המלך נמלט אל החוג הארקטי
שבת, 29/12/2007 שעה 1:05
דמותו הגבוהה והמשופמת של המלך האקון השביעי הייתה לאחת הנערצות ביותר בנורבגיה בימי מלחמת העולם השנייה. המלך, שנולד בכלל כנסיך דני, סירב להיכנע לאולטימטום שהגישו לו הגרמנים, לחתום על הסכם כניעה ולמנות את הפוליטיקאי הפרו-נאצי קוויזלינג לראש ממשלה. במקום זאת, נמלט יחד עם שרי ממשלתו ובמשך שבועות ארוכים נדד בדרכים, מנסה לחמוק מהגרמנים המבקשים ללכדו. בצר להם, ביקשו הגרמנים להחריב כלי את עיירת הנמל בה שהה המלך, אלא שזה האחרון הצליח לעלות על סיירת בריטית ולהימלט בסיועה אל מחוץ לאזור הסכנה. מגמת פניו הראשונה, לפחות, הייתה עיירה קטנה ששכנה הרחק מעבר לחוג הארקטי. הצלחתה של אותה מנוסה איפשרה להאקון לשוב מייד לאחר המלחמה ממקום גלותו בבריטניה אל ארצו ולשקם את הריסותיה.









נמל הדייגים הקטן של מולדה היה אחוז להבות. לשונות האש הענקיות התנשאו אל שמי הלילה הכהים. ממעל עדיין נשמע זמזומם של המטוסים הגרמניים שחגו מעליו והטילו עוד ועוד פצצות מן האוויר. עשן תימר מן הנמל. מצבה של עיירת הדייגים הסמוכה, שספגה אף היא הפצצה כבדה, לא היה טוב יותר.

אחד ממוקדי ההתנגדות העיקריים להפצצה העזה הזו היה סיירת בריטית בשם ''גלאזגו'', שתותחי הנ''מ שלה פלטו אש עזה כל אימת שגל מטוסים חדש חלף מעליה. כל אותה עת המתין מפקד הסיירת בקוצר רוח ובדאגה לבואה של חבורת נורבגים שהוטל עליו להשיטה לחוף מבטחים. מדי פעם שב והציץ אל העמק הגדול היורד אל הים. בעמק זה ניהלו חיילים בריטיים ונורבגיים קרב נואש נגד התקפותיהם הגוברות של הגרמנים.

הבליץ על מולדה. ציור של רולף גרובן המתאר את ההתקפה הגרמנית על העיירה הבוערת, בעוד ה''גלאזגו'' מנסה להתחק מהחוף כשעל סיפונה המלך וחברי ממשלתו (מקור תמונה 1).

בשעה עשר בלילה התגודדה קבוצת אנשים בשולי הנמל הבוער. ביניהם נראה גבר צנום וגבוה, משכמו ומעלה מכל האחרים, קשיש אך זקוף כתורן. לצידו ניצב גבר נמוך וצעיר ממנו, אך כל חזותו אומרת אצילות ושלטון. סביבם עמדו פקידים ואנשי צבא נורבגיים וגבר אנגלי לבן-שיער. הם עמדו מחוץ למעגל האש שחצץ בינם לבין החוף – מהלך מיל אחד משם – וכפעם בפעם תפסו מקלט בהישמע שריקת הפצצות.

לבסוף נחפזה הקבוצה אל שיירת מכוניות. חיילים עמדו על מדרגות המכוניות, נכונים לנתר בכל רגע ולפנות את הדרך מעיי חורבות בוערים. היה חשש שחום הלהבות יפוצץ את מיכלי הדלק של המכוניות, אולם אי אפשר היה להחיש את הנסיעה מחמת שכבת שברי הזכוכית שכיסתה את הכביש. כפעם בפעם סגרו עליהם חומות האש, והנהגים היו מסתערים קדימה, במהירות מטורפת, תוך סיכון הצמיגים.

