כמה הערות על כנס אילת לעיתונות
יום ו', 30/11/2007 שעה 14:45
כנס אילת לעיתונות 2007 היה מרתק. המארגנים עשו עבודה נאה, הזירה הייתה נעימה, מזג האוויר אביבי ואפילו הדיונים היו, ברובם הגדול, מעניינים ואינטראקטיביים מאוד (למעט הפאנל על התקשורת הכלכלית, שבהיעדר כמה ממשתתפיו הוטלא מחדש במהירות והחמיץ חלק גדול מהדילמות המאפיינות אותה ביומיום). גם העובדה שלא כל המשתתפים היו עיתונאים (ובני משפחותיהם) צבעה את הכנס הזה בגוון רצוי. בין השאר היו שם דוברים, יועצי תקשורת, לוביסטים ועוד. מעין פסיפס מגוון של ענף התקשורת בארץ. אבל לא הכול היה מושלם. חלק מהנושאים הבוערים ביותר לא עלו כלל לדיון, וסביר להניח שיישארו כאלה גם במהלך השנה הקרובה. במקרים אחרים ניתנה תשומת לב יתרה להתנצחויות ההדדיות בין המשתתפים, לעתים על חשבון נושא הדיון עצמו. ובכן, הנה כמה הערות על האירוע הזה.









פסגת הוותיקים. ההרכב האנושי שהוצג בכנס הזה היה מוזר משהו. כמה מהמושבים דיסקסו בקדחתנות את סוגיית השכר הזעום שהוא מנת חלקם של עיתונאים רבים, בעיקר הצעירים שבהם. חלק מהדוברים סברו – בצדק, מן הסתם – שברמת שכר כזו אין למי שמרוויח אותו ביטחון בעבודה, הוא תמיד פוזל אל המשרה הבאה (והמכניסה יותר) וגם טיב עבודתו נפגע. אלא שמושא הדיון - עיתונאים צעירים - כמעט ולא יוצג שם. כמעט כל מי שנאם, דיבר או קיבל במה מסוג זה או אחר היה מגיל ארבעים ומעלה ועם הרבה מאוד שנות ותק בעיתונות. רוצים רשימה? בבקשה. ניצן הורוביץ, אורי בינדר, שמעון וילנאי, טלי ליפקין שחק, אהרל'ה גולדפינגר, אחיה גינוסר, דניאל בן סימון, כרמלה מנשה, מנחם הורוביץ, בן דרור ימיני, ניצן חן, חיים שיבי, שגיא בשן, ענת פלג, טובה צימוקי וכן הלאה. אפשר להמשיך עוד, אבל הכוונה ברורה. על אלה אפשר להוסיף עורכים ותיקים, מנכ''לי רשויות ובכירים נוספים בעמדות עריכה וניהול שנימרו את סדר היום. אמנון נדב, טומי לפיד, מוטי שקלאר, אריה מקל, יצחק לבני, משה ורדי, משה גביש, חגי גולן, הירש גודמן, גלעד עדין, יוסי בר-מוחא, יואב צור, חגי גולן ועוד ועוד.

כל האנשים שהזכרתי כאן צברו לא מעט הישגים מקצועיים בשנות פעילותם. גם השתתפותם הייתה, יש להניח, מבוססת על כוונות טובות. האיזכור של צבר השמות הזה לא נועד למתוח עליהם ביקורת כלשהי אלא רק להראות שמדובר, הלכה למעשה, במפגש פסגה של עיתונאים בעלי ניסיון. אפשר להניח שמצבם הכלכלי, כמו גם השקפתם האישית על עולם העיתונות, שונה לחלוטין מזו של כתבים,עורכים ומשכתבים צעירים שמרוויחים שכר שבקושי מנוכה ממנו מס הכנסה, אם בכלל.

כנס אילת לעיתונות 2007. הלוגו (מקור תמונה 1)

מותר להניח שמרבית הנעדרים לא היו מסוגלים לממן מהכנסתם הזעומה את הסכום הדרוש להשתתפות בכנס הזה. מלון הילטון מלכת שבא אינו מן הזולים בסביבה, שלא לדבר על מחירי הטיסות או הדלק לנסיעה במכונית עד אילת. למעשה, לו היו שם יתכן והיו מסבירים בצורה אותנטית יותר עד כמה העיסוק העיתונאי כיום הוא – איך לומר בעדינות – בלתי משתלם כלכלית וחסר כל עוגן של יציבות אישית לטווח ארוך.

אני מניח שניתן לטעון שעניינם הוצג באופן ברור ביותר ממילא. יוסי בר-מוחא, למשל, נקט קו תקיף מאוד בעימות שלו עם מו''ל ''הארץ'', עמוס שוקן, במהלך דיון שעסק במעמד העיתונאי. בר-מוחא החזיר שוב לסדר היום את הטענה שעמוס שוקן הוא אבי שיטת החוזים האישיים בעיתונות והאשים אותו שהוא משלם שכר רעב לרבים מעובדיו ושהוא מתחמק מסיכומים שהושגו עימו בעבר לשיפור המצב. בר-מוחא מקבל משכורת בתפקידו כמנכ''ל אגודת העיתונאים בתל אביב כדי לעשות בדיוק את זה. אבל דומה כי ייצוג יחידני כל כך של ציבור שאינו נמצא כלל במקום מדגיש עוד יותר את האנומליה שבהיעדרו.

במקום להשתתף בכנס מעדיפים העיתונאים הצעירים בכלי התקשורת המרכזיים לעסוק בשלב הזה של הקריירה שלהם בחיפוש אחר פרנסה. ואכן, במהלך אותו דיון עצמו שלף שוקן את הטלפון הסלולארי שלו וקרא מתוכו הודעה כתובה שקיבל שלושת רבעי השעה קודם לכן על ''גל גיוסים חדש, אגרסיבי ואלים מקודמיו, שמבצע ה'מיזם' בקרב עובדי גלובס ודה מרקר'' (הציטוט מהזיכרון, אבל מי שהיה שם יוכל להעיד ששמות התואר שהוזכרו כאן אכן בוטאו גם בזמן אמת). יש מי שמדבר על שכר העיתונאים ויש מי שעושה כל שביכולתו כדי להימלט אל חיקו החמים של נוני מוזס, שנכון לשעות אלה עדיין מוכן להוציא סכומים בלתי מבוטלים כדי להביא אליו שחקני חיזוק מוכשרים.









כשתהיה גדול. ד''ר יוני כהן פרופסור גבי ויימן הציגו, כל אחד בתורו, סקרים ומחקרים המראים כי מעמד העיתונאים בצניחה. האחד הראה שבטבלה של שבעה-שמונה בעלי מקצוע העיתונאים מצויים במקום טוב באמצע; האחר הסביר שעמדת הציבור לגבי מקצוע העיתונאי שלילית בהרבה. רוב הנוכחים נטו לראות את הדברים באופן הקרוב יותר לעמדה הפסימית שהציג ויימן. אבל דבר אחד בלבד בכל העבודות הללו היה חסר לי. שאלת השאלות: מה, לעזאזל, רוצה העיתונאי להיות כשיהיה גדול.

השאלה הזו אינה סתמית. דומה כי היא המפתח להבנת המשבר כולו. רוב האנשים העוסקים במקצוע הזה אינם רואים בו את עתידם. חלק גדול מאלה שהסתובבו באולמות הכנסים, במסדרונות ובמבואות היו עיתונאים שעשו הסבה לייעוץ תקשורתי, תכנון אסטרטגי או לובינג פרלמנטארי. חלק מהם החליפו דעות על חציית הקווים של גדי סוקניק מהגשת חדשות לתחום הפרסום והייעוץ ולקולם נשתרבבה נימה בלתי מסותרת של קנאה. רבים היו רוצים להיות מסודרים כלכלית כמותו.

