המסמר של אבו-נאווס/ דן בן אמוץ
יום ג', 20/11/2007 שעה 23:41
על אבו-נאווס כבר סיפרתי כאן פעם אחת. היה זה הסיםור על הדרך בה הערים על הנגוס, שליט אתיופיה, שגירש אותו מהארץ - והצליח לשוב לארצו פעם אחר פעם כשבכל הזדמנות הוא מוצא דרך להערים על השליט. לץ עממי זה הוא אחד מגיבוריו המובהקים ביותר של הפוקלפור ההומוריסטי הערבי. בשנת 1982 כינס דן בן אמוץ פניני פולקלור ערביים בספר ושמו ''סיפורי אבו-נימר''. בספר זה הביא בן אמוץ את הסיפורים בלונו של ערבי קשיש המדבר עברית משובשת, משובצת בניבים ובמילות סלנג מהשפה הערבית ונוטפת עסיס מתוק במיוחד של חוכמת חיים מענגת. מאמר של אמיר ליברמן בו הוא ממשיל את סיפור המסמר לאירוע המסעיר תושבים במודיעין הריץ אותי חזרה אל אותו ספר מופלא, שלעתים אני מוצא עצמי מניח בציקלוני לפני יציאה לטיול במרחבים.. בחרתי לחלוק עמכם את האגדה הנאה הזו גם כאן, ב''אפלטון''.









ההתייחסות של אמיר ליברמן במאמרו האחרון למעשייה מתוך ''סיפורי אבו נימר'' הריצה אותי אל מדף הספרים. הספר הזה הוא אחד האהובים עלי ביותר, גם משום שהוא משמר הומור ופולקלור שהיו נחלתם של אנשים ששוב אינם מצויים במרכז העניין של החברה הישראלית בימינו – אבל גם מפני שהוא אחד הספרים שהכי כייף לקרוא (ולהקריא) מתוכם במהלך הפסקת מנוחה בטיול נינוח כלשהו.

''סיפורי אבו נימר'' הוא קובץ של מעשיות ערביות המסופרות כביכול על ידי מוסלמי זקן, בא בימים, בשפה העברית. הוא מוגדר על ידי מחברו בעמודים הראשונים כספר ''לאנשים שלא מפינים עברית ולא מכירים טוף אל-ערבים''. לפיכך, הן כתובות באופן דומה לזה, עם כל שגיאות הביטוי הקלאסיות ושילובם של ביטויים בסלנג הערבי אל תוך הדיבור העברי. בסוף הספר מובא ראיון של המחבר, דן בן אמוץ, עם עצמו – ובו הוא מעיד כי שמע את הדברים באמת ובתמים מפי ערבי זקן, תחילה באירוע חברתי עליז ולאחר מכן בפגישות אישיות בביתו של אותו מספר מעשיות.

בן אמוץ עצמו סבר כי החברה הישראלית חינכה את בניה להתעלמות מוחלטת מהתרבות הערבית ובמובן זה הספר שלו ממלא חלל תודעתי רחב. את דיעותיו אלה ביטא בראיון עם עצמו המובא כנספח בסוף הספר. ''בספרי הלימוד שלנו אין זכר לפולקלור ערבי'', קבע, ''ואני לא מבין מדוע. סיפורי המקרא שלהם משגעים. יש להם אגדות נהדרות על אבות-אבותינו ואבות-אבותיהם: איברהים-חליל-אללה, יסחק ויעאוב. ויש להם סיפורים נפלאים על נוח עבד-אל-גפר, איוב ובן אחותו לאקמן אבן-אעד (ממשיל המשלים), על נבי מוסה ותשע מכות מצרים; על מלחמת טאלות וז'אלוט (שאול וגוליית); על המלך דאוד ואשת אוריה; על מלך סולמאן ובולקיס מלכת שבא; על נבי אוזאיר (ירמיהו) ויונס אבן-מאטה (יונה). לסיפורים היפים האלה אין זכר בכריסטומטיות ובספרי המקראות-לבני-נעורים שמהם למדנו בעממי ובתיכון פרקים ראשונים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל''.

