיכות במקפיא שלו. בכל מקרה אם אתה רוצה לראות את המקור זה הספר ''Full Guide to Guys'' של דייב בארי. אם תעז תראה את הקטע הבא של הקומיקאי האמריקני המנוח ג'ורג' קרלין העוסק בנושא אונס:

שלא תטעה. מדובר בקומיקאי מוביל שגם הופיע כאורח בתוכניות אמריקניות ברשתות המכובדות. זה לא היה אדם מנודה. הנה דוגמא (טוב. פוקס לא ממש מכובדת, אבל גם שם לא אומרים פאק):

ולסיכום, כמו שצפית, אתה באמת לא תגיד לי מתי לצחוק ומתי לבכות. אין לך את הזכות המוסרית. גם אם היית בעצמך קורבן פעולת טרור (חלקם אגב מספרים בדיחות כאלה בעצמם) לא היתה לך. הבעיה הכי גדולה בעולם היא שאנשים חושבים שהם יודעים מה נכון ומה מותר ומה אסור לאנשים אחרים. העובדה שלך לא מתאים הומור מקברי היא העסק שלך. לא רוצה לצחוק? אל תצחק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחלוטין לא מסכים איתך. [חדש]
אורי קציר   שבת, 12/07/2008 שעה 0:19
בתגובה לSilentMike
אתר אישי
מייק, אם אתה רוצה באמת להבין את מה שכתבתי אתה מוזמן לקחת נשימה ארוכה ולקרוא את כל המאמר מראשיתו ועד סופו. דומה שלא הבנת הרבה מכל זה ואתה עוסקה בהטחת האשמות על דברים שלא אמרתי. אם תקרא את הבלוג הזה קצת יותר בעיון תמצא כאן ציטוטים של דייב בארי למכביר, כולל מהספר אותו ציינת, שהוא אחד המשעשעים שקראתי בשנים האחרונות. כך שאם באמת זה משנה לך, אין לי התנגדות להומור שחור. אני חובב הומור שחור בעצמי וזה גם לא כתוב בשום מקום במאמר.

כתבתי שלטעמי ללעוג לפיגוע ולנפגעיו דקות ספורות אחרי שזה קרה מריח לי רע. אתה בעצמך כותב את אותו הדבר ומגיע למסקנה הפוכה. מתי בדיוק עשית? סימסת לחברה שלך על אסון התאומים? יופי. האם את ה=SMS שלך שידרת לעולם ומלואו או שזה היה נחלתם של שני אנשים בלבד? התשובה ברורה. האם ה-SMS שלך נשלח כך שיכול היה להתפרש על ידי הנפגעים כלעג מכוון לאסונם? לא. ומדוע לא? כי הם לא נחשפו לו. ומדוע? משום שהיה לך מספיק טעם טוב לא לעשות מזה את סיפור המאה. קפיש?

בשום מקום גם לא אמרתי לך מתי לצחוק ומתי לבכות. אתה מוזמן להפנות אותי למקום בו נאמר שאם תבכה או תצחק יופיע אורי קציר בנעליו המסומרות ועם צמד אזיקים ויגרור אותך למעצר.

לענייני המציאות האמריקנית: אתה מוזמן לחלוק עלי אבל מתבקש לתקן את טעיותיך שלך. את המילה הסלנגית לציצים אומרים בטלוויזיה האמריקנית כבר למעלה משנות דור. מרפי בראון הפכה אם חד-הורית הרבה לפני שג'ורג' וו. בוש חלם להיות נשיא. אלן דג'נרס יצאה מהארון בשיור חי כבר לפני יותר מעשור. שלא לדבר על סדרות חתרניות שהקדימו את זמנן ולעגו לדעות קדומות כבר בשנות השבעים, כמו ''הכל נשאר במשפחה''. סדרות על הומואים ולסביות הן כבר עניין שבשיגרה מזה שנים. קומיקאים פרועים שעושים שימוש בהומור שחור, סקסואלי או אחר דוגמת אדי מרפי או סנדרה ברנהארד כבר הפכו למיינסטרים. הדימוי של אמריקה בעיניך הוא מונוליתי: שמרני ותו לא. העסק הרבה יותר מורכב מזה.

