ההחמצה הגדולה של ה''נוצ'ה טריסטה''
יום ו', 25/01/2008 שעה 21:00
רק מעטים בישראל שמעו על ה''נוצ'ה טריסטה''. מילולית, פירוש היבטוי הזה בספרדית הוא ''הלילה העצוב''. זה היה השם שהדביקו הספרדים בראשית המאה השש-עשרה לקרב המחריד שהתרחש על שפת האגם בו שכנה אז בירת האצטקים, העיר המופלאה טנוקטיטלן. הצבא הספרדי, שמצא עצמו לכוד במיתחם ארמונו של הקיסר האצטקי השבוי, נאלץ לסגת מתוך חשש שהישארות נוספת בעיר תביא עליו את סופו מידי המורדים האצטקים הזועמים. טבח המוני שביצעו זמן קצר קודם לכן חייליו של הרננדו קורטס זמן ובו הרגו שש מאות אצילים אצטקים במהלך טקס דתי, לא הוסיף להם אהדה. הקרב הזה היה הדבר הקרוב ביותר לנצחון ההיסטורי של בני אומת הסו על הגנרל קאסטר בליטל ביג הורן - ובדומה לאותו ניצחון, גם האצטקים החמיצו את השעה ולא מינפו את הצלחתם. כך נמלט קורטס ממוות וכך התאפשר לו לשוב ולכבוש את מכסיקו.









זה היה הלילה הגדול של האצטקים. באותו לילה הם יכלו להפוך את ההיסטוריה על פיה. היה באפשרותם להשמיד את כוחות הפולשים ואת גדודיהם של בעלי בריתם. אלמלא החמיצו את ההזדמנות ההיסטורית הזו הייתה עדיין מכסיקו קרויה אנאואק, במרכז בירתה הייתה מתנוססת פירמידת הטאוקלי וכל השדרה הגיאו-פוליטית של מרכז אמריקה הייתה, קרוב לוודאי, עומדת על תילה. אבל במקום שיפנו את ההיסטוריה לכיוון אחר החמיצו האינדיאנים הזועמים את השעה.

המפגש הראשון בין מונטזומה לקורטס. המנהיג הספרדי ניצל את כניעותו של הקיסר האצטקי, כלא אותו בארמונו והפך אותו לשליט בובה (מקור תמונה 1).

את סיפור כיבושה של מכסיקו על ידי הרננדו קורטס מכירים כולם. הספרדי עז הפנים נחת בחוף האימפריה האצטקית כשלרשותו עומד כוח לא גדול. סדרה של התרחשויות שהתסברותן הרציפה הייתה נמוכה מאוד אם היה קורטס מחשב אותן מראש, פתחה בפניו את הדרך אל הבירה טנוקטיטלן. משהגיע לשם גילה כי מלכה האדיר של האימפריה שאליה פלש, מונטזומה השני, שקוע באמונות תפלות ומשוכנע כי בואו של קורטס הוא חלק מהתגשמותה של נבואה עתיקה שלפיה ישוב אל השמש לבן העור, קצלקואטל, אל מאמיניו ביום מן הימים. לאל אין בני התמותה רשאים להתנגד. וכך, למרבה זעמם והתמרמרותם של תושבי הבירה, מסר מונטזומה הלכה למעשה את השלטון לידי הלבנים והפך לעושה דברם. בעיני רובם היה המלך לבוגד בממלכתו שלו.









צריך לזכור שמצבו של קורטס היה גרוע לא רק מחוץ אלא גם מבית. עוד לפני שפלש למכסיקו הסתכסך עם מושל קובה, דייגו ולסקז דה קואייר, לאחר שהלה חשד בו שהוא מתכוון להקים התיישבות ספרדית נפרדת שתתחרה במעמדה של קובה. קורטס גרם למושל להכניס פיסקה לגבי אמצעי חרום שניתן יהיה להשתמש בהם ללא הסמכה נוספת, ''עבור האינטרסים של הארץ''. בדקה האחרונה, שינה המושל את דעתו, כשהוא חש כי קורטז שאפתני מדי, ולמעשה אסר עליו לצאת למסע עצמאי. ב־1519 ברח קורטס מקובה עם 11 ספינות, 500 איש, ו־15 סוסים. במהלך מסעותיו במכסיקו שיגר קורטס דיווחים ישירים לקיסר קרלוס החמישי, תוך שהוא עוקף בכך לא רק את ולסקז, שלו היה כפוף להלכה, אלא גם את דייגו קולון, בנו של כריסטופר קולומבוס ומי שירש מאביו את התואר של אדמירל האוקיאנוס כולו.