ביומיום שלי אני עוסק בתקשורת כלכלית. התחלופה שם גבוהה למדי. נכון, ה'מיזם' של ידיעות אחרונות הוא קטליזטור לתזוזה משמעותית של כתבים ועורכים ממקום למקום, אבל המצב היה כזה עוד קודם לכן. ההעדפה הראשונית היא בכלל לצאת מהמקצוע. מי שיש לו הכשרה כלכלית מינימאלית (תואר ראשון לפחות בכלכלה, מינהל עסקים או חשבונאות) מחפש את מקומו בעולם העסקים. שי שלו מ''גלובס'' הלך לעבוד אצל טייקון הנדל''ן יצחק תשובה. אורי ויינברגר מ''הארץ'' עבר לתחום החיתום, בתחילה בלאומי ואחר כך בדיסקונט. ליאור כגן, פעם בדה מרקר ובמעריב, מנהל היום חברה מקבוצת כלל פיננסים המנפיקה תעודות סל. אורי שוסטר, עד לאחרונה ב''גלובס'', הולך לנהל את השקעות חברת הנדל''ן אזורים, שבשליטת שעיה בוימלגרין, בהודו. ואלה הן רק דוגמאות על קצה המזלג. העיתונות היא פלטפורמה לקבלת הכרה מהגרעין הקשה של בעלי ההשפעה. מכאן והלאה, העיתונאי מעמיד עצמו למכירה בשוק המשפיעים כמו כל מוצר אחר. הוא אינו רוצה לעסוק בעיתונות אלא במקצוע שיבטיח לו בסיס פיננסי איתן.

האלטרנטיבה הזוהרת פחות היא שיפור השכר בתוך המדיה עצמה. העיניים נשואות כל העת למקום שמתפנה במדיום כזה או אחר. אין גבולות. תוספת של אלפיים שקל בברוטו תבטל כל שריד של נאמנות למקום העבודה. למעשה, אין נאמנות כזו. במקום בו היחס לעובדים גוב בזלזול מקצועי והשכר אינו משהו להתגאות בו, סף הנאמנות נמוך ביותר. השאיפה אינה בהכרח להצטיין, אלא לעבור למקום מתגמל יותר.

לפני מספר שנים ישבתי עם עורך במדיום כלכלי גדול בבית קפה תל אביבי. שוחחנו על החיים. שאלתי אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול (הוא היה בן שלושים ומשהו). הוא היסס כמה שניות ואז אמר שהיה רוצה להתפתח במקצוע שלו, אבל זה לא הולך ולכן הוא מבקש לעזוב. למעשה, הוא ביקש ממני לסייע לו במציאת עבודה בתחום מסוים. עזרתי ככל יכולתי. היום הוא מאושר יותר, בין השאר משום שהוא מביא לידי ביטוי כישורים שבעיתונות נוצלו מעט מאוד. כששואלים אותו הוא אומר עדיין שהיה מת לחזור למקצועו הקודם, אבל בהיותו בעל משפחה הוא אינו להרשות לעצמו להתפרנס מעיתונות בלבד. השכר שלו, אגב, כמעט כפול מה שהרוויח אז.

הנה הצעה למחקר: בדקו נא, אקדמאים יקרים, את עמדותיהם של אלה שעובדים בתחום התקשורת פחות מחמש שנים. תגלו שרובם המכריע אינם חושבים על עיתונות כמקצוע עתידי לא משום שאינם אוהבים או מתעניינים בה, אלא משום שהזמן המועט שלהם במדיה הספיק להם כדי להבין שברוב המקרים יהיה עליהם להתפרנס ממשכורת ארבע-ספרתית, כזו שעדיין מחייבת חלטורות מהצד או קבלת תמיכה כלשהי מההורים. אחר כך תשאלו אותם תוך כמה זמן הם רואים את עצמם פורשים מעיתונות ומה בכוונתם לעשות בעתיד. התשובות תהיינה מפתיעות. לרעה, כמובן.









עיתונאי נגד יחצ''ן. אחת ההתכתשויות היותר ארסיות בכנס התקיימה ביומו הראשון. אל הזירה טיפס טייקון היחצ''נות רני רהב; מצידה האחר עלה ובא ד''ר יריב בן אליעזר. בן אליעזר גרס שמקצוע העיתונות עובר תהליך של הזניה, שהמסחור פושה בכול ושכל אלמנט השליחות נגוז ואיננו עוד. הדוגמאות הרלוונטיות שלו היא החדרת הפרסום אל תוך החדשות (במהלך מהדורת חדשות מתבצע פרומו לתוכנית הבידור שלאחיה), וכמובן היחסים הבעייתיים בין יחצן לעיתונאי שבמסגרתם מחלק יחצ''ן לעיתונאי מתנות ודורונים בנימוק המתחסד שעל העיתונאי להתנסות במוצר טרם שיכתוב עליו – ולמעשה כדי לטפח את נוחיותו של הלז כדי שהטקסט שלו יהיה אוהד ולא ביקורתי. רהב הגיב בחריפות תוך שהוא טוען שהיום הבעיות האתיות בעבודת העיתונאי מול היחצ''ן הן קטנות משהיו אי-פעם ושאין סיכוי שכתב יוטה מעמדותיו אם שולחים לו חטיף שוקולד כצ'ופר. הקרב התלהט עד כדי הטחת עלבונות אישיים (לשמחתם הגלויה של הנוכחים), אבל לא על כך רציתי לכתוב כאן.

רהב. מצב האתיקה העיתונאית טוב מאי-פעם? (מקור תמונה 2).

בין שני הקטבים אני מוצא עצמי יותר ויותר בצד של בן אליעזר. הלה טען בתוקף כי אין הוא בא בטענות כלפי היחצ''נים אלא כלפי העיתונאים המוכנים לאכול מכף ידם ובתמורה להעתיק את ההודעה לעיתונות שיצאה מטעמם כמעט כלשונה, ללא עריכה משמעותית וללא שום תוספת או ביקורת. עד כמה הם מוכנים לקבל? יועצת תקשורת שישבה סמוך אלי סיפרה לי שבימים בהם עבדה כשכירה במשרד יחסי ציבור שייצג חברה בתחום ההלבשה התחתונה התבקשה ליצור קשר עם כתבות הצרכנות, לברר את מידת החזייה שלהן ולשלוח לכל אחת מהן חמש חזיות, בכל צבע שתבחר העיתונאית. מיותר לציין ששום חזייה לא הוחזרה. במונחים של ימינו מדובר בהטבה של אלף שקל לפחות. פרופסור גבי ויימן הראה שבאחד המקרים קיבל עיתונאי יחיד במשך חודש ימים בלבד פריטי לבוש, מזון ושאר טובות הנאה בשווי כולל של קרוב לעשרים אלף שקל. זה כבר לא חטיף ה''טוויסט'' או הקרמבו שעליהם דיבר רהב. זה כבר שוחד ממש.

אני עצמי עוסק בשנים האחרונות בדוברות. בכל התפקידים שמילאתי מעולם לא חילקתי מתנות לעיתונאים מולם אני עובד. כששלחתי להם ברכת שנה טובה היא כמעט תמיד הייתה בטלפון או במייל. אף פעם לא נלווה אליה בגד, כרטיס להצגה בתיאטרון או חבילת נופש לחו''ל. תמיד השתדלתי לעניין את הכתבים במה שיש לי לומר. מצד אחד, אני שלם עם עצמי לחלוטין. מצד שני, כנראה שבדיוק בגלל העובדה הזאת לא הפכתי להיות עשיר ומקובל כרני רהב (או כל טייקון יחצ''נות אחר).









נסתדר בלי העולם. לטעמי, לפחות, חוטאת המדיה הישראלית בישראצנטריות מופרזת. כלי מי שפותח עיתון יומי, אתר אינטרנט, ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו מגיע מיד למסקנה שמלבד ישראל, ועוד אי-אלו עמים מזרח-תיכוניים, יש מעט מאוד עמים ומדינות בעולם. נכון, מדי פעם גם מדברים קצת על ג'ורג' בוש וקונדוליזה רייס, אבל גם זה בהקשר של תיחזוק הבייביסיטינג שהשנים עושים על הנייטיבס מהאוריינט. יש אפילו כמה אנשים שמעידים ששמעו פעם שמות כמו פוטין וסרקוזי, אבל בזה, פחות או יותר, זה מסתכם.