את אחד מהישגיו הבולטים ראה בן אמוץ בתיעוד הערבית-עברית (או ה''אבו-נימרית''), כלומר השפה בה ערבים מספרים את חוויותיהם בעברית.במובן זה הוא מזכיר לא במעט את ג'ואל צ'נדלר האריס, האיש שתיעד את סיפורי הדוד רמוס לאחר ששמע אותם מפי פועלים שחורים שדיברו באותה שפה אנגלית עממית, משובצת ביטויי סלנג ייחודיים שלא רווחו בשום מקום למעט בקהילה השחורה. ''אני בטוח שבאוזני בלשן פדנטי ומשכיל ערבי, שמדבר עברית רהוטה, תישמע העברית של אבו-נימר נלעגת'', קבע, ''אבל זו בעיה שלהם. לא שלי. בעיני – יותר נכון באוזני – היא מקסימה. עם כל דלותה ושיבושיה אצור בה כוח אדיר. יש בה אמת ותום ובלתי-אמצעיות ואיזו ראשוניות פראית שכמותן אתה יכול למצוא רק בציורים נאיביים (במובן החיובי ביותר של מושג זה). במינימום של אמצעים אבו-נימר מצליח לומר את המקסימום. יש לו פתגם נהדר בנושא זה: 'חכם צריך אקסת מלים בשפיל לגיד הרבה ואהבל צריך הרבה מלים בשפיל לגיד שון-דפר'...השפה של אבו-נימר יש בה עוצמה של רישום טוב בעפרון פחם. שניים-שלושה קווים מהירים וחזקים ונוף עשיר ומרהיב מתגלה לעיניך...''.

בזמנו רווחו שמועות כי אבו-נימר אינו אדם בשר ודם אלא דמות שבדה בן אמוץ מליבו בניסיון להסביר כיצד התגלגלו לידיו, אשכנזי בן אשכנזים, פניני פולקלור מסוג זה – ודווקא בלשון עממית זו. מבחינתי, אין זה משנה הרבה. אמיתי או לא, בן אמוץ יצר במפעלו זה סוגה ספרותית בלתי מוכרת – שאם אינני טועה לא היו לה כמעט ממשיכים. אליהו נאווי, למשל, הוציא ספר נפלא אף הוא, ''סיפורי ערב'' שמו, אך ספר זה כתוב בעברית צחה, רצופה אמנם בניבים ערביים שנאווי התמחה בהם וידעם על בוריים. במובן זה ''סיפורי אבו-נימר'' הוא כמעט סוגה בפני עצמה.

בחרתי להביא כאן את הסיפור על אבו-נאווס, אותו לץ עממי שתמיד מצליח להערים על יריביו, בין בלשון ובין במעשה. במקרה שלפנינו מדובר בדרך בה התמודד עם הכורח למכור את ביתו כשמצבו הכספי אינו מן המשופרים – וכיצד הוציא מהסלע הזה מים, ובכמות הגונה.

ובכן, רשות הדיבור לאבו-נימר בכבודו ובעצמו.








 
 


 
 


 
 


 
 








הספר סיפורי אבו-נימר, מאת דן בן אמוץ, יצא לאור בשנת 1982 במסגרת ספרי ''מציאות'' שיצאו לאור בהוצאת זמורה ביתן.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
סיפור חכם [חדש]
אבי   יום ד', 21/11/2007 שעה 9:46 אתר אישי
והפתגמים צודקים להפליא.
נכון שהתרבות הישראלית ביטלה לחלוטין את הערבית. כנראה שככה זה במלחמת קיום.
אולי לא צריך להיות חברים של הערבים, אלא מספיק לקרוא ספרים שכתבו עליהם יהודים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סיפור חכם [חדש]
רענן   יום ד', 21/11/2007 שעה 13:57
בתגובה לאבי
ולפי קו המחשבה הזה, אולי לא צריך להיות חברים של יהודים אלא לקרוא ספרים שכתבו עליהם אחרים. ''הפרוטוקולים של זקני ציון'', למשל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סיפור חכם [חדש]
אבי   יום ד', 21/11/2007 שעה 16:17
בתגובה לרענן
אתר אישי
מי שקורא את הפרוטוקולים גומר כמו גרמניה ב-‏1945.
אני בעד אנשים אינטליגנטיים וסלקטיביים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סיפור חכם [חדש]
רענן   יום ד', 21/11/2007 שעה 18:14
בתגובה לאבי
סלקטיביות זו גם מילה שנטולה מגרמניה של שנות השלושים והארבעים. לפעולה עצמה קוראים סלקציה. והיא נועדה להפריד את הטובים פחות מהטובים יותר - לשיטתם של הסלקטורים, כמובן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אבי [חדש]
ראה תגובתי לאורי   יום ה', 22/11/2007 שעה 0:18
בתגובה לרענן
תודה על התגובה העניינית והמחכימה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סיפורי המקרא *שלהם*? [חדש]
רוני ה.   יום ה', 22/11/2007 שעה 21:37
למי שמכיר קצת את הקוראן, צורם לקרוא את התיאור של דן בן אמוץ על ''סיפורי המקרא'' החביבים של המוסלמים. הרי אלה הם סיפורי המקרא היהודיים שהלבישו אותם בלבוש מוסלמי כדי ליצור דת חדשה ו''אותנטית'' יותר מן היהדות.