במהלך שהייתו בטנוקטיטלן, כשהוא מחזיק בשבי את המלך מונטזומה האומלל והתמרמרות האצטקים גוברת, הגיעו חדשות רעות מהחוף. כוח ספרדי גדול נשלח על ידי ולסקז לעצור את קורטז על חתירה תחת פיקודו. הוא עזב את טנוקיטיטלן בידיו של סגנו הנאמן פדרו דה אלבראדו, צעד לחוף וניצח את הקובנים בראשות פנפילו דה נרבאז. כשקורטז סיפר לחיילים המובסים על עיר הזהב, טנוקיטיטלן, הם הסכימו להצטרף אליו. אבל כל אלה, למרות ששיפרו בהרבה את המצב עד ליל אותו קרב עקוב מדם, לא שינו העובדה שקורטס היה שרוי במצוקה. הוא ידע כי אם ישוב לקובה ייעצר מייד, ייכלא, יודח מכל תאריו ונכסיו וקרוב לוודאי שיעמוד מול אפשרות אמיתית של הוצאה להורג. לפיכך, לא זו בלבד שקובה – המושבה הספרדית הגדולה ביותר באזור – לא הייתה עוד קלט בטוח עבורו, אלא שאף בספרד גופא היו לו לא מעט אויבים. לא נותרה לו ברירה אלא להוסיף ולפלס את דרכו לגדולה במכסיקו עצמה.

קורטס שב לטנוקטיטלן ביוני אותה שנה, אך מצבו היה קשה מבעבר. הוא מצא כי אלבראדו ואנשיו טבחו באצולה האצטקית וכי השורדים בחרו מנהיג חדש, קויטלאהואק. קויטלאהואק ציווה על חייליו לצור על הארמון שהספרדים ומונטזומה ישבו בו. הרוחות בבירה האצטקית סערו, מונטזומה הוקע כבוגד על ידי חוגים נרחבים שביקשו להכריז מלחמה על הספרדים ומאחורי המצביא הספרדי לא עמדו אלא 1500לוחמים יגעים וכמה אלפים מבני טלסקלה, עם אינדיאני שהיה מצוי ביריבות עם האצטקים וכרת ברית עם הפולשים. ביוני 1520 היו הספרדים נצורים במיתחם ארמון המלוכה בטנוקטיטלן כשהם מנותקים ממקורות המים בסביבה, מאספקת מזון ומנתיבי הנסיגה שבהם תכננו מראש להשתמש. הספרדים הגיחו ממצודתם וניסו לסתום את הפרצות בסכרים. פה ושם הוכתרו מאמציהם בהצלחה, אך מייד לאחר מכן הרסו האצטקים שוב את הסכרים וחשפו את הפרצות מחדש. הם יצאו לקרבות מקומיים נגד האצטקים, אך מצאו את עצמם בנחיתות מספרית בולטת: במקום כל לוחם אינדיאני שנהרג בקרב הופיעו עשרה חדשים.

כצעד אחרון אילצו הספרדים את המלך השבוי בידם לעלות על גג ארמונו, להרגיע את ההמון הזועם ולבקש מהתושבים כי יתירו לספרדים לצאת מהעיר בשלום. אלא שהופעתו של מונטזומה פעלה בדיוק בכיוון ההפוך. אבנים הושלכו אליו מהקהל ואחת מהן פגעה בראשו. ימים ספורים לאחר מכן מת, בין אם מפגיעת אותה אבן ובין אם מצער ומייאוש.

בתוככי הארמון ידעו הספרדים היטב כי התמהמהות נוספת בטנוקטיטלן עלולה להביא עליהם את סופם.