וברצינות לרגע. העיתונות הישראלית מתעלמת כמעט תמיד, מנושאי חוץ. בקול ישראל מוקדשת לכך שעת שידור יומית ברוטו. בשני העיתונים הגדולים אין הרבה התייחסות לנושאים אלה. ניצן הורוביץ עושה עבודה נאה בערוץ 10, אבל זוהי פינה בתוכניתן של לונדון וקירשנבאום וממילא הורוביץ מכור לדמויות ספציפיות בזירה הבינלאומית ומתמקד בעיקר בהן (ניקולא סרקוזי והוגו צ'אבז הם הכוכבים העיקריים). ב''הארץ'' המצב טוב יותר, אבל מועט זה אינו מחזיק את המרובה. מרבית המקרים המכוסים בתקשורת קשורים בשערוריות למיניהן, כגון נאפופי משפחת המלוכה הבריטית או הגירושין המתוקשרים של ניקולא וססיליה סרקוזי. בבריטניה החליף גורדון בראון את טוני בלייר כבר לפני מספר חודשים. יקום נא הקורא שיכול לומר בביטחון כי הוא יודע משהו על ראש הממשלה החדש, נטיותיו או מדיניותו. אותו הדבר נכון לגבי פול מרטין בקנדה או קווין ראד באוסטרליה. ארצות הברית וסין מנהלות מלחמת סחר אדירה שבה לסין, שיאנית הפיראטיות התעשייתית, יש יתרון בולט. זה לא קיים כמעט בשום מקום. ביפאן צומחת תנועה לאומנית גדולה שמשפיעה על יחסיה עם מדינות מתועשות אחרות באסיה, שלא לומר עם סין. נאדה. ביערות האמזונס משגשגת כרייה של זהב ויהלומים הנשענת על עבדים המועסקים בתנאים של הרעבה ואלימות. איש אינו יודע על כך דבר. חבל על הזמן ועל הכסף. במקרה הצורך תמיד אפשר להוריד מהאינטרנט או מהלוויין כמה תמונות של ילדים נפוחי בטן בדארפור.

הדבר נכון עוד יותר לגבי העולם הערבי. מי שרוצה לדעת משהו על המתרחש במדינות שמסביבנו מוזמן להציץ ב''אל-ג'זירה'', ''אל-ערביה'' או LBC. בעיתונות הישראלית לא תקבלו יותר מהצצות חפוזות ומשועשעות. לאיש מאיתנו אין מושג על הפוליטיקה הירדנית, הבום הכלכלי בסוריה או המירוץ לשיפור התשתיות במצרים. כל אלה משפיעים גם על ישראל, כלכלית ופוליטית, אבל ברור שחצי עמוד על בן זוגה התורן של בר רפאלי אינו ניתן לקיצוץ לטובת זוטות מהסוג הזה. גברותי ורבותי, בכנס אילת הנושא הזה לא הטריד איש. הדבר הקרוב ביותר לעיסוק בנושאי חוץ היה מושב שכותרתו ''העיתונות בעולם היהודי'' – והוא לא נגע כלל לנושאים אלה.









הבלוגים כמובילי חדשות. במושב היחיד שעסק בהשפעת אינטרנט והטכנולוגיה על עולם העיתונות (דבורית שרגל העירה כי בכנס הבא יהיה צורך ביותר ממושב אחד מסוג זה) התפתח דיון, מעניין כשלעצמו, בשאלת המשקל שיש לכל סוגי המדיה על התודעה. הגווארדיה העיתונאית הוותיקה, שבדיון זה יוצגה נאמנה על ידי חיים שיבי מ''ידיעות אחרונות'', אינה מוכנה לוותר על מקומה הבכיר של העיתונות המודפסת ומשדרת ביקורת בלתי מסותרת (ולעתים קרובות גם מוצדקת) ורמתם הנמוכה כלפי פחזותם של צעירי האינטרנט, המקדשים את הרדידות כדי למשוך קוראים. וכרגיל במקרים כאלה, הדיון עסק יותר בנושאים הקשורים לאתרי רשת מובילים ופחות בחדירת הבלוגים אל תוך המיינסטרים התקשורתי.

בעוד כמה שנים המגמה הזו תהיה ברורה מתמיד. בלוגרים עצמאיים יתחילו לפרסם ניוז. לאט לאט יתגבשו סביבם קהלי קוראים נאמנים, יתכן שגם כותבים נוספים באותו הבלוג עצמו. מה שהתחיל כפלטפורמה לביטוי עצמי יהפוך יתרחב ויהיה לכיכר עירונית. אחת מני רבות, אמנם, אבל הרבה יותר מדירת החדר הקטנטנה שהבלוג הממוצע מהווה כיום. ריבויים של הבלוגים אינה מייצג רק טרנד אינטרנטי אלא גם רצון אמיתי של אנשים פרטיים לבטא את עצמם או לתרום משהו לשיח הציבורי. הם אינם זקוקים לתשתית כלכלית משמעותית כדי להעביר את הביטוי הזה לזירה הכללית ולעתים קרובות יכולת הביטוי והעריכה של הטובים שבהם אינה נופלת מזו המקובלת בתקשורת הממוסדת. רק עניין של זמן הוא עד שסקופים משמעותיים יפורסמו בבלוגים ויהפכו אותם למוקד עניין של ממש. החשיפה תביא להצטרפות כותבים נוספים לבלוג החושף וכך תיווצר דינמיקה שמזכירה את מה שקרה למאט דראדג'.

מאט דראדג' יסד את drudgereport.com ב-‏1994, כמעין ניוזלטר מבוסס מייל שבו קישר לאתרים אחרים. עד מהרה התפתח הענין לאתר בפני עצמו, המהווה מעין פורטל חדשות המקשר לאחרים – אבל דראדג' עמל במקביל גם על סקופים משל עצמו. ב-‏1996 זכה לתומת לב ציבורית ראשונה כאשר פרסם את הידיעה לפיה ג'ק קמפ יהיה מועמדו של הסנאטור הרפובליקני בוב דול לתפקיד סגן הנשיא בבחירות הקרובות. ב-‏17 בינואר 1998 פרסם שה''ניוזוויק'' עובד על תחקיר הקשור בהתנהגות בלתי נאותה של הנשיא קלינטון כלפי מתמחה צעירה בשם מוניקה לווינסקי. השאר כבר הפך להיסטוריה. הפרשן הפוליטי של ''טיים'', מארק הלפרין, טוען כבר שנים שה''דראדג' ריפורט'' משפיע על הסיקור הפוליטי של מדיית המיינסטרים בארצות הברית. אחד מיועציו של הנשיא בוש אמר פעם כי הוא נכנס לאתר של מאט דראדג' שלושים עד ארבעים פעמים ביום. עורך ה''וושינגטון פוסט'', ליאונרד דאוני ג'וניור, הצהיר באוקטובר 2006 כי ה''דראדג' ריפורט'' גורם את הנזק הגדול ביותר לאתר הרשת של העיתון המהולל במונחים של כניסת גולשים. ונא לזכור שאחרי כל אלה מדובר בסך הכול באתר שהופעל במשך שנים על ידי אדם אחד בלבד ושיקף את סדר העדיפויות הפרטי שלו. למעט עניין הטוקבקים, האתר הזה הוא בלוג לכל דבר – שהפך, בתוקף הנסיבות, לאתר ניוז לגיטימי ומוכר.

מאט דראדג'. כשאתר אישי הופך למוקד חדשות (מקור תמונה 3).

הסממן התרבותי של מתן קרדיטים לכלי תקשורת קטנים ובלתי מוכרים כבלוגים לא חדר עדיין לישראל. אתרים גדולים ועיתונים מובילים יסחבו, אני מניח, סיפורים טובים מבלוגים מבלי להעניק להם את הקרדיט הראוי או לקשר אל האייטם המקורי. אבל בסופו של דבר היוזמה האישית בתחום כיסוי החדשות ברשת תפרוץ את המעגל הזה והעיתונים של הדור הבא יצוצו מתוך הכתיבה העצמאית. אין כל אפשרות אחרת.










הריחוק האישי כמשפר איכות. במהלך הדיון בפאנל על קשרי המדיה עם הצבא אמר דובר צה''ל, תא''ל אבי בניהו, שאין דעתו נוחה מהקשר הישיר הקיים בין עיתונאים לבין ראשי הפירמידה. לדבריו, במדינות מתוקנות כארצות הברית, למשל, אין זה מקובל שכתב צבאי ירים טלפון לרמטכ''ל. אצלנו, לעומת זאת, הוא יכול לחייג לסלולארי הישיר של ראש הממשלה ולקבל ממנו תשובות לשאלות. דניאל בן סימון החרה-החזיק אחריו כשסיפר שכדי להגיע לשיחה עם השר לאיכות הסביבה בצרפת היה עליו להמתין חודש וחצי, ואילו אצלנו – דקות ספורות בלבד.