לאחר נסיעה מסוכנת הגיעה החבורה אל הנמל. המזח בער. מלחים בריטיים עירומים-למחצה לחמו בלהבות בעזרת צינורות הכיבוי של ספינתם. המים הפכו לאדים בגלל החום העז והראות הייתה אפסית. הנורבגים עברו בתוך זרמי המים והגיעו אל הספינה. בעקבותיהם באו חיילים בריטיי שנשאו בידיהם תיבות גדולות וחתומות.

לאחר שהכול היו מוכנים להפלגה, הופיע בשחקים מטוס גרמני חדש שערך התקפה מכוונת על ה''גלאזגו''. הסיירת ירתה בכל תותחיה ומקלעיה. בתום ההתקפה, הפליגה הסיירת לדרכה, מערבה. הגרמנים איבדו שת שללם החשוב ביותר בנורבגיה: המלך האקון והנסיך אולאף נמלטו מן האויב שפלש לארצם שלושה שבועות קודם לכן וכבש אותה במהירות.

מאמצי הגרמנים ללכוד את המלך הנורבגי ואת חברי ממשלתו היו חלק מאותה תוכנית פלישה שאותה החלו להוציא אל הפועל ב-‏9 באפריל 1940. באותו בוקר נכנסו ספינות מלחמה גרמניות אל נמלה הציורי של אוסלו. באותה שעה עצמה נחתו מטוסים גרמניים בשדות התעופה הסמוכים וחיילים נורבגיים נתקלו בגדודים גרמניים לאורך הגבולות. גל ההתקפה הראשון נהדף הודות לערנותו של הצבא הנורבגי ולאומץ-ליבם של כמה אזרחים.









וכך אירע הדבר. בשעה 04:30 בבוקר ה-‏9 באפריל, שעתיים לאחר שחיילים גרמניים החלו נוחתים בסתר בנקודות שונות לאורך חופה הדרומי של הארץ, דרש קורט ברוייר, דיפלומט גרמני שהיה מוצב בנורבגיה, להיפגש עם המלך. בפגישתם הבהיר להאקון שלהיטלר אין כל רצון להדיח אותו מכיסאו, ודרש שכתנאי להישארותו כמלך נורבגיה הוא יורה על כניעת צבא נורבגיה עש השעה תשע בבוקר וימנה את מנהיג הנאציונל סמלינג (המפלגה הנאצית הנורבגית), וידקון קוויזלינג, לראש ממשלת נורבגיה. ברוייר איים כי ההשלכות לנורבגיה יהיו קשות אם יסרב המלך להצעתו. האקון הודיע לו שהוא צריך להעלות את ההצעה בפני ממשלתו.

בפגישה עם הקבינט הנורבגי לא התערב האקון בהחלטה, אולם הבהיר את דעתו שאין לקבל את תנאי הגרמנים, ואם הממשלה תמצא לנכון לקבל אותם הוא לא יראה את עצמו כשיר עוד לשמש כמלך נורבגיה ויגיש את התפטרותו. הקבינט החליט פה אחד נגד קבלת התנאים הגרמניים, ובשידור רדיו קרא המלך לעם הנורבגי להמשיך בהתנגדותו לפולשים הגרמנים. הנורבגים דחו את האיום והחליטו להעביר את ממשלתם לעיר הקטנה האמאר, השוכנת כמאה קילומטרים צפונית לאוסלו.

