הערב אהיה מיושן
יום א', 04/05/2008 שעה 14:42
בישראל, ובזה אינני מחדש דבר, אין תרבות פירגון. יש הרבה מאוד ביקורת, יש לא מעט טינה וכך יוצא שעיקר הזמן אנו עסוקים בלא לסבול את האחר. היתן היה להאמין שכאשר הנטייה הזו תגיע לספורט, שבו כמעט בכל מצב יש אלטרנטיבה, היא תתמתן. למעשה, המצב הפוך לחלוטין. בעימותי ספורט מעדיפים רוב האוהדים במגרש לגדף את היריבה מאשר לעודד ולדחוף את בני קבוצתם. אין זה מקרי שכמעט ואין בישראל שירי עידוד של ממש ושהמעטים הקיימים הומצאו לפני שנים רבות. זה קורה משום שפה לא מעודדים אלא מגדפים. הגישה שלי שונה במשהו. יש לי את ההעדפות הפרטיות שלי במישור הפנימי, אבל כאשר מתמודדת קבוצה ישראלית מול יריבה בינלאומית אני תומך מיידית בראשונה. כי מוקד ההזדהות הראשוני שלי הוא בכל זאת הארץ בה גדלתי. אם הייתה הפועל ירושלים מגיעה לגמר, הייתי מעודד גם אותה. אבל יצא שזו מכבי תל אביב.









הערב אהיה מיושן.

יש הסבורים כי אני כזה בדרך כלל. ובכל זאת, כנראה שמגמות אופנתיות נוטות לחלוף ליידי תוך שהן מותירות בי רושם שולי למדי. אחד ממכרי ציין לאחרונה שפריט הלבוש היחיד שנכנס למחזור בעשר השנים האחרונות ושאימצתי בלי יותר מדי שאלות הוא נעלי הקרוקס המחוררות. יש בזה משהו.

אבל לא על מלבושי הקלוקלים באתי לדבר עתה, משום שאלה כבר מאפיינים אותי לאורך שנים ארוכות. המילה הראשונה של הטקסט הזה היא ''הערב''. ובכן, הערב תעלה מכבי תל אביב לגמר היורוליג ואני, טיפוס מיושן שכמותי, אעודד אותה.

המדובר בהצהרה שבשנים האחרונות קמים לה יותר ויותר מתנגדים. לא משום שיש פסול עקרוני בעידודה של קבוצה שעולה לגמר היורוליג, אלא מפני שמדובר במכבי תל אביב, אותה אימפריה דורסנית שלא מותירה מקום למתחרות ישראליות על בכירותה במשך למעלה מארבעה עשורים. אותה קבוצה שאם המשחק לא מתפתח על פי דרכה נעזרת באיומים משכנעים במיוחד כדי לאלץ את השופטים, המשקיפים ושאר בעלי התפקידים לעוות את התוצאה לטובתה. אותה ישות עסקית שרואה את עצמה כקבוצה שיש לה מדינה, שמזהה את עצמה עם הייצוגיות הישראלית באופן שהוא יומרני עד כדי בחילה.

שמירה כפולה במשחק של מכבי תל אביב. אין כאן תרבות פירגון (מקור תמונה).

אז זהו, שזו לא מכבי תל אביב. והאמת היא שכל הנימוקים האלה גם לא ממש מעניינים אותי.

אני לא תל אביבי. מעולם לא הייתי. מבין שלוש הערים הגדולות, תל אביב היא זו שאני מרגיש בה הכי פחות נוח. היא צפופה צדי, דחוסה מדי, רועשת מדי, שגרתית מדי, נוצצת מדי בעיני עצמה ומנותקת מדי בעיני יושביה והמשקיפים עליה מבחוץ. אבל הנטייה שלי לאהוד אותה הערב אינה קשורה לתל אביביות שלה הקבוצה אלא – והנה האלמנט המיושן בנימוקי – לישראליות שלה.

עניין הישראליות פתוח לוויכוח, כמובן. אפשר להתווכח מה ישראלי שבין התריסר המופיעים בטופס המשחק שלה רק שליש מהשחקנים (הלפרין, בורשטיין, כספי ואליהו) הם ילידי ישראל ואילו שני השלישים האחרים הם קיבוץ גלויות שמקורותיו בקרואטיה, ברזיל, ארצות הברית ואורוגוואי. אפשר לטעון שאין זה אלא תאגיד רב-לאומי שבמקרה מנוהל על ידי ישראלים ושגם זה אינו נכון במלואו (אחד הבעלים, רענן כץ, הוא אמנם ישראלי במוצאו, אך מקום מושבו ועיקר פעילותו הם בארצות הברית). אפשר לטעון שמה שנותר מהאינטימיות הקדמונית שאפיינה את הקבוצה ששיחקה במגרש מכבי הישן, עליו שר אריק איינשטיין בגעגועים (''מכבי הישן/ ליד קלנוע אוריון/ שניאור הגדול/ מעבר לגדר/ ריח של פלאפל/ בא משוק בצלאל/ בגדד בכניסה/ ופתקה שוב עובר/ תן חצי מנה/ ותביא לי גם כוס מים/ אני קצת ממהר/ סחוג חצי כפית/ שורף בנחיריים/ התחיל רק היומן/ אתה לא מאחר'') הוא רק השם. ואפשר גם לטעון שהקבוצה הזו הפכה כבר בשנות השבעים למערך שיווק משומן ואיבדה את עממיות שבקבוצות נוסח בית''ר ירושלים בכדורגל דווקא נוטים להתגאות בה (אגב, האם שמתם לב לחפיפה שבין אוהדי בית''ר ירושלים בכדורגל להפועל ירושלים בכדורסל? האיבה האימתנית בין שתי קבוצות הכדורגל של מועדונים אלה לא גלשה לכדורסל. כנראה משום שלבית''ר אין הרבה מה להראות בתחום זה ואילו הישגיה של הפועל משמעותיים מכדי שאוהדי בית''ר יוכלו להתעלם מהם).

הכול נכון, אבל היא עדיין ישראלית. היא צמחה מכאן, היא ממוקמת כאן ואין צורך ביותר מדי הסברים מעבר לכך.