הם צודקים.

אחת התוצאות הישירות של הקירבה הבלתי אמצעית הזו היא שיופו הכמעט מוחלט של הכבוד לסמכות. בחברה הישראלית הכבוד הזה אינו קיים יותר. כל עיתונאי משוכנע שהפקיד הבכיר, השר הזוטר או מפקד האוגדה עובד בשירותו. הוא חייב לו תשובה תמיד, בכל זמן, בכל שעה, בכל עניין, בכל מקום. כאשר טקסט כלשהו פוגע באותו איש ציבור הוא מתקשר בעצמו אל העיתונאי במטרה להעמיד אותו על מקומו. חישבו נא בעצמכם מה צריכה לחשוב מפיקה בת תשע עשרה מגל''צ כאשר ראש האופוזיציה, חבר כנסת עתיר ניסיון ומוניטין, מחפש אותה נואשות בטלפון הנייד כדי שתאפשר לו ברוב טובה לעלות לשתי דקות בתוכניתו של רזי ברקאי.

התוצאה החמורה יותר היא הפגיעה בעבודת איש הציבור. מי שעסוק רוב הזמן בתיקשור בלתי פוסק של עבודתו עושה זאת לעתים קרובות על חשבון אותה עבודה עצמה. מי שיוצא מדיון דחוף בישיבת ממשלה כדי להתראיין ליומן הצהריים של קול ישראל עושה זאת על חשבון הקשבתו והבנתו את הפרטים שבהם דנים עימו סביב השולחן החשוב ביותר במדינה. איש ציבור אינו יכול להיות בובה על חוט שאותה מרקיד העיתונאי לפי רצונו. מי שלא ממהר להתראיין לכל עיתון החפץ בכך או להשיב אישית לכל טלפון מכתב לחוץ אלא משיב באמצעות דובריו בלבד חוטף על כך ביקורת נוקבת בטורים היומיים.

הסימביוזה בין העיתונאי לבין האיש שאת פעילותו הוא מכסה הפכה להדוקה מדי. היא מפריעה לתפקוד ומטשטשת לחלוטין את התפקיד העיתונאי המקורי כמי שאמור להעביר דיווח מדויק על עובדות. חשיבותן של העובדות הפכה משנית לשימור הקשר בין העיתונאי למקור שלו. דיווח מדויק מדי, לא מחמיא מדי, עלול לפגוע באיכות הקשר, באספקת המידע וביכולת לספק כותרות בלעדיות. לפיכך, האינטרס החדש הוא לשמר את הקשר. כן, גם על חשבון הכיסוי הרציני והאחראי.

שימו לב, למשל, למתרחש בבית הלבן. מדי יום נערך תידרוך מסודר של דובר הבית לעיתונאים. מעבר לכך, הם יכולים לנסות לדובב את מקורותיהם כאוות נפשם. נדיר מאוד שעיתונאי מדבר עם המקור היושב במשרד הסגלגל בכבודו ובעצמו. איש מאותם כתבים אינו רואה בכך פחיתות כבוד. זה מאפשר לשפוט את הנשיאים באופן ברור וצלול יותר מאשר תוך כדי קיום ידידות אישית.

מצד שני, אני רוצה לראות את ראש הממשלה שיקבל טלפון מפובליציסט בכיר בעיתון יומי גדול ויגיד לו שיפנה לדוברו כדי לקבל תשובה מסודרת. את התשובה, אני מניח, יקבל ראש הממשלה עצמו, במאמר נוקב המגדיר אותו ו/או את מדיניותו ככישלון. למטבע הזה יש שני צדדים.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כמה התייחסויות [חדש]
רוני ה.   יום ו', 30/11/2007 שעה 18:10 אתר אישי
יש כאן הרבה נושאים וחלק מהטענות אפילו סותרות זו את זו. הנה כמה שאלות שעלו אצלי בתגובה לדברים:

א) מצד אחד אתה טוען שכוחו של האינטרנט יעלה ושבלוגים עצמאיים עתידים להתחרות בעיתונות הממוסדת. מצד שני אתה קובל על ירידת שכרם של העיתונאים. אבל אלה שני צדדים של אותו המטבע: אם כל אחד יכול להיות עיתונאי ולפתוח בלוג שיתחרה בעיתונות, מדוע לדעתך צריך לשלם לעיתונאים אם אפשר לקבל משהו באותה רמה בחינם?

ב) אני רוצה לפקפק בתיזה שלך שבלוגים עתידים להתחרות בעיתונות הממוסדת. קח לדוגמה את דבקה ואת רוטר – שתי דוגמאות למתחרים של העיתונות הממוסדת שהם אפילו הרבה יותר מסתם בלוגים. האם לדעתך הם מתווים כוון חיובי לעיתונות? האם הם מהווים תחרות אמיתית לעיתונות הממוסדת?

ג) לא ברור לי מה מפריע לך בגישה הישירה של העיתונאים למקבלי ההחלטות. לדעתי זו בדיוק הגישה שאיפיינה בעבר (וכנראה מאפיינת גם היום) את העיתונאים הטובים. בהנחה שלא תהיה גישה ישירה כזאת – איך לדעתך אמור העיתונאי לעשות את תפקידו? הכוונה שלי היא לאותו סוג של עיתונאי שתפקידו הוא לא רק לחפש סקופים ושחיתויות אלא לדווח על מעשים אמיתיים ועל התלבטויות אמיתיות ברמה הפוליטית.

ב) אתה קובל על ירידת מעמדן של חדשות החוץ. אני מניח שזה נובע מרייטינג נמוך ולכן קשה לדעתי להאשים בזה את העיתונות. מצד שני, זה מעורר אצלי תהייה: איזה ערך מוסף יש לעיתונאי המגיש חדשות חוץ? הרי דווקא את התפקיד הזה יכול לעשות כל בלוגר עצמאי. אז למה אף אחד אינו מרים את הכפפה?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה התייחסויות [חדש]
אורי קציר   יום ו', 30/11/2007 שעה 18:28
בתגובה לרוני ה.
אתר אישי
א. אני לא קושר בין הדברים. אני סבור שאם רוצה מו''ל להעסיק עיתונאי איכותי, עליו לשלם לו שכר הוגן. מרבית העיתונאים שמקבלים שכר נמוך עוסקים בניסיון למצוא מקום עבודה מתגמל יותר. עניין הבלוגים העצמאיים הוא תחזית לעתיד. שני הדברים אינם סותרים זה את זה. כל עיתונאי אמנם יכול לפתוח בלוג, אבל שים לב במה עוסקים הבלוגים הקיימים שמופעלים על ידי עיתונאים. אקצר לך את הדרך: בדיסקוס של החדשות שמתפרסמות ממילא. איש מהם אינו טורח לפרסם חדשות טריות בבלוג שלו. במלים אחרות, בעתיד, כשכבר יהיו כמה שיעשו זאת, ערכם של הבלוגים כנקודות התעדכנות בחדשות טריות יעלה.

ב. לא. אני לא חושב שדבקה ורוטר מתווים כיוון חיובי. מצד שני, אלה לא בדיוק הדוגמאות הקלאסיות לאתרי חדשות. את מה שמתפרסם בדבקה כמעט ולא ניתן לבדוק ולעתים קרובות נראה שמדובר בערימה הלכת וגדלה של קנספירציות גלובאליות. רוטר הוא אתר שעשה את שמו באמצעות מתן גישה פיראטית לתוכנות בתשלום. אף אחד מהם לא מהווה מבחינתי מודל לחיקוי. דומני שניתן לעשות ניוז בצורה קצת יותר רצינית משני אלה.

ג. לא מפריע לי שעיתונאים מחפשים גישה ישירה. זה טבעי ומובן. מפריע לי שמקבלי ההחלטות מאפשרים גישה כזו בקלות רבה כל כך. ההתמכרות לקריאת שמך בעיתון היא עניין מסוכן. היא מפתה מאוד, אבל גם מסאבת ומנוונת בקלות. עד מהרה אתה מפסיק לחשוב אך ורק על תפקידך ומתחיל לחפש דרכים לייצר כותרות חיוביות. לעתים זה מגיע ליוזמות מופרכות במיוחד, שברשותך אני מעדיף שלא להיכנס אליהן כאן.