- ''עלינו ללכת מכאן על עוד לא איחרנו את המועד'', אמרו אחדים מהם לקורטס.
- ''נכון'', הסכים המצביא, ''לכל הפחות, לפי שעה. אבל עלינו להיות זהירים מאוד במעשה זה. אם ייוודע הדבר לאצטקים – נאבד כולנו''.

הערכתו של קורטס הייתה מפוכחת. מפגש שקיים עם כמה ממנהיגי המתקוממים הבין כי דעתם נחושה לא להותיר ספרדי חי אחד בטנוקטיטלן. כשהסביר לאותם אצילים כי ברשות הספרדים כלי נשק שממילא עושים שמות במקומיים, השיבו לו אלה כי הם מוכנים להוסיף ולהילחם למרות זאת והציעו לו להציץ אל הרחובות והכיכרות בהם התגודדו רבבות אצטקים זועמים. מאוחר יותר סיפר קורטס שהאצטקים חישבו כי גם על כל ספרדי אם יהרגו 25,000 מהם, עדיין יוכלו להכחיד את הכוח הספרדי הקטן.

הקרב על הסוללה. למעלה משני שליש מהכוח הספרדי-טלסקלני מצא שם את מותו (מקור תמונה 2).

ברנל דיאז דה קסטיליו, חייל בצבא קורטס שלימים פיקד על כוח כיבוש ספרדי אחר, סיפר בזיכרונותיו כי אחד החיילים, בוטלו, שהיה אדם משכיל ויודע ספר, שימש כמעין אסטרולוג לעת מצוא. בוטלו אמר לקורטס עוד לפני הנסיגה כי אם לא יעזבו את טנוקטיטלן ב-‏1 ביולי ויתעכבו בה מספר ימים נוספים – לא יישאר איש מהם בין בחיים.









קורטס החליט לבצע את ניסיון הבריחה ב-‏1 ביולי 1520. הנתיב בו בחר להוציא את אנשיו מהעיר היה דרך סוללת טקובה, שהובילה אל מחוץ לעיר לכיוון מערב. אנשיו בנו גשר נישא ובאותו לילה, בגשם שוטף, הם יצאו מהמיתחם ופילסו את דרכם לכיוון הסוללה. הרחובות היו ריקים מאדם. הכיכר שמול הארמון הייתה ריקה מאז נפצע מונטזומה פצעי מוות. הספרדים התנהלו בדממה. אפילו פרסות הסוסים נעטפו בבד, כדי להשקיט את צעדיהם על גבי רחובות האבן. יחד עימם נשאו כמה קרשים גדולים ששימשו כגשרים ניידים, אותם התכוונו להניח על גבי הסוללה כדי לעבור אתת עלות המים.

אך שעה שקרבו אל הסוללה הבחין בהם אחד הזקיפים והזעיק את חבריו. הקריאה עברה במהירות מפה לאוזן ועד מהרה נהרו אלפי לוחמים אצטקים ועטו מכל עבר על הכובשים הנסוגים.

הנרי ריידר הגרד תיאר את הקרב על הסוללה בספרו הבדיוני ''בת מונטסומה'', המספר את סיפורו של אציל אנגלי צעיר הנקלע אל ארץ האצטקים ולוחם עימם שכם אחד נגד הספרדים. ככל הנראה שאב הגרד את תיאורו מספרו של ויליאם פרסקוט, היסטוריה של כיבוש מכסיקו, שנחשב בתקופתו לספר המתאר את אירועי אותו לילה באופן המפורט ביותר. ''...השאון העמום גבר והיה לרעם'', כתב הגרד, ''מכל הכיוונים הגיחו אנשים חמושים ונהרו אל דרך טלקופן. הספרדים, כאלף וחמש מאות איש ואיתם שישה עד שמונה אלפי טלסקלנים, צעדו על הסוללה המוגבהת בטור ארוך ודק. קואטמוק ואני רצנו קדימה ואספנו אנשים בלכתנו, עד שהגענו לתעלה הראשונה, שבה כבר המתינו מאות סירות. ראש הטור של הספרדים הגיע אל התעלה והקרב התחיל. האצטקים נלחמו ללא סדר ותוכנית, משום שבחשכה לא יכלו המפקדים למצוא את לוחמיהם והלוחמים את קציניהם. אך הם היו רבים מספור ורק תשוקה אחת הייתה בליבם: להרוג את הטאולים. תותח ירה מטר כדורים לעברנו ולאור ההבזק ראיתי כי הספרדים נושאים איתם גשר עץ ומניחים אותו לרוחב התעלה. הסתערנו עליהם מייד. כל איש נלחם בעצמו ולבדו. קואטמוק ואני נסחפנו אל הגשר עם הגל הראשון של האויב המתקדם ואף כי יצאנו בשלום, לא ראינו עוד זה את זה אותו לילה. הטור הארוך של הטלסקלנים והספרדים המשיך להתקדם והאצטקים התנפלו עליהם מכל צד, כנמלים הנצמדות אל תולעת פצועה''. (''בת מונטסומה'', הנרי ריידר הגרד, עברית: דליה למדני, ספרית מעריב, ביצת הוצאת כתר, ירושלים, 1975, עמ' 107-108).

