בזכות ההתעלמות המשותפת: מכתב פתוח למו''לים ולעורכים
יום א', 04/11/2007 שעה 8:37
היום, 4 בנובמבר 2007, אנו מציינים תריסר שנים לרצח ראש ממשלה בישראל. היום, באותו תאריך נורא, מדווחים כל כלי התקשורת, ללא יוצא מן הכלל, על המסיבה שעורך הרוצח בכלאו. בקצב הזה, הם עוד יספרו לנו בעוד מספר שנים על חגיגות שהוא מקיים מחוץ לכלא. ובכן, שימו לב ונסו נא להיזכר: האם אי-פעם ניתן כיסוי דומה לנישואיו והולדת צאצאיו של רוצח אחר? סמיר קונטאר, הרוצח מנהריה, נשא אישה והוליד ילדים בהיותו אסיר עולם. איש לא דיווח על כך בזמן אמת. הרוצח מכיכר רבין עושה שימוש ציני בענייניו המשפחתיים כדי להשיג לעצמו יחסי ציבור חינם ולשרטט את דמותו כאיש משפחה חם ואוהב שפשעו לא היה נורא כל כך בהתחשב בנסיבות התקופה. עשו בו מעשה שפעם נעשה במורו הרוחני, מאיר כהנא: התעלמו ממנו כולכם כאחד. אל תקנו את תמונות קרוביו מהפפראצי. פשוט התעלמו ממנו והניחו לדמותו להיטשטש בזכרוננו.









שלום לכם, מו''לים ועורכים. אינני נוקב בשמותיכם כדי שלא להסתכן, חלילה, בדילוג שגוי על אחד השמות. אבל אני מכוון את דברי אל כולכם: בעלי הבית והאחראים על התכנים בעיתונים המודפסים, באתרי האינטרנט, בערוצי הטלוויזיה, בתחנות הרדיו ובכל מדיום שלא נקבתי בשמו או בסוגו.


אינני יודע כמה מכם יטרחו לקרוא את דברי או להגיב עליהם. חלקכם כתבו אלי בעבר בעקבות פרסומים כאלה ואחרים; אחרים - לא. אני בלוגר, וכמותי יש עוד אלפים. כמותם, אני בסך הכול מביע את דעתי בטריטוריה הקיברנטית שלי. אבל כמוכם אין הרבה. אתם, בתפקידיכם כיום, חולשים על צמתי מפתח בתקשורת הממוסדת. אם מצרפים את סך כל הקוראים שלכם, המאזינים לכם והצופים בכם מקבלים הרבה מעבר למאה אחוזי חשיפה. אין כמעט אזרחי ישראלי שלא נחשף באופן כלשהו למסרים שלכם. זו, וזו בלבד, הסיבה שאני פונה אליכם. בדרך כלל אינני כותב מאמרים שיעדם מפורש כל כך. אבל הפעם, ברשותכם, אני חורג ממנהגי.

אני מבוגר מספיק כדי לזכור את ה-‏23 ביולי 1984. הייתי אז תלמיד תיכון, אבל אני זוכר היטב כיצד באותו לילה רעדה האדמה כשהגזען מאיר כהנא, מנהיגה של תנועת כ''ך, נבחר לכנסת. להזכירכם, מדובר בתנועה שחרתה על דיגלה את שלילת זכויותיהם האזרחיות של ערביי ישראל והשטחים ואת גירושם מהמדינה. אנשיו של כהנא היו מעורבים מזה שנים בתקריות אלימות עם ערבים ואנשי שמאל, ביצירת פרובוקציות מכוונות במטרה לתפוס כותרות באמצעי התקשורת ובאיומים גלויים על פקידי מדינה בכירים שניסו להילחם בתופעה שייצגו.


במונחים פוליטיים ותקשורתיים היה בבחירת הגזען כהנא לכנסת משום פריצת מחסום פסיכולוגי. הסאבטקסט של אותו הישג אלקטוראלי היה ''אם יש מספיק אנשים שחושבים שבחירה כזו היא לגיטימית, כנראה שרעיונותיו מקובלים הרבה יותר מששיערתי; ואם כך – אולי כדי להאזין להם ביתר רצינות''. גילויי גזענות לא חסרו בישראל גם קודם לכן, אבל רק ב-‏1984 ניתנה לגיטימציה גלויה כל כך לייצוגה בכנסת. במובן זה, היה אותו יום מעין קו פרשת מים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל.