והנה הצד שלי בכל זה. קודם כל, יש לי העדפות פרטיות משלי. גדלתי על הכרמל, אהדתי את מכבי חיפה בכדורגל עוד מגיל תשע, בתקופה בה סיימה במקום השני בליגה הארצית (שאז הייתה הליגה השנייה בחשיבותה) וספגתי על כך לא מעט נאצות ולגלוגים מבני כיתתי הפועליסטים. הייתי גם אוהד של מכבי חיפה בכדורסל, עד שזו נמוגה לה לעולם שכולו פנטזיות. היום, כשאני צופה במשחקי הליגה, אני מאחל לא מעט הצלחה לגליל עליון. הלב נשאר, כנראה, בצפון.

אבל כשמדובר במפעלים אירופיים או בינלאומיים אחרים, אני עם כל קבוצה ישראלית באשר היא. ב-‏2004, כשהפועל ירושלים נאבקה בריאל מדריד על גביע יול''ב, עודדתי אותה בקולי קולות. כשזכתה, הייתי מבסוט עד הגג. ב-‏1988, כשבאה אותה ריאל מדריד למשחק חצי גמר גביע קוראץ' נגד הפועל תל אביב, מאוד רציתי בניצחונה של האחרונה (מה שלא יצא לפועל, בעיקר בגלל דרז'אן פטרוביץ' הנפלא שחגג עם 59 נקודות על ראשם של האדומים האומללים). אם אתם באמת מתעקשים, אין לי בעיה להודות שכך היה הדבר גם במשחקיהן של הפועל חיפה, הפועל חולון, מכבי רעננה וגבת-יגור (אם מישהו עדין זוכר את הקבוצה המרתקת הזו). כל זמן שהם משחקות נגד איזו יריבה מרוסיה, מאיטליה, מספרד או מיוון, אני איתן.









כפי שכבר הזכרתי, זו נטייה מאוד בלתי-אופנתית. המקובל בתקופתנו הוא לשנוא את היריבה המיתולוגית עד אובדן החושים. זה לא משהו שצמח עכשיו. אחרי הכול, לשוער אלכסנדר אובארוב איחלו פעם אוהדי הקבוצה העירונית היריבה שבנו הפעוט (אותו השליכה אימו מהחלון לאחר שנתקפה בדיכאון) ימות. מיו''ר מכבי תל אביב בכדורסל, שמעון מזרחי, הם דורשים להתאבד. גם בכיוון ההפוך קורים דברים דומים. בית''ר ירושלים, שאוהדיה מעבירים חלק ניכר מזמן האיכות שלהם במגרש בזעקות ''מוות לערבים'' (ערבים הם תמיד מהקבוצה היריבה; הפעם האחרונה שבה שיחק ערבי בבית''ר הייתה...המממ... טוב, זה לא קרה מעולם) מראה אף היא הישגים נאים בתחום זה. כל זה מתיישב לא רע עם האופי הלאומי שלנו הרואה צרות ופורענויות בכל מקום ואינו מסוגל להבין מסר חיובי בנימוק שהוא מיועד תמיד להסתיר מצב אובייקטיבי שלילי. זה קורה בפוליטיקה, בתרבות, בכל תחום שהוא. וכאשר זה קורה בספורט – תחום אמוציונאלי למדי, לכל הדעות - זה יכול להגיע לממדים מבחילים במיוחד.

אחד הביטויים של אותו תיעוב הוא הצורך הכמעט כפייתי לייחל לכישלונה בכל מצב. המהדרין שבין אלה מסבירים בתקיפות שעם כל הכבוד לקבוצה פלונית, היא אינה נציגה של המדינה אלא של עצמה בלבד. ושזכותם הלגאלית והלגיטימית לעודד את מילאנו, פילזן או פאנתנאייקוס אם זה מה שמתחשק להם. מצד שני, הם אינם מסתירים שאין להם דבר וחצי דבר עם קבוצות אלה ושכל הארס שהם משפריצים נגד יריבתן הישראלית של אלה (או של אחרות) מקורו לא באהבת מרדכי אלא בשנאת המן.

אחת הדוגמאות היותר מוכרות במקומותינו אינה קשורה לקבוצה דווקא אלא לאדם יחיד. מאמן הכדורגל אברהם גרנט – פעם בהפועל פתח תקווה, מכבי תל אביב ושתי החיפאיות – ממלא כיום את התפקיד היוקרתי של מאמן צ'לסי. במרץ השתא שוחחתי עם מאן דהוא על רבע הגמר של גביע הליגה באנגליה. באותו רבע גמר הייתה צ'לסי אמורה להתמודד עם בארנסלי החלשה מליגת המשנה. שותפי לשיחה הודיע לי במפורש שלא מעניין אותו כלום, הוא הולך עם בארנסלי.

- ''באמת?'' הסתקרנתי.
- ''נשבע לך''.
- ''למה? יש לך איזה חיבור עם המקום הזה? היית שם פעם? כמה ישראלים כבר באמת מכירים קבוצה כמו בארנסלי?''

הוא פרץ בצחוק. ''תגיד, 'תה אידיוט?'' סנט בי אחרי שנרגע, ''אם צ'לסי תפסיד לקבוצת דמיקולו הזאת, אברמוביץ' יעיף את גרנט. לא תהיה לו ברירה. אתה מבין? אני רוצה שהבן-זונה הזה יעוף מצ'לסי. לא מגיע לו להיות שם, למלוכלך הזה''.

- ''למה?'' שאלתי, ''מה כל כך מפריע לך בהצלחה שלו?''

כנראה ששפכתי מעט שמן למדורה כלשהי שבערה בתוכו, משום שבשלב הזה הפך הטון המשועשע של בן-שיחי והיה לכעס גלוי. הוא הודיע לי שגרנט הנ''ל אינו אלא תוקע סכינים נלוז במיוחד בגבם של אי-אלו שחקנים או מאמנים ופירט במשך שעה ארוכה את כל קשריו, תככיו, מעלליו ולכלוכיו של המאמן. שלמה שרף לא היה עושה את זה טוב יותר. רק ה''בן-טיבוגה'' המיתולוגי היה חסר כדי להשלים את התמונה.