- ''הצילו!'' נשמעו קולותיהם של הספרדים והטלסקלנים, שמצאו עצמם נדחקים על גבי הסוללה הצרה.
- ''אל אלוהים!'' זעקו אחרים בצונחם בחושך מעל הסוללה אל תוך המים.

הקרב על הסוללה ניטש כל הלילה. הספרדים הצליחו לחצות את התעלה הראשונה, אך משקלם הרב של הספרדים גרם לגשר לשקוע בבוץ. כל ניסיון להזיזו ממקומו לשימוש נוסף היה עלול להאט את תנועת הטור הנסוג, ולפיכך היה על הספרדים ובני בריתם לוותר עליו ולנוע הלאה. התעלה הבאה הייתה עמוקה ורחבה מן הראשונה וסמוך אליה ניטש קרב עז שבסופו שקעו מאות הרוגים במי האפסיים. רק אז, כשהיא נמלאה גוויות, יכלו הספרדים הנסוגים להשתמש בהן כגשר ולחצות על גבן את רצועת המים.

המקום נראה ודאי כגיהנום עלי אדמות. ''...רעמי יריות, זעקות כאב ואימה, צעקות חיילים ספרדיים וקריאות מלחמה של אצטקים, נאקות סוסים פצועים, יללות נשים, שריקת כדורים וחצים ושאון עמום של חבטות התערבו אלה ואלה כתוהו ובוהו'', תיאר הגרד ב''בת מונטסומה'' את שהתרחש, ''הטור הארוך של הספרדים התגודד אנה ואנה וגעה כעדר בהמות מבוהל. רבים התגלגלו לצד הסוללה ונטבחו במי האגם או נלקחו בסירות אל מזבחות ההקרבה, רבים נדרסו למוות בתוך הבוץ ואחרים טבעו בתעלות. נספו גם מאות אצטקים, רובם בכלי הנשק של חבריהם, שהיכו וירו בלי הבחנה''.

כשהגיעו הספרדים אל החוף גילו כי שני שליש מאנשיהם נהרגו, וכן כאלף מבעלי בריתם הטלסקלנים. כמו כן אבדה כמות עצומה של סחורות יקרות, כשהללו שקעו בסערת הקרב אל קרקעית האגם. האגדה מספרת שכאשר נוכח קורטס מה רבו אבדותיו קרס תחת אחד העצים ופרץ בכי. לא ידוע אם התפרצות זו מקורב בנפילת רעיו לנשק, באובדן הזהב או במה שהצטייר, באותם רגעים, ככישלון האדיר של משימת הכיבוש שנטל על עצמו. אבל מאחר והמנצחים במלחמה הם הם שכתבו את ספרי ההיסטוריה, מעתה והלאה נודע היה אותו לילה בשם ''נוצ'ה טריסטה'', הלילה העצוב.

איור נוסף של הלילה המדמם הזה. מאות נפלו למים, טבעו או נשחטו (מקור תמונה 3).

