רונפוליזציה
יום ד', 13/02/2008 שעה 10:18
כל מי שקורא טקסטים פוליטיים ואידיאולוגיים ברשת יכול להתקל בתופעה הזו: כותבים מקושרים ופופולאריים המביעים עמדות חתרניות המבקשות לשנות מיסודם את כללי המשחק הפוליטי (שלא לומר אופייה של המדינה או פירוקה המוחלט) מצליחים לגרום לדיון רחב בסוגיות אלה - לעומת חוסר היכולת מוחלט של אותם כותבים ושל נציגיהם הפוליטיים להקנות לרעיונות אלה אחיזה של ממש בציבוריות הישראלית. אולי כדאי לבצע מחקר שיבדוק באופן מעמיק יותר אם מדובר באליטה מבודדת שקיצוניותה מונעת מקהל רחב יותר להצטרף אליה או שבולטות זו אינה אלא תוצר של המאפיין התקשורתי המודרני החודר שהתפשט זה מכבר ברחבי הרשת: הקצנת המסר למען משיכת תשומת לב. מכל מקום, הדבר מזכיר את התופעה המרתקת שהתרחשה בבחירות המקדימות האחרונות לנשיאות במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית - וממנה נגזר גם שמה.








הכירו נא את הרונפּוֹלִיזַציָה. אין טעם לחפש את המונח הזה במילון. הוא לא נמצא שם, אבל יש לו נוכחות בלתי מוכחשת בחיי היומיום שלנו. הוא מציין תהליך שבו שיח רדיקלי, קיצוני, מרוחק מאוד מהמיינסטרים, מקבל נוכחות חסרת כל פרופורציות במערכת תקשורת המונית כלשהי, הנגישה למרבית האזרחים. לצורך הדיון שלנו תהיה זו רשת האינטרנט.

רון פול (Ron Paul), חבר קונגרס רפובליקני מטקסאס, הוא האיש ששמו מהווה את הבסיס למושג החדש. הוא נחשב לפופולארי ביותר מבין מועמדי מפלגתו לנשיאות בקרב התומכים המזדהים באמצעות הרשת. פול, במקור איש המפלגה הליברטריאנית, הוא עוף מוזר בנוף הפוליטי האמריקני. הוא שמרן ובדלן, תומך בפרישת ארצות הברית מנאט''ו ומהאומות המאוחדות ובהפסקת הסיוע הכלכלי למדינות זרות, ובכלל זה ישראל. כשהקונגרס הביע תמיכה בישראל בתחילת מלחמת לבנון השנייה הוא היה אחד המתנגדים המעטים וטען שארצות הברית לא צריכה להתערב בסכסוך – עמדה חריגה מאוד כשמדובר במעצמה שנטשה את מסורת ההסתגרות המדינית כבר לפני כמאה שנה ושמעורבותה בנושאים בינלאומיים סייע בסיומן של שתי מלחמות עולם. הוא המועמד הרפובליקני היחיד שהתנגד למלחמת עיראק. עמדותיו הליברטריאניות באות לידי ביטוי בהתנגדות למלחמה בסמים ובתמיכה בבעלות חופשית על נשק. הוא תומך נלהב בצמצום פיסקאלי ובאסכולה האוסטרית בכלכלה, ומתנגד ליוזמות ל''הלבנת'' הגירה בלתי חוקית ולהפלות. גם במונחי המפלגה הרפובליקנית הוא נחשב לאישיות רדיקלית במיוחד. בארי גולדווטר, הסנאטור הימני מאריזונה שנחשב כמועמד לנשיאות השמרן ביותר שהציגו הרפובליקנים במאה העשרים (ונחל תבוסה מוחצת ללינדון ג'ונסון בבחירות 1964), הוא מופת של ליברליזם בהשוואה לפול.

הסנאטור בארי גולדווטר בכרזת בחירות מ-‏1964. האג'נדה שלו, על אף קיצוניותה, לא חתרה תחת היסודות המשטריים של אמריקה ולכן, על אף הדמיון הנסיבתי המסוים לרון פול, הוא אינו רונפוליסט (מקור תמונה 1).

(הערה צדדית: ההשוואה בין פול לגולדווטר אינה תמיד מדויקת, אבל במובנים רבים מדובר בתווים אישיותיים דומים. הראשון הוא בדלן בכל הנוגע למדיניות חוץ ואילו השני היה אקטיביסט תקיף. איש טקסאס מתנגד להפלות מלאכותיות ואילו איש אריזונה תמך בהן. שניהם נחשבו לאנשים הגונים, כאלה שלא הסתבכו בפלילים, שחיי המשפחה שלהם יציבים, שפיהם וליבם שווים, שהאמון האישי שהם מעוררים בלב שומעיהם - גם אלה שאינם תומכים בהם - אינו תוצר של מניפולציה תקשורתית או תדמיתית אלא תכונה הנובעת ישירות מאישיותם הישירה ומעקביותם האידיאולוגית).

לגולדווטר לא היה אינטרנט להציג בו את עמדותיו. אצל פול זו הייתה האופציה הכמעט יחידה. היתרון הגדול שצבר על פני יריביו הרפובליקניים בכל הנוגע להזדהות אישית ולגיוס תרומות הביא לעלייה דרמאטית ברמת המוכרות הלאומית שלו ולחדירה אל תוך רשימת המועמדים שביכולתם לגרוף, במדינות מסוימות, אחוזי תמיכה שיאפשרו להם לקיים משא ומתן משמעותי על העברת תמיכתם לאחד המועמדים המובילים. בהתחשב בעובדה שבארצות הברית יש בכל מפלגה כמה עשרות מועמדים לנשיאות, ששמו של רון פול לא היה מוכר כמעט מחוץ לתחומי טקסאס והמפלגה הליברטריאנית הקטנה ושהוא אאוטסיידר מוחלט אפילו במפלגתו הנוכחית, זה הישג לא רע.









הצלחתם של קיצונים פוליטיים לייצר לעצמם נוכחות אינטרנטית משמעותית אינה עניין חדש, ובמובנים מסוימים אף אינו מפתיע במיוחד. היא עומדת ביחס כמעט הפוך למשקלם הפוליטי בציבור הכללי, הבלתי-וירטואלי. הרשת, המהווה מרחב שמספר המתבטאים בו כמעט ואינו מוגבל, סובלת כל מסר, ויהיה הקיצוני, הסהרורי והאי-רציונאלי ביותר שניתן להעלות על הדעת. נהפוך הוא: לעתים הקצנה אינטרנטית גוררת תשומת לב, שמצידה מביאה לפרסום בערוצי המדיה הלא-אינטרנטיים ולחדירה אל התודעה המיינסטרימית.

הבה נבחן את מאפייני הרונפוליזציה. מאפיין ראשון הוא בעל הקשר כמעט אריתמטי. מקובל שבשטחים מסוימים של המדיה קיימת דיספרופורציה בין נטיות מדידות של דעת קהל (תוצאות בחירות, למשל) לבין עמדת אותו קהל עצמו ברגע נתון אחר. כך, למשל, הייתה קיימת ב-‏2006 הזדהות עמוקה של בלוגרים רבים עם מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ. בלוגרים אלה, רובם תומכי רפורמות חברתיות שמיועדות לצמצם את הפערים הסוציו-אקונומיים בחברה שלנו, צידדו בהתלהבות במשנתו הסוציאלית של פרץ. בין הבלוגרים שבחרו להזדהות היה שיעורם של תומכי העבודה גבוה בהרבה מהתמיכה לה זכתה מפלגה זו בקרב ציבור הבוחרים הכללי.

אבל – וזה אבל גדול – מפלגת העבודה נחשבת בישראל כמפלגת מיינסטרים. כלומר, התמיכה בה אינה נחשבת לביטוי פוליטי קיצוני במיוחד. מה שאין כן, למשל, מפלגות כ''חזית יהודית לאומית'' בהנהגת ברוך מרזל או, להבדיל, בל''ד מיסודו של עזמי בשארה. בשני המקרים מדובר בשוליים פוליטיים שנחשבים קיצוניים במיוחד וככאלה שקהל המצביעים שלהם אוחז בעמדות שיש בהן דה-לגיטימציה ברורה של אופייה, סמליה ואפילו משטרה של המדינה. לו היה הדבר תלוי בשתי מפלגות אלה הייתה ישראל מתפרקת מאפייניה המקוריים זה מכבר – בין אם מדובר בהתפרקות למען שלטון הלכתי לאומני בנוסח החרד''לי ובין אם בהדרת היהודים ממושבם למען פלסטינים שיממשו את זכות השיבה ויצירת מדינה בעלת רוב ערבי שתשאף להתאחד עם מדינות ערביות שכנות.

לפיכך, אין להגדיר את הרונפוליזציה כתהליך מוכר שבו מפלגת מיינסטרים אחת (העבודה, בדוגמה הזו) מאבדת באופן דרמאטי מכוחה למען מפלגת מיינסטרים אחרת, כמו קדימה או הליכוד. מפלגות אלה אינן מבקשות לשנות את הגדרותיה המקוריות של המדינה והמחלוקת שביניהן היא בעיקרה פוליטית. הרונפוליזציה היא מצב בו מפלגה שחותרת תחת הגדרתה היסודית של המדינה ושמצויה בשוליים הפוליטיים ומקדם התמיכה הציבורית בה זעיר למדי זוכה לשיעור תמיכה דיספרופורציוני במדיה פופולארית ומשפיעה. ברוב המוחלט של המקרים היא אינה מצליחה לתרגם את רמת החשיפה הגבוהה באותה מדיה להשפעה פוליטית ממשית.

מאפיין שני, שכמעט נגזר מהראשון, הוא קיצוניות המסר. הזכרתי כבר את משנתו של רון פול דנן. מי שרוצה שמדינתו תפרוש משני הארגונים הבינלאומיים החזקים והיציבים ביותר שהקימה במאה העשרים אינו יכול להיות מוגדר כמתון. עם כל החסרונות של אותם ארגונים, יש להם השפעה מייצבת על הפוליטיקה הבינלאומית – וארצות הברית נהנית מכך, ללא ספק. מי שרוצה לצמצם את מעורבות ארצות הברית ביחסים הבינלאומיים כמעט לאפס אינו גורם ממתן, אלא בדלן קיצוני. באותה מידה אפשר, דרך משל, להציע לבטל את שערי החליפין של הדולר מול מטבעות אחרים או לכפות על כל חסרי הבית בניו יורק לעבוד בקולחוזי ענק במערב התיכון.

בלוגרים בעלי עמדה קיצונית לא חסרים ברשת הישראלית. הנה דוגמה אחת: נמרוד קמר, מתי שמואלוף וחבריהם קראו כבר מזמן ל''ביטול הסכם השלום עם מצרים למען הידידות''. קשה למצוא רבים בציבור המזדהים עם המשוואה האבסורדית שלפיה הסכם שלום ויחסי ידידות עומדים בסתירה זה לזה. כותבים אלה מזוהים עם השמאל הרדיקלי והא-ציוני במדינה שחלקים ממנו מזוהים מזה עשרות שנים עם לאומיות (שלא לומר לאומנות) הפלסטינית. שמואלוף, למשל, הודיע פומבית על הזדהותו עם בל''ד, מפלגה ערבית לאומנית הדוגלת בזכות השיבה של הפלסטינים ובהקמתה של מדינה פאן-ערבית (שפלסטין הרב-תרבותית עתידה להיות חלק ממנה).

מאפיין שלישי הוא התפיסה שלפיה כל פתרון שהוצע עד עתה על ידי המשטר הקיים הוא מיושן, בלה מזוקן ושוב אינו רצוי או רלוונטי. לא ניתן לפתור שום בעיה חברתית משית באמצעים הקיימים ובשיטה הנהוגה כיום. לפיכך, יש להכניס לתוכה רעיונות מקוריים וחדשניים שיקדמו את השליטה האפקטיבית של ציבור הבוחרים על השלטון. כמו בשיטת הבחירה הישירה, מנוחתה עדן, קיים כאן לא מעט רצון טוב – אבל חסרה חשיבה כוללת על משמעות השינוי. העיקר שיהיה כבר שינוי כלשהו.

רון פול. חריגה בוטה מכללי המשחק והפיכת אמריקה על ראשה (מקור תמונה 2).

טל וולפסון, למשל, מתפעל מהמודל הקנדי של ''משרד הרב-תרבותיות'', המיועד לפקח על האינטגרציה בין הלאומים השונים המהגרים אל ארץ זו ומתיישבים בה. אלא שקנדה היא מדינת מהגרים בהגדרה ולא נולדה כדי לספק פתרון מדיני ייחודי לבני דת או לאומים מסוימים. מבחינתה, הצהרתית לפחות, אין זה משנה מה מוצא המהגרים אליה. ואילו ישראל – ואפשר שלא לאהוב את זה, אבל לא להתכחש לכך - מוגדרת מלכתחילה כמי שמבקשת לקלוט את יהודי התפוצות. לא כל מדינה מודרנית אמורה להכריז על עצמה כעל מדינת הגירה הפתוחה לכל. ובאשר לרב-תרבותיות: דומני שהיה זה אחמד טיבי שבזמנו העלה את ההצעה, הנאורה כל כך בעיני הרדיקלים, להכריז על ישראל כ''דמוקרטיה רב-תרבותית''. במלים אחרות, מעמד שווה לכל מהגר, ביטול ייחודיותה של המדינה (המגדירה, כזכור, את תכלית קיומה), מחיקת סמליה היהודיים (תשכחו ממנורה וממגן דוד; לשיטת טיבי ותומכיו אלה הם סמלים דתיים ואינם מייצגים אלא תרבות אחת בלבד ומכאן שאינם לגיטימיים כסמלים של מדינת כל אזרחיה), או, לחילופין, צירוף סמלים ערביים לאלה היהודיים. כל אלה מסתכמים בהתאבדות שבעיני תומכיה היא סמלית בלבד ובעיני מי שבאמת מבין מה שאמר טיבי משמעותה הפיכת מדינת ישראל לדו-לאומית והרס מוחלט של חזון תיאודור הרצל. וולפסון רוצה את המשרד הזה כאן כדי שיהיה כאן ''שיח חברתי בצורה מערכתית'', אבל לא ניטור של שיח כזה על ידי משרד ממשלתי הוא התוואי שימנע מאותה רב-תרבותיות להפוך לאיום על אופייה היהודי-תרבותי של המדינה.

בבלוג זה נכללת גם הצעה ללמוד ממשנתו של אנטוניו גראמשי, מארכסיסט איטלקי שחתר להשגת הגמוניה תרבותית של מעמד הפועלים על פני זו של הבורגנות. קצת מזכיר תיאוריה של חילופי אליטות שהועלתה בשנת 1996 על ידי שני אנשים ששמותיהם אינם בלתי מוכרים לנו: בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן. שניים אלה ביקשו לייצר ברית של מתנחלים, רוויזיוניסטים, מהגרים (בעיקר ממדינות ברית המועצות לשעבר), דתיים, חרדים ומזרחיים שתחליף את ההגמוניה הישנה. גם אם אין לכותב זיקה פוליטית מיוחדת לשניים אלה, לא ניתן לחמוק מהדמיון המטריד בין שתי התיאוריות. שתיהן מתבססות על הקריאה ''בואו נשבור את כללי המשחק, נייצר שינוי כפוי וכך נדפוק את הצד השני''. זהו היפוכה של התפיסה הדמוקרטית הקלאסית, הקובעת שכל שינוי פוליטי חייב להתחולל במסגרת כללי משחק ברורים ומוסכמים המכובדים על ידי כל השחקנים לאורך זמן. ועוד: מבלי להתייחס לכל עבודתו התיאורטית של גראמשי, הוא הזהיר כנגד הערצתה של המדינה,הבאה בעקבות זיהוי החברה הפוליטית עם החברה האזרחית, כפי שעושים היעקובינים והפאשיסטים. הוא האמין שמשימתו ההיסטורית של הפרולטריון היא ליצור ''חברה מווסתת'' והגדיר את ''היעלמות המדינה'' כמיצוי יכולתה המלאה של החברה האזרחית לווסת עצמה. במלים אחרות, התנוונות מוסדות המדינה היא אינטרס פרולטארי והישארותה במתכונתה הקיימת היא אינטרס פאשיסטי. בראבו. הבה נפרק את המדינה ואז נזכה לחברה צודקת. אז נכון, וולפסון רוצה ''רק'' את השתלטותה של תרבות אחרת, אבל כשלעצמו מדובר בתהליך כפוי ומפוקח וממילא קצת קשה לקחת מגראמשי רק את הרעיון הזה בלא להתייחס להקשר הכולל בו הועלה.