בשעה שבע בבוקר יצאה רכבת מיוחדת מן התחנה המרכזית של אוסלו. על הרכבת שהו המלך, הנסיך וחברי הממשלה. ברם, בשעה זו כבר התקדמו הגרמנים, כשתוכניתם היא לכבוש את אוסלו עד שעה ארבע לפנות בוקר. אולם כאשר כוחותיהם – שכללו ספינות מלחמה, סיירות וספינות סיוע – נכנסו לאיטם למפרץ אוסלו, הסתער עליהם קומץ שולות מוקשים נורבגיות. ספינות קטנות אלה נהדפו, כמובן, אולם התקפה זו גרמה לגרמנים לאיבוד זמן יקר ובינתיים הספיק המלך הנורבגי להתרחק מהם. רק בשעה חמש לפנות בוקר נכנסה לנמל אוסלו הספינה הגרמנית ''בליקר'', שהובילה פקידים גרמניים, קציני גסטאפו ומפקדים גבוהים שנועדו לנהל את שטח הכיבוש.
המגנים הנורבגיים המתינו עד שהספינה הגדולה תקרב אליהם, ופתחו באש נמרצת מתותחיהם המיושנים. סיפונה של ה''בליקר'' נהרס ומהירותה הואטה. שתי פצצות טורפדו פגעו בה והיא עלתה הלהבות כשבבטנה כל המינהל הגרמני, שלפי התוכנית המקורית היה אמור לקחת בשבי את המלך האקון ואת חברי ממשלתו. בסיבוב הראשון הייתה יד הגרמנים על התחתונה.

הוורמאכט נכנס לאוסלו. הספינות הקלות שהתמקמו בנמל אוסלו הרוויחו זמן בהתמודדותם חסרת הסיכוי מול הגרמנים - ואיפשרו למלך להתרחק אל הפריפריה (מקור תמונה 2).

באותה שעה נעו המלך ואנשיו צפונה לאורך העמק הגדול. בצפון שרר שקט, ורק מעטים ידעו על המתרחש לאורך הגבולות. הפרלמנט התכנס לישיבות חירום. הדיון נמשך עד שעות הערב. פתע נכנס אחד מעובדי הבניין ובידו פתק לנשיא הפרלמנט. הלה פתח את המכתב ופניו הרצינו עוד יותר. בפתק נאמר כי האויב מתקרב העירה במטרה ברורה ללכוד את המלך ואת הממשלה. רכבת מיוחדת הועמדה לרשות הממשלה והיא תצא מזרחה בעוד חמש דקות בלבד.









במשך שלושה שבועות נדדו המלך וממשלתו על פני נורבגיה, כשהגרמנים דולקים בעקבותיהם. הגרמנים עלו במספרם על הנורבגים והיה בידם נשק רב וחדיש יותר. הם שלטו באוויר ובים, אולם הנורבגים גמרו אומר להילחם עד הסוף. לפולשים היה ברור כי לכידת המלך האקון תקל עליהם להשיג את כניעת המדינה.

בריחת הממשלה נמשכה, הפעם במרחק עשרים מילין בלבד מן הגרמנים. באחד הבקרים הבחין שר, שנמצא בעיירה סמוכה למקום משכנו של המלך, במטוסים גרמניים הטסים מזרחה. הוא טילפן מייד למקום מושבה של הממשלה, פרץ החוצה מתא הטלפון הציבורי ובמו ידיו הפעיל את צופרי האזעקה.
האזעקה נשמעה ממש ברגע האחרון. רגעים ספורים לאחר שנמלטו המלך ואנשיו מבית הספר בו התשכן הפרלמנט ותפסו מחסה ביער הסמוך לעיירה, הגיעו המפציצים הגרמניים לעיירה והרסו בפצצותיהם את בניין בית הספר. פצצות תבערה העלו את העיירה כולה באש, והמטוסים השלימו את המלאכה כשחגו מעל המקום ושטפו אותו באש מכונות ירייה. גל שני של מפציצים וידא שההרס הושלם. אולם המשפחה מלכותית והממשלה הנורבגית ניצלו הודות לערנותו של אותו שר.