אז הנה הגישה האלטרנטיבית, השמרנית משהו: גרנט הוא מאמן כדורגל ותו לא. גם אם מונה לתפקידו בשל קשריו או בתוקף העובדה שבעליה של הקבוצה אהב את צבע עניבתו, המבחן העליון שלו הוא בהישגי קבוצתו. לי אין כל סיבה לרצות בכישלונו. הוא אינו עבריין או גזען. כשהוא מצליח בקבוצתו החדשה אני גאה בו באופן דומה למה שאני חש כאשר במאי קולנוע ישראלי זוכה לשבחים בפסטיבל סרטים או, בעצם, כשכל ישראלי מוכשר מגיע להישגים ולהכרה בקנה מידה בינלאומי.

ביום שישי, יום הפיינל פור של היורוליג, ישבנו יחד עם עוד שתי משפחות לערב כדורסל. כל משפחה דאגה לתרום את חלקה בתקרובת, הילדים שיחקו והתרוצצו והמבוגרים העסיקו את עצמם בזלילה ובצפייה במשחק הכדורסל. ל', אוהד הפועל ירושלים בכדורסל שבנו הבכור היה היחיד מבין הילדים שצפה בהתלהבות במשחק (להוותו, אגב, בחר בנו לעודד דווקא את שחקני מכבי), איחל כל טוב דווקא לשחקני סיינה. כל אימת שהצהובים ספגו סל התפשט על פניו חיוך גדול. הוא לא אוהד של סיינה, חלילה, אלא סתם לא סובל את דון שמעון וחבורתו. לא הלך? לא נורא. במשחק הגמר הוא יעתיק את תמיכתו לצסק''א. ולא לדאוג, גם אם יריבת הצהובים תייצג ערים כמו קאבול או טהרן, ל' יתמוך בה. העיקר שאלה שדופקים לאדומים מירושלים את האליפות שנה אחר שנה יאכלו אותה.

אצלי זה קצת אחרת. גם אם מול צסק''א הייתה מתמודדת הפועל ירושלים הייתי מעודד אותה. כי כישראלי אני מרגיש יותר מזוהה איתה מאשר עם קבוצה ממדינה זרה. לא שזה משנה משהו (אני בספק אם מישהו באולם במדריד ישמע את הצרחות מהסלון שלי). זו סתם גישה קצת יותר פוזיטיבית. ולטעמי, לפחות – גם יותר ספורטיבית.

מיושן, נו.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מזדהה [חדש]
CrazyVet   יום א', 04/05/2008 שעה 15:04 אתר אישי
אני מזדהה מאוד עם הגישה שלך, אולי בגלל שמעולם החיבור שלי לספורט לא היה חזק במיוחד (הוא קיים רק בזכות הזוגי) ואולי בגלל שפעם ב- אני יכולה ונהנית להגיד, אני עם מכבי, ולראות את החברים ללימודים מזדעזעים קלות, עד שהם נזכרים מאיפה אני... לדעתי כל ישראלי שמצליח לצאת מהבועה ולייצג אותנו בכבוד, ראוי לו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט. [חדש]
דובי   יום א', 04/05/2008 שעה 18:16
גילוי נאות- לא אוהב כדורסל , כנראה ולא אתבונן במשחק ועדיין , ממקום גלותי (למען ההגדרה כי אני ממש לא חש בגלות , להיפך ) אייחל לנצחונה של מכבי תל אביב. לעצם הנושא : עולם הספורט הוא בבחינת מראה שמשקפת תרבות ולכן כל המציק בתרבות הספורטיבית בישראל הוא תמונת ראי של החברה בכללותה. כתבתי בזמנו , ועכשיו שוב , תרבות האנטי פרגון , השאיפה לכישלון האחר , להבדיל מהצלחתו , טבועה בתרבות הישראלית ובאה לידי ביטוי בשינאת האליטות. וסיפור קטן לצורך המחשה. גידול ג'מוסים לחליבה אינו דבר שבשגרה - בארה''ב יש רק 4-5 חוות שעושות כך, בישראל רק אחת. כתוצאה מכך נוצרה , בארה''ב , קהילת מגדלים אשר תומכת, מפרגנת , מייעצת ועוזרת , הלכה למעשה , לכל חברייה ללא כל חשש. אין חווה בארה''ב שלא קיבלה את פניי בסבר פנים יפות , אין חווה שלא חלקה איתי את הידע שלה ואין חווה שלא ייחלה להצלחתי. לעומת זאת ,באחד מביקוריי בארץ ,ניסיתי ללמוד מהחווה היחידה הקיימת בארץ ונאלצתי להפעיל את כל קשריי ,להתחנן ,להסביר לרצות וכל מילה נרדפת אחרת על מנת להגיע לביקור. כשביקרתי קבלתי ...כלום , פשוט כלום.מדוע ? לאלוהים הפתרונים. אני ממש לא חושב שמדובר בגישה מיושנת ,אני חושב שמדובר בהזדהות ואולי גאווה בסיסית במקום שלא רק לקח אלא גם נתן. לצערי - והאמן לי זו הסיבה המרכזית בגינה בחרתי להגר. אינך מאפיין את המקובל. המקובל,זה שקיבל הכשר פוליטי ,ע''י בניימין נתניהו וחבר מרעיו , הוא שינאת האליתות ולמעשה דחיסת מקלות בגלגליו של קטר שכל ייעודו למשוך את הקרונות ( שאר מרכיביי החברה ) קדימה. וכשאין קטר הרכבת עומדת וכשהרכבת עומדת היא ''טסה לאחור'' וכשתעצר הקרונות יחלידו ...וכן , לקראת שנת השישים לקיומה מתרבים הסימנים לעצירת הרכבת הישראלי - באותיות של קידוש לבנה רשומים הדברים בתחום החינוך,הפולחטחקה ,השחיתות הציבורית ו ... לא פחות חשוב בתחום הספורט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט. [חדש]
בר שושני   יום א', 04/05/2008 שעה 21:18
בתגובה לדובי
תרבות ה''אנטי פירגון'' היא תופעה שיש לדון בה בפני עצמה, אבל אני חושב שהנסיון להשליך אותה על הספורט הוא נסיון נאיבי קצת, פשוט כי הוא לא מצליח לתפוס את המהות העמוקה יותר של אהדה ספורטיבית. ובכל אופן, בכל הנוגע לאנטי-פירגון בספורט, יש לזכור שזה לא משהו שמיוחד לישראל, אלא אם אנחנו רוצים לכלול בכפיפה אחת את התרבות הלא-מפרגנת הבריטית (מישהו חושב שאוהד יונייטד היה בעד ליברפול בגמרי הצ'מפיונס האחרונים?), האיטלקית, הספרדית.. אפילו האמריקאית (ולא נשכח את זעקות ביט-אל-איי שנשמעו בכל אימת שקבוצה מהמזרח זכתה בגמר, ואת השנאה הקבועה במשולש שיקאגו בולס - דטרויט פיסטונס - ניו יורק ניקס). אז מה, התרבות האמריקאית היא תרבות לא מפרגנת שמחפשת רק רוע? הבריטים שונאים את עצמם למוות ולא מסוגלים לשמץ פטריוטיזם?