תוצר לוואי של מאפיין זה הוא האמונה במציאות מורכבת ובחוסר מקריות, שכולם נשלטים על ידי מנגנון אפל שבו חברים פוליטיקאים מושחתים, אנשי עסקים עשירים וכלי תקשורת רבי עוצמה. משולש ברזל של ממש. חשיבה זו מניחה שמאחר שכל שיטה המאפשרת למימסד הנוכחי לשלוט בחברה, בכלכלה ובמשפט אינה אלא תוצר של קונספירציה שרוקחות אליטות ממסדיות מסוימות במטרה לשמר את שלטונן. אין אירועים מקריים, כל אירוע קשור למשנהו וכולם יחד מחוברים בפקעת של אינטרסים ויצרים שכדי להגן עליהם מפעילן מנגנו שלטוני או אליטיסטי נסתר שיטות של הפחדה, סחיטה, מעקב ואפילו רצח. או, אם נעמיד זאת באופן ברור יותר: בדינאמיקה רונפוליסטית עלול לקנן יסוד חזק של אמונה בקנוניה המופעלת על ידי אליטה מצומצמת כנגד שכבות חברתיות רחבות.

כדי להעמיד דברים על דיוקם יש להקדים ולומר שחובבי קונספירציות אינם בהכרח מייצגים חתך אוכלוסיה רחב. לעתים קרובות הקונספירציה נתפסת אך ורק כתלוית הקשר. כלומר, גם מי שמזדהה עם הימין הקונספירטיבי וסבור באמת ובתמים ששמעון פרס, השב''כ וה-CIA רקחו את רצח רבין יחדיו אינו חייב לקבל בהכרח את התפיסה שלפיה תיאודור הרצל נרצח בדמי ימיו על ידי הבונים החופשיים במטרה לטרפד את תוכנית ההתיישבות באוגנדה רק משום ששתי התיאוריות מקודמות במקרה על ידי אותו אדם (ברי חמיש, במקרה הזה).

מאפיין רביעי הוא חוסר הסבלנות (שגורר אחריו גם חוסר סובלנות). הרונפוליסטים מצהירים על הצורך במהפכה או בהפיכה ובמיגור האליטות הקיימות, מוקדי הכוח שלהן ושיטותיהן. אבל לאחר שנציגם משיג עמדת כוח כלשהי, הוא יידרש ליישם את הרפורמה המהפכנית המובטחת לאלתר. אי-הצלחה או אי-יכולת לציית לאלתר לקווי המיתאר של המהפכה הרונפוליסטית תהפוך את נבחר הציבור לנוכל, רמאי, מישהו שחייבים לבעוט החוצה מהחיים הציבוריים לאלתר. ענייני קואליציה, אי-יציבות פוליטית ושאר זוטי דברים אינם מעניינים אותם כלל.

הנה דוגמה: בתגובה להצעת חוק שהעלה אחד מח''כי העבודה, הצעה הקושרת בין שירות צבאי או לאומי לבין הזכות להצביע בבחירות הכלליות, קבע בלוגר מוכר ש''הגיע הזמן לסגור את מפלגת העבודה או למזג אותה עם החברים האמיתיים שלה, בימין הפאשיסטי''. כשהמיאוס מגיע לקיצוניות גם הפתרון המוצע הוא מוקצן.

עמדות אלה מייצגות את הבלבול הרב השורר בבלוגוספירה הפוליטית. נותני הטון מצויים משמאל למרכז. הימין קיים ברשת, אבל השפעתו בה מוגבלת למדי – בניגוד גמור לתמיכה ממנו הוא נהנה בציבור הרחב. השמאל דומיננטי בעולם הבלוגים, אבל בתקופה האחרונה חלה הקצנה דרמאטית בעמדתם של המזוהים עימו. במיוחד בולטת התופעה של תרגום האכזבה ממפלגת העבודה שתחת הנהגת עמיר פרץ להצבעה המדלגת על האופציה הציונית שמשמאל לעבודה, מרצ, וההתחברות לחד''ש.

הבלוג ''עבודה שחורה'', למשל, החל את דרכו כפרויקט שנטלו על עצמם תומכי העבודה שביקשו לפקח על פעילותם הפרלמנטרית והמיניסטריאלית של נבחרי מפלגה זו ולקדם סדר יום פוליטי שאותם נבחרי ציבור אינם רוצים או מצליחים לקדם. המטרה והמעשה ראויים לכל שבח (הלוואי והיו קמות קבוצות מסוג זה גם בכדי לפקוח עין צופיה על המתרחש במפלגות אחרות). אבל לפחות בקדנציה האחרונה ניכר שם אותו בלבול המאפיין את השמאל הרדיקלי לאורך שנים ארוכות. הרצון לתמוך בפוליטיקה טהורה, בלתי מושחתת, ערכית, הביא חלק מהם לתמוך במפלגה כחד''ש, בנימוק שבכך יחזקו את דמותו של דב חנין. אין עוררין על כך שחנין הוא חבר כנסת איכותי וראוי – אלא שהללו מניחים בצד את היותו חלק ממפלגה המתנגדת לציונות, כלומר להיגיון האידיאולוגי שבשמו קמה המדינה שבטובתה הם רוצים. אחרים, שתמכו בעבודה עוד קודם לכן, שינו אף הם עמדות או שנמנעו מהזדהות והפחיתו את פעילותם הטקסטואלית-פוליטית עד למינימום.









רון פול, האנדרדוג הגון, מותקף על ידי נציג המימסד המסואב רודי ג'וליאני. הרונפוליזציה כוללת מרכיב של הערצת הטהרנות, גם במחיר קיצוניותה (מקור תמונה 3).

חלק מכל התופעות הללו קשור קשר הדוק בחשיבה הקלוקלת המקובלת במקומותינו מזה שנים רבות ופושה בכל השיח הפוליטי, ללא הבדלי דעה. ישראל היא מדינה המכורה לעכשוויזם. ב-‏1967, בעקבות ניצחון צבאי עצום שבעקבותיו שלטה ישראל על שטח שהיה גדול פי ארעה וחצי מגודלה עד אז, ניתנה דחיפה עצומה לתפיסה הדתית-משיחית שלפיה הגאולה מצויה ממש מעבר לסיבוב ויש לבצע עוד מאמץ קטן כדי להביאה באופן סופי. שש שנים מאוחר יותר קמו תנועות המחאה שמרדו במימסד הביטחוני והפוליטי שהיה אחראי להפתעת יום הכיפורים ובעקבותיהן נוסדה תנועה שקראה לעצמה, נכון מאוד, שלום עכשיו. זהו ביטוי דומה של תפיסת המציאות הישראלית: מה שאינו קורה עכשיו אינו רלוונטי. מה שלא יקרה מייד אינו רצוי. הביאו את השינוי לאלתר. פעילות הדרגתית, בשלבים, אינה בשבילנו ולא תועיל בדבר. העידן הטכנולוגי הנוכחי רק מקצין את הצורך הזה בסיפוקים מהירים. פוליטיקאי שלא מסק את הסחורה לאלתר הוא פגום, אופורטוניסט, שלא לומר מושחת. מפלגה שאינה מקיימת אחת לאחת את כל הבטחותיה אינה שווה את הנייר הזול שעליה מודפס סימן ההצבעה שלה.

חלק מכל זה קשור גם בחיבה היתרה לטהרנות, שאינה אלא סוג אחר של קיצוניות. בבלוגוספירה הפוליטית ההתפלמסות כרוכה כמעט תמיד בעקרון ''הכול או לא כלום''. דרור פויר היטיב לבטא את התפיסה הזו בנמקו את עמדתו הפוליטית: ''הדבר המוסרי לעשות הוא לעמוד לצדו של המיעוט המדוכא, לעזור לו'', כתב, ''חד''ש, מן הסתם, עומדת בראש המאבק הזה, והמאבק הזה הוא לא מאבק נגדנו – הוא המאבק שלנו''. בביטוי הפוליטי הזה אין גוונים אפורים; יש רק שחור ולבן. צודק ובלתי צודק. מדכא ומדוכא. תפיסה דיכוטומית של הפוליטיקה שאינה מסוגלת להכיל התמודדות בלתי-קיצונית עם המציאות.



-----




השתדלתי להביא כאן ניתוח מפוכח של המציאות, לפחות כפי שאני רואה אותה. אבל פטור ללא מילה אישית אי אפשר. ובכן, ניסיוני המסוים בפוליטיקה לימד אותי כמה אמיתות כואבות למדי. ולא, לא שכולם מושחתים או טיפשים. מה שלמדתי הוא שפוליטיקה היא מקצוע לכל דבר ועניין ושהיא אמנות של פשרה. כשאדם מבטיח גדולות ונצורות הוא יוצר ציפיות גבוהות וחוסר יכולתו לעמוד בהן במלואן מביא לאכזבה רבתי. לעומת זאת, כשאדם משתדל להבטיח אך ורק מה שהוא רואה כהבטחה ריאלית הוא נוקט גישה אחראית יותר ובעלת סיכויי ביצוע גבוהים יותר - אבל גם אטרקטיבית פחות.

(והנה ציטוט המעיד על כך. ''כל אחד מספר על עצמו סיפורים'', אמר לי פעם חבר כנסת אחד, חרוץ ומוערך, בחיוך מריר, ''זה ישמור על ירושלים מאוחדת וההוא יחסל את הטרור. ואני, כל מה שאמרתי במערכת הבחירות שלי הוא שאעביר בכנסת תיקון לפקודת מס הכנסה באופן שיפחית מעט את נטל המס מהמעמד הבינוני. גיבשתי סביב הרעיון הזה הסכמה רחבה שחצתה גבולות מפלגתיים וידעתי שאני גם מסוגל לממש את זה. אתה חושב שמישהו בכלל כתב על זה או דיבר על זה? את מי זה מעניין?'')

חלק מההתבטאויות ברשת מעידות על כך שהבלוגרים לא למדו עדיין כיצד יש להתייחס לפוליטיקאים. מי שקונה כל הבטחה מבלי לדרוש מהמבטיח לדעת כיצד יש בכוונתו לממש אותה, הוא תמים במקרה הטוב. מי שמתאכזב מכך שרפורמה חברתית מקיפה בתחומי התעסוקה, הבריאות, החינוך והמיסוי לא בוצעה במשך חודשיים תמימים לאחר שמבטיחיה עלו לשלטון כנראה אינו מבין במה כרוכה רפורמה כזו ועד כמה עדינה הקואליציה שבה חברים המבטיחים הללו. מי שמבחינתו ''כל הפוליטיקאים אותו חרא'' אינו אלא מעיד על שטחיותו שלו ועל חוסר הרצון לעסוק בפרטים. האדם הפוליטי אינו פטור מחשיבה עצמאית, והיסוד הראשוני של חשיבה זו הוא לנסות ולעמת תמיד את ההצהרה הפוליטית או המפלגתית עם המגבלות שמציבה המציאות. מי שמבטיח את האפשרי בלבד ומסביר כיצד יש בכוונתו לבצע זאת אמין בדרך כלל הרבה יותר ממי שמבטיח הרבה ומערפל את הסבריו במכוון - גם אם הוא נשמע יותר אפור ופחות כריזמטי.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חריג- אבל לא חותר תחת כללי המשחק הפוליטי [חדש]
אסף   יום ד', 13/02/2008 שעה 11:16 אתר אישי
(הבהרה מקדימה: אף כי יש לי חיבה רבה לעמדות ליברטריאניות מסוימות, אני לא תומך ברון פאול, ולו רק בשל התנגדותו להפלה והתנגדותו למלחמה בעירק)

''הוא שמרן ובדלן, תומך בפרישת ארצות הברית מנאט''ו ומהאומות המאוחדות ובהפסקת הסיוע הכלכלי למדינות זרות, ובכלל זה ישראל. כשהקונגרס הביע תמיכה בישראל בתחילת מלחמת לבנון השנייה הוא היה אחד המתנגדים המעטים וטען שארצות הברית לא צריכה להתערב בסכסוך – עמדה חריגה מאוד כשמדובר במעצמה שנטשה את מסורת ההסתגרות המדינית כבר לפני כמאה שנה ושמעורבותה בנושאים בינלאומיים סייע בסיומן של שתי מלחמות עולם. הוא המועמד הרפובליקני היחיד שהתנגד למלחמת עיראק. עמדותיו הליברטריאניות באות לידי ביטוי בהתנגדות למלחמה בסמים ובתמיכה בבעלות חופשית על נשק. הוא תומך נלהב בצמצום פיסקאלי ובאסכולה האוסטרית בכלכלה, ומתנגד ליוזמות ל''הלבנת'' הגירה בלתי חוקית ולהפלות''.

מה שאנחנו רואים למעלה הן עמדות ''חריגות'' בימינו , כפי שכתבת. במה הן מנוגדות לכל הקונספציה הבסיסית של ארצות-הברית? עד לפני כמאה שנים לא היה מס-הכנסה בארה''ב. לפי ויקיפדיה [1], עד לפני כשמונים שנה לא היה איסור על סחר בסמים. הבדלנות הייתה התפיסה המקובלת במפלגה הרפובליקנית עד ימי רוזוולט (והעמדה השלטת מדוקטרינת מונרו ועד שנות התשעים של המאה ה19). בקיצור, העמדות הליברטריאניות תואמות היטב את רוח החוקה האמריקאית, ואינן דומות כלל לפייגלין לדוגמה שמציע הצעות המנוגדות לרוח הליכוד או לכהנא שהציע הצעות המנוגדות להגדרת ישראל כיהודית ודמוקרטית.

אגב, כמו שציינת, לפני ארבעים וארבע שנים עוד נבחר כמועמד המפלגה הרפובליקנית בארי גולדווטר- שמרן קיצוני שהביע עמדות ברוח החוקה. הוא אמנם הובס בידי ג'ונסון (שנה אחרי רצח קנדי), אבל בכל זאת זכה בקרוב לארבעים אחוזים מקולות הציבור. לא בדיוק מיעוט שולי.

כלומר: עמדותיו של רון פאול חריגות בימינו, אולם הוא רחוק מלהיות מנוגד לרוח האמריקאית הבסיסית. איפה כאן ה''עמדות [ה]חתרניות המבקשות לשנות מיסודם את כללי המשחק הפוליטי (שלא לומר אופייה של המדינה או פירוקה המוחלט)''?

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חריג- אבל לא חותר תחת כללי המשחק הפוליטי [חדש]
מיקרובלרוג   יום ד', 13/02/2008 שעה 11:25
בתגובה לאסף
אתר אישי
לי בכלל לא ברור, למה לשנות את כללי המשחק זה רע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חריג- אבל לא חותר תחת כללי המשחק הפוליטי [חדש]
אסף   יום ד', 13/02/2008 שעה 12:23
בתגובה למיקרובלרוג
אתר אישי
להבנתי, אורי מתכוון לחתירה תחת יסודות המשחק הפוליטי האמריקאי- נגד הערכים המכוננים של ארצות הברית. זה בעייתי, ואם זה היה המצב אולי הייתי מציע לפאול להגר למדינה אחרת, או להקים מדינה משלו. אבל זה לא המצב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חריג- אבל לא חותר תחת כללי המשחק הפוליטי [חדש]
אורי קציר   יום ד', 13/02/2008 שעה 12:31
בתגובה לאסף
אתר אישי
אני מסכים שרון פול אינו חותר לשנות את כללי המשחק או לפרק את ארצות הברית. אם הובנתי כך, אני מתקן כאן ועכשיו: קראתי לתופה רונפוליזציה משום שהיא מייצגת דיספרופורציה בין התמיכה ברעיונת הקיצוניים של האיש ברשת לבין התמיכה בו בפועל. רון פול כשלעצמו הוא דמוקרט אמיתי (לא השתייכותו הפוליטית אלא השקפת עולמו), אבל חותר לשנות חלקים גדולים מתפיסת המציאות האמריקנית כפי שזו נבנתה והוטמעה במהלך למעלה ממאתיים שנות עצמאות.