קורטס ושאר הניצולים עשו את דרכם לכיוון טלסקלה, אולי המקום היחיד במכסיקו שבו יכלו איכשהו לחוש בטוחים ולנסות להתאושש מהלילה הנורא. אבל סמוך לטנוקטיטלן, בעמק מכסיקו, היה עליהם לחלוף על פני כמה וכמה יישובים אצטקיים עוינים. מדי יום היה על הספרדים והטלסקלנים המותשים לפלס את דרכם בלחימה. מצבם היה בכי רע. לא היה להם כל מזון, לבד ממעט תירס שהושלך על ידי המקומיים לאשפה ואת בשר סוסיהם שמתו. לא היה בהם איש שלא נפגע בקרבות. שבוע לאחר אותו לילה נורא חלף הצבא המדולדל בצילן של הפירמידות של טנוקטיטלן. ושם, במישור אוטומבה, נתקלו קורטס ואנשיו בכוח אצטקי גדול שלא הסתיר את כוונתו להשמיד את הפולשים עד האחרון שבהם.

ושוב שיחק המזל לקורטס. הוא הבחין כי הדרך אל מפקד הכוח אינה מוגנת. כמה מפרשיו הצליחו לשבות את אותו מפקד ובכך היטו את תוצאות הקרב לטובתם. בבקשם לשמור על חיי מפקדם נסוגו האצטקים, מותירים את הדרך הראשית לטלסקלה פנויה. האצטקים לא ויתרו. שליחים אצטקיים הגיעו לטלסקלה ודחקו במקומיים לחסל את הספרדים. בתמורה, הציעו האצטקים לכרות ברית שלום ולקדם את הכלכלה הטלסקלנית. אבל הללו היו למודי ניסיון משנים ארוכות של יריבות. הם העדיפו את הברית עם קורטס על פני הצטרפות לאויביהם משכבר הימים. הם דחו, אפוא, את כל ההצעות שהגיעו מטנוקטיטלן.

היתר כבר ידוע. קורטס הצליח לגבש מחדש את הברית האנטי-אצטקית של אותם עמים שדוכאו על ידי האימפריה הנלחמת על חייה. סבלים אינדיאנים הביאו מהחוף את כל המצרכים והכלים שעדיין נותרו בספינות, שעה שקורטס ניסה לזכות בנאמנותם של הערים, שהאצטקים המקסיקאים שלטו בהם יותר ממאה שנה, כשהן דורשים מהם מיסים כבדים וקרבנות אדם. אך עדיין שלב זה של המסע היה קשה, שכן המזון היה בצמצום רב. לפי חלק מהדיווחים הרגו הטלסקלנים שוביים אצטקים ואכלו את בשרם. הספרדים עזרו להם בהרג, אף שלא אכלו בעצמם; הם ''הסתפקו'' באונס נשיהם.

המצור על טנוקטיטלן החל. הספרדים ניתקו את מקורות האספקה של העיר וגם המים היו במשורה. וכאילו לא די בכך, פקדה מגפה איומה של אבעבועות שחורות את תושבי העיר. גם בעלי בריתו האינדיאנים של קורטס סבלו, כשמוערך כי כ40% מהם מתו, אך ההשפעה על האווירה בטנוקיטיטלן, שעליה נוסף הרעב שגרם המצור, הייתה גבוהה בהרבה. למרות זאת הם עדיין המשיכו להלחם הרבה אחרי שעיר אירופית ממוצעת הייתה ממשיכה. בקרבות נהרסו חלקים גדולים מהעיר. המחיר ששילמו האצטקים היה עצום: בין 120,000 ל־240,000 אטצקים נהרגו. הקיסר האצטקי האחרון, קואטמוק, נכנע לקורטס ב־13 באוגוסט 1521. חורבן הקיסרות הושלם.