עד כמה חלחלו רעיונותיו של כהנא במהירות אל תוך האוכלוסייה היהודית ניתן לראות מסקרי דעת הקהל שנערכו במהלך כהונת הכנסת האחת-עשרה. למרות שהוחרם כמעט על ידי כל חברי הכנסת ועל אף שהצעות החקיקה שלו נדחו כמעט אוטומטית, הלך והתרחב בסיס התמיכה הציבורית בו. בדקו נא את ארכיוניכם. חלק מכם ימצאו שם שרשימתו של האיש, זו הדוגלת בגירוש אלים של ערבים ובהשלכתם לכלא של יהודים וערבים שיקימו מגע מיני או יבואו בקשרי נישואין – רשימה זו זכתה למספר מנדטים דו-ספרתי בסקרים, מס, נתון שמפלגות לגיטימיות לחלוטין יכולות רק לחלום עליו. היום כבר לא זוכרים את זה. בקשו נא ממנהלי הארכיון שלכם להעביר לידיהם פרסומים על סקרים אלה. אתם תזדעזעו, אני מבטיח לכם. ושוב – אלה לא שני המנדטים של רחבעם זאבי וחבריו. זו הייתה סכנה מוחשית בהרבה.

אחת הפעולות המשמעותיות ביותר שננקטו נגד העכרת הזירה הפוליטית היה ההחלטה המשותפת שקיבלו על עצמם נציגי כל כלי התקשורת שלא לסקר את פעילותו של כהנא. החלטה זו הייתה בעלת משמעות גדולה יותר מכל פעולה אחרת שננקטה נגדו. שמו של האיש, כמו גם הצעות החוק שלו, נעלמו מדיווחי כתבי הכנסת. אי אפשר היה להתעלם מכל פרובוקציה שלו, אכל לפחות בדיווח היומיומי השוטף שמו נחסך מצרכני התקשורת. החשיפה הקטינה את התמיכה. לאחר מכן, ובעקבות הניסיון המצטבר עם פעילותו בכנסת, נאסר על מפלגה הדוגלת בגזענות ושוללת את אופייה הדמוקרטי של המדינה להתמודד בבחירות לכנסת.

ובכן, הגיעה השעה לאמץ צעד כזה גם כלפי עבריין נוסף, רוצח ושמו יגאל עמיר.

יגאל עמיר עושה בכלי התקשורת שימוש יומיומי. לא חסרים עבריינים העושים זאת, אבל רק אחד מהם הוא טרוריסט שרצח ראש ממשלה במטרה להפיל את שלטונו ולטרפד את מדיניותו. הוא עושה כל מאמץ כדי לבנות לעצמו לגיטימציה ציבורית. שותפיו הנאמנים ביותר לקמפיינים הם אלה שצהלו ושמחו על בחירת הגזען כהנא לכנסת; כן, אותם אנשים שרוצים לכונן פה מדינת הלכה אלימה שתחוקק חוקי נירנברג נגד לא-יהודיה ותגרש אותם מתחומה במידת האפשר. הכיסוי השוטף של הפעילות הזו מסייע בכך. הוא משרטט לאט לאט, אבל בבהירות, את דמותו של אדם מיושב בדעתו, שמתמסד, מוליד בן ומטמיע עמוק יותר ויותר את המסר שהרצח הזה לא היה כל כך נורא. לא שונה, מכל מקום, מכל רצח אחר. כבר עתה מראים סקרים כי בציבורים מסוימים הוא נהנה מאהדה בלתי-מסויגת ושחרורו המוקדם הוא עניין רצוי ביותר. האם אתם רוצים להיות שותפים למגמה הזו, המשרטטת בהדרגה את דמותו כשל גיבור, או כשל מישהו שמעשיו בהחלט בתחום הלגיטימיות?

אני יודע, קשה שלא לדבר על הרוצח. כשמדברים על הרצח זה פשוט מתבקש. קשה לטעון שאין בו עניין ציבורי. ודאי שיש. אבל לכם יש גם משהו שהוא מעבר לכך: אחריות ציבורית. אחריות שהיא מעל ומעבר למה שאולי הייתם רוצים ליטול על שכמכם. אחריות שהיא מעבר לרצון, הלגיטימי כל כך, למשוך עוד ועוד אנשים להיחשף למדיום שאת תכניו אתם בוררים, עורכים ומפרסמים.

אני מכיר היטב את הטענות המיידיות שיועלו נגד הפנייה שלי אליכם להתעלם מעמיר והקשור בו. יאמרו שיש בכך פגיעה בחופש הביטוי או בזכות הציבור לדעת. אני מקווה שאינכם מאמינים ברצינות שהצדקת רצח פוליטי היא ביטוי לגיטימי. אני מניח גם שאינכם סבורים ברצינות שלאנשים אין על מה לדבר מלבד על מפגשיו המיניים של הרוצח עם זוגתו הסהרורית. נסו נא להיזכר אם מישהו הנציח אי-פעם את נישואיו או הולדת צאצאיו של הרוצח סמיר קונטאר, למשל. התשובה שלילית. יעלה גם הטיעון שהיום יחרימו את יגאל עמיר ומחר מי יודע לאן נגיע ועוד מעט כבר נימצא מצנזרים כל נושא שנוי במחלוקת. גם כאן, אתם יודעים היטב שלא זה המצב. שיגאל עמיר הוא בעיה חמורה בהרבה ממאיר כהנא. שהראשון יכול לגרום בחייו נזק קשה בהרבה מכפי שגרם האחרון אי-פעם.ואולי, שבעצם לולא כהנא לא היה צץ יצור כעמיר אל תוך חיינו ומוטב לעצור את המגמה הזו לפני שנצטרך להתאבל על רצח מנהיג נוסף.