בכל הנוגע לישראל העניין שונה: בישראל, בניגוד לארצות הברית, קיימת השקפה פוליטית היוצאת נגד ההצדקה הראשונית לקיומה של המדינה. אלה בדרך כלל השוליים הפוליטיים בישראל. ברשת הם מיוצגים באופן דיספרופורציונלי לשיעורם באוכלוסיה הבוחרת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חריג- אבל לא חותר תחת כללי המשחק הפוליטי [חדש]
אסף   יום ד', 13/02/2008 שעה 13:49
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
''חותר לשנות חלקים גדולים מתפיסת המציאות האמריקנית כפי שזו נבנתה והוטמעה במהלך למעלה ממאתיים שנות עצמאות''- במשך לכל היותר מאה שנות עצמאות. עד 1913 לא היה מס-הכנסה בארה''ב. עד שנות התשעים של המאה ה19 היה ברור שארה''ב לא יוצאת למלחמות מחוץ לאזור גיאוגרפי מסויים. עד שרוזוולט איים על שופטי ביהמ''ש העליון בחוקים להצפתו, ביהמ''ש העליון תמך בפרשנות ''שוק חופשי'' של החוקה.

אני מודה שאני לא מגיב על התזה המרכזית של המאמר בנוגע לבלוגרים ודעותיהם, אבל זה פשוט מכיוון שאני פחות בקיא בנושא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הסתייגות אחת [חדש]
מתי שמואלוף   יום ד', 13/02/2008 שעה 12:01 אתר אישי
זה נכון שפרסמתי את היוזמה של נמרוד קמר באתרי, אך אין לי שום חלק אידיאולוגי בתנועתו וביוזמתו הזו.

חוצמזה קל יותר ל''טהר'' חלקים מכתיבתי ומחשבתי ולהכליא אותם בתוך הקטגוריות של המאמר. למשל אני כתבתי בבחירות של 2006 (28 במרץ) על איזה שהיא מחשבה/דעה שתאחד בין מה שמייצג עבורי פרץ ומה שמייצג עבורי בשארה.

הנה חלק מהדברים שכתבתי:

'' ליבי עם עמיר פרץ, ורגליי נטועות בתוך חזונו של עזמי בשארה. המעמד, החברה, המלחמה בסטריאוטיפים הם סוג של מאבקים חשובים. עזמי בשארה (כמו פרץ ליהודים) מסמל את האינטלקטואל שמכיר את העולם הערבי סביבנו ומתקשר עימו. עמיר פרץ נשבע ללחום בעד מדינת רווחה, ביחד עם שלי יחימוביץ ועשרת האשכנזים בעשירייה הראשונה של ''העבודה''. והוא קצת זנח את השיח הלאומי של הפלסטיני בישראל ובשטחים, הוא קצת זנח את השיח המזרחי ולא הכיר בדרישות הקשת הדמוקרטית המזרחית למבנה רב תרבותי והכרה במזרחיות כקטגוריה, שמאתגרת את השיח הליברלי בישראל. עזמי בשארה נלחם בעד זכויות קולקטיביות של הציבור הפלסטיני בישראל ובשטחים הכבושים, הוא הגיע למאבקים היומיומיים ונלחם בעד שינוי הגישה. שני המנהיגים הללו ליברלים בהשקפותיהם לגבי החברה. שניהם אינם מכירים במזרחים, במזרחיות ורואים את ישראל כמדינה של כל אזרחיה (כמובן, בשארה מאמין בדו-לאומיות).''

הלינק:
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הסתייגות אחת [חדש]
אורי קציר   יום ד', 13/02/2008 שעה 13:25
בתגובה למתי שמואלוף
אתר אישי
נכון, אבל בחירתך הסופית לא הייתה עבודה אלא בל''ד ולכך התייחסתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא ממש מסכים [חדש]
מרק ק.   יום ד', 13/02/2008 שעה 12:02 אתר אישי
היה באמת מאוד מענין לקרוא, אבל האם ההתיחסות שלך לבלוגים בארץ לא מושפעת מאוד מ''דיאט הקריאה'' שלך שיש בה יחס לא פרופורציונלי של בלוגים פוליטיים קיצוניים, שהם למעשה מיעוט מבוטל לחלוטין בבלוגוספירה גם מבחינת כמותם וגם מבחינת כמות הקוראים שלהם?

הרי יש גם בלוגים קיצונים אחרים שהיו רוצים לשנות את החברה למשל בנושאי מין (פדופיליה, S&M....), אבל החברה דוחה את האג'נדה שלהם. אז נכון שמדי פעם הם מספיק ממוקדים ופרובוקטיביים בשביל שיתיחסו אליהם, אבל הם לא יוצרים שינוי.

לדעתי להבדיל מרון פול, ולפני ארבע שנים האוורד דין וmoveon.org, הבליגה הפוליטית בארץ מתרכזת בכתיבה למשוכנעים ולא הוסיפה ולא קול אחד למפלגות שאותן הבלוגרים רוצים לקדם, ולכן אולי מוקדם מדי להתיחס ברצינות למסר שלהן. ביום שבו הבלוגרים האלו יתחילו לכתוב בצורה שתהיה קריאה ונגישה לכל אדם ברחוב אולי יהיה טעם אמיתי לדון בעמדות שהם מקדמים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא ממש מסכים [חדש]
ערןב   יום ד', 13/02/2008 שעה 13:15
בתגובה למרק ק.
אתר אישי
גם לי היה מעניין לקרוא, ואני נוטה להסכים עם המסקנה הראשונה של מרק. לפעמים אני צריך להזכיר לי שיש ברשת יותר מאשר רשימת הבלוגים של ''גרייפס'' (זו הזדמנות לומר תודה לאביעד על פועלו). מה שחסרה כאן זו אולי ההבחנה בין רוב לבין הגמוניה. ישנה בהחלט הגמוניה, במיוחד בגרייפס (דיאטת הקריאה העיקרית שלי) של בלוגים של אנשים שמחזיקים בערך באותן דעות וערכים, אבל מעבר למעגל מצומצם של כמה אלפי קוראים (וזו ההזדמנות לגרום לי להתבדות מאשלייה זו), כמה באמת קוראים אותם?

מצד שני, מתוקף היותם הגמוניה, אולי מי שקורא אותם הם אנשי תקשורת בכלי התקשורת המרכזיים, והכתיבה שלהם מושפיעת מהם, ובדרך זו מטפטפת אל הציבור וכן משפיעה, בעקיפין?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא ממש מסכים [חדש]
אורי קציר   יום ד', 13/02/2008 שעה 13:19
בתגובה למרק ק.
אתר אישי
מרק, אני נוטה להסכים עם האבחנה שבפיסקה האחרונה שלך. אין מיתאם של ממש בין עמדת הבלוגרים המזוהים לבין התפלגות המצביעים בציבור הרחב.

נכון גם שבלוגים בינתיים לא יוצרים שינוי - לפחות לא בארץ. דומני שבאיטליה הניע קומיקאי ידוע תנועת מחאה המונית באמצעות בלוג שהוא מפרסם ושמדי יום נרשמות בו מאות אלפי כניסות. אבל זהו החריג המעיד על הכלל. לעומת זאת, בארצות הברית משמשת הרשת להפצת המסר הפוליטי ולגיוס תומכים שאינם מחוברים לפוליטיקה היומיומית. אלה בדיוק תומכיהם של רון פול, הווארד דין ואחרים.

לעניין ''דיאטת הקריאה'' שלי. ובכן, אני קורא עשרות בלוגים. על אחרים אני מרפרף. התרכזתי במאמר הזה בבלוגרים שמביעים בגלוי את הזדהותם הפוליטית. הרוב המכריע של הבלוגים עדיין עוסק בנושאים אישיים ולאו דווקא פוליטיים, ך שהמבחר, גם אם אינו מצומצמם מאוד, מוגבל לכמה מאות בלוגים ותו לא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא ממש מסכים [חדש]
מרק ק.   יום ד', 13/02/2008 שעה 15:10
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
התכוונתי במקור לכתוב משהו על כך שההרגשה שלי היא שגם בלוגים ''אישיים'' נוטים מדי פעם לעסוק בצורה ישירה או עקיפה בסנושאים בעלי קונוטציות פוליטיות (ועדת וינוגרד כדוגמא). ופה שוב לא ברור לי מה המשקל של הכתיבה הזו מבחינת כמות והשפעה באופן כללי ויחסית לבלוגים הפוליטיאים פרופר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה הבהרות [חדש]
רוגל   יום ד', 13/02/2008 שעה 14:54 אתר אישי
בפוסט המעניין שלך נפלו מספר אי-דיוקים שמשפיעים על התוצר הסופי. ראשית למידת הרדיקליות של העמדה הליבארטריאנית (על גווניה המרובים) - מקובל בקרב חוקרים רבים כי הציבור הנוטה לעמדות ליברטריאניות עומד על 10%-15% מכלל הציבור האמריקאי. אומנם לא כולם מצביעים עבור רון פול - חלקם אינם חברי המפלגה הרפובליקנית אלא חברי המפלגה הליברטריאנית וחלקם אף תומכים באובמה, אבל זהו בהחלט נתח לא מבוטל מהציבור האמריקאי. מכוני מחקר ליברטריאנים מעורבים בעשייה הפוליטית ודמויות ליברטריאניות כמיסיס, היאק, מילטון פרידמן ואיאן ראנד שותפים בעיצוב ההוויה האמריקאית.
אתה מצייר את רון פול כבדלן אך הוא לחלוטין איננו בדלן אלא דוגל באי-מעורבות. בדלנים (כפט ביוקנן ולו דובס) תומכים במכסי מגן ומגבלות על סחר חופשי. לעומתם רון פול תומך בסחר חופשי ומתנגד לכל מעורבות ממשלתית. עמדתו היא שהאינטרס של האמריקאים איננו בלהחזיק אימפריה ואיננו בלהיות השוטר של העולם. הוא איננו מאמין בהפצת הדמוקרטיה ע''י גייסות אמריקאים. זו הייתה דרך אגב, בניואנסים כאלו ואחרים, העמדה של המפלגה הרפובליקנית עד ל9.11 המפורסם.
גם גולדווטר, שנוטים לראות בו אקטיביסט בתחום מדיניות החוץ, לא היה בעד מעורבות יתר. עמדתו הייתה שיש לסיים מלחמות באופן המהיר והמכריע ביותר, ועל כן תמך בשימוש בנשק גרעיני בוויאטנאם - למרות שהיה נגד המעורבות בה מלכתחילה. רון פול עצמו תמך במלחמה באפגניסטן כשיעדיה היו מוגבלים להענשת האחראים למתקפת הטירור.
גם בנושא ההפלות דעתו של רון פול, שאינני מסכים איתה, יותר מורכבת ממה שאתה מציג. עמדתו שהנושא עצמו לא היה מעולם בסמכותו של ביהמ''ש העליון והממשלה הפדרלית אלא צריך להיות ברמת המדינות השונות (בעיקר על בסיס התיקון העשירי). הוא טועה בגישתו, כמו שטעה גולדווטר כשהתנגד לחוק זכויות האזרח - אבל זהו דיון נפרד.
רון פול אמר ברורות - גם בעימותים הטלויזיונים, גם בעצרות וגם במאמרים כתובים כי ישום המדיניות שלה הוא מטיף יקח זמן רב. ראשית מאחר והנשיא איננו יכול לפעול ללא תמיכת בית הנבחרים ושנית מאחר ואנשים רבים תלויים באותן תוכניות חברתיות שהוא קורא לביטולן. הוא גם הציג משנה ברורה איך ע''י ביטול המחוייבויות האמריקאיות מעבר לים יתפנו משאבים לתמוך בתקופת הביניים.
כפעיל בקמפיין של רון פול כמעט מיומו הראשון אני יכול לספר לך שרק למעטים הייתה האשלייה שרון פול יזכה במינוי הרפובליקני. התקווה הייתה להצליח בבניית תנועה שתוביל לשינוי חברתי בהדרגה. מהבחינה הזו ההצלחה עולה על כל הציפיות - מעל 100000 אנשים מאוגדים כרגע ופעילים בקמפיין של רון פול, בקמפיינים של מועמדים המזדהים עם מטרות דומות ובבניית כח פוליטי שישפיע בעתיד. להזכירך הפסדו הגדול של גולדווטר היה רק יריית הפתיחה שהובילה לבחירתו של רייגן 16 שנה מאוחר יותר ולרוב בבית הנבחרים האמריקאי ב1994 (בעקבות החוזה עם אמריקה המפורסם)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה הבהרות [חדש]
אסף   יום ד', 13/02/2008 שעה 14:59
בתגובה לרוגל
אתר אישי
רציתי רק להעיר, שאיין ראנד לא הגדירה את עצמה כליברטריאנית (וזאת בלשון המעטה). וגם שהלינק שלך לא פועל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה הבהרות [חדש]
רוגל   יום ד', 13/02/2008 שעה 15:11
בתגובה לאסף
אתר אישי
אסף,
למרות שראנד לא הגדירה את עצמה כליברטריאנית מקובל לראות בה אחת מארבע המייסדים של התנועה הליברטריאנית (כמדומני היאק, פרידמן, מיסיס וראנד). אני ממליץ לך לקרוא את הספר - Radicals for Capitalism של בריאן דוהרטי - הספר בוחן את ההיסטוריה של התנועה הליברטריאנית בצורה מקיפה ומרשימה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה הבהרות [חדש]
אסף   יום ד', 13/02/2008 שעה 15:20
בתגובה לרוגל
אתר אישי
(הלינק כבר עובד, אגב)
תודה על ההמלצה, אני אקרא.
לגבי ראנד, בלי קשר למה שמקובל- זה עניין של כבוד לרצון שלה. היא התנערה לחלוטין מהזרם הליברטריאני ומהמפלגה הליברטריאנית, והדגישה שהאתאיזם שלה והאנוכיות שלה (שניהם, כממדומני לא חלק אינטגרלי מהפילוסופיה הליברטריאנית) חיוניים לתמיכה בקפיטליזם רדיקלי. אתה יכול לטעון שיש קירבה בין ההשקפות; אבל זה לא הגון לדעתי לייחס לה זרם אידאולוגי שהיא התנגדה לו. (ושוב- אני יודע שזה מה שמקובל)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה הבהרות [חדש]
רוגל   יום ד', 13/02/2008 שעה 15:29
בתגובה לאסף
אתר אישי
אסף - אני לא מייחס לה אלא לליברטריאנים. רבים מרעיונות התנועה הליברטריאנית הושפעו מרעיונותיה של ראנד ורבים מהליברטריאנים הגיעו לכך דרך ספריה, כך שאי אפשר לבטל את השפעתה הרבה. אני מכיר ומוקיר את ראנד, אבל ברמה מסויימת הטוטליות שהיא דרשה הייתה מוגזמת - לא כל בחירה היא בחירה מוסרית ( לצורך העניין אני לא חושב שהבחירה בין שוקולד חלב לשוקולד מריר היא בחירה מוסרית :) )
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה הבהרות [חדש]
אסף   יום ד', 13/02/2008 שעה 15:42
בתגובה לרוגל
אתר אישי
טוב, אין ספק שמבחינה היסטורית ראנד השפיעה מאוד על המפלגה הליברטריאנית ועל פיתוח הפילוסופיה הליברטריאנית. (ג'ון הוספרס, המועמד הראשון של המפלגה לנשיאות, הגיע לתמיכה בקפיטליזם דרך ההתכתבות עימה) אני דיברתי על כך שראנד עצמה לא צריכה להיחשב ליברטריאנית.