ד. רייטינג? איך בכלל ניתן למדוד רייטינג של משהו שמינון הפרסום שלו נמוך כל כך? והאם זה המדד היחיד? ואם רייטינג הוא המדד, מה רע במריחת כותרות על נינט ובר רפאלי בעמודי השער של ''הארץ''?

ראה נא את סיסמת הניו יורק טיימס, המפרסם את ''כל החדשות הראויות לדפוס''. המשמעות היא שלעיתון יש שיקול דעת בשאלה מה הקוראים שלו אמורים לקרוא. הוא מכוון את הקוראים ולא מבקש מהקוראים לכוון אותו. התוצאה של התעלמות מהמתרחש בעולם מייצרת צרכן מדיה ישראלי אתנוצנטרי, בור וחסר דעה. במשך שנים נהגנו ללגלג על האמריקאים, הסבורים שבישראל עדיין התחבורה מתבצעת על ידי גמלים ושבחצרו של כל קיבוצניק מבעבעת באר נפט. אנחנו מגדלים כאן דור שהמושגים שלו על המתרחש בעולם אינם שונים בהרבה מאלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אחדד קצת את הטענות [חדש]
רוני ה.   יום ו', 30/11/2007 שעה 20:35
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
א. אני לא מבין מדוע אתה חושב שלבעלי בלוגים יהיה כדאי אי פעם לכתוב על חדשות טריות. נניח לשבת בכנסת ולדווח משם. האם אתה חושב שבלוג שכזה יהיה כלכלי אי פעם?

ב. הטענה שלי היא שאם תפקיד העיתונאי לא דורש יכולות מיוחדות ושהרבה מאוד אנשים מסוגלים לזה, אין סיבה לשלם להם הרבה. לא הבנתי מדוע לדעתך יש לשלם להם.

ג. אם אתה מדבר על בלוגים כתחרות עתידית לעיתונות, נתתי לך שתי דוגמאות של אנשים שמנסים כבר היום לעשות את זה ושיש להם אפילו יותר משאבים מאשר כותב בודד, ובכל זאת נסכים שנינו שהם לא מתחרים אמיתיים לעיתונות הממוסדת. זאת בעיניי עוד דוגמה מדוע מעמד העיתונות רחוק מלהיות בסכנה.

ד. אם הטענה שלך היא שמקבלי ההחלטות רצים מהר מדי לתקשורת אין לי אלא להסכים. אבל אני לא הייתי מזהה בין הבעיה הזאת לבין עניין הגישה הישירה לעיתונאים - אפשר למשל לרוץ לתקשורת גם עם משרד יחסי ציבור.

ה. אני חולק עלייך לחלוטין בעניין הרייטינג. ראשית, אני משוכנע שלחדשות חוץ יש רייטינג נמוך ואפשר למדוד את זה. שנית, אני גם חולק על כך שאפשר למרוח כותרות על נינט ועל בר רפאלי בעמודי השער של ''הארץ'' ולהעלות כך את הרייטינג של העיתון. מי שצורך חדשות על נינט ועל בר רפאלי הוא לאו דווקא קורא ממוצע של הארץ ולדעתי זה לא יעלה את הרייטינג של ''הארץ''. ''הארץ'' הוא עיתון נישה לאוכלוסיה מבוגרת ומשכילה יחסית ועל האוכלוסיה הזאת עובדים דברים אחרים. ''הארץ'' בהחלט עושה שיקולי רייטינג - רק שזה רייטינג של נישה ולא רייטינג של מיינסטרים.

ו. בתור קורא נלהב של חדשות חוץ אין לי אלא להסכים בצער עם הדברים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אחדד קצת את הטענות [חדש]
אורי קציר   יום ו', 30/11/2007 שעה 23:01
בתגובה לרוני ה.
אתר אישי
א. כן. מפרסמים לוקחים בחשבון נפח תעבורה באתר. אם דראדג' עושה נזק משמעתי לוושינגטון פוסט, זה בהחלט אפשרי גם כאן. הריהמספרים המוחלטים נמוכים בהרבה.

ב. אין לי מושג מדוע הבנת שאמרתי שתפקיד העיתונאי לא דורש הרבה. הוא דורש המון. בעיקר את היכולת לצרף יחד פיסות מידע ולייצר מקורות איכותיים נוספים. עיתונאי הוא בלש הכותב את תוצאות המעקבים שלו על בסיס יומי או את לכמה ימים. העיתונים זקוקים נואשות לכתבים טובים, כמו גם לתחקירנים טובים. איכות עולה כסף.

ג. שני המקורות שציינת רחוקים מלהוות תחרות. האחד מתמקד בתחום מאוד מסוים (צבא ומודיעין) והאחר בהפצת שמועות ועובדות שאיננו טורח כלל לבדוק. אף אחד מהם אינו עומד בקריטריון של כלי תקשורת רב-תחומי.

ד. קשה מאוד לרוץ לתקשורת עם משרד יחסי ציבור כשאתה ממלא תפקיד ציבורי. ראשית, לא בקלות יתירו לך להוציא כסף על משרד כזה כשיש לך יועצים אישיים משלך. אבל ראה, בדיוק לשם כך הומצא תפקיד הדובר. חלק מהפוליטיקאים - ויצא לי להכיר לא מעט מאלה - הם אנשים אינטליגנטיים, רציניים, אבל יכולתם להתבטא בזהירות לוקה בחסר. גם אלה שאינם לוקים במגרעת זו מן הראוי שישמרו מרחק ראוי מסימביוזה עם התקשורת. היא עלולה לגבות מחיר גבוה בעתיד, לשני הצדדים.

ה. גם כאן אנחנו חלוקים. אני סבור שמדיום תקשורתי הוא גם אלמנט מחנך. כאשר עיתון נפוץ או ערוץ טלוויזיה פופולארי מרגיל את צופיו לצרוך חדשות מחו''ל הוא גם מייצר אצלם בסיס השוואתי מצוין למתרחש כאן, שלא לדבר עם מאגר עובדות שיכול לשמש אותו בכל שעה ולכל עניין רלוונטי. שידור כזה מייצר אדם ידען יותר, פתוח יותר ומעודכן יותר.

אגב, אולי כדאי לכתוב פוסט נפרד על היחס לחדשות חוץ בישראל. אחרי עבודה בכמה מערכות כאלה, אין לי אלא לקבוע בצער שדיווחי חוץ מתפרסמים בשל שני שיקולים עיקריים. הראשון הוא החיקוי ליחס שמעניקים כלי תקשורת מובילים או נחשבים בעולם לחדשות כאלה. ניסיון הפכה בפרו לא יזכה לכותרות משמעותיות, אלא אם כן זכה לכאלה גם ב-CNN או בלונדון טיימס. המקור השני הוא הפיקנטריה. כאשר מתפרסמת שערוריית הבריטני ספירס התורנית, השיקול לפרסמה בארץ מושפע מההנחה שהרבה מאוד נשים וצעירים יתעניינו בה. אפשר לשכוח, למשל, מפרסום על פריצת דרך בתחום נוסחת העל של הכוחות הפועלים ביקום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אחדד קצת את הטענות [חדש]
דן   שבת, 06/12/2008 שעה 16:09
בתגובה לרוני ה.
מאז שנפתחו בתי ספר לתקשורת חל פיחות באמינותו ובמעמדו של איש התיקשורת
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

איימת ואכן קיימת [חדש]
עינת מירון   יום ו', 30/11/2007 שעה 21:02 אתר אישי
וואו. כמה מילים. אותך לחיים שיבי :-)
אתה מוזמן ללינק שמצורף.
אנסה להשתלב בדיון כאן כשאשלים את החצי השני של הפוסט.. :-)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

איימת ואכן קיימת [חדש]
אורי קציר   יום ו', 30/11/2007 שעה 23:02
בתגובה לעינת מירון
אתר אישי
זה פוסט קצרצר, יקירתי. לפחות בהשוואה למה שמקובל כאן.