עוד בעניין ירושלים באסלאם ויחסי היהדות והאסלאם: http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מקסים [חדש]
של ברמן   יום א', 25/11/2007 שעה 18:15 אתר אישי
נראה לי שכל המגיבים הפוליטיים לא קראו את הסיפור המקסים וחבל...
מצאתי את עצמי קורא אותו בקול רם לעצמי וצוחק בקול רם. ולחשוב שקיבלתי את הספר לפני כמה זמן וזרקתי אותו על מדף נשכח. תודה אורי על כך שגרמת לי לגלות את הספר החכם והמצחיק הזה!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מקסים [חדש]
אורי קציר   יום א', 25/11/2007 שעה 19:37
בתגובה לשל ברמן
אתר אישי
זו גם הייתה תחושתי, במידה מסוימת. לא תמיד אג'נדה אידיאולוגית או פוליטית צריכה לשחק תפקיד בתגובות על עניין תרבותי. אפשר להנות ממעשייה טובה גם ללא ביטוי עמדה פוליטית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מקסים [חדש]
אבי   יום ב', 26/11/2007 שעה 13:14
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אם היא שיחקה תפקיד בפוסט, למה שלא תשחק בתגובות?...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מקסים [חדש]
אורי קציר   יום ב', 26/11/2007 שעה 15:52
בתגובה לאבי
אתר אישי
לא מניה ולא מקצתי. שום עמדה פוליטית לא הופיעה בפוסט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מקסים [חדש]
אבי   יום ב', 26/11/2007 שעה 20:45
בתגובה לאורי קציר
הביטוי ''סיפורי המקרא שלהם'' - נשוא הפתיל הזה:
לערבים אין מקרא והסיפורים המדוברים אינם שלהם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מקסים [חדש]
אורי קציר   יום ב', 26/11/2007 שעה 23:36
בתגובה לאבי
אתר אישי
נו, אז עכשיו זה מאבק על ניכוס סיפורי המקרא?

בחייך אבי, אתה מתנהג כאילו לא הייתה היסטוריה לפני אברהם אבינו וכאילו לא התגוררו במזרח התיכון עוד אי-אלו בני אדם, לא עד אז ולא מאז. העובדה שאינך חולק עימם השקפה פוליטית אין פירושו של דבר שדמויות מרכזיות בתנ''ך אינן יכולות להיות חלק מתרבותם שלהם.

אבל בוא נעזוב את זה, ברשותך. אין לי שום חשק להתווכח על נקודה זו עכשיו. כפי שאמרתי, הסיפור עומד בפני עצמו יש לו יופי משלו (וגם אין לו כל הקשר תנ''כי).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מקסים [חדש]
אבי   יום ג', 27/11/2007 שעה 11:14
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
1. גם לפי הערבים, הם לא היו לפני אברהם אבינו.
2. כשאתה אומר ''בוא נעזוב את זה'' אתה לא יכול לומר את המילה האחרונה בויכוח. זה לא הוגן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בן אמוץ/שעוני/תהילים זוייגר [חדש]
יעקבסון מיכאל   שבת, 01/12/2007 שעה 21:39
מדוע היה צריך להוציא את שמו של בועל הקטינות/פדופיל/ מתהום השיכחה?
איני מרחיב על ציפור הנפש, מכיון שהינו הסקת מסקנות מתוך דבר.
על מעשה האינוס בכפייה שזוכך בחקירה ומשפט יש לאזכר, האם הכותב היה מודע והאם בעצם כתתיבתו הינו מסכים לכך?
איפה ואיפה הנובעת מהשקפת עולם פוליטית צרה המתכסה באצטלה זו או אחרת רק מגלה את הטפחיים הקלוקלים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בן אמוץ/שעוני/תהילים זוייגר [חדש]
אורי קציר   שבת, 01/12/2007 שעה 22:53
בתגובה ליעקבסון מיכאל
אתר אישי
הכותב הוא הפולקלור הערבי. מי שאיגד את הפולקלור הזה לספר הוא דן בן אמוץ. אם יש לך בעייה עם הסיפור, אתה מוזמן להביע אותה. אם לא - אנא השתדל לעסוק בעניינים קצת יותר רלוונטיים לזמן ולמקום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא מצליח למצוא את הספר בחנויות [חדש]
דוד   יום ב', 02/03/2009 שעה 19:07
מחפש את הספר המקסים הזה כדי להעניקו כמתנה ולא מוצא.
האם יש למישהו רעיון יצירתי בענין?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סיבורי אבונימר [חדש]
אריאל   יום ג', 28/07/2009 שעה 13:26
כאדם המכיר מקרוב את אורח חיים הערבי ניכר כי ישנה הגזמה בסיגנון הדיבור של האחרון יחד עם זאת מעבר לדעותי הימניות אין ספק כי בקוראי את הספר מרחפת בת צחוק על פני
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©