ראנד לא טענה שהבחירה בין שוקולד חלב או שוקולד מריר (או אם ניקח דוגמה שהוזכרה ע''י רבים- שהבחירה בין רחמנינוף למוצארט) היא בחירה מוסרית. הבחירה בין להאמין באל או לא, לעומת זאת, היא כן בחירה מוסרית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה הבהרות [חדש]
מיקרובלרוג   יום ג', 04/03/2008 שעה 17:35
בתגובה לרוגל
אתר אישי
ואו... לא רק אני מכיר את הספר :)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גולדווטר היה סנטור מאריזונה ולא מלואזינה [חדש]
שמאלני   יום ד', 13/02/2008 שעה 15:32
ברי גולדווטר היה סנטור מאריזונה ולא לואזינה טעות די גדולה. לואיזינה היא מדינה דרומית שמרנית מאוד בעייני דת שהייתה בה הפרדה וגזענות מהקשות בארה''ב לצד: אלבמה ומסיסיפי.
אריזונה לעומתה היא מדבר לא רק במובנה הגיאוגרפי. יש שם תנועה ליבראטנית חזקה ששונאת מיסים גבוהים והתערבות של הרשויות בנושאי הפרט, ולכן גולדווטר שהסתמן כגזען לבן בבחירות מול ג'ונסון היה מאוחר יותר לאופזציה של איש אחד מול ההממסד השמרני, ותמך בשירות של הומוסקסואלים בשירות הכוחות המזוינים ובזכות האישה על גופה בנושא הפלות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גולדווטר היה סנטור מאריזונה ולא מלואזינה [חדש]
אסף   יום ד', 13/02/2008 שעה 15:47
בתגובה לשמאלני
אתר אישי
(לחזק את דבריך)

גולדווטר גם תמך בהצעות החוק לזכויות האזרח של 1957 ו1960, וכן בתיקון העשרים וארבעה לחוקה שביטל את האפשרות להטיל מס על הצבעה. כשהוצע לו תשדיר בחירות שניסה להפחיד את תושבי הערים האמריקניות הקטנות בכך ש''העיר הגדולה'' שג'ונסון לכאורה מייצג מלאה גטאות שחורים ונערות חשופות-חזה; גולדווטר דחה את התשדיר בזעם, תוך שהוא מציין שזהו סרט גזעני. גולדווטר התנגד להצעת-החוק של 1964 מטעמי התנגדות ליכולת שהחוק נתן לרשות הפדראלית להכתיב חוקים מסחריים שונים הן למדינות והן לאזרחים פרטיים.

בקשר לדת- באחד הראיונות בשנותיו המאוחרות יותר הוא אמר כי ''אין לו שום כבוד לימין הדתי'', מכיוון שדת אינה צריכה להיות קשורה בפוליטיקה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בכל זאת הוא בנה על הקול הגזעני [חדש]
שמאלני   יום ד', 13/02/2008 שעה 16:01
בתגובה לאסף
אני מסכים איתך שגולדווטר לא היה איש של הקוק קלס קלן כפי שניסו להציג אותו, ובמילא לא היה מתקבל בגלל אביו היהודי. ובכ זאת, הוא לא ניסה באף תשדיר להבליט את תמיכתו בביטול ההפרדה הגזענית בצבא. הוא בחר להבליט דווקא את העובדה שהתנגד להצעת החוק של 1964.
עניין שני, הבעיה ברעיון הליברטני שגזענות יכולה להרים את הראש ולחיות בשלום גם כאשר זה נוגד לכאורה את האינטרס הכלכלי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בכל זאת הוא בנה על הקול הגזעני [חדש]
אסף   יום ד', 13/02/2008 שעה 16:16
בתגובה לשמאלני
אתר אישי
יכול להיות שהוא הסכים לגישה ריאל-פוליטית, וידע שיש לו סיכוי יותר טוב לסחוף את מדינות הדרום אם ידגיש את ההתנגדות שלו להצעת החוק של 1964. זה אומר שהוא לא ''קדוש'' ואולי אפילו שהוא לא הבין את הרוח ההיסטורית נכונה (ולא הבין שבאווירת שנות השישים, חשוב יותר להדגיש את חוסר-גזענותו גם למען עצמו וגם למען סיכויי האגף השמרני החילוני במפלגה בעתיד), אבל לא הופך אותו לפוליטיקאי יותר ציני מהמקובל, בוא נאמר. (ג'ונסון, לפי מה שיצא לי לקרוא עליו, היה פוליטיקאי יותר ציני מהמקובל)

הליברטריאניזם מדבר על חופש פוליטי; מבחינת הפעולות הפוליטיות שהוא מציע לנקוט, הוא נייטראלי ביחס לסוגיית הגזענות, כל זמן שהיא לא גזענות ממוסדת. אני מניח שהיו נשארים איים של גזענות לא-ממוסדת תחת משטר ליברטריאני; אני מניח שיש כאלה גם תחת פילוסופית מדינת הרווחה שחושבת שמותר לה להכתיב לאנשים איך לחשוב ולפעול, גם כשהם לא פוגעים בזכויותיו של האחר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בכל זאת הוא בנה על הקול הגזעני [חדש]
אורי קציר   יום ד', 13/02/2008 שעה 17:52
בתגובה לאסף
אתר אישי
גולדווטר גם נחשב במשך שנים ארוכות למתנגד להפלות משום שיריבו נטו להדביק לשמרנות שלו בנושאים ביטחוניים וכלכליים גם שמרנות דתית. הוא עצמו אמר תמיד שסבר שאי זה נכון שבית המשפט העליון יתערב בנושא זה משום שמדובר באקט פרטי עליו להישאר ברשות הפרט. בשנות השמונים והתשעים היו כבר כאלה שתייגו אותו כליברל - מה שלא היה נכון כלל ועיקר.

המצער בכל זה הוא שבמשך שנים ראו בגולדווטר שמרן שנוהג להנאתו לחרחר מלחמות. התפיסה הרואה בכל מרכיביו של מחנה פוליטי גדול פרטים זהים לחלוטין מבחינה אידיאולוגית היא תיסה מעוותת. באותה מידה אפשר לטעון שאל שארפטון וג'ו ליברמן הם זהים פוליטית רק משום ששניכם גדלו במפלגה הדמוקרטית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גולדווטר היה סנטור מאריזונה ולא מלואזינה [חדש]
אורי קציר   יום ד', 13/02/2008 שעה 17:48
בתגובה לשמאלני
אתר אישי
צודק. נפלה טעות. תיקנתי. תודה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חן חן [חדש]
איריס   יום ה', 14/02/2008 שעה 10:48 אתר אישי
חן חן על הלינק לבלוג שלי בקשר לקונספירציות ככלי לשינוי חברתי ופוליטי.
העמדה של קונספירציית בעלי הון-אליטה אינה קיצונית ואינה חדשה, להיפך זו עמדה מסורתית בפרספקטיבה הסטורית רחבה יותר. כמובן שבעלי ההון שולטים, השאלה אם מדינת הלאום (כללית ופרטיקולרית, ישראל) מהווה בלם ואיזון המגן על האזרח. נידמה לי שגם התשובה השלילית פה אינה מעשה רדיקלי כפי שאתה מציג זאת.
לגבי שלילת הציונות, באופנים שונים, השמטת את העמדה החרדית ששוללת בעקביות ואינה נחשבת מהפכנית.

לגופו של בלוגים והאינטרנט. אכן, יש בולטות לשיח שוליים, וזה אחד היתרונות של האינטרנט, ולא חסרון לדעתי. המיינסטרים מחזיק באמצעי הביטוי (מדיה, מו''לות וכולי), האינטרנט זמין לשוליים. לא הזיק לאף אחד לחשוב מחדש על מושכלות ראשונים.

אתה כותב יפה אבל ''מקבע ומקדש'' את האמצע רק על פי מיקומו המקרי בזמן נתון, שהוא ההווה. ישנן פרספקטיבות אחרות, יותר שמרניות - כמו המבט הדתי-יהודי, או החשיבה הקלסית הומניסטית השמה את היחיד-האדם במרכז ומחפשת הגנה מבעלי השררה.

כך או כך, תודה על האיזכור, והיה משמח יותר לו ציינת גם את שם הבלוגרית בטקסט עצמו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להיפך.רון פול בא להחזיר את ארה''ב למסלולה האמיתי.זה הכתוב בחוקה [חדש]
אזרח.   יום ו', 15/02/2008 שעה 7:19
של ארה''ב.
דווקא האידאולוגיה של בארי גולדווטר ,היא שחתרה תחת היסודות החוקתיים של ארה''ב, והיא האם הביולוגית של השמרנים והניאו-שמרנים של היום.כי.. מה שהכותב מכנה:''כללי המשחק'' של היום,זה מצב השונה והפוך ממה שארה''ב היתה אמורה להיות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נפלא [חדש]
אביעד   יום ו', 15/02/2008 שעה 11:20
ניתוח כל כך מפוכח ומרשים בתפוסת הנושאים אותם הוא מיישב בזה אחר זה, לא קראתי מזמן. כל הכבוד אורי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחשבון נפש מתמיד [חדש]
איתי   יום ו', 15/02/2008 שעה 17:21 אתר אישי
אישי -

בהצבעה שנערכה באתרך (חבל שלא נתת קישורים לעצמך - גם לפרויקט מלפני הבחירות) הצבעתי חד''ש מתוך אכזבה מהכיוון אליו הלכה מפלגת העבודה. ככל שהוספתי וחקרתי בעניין (בין השאר תודות להערותיך) ראיתי שגם הצבעה לחד''ש לא תספק אותי, בגלל הנטייה החזקה ללאומנות ערבית. לכן אני מכריז רשמית כי כרגע אני ** קול צף** . אם ייבחר רן כהן במרצ די בטוח שאצביע מרצ, ואם זה יהיה חיים אורון אני מתלבט. הסיכויים שאצביע עבודה אינם אפסיים, זה תלוי במאזן הכולל בתום הקדנציה ובהרכב הרשימה. למפלגה בראשות ברק לא סביר שאצביע, כי הכיוון המדיני-בטחוני שלו וכן הכיוון הכלכלי-חברתי שלו שונים מאוד מהדעה שלי, ומה שחשוב יותר - שונים מהמצע הנוכחי של מפלגת העבודה.

כללי -
אני חושב שכאשר הגדרת את האתר המקורי כ''אתר של תומכי מפלגת העבודה'' ולא ''אתר של מצביעי מפלגת העבודה'' הוצאת חלק מהעוקץ. אם אנחנו תמיד נתמוך במפלגת העבודה לא משנה כיצד תנהג (כמו שנוהגים עדיין בכמה מקומות בארץ) המשמעות היא שאין לנו שום כוח פוליטי וניתן לירוק עלינו. מפלגת העבודה תחת הנהגת ברק קורצת היום יותר למרכז ולבורגנות (קהל היעד המסורתי שלה) ופחות לקהל שהצביע לה ב-‏2006.
ניתן להדגים זאת בהתעקשות בנושא קצבאות הזקנה (שהיתה בעצם הישג של ש''ס) וויתור על שכר המינימום. בדיוק כפי שפרץ בגלל אישיותו ומצעו הביא אנשים מסוימים והבריח אחרים, כך קורה היום גם לברק וזה לגיטימי לחלוטין ולא מעיד על חוסר בגרות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחשבון נפש מתמיד [חדש]
אורי קציר   יום ו', 15/02/2008 שעה 20:01
בתגובה לאיתי
אתר אישי
איתי, אני חושב ששתי ההערות שלך מצביעות במדויק על הבעייה. ראשית, הרעיון של הצבעה למפלגה לא מתוך הזדהות עם אוסף הרעיונות שהיא מייצגת (או אמורה לייצג, תלוי בתקופה ובהנהגה) אלא בשל אדם בולט אחד שאותו אתה מעריך. זוהי התאבדות אלקטורלית ידועה מראש: אם ידוע לך שהמפלגה אינה עונה על ציפיותיך כבר מלכתחילה, ברור שתתאכזב ממנה גם לאחר הבחירות - אפילו אם הצבעתך נועדה לשרת מועמד איכותי או ח''כ מוצלח אחד. שיטת בחירות אזורית-אישית הייתה אולי פותרת חלק מהדילמה שלך.

לפי אותו משקל לגיטימי, כמובן, שלא להצביע עבור העבודה בראשת ברק, אבל נדמה לי שבריא יותר לפעול מתוך המפלגה כדי לייצר בה שינוי ולא מחוצה לה ואחר כך להתלונן על שהיא לא עונה לציפיות.

לעניין הכוח הפוליטי - אני מציע שוב שלא להסתנוור מהבטחות וממצעים אלא להפעיל חשיבה ביקורתית. אפ יתמודד מחר מאן דהוא על ראשות מפלגה כלשהי ויבטיח ששכר המינימום בישראל יעמוד בתקופתו על 3000 דולר לנפש, אני מניח שיימצאו לא מעט שיצביעו עבורו. הנכון יותר הוא לבדוק אם הבטחה זו בכלל יש סיכוי שתתגשם, ואם מגיעים למסקנה שלא - לעמת אותו מולה ולבקש הסברים. זו גם הסיבה ש''עבודה שחורה'', כבלוג ביקורתי, היא רעיון מצוין. מצד שני, הפעולה לפי העקרון של ''אכזבתם אותי, תשכחו ממני'' אינה מעידה על בגרות פוליטית. היא מעידה על רצון להשיג סיפוק מיידי ותו לא. ואם החלופה היחידה לעקרון הזה היא ''לא מזדהה אתכם אבל אצביע למען האחד שאני כן מעריך אצלכם'', הרי שמדובר בקיצוניות אמסוג אחר.

קח למשל את מצביעיו של הדמוקרט הווארד דין ב-‏2004. מצביעים אלה הקימו תשתית תמיכה אינטרנטית יוצאת דופן עבור המועמד שלהם, שלימים גם גייסה עבורו לא מעט כספים. כיום אותם אנשים עצמם מזוהים עם קלינטו ואובאמה. שני המתמודדים יודעים היטב שאם הם רוצים לזכות בתמיכתה של אותה תשתית עליהם לכוון להעדפותיהם הפוליטיו. כלומר המשמעות היא שאם רוצים ליצור שינוי הרי שקודם מייצרים מוקד כוח פוליטי ורק אחר כך באים בתביעות להנהגה הפוליטית כשאותו מוקד משמש כאיום.

קח למשל את מיגזר הקיבוצים כדוגמה. במשך שנים היה אחוז ההצבעה בקיבוצים גבוה ורובם היו מזוהים עם מפלגת העבודה. לפיכך, הגם ששיעור תושבי הקיבוצים באוכלוסיה נמוך מאוד, הם נחשבו לחלק מהגרעין הקשה של המפלגה הזו וגם היה להם חלק נכבד בתשתיות הלוגיסטיקה והארגון. בתמורה, העבודה דאגה להם לייצוג נכבד ברשימתה ולעוד אי-אלו חקיקות שלא ניכנס אליהן כאן הגם שהן משמעותיות במיוחד. כאשר התפוררה האידיאולוגיה שליכדה את הקיבוצים והם החלו להפוך ליישובים קהילתיים, ירד בהתאם גם אחוז המזוהים עם העבודה - והמפלגה הפחיתה את מחויבותה כלפיהם. במלים אחרות, במשחקי כוח צריך להוכיח לגוף המרכזי שיש בידך כוח כדי להזיק לו. אם תעזוב מפלגה שאכזבה אותך זה יהיה צעד לגיטימי לחלוטין אבל לא יאפשר לך לסחור עם המפלגה בקולך תמורת שיתוף במנגנוני ההשפעה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחשבון נפש מתמיד [חדש]
איתי   יום א', 17/02/2008 שעה 0:37
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אני מרגיש שאתה עדיין טועה ומטעה פעמיים. פעם אחת ביחס אלי אישית, כשאתה עושה מהעמדה שלי משהו יותר שטחי וילדותי ממה שהיא (לעניות דעתי), אך על כך צריכים אחרים להעיד ולא אני. פעם שניה וזה הדבר החמור יותר - כשאתה מייחס לעמדה שלי משקל גדול מדי ביוזמה המונה כ-‏30 איש, שכל אחד הגיב אחרת מאוד לאירועים מאז הבחירות.