במבט לאחור, היה הנוצ'ה טריסטה ההחמצה הגדולה של האצטקים. החמצה שעלתה להם בחורבן ממלכתם ובאובדן עצמאותם. במהלך הקרב על הסוללה היה בידי האצטקים לחסל כליל את הכוח הספרדי ואת בעלי בריתו הטלסקלנים. היחס המספרי נטה בבירור לטובתם, מה גם שהיכרותם עם תנאי השטח המיוחדים ועם דרכי הגישה והנסיגה אל העיר וממנה עלתה מאה מונים על זו של כובשיהם. על כל אלה נוספו הלילה האפל והחשש המתמיד של הספרדים מפני תנועה בשטח עוין. אלמלא בחרו האצטקים לעסוק בביזת הגופות (במה שראו כמעשה מוצדק, שכן כמויות הזהב הגדולות שנשאו עימם הספרדים היו שייכות לאימפריה האצטקית) ובשאר עיסוקים שהסיחו את דעתם מפני המשך המרדף אחר הספרדים הנסוגים, יתכן שכל ההיסטוריה של אמריקה הייתה שונה.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מזכיר לי [חדש]
קואלה   שבת, 26/01/2008 שעה 1:47
המאמר מרתק ומעניין מאוד.

באיזשהוא אופן זה מזכיר לי משפט די ישן של פרופ' מיכאל הרסגור (אני לא מצטט במדוייק) - צריך לחשוב טוב למה הפורטוגלים הגיעו להודו, וההודים לא הגיעו לפורטוגל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספר [חדש]
CrazyVet   שבת, 26/01/2008 שעה 11:12
בתגובה לקואלה
אתר אישי
יש ספר שלם שמוקדש לחקר השאלות האלה - ''רובים, חיידקים ופלדה'' של ג'ארד דיימונד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ההיסטוריה לא הייתה משתנה [חדש]
בני   שבת, 26/01/2008 שעה 13:58
ההיסטוריה לא הייתה משתנה באופן משמעותי. אילו קורטס היה מובס - היו באים אחרים. זה בדיוק ההבדל בין האירופים, שהיו מסוגלים אז למפעלי תגליות וכיבוש מתמשכים, לאינדיאנים.
ביחסי הכוחות של אז - מדובר בדטרמיניזם היסטורי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ההיסטוריה לא הייתה משתנה [חדש]
סורנטו   שבת, 26/01/2008 שעה 14:38
בתגובה לבני
אני לא מאמין בדטרמינזם הסטורי. בהחלט אפשר לדמיין סצנריו שבו האצטקים או האינקה אחריהם שורדים את ההתקפה הראשונה, מתעשתים, בונים מבצרי חוף ומפנים את כל משאביהם להגנה. אני לא מאמין שספרד הייתה יכולה לארגן מבחינה לוגיסטית פלישה מעבר לים לארץ של מליונים שמוכנים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ההיסטוריה לא הייתה משתנה [חדש]
בני   שבת, 26/01/2008 שעה 16:12
בתגובה לסורנטו
אין דטרמיניזם היסטורי. אבל במקרה הזה יש.

האצטקים כלל לא ידעו שיש מעצמה ושמה ספרד, ושאם יהדפו את ההתקפה - יכולים לבוא עוד. הם לא הכירו כלל את העולם. אפילו שמע תגליותיהם של הספרדים באיי הודו המערבית, הסמוכים יחסית, לא הגיע אליהם.
בנוסף, הם לא היו כלל ערוכים למלחמה כנגד נשק חם. אם משלחת (למעשה כנופייה) של 100 - 150 אירופים הצליחה להשמיד את האימפריה האצטקית (וצריך לזכור משהו דומה שקרה לאינקה בדרום-אמריקה), אין שום סיכוי שמשהו יכול היה לעצור למשך זמן משמעותי צבא אירופי שריח הזהב עלה באפו, ושהאפקט שלו היה כמו ריח דם לגבי כרישים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ההיסטוריה לא הייתה משתנה [חדש]
אורי קציר   שבת, 26/01/2008 שעה 16:40
בתגובה לבני
אתר אישי
בני, אתה מתעלם מגורם חשוב שעיכב את האצטקים מיציאה למלמה כוללת נגד קורטס וחבורתו. הייתה זו האמונה הרווחת שקצלקואטל, האל האצטקי החשוב ביותר, ישוב יום אחד מארצות הים כדי לקבל מחדש את השליטה על ממלכתם. מאחר לקצלקואטל היה , לפי אותה מסורת, אדם לבן - האמין מונטזומה שבואו של קורטס אינו אלא התגשמות של אותה מסורת עתיקת יומין. במלים אחרות, מונטזומה ואצטקים חשובים אחרים ראו בקורטס בן אלים. על כך נוספו גם אלמנטים נוספים, כמו הסוסים שעליהם רכבו הספרדים. סוסים לא היו ידועים אז במכסיקו, ומספרים שכאשר הובאו למונזטזומה על טס כסף שני ראשים כרותים של סוסים, הוא פשוט איבד את הכרתו מרוב בעתה ופחד.