מעבר לזה, אפילו נסיון לבצע איזושהיא הפשטה רציונלית על הנושא נכשל. הצלחה של מכבי תל אביב, משמעה - הרעה משמעותית ביכולתה של הקבוצה שלי לזכות במשהו. הצלחה כזו תמיד תתרגם להצלחה חומרית - לכנסיה של כסף גדול יותר, להאדרת שמה של מכבי, מה שיאפשר לה למשוך שחקנים טובים יותר בשכר נמוך יותר, יחסית, הוא ישדרג את החוסן והאמונה הפנימית שלה באתוס המכביסטי, וכו' וכו' וכו'. אין שום סיבה שאוהד של קבוצה אחרת שהיא לא מכבי ירצה בהצלחתה, שהרי, רצונו של כל אוהד הוא לרצות שקבוצתו תזכה באליפות. ואם קבוצה אחת תעשה חזקה וגדולה כל כך עד שסיכויי קבוצה (תהא הפועל ירושלים או עירוני רמת גן) הופכים קלושים עד לא קיימים, אך הגיוני הוא שהוא ירצה למנוע חיזוק נוסף של הקבוצה שעומדת בינו ובין התואר.

ולפני שמישהו יכנס איתי לויכוח רציונלי, אני רק אומר: אהדה היא עניין לא-רציונלי בבסיס שלה. כתבתי פה פעם על הצורך עצמו, שלי נדמה כצורך שהוא כן רציונלי בבסיס שלו, אבל השאלה ''האם אני אוהד'', שלאחריה חיבת להשאל השאלה ''את מי אני אוהד'' - שמגדירה, דה-פקטו, את השאלה ''ואת מי אני שונא'' היא שאלה שהתשובה עליה היא לא תשובה שניתן לתת לה פשר רציונלי. למה אני אוהד את הפועל ירושלים ולא את מכבי? הייתי רוצה לומר שזה בגלל שאני מאמין שהפועל ירושלים שונה בהתנהלות שלה ממכבי תל אביב, אבל זה יהיה רק המיתוס שאני ואוהדי הפועל מפתחים בקשר להפועל ירושלים. היתי רוצה לומר שזה מפני שירושלים מעודדת תרבות ספורטיבית נקיה יותר ואלימה פחות, ולמרות שיש בזה משום האמת (לפחות, בכל הנוגע להתנהגות האוהדים, לפחות בפירוש הפיזי של האלימות), זו בוודאי לא הסיבה, וכשהתחלתי לעודד את הפועל אי-שם בגיל העשרה לא חשבתי על עניינים כאלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט. [חדש]
דובי   יום א', 04/05/2008 שעה 22:22
בתגובה לבר שושני
אכן ,תרבות ''האנטי-פירגון'' היא ''שהציתה אותי''אני נוטה לקבל אתדברייך שכל קשר בין ספורט לרציונליות הוא מקרי בהחלט אלא כשהמדובר במאמן ,הנאלץ לחשוב או בשחקנים הנאלצים לקרוא את מפת המשחק ... כל הנימצאים מחוץ לתחום העשיה הספורטיבית כנראה אינם זקוקים לשיכלם ...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט. [חדש]
אורי קציר   יום א', 04/05/2008 שעה 23:46
בתגובה לבר שושני
אתר אישי
אם אפשר להתייחס לחלק מהדוגמאות שהעלית, הרי שזעקות ''ביט אל איי'' מעידות על לוקאל פטריוטיזם. אוהדי קבוצה מזרחית א' מעודדים את קבוצה מזרחית ב' שיביסו בשם האיזור כולו את נציגת המערב. נהפוך הוא, בר: העובדה שאוהדים מייחלים שיריבת קבוצתם תצליח במאבק נגד צד ג' מראה דווקא על רוח ספורטיבית ברמה גבוהה.

הרציונליזציה שלך בהקשר הזה הולכת רחוק מדי, לטעמי. אני לא בטוח שאם תפנה לאוהד ממוצע ותשאל אותו מדוע הוא שונא קבוצה פלונית הוא ישיב לך בהסבר מפורט שמדבר על חלוקת משאבים וכדומה. ברוב המקרים מדובר באמוציה שתופסת תאוצה בקרב קולקטיב מסוים שיש בין חבריו מכנים משותפים נוספים.

אני מקבל את התפיסה שלך שאהדה היא עניין לא-רציונלי בבסיסה, אם כי אני סבור שיש לכך לא מעט יוצאים מן הכלל (אהדה בקרב תושבי פרובינציה לקבוצות המייצגות אותה במישרין; אהדה לקבוצה המייצגת מיגזר אתני או פוליטי; וכדומה). אבל אני שב ואומר שוב: בה במידה שאני אוהד קבוצה כלשהי, קשה לי לתפוס כיצד אפשר להיאחז בשנאה עיוורת כל כך כלפי קבוצה אחרת. אני מבחין בין יריבות לשנאה. וממש כפי שאוהדי מכבי תל אביב בכל הזמנים נהגו להריע לשחקנים גדולים מקבוצות יריבות (ויין ברבנדר וחואן אנטוניו קורבלאן מריאל מדריד, דינו מנגין מווארזה, ניקוס גאליס מאריס סלוניקי, דרז'אן פטרוביץ' מציבונה זאגרב), אני מצפה מאוהד סביר שידע להעריך גם קבוצה יריבה.