אם תעבור על התכנים המתפרסמים באתר תגלה שיש בו הרבה מאוד תכנים (למעשה הרוב) שאינם תואמים את התגית שהדבקת לנו. לדוגמה
1. המון קריאות להמשיך ולהתפקד למפלגת העבודה (כולל מצדי שנותרתי חבר)
2. שיחות ענייניות עם חכים מהעבודה, ממש לא בסגנון ''אכזבתם תשכחו ממני''.
3. חכים חדשים שנוספו לשיחה ולסיקור - רובם ממרצ הציונית
4. עיסוק רב בחוקה של המפלגה בבחירות הפנימיות שלה ובחוגים וגופים בתוכה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחשבון נפש מתמיד [חדש]
אורי קציר   יום א', 17/02/2008 שעה 11:29
בתגובה לאיתי
אתר אישי
אם כך חשת מתגובתי, אני מתנצל בפניך. לא הייתה לי כל כוונה להתייחס אליך אישית או לגרום לך תחושה שלילית. צרי לי. לא בכך רציתי.

לענייננו, אני נוהג לעבור לא מעט על האתר, ואני שב ואומר שהלוואי ויירבו כמותו. התהייה שלי היא אך ורק בעניין החלטתם של חלק מהחברים בו לתמוך במפלגות אחרות ובה בשעה להוסיף ולהפעיל לחץ על נציגי מפלגה שהם אינם מזוהים עימה יותר. לו היה קם מי מהחברים שהעביר את תמיכתו, למשל, לחד''ש, ומפעיל את אותו לחץ במסגרת אתר ''חד''ש שחורה'', זה היה מתיישב קצת יותר עם התפיסה שלי את הפיקוח על נציגי הציבור. אבל לא זה המצב, כידוע לך.

אני מניח שאולי לא תאהב את הדוגמה הזו, אבול חשוב נא על משה פייגלין ואנשיו, המתפקדים לליכוד ומצביעים (לפחות חלקם הגדול) למען רשימות ימניות בהרבה. זהו ניסיון לרקוד על שתי חתונות שלטעמי יש בו פגם מוסרי: הם אינם מצביעים עבור המפלגה שעליה הם מבקשים לפקח ואינם מפקחים על המפלגה שעבורה הם מצביעים. האם זה נראה לך הגיוני?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחשבון נפש מתמיד [חדש]
איתי   יום א', 17/02/2008 שעה 17:06
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
מכיוון שהצבעתי למפלגת העבודה, אני נושא באחריות לכך שנבחריה נמצאים בכנסת הנוכחית ולכן אני חושב שזכותי וחובתי לדרוש מהם קיום הבטחות. איני יכול לבוא בדרישות לחברי מפלגה שלא הצבעתי לה הפעם, גם אם אני שוקל להצביע לה בעתיד. לכן את עיקר התקשורת שלי אני מנהל מול חברי הכנסת של מפלגת העבודה ולא מול אנשי חדש ומרצ. מכיוון שאני חבר מפלגה וקורא לאחרים להתפקד, אני מתמקד בעיקר בשיח עם אלה שאני מתלבט לגבי בחירתי בהם בפריימריס, בל, ופחות בתקשורת עם אלו שבטוח יקבלו את קולי או עם אלו שבטוח לא יקבלו את קולי.

ישנם כמה הבדלים מהותיים ביני ובין פייגלין (כבר שמעתי את ההשוואה הזו)
1. אני מצפה ממפלגת העבודה לקיים את מצעה שלה עצמה, לא לשנות לה את המצע לרדיקלי בהרבה.
2. איני רץ בעצמי לראשות המפלגה או אפילו לזוטר במוסדותיה. לכך נדרשת לטעמי יותר הזדהות עם המפלגה ממה שיש לי.
3. יתרה מכך אפילו איני קבלן קולות של מחנה מסוים (לאכזבתם של כמה מחברינו לשעבר) ואני לא חלק מ''דיל''. הצבעתי בפריימריס תכלול ח''כים ממחנות שונים, על פי הערכתי את תפקודם בכנסת ובממשלה. כך למשל אצביע בעד מתן וילנאי אעפ''י שיש הבדל רב בין עמדותינו בתחומים שונים, מצד שני אני בעד ''המחנה הסוציאלדמוקרטי'' של עמיר פרץ, אך שום דבר לא ישכנעני להצביע עבור יד ימינו מרציאנו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחשבון נפש מתמיד [חדש]
אורי קציר   יום א', 17/02/2008 שעה 19:45
בתגובה לאיתי
אתר אישי
אני לא רוצה להוסיף על הוויכוח כאן. אספתק בהפניית תשומת לבך לאלמנט אחד שקים כמעט בכל מפלגה המצע המפלגתי תמיד מובהק בהרבה (או רדיקלי בהרבה, אם תרצה) מכפי שהמפלגה יכולה ליישם. השאלה אינה מה הפער בין ההצהרה של המפלגה לבין מה שהיא מבצעת בפועל אלא מה אתה מעריך שיהיה הפער הזה ואם גודלו הופך את ההצבעה עבורה למשתלם או לא.

אני יודע, זה לא נשמע אידיאולוגי במיוחד. זו סתם ריאל פוליטיק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחשבון נפש מתמיד [חדש]
איתי   יום ב', 18/02/2008 שעה 8:15
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
מה שאתה קורא ''ריאל פוליטיק'' יהיה מה שיקבע בסופו של דבר למי אצביע.

לגבי פער בין מצע למעשים אתה צודק כמובן, אך אני חושב שלגבי מפלגת העבודה נשברו רק בשנתיים האחרונות מספר שיאים של פער בין הבטחות למעשים. יש הבדל בין לבצע מחצית או שליש מההבטחות, או להבטיח שינוי של X אחוזים ולהגיע רק לחלק מזה, ובין ''פניית פרסה'' כפי שביצעה מפלגת העבודה בין אם במוצהר ובין אם בשתיקה.

בתחום המדיני-בטחוני, מפלגת העבודה תורמת תרומה אפסית עד שלילית (סנדול) להתקדמות לעבר הסכם קבע עם הפלסטינים. מהלכים מדיניים (אמיתיים או וירטואליים - קשה להבין) מובלים ע''י אולמרט, לבני ורמון. למרות העמידה העיקשת על הכנסת פינוי מאחזים להסכם הקואליציוני שני שרי ביטחון של המפלגה לא עשו דבר בנושא.

בתחום הכלכלי-חברתי, למפלגת העבודה יש אחריות להמשך המדיניות של ביבי, לא רק בפסיביות שלה סביב הצבעות על התקציב, אלא בתרומה אקטיבית למהלכים ספציפיים:
1. עמיר פרץ במפגשו הראשון עם פורום מטכ''ל מכריז שיהיה חומת מגן של תקציב הביטחון (בניגוד גמור למצע מפלגתו שציין קיצוץ רב שנתי של 8 מיליארד ש''ח כמקור הכנסה חשוב לשינוי סדר עדיפויות תקציבי).
2. פואד מוביל את הפרטת חברת החשמל
3. הרצוג מוביל הפרטת מעונות לחוסים
4. תמיר ממנה את וועדת שוחט שתביא לעליית שכ''ל ולפגיעה חמורה בהשכלה הציבורית, בייחוד במדעי הרוח
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחשבון נפש מתמיד [חדש]
אליצור סגל   יום ב', 18/02/2008 שעה 8:14
בתגובה לאורי קציר
לק''י
החתך של אנשי פייגלין שאינם מצביעים ליכוד זה בדיוק לחתך הכללי של אנשי הליכוד.
חלק גדול ממצביעי נתניהו הצביעו לקדימה או כאשר מדובר בכפרים ערביייים למפלגות ערביות.
חלק משמעותי מבוחרי סליבן הצביעו לגמלאים.
אנשי פייגלין פשוט זהים עם המדגם הכללי של הליכוד - לא יותר לא פחות
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קנוניות וקשרים מכל עבר [חדש]
ד''ר אוֹרי אמיתי   שבת, 16/02/2008 שעה 18:45 אתר אישי
שלום וברכה -

כמי שמלמד הסטוריא, יש לי הזדמנויות אינספור לנהל את הויכוח על תקפותה של ''תאוריית הקשר''. והישר למרדף: אין קנוניא אחת, המקיפה את כל תחומי החיים. יש הרבה מאוד קשרים וקנוניות, המשתפים פעולה זה עם זה וניזונים זה מזה (לעתים אפילו כשעומד אחריהן סדר יום שונה, אפילו סותר).

במהלך שביתת המרצים האחרונה התווכחתי רבות בעניין עומק הקנוניא מאחרי המתקפה על מערכת ההשׂכלה הגבוהה. להבנתי, מדובר במתקפה מאורגנת היטב, שמטרתה להחליש את האקדמיא - אחד המעוזים האחרונים של מחשבה ביקורתית חופשית. מבחינת המתקיפים, עולם טוב יותר הוא בו האנשים רדודים יותר ושואלים שאלות לא בענייני כלכלה וחברה אלא בקשר לסכויי/ה של משתתפ/ת זה או אחרת לשׂרוד עוד שבוע בתכנית טלוויזיא.

נשמע מופרך?
קיצוני?
הזוי?
אם כן (וגם אם לא ועדיין לא קראתן/ם) קראו את ה-Powell memo. למען הגילוי הנאות אומר שהחזקתי בדעותי עוד לפני שנתקלתי במסמך מדהים זה. למעשׂה, כשקראתי אותו בפעם הראשונה פשוט לא יכלתי להאמין למראה עיני. (ועכשיו אני מלמד אותו בכתה, כמובן).
והערה בגוון אישי לסיום - גם אני מסתייג מהתמיכה הגבוהה בחד''ש בגזרת ''עבודה שחורה'' (בה אני חבר). אבל אני בהחלט יודע לזהות קבוצת פעילים ראויה כשאני פוגש כזו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפתח בשבח [חדש]
אליצור סגל   יום א', 17/02/2008 שעה 9:26
לק''י
ראשית אפתח בשבח -
הדברים שאמרת במאמר ובתגובות על פעילות פוליטית מקובלים עלי - ויותר מזה אני מקוה להביא אותם לתשומת לב מי שמעונין להתמודד לח''כ בקדנציה הקרובה.

עם זאת יש הבדל בין ח''כ רגיל לבין מנהיג.

המנהיג צריך לתת תמונה כללית - חזון ולעסוק בהרבה דברים.
אבל יש צורך בפועלים שחורים שיעבדו סביבו שיעשו את עבודת היום יום כדי לאפשר לחזון לקרום עור וגידים.
לדעתי אחת הבעיות בפוליטיקה שלנו היום היא שיש יותר מידי מתימרים להיות מנהיגים ופחות מידי כאלו הרואים יעודם כפועלים שחורים.

מעבר לזה - מי שרואה במנהיגים הבכירים של הימין - בנימין נתניהו, אבגדור ליברמן, ומשה פייגלין, אנשים קיצוניים אבל הקוריוז המגוחך הנקרא עמיר פרץ הוא מיינסטירים עבורו מלמד על עצמו ועל המקום המוזר שבו הוא נמצא הרבה יותר מאשר על החברה הישראלית או המצב הפוליטי בארץ.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ב', 18/02/2008 שעה 2:05 אתר אישי
אני חושש שאתה מייחס חשיבות רבה לבלוגים ולבלוגרים, ומתעלם מהסוציאליזציה שמאפיינת מדיום זה, אשר ברובו הגדול והמכריע נזון מהצורך בתגובות ובדברים המתחברים לכך, הווה אומר: קליקה והזון חוזר. לשון אחר: המדובר בצורות התהוות שונות של חבר'ה, אשר כותבים ומגיבים לכתביו של אדם נתון, אשר ברוב המקרים אוחז באגנדה צפוייה.

המקום הרציני לוויכוח פוליטי יכול להיות רק באותו רגע שאין בו הרמוניה של תגובות, ואשר בו ישנם מגיבים שונים בעלי דעות שאינן ניתנות לגישור של ממש, אלא לפשרות של אילוצים, או סתם כיעור נטו בגוון אפור.
מובן, אם כך, שרוב הבלוגים (הן המזדהים והן הבלתי מזדהים) אינם מתנהלים בצורה שכזו, שכן 'בעל הבלוג הוא בעל המאה' ורצונו להבעת דעתו חזק כמעט תמיד מכל גישה פלורליסטית של ממש. הווה אומר: המקום הטוב לוויכוחים פוליטיים של ממש הוא פורום, ולאו דווקא בלוג.

זאת ועוד: הפרוטגוניסט רון פאול שהבאת כדוגמה אינו מנהל שום בלוג שהוא, אלא קובע עמדות שאינן מועלות לשום דיון של ממש. תופעה זו רווחת בשלל הפלטפורמות שמביאות גאולה חד-ערכית לפי נוסחה בדוקה, אשר בה הדיון אינו ממש רצוי, ואף אינו ממש קיים. אני גורס שפלטפורמות אלו יכולות לגייס בטווח הרחוק קהל המזדהה עם המסרים ברמה מספרית גדולה יותר, מאשר כל הפלטפורמות המעודדות דיונים של ממש, שכן הדיונים וקריאתם גוזלים לעיתים זמן רב, ומכאן גם חוסר יעילותם הפוליטי לגיוס נפשות עבור רעיון מסויים.

אנסה לנסח זאת כך:

-- המקום הטוב ביותר לנהל דיון פוליטי הוא פורום פתוח. חיסרון: כל אוויל יכול להטיל את גלליו במקום, ומכאן הצורך בבקרה מתמדת.

-- המקום היעיל ביותר לנהל דיון פוליטי הוא פורום סגור הדורש הרשמה. חיסרון: לא כל אדם מוכן להירשם.

-- המקום האפקטיבי ביותר מבחינת יכולת ההשפעה לקיים 'דיון פוליטי' הוא המקום שכלל לא מקיים זאת. הדברים נכתבים וכלל לא מועמדים תחת סימן שאלה. חיסרון: אין חיסרון.

-- המקום המייגע ביותר לקיים דיון פוליטי הוא בלוג, שכן הבלוג נזון מהאלטר-אגו של יוצרו, הלוא הוא הבלוגר העומד זקוף על משמרתו שפירושו משמרת האגו שמקיים את בלוגו. זהו כבר סיפור הרבה יותר מורכב, אשר חסרונותיו מצויים בעצם העובדה שבלוגר אחד אמור להתמודד לכאורה עם כמה וכמה מגיבים, שעל פי רוב הנם בעצמם בעלי עניין מתוקף היותם בעלי בלוג עצמם. פירושו של דבר הוא שכל מגיב ינסה להכניס תגובה שבהמשך תמשוך את העניין לאתרו האישי, ומכאן השתלטות הרייטינג וה-מינגלינג תחת כל עץ ושיח רענן וירטואלי, שכן הבלוגר, כידוע, מתעניין בראש ובראשונה בעצמו, ומגלה דאגה של ממש אם איש אינו מגיב לו (''מראה, מראה, האם אני קיים?'')

-----

לגופו של עניין: אם הנך מעוניין באמת להשפיע, הרי שעליך לקיים פלטפורמה שבה אין שום דיון, ואשר בה תכתוב את הגיגיך באופן יומי/שבועי ללא כל התחשבות באי אלו עובדות מהמציאות שיכולות רק לבלבל כל בעל חזון מכל סוג שהוא. לטענתי, רק מדיום מסוג זה יכול להשפיע באופן כמותי (לאו דווקא איכותי) בכמות גדולה יותר, וזה הדבר היחידי הקובע מבחינת יצירת האגנדה הפוליטית.

לשון אחר: רוצה להשפיע? שכח מדיונים מכל סוג שהוא, לרשומים ו/או ללא-רשומים. זה פשוט בזבוז זמן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
איתי   יום ב', 18/02/2008 שעה 8:25
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
אלכסנדר,

יש הרבה היגיון בדבריך, אך אני לא מסכים איתך בשתי נקודות

1. אתר אישי (בלוג) לעומת אתר קבוצתי.
לדעתי לאתר קבוצתי יש יתרון חשוב והוא היכולת לשמור על רמה גבוהה וגיוון לאורך זמן. חלק גדול מהבלוגים הפוליטיים המצוינים שנהגתי לקרוא קמלו כמעט לחלוטין עקב ''עייפות החומר''. אדם כותב, מטיף, מרצה ורואה שכלום במדינה לא זז. זה מייאש. לקבוצה יש כוח כי האנשים גם מחזקים זה את זה. אם מישהו חולה, עסוק, יוצא לחופשת לידה וכו' - אתה כקורא לא תרגיש.