באותם ימים סבלה צמרת השלטון הנורבגי מדיווחים גרועים שסופקו על ידי שירות מודיעין בלתי-יעיל. הדבר הקל על פעילותם של סוכנים גרמניים שפעלו בקרב האוכלוסייה המקומית. באחת מאותן בריחות של הממשלה מפני האויב, עצר אותם נורבגי על אם הדרך ואמר כי הגנרל הנורבגי המפקד על האזור ממליץ להם לפנות לאחור, משום שבגבול השוודי יש כוחות גרמניים. לאחר מכן הוברר כי הדברים לא היו אלא מלכודת שטמנו הגרמנים, במטרה למנוע את בריחת המלך האקון לשוודיה.

לבסוף מצא המלך מקלט ביער הררי, סמוך לגבול השוודי. אנשיו הקימו מערכת תצפית כדי שניתן יהיה להזהיר אותו ואת שרי ממשלתו מפני כוחות גרמניים מתקרבים או מפני מטוסים המשוטטים בסביבה. פעמים רבות חלפו טייסים גרמניים מעל ליער זה, מבלי שיידעו כי מתחתם מסתתר הנכס המבוקש ביותר בנורבגיה כולה.

הידיעות שהגיעו אל המלך וממשלתו היו מבלבלות ביותר. הגרמנים הצליחו לזרוע תוהו ובוהו במדינה. הם כבשו את אוסלו ואת תחנת הרדיו שבה וכוחותיהם ניסו לבתר את נורבגיה לשניים באמצעות תנועת מלקחיים נמרצת. הנורבגים נלחמו באומץ רב, אולם הגרמנים הצניחו כוחות בנקודות רבות על פני הארץ, והמגנים נאלצו לפזר את כוחותיהם בהתאם. באוסלו הוקמה ממשלת בובות בראשותו של וידקון קוויזלינג, אדם שלימים הפך שמו למזוהה עם מושג הבגידה. ממשלה זו הביאה למעצרם של שרי ממשלה נורבגיים על ידי חיילים נורבגיים, ואחד מהם כמעט נהרג על ידי אזרח שחדש בו כי הוא גרמני התחפושת. שר אחר שוטט בין הכפרים כשעל גבו תרמיל ובו חלק ניכר מאוצר המדינה – שמונה מיליון זהובים.

עד מהרה התברר כי הנורבגים לבדם לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב. היה צורך בפעולה מהירה להצלת המלך וממשלתו משבי או ממוות. בינתיים קיבל המלך ידיעה מעודדת, לפיה שיגרו הבריטים כוחות סיוע לארצו. המלך העביר בקשה מפורשת שמעורבותם של חיילים בריטיים בנעשה על אדמת נורבגיה תישמר בסוד כדי שאם תיכשלנה לא תיפול רוחו של העם הנורבגי.

בהתאם לתוכנית בריטית שנשמרה בסוד עברו המלך ופמלייתו לנמל הדייגים הקטן מולדה. האזור היה מוגן ברפיון על ידי מטוסים בריטיים, שנאלצו לפעול מעל סיפונן של נושאות מטוסים, ופעם אחת אף מעל למשטח של אגם קפוא.

המלך האקון וחברי ממשלתו מפונים מהעיירה מולדה באפריל 1940., יחד עם תיבות עמוסות זהב. עמידתו העיקשת מול הגרמנים זכתה לאהדה רבה בקרב בני עמו (מקור תמונה 3).

אבל עד מהרה נודע לגרמנים על תכונה רבה באזור נמל מולדה והם פתחו בהתקפה עזה עליו. במשך אותם ימי ציפייה לגיבוש תכניות הבריחה היה המלך האקון נוהג לסעוד את ליבו בנחת כל יום עם שחר, ואחרי הארוחה היה עובר עם אנשיו אל מקלט ביער הסמוך לעיירה. הגרמנים הפציצו את העיירה בעיקר בשעות היום, ולכן היה המלך חוזר לעת ערב לבניין ששימש לו כמקום מגורים ארעי. כשנהרס בניין זה, עקר לבניין אחר. ''לא אניח להיטלר לשבש את סדר יומי'', היה אומר בשלווה.