השנאה התהומית הזו למכבי תל אביב (ושוב - אני לא מגדיר עצמי כאוהד שלה) מעידה כנראה יותר מכל על קנאה ותיסכול. קנאה בהישגיות ותיסכול מאי-היכולת לחקותה. כל קבוצה אחרת הייתה שמחה לרשום לעצמה עשירית מהישגיה של מכבי תל אביב. טבעי היה לצפות שאוהדיה ידחפו אותה לרמה כזו של השגים. במקום זה הם משקיעים מרץ ומשאבים כדי להתנכל למצליחנים. אני לא נוהג לצטט בדרך כלל את איין ראנד, אבל נדמה לי שב''מרד הנפילים'' היא אמרה על זה משהו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט. [חדש]
בר שושני   יום ב', 05/05/2008 שעה 0:26
בתגובה לאורי קציר
כאשר הקהל בפילדלפיה מריע לבוסטון, שכרגע ניצחה את הקבוצה הביתית וחיסלה את סיכויה להגיע לגמר, וקורא לה להביס את אל.איי, איך זה בדיוק לוקאל פטריוטיזם? במה פילדלפיה היא יותר ארה''ב מאל.איי? בגלל שכך הוחלט בחלוקה הגיאוגרפית של האן.בי.איי? באותה מידה אתה יכול לטעון שאוהדי הפועל יעודדו את צסק''א מול תל אביב כיוון שמדובר פה באחוות פועלים (בכל זאת, הפועל היא קבוצה שמזוהה עם הסוציאליזם והשמאל, וצסק''א היא הקבוצה הרשמית של המדינה שזוהתה בצורה הכי קיצונית עם האתוסים האלה). בשני המקרים, ההסבר נשמע לי קצת מאולץ אל מול הסבר היותר מתאים - למשל, שהשחצנות של הלייקרס, הזוהר שלהם, המצליחנות הזו, נמאסה להפליא על ידי אוהדי פילי (ובוסטון, ודטרויט וכו' וכו'). זו דעתי: לכן גם לא נשמעו קריאות ''ביט בוסטון'' בצד המערבי. בוסטון מעולם לא היתה זוהרת עד כדי כעס.

ומה בנוגע לרצון של אוהדי מאן יונייטד להפסד של ליברפול? סיר אלכס פרגוסון, מאמן הקבוצה, אמר לא מזמן שהוא מעדיף לרדת ליגה עם היונייטד, ורק שליברפול לא תיקח את גביע האלופות, וזו גישה שמקובלת על חלק די גדול מהאוהדים של ליברפול. אז גם שם מדובר בצרות עין, רצון לנקמניות, או איזשהוא זיהוי תרבותי כזה? אני חושב שיש הרבה אמת בטענה הכוללנית שלך - התרבות הישראלית היא תרבות שהפרגון רחוק לה כרחוק מזרח ומערב, והשנאה לאברהם גרנט היא דוגמא נהדרת לזה, אבל כאשר הנושא קרוב ומשפיע על האהדה המיידית שלך, אני לא מבין למה אתה קורא לזה צרות עין. אני קורא לזה יריבות ספורטיבית בריאה.

אני לא חושב שיש קשר הדוק בין הכרה בגדולתו של שחקן מסוים, לבין הרצון ששחקן מסוים יפסיד. אבטיח לך שאוהדי דטרויט הכירו בגדולתו של מייקל ג'ורדן. יחד עם זאת, הם היו שמחים לעשות בו שפטים, וצהלו ברינה כאשר חבורת הבריונים של הפיסטונס, בראשות סאלי, ליימביר, מאהורון ורודמן, עשו בו את השפטים האלה. והם שנאו את שיקאגו. והשחקנים של דטרויט - ובעיקר איזיאה תומאס, שנולד בשיקאגו - שנאו את שיקאגו. ושחקני שיקאגו ואוהדי הקבוצה שנאו ושונאים את דטרויט. וכדי שלא נגדיר את היריבות הזו כיריבות בין שתי קבוצות-על בליגה שנאבקות על ההגמוניה, לפני שנתיים-שלוש, כשדטרויט איימה על האליפות והבולס על מקום בפלייאוף, הדם הרע לא פג, והכעס, התחרותיות והרצון להשפיל עדיין נכח שם.

איזה מרץ ואמצעים האוהדים יכולים להעניק לקבוצה שלהם? אני חושב שההישגים נעשים על המגרש, ונקבעים, באופן ציני אבל בלתי ניתן להתכחשות, בדרך כלל על פי גודל תקציבה של הקבוצה. איך אוהדים - תומכים, מפרגנים ואוהבים ככל שיהיו - יכולים לשנות פרמטרים כאלה, בה לקבוצה מסוימת יש תקציב שגבוה, בדרך כלל, מתקציב כל שאר הקבוצות בליגה - גם יחד?

זו לא קריאה שמנסה לנקות את הנהלות הקבוצות האחרות מאחריות - אין ספק שההתנהלות של מכבי, בחלקה, היא מופת להתנהלות מקצועית ומקצוענית, וטוב אם ילמדו מנהלי שאר הקבוצות את החלקים הטובים שבהתנהלות הזו, אבל לקשור את זה לאוהדים עצמם? הרי הם בסך הכל צופים בהצגה, גם אם צופים אקטיבים למדי. לא הם קובעים כיצד קבוצה תתנהל או מה יהיה תקציבה, או מי יהיו השחקנים.

אני אשמח אם מכבי תל אביב תפסיד כל משחק מעתה ועד עולם, אני לא שונא את השחקנים של מכבי - את חלקם אני מאוד מעריך, חלקם הייתי אפילו שמח לראות משחקים במדי הקבוצה שלי - ובכל זאת, זו הקבוצה היריבה לקבוצה שלי, זו שמתחרה איתה על ההגמוניה בליגה הישראלית ובכלל, זו שמבצעת, מדי פעם, טריקים חוקיים וחוקיים-פחות כדי לבצע דה-מורליזציה ודמונציה של הקבוצה שלי ושל האוהדים שלה. אני לא מבין למה אני צריך לעודד אותה - ולו כזית - ולו אי פעם.