2. אתר שבו יש סימני שאלה ושיחה לעומת אתר של סימני קריאה בלי הטלת ספק.

אני מכיר מספר אתרי שמאל וימין בעברית (למשל הגדה השמאלית, אתר גוש קטיף) שככה הם נראים: כל התשובות ברורות, ובמיוחד ברור מיהם הטובים ומיהם הרעים מהי הבעיה ומהו הפיתרון. אני מתרשם שאתרים כאלה הם מאוד לא ידידותיים למשתמש שאינו משוכנע מראש בצדקת הדרך. למי שמשוכנע נורא כיף לגלוש באתר שהוא בשבילו בית ולהרגיש חלק מקהילה, אך יכולת השכנוע של קולות צפים היא מאוד נמוכה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ב', 18/02/2008 שעה 10:40
בתגובה לאיתי
אתר אישי
אני מתרשם שאתה דווקא כן מסכים עימי, שכן –

1. אתה מודע היטב להבדל בין אתר אישי (בלוג) לאתר קבוצתי, שפירושו בעצם פורום. הפורום אכן טוב בהרבה מכל בלוג אישי לניהול דיונים פוליטיים, אך אוחז בחסרונות שעליהם הצבעתי בתגובתי הראשונה.

2. הפורומים שציינת הנם פורומים של אגנדה מסויימת, ורוב המגיבים בשניהם אוחזים בתפישת עולם חד-ערכית. מובן שפורומים מסוג זה עשויים להתגלות כטרחניים, ועל כן במקרה שלי אינני קורא את שניהם. הדיונים הפוליטיים שם, מכל מקום, עדיין עדיפים על הגיגיו של בלוגר בודד, ובזאת כמובן תסכים איתי.

-------------------

אבל הנקודה החשובה יותר היא שאלת השפעתן הישירה של הפלטפורמות שכלל לא מאפשרות דיון פוליטי, או שמאפשרות זאת ברמה טכנית מצומצמת ובלתי אפשרית כמעט. אני גורס חד משמעית כי מקומות אלה הם המקומות המשפיעים באמת, שכן שם אין שום דיון. מה שכתב המשורר הוא מה שכתב המשורר, ואין על כך שום יכולת וויכוח, גם אם הרגיז או שימח המונים באמירותיו. הנסיון מוכיח שלאתרים מסוג זה כניסות גבוהות פי כמה מאתרים שבהם מגיבה קהילה-נאמנה-המעלה-עצמה-על-ראש-שמחתה, וחוגגת עצמה בתגובותיה.

אנא תן דעתך לכך שאני מתייחס לדיון הפוליטי נטו בכל אחת מאמירותיי אלו. בסוגיות אחרות שעוסקות בדברים מסוג אחר לשיטת ה'כתיבת היוליססיאנית', הרי שהבלוג עדיף בהרבה על כל פורום: הבלוגר וקהילתו יכולים לחגוג עצמם לדעת באינסטלציית תחושותיהם הזורמות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
איתי   יום ב', 18/02/2008 שעה 15:02
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
אני לא חושב שאתר קבוצתי ופורום הם היינו הך. אבל אני רוצה לנצל את הקשר שנוצר בינינו כדי לנסות לקבל משוב ממך - כיצד אנחנו כקבוצה יכולים להיות יותר אפקטיביים

תסקור בבקשה את האתר www.blacklabor.org ותגיד לנו מה ניתן לעשות

אפשר להשוות אותנו לדוגמה לאתר שמאל ביקורתי שנדמה לי שעונה להגדרתך ''דבר המשורר וזהו'' http://www.hagada.org.il/hagada/html/
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
איריס   יום ב', 18/02/2008 שעה 21:16
בתגובה לאיתי
אתר אישי
ניראה לי איתי שנעלבת מאורי קציר על הכללת ''עבודה שחורה'' עם בלוגרים ב''שוליים''. ארשה לעצמי להתערב גם אם לא התבקשתי הפעם.החשש הזה הוא אחד המחסומים בפני פורום דיון תוסס, כפי שנידמה לי שתכננת בהתחלה.
אותה עמדה היתה בהתחלה נגד DU דמוקרטיק אנדרגראונד
והיום זה השתנה לחלוטין.אולי זה נשמע לא פופולארי, אבל להרפות שליטה זה לפעמים סוג של פעילות שקשה לעשות, אך היא עשויה לתגמל.

אם אינני טועה חיפשתם ממשק שיאפשר ''להוריד'' את הנבחרים לעם, אבל כדי שזה יקרה צריך קודם שיהיה ''עם'' בפורום, שיפגין כוח, וזה לוקח זמן, ובעיקר שחרור היד על הרסן, ולא ההיפך. יתכן שכמה חודשים אולי שנה יש לך בעיה שנוצרת עם טרולים, השתלטות של מזיקים, וכולי, אבל יתכן שאחרי כן מחכה משהו אחר.

בלוגים-אתרים ללא דיון (קאונטרפאנץ', סתם בתור דוגמא) הם סוג אחר של השפעה, הבנוי על ריבוי פירסומים, מוכרח להיות רצף יומי של לפחות שנים שלושה פוסטים חדשים, מכמות רבה ואיכותית של כותבים. זו משימה לא פשוטה.
לעומת זה דיילי קוס או דמוקרטיק בונים יותר על חדשות,פרשנות והרבה דיונים. אלה שתי קונספציות שונות.
אם אתה מכניס את המודל של פוסטים רבים, תצטרך בסופו של דבר להכניס הרבה יותר משתתפים מאשר יש היום בעבודה שחורה, לדוגמא כמו שיש בהגדה, כולל פוסטים אורחים, וזה מחייב השקעה מרובה בעריכה, והתגייסות פנומנלית של החבר'ה הקבועים שלך, לפרסם, וגם להביא חברים, אורחים מומחים. (העוקץ, למשל, בקטן).
מבחינת השתתפות והשפעה של טוקבקים - לדעתי -
הבלוג של אתר הארץ הוא המקום היחיד, שהטוקבקים ''מתכתבים'' ממש עם הפוליטיקאים וגם עם העורך.
זה נובע מכך שיחסית האתר לא מצנזר (והוא עוד די מצנזר, ויש גם על זה דיונים).

אני לא יודעת אם אלכסנדר מאן צודק בקשר ל''השפעה'' דרך בלוגים, כלומר ששיחה-דיון ממסמס את ההשפעה לעומת ''דבר המפלגה'' שנוחת מלמעלה, כמו ב''הגדה''. זה תלוי תרבות.
בארצות הברית, ונידמה לי גם באנגליה, הנחתות מלמעלה בלי פידבק מהעם, בין אם בפורום דיון או בפוליפוניה בפוסטים, לא מקובלות. באירופה- מאד כן.
ישראל ? עדיין אין מאפיין קבוע. וזה במידה רבה תלוי בכם, כי אתם מנסים לפחות.

כדי שנבחרי העבודה יתייחסו לפורום דיון של טוקבקיסטים צריכה להיות עקביות ואפקטיביות של הטוקבקים, עם יצירה של קביעות מסויימת במשתתפים.

מהדוגמאות הצפון אמריקאיות, בלוגי-דיון משפיעים התפתחו רק במקום שהדיון לבסוף כלל יוזרים שהם לפחות ''חצי בפנים'' כלומר אנשים שיש להם ידע, או השפעה גם מחוץ לפורום, גם אם הם אנונימיים בפורום. בלוגי-דיון אחרים הפכו אפקטיבים כי חשפו מידע שלא היה זמין במיינסטרים, גם זה תלוי זמן ואיכות של משתתפים.

שמתי לב שאנרגיה רבה מאד מושקעת בכל הבלוגים-פורומים הללו במודרציה. זה לא מלאכה פשוטה.

לעצם הניסיון לדרג פורום או בלוג כמצוי בשוליים, יש השפעה מצננת על חופש הביטוי וההשתתפות. למעשה באצטלא טכנית, ממשקית, או פרוצדוראלית, יש ניסיון למתן או להכתיב תכנים פוליטיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אורי קציר   יום ב', 18/02/2008 שעה 22:22
בתגובה לאיריס
אתר אישי
לא מדויק. לטעמי, דווקא בלוג כמו ''עבודה שחורה'' חייב לשכפל את עצמו במפלגות שונות משום שכך מתייעל הפיקוח הציבורי על הנבחרים. הטענה שלי הייתה ש''עבודה שחורה'' כבר אינו מייצג יותר רק אזרחים המזוהים עם העבודה וקיים סחף בקרב מפעיליו לכיוון מפלגות השוליים - ומכאן שעולה השאלה האם אנשיו מנסים ''להזיז'' את נבחרי העבודה למקומם הנכון או, לחילופין, לגרום לאותם נבחרים לתמוך באידיאות שמבחינת המפעילים מיושמות כרגע על ידי אנשי ציבור קיצוניים בהרבה.

אני לא מקבל את דעתו של אלכס שלפיה לשיחה אין משמעות. יש לה, בתנאי שהיא מנוטרת ושומרת על רמה רצינית. זו בדיוק הסיבה ש''עבודה שחורה'', בלוג שכל חבריו אכפתניקים ושטוקבקיזם גדפני אינו חלק מהשגרה שלהם (אני לא יודע את זה בוודאות, אבל מרשה לעצמי להניח שכך המצב) הוא דווקא בעל פוטנציאל להשפיע. הנחתה של ''דבר המפלגה'' עלולה לגרום לניכור של ממש בין הנהגתה לבין תומכיה, לפחות אם מניחים שתומכים אלה אינם חסידים שוטים.

אני בדעה שבעתיד יתפתחו בלוגים שחלק מהשפעתם יהיה תולדה של פרסום סקופים. מה שאתם שומעים: סקופים יפורסמו בבלוגים, חלקם קבוצתיים, שבמיינסטרים שלהם אמנם יוקדשו לדיונים, אבל הקבוצה שתתגבש סביבם תהיה בעלת מקדם מוּכָּרוּת גבוה ולחבריה תהיה נגישות למעגלים חברתיים משפיעים לא מעטים. אם אחת לתקופה יפרסם אחד מאלה בבלוג ידיעה פוליטית שתצוטט על ידי כלי התקשורת האחרים, כולל אלה שבמיינסטרים, תמשוך הדינמיקה הזו לא מעט סקרנים אל הבלוג והתעבורה בו תגדל - וכך גם השפעתו. אינני צופה שהתהליך הזה יקרה מייד ובוודאי שהוא יהיה בתחילה נחלתם של מעטים בלבד. אבל סופו להתרחש מתי שהוא. הבלוגרם שישכילו לשלב את שני התחומים - ההתדיינות ופרסום המידע החדש - יהנו ממעמד תקשורתי גבוה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
איריס   יום ג', 19/02/2008 שעה 0:23
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
לא עקבתי אחרי השינויים בעבודה שחורה, כך שאינני מגיבה על הקשר בינם לבין מפלגת העבודה כפיש הוא היום אלא כפי שהוצהר בהתחלה.
כללית, יש לי הסתייגות אחת מדבריך, לכל אורך הפוסט וגם בהערה זו. הסגנון של טוקבקים לא קובע את השפעת הבלוג, ואפילו לא את השפעת הטוקבק. ישנם כמה טוקבקיסטים מוכרים בעלי סגנון שאתה בטח לא היית חותם עליו והם מאד משפיעים, משום שיש להם מידע, או שהם מקושרים לקבוצה פנימית. אני מוקירה את פועלך בתחום תרבות הדיבור, אבל אני לא רואה בזה חזות הכל, בטח לא בישראל אבל גם, כפי שאני מתרשמת (ואני עוקבת כל הזמן ודי הרבה) גם בפורומי שיחה רציניים בארצות הברית ואף באנגליה. הדיון מגיע לרמות אלימות מילולית גבוהות בהרבה מהנהוג פה, ובמקרים מסויימים זה מה שמקנה את ''השיניים'' לפורום או לעמדות.
ככל שמתקרבים להשפעה ממשית יותר, ברור שיש גם התנגדות, ואידך זיל, הסגנון הוא שולי בעיני.

לגבי הבילבול באגף החברתי כרגע, בין עבודה חדש או כלום (מפלגה חדשה ? וכולי), אני לא רואה דרך לקצר הליכים, מה שקורה בעבודה שחורה מתחייב משינויים אמיתיים. אם איתי אומר שהוא התחיל כמצביע ואף מתפקד (אני זוכרת את השכנועים שלו להתפקד, באופן אישי) והיום מצהיר שהוא יצביע חדש, זה בעיני לא מחליש את כוח ההשפעה שלו, אלא מהווה בדיקה אמיתית של המסר מול המפלגות, אני לא רואה אפשרות לראות מה יש בחדר מבלי להיכנס פנימה אלא להעריך מראש מה תחשוב אחרי שתקיים דיאלוג.

שוב, לדעתי הפורמט של אתר אינטרנט ורמת הנימוס או האיות של הטוקבקים לא יקבע את ההשפעה שלו, אלא חשיפה של מידע.
האופן שבו זה נעשה הוא חשוב רק לעניין גיבוש הקבוצה סביב האתר, כלומר, שזה נעשה במיצוע העמדות של רוב המשתתפים וגם תוך חינוך המשתתפים לסובלנות כלפי מידע חדש, נטילת סיכונים וכולי. כרגע לדעתי המחסום המרכזי של עבודה שחורה הוא צנזורה עצמית וניסיון להיות ילדים טובים, אולי כדאי להימנע מביקורת של אנשים כמוך. אבל אתה ממילא לא קהל יעד, כניראה, לשינוי חברתי בחלוקת המשאבים. (או שאולי כן, זה לא ניכר מהבלוג שלך, שזה מטריד אותך במיוחד).

הפיספוס עם פרץ נבע מבילבול וצנזורה עצמית, כבר בשלבים הראשונים שהוא התחיל להפגין פער בלתי נסבל בין הטיקט שעליו נבחר ובין מעשיו. התגובה היתה צריכה להיות הרבה יותר חריפה מיידית, אבל היתה התקווה (הלא ברורה גם לטעמי) ש''עוד מעט'' זה יהיה אחרת, וכולי, תסמונת ורטיגו ידועה בשמאל הישראלי. שוב, לדעתי הכשל לאחר הכשל הראשוני בתמיכה מראש במהלך אבוד, זה הצנזורה העצמית והנטיה לשחק לפי הכללים, כדי להיחשב מכובד. זה למעשה גם מה שהניע את פרץ לבגוד בבוחרים שלו, החשש להיחשף ללעג או למיתוג כ''קיצוני הזוי'' בידי המרכז , כלומר בעלי ההון או הימין הכלכלי.

אני חושבת שהרפלקס הפולני לרצות להיראות טוב בעיני מי שאתה רוצה בעצם להדיח ממקומו, הוא לרועץ בפני כל פעילות חברתית משמעותית בישראל שהיא מלמטה למעלה. להיראות מגוחך בימים אלה זה לא כל כך נורא. התיוג ''ילדותי, קיצוני, הזוי, חובבן'' הוא כלי שליטה בידי גורמים שמעוניינים לנטרל שינוי מטעמים של שמירה על אינטרסים כלכליים.

התשובה לכך לא צריכה להיות התנצלות והתפתלות להוכיח שאתה ''בוגר, מתון, מציאותי, מקצועי'' אלא לשאול ''מה קשור ?'' מה זה קשור, בעצם, לטענות לגופו של ענין. או איפה הכסף, תחזירו אותו לעם.

ישנה פרצפציה פרובינציאלית מוטעית על מה שעושים הגדולים, למשל מה קורה באמריקה. אין שם בכלל נימוס בשיח הפוליטי, אולי המילים ארוכות ומהוקצעות אך רמת האלימות המילולית גבוהה בהרבה כמו גם האינטנסיביות של ויכוחים פוליטיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אורי קציר   יום ג', 19/02/2008 שעה 0:55
בתגובה לאיריס
אתר אישי
הסיפור של עמיר פרץ קצת יותר מורכב. עמיר פרץ, אם אני מבין נכון, רצה באמת ובתמים לקדם סדר יום חברתי, אבל קפץ על ההזדמנות לכהן כשר ביטחון משום שהאמין שתפקיד זה יקדם אותו במהירות רבה יותר לראשות הממשלה ומשם יוכל, אולי, לבצע את השינוי שלו הטיף. מצד שני, אני מניח שלו מלחמת לבנון השניה היתה מסתיימת אחרת, הביקורת על הבחירה המיניסטריאלית שלו הייתה כמעט מינורית. כלומר, הדיסוננס שנוצר לגבי פרץ לא נבע רק מפערי הציפיות אלא גם מכישלון המלחמה שלניהולה הוא היה שותף בכיר.