ובלי קשר, את כמובן מוזמנת לבקר כאן על בסיס קבוע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

איימת ואכן קיימת [חדש]
עינת מירון   שבת, 01/12/2007 שעה 0:16
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אם הRSS יעבוד, אבקר גם אבקר ועוד צריכים לדבר, אז נדבר :-)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא הכל צפוי [חדש]
יגאל לביב   שבת, 01/12/2007 שעה 9:58 אתר אישי
אני מסכים כמעט לכל מה שכתבת,להוציא בטחונך כי מה שקורה בעולם הגדול יקרה גם כאן.בהנחה כי החוקיות הכללית של הכאוס חלה גם על ישראל, תמיד ישנה אפשרות של מוטציה התפתחותית או משק כנפי פרפר אי שם שישנו את המשתנה כאן.
בגדול,התקשורת היא מוצר לכל דבר.מוצרים נוצרים עבור צרכנים.אלו יבחרו במוצר הספציפי בהתאם לאיכותו ועלותו כאשר הבחירה תלויה באישותם ויכותם.
הנסיון בעולם מראה כי כחצי אחוז עד חמישה אחוזים מהאוכלוסיה רוצה תקשורת אינטלגינטית ואיכותית ויכולה לשלם את המחיר הנדרש. 300 מיליון אמריקאים מספיקים לספק 5% מהם שישלמו תמורת התקשורת האיכותית לסוגיה.בישראל אין די אוכלוסיה לשם כך. הנתון של 7 מיליון תושבים אינו רלבנטי כי יש להוריד את דוברי הערבית, החרדים ודוברי הרוסית.נשארים נטו 3 מיליון מהם אחוז הוא 30 אלף.לכן להארץ יש רק 70-80 אלף קןראים בחמישים השנים האחרונות ומספר זה מכריח את עמוס שוקן לחסוך בכל דבר,להוציא מימון נסיעת 6 עובדים לאנאפוליס.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כעיתונאי ותיק [חדש]
דני בלוך   שבת, 01/12/2007 שעה 10:07 אתר אישי
כעיתונאי ותיק שנכח בכנס הערה קצרה: אתה צודק ברוב הערותיך ויש להביאן בחשבוןבשנה הבאה. הצעתי שיערכו במשך השנה כמה דיונים קצרים של חצי יום בירושלים, תל אביב, חיפה דבר שיאפשר נגישות רבה יותר. באשר לנסיעה לאילת: לא כלאחד חייב לגור בהילטון מלכת שבא. היתה מי שגרה באכסניית נוער ויש באילת מלונות 3 ו-‏4 כוכבים. אני אציע לאגודת העיתונאים להקים קרן שתאפשר סבסוד מלא או חלקי לעיתונאים שאין הכנסתם מאפשרת לשאת במלוא ההוצאה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כעיתונאי ותיק [חדש]
אורי קציר   שבת, 01/12/2007 שעה 19:46
בתגובה לדני בלוך
אתר אישי
הצעה נאה. שמעתי משהו דומה גם מפיו של חיים שיבי. גם ביקשתי מאמיר גילת שיתייחס לכך במושבים בהם השתתף וברוב אדיבותו הוא אכן עשה זאת.

אגב, גם אם קרן כזו תוקם אינני בטוח כלל שהעיתונאים שעליהם אנו משוחחים כעת אכן ישוחררו כדי להשתתף בכנס. משום מה, יש לי תחושה שבשנה הבאה המצב לא יהיה טוב בהרבה מבחינה זאת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה הערות [חדש]
שרגא עילם   שבת, 01/12/2007 שעה 14:29
1. היחס בין סוכנויות יחצ''נות והעיתונות הוא כנראה בעיה עולמית. לפני כמה שבועות הייתי נוכח בכנס עיתונאי בבאזל שבשווייץ (שם כידוע יוסדה המדינה) שהוקדש כולו לבעיה. בין השאר הוזכרו צדדים טכניים של העניין כמו כך שבמכוון הודעות חשובות משוחררות סמוך לדד ליין מה שלא מאפשר לבצע תחקיר רציני או לקבל תגובות כמו שצריך.
מחקר שנעשה מראה שבאחוז גבוה מהמקרים הודעות לעיתונות ומסרים המועברים ממסיבת עיתונאים מועברים כמעט כמו שהם או בתמצות אבל ללא גישה ביקורתית. הביקורת לא באה גם כמה ימים לאחר הפרסום הראשוני.
זוהי כמובן תעודת עניות לעיתונות השווייצית הנותנת בכך דוגמא מאוד קיצונית של חוסר ביקורתיות.
נא לא להבין נכון ישנם בתחומים מסויימים כן וויכוחים.

2. עניין השכר הוא ממש מדהים. כפרי לאנסר אני כותב לעיתונים שונים בעולם. שכר נמוך כמו בארץ לא נתקלתי בשם מקום. על מאמרים ארוכים מאוד הקשורים בתחקיר ארוך היה תשלום ממש מזערי שאני מתבייש לנקוב בו ואני מדבר על העיתונים המובילים בארץ. מדובר בסכומים שגם לאנשים שחיים בארץ אי אפשר להתקיים באמצעותם.
3. בעיה נוספת הנראית לי מאוד חמורה היא משהו שאני מכנה ''העורב הלקחן''. התכונה לגנוב סיפורים ולנכס אותם נראה לי חריפה מאוד בישראל.
כפרילאנסר זה דבר רגיל שצריך להציע סיפור בצורה כזאת שהנושא יעניין מספיק את המערכת מבלי שיאפשר לפרסם סיפור עצמאי. זהו עניין מאוד רגיש עם גבולות מאוד דקים.
רק כדי לסבר את האוזן הניסיונות הרעים שלי כוללים עיתונאים כמו יוסי מלמן ורונן ברגמן. חשוב לציין שהיו גם אחרים מאוד ישרים.
אם אני עושה השוואה לפי ניסיוני המצומצם נמצאים רוב העיתונאים בישראל בתחתית הטבלה של האתיקה, לאחריהם באים העיתונאים בבריטניה ובאוסטרליה. הגרמנים יותר טובים ובראש הטבלה נמצאים השווייצרים. בשווייץ זה כמעט ולא קרה לי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כשאהיה גדול [חדש]
אורי   שבת, 01/12/2007 שעה 23:42 אתר אישי
אני מקווה שלא אעבוד בתקשורת.
הבעיה היא שאני כבר גדול ועדיין עובד בתקשורת.

מה עושים עם זה?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כשאהיה גדול [חדש]
אבי   יום א', 02/12/2007 שעה 11:06
בתגובה לאורי
אתר אישי
מחליפים משלח יד?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

YOU SAID IT ALL [חדש]
דורון אובזנק   יום א', 02/12/2007 שעה 12:10 אתר אישי
אורי היקר.
שאפו על הדיווח המצויין והניתוח המעמיק.
הרשה לי להתרעם על כך שלא יצאת חוצץ כנגד אווירת ה''עליהום'' שבה חשתי בלא אחד מן הפאנלים.
ההכללה השלילית של: ''היחצ''נים, הדוברים, הספינרים והלוביסטים... שמיותרים לגמרי ואפשר להסתדר בלעדיהם'' - היתה ראויה להתייחסות ותגובה נוקבת יותר.
אתה עצמך, במהלך ארוחת הערב, קיבלת בנוכחותי מספר שיחות טלפון מעיתונאים שהיו צריכים את עזרתך/הכוונתך/תגובתך על מנת לבצע את עבודתם...
נ.ב.
אחת מהחוויות הטובות ביותר שלי בכנס היתה ההיכרות עימך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

YOU SAID IT ALL [חדש]
אורי קציר   יום א', 02/12/2007 שעה 15:42
בתגובה לדורון אובזנק
אתר אישי
תודה על המחמאות, דורון.

לגופו של עניין, אל תשכח שהנציג האולטימטיבי של היחצ''נים בכנס היה רני רהב - והוא אולי היחצ''ן המובהק המתוקשר ומרובה הלקוחות מכולם, ולפיכך גם מעורר האנטגוניזם בגדול ביותר. כך שאני לא בטוח שהוא נציג נאמן במיוחד של הדילמות במקצוע הזה.