כלומר, לו ידעו האצטקים שהספרדים הם בני תמותה פשוטים ולא בני אלים ואילו נמנעו מקישור הופעתו של קורטס עם המסורת על התגלותו מחדש של קצלקואטל, אולי העניין היה נראה שונה בתכלית. צבאם של האצטקים אולי לא הצטיין באותם יתרונות טכנולוגיים שהיו ברשות הספרדים, אבל אין ויכוח על כך שידע להילחם היטב, שהיה מאומן כהלכה ושעשה שימוש נבון בניצול תוואי הטופוגרפיה. כל אלה התבררו מאוחר יותר, לאחר מות מונטזומה, כאשר האצטקים יצאו למלחמה ארוכה נגד הספרדים.

לו ידעו האצטקים מעט יותר על המצב הגיאו-פוליטי יתכן שהיו נוהגים אחרת. יתכן שלא היו מניחים לקורטס לעזוב את ורה קרוז, תחנתו הראשונה במכסיקו, אליה הגיעה בראש שיטת ספינות. הם היו נלחמים בו ליד הים, מנצלים את יתרונם המספרי ומביסים אותו. הרי גם בהינתן שלרשות הספרדים עמדו כלי נשק משוכללים יותר, כולל תותחים, חששו הספרדים מהשמדתם שלהם בהיותם נצורים בטנוקטיטלן.

ועוד משהו: קורטס היה שרוי ביריבות אלימה עם מושל קובה, ולאסקז. אם היו האצטקים משמידים את כמה מאות הלוחמים של קורטס, יתכן מאוד שוולאסקז היה דווקא מברך על כך. אינני סבור שהדבר היה מונע פלישה ספרדית מאוחרת יותר, אבל זה היה לפחות מאפשר לאצטקים להרוויח זמן ולהתארגן לקראת פלישה זו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ההיסטוריה לא הייתה משתנה [חדש]
בני   שבת, 26/01/2008 שעה 17:00
בתגובה לאורי קציר
נכון, הם אולי היו מתארגנים וכו', אבל דבר לא היה מונע כיבוש ספרדי. בעצם, במובלע, אם הבנתי נכון - אתה מסכים עם הנחה דטרמיניסטית זו.
בנוסף, בזמן הכנותיהם ההיפותטיות של האצטקים, היה פועל את פעולתו חיל משלוח אחר בשירות הספרדים - זה של החיידקים, שהשמיד כמה עשרות אחוזים מאוכלוסיית האינדיאנים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ההיסטוריה לא הייתה משתנה [חדש]
אורי קציר   שבת, 26/01/2008 שעה 19:05
בתגובה לבני
אתר אישי
אני מניח שאנו מסכימים בכל הנוגע ליתרון הספרדי בכוח הנשק. אני מניח שמוסכם על שנינו שלו הייתה ספרד משגרת כוח גדול פי כמה ומצויד טוב יותר, הדבר היה מכריע את הכף בשלב מודם יחסית של הלחימה. אני מקבל גם את הטיעון בעניין המחלות הקשות שהביאו עימם הלבנים. מחלות אלו הרי הוכחו כבר כנשק יעיל במיוחד גם במלחמות שהתנהלו עם האינדיאנים בצפון אמריקה. עד כאן אין לנו ויכוח.

יחד עם זאת, אני משער שחלק ניכר מהצלחת הספרדים נעוצה בברית שכרתו עם עמים שדוכאו על ידי האצטקים. ברית זו נוצרה רק לאחר שחדרו אל פנים הארץ. מלחה מוקדמת ליד החופים הייתה עשויה למנוע חדירה כזו.