ואגב, אין לזה שום קשר לרצון למצוא חן בעיני הימין הכלילי או משהו מעין זה. ממילא אילי הון מסוימים הודיעו על תמיכתם בו עוד בשלב בו נקט ברטוריקה סוציאלית ברורה וקודם לבחירתו בתפקיד שר הביטחון בממשלת אולמרט.

מכל מקום, עניינו של פרץ לדיו זה הוא שולי בלבד, שכן המאמר שלי עסק אך ורק בתנועות שוליים, כאלה המבקשות למוטט את הציונות בנוסחה הקיים ולהחליף את המדינה שקמה ב-‏48' במדינה אחרת, בין אם דו-לאומית ובין אם תיאוקרטית-משיחית. פרץ, ולעניין זה אין משמעות לשאלה אם את מסכימה עם עמדותיו ומעשיו או חולקת עליהם, אינו רלוונטי לקצוות הללו. עמדותיו מינסטרימיות במובן זה שהן חותרות לייצר שינוי בתוך ההגדרות המדינית הקיימות ולא מחוצה להן.

השיח הפוליטי באמריקה מוקצן הרבה פחות מאשר מקובל כאן. אני מכיר לא רע את ההתמודדויות הפוליטיות הקיימות, כול אלה שמתקיימת על תפקידי מושל וסנאטור במדינות קטנות ונידחות. חילופי הדברים מתונים בהרבה, לעתים סרקסטיים או אירוניים, אבל בוודאות יותר מסוגננים ופחות אלימים מהמקובל כאן. יתר על כן, במקומות בהם מתגבשות תפיסות אידיאולוגיות, כמו ''ניו רפאבליק'', ''קומנטרי'' ודומיהם, הן בימין השמרני והן בשמאל הליבראלי, מתרכזים דווקא הוגי דעות, אנשי אקדמיה, אנשי ציבור בדימוס וכדומה. אני לא רואה שם יותר מדי גידופים.

הבעייה עם הפעילות הפוליטית האינטרנטית בישראל היא שרובה מיועדת לשכנע את המשוכנעים. החיבור הבסיסי בין המצע האידיאולוגי של האתר הפוליטי לבין הקהל הרחב והלא-תמיד-משוכנע-פוליטית לא קיים כמעט, בעיקר משום שכאשר אדם שהאוריינטציה שלו אינו מוגדרת כל צרכה נכנס לאחד מהם הוא לומד כמעט מייד שאם אינו מוכן לקבל ללא ערעור את הנחות היסוד של מפעילי האתר הוא פאשיסט, במקרה הטוב (שמדובר באדם שמאלי רדיקלי) או שבכלל אינו יהודי ובנוסף לכך גם בוגדני למדי (אם מדובר באתר ימני רדיקלי). מי שרוצה לשמוע ולהשמיע מסרים קצת יותר מתונים פשוט שומר מרחק מאתרים כאלה.

רק על עצמי לספר ידעתי. במהלך שנותי הרבות ברשת נכנסתי לאינספור אתרים אידיאולוגיים (לאו דווקא מפלגתיים) וכמעט בכולם חשתי שהסיכוי להחליף עמדות עם אנשיהם הוא אפס ואין. בכמה מהם אף נאמר לי במפורש שאם אני חושב אחרת - ובכן, עלי לפנות לאתרים אחרים ולעזוב אותם במנוחה. אז זהו, שזה לא רק הסגנון. התוקפנות היא גם המהות. היא אוטמת את המוח ויוצרת מצב של דו-שיח בין חרשים. יש אתרי שמאל ואתרי ימין, אתרים דתיים ואתרים חילוניים, אתרים ערביים ואתרים יהודים - ובין אלה אין שום שיח. וכך מתקבץ לו כל ציבור אידיאולוגי סביב הכיכר האינטרנטית הקטנה שלו וההתדיינות הופכת להיות שיח פנימי, לעתים קרובות מאוד בין חברים ומשוכנעים בלבד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
איריס   יום ג', 19/02/2008 שעה 2:04
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אני מסכימה איתך לחלוטין על הפסקאות האחרונות, שאינן בסגנון אלא במהות, אטימות ומונולוגים. (זה בעיני, שוב, לא קשור לסגנון, גם בנחת אפשר להיות במונולוג עם עצמך).

לגבי ארצות הברית, אתה מביא דוגמאות מהימין-מרכז. אתרי השמאל שאני משוטטת בהם בהחלט לא צמחוניים ולא אדיבים, וזה כולל גם אנשי אקדמיה, מה הקשר ? גם , או בעיקר, אנשי אקדמיה יכולים להשחיז סכינים בויכוחים, הייתי מביאה דוגמאות אבל לא רוצה להסתבך.

אתה הבאת את עמיר פרץ כדוגמא. אני לא מסכימה בכלל לגבי הניתוח שלך את תולדותיו. הוא בהחלט החניף לבעלי ההון, וכל החשש שלו היה מגינוי ואפילו מהגחכה (מה שקרה בכל מקרה, ומחזק את התיזה שלי. אם בעלי ההון יגחיכו במילא, לפחות תעשה משהו בדרך).

עכשיו הבנתי יותר טוב את מה שניסית לאמר כאן, וזה לגבי רמת הציוניות של הבלוגר(ים), ולאו דוקא מהפכות אחרות, למשל מהפכות חברתיות רדיקליות שאין להן בהכרח נגיעה לנושא הזה. אני חושבת שחד''ש מרכזת סביבה גם כוחות כאלה, אינני בטוחה. או שהיא לפחות פונה אליהם בתור מאוכזבי פרץ-עבודה, וכמובן מאוכזבי הפלג המפמי של מרצ.

נידמה לי שעבודה שחורה הצביע ומצביע על החלל הזה, כלומר קבוצה רחבה או לפחות אקטיבית ולא שולית של ישראלים שחפצים במהפכה, לא שינויים קוסמטיים, של המשטר הכלכלי-חברתי, ומוכנים להעביר את המסר המדיני-בטחוני לדרגה פחותה בחשיבות כדי לגייס יותר קולות. אין להם היום בית.
ונידמה לי שהמהלך של עבודה שחורה, בתחילה כניסיון שינוי מבפנים ועכשיו חיפוש או יוזמת הקמה של גוף אחר, הוא מהלך הכרחי שאי אפשר לקטלג אותו כפי שעשית או שאתה מנסה להשפיע בעקיפין על האופן שבו יוקם גוף פוליטי כזה, כדי שיישאר יותר במרכז-ימין מבחינה מדינית (ציוני לא ציוני וכולי, שטחים שלום..).

זו שאלה עמוקה מידי בשביל עכשיו בטוקבקים בלילה פה בבלוג, האם תיתכן מפלגה סוציאליסטית לאומ(נ)ית בלי הקונוטציה, אלא באמת כשאלה עקרונית. המודל האירופאי הוא לא כל כך טוב, כיון שאירופה בעצמה הולכת לכיוון של פדרציה, טוב לא ניכנס לזה.

לגבי הציונות לא ניכנס גם כן עכשיו, אני כמובן חולקת על הפרשנות שלך, ועל הפרספקטיבה, הצורה שבה אתה מגדיר כבר קובעת את התוצאות, והנחות היסוד שלך אינן מבוססות. (הציונות בעצמה היא פלג רדיקלי שלא התקבל במובנים רבים בתוך העם היהודי, והמתחים מתחילים לצוץ עכשיו בקשר לירושלים ומעמד יהודי הגולה בהחלטות וכולי). אתה מגביל את הדיון ומתייג מי שחולק על ''מושכלות ראשונים'' שהם נחלת מעטים בעיני, ולא כפי שאתה מציג. התיוג של המשיגים כ''שוליים סהרורים'' הוא חלק מאמנות ויכוח לא לגיטימית בעיני גם אם היא מנומסת ומנוסחת באדיבות.

תודה, ניראה לי שמיצינו
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
איריס, נ.ב.   יום ד', 20/02/2008 שעה 12:01
בתגובה לאורי קציר
אורי, משונה מאד ההעדפה שלך ל''ציוני מגרמניה'' על פני ישראלים שבחרו להשתתף בחיי היהודים פה בישראל, וכל חטאם שדעותיהם הפוליטיות לא ניראות לך ''ריאל פוליטיק'' ? האם ריאל פוליטיק זה להגר לגרמניה ולתת עצות על המילה דאחקה?
האינטרנט נתן לך תשובה אינטואיטיבית לפוסט שלך. תעשה את הבחירות שלך, אבל בעיני הציונות שאתה מדבר בשמה, באה לביטוי מושלם אצל הבלוגר הגרמני. אני לעומת זה חיה בגליל דור חמישי בישראל עוד לפני ההשתלטות של הפלג המדיני מפאיניקי, ולפני ''הציונות'' כהגדרתך. בעיניך אני הזויה ומהפכנית הרסנית, והבלוגר הגרמני הוא מיינסטרים שקול, ובר שיח שלך על איך לבצע דה לגיטימציה באינטרנט בשם הריאליזם. קשה לי לדמיין מצב דומה לזה בכל מקום אחר בעולם ובבלוגוספירה זרה כלשהי.
ממש עליסה בארץ הפלאות...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 19/02/2008 שעה 12:12
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
סקופים הוא אולי מדיום הטוב עבור חברה הבנוייה לסיפוקים מהירים ולקליפים זריזים, אך ישנו קושי של ממש לבנות מזיקוקי דינור הנכבים לאחר רגע דיון משמעותי מתמשך – ועוד לא דיברנו על האפקט המשפטי של הכנסת ידיעה שבלוגר-סקופ יהיה חייב לעמוד מאחוריה במקרה המבחן הרציני, היינו המבחן המשפטי.

כך או כך – ייתכן שתרבות הסקופ-המעצב תמשיך ותהיה זמינה בפורמאט הבלוגים בחברות הגירה קלאסיות כארה''ב ואף ישראל, אך אינני מאמין שדבר זה יתפוס באירופה. אסור גם לשכוח כי הצד האחר של תרבות סקופים הנו למעשה תרבות הספין, וביחס לכך גם יכולת ההשפעה לטווח ארוך: די סובב-סביב-עצמו, למעשה.

--------

ולגבי עבודה שחורה: אינני מכיר את הבלוג, אולם אני משער כי המדובר בסוג של הכלאה בין פורום לבלוג, המבוסס על אגנדת דיון ספציפית. היא יכולה בהחלט להיות על רמה, אך השאלה המרכזית היא האם הדיון המתפתח שם באמת יכול 'להשפיע' במשהו על ההמון-בעל-זכות-הבחירה, וזאת באופן יחסי למקרא מאמרים והגיגים של אנשים או קבוצות שכלל לא פותחים את דבריהם לדיון (ועל ידי כך חוסכים זמן יקר להשיב למתנגדיהם ולהסביר להם היכן טעו לדעתם). פורמטים נעדרי דיון משמעותי אוחזים בייתרון ששם ניתן להכניס הגיגים בתדירות גבוהה יותר, ולהימנע מקריאת דעות התומכות ו/או המתנגדות לכך.

מכל מקום, במידה וכבר קיים דיון – הרי שכנראה עדיף לבצע זאת על ידי הכנסת מאמרים סבירים וקליטים של כותבים בעלי דעות שונות כפי שהדבר מתבצע בפורום נתון, שאינו מבקש לייצג אגנדה פוליטית מסויימת. לי אישית זה נראה כמגוון יותר מאשר עלעול בפלטפורמה המחוייבת לאגנדה מסויימת, ופחות טרחני בהתייחסותו האידיאולוגית למציאות האפורה.

מהתרשמותי הראשונה והבלתי מחייבת הרי ש'עבודה שחורה' יכולה, לשיטתי, לשכנע את המשוכנעים ממילא – שכן אינה מביאה לדיון או לכתיבת מאמר אנשים שמצויים בדעה אחרת מהאגנדה שלשמה נוצרה. פורמטים מסוג זה, לדעתי, אינם משפיעים ביחס לכל פורום 'פרוע' אחר, אשר בו הצעקנות והיללות חוסמים ומנטרלים עצמם לטובת המאמר שכאילו מתחזק מעצם המהומה. נראה כי העיתונים בישראל מזמן כבר גילו זאת: הרי לך מאמר מעניין ובעקבותיו הצפה-רבתי של טוקבקים מכל סוג ושלל שהוא. האם אתה חושב שמישהו בכלל טורח לקרוא אותם באמת? מסופקני. מה שנשאר בראש הוא המסר של בעל המאמר, והוא זה המשפיע, בין אם אקס-נגטיבו או אקס-פוזיטיבו.

ארגו: בכל הקשור לשאלת ההשפעה הכמותית (מה שבעצם קובע בדמוקרטיה), הרי שעדיף פורום 'פרוע' אשר מעלה מאמרים סבירים של כותבים שונים, שכן איש לא הולך להתמקד בתגובות – או לחילופין פורום ו/או פלטפורמה סגורים שבהם נכתבת דעת המחבר נטו, ודעתו בלבד – ללא כל דיון. בשני המקרים הדיון או חוסר-הדיון אינם אלא מוזיקה נלווית שתורמת בסופו של דבר להתרכזות בדבריו של הכותב, ומכאן ליכולת השפעתו.

על מנת לדון בבלוג נתון ברמה יחסית-סבירה צריך זמן, דמיון, ידע ודקויות אבחנה, ואלה הם מצרכים יקרי מציאות בחברת רייטינג קצרת רוח (''סקופים'' כחזות כל) המכמתת עצמה בואכה אל תוך המאה ה-‏21. בלוגים אלה הנם נעדרי קאוזליות פר-סה, וטובים עבור קבוצות מצומצמות המבקשות לדון מתוך נונשלאנט הגותי לצד העלאת אפשרויות הכרוכות בוואריאציות המבוססות על עקרון המציאות, ופחות מתוך רצון להשפיע ו'לעצב' את ציבור הקוראים בתעלולים טלאולוגים, שכן אלה שבחרו להשתתף בדיון עפ''ר לא יעמידו גשטאלט של תשובה שתמיד יחזור על עצמו. מכל מקום – אגנדות 'רעבות' ו/או מתקנות-עולם לא ממש תמצא שם; זה פשוט לא מתחבר לכך. בלוגים מסוג זה, אגב, טובים לציבור מולטיפליקטורי בלבד, אשר בלעיסה שנייה יכול לקחת חומרים ראשוניים ולעצבם לסיסמאות בדרכיו השונות.

הבלוג שלך, להבנתי, שייך לזן אחרון זה. למותר לציין כי אינני מפרש משפט אחרון זה כ'קומפלימנט' או כדבר מסוג זה, אלא כציון התרשמותי הכללי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 19/02/2008 שעה 16:38
בתגובה לאיתי
אתר אישי
אני מתנצל מראש על התגובה היחסית מאוחרת לבקשתך זו;

לגופו של עניין, אינני מגדיר עצמי כמומחה בנדון, ונסיוני המעשי מבוסס על סוציאליזציה המצקיימת במקום בו אני גר, היינו גרמניה. היכרותי את מערכת הבלוגים בישראל יחסית מצומצמת, ואינני עוקב אחר בלוגים רבים או פרוייקטים מהסוג ההיברידי, היינו הכלאה של בלוג ופורום למקשה אחת [1]. אבקש, אם כך, להתייחס להמלצותיי באופן כללי ביותר ובחינת הבעת דעה סובייקטיבית, ותו לא.

אני מאמין שכדי להיות אפקטיבים יותר עליכם לפרסם מאמרי דעה בקצב של אחת ליומיים בשלל תחומים פוליטיים שונים, ולקשר למאמרים ישנים באופן יעיל יותר. עליכם לנסות ולהביא מאמרים של מולטיפליקטורים שונים (חברי כנסת, עיתונאים, אנשי ציבור, ועוד) ולפרסמם גם אם לא ייקחו חלק בדיון שיתחולל.