ואם כבר על קומיקאים אמריקניים דיברנו, ג'יי לנו לא ''יקבע לנו מה מותר ומה אסור'' וגם זה לא נאמר בשום מקום. אלא שהעובדה שלנו הפגין טעם טוב ומעט רגישות באותו יום שבו נחת על אמריקה אסון בקנה מידה עצום אינה צריכה לעמוד לגנותו רק משום שהוא חלק מהמיינסטרים. מה ההיגיון כאן? שהמיינסטרים אמור להיות פרוע? שהשתוללות לכל עבר היא צו השעה דוקא בזמני טרגדיות?

נסה לחשוב על זה בעצמך. האם ללוויית אחד מקרוביך או מכריך תביא מופע סטנד-אפ? למה לא להעמיד במה ליד קבר סבתא ולהזמין את תמר רשון או שמוליק לוי להשתולל עליה, להעביר צחוקים ולרדת על הקהל, שלא לומר על הנפטרת? לפי ההיגיון שלך - אין סיבה שדבר כזה לא יקרה. הומור הוא הרי דרך לגיטימית להתמודד עם יגון, נכון? אז מה רע שנפתח עם ההתמודדות הזו כבר בבית העלמין? מה רע?

אז זהו, שהוולגאריות שלה אתה קורא הומור שחור נפתחה כאשר הגופות בירושלים עדיין לא פונו מהשטח. הלוויות עוד לא היו אפילו בתכנון. אך אחד לא אמר להם שלא לצחוק, שלא לגחך, שלא להמציא חידודים. אבל במחילה מכבודם, לא היה קורה שום נזק אם היו ממתינים מעט.

ולמקרה שלא הבנת - זו דעתי והיא קשורה לטעם אישי בלבד ולמה שאני רואה כנורמה חברתית שגויה. הטענה שלך של ''אתה באמת לא תגיד לי מתי לצחוק ומתי לבכות'' ביחס למה שאמרתי משולה לתגובה של בלוגר מסוים להצעה שהעליתי לני מספר שנים. כשהצעתי שכל בלוגר יאמץ לעצמו קוד אתי משל עצמו אמר אותו בלוגר ש''הנה בא קציר ויורה לי כדור בראש''. הצעה שנהיה בעלי רגישות ערכית ונפגין הגינות בכתיבה חזרה אלי כבומראנג של אישום ברצח. והנה זה חוזר על עצמו: הצעה שנהיה רגישים יותר לסבל הזולת חוזרת אלי מצידך כהאשמה בניסיון לכפות נורמות אישיות. לא הגזמת?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחלוטין לא מסכים איתך. [חדש]
SilentMike   שבת, 12/07/2008 שעה 1:44
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
קודם כל הרשה לי להבהיר שקראתי קרוא היטב את הפוסט שלך מראשיתו ועד סופו. איני נוהג להגיב על דברים שלא קראתי. את כל הבלוג שלך לא קראתי. אני מקווה שתסלח לי, אבל זמני מוגבל.

אז אני לא מבין למה זה בסדר להרים בחורות בטקסס עם מטאטא ויעה אבל זה לא בסדר להגיד שאחד ממרכז הסחר העולמי התקשר לאישתו להגיד לה שהוא מתעכב בעבודה כי כל המשרד על הראש שלו.

אתה צודק ש-SMS הוא פרטי. אבל יש רמות ביניים בין SMS לבין פריים-טיים בערוץ ברודקאסט. אין דין בלוג קיצוני באינטרנט כדין תוכנית ארוח ב-NBC.

באשר לטלויזיה האמריקנית, בסדר, אבל מה בקשר להפלות? מה בקשר לכלבים מעורבים? תוכל לומר שהאחרון טיפשי ואני אסכים איתך, זה באמת טיפשי מאוד. אבל זה משחק לידי, שהטלויזיה האמריקנית היא לא ממש מודל ללמוד ממנו. לא אמרתי שאמריקה היא מונוליתית. להפך. הטיעון שלי היה שאתה לוקח את המיינסטרים של הנטוורק עם האסור והמותר שלו ואתה עושה מזה את ''אמריקה''. אבל יש עוד הרבה ''אמריקות''. גם אדי מרפי ושות' היו צריכים להתנהג יותר יפה כשהם הגיעו לתוכנית של ג'וני ואח''כ של ג'יי לנו. זו הפואנטה.

ג'יי לנו לא הפגין טעם טוב. הוא עשה את העבודה שלו אחרי טראומה לאומית. בדיוק כמו שדודו-טופז עשה את העבודה שלו אחרי רצח רבין וטירחן לי את המוח בתוכנית לא מצחיקה בעליל (לא שבד''כ הוא מצחיק במיוחד). לא, המיינסטרים לא אמור להיות פרוע. אבל אתה לא אמור לשפוט את הפרינג' בישראל (בלוג של פלוני או אלמוני) במונחי המיינסטרים של ארצות הברית!