הגרמנים החליטו לחסל את מולדה, אם לא יעלה בידם לכבוש אותה במהרה. ב-‏28 באפריל היה ברור כי הגרמנים החליטו למחות את המקום מעל פני האדמה. התקפותיהם נעשו שיטתיות וקטלניות. למחרת נודע למלך, כי הבריטים נאלצים לפנות את האזור. היה עליו לפעול במהירות. סיירת בריטית הועמדה לרשות הפמליה בשעה עשר של יום המחרת. לא הייתה כל ברירה אלא לחמוק מפני הגרמנים המתקרבים אל הכפר. וכך עלו על סיפונה של ה''גלאזגו'' המלך האקון, בנו אולאף וכל חברי ממשלתו, ועימם תיבות הזהב של ממשלת נורבגיה, שגם בהם חשקו הגרמנים מאוד.

הספינה הפליגה צפונה, כשהיא חומקת בהצלחה מן המטוסים הגרמניים. יומיים נמשך המסע, עד שב-‏1 במאי נמצאה הסיירת בפתח הנמל טרומסו, יותר ממאה מילין בתוך חוג הקוטב הצפוני. מן הנמל יצאה ספינת הקיטור עתיקת היומין ''היימדאל'', ששלושים וחמש שנים קודם לכן הביאה את המלך האקון לנורבגיה, לאחר שהוכתר. עתה חזר המלך, עלה על סיפונה של ''היימדאל'' והיא הביאתהו לנמל טרומסו. כאן, בערבות הצפון, היה המלך בטוח משבי ומהתקפה אווירית. הוא ובנו השתכנו בצריף עץ, בשולי היער הצפוני, והפכו את הצריף לבניין הממשלה הנורבגית שניהלה את השטחים הבלתי כבושים של מדינתה.

בסוף החודש נאלצו הבריטים לפנות את טרומסו. ב-‏7 ביוני, בשוטה בין ערפילים לחים, קרבה הספינה הבריטית ''דבונשייר'' אל נמל טרומסו. על סיפונה עלו המלך, הנסיך ופמלייתם – והפליגו לאנגליה.

ב-‏7 ביוני 1945, בדיוק חמש שנים לאחר בריחתו מטרומסו, חזר המלך האקון לארצו המשוחררת. העובדה שהצליח להימלט בשלום סייעה לנורבגיה לחזור לחיים נורמליים ושלווים מייד עם כניעתה של גרמניה לבעלות הברית.








חלקים גדולים במאמר זה מקורם בספרו של אריה חשביה, עלילות בלתי נשכחות: בריחות נועזות. הספר יצא לאור בשנת 1959 בהוצאת לדורי.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
השוואות [חדש]
דוד קסירר   יום א', 30/12/2007 שעה 12:11
אורי תודה על הפוסט המעניין.

מה שעוד היה יכול להיות מענייין הוא לבצע השוואות בדרך בה הגיבו עמים ומנהיגים שונים לכיבוש הגרמני.
האמת צריכה להיאמר שרבים ממנהיגי המדינות שנכבשו שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי, מי מחוסר ברירה ומי בהתלהבות של תחושת שליחות משותפת כגון קוויזלינג, יון אנטונסקו, פרנץ סלשי, אנטה פאבליץ' ואחרים. המלך האקון אכן היה בין המנהיגים הבודדים שהתנגדו לגרמנים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

השוואות [חדש]
אורי קציר   יום א', 30/12/2007 שעה 12:26
בתגובה לדוד קסירר
אתר אישי
ידוע כי מלך דנמרק, כריסטיאן העשירי, אמנם לא נמלט מארצו בעקבות הכיבוש הגרמני, אבל התנגד לו ואפילו סייע מעשית למחתרת הדנית. סופר גם כי ענד על זרועו טלאי צהוב לאות הזדהות עם יהודי המדינה. יהודי דנמרק עצמם הוברחו על ידי המחתרת לשוודיה הנייטרלית, וכך ניצלו מגורל דומה לזה שפקד את מרבית הקהילות היהודיות במדינות אירופה האחרות.