השאלה המרכזית מבחינה זו צריכה להיות אחת ויחידה: האם הפורמאט שלכם ייפתח לדיון סוער ופתוח עם תגובות שונות, או שייסגר לגמרי לתגובות ויציג מאמרים בלבד. פורמאט עם דיון סביר ובעל רמה יימשוך יחסית מעט אנשים. יש להתחשב תמיד בנקודה זו, אם המטרה בראש ובראשונה הנה פוליטית. במידה והבלוג נפתח לדיון של ממש, הרי שיש לארגן צוות תגובות מגוון, משהו בסגנון 'צוות התגובות של עבודה שחורה'. במדינת עצבנית, כאוטית ונוירוטית כישראל דבר זה יכול להוות מיגדלור רב ערך.

עליכם להיות נאמנים לעיקרון הביקורת העצמית שפירושו: אי נאמנות שבטית לאגנדה אחת 'מחייבת'. ייתכן לפעמים, שומו שמיים, כי גם קבוצות אחרות מהדברים שכולנו ייחלנו להם, הייטיבו לחזות את פני המציאות הספיציפית בנקודה מסויימת.

עליכם לגבש קו מערכת שיכלול בתוכו ניגודים שונים, ולעורר מאמרים ומאמרי נגד מתוך הרזרבואר הפנימי שלכם. דוגמה: אם פלוני גרס כי יש למחות נגד גורם מסויים, יכול אדם אחר מקרבכם לטעון כי יש להתחשב גם באינטרסים אחרים. אם אינכם מוצאים דעה-מנוגדת שכזו אצלכם, הרי שיש להביאה מבחוץ. לשון אחר: עליכם להיות מוכנים 'לירות לעצמכם ברגל' למען עיקרון ההתאזנות, ולהציג שאלות שיכולות להביא במבוכה גם אתכם.

אני מאמין שזוהי התחלה צנועה של היפתחות לכיוון פורמטיבי משפיע, אשר בסופו של דבר יעורר אמביוולנטיות, שפירושו תהליך חשיבה. כל נסיון אחר אינו אלא היבריד-טלאולוגי (היינו פורמאט חדור-משמעות מתוך רצון לקידום רעיון מסויים והדברים הנגזרים ממנו), אשר יודע מראש את התשובות ואת 'הערכים הנכונים' לטוב ורע.

ישראל של 2008 זקוקה לאמביוולנטיות, להבנתי, ולא למדליקי משואות ובעלי לחישות 'המבינים והמתמצאים באמת'.

___________________________________

[1] היבריד זה מחייב מינוח חדש, היינו השילוב בין בלוג לפורום. מינוח שחשבתי עליו בהקשר זה הנו המינוח ''בלוגרום'' (Blogerum) בתור מינוח כללי לקבוצת דיון המורכבת מבלוגרים התורמים ממאמריהם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
איתי   יום ג', 19/02/2008 שעה 18:03
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
תודה על ההערה. אני חושב שאנחנו כבר משתדלים ללכת בכיוון שאתה מציע, והשאלה שאנחנו חלוקים עליה היא מהו גבול הטעם הטוב.

בחלק מהמקרים מוצגות אצלנו דעות מאוד שונות, כמו למשל בעד ונגד הסכם ''אופק חדש'' בין משרד החינוך להסתדרות המורים בבתי הספר היסודיים. המאמרים בעד ההסכם, מאת שניים מחברי הקבוצה, פורסמו גם במהלך שביתת ארגון המורים העל יסודיים, כך שהיה ניתן לבקר אותם ממש כ''מקלות בגלגלי המהפכה''. במהלך הפריימריס במפלגת העבודה פרסמנו מאמרי תמיכה וביקורת כמעט על כל מועמד.

עם זאת לתת במה שווה לימין הכלכלי והמדיני נראה לי קצת מעבר לגבול, כמו שכתב לנו בתחילת הדרך אחד מיוזמי אתר המחתרת הדמוקרטית האמריקאי ( http://www.blacklabor.org/?p=106) שהוא ללא ספק אתר רב רייטינג והשפעה משלנו.

הבעיה היא שההבחנה בין אחידות-דעים ובין מגוון היא מאוד תלויה במרחק ההסתכלות ובהיכרות עם החומר (תופעת ''כל הסינים דומים''). גם באתר רדיקלי מאוד יכולים להתפרסם מאמרים המתפלמסים זה עם זה ויכוחים מרים ואף אלימים. אם במבט כמו שלך אנחנו נראים חד-גוניים נדמה לי שאנחנו בבעיה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 19/02/2008 שעה 18:49
בתגובה לאיתי
אתר אישי
זכותכם כמובן להגביל את הבלוגרום (ברשותך, אשתמש מעתה ואילך במינוח זה) לקבוצה הכותבת ברוח האגנדה בלבד, אולם קשה לי להאמין שזה יעורר דיון שימשוך מגיבים שונים ורבים, שפירושו החשפות לתרבות דיון ועימות שאינה מחוברת לרוח קליקה נתונה.

גם העובדה שאתם מרגישים מחוברים – ואולי אף מעט מחוייבים – לתמיכה במפלגת העבודה נראית לי מעט מוזרה, שכן יש להביא רעיונות גם ממפלגות אחרות, ולו למען 'ההצלפה' במפלגה ובדיקת המציאות מתוך פריזמה הנותנת זכות-קדימה לצבע האפור.

השאלה המרכזית תמשיך ותהיה, מבחינתכם, אם הבלוגרום שלכם מבקש לעסוק בנושאים חברתיים בלבד, או שמא גם בנושאים פוליטיים נוספים שבהם יש מידה לא-מבוטלת של חיכוך. אני אישית ממליץ להכניס לדיון הן טופיק אחר והן כיוון חשיבה אחר, ולו לשם יצירת אמביוולנטיות מחדדת. טיעוניו של המכותב מ-DU נראים לי כדוגמטיים במקרה הטוב, וכאחוזי תחושת שליחות טלאולוגית במקרה הפחות טוב, שפירושו: לייצג את הדברים הטובים 'עבורנו' בלבד, ללא שום התחשבות במציאות נתונה – מה שהופך כל דיון לסוג של אגיטאציה, או סתם פאמפלט.

ובתשובה לשאלתך: אתם נראים לי חד-גוניים, בפירוש, שכן אתם מחשקים עצמכם במה שנראה לכם ולשיטתכם כ- Tugend (מינוח השאול מהשפה הגרמנית), היינו 'תכונות טובות' או 'תכונות נכונות'.

אתן לך דוגמה לבלוגרום שמדי פעם הייתי נוהג לעלעל בו בעבר, שכן עסק בשלל נושאים מזוויות שונות על ידי כותבים שונים – והכוונה ל''חברים של ג'ורג'''. שם לא קיבלתי את ההרגשה שכל חברי המערכת מרגישים מחוייבים לרעיון מסויים שגובר על ההכרה בטעויות, במקרה הצורך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אורן הדר   יום ג', 19/02/2008 שעה 19:31
בתגובה לאלכסנדר מאן
גם ב''החברים של ג'ורג''' זה קורה. יש שם אנשים שיודעים לכתוב (לפעמים זה נראה כמו יוסי גורביץ ולהקתו, בעיקר בגלל הדומיננטיות שלו בכתיבה), אבל נסה להביע דעה נגדית ותיתקל בלא מעט לגלוגים. זה עדיין משמר את התפיסה הישראלית שהמלל המקודש היחיד הוא הדאחקה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 19/02/2008 שעה 19:49
בתגובה לאורן הדר
אתר אישי
ייתכן שאתה צודק, שכן הניסיון שלי בקריאת בלוגרום זה מצומצם למדיי, ולא עילעלתי בו כבר חודשים ארוכים; ממה שזכור לי מהעבר, הרי שהיה בו מן האלמנט המרענן.

וברשותך אציג שאלת תם של אדם שכבר שנים לא גר בישראל: מה זה דאחקה?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אורן הדר   יום ג', 19/02/2008 שעה 20:46
בתגובה לאלכסנדר מאן
דאחקה היא עקיצה, התבדחות עוקצנית, לעתים קרובות בעלת אופי לעגני למדי. האופי הישראלי כולל בתוכו מאיין מכוער למדי, הלא הוא הרצון לעשות מכל דבר בדיחה. גם מאנשים שחולקים על בעלי הדבר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
איתי   יום ד', 20/02/2008 שעה 16:21
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
אלכסנדר ואורי - אי אפשר לנצח אצל שניכם.

אורי יורד עלינו קשות בפוסט למעלה על כך שאנחנו ממהרים בפזיזות לנטוש את ספינת מפלגת העבודה ואילו אתה כותב -

''גם העובדה שאתם מרגישים מחוברים – ואולי אף מעט מחוייבים – לתמיכה במפלגת העבודה''.

האמת היא באמצע - ישנם אנשים שנטשו וישנם אנשים שנשארו ואף העמיקו אחיזתם. הדיון בין אלה ובין אלה מתבטא באתר (השווה למשל http://www.blacklabor.org/?p=668 וזה
http://www.blacklabor.org/?p=671 והתגובות למטה).

כמו כן אתה כותב ''יש להביא רעיונות גם ממפלגות אחרות, ולו למען 'ההצלפה' במפלגה'' - וזה אכן נעשה, למשל תוך התכתבויות עם חברי כנסת מן הליכוד מרצ וחדש. עצם העובדה שאנו משקיעים אנרגיה רבה בסיקור הבחירות הפנימיות במרצ והפעילות של המועמדים ברשת, היא סוג של ''הצלפה'' כלשונך.

אני דווקא חושב שמגוון הדעות אצלנו גדול בהרבה מאשר אצל ''החברים של ג'ורג''' (המשובח) אבל על כך צריכים אחרים להעיד.

רק עדות אחת לדוגמה היא מגוון ההצבעות של חלק מחברי עבודה שחורה בסקר שערך אורי:
10 הצביעו לעבודה, 4 לחד''ש ושניים פתק לבן (אותי צריך להעביר מחד''ש לנמנע, ונדמה לי שאת יוחאי צריך להעביר מחד''ש למרצ). למיטב זכרוני כל משתתפי ''החברים של ג'ורג''' יצביעו לחד''ש.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אורי קציר   יום ד', 20/02/2008 שעה 16:50
בתגובה לאיתי
אתר אישי
לא בדקתי לאחרונה אצל יוסי גורביץ, אבל ראיתי לאחרונה מאמר שלו בזכות פעולה תקיפה במיוחד נגד הקסאמים של עזה - מאמר שבא אחרי ביקור בשדרות. אני לא בטוח שאלה עמדות שבחד''ש יאמצו בשמחה, אבל לא אחלוק עליך בעניין הג'ורג'ים. דומני שאתה מכיר אותם טוב ממני.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
איתי   יום ו', 22/02/2008 שעה 15:33
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
מעניין, אפשר לינק?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אורי קציר   שבת, 23/02/2008 שעה 7:48
בתגובה לאיתי
אתר אישי
בבקשה:
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אבי   יום ו', 29/02/2008 שעה 9:25
בתגובה לאורי קציר
אורי, השאלה היא איך אמור בלוגר לפעול כשהמפלגה שהוא בחר בה משנה כיוון והיא אינה כבר מפלגה חברתית סוציאל דמוקרטית? האם הוא אמור לתמוך בה בצורה עיוורת בכל מצב? האם עליו להבליג על כך שהיא הצביע נגד! ההעלאה הזעירה והמינימלית בשכר המינימום? האם עליו להבליג שהיא מנסה להגדיל את שכר הלימוד באוניברסיטאות? האם עליו להבליג שבעל הון אשר כל חבריו הם בעלי הון ושהוא נפגש איתם באופן קבוע כל שבוע ב''פרלמנט'' במסעדת היוקרה ''רפאל'', הוא ראש מפלגת העבודה? האם עליו להבליג כשהיא מובילה מהלכי הפרטות? כשהיא לא מתנגדת להפרטת בתי הסוהר?
מפלגת העבודה היא אינה מפלגה חברתית סוציאל דמוקרטית כיום וזאת בניגוד למצע ולעקרונות שעליהם היא נבחרה בבחירות האחרונות, כיצד לדעתך בלוג כמו ''עבודה שחורה'' צריך לפעול כדי למנוע ממנה להיות ''קדימה 2'' (הרי לא סתם בחרנו בעבודה ולא בקדימה)?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
אבי   יום ו', 29/02/2008 שעה 9:25
בתגובה לאורי קציר
אורי, השאלה היא איך אמור בלוגר לפעול כשהמפלגה שהוא בחר בה משנה כיוון והיא אינה כבר מפלגה חברתית סוציאל דמוקרטית? האם הוא אמור לתמוך בה בצורה עיוורת בכל מצב? האם עליו להבליג על כך שהיא הצביע נגד! ההעלאה הזעירה והמינימלית בשכר המינימום? האם עליו להבליג שהיא מנסה להגדיל את שכר הלימוד באוניברסיטאות? האם עליו להבליג שבעל הון אשר כל חבריו הם בעלי הון ושהוא נפגש איתם באופן קבוע כל שבוע ב''פרלמנט'' במסעדת היוקרה ''רפאל'', הוא ראש מפלגת העבודה? האם עליו להבליג כשהיא מובילה מהלכי הפרטות? כשהיא לא מתנגדת להפרטת בתי הסוהר?
מפלגת העבודה היא אינה מפלגה חברתית סוציאל דמוקרטית כיום וזאת בניגוד למצע ולעקרונות שעליהם היא נבחרה בבחירות האחרונות, כיצד לדעתך בלוג כמו ''עבודה שחורה'' צריך לפעול כדי למנוע ממנה להיות ''קדימה 2'' (הרי לא סתם בחרנו בעבודה ולא בקדימה)?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערות על קצה הכפית [חדש]
מיכאל   יום ו', 10/02/2012 שעה 0:13
בתגובה לאיתי
אתר אישי
הכל נכון
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

העכשויזם [חדש]
שפי   יום ב', 25/02/2008 שעה 18:11 אתר אישי
ישראל היא אכן מדינה עכשויסטית במהותה, בהמשך לציונות של הרצל, שהיא במהותה תנועת השרדות, השרדות פיזית, לא רוחנית, אפילו לא נפשית. דת השואה. כל נסיון לייחס למדינה הזאת אידיאולוגיה מכניס אותנו למבוכה כזאת שאנחנו ממהרים לסגת אל העכשויזם, ככתוב ''את אשר יגורתי (מהשורש לגור) בא לי''.

בתחילת דרכה, אחרי המהפכה הבולשביקית העכשויזם הכתיב סוציאליזם, ואילו כרגע הוא מכתיב אמריקאיות, וכאשר פריץ אחר ירים ראש, תהא אשר תהא שפתו המדינה הפרחית הזאת תלקק את אותיותיה כאילו דבש. ובאיחור ניכר (ביל גייטס כבר ציווה את הונו למדינה שלו, מתוך הבנה שהוא זכה בו בזכותה, בזכות מערכת החינוך שלה וכו'. ואילו המיליונרים הישראליים בעצם אף פעם לא יגיעו להחלטה כזאת, כי היא סותרת את השרדנות שבעמקי נפשם, המדינה זה הם).

בעניין המיינסטרים, דומני שהלך הרוח של המיינסטרים הוא שהמדינה הזאת היא בסך-הכל משהו שנקלענו אליו כי נולדנו כאן, או מנסיבות אחרות, ואידיאולוגית הזהות המעסיקה את רובנו היא הזהות היהודית לגבי היהודים והזהות הערבית לגבי הערבים. חוץ מאלה שעובדים בזה, עושים קריירה במפעל הציוני, למשל פוליטיקאים, עובדי-מדינה, אנשי צבא, התקשורת (שהיא ישות שמהותה התחככות בשילטון) וכו'.

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורי [חדש]
קרפד   יום ב', 16/01/2012 שעה 2:27 אתר אישי
אולי לרגל ההצלחה המסתמנת של רון פול כדאי לך לשקול לשנות את שמה של התופעה. מסתבר שהתמיכה המאסיבית ברשת לא היתה חסרת כל פרופורציה ביחס לתמיכה בפול בפועל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©