כדובר, אני מזדהה לחלוטין עם התפיסה שאומרת שבמקצוע הדוברות אתה מסייע לכתב להתמקצע משום שאתה מייצג את בעלי המקצוע הבקיאים ביותר בתחום הכיסוי שלו. מצד שני - וביטאתי את זה גם בפוסט - דובר בכנס הזה בעיקר על על חלוקת הטבות שהיא חלק בלתי נפרד מעבודת היחצ''ן,כמו גם על הדילמות שהיא יוצרת אצל העיתונאי. כפי שאמרתי, קצת קשה לי להתרעם על תפיסה שאומרת שעל העיתונאי לדחות את טובות ההנאה הללו כדי לאפשר סיקור הוגן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

YOU SAID IT ALL [חדש]
דורון אובזנק   יום א', 02/12/2007 שעה 15:55
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
כאן אין לנו שיח ושיג. אני מסכים באופן מוחלט ידידי.
אכן היה מקום לשמוע ולזמן לפאנל דובר מקצועי של גוף זה או אחר ולא רק יחצ''ן בעל משרד זה או אחר , גדול ככל שיהיה...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

טראקבק בדה-מרקר קפה [חדש]
דורון אובזנק   יום ה', 06/12/2007 שעה 11:51
בתגובה לדורון אובזנק
אתר אישי
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הגרוש וחצי שלי [חדש]
אסף שפריר   יום ב', 03/12/2007 שעה 3:57 אתר אישי
אני לא שוחה מספיק זמן בשלולית העכורה של התקשורת הישראלית על מנת להכיר את רוב הבעיות שאתה מתאר.
1. 'גל הלאומנות השוטף את יפן' הוא לא יותר מפיקציה המנופחת על ידי התקשורת העולמית המתגעגעת לסרטים הישנים של יפנים מתאבדים.
2. הגישה של עיתונאים ישראלים כלפי נבחרי ציבור מוקצנת על רקע הסטנדרטים ביפן. רק לפני מספר שבועות לא התאפקתי ותירגמתי ליפנית ראיון שנערך עם שר הפנים בגל''צ. חבר יפני שמשוחח איתי על פוליטיקה כמעט התעלף לשמוע איך מדבר עיתונאי בכיר ככל שיהיה עם שר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בנוגע לשוחד [חדש]
טלי   יום ו', 07/12/2007 שעה 1:04
התסריט שהזכרת מתייחס, אני חושבת, לכתבי לייף סטייל. חזיות, מזון וכד' מקבלים כתבי צרכנות. כתבי תיירות ורכב נוסעים לחו''ל ושוהים במלונות בארץ. אבל במקום לחשוב על זה כעל שוחד, חשוב על ה''ביקורת'' שהם כותבים כעל פרסומת. מבקר מסעדות הולך למסעדה על חשבון בעל הבית ומספק פרסומת שעולה למסעדן מאתיים שקל, במקום כמה אלפים.

מה שבאמת עצוב זה מה שקורה עם כתבי חדשות, אלה שמשפיעים לא רק על מושא ההוצאות של הקהל הישראלי, אלא גם על מה שהוא חושב. כשעיתונאים כאלה הופכים להיות שופר של דוברים, פוליטיקאים ומושכי-חוטים אחרים, הסכנה הרבה יותר גדולה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בנוגע לשוחד [חדש]
ויליאם גאן   יום א', 09/12/2007 שעה 1:10
בתגובה לטלי
תראי טלי, לפני הרבה שנים כשעוד דרום אפריקה נשלטה בידי המיעוט הלבן הייתה לי שיחה מאלפת עם אחד מן העיתונאים הכלכליים הבכירים של מערכת הארץ.
הוא סיפר לי כי קיבל מספר פעמים הזמנות לביקור ממשלת דרום אפריקה, לו ולמשפחתו על חשבונה כמובן וכל זאת בתנאי שידווח בנימה אוהדת על המשטר שם.
הוא כמובן סירב בתוקף אבל הוסיף שלא מעט מן הקולגות שלו נענו בשמחה להזמנות.
ומה רע? שהיה במלונות פאר, כרטיסי טיסה בחינם, ועוד צ'ופרים כיד המלך.
כך שגם כתבים כלכליים ואחרים מקבלים שוחד גלוי ולא רק כתבי אופנה או מבקרי מסעדות...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היה אחד, אלווין טופלר, שחזה את האטומיזציה של המדיה התיקשורתית. [חדש]
ויליאם גאן   שבת, 08/12/2007 שעה 20:02
הוא טען כי ההתפתחות הטכנולוגית המואצת תביא בהכרח לביזור חסר תקדים של כל המערכת התקשורתית. והוא צדק.

כיום כל גולש ממוצע יכול להקים תחנת שידור, מועדון ויכוחים, אולפן טלויזיה, סוכנות ידיעות, תחנת חדשות ואתר העוסק בפרשנות פוליטית.
אין הוא זקוק לרישיון, ''עלות'' ההקמה אפסית, התפעול אינו מחייב השכרת מבנה והעסקת צוות כתבים, ואין צורך במפיצים.

כך נוצר מצב שבו התיקשורת המימסדית הופכת למעשה למיותרת:
ןכי מדוע ירכשו הצרכנים מנוי לעיתון אם יש ביכולתם לגלוש בין עשרות אתרי חדשות, להכנס לפורומים העוסקים בנושאים הקרובים לליבם, להשתתף בצ'אטים, להגיב למאמרים, לכתוב מאמרים בעצמם?

אינני יודע אם שמתם לב, אבל החתך הגילי של קוראי העיתונים הממוצע עומד על 40 שנה. אנשים צעירים אינם קוראים עיתונים כלל!
במוקדם או במאוחר יאלצו בעלי העיתונות להסתגל למצב החדש או להיכחד כליל.
האפשרות האחרונה גורמת לכל מכובדי המדיה להזיע - ומכאן תגובותיהם הנזעמות כנגד מה שהם מכנים ''תרבות הטוקבקים''.
(אפשר לחשוב שעמודי השער של ידיעות ומעריב על שלל כותרותיהם הצעקניות והמתלהמות הנמרחות על חצי עמוד באותיות אדומות על רקע שחור הן התגלמות התרבות האנינה... )

ולא רק זאת: בין הטוקבקיסטים יש גם בוגרי אוניברסיטאות, בעלי תואר ראשון שני ושלישי, וגם אנשים רהוטים, משכילים ונבונים שלעיתים קרובות מנסחים את דבריהם בצורה טובה יותר מאשר עושים זאת עיתונאים.

צריך גם לזכור שהרגלי הצריכה של המדיה עברו שינויים גדולים מאד במהלך 80 השנה האחרונות, ואך טבעי הוא שהעיתונות המימסדית תעבור שינויים דומים. בדיוק בעניין זה עוסקת כתבה שהופיעה בגיליון יום שישי של ''דה מרקר''.
לגבי הירידה הדרסטית במספר המבקרים בבתי הקולנוע בעיקבות הופעת הטלויזיה אין צורך להכביר מילים שכן התופעה ידועה, אבל מסתבר שגם הרגלי צריכה אחרים השתנו ללא הכר: מספרם של תקליטי הזהב למשל החל לרדת בצורה דרסטית החל משנת 2000 בעיקבות הופעת תוכנות ההורדה השונות ומגמה זו נמשכת - מ 1000 תקליטים בשנת 2000 ל400 בשנת 2005, ואין זו התופעה היחידה שבה נרשמת ירידה חדה בצריכת מוצרים תקשורתיים.
כך שגם המוצר הקרוי ''עיתונות'' או המוצר הקרוי ''ערוץ שידור'' עלולים להפוך ללא רלונטיים כשאת מקומם יתפסו בלוגים, פורומים, אתרי מידע שיספקו דיווח חדשותי ופרשני, ואולפנים וירטואליים.

לו לא היו רוב עורכי החדשות והעיתונים תאבי רייטינג, מציצנות, וששים אלי כל ''סקופ'' ''תחקיר בלעדי'' שיעלה את הרייטינג של בעלי המניות שלהם (ואת הרווח) הייתי מיצר צער רב על השינוי שעולם התיקשורת יעבור בעשור הבא.

אבל מכיוון שאין פני הדברים כך (ודוגמה מצויינת למצב עניינים זה ראינו במלחמה האחרונה עת שידרו ערוצי הטלויזיה בשידור חי, און ליין, את מיקום נפילת הקטיושות ששוגרו על ידי החיזזבאללה ובכך הפכו למעשה לקתקי''ם* של נסראללה)
לא אזיל דמעה אם משפחות שוקן נימרודי ומוזס רמת חייהם תרד במקצת.