גם בבולגריה, למרות שיתוף פעולה של חלק משרי הממשלה עם תוכניות הגירוש וההשמדה שרקמו הגרמנים עבור יהודי המדינה, הייתה קיימת התנגדות רחבה לרעיונות אלה. וכך מספרת ויקיפדיה: ''ב-‏4 במרץ 1943 החל מבצע גירושם של יהודי תראקיה ומקדוניה והם נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. שילוח 8,000 יהודי בולגריה הראשונים למזרח תוכנן לליל ה-‏9 במרץ. למרות מעטה הסודיות, דלפה הידיעה דרך מספר מקורות והגיע לידי הנהגת הקהילה היהודית. אחד ממנהיגי הקהילה פנה אל סגן יו''ר הפרלמנט, דימיטר פשב שהיה בן כיתתו וידידו וסיפר לו על התוכנית הסודית. לאחר שפשב וידא את אמיתות הידיעות (שעמדו בניגוד לסיכום שהיה ידוע להנהגה הבולגרית) הוא זימן למשרדו ב-‏9 במרץ כמה חברי פרלמנט ממתנגדי תוכנית הגירוש ואת שר הפנים גברובסקי שהיה פטרונו של בלב. הוא חשף בפניו את גילוי המזימה ודרש ממנו לבטל את מבצע הגירוש תוך כדי איום בקיום דיון בפרלמנט שיביא להפלת הממשלה. גברובסקי נאלץ להורות על ''דחייה זמנית'' של הגירוש ועל עצירה מיידית של כל הפעולות שעמדו להתבצע באותו ערב בכל רחבי בולגריה.

''הצלחתם של פשב ותומכיו עודדה אותם להמשיך במאבק והם יזמו עצומה שעליה חתמו אנשי ציבור רבים שהיו מזוהים עם תמיכה במדיניות הממשלה, עצומה שקראה לממשלה להפסיק את הצעדים נגד היהודים ולהתחייב שלא לגרשם. בעקבות העצומה והדיון הציבורי שהיא עוררה, פוטר דימיטר פשב ממשרתו כסגן יו''ר הפרלמנט ולמעשה סיים בכך את חייו הפוליטיים.

''גם הכנסייה בבולגריה התנגדה לאורך כל המלחמה לצעדי השלטונות כנגד היהודים. ''הסינוד הקדוש'' (הגוף העליון של הכנסייה בבולגריה), בראשותו של המטרופוליט סטפן, יצא כנגד ''החוק להגנת האומה'' ב-‏1940 ויזם תיקון בנוסח החוק שהקל במקצת על היהודים. במרץ 1943 כשנודעה התוכנית לגירוש היהודים נפגש המטרופוליט סטפן עם המלך ודרש ממנו לבטל את הגירוש תוך שהוא מאיים כי במידה והתוכנית תתממש, הוא יורה לפתוח את כל המנזרים לקליטת פליטים יהודים. פעולות דומות נעשו גם על ידי המטרופוליט קיריל בעיר פלובדיב. באפריל 1943 קיבל ''הסינוד הקדוש'' החלטה המצהירה כי התורה הגזענית עומדת בניגוד לנצרות וכי הכנסייה לא תוכל שלא לסייע ליהודים הנרדפים.