אני דווקא מספר בדיחות בהלוויות אם יש את הקהל המתאים שיהנה ויצחק אבל זו לא הפואנטה. אף-אחד לא מדבר על להתפרץ להלוויות. מדובר בבלוגים באינטרנט. לכל בלוג ולכל בלוגר אופי יחודי. מי שנכנס צריך לדעת למה הוא נכנס. יש אנשים שלטעמם עירום הוא בטעם רע, יש כאלה שלטעמם אכילת חזיר היא בטעם רע, אחרים לא אוהבים שימוש במילים גסות. אז אולי לא נרשה לבלוגרים לכתוב על כל אלה (או לכל הפחות נכנה אותם ''בהמות גסות'' ונבוז להם עמוקות אם יעשו כן). אני לא חושב. תמתין אתה מעט או הרבה, אבל אם מישהו רואה בשידור את התמונה של הטרקטור ואומר לחבר שלו משהו על ''נקמת הטרקטור'' והחבר שלו מצחקק אז זה לגיטימי לגמרי. לא הם אלה שדרסו אנשים למוות. ואם אתה חושב שמשהו לא בסדר איתם, אז אולי זה כי משהו לא בסדר איתך.

אני מקבל שאתה לא רוצה לכפות בכוח, אבל אני רחוק מלהתרשם עמוקות מההמשך. אתה רוצה לקבוע נורמת התנהגות, כאשר הסנקציות שאתה מציע הן חברתיות ולא חוקיות. אני חולק עליך לחלוטין לא לגבי זה שצריך נורמות, אלא לגבי אופי הנורמות. הנורמות שאתה קובע לא מתאימות לי. הן חסרות הומור ומתאימות למהדורת החדשות של שמונה בערב ולא לקהילת האינטרנט בכללותה. אני מבין לליבך. גם לי יש עקרונות נעלים מעיקים וגם אותי מאשימים בפוציות לעיתים. אבל לא הפעם. הפעם אני בצד של המאגניבים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחלוטין לא מסכים איתך. [חדש]
אורי קציר   שבת, 12/07/2008 שעה 2:00
בתגובה לSilentMike
אתר אישי
מצטער, כנראה שלא קראת - ואם קראת, כנראה שלא הבנת. על איזה סנקציות אתה מדבר? איזה פרינג' ואיזה מיינסטרים? מי מדבר בכלל על כל זה? מישהו אסר על בלוגים לכתוב משהו? אני? מייק, נראה לי שלקחת אותי למקומות שמעום לא רק שלא הייתי בהם אלא אפילו לא חלמתי להגיע לסביבתם.

שוב: אני שופט תופעה חברתית במונחים של ראוי ולא ראוי על פי אמות המידה הפרטיות שלי. זה לא מחייב איש מלבדי. בוודאי שאינך יכול לבוא ולומר שכל אחד רשאי לעשות מה שבא לו בבלוג שלו אבל שלי אסור לומר את דעתי שלי על טעם רע.

אתה מייחס לי דברים שלא אמרתי מעולם ואינך טורח לברר אם הם אפילו נכתבו. חבל על הוויכוח הזה. בצורה הזאת הוא פשוט מיותר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחלוטין לא מסכים איתך. [חדש]
SilentMike   שבת, 12/07/2008 שעה 2:23
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
(נמחקה לי התגובה. אז עכשיו זה יצא גרוע. הממשק שלך אשם)

עכשיו אני חושב שאתה לא קראת את התגובה שלי, בעיקר את הסוף שלה. בפירוש כתבתי שאתה לא רוצה ללכת דרך החוק. אתה מציג דעה נורמטיבית. סבבה. אני חושב שהנורמות שאתה מציע אינן ראויות. לא חלילה שכל אחד חייב לספר בדיחות על פיגועים, אלא שעצם הרעיון שכדי להיות ''נקי'' צריך להמנע מכך מפני שמר אורי קציר לא אוהב את זה הוא פסול בעיני נורמטיבית. אני פשוט חולק עליך לחלוטין, אם לחזור לכותרת. אני בכלל לא מסכים עם התפיסה הנורמטיבית שלך. אני אפילו חושב שהבדיחה של דוברמן היתה מאוד במקום. אני חושב שדוברמן הוא בלוגר מעולה והבדיחה הזו היא מהדברים שעושים אותו טוב.