* קת''ק - קצין תצפית קידמי. תפקידו לדווח על מיקום פגיעת הקטיושות או הפגזים לאנשים המפעילים את הסוללות כדי שהירי הבא יהיה מדוייק יותר ויגרום ליתור נזק ונפגעים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היה אחד, אלווין טופלר, שחזה את האטומיזציה של המדיה התיקשורתית. [חדש]
אורי קציר   שבת, 08/12/2007 שעה 21:26
בתגובה לויליאם גאן
אתר אישי
אני מקבל חלק גדול מהטענות שלך, אבל יש לי ויכוח עם חלק אחר. העיתונות המימסדית משמשת עדיין כזירה להתקהלות משותפת של רבים מצרכני המדייה. למה הכוונה? לכך שמחר בבוקר, כשפגוש אותך במקום העבודה, במינימרקט או בתחנת האוטובוס, אוכל לשאול אותך אם קראת ידיעה כזו או אחרת ב''ידיעות אחרונות'' - ואתה תבין במדויק על מה אני משדבר. לעומת זאת, אם אשאל אותך אם קראת משהו בבלוג כזה או אחר, לא תמיד יש סיכוי שבכלל תכיר אותו.

אני מכיר את תחזית האטומיזציה של התקשורת ומסכים עם חלק נכבד ממנה. יחד עם זאת, התחזית הפרטית שלי היא שאותה אטומיזציה אינה מחליפה מרכזי עניין ממוסדים ככאלה אלא רק מוסיפה עליהם ולעתים אולי גם תבוא במקומם - אבל התופעה כשלעצמה, של כלי תקשורת פופולאריים יותר מאחרים המשמשים כ''כיכר העיר'' - תוסיף להתקיים.

ולעניין הגיל הממוצע של קוראי העיתונים - אינני יודע אם הנתנון שלך שאוב ממקור מוסמך כלשהו,א בל הוא נראה לי הגיוני. מכל מקום, ברור כי העיתונים משתדלים לדבר בשפה ''צעירה'' יותר. אבל בתחרות הזו אין להם סיכוי מול האינטרנט, שהוא מדיום צעיר וספונטאני יותר כמעט בהגדרה. לפיכך, התפיסה שלי היא הפוכה בתכלית: אם לא ישדרו כלי התקשורת המודפסים דווקא רצינות יתרה, כובד ראש וסגנון ענייני - הם יפסידו בתחרות הזו בוודאות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היה אחד, אלווין טופלר, שחזה את האטומיזציה של המדיה התיקשורתית. [חדש]
ויליאם גאן   יום א', 09/12/2007 שעה 0:56
בתגובה לאורי קציר
אורי שלום,

ראשית הרשה לי להחמיא לך על האתר שלך: בכל פעם שאני מבקר בו אני מתפעל מרמתם הגבוהה של המאמרים ומן המידע הרב שהם מעניקים לגולשים.

תראה, הנחמה היחידה שיכולה החונטה התיקשורתית לשאוב היא אכן אותו צורך ב''מדורת השבט'' שאותו עדיין היא יכולה לספק, אם כי אינני בטוח שבחברה רב שיבטית המדורה הזו תהיה רלוונטית.
אבל שים לב למה שהתרחש כאן בעשרים השנה האחרונות - אכן אז בתקופה החד ערוצית יכולת להחליף חוויות צפיה עם בן שיחך במקום העבודה, בשירות המילואים או במפגש רעים שכן כ-ו-ל-ם היו מחוברים לערוץ אחד, וכך הכל צפו ב''דאלאס'' או ב''סטארסקי והאץ''' או ב''הכל נשאר במשפחה''.
ואילו היום? הביזור וכמות הערוצים הם כאלה שהסיכוי הסטטיסטי שאתה ובן שיחך צפיתם בלילה הקודם באותה תוכנית שואף לאפס, כך שגם במובן הזה המדיום הטלויזיוני אינו עוד מדורת שבט אחד אלא המון מדורות המתפרסות על פני מרחב תוכן עצום, ועל זה בדיוק דיבר טופלר בסיפרו הלם העתיד: הוא חזה שהחברה תתפצל לעשרות קבוצות ותת קבוצות כשכל אחת תהיה מחוברת לערוצים ייחודיים משלה. כיום הדבר הזה התגשם במלואו: יש ערוצי ספורט וערוצי ספורט אתגרי, וערוצי טבע וערוצי מדע וערוצי היסטוריה וערוצי פורנו רך וערוצי פורנו קשה וערוצי חדשות וערוצי בידור וערוצי מוסיקה ועוד.

כך שהביזור כבר איתנו והוא ילך ויעצים שכן הוא עונה על ביקוש, והביקוש הזה ילך ויתגבר ככל שיצוצו תת קבוצות נוספות שאינן קיימות עדיין.
אני יודע שהמשפט האחרון נראה בלתי מציאותי שהרי איזה עוד תת קבוצות יבואו לעולם אחרי שיש שפע עצום כזה, אבל נסו לחשוב מה איך ההיתם מגיבים אם היו אומרים לכם בשנות השבעים שיקומו בישראל קהילות של עובדי אלילים ושקבוצות אלה יקיימו פולחן של עבודה זרה בחיק הטבע.
שלא לדבר על עיתונים מיוחדים לקהילה ההומולסבית.
אז זה היה נראה הזוי לחלוטין, הלא כן?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היה אחד, אלווין טופלר, שחזה את האטומיזציה של המדיה התיקשורתית. [חדש]
אורי קציר   יום ג', 11/12/2007 שעה 20:32
בתגובה לויליאם גאן
אתר אישי
מתנצל על האיחור בתגובה, ויליאם. לגופה של טענה, אני לא מקבל את התפיסה שאותו ביזור שעליו אתה מדבר יפרק כל מדורת שבט שהיא. זה לא יקרה. הביזור יגרום לכך שיצוצו לא מעט מוקדי עניין חדשים, אבל יהיו עדיין ערוצי תקשורת שהפופולאריות שלהם גבוהה משמעותית מאחרים.

ניקח, למשל, את הדוגמה שהבאת בסוף דבריך. האם אתה סבור שבני הקהילה ההומו-לסבית צורכים אך ורק את ''הזמן הוורוד''? לדעתי לא. אני סבור שעיתון זה מהווה לגביהם מוקד עניין נוסף. אבל עיתון זה אינו עוסק בבעיות שעה לאומיות או בדיווח על משברים כלכליים ברמה הלאומית והבינלאומית. לפיכך, אם צרכן של ''הזמן הוורוד'' רוצה להיות מעודכן גם בתחומים אחרים, עליו לצרוך מדיום חדשותי נוסף, רחב יותר מבחינת היקף הסיקור שלו.

מכאן שהערוצים הרבים הללו שקמו עם השנים אינם מחליפים בהכרח את הערוצים הוותיקים אלא נוספים עליהם. מכיוון שכמות הזמן של כל אחד מאיתנו מוגבלת, יוצא שאנו מקדישים פחות זמן לצריכת המדיה המסורתית ויותר לצריכת המדיה החדישה - אבל איננו מוותרים על המדיה הישנה. מי שצופה ערוץ 10 יכול לצפות גם בערוץ המדע או בערוץ הדוקומנטרי. היום אין רק חתיכה או שתיים בפאזל אלא מאות חתיכות שונו. אבל זה עדיין פאזל, תצרף תקשורתי ענק, וככזה יש להתייחס אליו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היה אחד, אלווין טופלר, שחזה את האטומיזציה של המדיה התיקשורתית. [חדש]
ויליאם גאן   יום ה', 13/12/2007 שעה 19:47
בתגובה לאורי קציר
אני מניח שאין חילוקי דעות בינינו בעניין הביזור - לסיכום הנושא אפשר לומר כי המושג הרחב ''מדורת השבט'' יאבד ממרכזיותו, אם כי לא יעלם מן העולם.
אנחנו כנראה לא נשוב לימים שבהם כל עם ישראל ואישתו היו צמודים למקלטי הרדיו (והטרנזיזטורים כששודר מצעד יום העצמאות אן חידון התנ''ך (גפן, גפן...)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©