''באפריל 1943 נפגש המלך בוריס עם ריבנטרופ בברלין וסיכם איתו כי יהודי סופיה יגורשו אל כפרים וערי שדה בפרובינציות מרוחקות וזאת, כצעד מקדים לפני הגירוש למזרח. כך רצה המלך לנווט בין הלחץ מצד גרמניה ובין ההתנגדות הפנימית בבולגריה לתוכנית הגירוש. הגירוש אל הכפרים התבצע כמתוכנן ב-‏25 במאי, אך הגירוש למזרח נדחה שוב ושוב עד אשר הפך ללא אקטואלי. ההחלטות על דחיית הגירוש למזרח התקבלו, בין היתר, על רקע הטיית הכף בחזיתות העיקריות במלחמה לטובת בעלות הברית. באוגוסט 1943 מת המלך בוריס לאחר פגישה במטהו של היטלר שבו הביע את סירובו להכרזת מלחמה כנגד ברית המועצות ולהסגרת יהודי בולגריה. יש הסוברים שהוא הורעל בידי הנאצים אולם אין תימוכין לתאוריה זו. בדצמבר 1943 הותר ליהודי סופיה לחזור לבתיהם''. (קישור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%9...).

גם באלבניה ניצלו היהודים מגורל רע ומר. למרבית היהודים בה לא היו שורשים עמוקים באותה מדינה, והם הגיעו אליה בכפליטים בעקבות כיבושן של יוון ויוגוסלביה על ידי הגרמנים. במלחמת העולם השנייה פלש הצבא האיטלקי למדינה וכבש אותה, אך בשל התנגדות האלבנים לא נשלח אפילו יהודי אחד אל מחנות ההשמדה. בנושא זה לא קיים חומר רב ואשמח אם מישהו יוכל להביא סימוכין נוספים לפרשה מרתקת זו.

במדינות אחרות היו ניסיונות ספוראדיים לתמוך ביהודים או להצילם, אבל דומה כי אלה שלוש המדינות הבולטות בהן היה לנושא זה תמיכה עממית רחבה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

השוואות [חדש]
דוד קסירר   יום א', 30/12/2007 שעה 13:09
בתגובה לאורי קציר
אני התייחסתי דווקא להקשר היותר רחב של הפוליטיקה הפנימית במדינות הכיבוש הנאצי ופחות להיבט היהודי אבל אם כבר העלאת את זה אז ההתנגדות של הכנסיה הבולגרית לגירוש ואפליית יהודים במדינה בולטת עוד יותר על רקע שיתוף הפעולה או ההסכמה שבשתיקה של האפיפיור פיוס ה-‏12 ביחס ליהודים בכלל וביחס ליהודי רומא בפרט. דוגמה קיצונית לאדם בעמדה בכירה (אולי הבכירה מכולם בעולם המערבי) שהיה יכול לעמוד לצד היהודים הנרדפים בשם עקרונות אוניברסליים של אהבת האדם באשר הוא (הרי הגרמנים לא יכלו לעשות לו כלום) אבל במקום זאת בחר לעמוד מנגד ולא לעשות דבר.
סתם נקודה למחשבה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

השוואות [חדש]
אורי קציר   יום א', 30/12/2007 שעה 16:35
בתגובה לדוד קסירר
אתר אישי
אוג'ניו פוצ'לי, הלא הוא האפיפיור פיוס ה-‏12, היה ידוע כאנטי-קומוניסט חריף. זה לא היה חריג אצל האפיפיורים, אבל דומה שאין חולק על עך שגרמניה הנאצית הייתה המעצמה האנטי-קומוניסטית החזקה ביותר בעולם באותה תקופה. אפשר להעריך, לפיכך, שהוא הניח שכדי לשמר את כוחו של האנטי-קומוניזם הגרמני עליו לתמוך בו ולו גם במחיר ההתעלמות ממצוקתם של יהודי אירופה.

אגב, מעניין לציין כי לאחר בחירתו, התקשורת הנאצית התלוננה כי הוא עויין כלפי המשטר ההיטלראי. ככל הנראה, עברו דיעותיו שינוי ניכר במהלך כהונתו והוא התקרב לגרמניה יותר מאי-פעם בעבר. כזכור, הסופר והמחזאי הגרמני רולף הוכהוט הוקיע את התנהגותו של פיוס ה-‏12 במחזהו הנודע ''ממלא המקום'', כמי שבחר לשתוק לנוכח השואה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©