האבסורד הגדול ביותר הוא בטענה שהיא מייצגת את ישראל בהיותה נציגת אלופת ישראל ביורוליג - זו כמובן דמגוגיה, מכבי לא מייצגת את הליגה הישראלית כאלופתה, היא משוריינת בליגה הזו. משמעות העניין הוא שגם אם מכבי תסיים את העונה הקרובה במקום השישי, היא תשחק ביורוליג, בעוד האלופה תסתפק בגביע האירופי המשני. אין שום קשר בין זהות האלופה הישראלית לזהות הקבוצה הישראלית שתשחק ביורוליג. העובדה שמכבי אכן זוכה באליפות היא רק פרט קונטינגנטי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט. [חדש]
בר שושני   יום ב', 05/05/2008 שעה 0:28
בתגובה לבר שושני
אגב.

אחד האולסטארים האחרונים התנהל בפילדלפיה. באולסטר הזה זכה יליד העיר, ומי ששיחק בתיכון מקומי, קובי בריאנט.

שריקות הבוז להן הוא זכה מהקהל המקומי היו אחד האקטים היותר מהנים לצפיה, לכל מי שאינו אוהד של הלייקרס, ומגדיר את עצמו כאנטי-קובי (כמוני).

חוסר פרגון? לא. יריבות ספורטיבית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט. [חדש]
אורי קציר   יום ב', 05/05/2008 שעה 0:44
בתגובה לבר שושני
אתר אישי
אני זוכר את האירוע, אבל אם אני לא טועה לאותן שריקות בוז היה קשר לאירוע פלילי בו היה מעורב החבר בראיינט בקולורדו. והאירוע הזה לא בדיוק קשור לכדורסל. באותה מידה אפשר להזכיר את שריקות הבוז להן זכה ג'ייסון קיד (הול אוף פיימר עתידי) במגרשי הליגה לאחר שנודע ברבים שהיכה את אשתו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט. [חדש]
אורי קציר   יום ב', 05/05/2008 שעה 0:41
בתגובה לבר שושני
אתר אישי
אם להתייחס קודם כל לפיסקה הלפני אחרונה שלך: אני אשנמח אם מכבי תפסיד במשחקים שיש בהם אינטרס לקבוצה האהודה עלי שתפסיד. אבל במשחק נגד קבוצה שלישית, זרה, חסרת כל משמעות מבחינתי כאוהד? זה נשמע לי כמעט מופרך. אני רוצה שגביע היורוליג ינחת בישראל ממש כשם שאני רוצה ששחר פאר תזכה ברולאן גארוס או שאריק זאבי יביא את אליפות אירופה בג'ודו. מבחינתי אין הבדל.

בר, דומני שאתה תחת קורת גג אחת יריבות ספורטיבית ושנאה של ממש. יריבות יכולה להתבטא בהרבה מישורים, ולורך העניין שים לב להבחנה שערכתי בין יריבות פנים-ארצית לבין טורנירים בינלאומיים. ברור לי שאוהדי בוסטון רוצים בתבוסת הלייקרס וכדומה, אבל האם היו מייחלים לכך (ואף פעילים אקטיבית) לו הייתה בוסטון נאבקת על אליפות העולם בכדורסל נגד קבוצה אירופית דוגמת צסק''א? מסופקני.

אמיר ליברמן טוען עכשיו במאמר תגובה שהתגובה הפבלובית למכבי היא תוצר של היהירות והכוחנות המכביסטית ושל הזלזול המופגן שמגלים אנשי מכבי תל אביב בקבוצות אחרות. לי זה נשמע מאוד נקודתי. הרי אהדת צסק''א אינה נובעת מאיזה חיבור רגשי למוסקבה ולשחקניה והיא מונעת אך ורק משנאת מכבי.

ובנוגע להערכה לשחקן המסוים - לא התכוונתי לכך שקיימת סתירה בין הערכת הקהל היריב לבין רצונו שאותו שחקן יפסיד. התכוונתי לכך שאת אותה הערכה ניתן להעביר גם מהאינדיבידואל אל הקבוצה שבה הוא חבר. הייתי פעם במשחק פלייאוף ב-NBA ברוז גארדן של פורטלנד. דאלאס באה לשם ובמיפגן נדיר של כדורסל כמעט נטול שגיאות נתנה בראש לקבוצה המקומית. שום קללה כלפי המאבריקס לא נשמעה במהלך האירוע. זה פשוט לא הסגנון שלהם. הם הביאו עזרי עידוד, שלטים, חצוצרות ודחפו קדימה את הקבוצה שלהם. בסיום המשחק הריעו האורגונים ביציעים לדירק נוביצקי ולחבריו. אי אפשר שלא להעריך תצוגה כזו. גם זו רוח ספורטיבית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט. [חדש]
בר שושני   יום ב', 05/05/2008 שעה 0:54
בתגובה לאורי קציר
אתחיל גם אני בפסקה האחרונה שלך, ואומר שזה כבר קשור לתרבות ספורט באופן כללי: התרבות האמריקאית היא של הספורט כבידור, ביבשת הישנה הספורט הוא לא בידור, הוא מלחמה, גם במדינות בהן הכדורגל (למשל) הפך לספורט בידורי לכל המשפחה. גם באנגליה, עדיין, יש מגרשים אליהם עדיף לא להגיע. אבל התופעה הזו לא נמצאת רק בארץ. אני נסעתי אחרי הפועל ירושלים למשחק החוץ בטורקיה, מול בשיקטאש-איסטנבול. אוהדי בשיקטאש נחשבים לאוהדים היותר מופרעים באיסטנבול, אבל אוהדי שתי הקבוצות הנוספות (והגדולות יותר), פנרבחצ'ה וגלטסארי לא מפגרות מאחור. אתה מדבר על קללות? אוהדי בשיקטאש חיכו לנו עם סכינים מחוץ לאולם. האוטובוס תימרן בערן חצי שעה סביב האולם עצמו, עד שכוחות הביטחון (ואני לא מגזים. היו שם שתי משאיות של הימ''מ הטורקי) מצאו לו נתיב בטוח להכנס. גם כך, כשישבנו בפנים, כל מה שראינו מולנו הוא המון טורקי שמבצע תנועות שחיטה. לקראת סוף המשחק אחד האוהדים הכה את שחקן הפועל ירושלים, דרור חג'ג', בראשו.

באיטליה נהרגים אוהדים. באנגליה נהרגים אוהדים. בוודאי שבטורקיה נהרגים אוהדים. בארץ, לשמחתי, זה נותר - ברוב המקרים - ברובד של הקללות.