מותר לך לחוות את דעתך לגבי טעם רע. ולי מותר לחוות את דעתי שהדרך שבה אתה מביע את דעתך משאירה אצלי בפה טעם רע מאוד. זה מין מאפיין מוזר כזה של חופש הביטוי, שהרקורסיה פשוט לא נגמרת. אתה יכול להסביר עד מחר שבעצם זו רק דעתך. אבל לא סתם אומר ''תשמעו זה לא מצחיק אותי'' או ''תשמעו אני לא אוהב את זה''. אתה מגנה את זה גינוי גורף והחלטי ומסביר למה זה פסול מבחינתך בצורה עמוקה. אתה שיחררת מפה קריאה, ואני לא מסכים עם הקריאה הזו, אז אני אומר שאני לא מסכים. זה הכל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחלוטין לא מסכים איתך. [חדש]
אורי קציר   שבת, 12/07/2008 שעה 2:32
בתגובה לSilentMike
אתר אישי
נכון. אני סבור שמדובר בטעם רע וטעם רע הוא מבחינתי עניין שאינו ראוי לחיקוי. אין לי שום כוונה להפסיק להביע את דעתי לגבי טעם רע רק משום שאתה לא מבין את כוונתי. ומאחר ואתה כותב כאן שוב שני דברים שסותרים זה את זה באותו משפט (א. ''אתה מציג דיעה'' ב. ''שכדי להיות ''נקי'' צריך להמנע מכך מפני שמר אורי קציר לא אוהב את זה'', שמשמעו כפייה - שהיא ההיפך הגמור של דעה), די ברור שאתה אולי חולק עלי אבל אינך מבין בדיוק על מה אתה חולק.

אין לי בעייה עם דוברמן והבלוג שלו. מעולם לא הבעתי עמדה על איכות הכתיבה שלו. דעתי על בלוגרים אינה קשורה בדרך כלל לטעם שלהם אלא לעניין שהם יוצרים אצלי ולאיכות כתיבתם (ויש אפילו פוסט שנתי שעוסק בכך באופן חיובי למדי). אין לי מושג מאיפה אתה מביא את כל הרעיונות שאתה מחבר אלי, אבל אתה שב ומספר לי שאני מנסה לכפות כלל חברתי. זו שטות. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. אין לי אפשרות לקבוע כלל כזה, קל וחומר לא לאכוף אותו. אינך חייב להסכים עם עמדותי לגבי טעם ונימוס כדי להבין את זה.

בוא נסכם שאיננו מסכימים בעניין זה. שבת שלום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחלוטין לא מסכים איתך. [חדש]
SilentMike   שבת, 12/07/2008 שעה 2:42
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אני מצטער אבל איני מבין מאיפה אתה מוציא שאני אומר שאתה מעוניין בכפיה. קראתי את ההודעה הקודמת שלי שוב ושוב ואני לא מוצא בדל של שביב של רמז לכך שאני אומר דבר כזה! צר ליאך מה שאתה אומר שמשמעו כפיה משמעו לא כפיה כלל וכלל.

אתה פשוט מגיב לאיש קש. אני בהחלט לא מספר לך שאתה רוצה לכפות. אתה משתמש במילה כפיה כל הזמן ולא אני. זה אולי קל לענות לטענת הכפיה אבל זו אינה הטענה שאני מעלה. אני פשוט לא מסכים איתך. אני חושב שאתה טועה. זה הכל.

אתה חופשי להביע את דעתך, ואני חופשי (ומתכוון) להמשיך לחלוק עליה. אתה לא חייב להתווכח איתי אבל אם אתה בוחר לעשות כן אנא הצג את טענותי באור התואם את תוכנן האמיתי. זו נורמת ההתנהגות שאני מאמין בה, בכל מקרה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחלוטין לא מסכים איתך. [חדש]
אורי קציר   שבת, 12/07/2008 שעה 2:49
בתגובה לSilentMike
אתר אישי
ברגע שאתה אומר ''שכדי להיות ''נקי'' צריך להמנע מכך מפני שמר אורי קציר לא אוהב את זה'', המשמעות היא שלאורי קציר יש מונופול על קביעת תו התקן ל''נקי'', כלומר שללא אישורו של אורי קציר לא יכול אדם להתנהג בצורה ''נקיה''. זה בדיוק מה שאתה מייחס לי. מצידי תקרא לזה מונופול, אבל המשמעות זהה לחלוטין.

ואם לא לכך התכוונת - סגרנו את העניין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©