מעבר ליתרון של הספרדים בנשק ובתחמושת, אני משער שיש חשיבות גם לכמות הלוחמים. בשנת 1958 הביסו פידל קסטרו וכוח הלוחמים הקטן שלו את הצבא הקובני הסדיר של פולחנסיו בטיסטה. בשום מקרה לא היה למורדים יתרון איכותי או כמותי על צבא הממשלה. למעשה, העובדה שבחלקים גדולים של המרד לא מנו יותר מחמישים איש הופכת את יחסי הכוות הראשוניים למגוחכים. אלא שלזכותם עמד היתרון שבזכייה באהדת תושבי הפריפריה והכפרים ההרריים. כלומר, הם יכלו למצוא מקלט בקרב אוכלוסיה אוהדת וכך לחוק מהמצוד אחריהם.

במידה רבה הדבר נכון גם לגבי תנועת קורטס במכסיקו. לו היו האצטקים משכילים להשמיד את הספרדים בשלב מוקדם בהרבה, יתכן שהעניין היה מתפתח אחרת. כפי שאמרתי, קורטס היה שרוי בסכסוך מדמם עם הכוח הספרדי החזק ביותר בסביבה, זה שישב בקובה. יתר על כן, גם בספרד הוא הצטייר כהרפתקן ותו לא - לפחות עד שחזר עם הזהב ששדד במכסיקו. עד שהחדשות על הטבח היו חוצות את הים ומגיעות לספרד היו חולפים חודשים. וגם בהינתן שחדשות אלה היו מגיעות חיש מהר, לא ברור כלל שהמלך היה מארגן משלחת עונשין גדולה יותר. יתכן והיה רוצה לשאת ולתת עם המדינה שגרמה לו נזק רב יותר.

אבל שוב: אני מקבל גם את הנחתך בעניין הזהב הקורץ ללבנים, כמו גם הנחה אחרת שלא העלית - זו המדברת על השכנוע הפנימי של הקתולים בספרד שעליהם לפעול להפצת הנצרות בקרב הכופרים. אלה גורמים חזקים מספיק כדי להניח שגם השמדת הספרדים ב-‏1519/20 הייתה יכולה להיות הקלה זמנית בלבד לאצטקים, ולמעשה רק פתיחת השלב המכריע של המלחמה הכוללת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובה לבלוג ולא למאמר [חדש]
מוטי בנארי   יום ד', 30/01/2008 שעה 8:55
שלום ובוקר טוב

שמי מוטי בנארי. אני חוקר באוניברסיטת ת''א ועורך כרגע מחקר שאחד מהפרקים בו יעסוק בכינויים שאנשים בוחרים לעצמם או לבלוג שלהם ברשת.

הכינוי שבחרת מאוד מעניין.
אני יודע, שכרגע המחקר שלי הוא לא בהכרח מה שבראש שלך, אבל אני מאוד אודה לך אם תסכים שאתייחס במחקר לכינוי שבחרת לבלוג שלך, ואם תוכל לתת לי הסבר למה בחרת בשם הזה.
אתה יכול להאריך (או לקצר) בהסבר ככל שתרצה, אני אשמח כמובן להסבר מפורט.

תודה
אני מעריך את המאמץ

מוטי בנארי
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובה לבלוג ולא למאמר [חדש]
אורי קציר   יום ד', 30/01/2008 שעה 18:18
בתגובה למוטי בנארי
אתר אישי
התשובה זמינה לכל גולש: http://www.aplaton.co.il/about
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

האמונה של האצטקים בקוצלקאטל [חדש]
מיכה אדלר   יום א', 09/01/2011 שעה 11:19
קראתי את המאמר המאלף כ 3 שנים אחרי שפורסם.
יש נקודה מרתקת בנושא (לדעתי) והיא מקור האמונה של האצטקים בקוצלקואטל.
מהיכן המציאו האינדיאנים (שלא ראו אדם לבן קודם לנחיתתו של קורטז) אגדת עם/מיתוס ? על אותו ''אל'' לבן ?
האם לאגדה זו יש איזה שהוא בסיס במציאות קדמונה ?
אם למישהוא יש חומר בנושא אשמח אם תשלחו לי אותו למייל
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©