אני, אגב, מעדיף את הגרסה האירופאית של הספורט - זו הייצרית, המעודדת השתתפות אמיתית בקבוצה שלך והתמקדות בספורט - מזו האמריקאית המלוקקת, המנותקת, המרוחקת. אגב, גם האמריקאים מרגישים כך בדרך כלל: משחק הגמר של המכללות הוא אחד האירועים הנצפים ביותר בכדורסל האמריקאי, והמכללות אמנם לא כוללות מכות רצח אחרי משחקים, אבל כינויי גנאי לא חסרים שם (הסטודנטים של דיוק, ''הרווארד של הדרום'', למשל, מזכירים לאלה מצפון-קרוליינה, שהיא קולג' כללי ולא פרטי, ש''יום אחד אנחנו נהיה הבוסים שלכם''. זה אמנם לא קללות, ונאמר בהומות, ובכל זאת, זה מאוד שונה ממה שתמצא במגרשי בייסבול או כדורסל).

הסברתי למה אני רוצה שמכבי תפסיד בכל משחק אפשרי. נצחון של מכבי משמעו - חיזוקה של מכבי. בוודאי ובוודאי ניצחון של מכבי בזירה האירופאית, ניצחון שהופך את מכבי לקבוצה גדולה יותר ויותר. ההתנפחות התקציבית של מכבי בעשור האחרון היא תוצאה ישירה של ההצלחה שלה באירופה בתחילת העשור (בקבוצה הראשונה של פיני גרשון), והמשך ההתנפחות היא תוצאה ישירה של אותו סל ארור של דרק שארפ, שקבע כי מכבי תלך לפיינלפור ולא ז'לגיריס. הפסד של מכבי באותו משחק (בעונה הראשונה של שאראס) היה מפרק את החבילה כבר בשלב הזה. אבל מכבי ניצחה. והמשמעות של אותו ניצחון - של משחק של מכבי מול אותה ''קבוצה ג''', היתה שהצוות הזה של מכבי נותר על כנו, וחיסל כל סיכוי שהקבוצה הירושלמית שזכתה ביול''ב - למשל - תצליח לעשות דבר כלשהוא מול מכבי.

לו דטרויט משחקת באליפות טורניר מקדונלדס, אני יכול להבטיח לך שחלק גדול מאוהדי שיקאגו היו מייחלים להפסד. הכעס, הטינה והשנאה ההדדית בין שתי הקבוצות האלה הן מן המפורסמות. והוא הדין לגבי יחסי ניו יורק - שיקאגו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט. [חדש]
אמיר ליברמן   יום ב', 05/05/2008 שעה 15:17
בתגובה לאורי קציר
אתה צריך להבדיל בין שני סוגים שונים של שנאה או חוסר רצון שהיריבה תצליח - במקרה שלי, מדובר אך ורק בתחום הספורט. לדעתי זה לגיטימי לעודד קבוצה מסוימת ולרצות בצלחתה ובאותה מידה לא לרצות שקבוצה אחרת תצליח ואפילו לרצות שהיא תיכשל - אין בכך כל פשע.

הסוג השני - הוא כשהיריבות עוברת מחוץ לגבולות הספורט - כשעבדתי בנתב''ג, זה היה בתקופה שהפועל ת''א טסה מהצלחה להצלחה בכדורגל ומכבי נסעה למשחקי היורוליג שלה במקביל. אוהדי שתי הקבוצות נפגשו בטרמינאל והדבר הכי נחמד שהם אחלו אחד לשני - היה ''שהמטוס שלכם יתרסק'' ועוד כהנה וכהנה. במקרים מעין אלה, אכן מדובר בשנאה שכבר לא קשורה לספורט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ורק עוד משהו אחד [חדש]
בר שושני   יום ב', 05/05/2008 שעה 0:39
סתם כי טוב לי להזכר היום, כאשר קבוצות הכדורסל שלי גורמות לארגונים הירוקים להכריז על סכנה לאוכלוסיית השועלים סביב האולם הביתי, כיוון שרובם מוגעלים למוות, בשיקאגו הגדולה:

אחרי כל אותן שנים בהן הקבוצה המפסידה לחצה את ידי הקבוצה המנצחת ואיחלה לה - כמו הקהל המקומי - ביט. אל. איי, החמישיה של דטרויט - דנטלי, תומאס, ליימביר, רודמן ודומארס (די בטוח שהארבעה הראשונים היו שם, לא בטוח לגבי ג'ו-דו), ירדה כמה דקות לפני סוף המשחק האחרון בסדרה, עם מגבות על הראש, לחדר ההלבשה, הכל כדי לא לאחל לשיקאגו בהצלחה בגמר.

זה לא עניין של לוקאל פטריוטיזם. זו פשוט שאלה של ''את מי אתה פחות שונא''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא בהכרח עוכר ישראל [חדש]
אמיר ליברמן   יום ב', 05/05/2008 שעה 15:23
בכל המקרים האחרים, בהם נציג ישראלי מייצג אותנו בתחרות בינלאומית, החל בשחר פאר וכלה בנבחרת ההתעמלות האומנותית, אני אעודד את הנציג הישראלי. יש לי בעיה אחת עם נציגה ספצפית שהכתבה עסקה בה.

שאלה - האם התמיכה בנציגים ישראלים היא אוטומטית? מה קורה למשל כאשר עבריין כזה או אחר, שסחר בנשק או בסמים, לרווחתו האישית, יושב בכלא במדינה מסוימת ופונה למדינה שתעזור לו, האם גם כאן יש חובה אוטומטית לעזור לו? האם ישראלי עבריין, הוא קודם כל ישראלי, או קודם כל עבריין? הרי אם היה מבצע את העבירות האלו בארץ, היינו רוצים שהוא יישב אחרי סורג ובריח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא בהכרח עוכר ישראל [חדש]
אורי קציר   יום ד', 07/05/2008 שעה 18:37
בתגובה לאמיר ליברמן
אתר אישי
ההשוואה הזו אינה הגיונית. קבוצה ישראלית ששנואה עליך משולה לסוחר סמים?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא בהכרח עוכר ישראל [חדש]
ההסבר מגיע   שבת, 10/05/2008 שעה 22:23
בתגובה לאורי קציר
מהבלוג שלך משתמע שיש לתמוך בכל ישראלי באשר הוא ישראלי. אני לא מסכים שבאופן אוטמטי יש לתמוך בכל מי שהוא ישראלי ולכן הבאתי מקבילה מהתחום הפלילי. אין לי כוונה לטעון שהספורטאים הם עבריינים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא בהכרח עוכר ישראל [חדש]
אורי קציר   שבת, 10/05/2008 שעה 23:25
בתגובה לההסבר מגיע
אתר אישי
נו, באמת. אני לא תומך בשום עבריין באשר הוא. אין שום קשר בין המשל לנמשל. אבל לקחת אנשים שחותרים להישגיות לגיטימית בדרכים מקובלות ולהשוות אותם עם כאלה המאמצים לעצמם שיטות של שוד, רצח, אונס וסחיטה זה לא לעניין.

ברצינות, האם אתה באמת סבור שמי שחש מידה של לוקאל-פטריוטיזם כלפי קבוצות ספורט יחוש אהדה כלפי, נניח, זאב רוזנשטיין העומד למשפט בעבירות של סחר בסמים? הרי אתה יודע בעצמך את התשובה. כלפי עבריין אני חש בוז ורוצה בענישתו, בין אם הוא ישראלי ובין אם מכל מוצא אחר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא בהכרח עוכר ישראל [חדש]
אמיר ליברמן   יום א', 11/05/2008 שעה 7:36
בתגובה לאורי קציר
לא טענתי שאתה תומך בעבריינים.

מה שטענת במבוא לבלוג שלך הוא שבאופן אוטומטי, בכל מקרה שספורטאי ישראלי מתחרה בחו''ל, אתה תומך בו באופן אוטומטי. גם אנשים אחרים שקראו את הבלוג, ודיברו איתי, האשימו אותי בזה שאני ''עוכר ישראל'', בגלל זה שאני לא מעודד באופן אוטומטי את הנציג הישראלי.

בוא נגיד לצורך הנושא שבשנה הבאה, בליגת האלופות, בית''ר תשחק מול מנצ'סטר יונייטד. עם כל אהדתי רבת השנים לבית''ר, לא ברור לי במי אתמוך בזמן המשחק.

בוא נגיד נוסף - כך את ספליט הגדולה של ראדג'ה, קוקוץ', איבנוביץ ושו''ת - הכדורסל שלה היה חוויה מדהימה, שגם אם היא הייתה משחקת נגד הפועל י-ם, הייתי נהנה באותה מידה מהמבצעים שלה ומהכדורסל אותו היא הציגה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא בהכרח עוכר ישראל [חדש]
אורי קציר   יום א', 11/05/2008 שעה 8:56
בתגובה לאמיר ליברמן
אתר אישי
נכון. אני נוהג לתמוך באלה שמייצגים את המדינה שלי או, לצורך הדיון, עיר כלשהי במדינה שלי - אם הם משחקים נגד קבוצה זרה. אני לא מהאו''ם ואין דין קבוצה ישראלית שמשחקת נגד קבוצה קרואטית (כמו בדוגמה שהבאת) כדין משחק בין שתי קבוצות בליגה הטורקית, שאין לנו אליה שום זיקה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אכן , אי ראציונאליות באהדה ובשנאה [חדש]
אלימ.   יום ג', 06/05/2008 שעה 14:11
אני אוהד הפועל תל אביב החל מענף ההאבקות שאני בכלל לא מבין ועד לכדורגל שבו אני בקיא ועוקב . זה ממש לא ראציונאלי בפרט בשנים שבהם אהדה להפועל ת''א היא סוג של מזוכיזם . אני לא אוהב בלשון המעטה את מכבי תל אביב כדורסל , ראשית כי הם יריבי האדומים ויותר מכך , על כל הדרכים והאופנים שהם נוהגים בשאר קבוצות הליגה ובשחקנים ובמי שמנסה להתחרות איתם. הניהול ''המופלא'' במכבי מטרתו שליטה מוחלטת בפוליטיקה של הספורט . חוסר האהדה לא קשור ל''אי פירגון אצלנו הישראלים''. זו פשוט אי הסכמה קיצונית לדרך ולשיטה גם כשהיא מביאה תהילה.
במקביל למשל, צורת ההתייחסות של הנהלת הפועל ת''א כדורגל לשחקניה הותיקים בתום העונה שעברה , גבלה ביהירות ובמכיביזם שגרמו לרבים מהאוהדים לצאת נגד ההנהלה .
כיום, אף קבוצה ישראלית לא יכולה להיות ''הקבוצה של המדינה''. אם ב 1977 וב 1981 יכולתי להזדהות עם הזכיה של מכבי שבשורותיה כיככבו מיקי , מוטי , ברודי ואימן רלף קליין , היום זה ממש לא משנה אם אני אצטרף לחברים טובים
שמוצאם מחבר העמים , שמריעים לניצחון של צסקא.
יש מידה לא מבוטלת של פשיזם מכביסטי לכרוך את מכבי וישראל בחבילה אחת . כל אחד ואהדתו הספורטיבית , כל אחד ושנאותיו
הספורטיביות , שאגב הן אכן לא ראציונאליות אך מוסיפות את הטעם החריף של משחקי הכדור שמחקרים שונים מצביעים עליהם כסובלימציה של המלחמה . אגב לגבי קבוצת בית''ר ירושליים ,
אני כבר מסיר את אחריותי הלאומית מהופעותיה העתידיות באירופה ובוודאי מאוהדיה שבשום פנים אינם מייצגים אותי ,
גם ינופפו באלפי דגלי ישראל .
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ניו יורק יאנקיס אימפריית הרשע [חדש]
אבי   יום ד', 07/05/2008 שעה 10:34
הכינוי המקובל לניו יורק יאנקיס קבוצת הבייסבול המפורסמת ע''י אוהדי בייסבול שאינם אוהדי היאנקיס היא ''אימפריית הרשע'', כינוי זה הוטבע ע''י הבעלים של קבוצת בסוטון רד סוקס
In recent years, the American professional baseball team, the New York Yankees, has been nicknamed the ''evil empire'' because of their huge team salaries and success in seemingly obtaining any player of their choice with lucrative contracts.[citation needed]Ironically the first usage of this term relating to the Yankees was from John Henry, part-owner of the Boston Red Sox who have recently only been second in player payroll to the Yankees.
http://en.wikipedia.org/wiki/Evil_Empire

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©