אני מניח שהשיקול הרלוונטי יותר נוגע לתחרות בין כלי התקשורת על סיקור פעולותיו של הרוצח. התחרות הזו מביאה לכך שכל תמונה, כל הגיג, כל דבר הסתה ורשע שיוצא מפיו, זוכה לכותרות שמנות במיוחד. אני יודע, אם לא תפרסמו ראשונים את תמונת תינוקו של הרוצח בצאתו מברית המילה, יעשה זאת המדיום המתחרה וימשוך את תשומת ליבם של הצרכנים. אני מכיר את החשש הזה היטב. כל מי שעבד אי-פעם בכלי תקשורת משמעותי מכיר אותו. אבל כפי שאמרתי, יש לכם לא מעט עוצמה. ועם הכוח באה גם האחריות. אחריותכם לתודעה הקולקטיבית שלנו. הכותרות מעצבות את התודעה ואת ההוויה גם יחד.

אני יודע גם שהתקשורת של 2007 אינה התקשורת של 1984. הנגישות למידע – כל מידע – היא חסרת תקדים כיום; בוודאי לעומת מה שהיה מקובל באותה שנה. האינטרנט שינה את כל תפיסת התקשורת. כיום אפשר לבצע דברים שלא חלמו עליהם אז: להקים אתרי שטנה, להפיץ סרטונים באי-מייל ובאתרי וידיאו, לפתוח בלוגים ברעש גדול ולייסד פורומים וקבוצות דיון הפתוחות לכולם. אני יודע את כל זה. נכון, מי שירצה להפוך את המסר על קדושת הרוצח ומעשיו לזמין עבור רבים יוכל למצוא דרך לעשות זאת. אבל בכל האמצעים הללו מתנהלים תמיד חילופי דברים המבוססים על אינפורמציה המתפרסמת במדיה הפופולארית. אתם, האחראים על צמתי המידע הסואנים ביותר, אינכם צריכים לסייע בידם.

(במאמר מוסגר אומר רק שאני עצמי לא נמנעתי כלל מעיסוק בדמותו השפלה של הרוצח בתריסר השנים האחרונות. אינני מתחמק מכך. אני מוכן להתחייב שמכאן ואילך אעסוק יותר בהיבטים אחרים של הרצח, אבל אתעלם מהרוצח עצמו. תשומת הלב הזו לא מגיעה לו).

ישנן מדינות בהן שחרורו של רוצח פוליטי מהכלא אינו עולה אפילו על הדעת. ארצות הברית, למשל. ב-‏1968 רצח סירחאן בישארה סירחאן את רוברט קנדי, אז המועמד הכמעט ודאי של הדמוקרטים לנשיאות (העילה לרצח הייתה, כמה אירוני, עמדתו הפרו-ישראלית של קנדי בסכסוך עם הפלסטינים; מכאן נגזר גם תאריך הרצח, 5 ביוני, הוא יום השנה לפרוץ מלחמת ששת הימים). הרוצח נדון למוות, ולאחר מכן הומר עונשו במאסר עולם. סירחאן סירחאן יושב כבר ארבעים שנה בכלא ואיש אינו מעלה על הדעת לשחררו. בקשות השחרור שלו נדחות פעם אחר פעם. מבחינת האמריקנים, מי שניסה להתנקש בדמוקרטיה שלהם אינו זכאי להיות אדם חופשי.

בישראל הזיכרון קצר בהרבה וחיש קל מתגברת הסלחנות כלפי הרוצח. תריסר שנים אחרי הרצח כבר ניכר כרסום ממשי באופן בו רואה דעת הקהל את חומרת הרצח. אתם מעצבים את דעת הקהל. ובכן, עשו משהו בנדון.

שימו קץ לכיסוי השוטף של פעולות הרוצח. אל תשלמו לפפראצי המתרוצצים בעקבות רעייתו ותינוקה, אורבים להם ומצלמים אותם. תנו להם להבין שסחורה זו מעוררת בכם שאט נפש. הדעיכו אותם. אל תצטטו שוב ושוב כל אמירה זדונית ומחויכת של הרוצח ושל חבריו. אל תפרסמו אינספור טורים הקוראים להתעלמות מהרוצח; פשוט התעלמו בעצמכם. אל תעזרו לרוצח לארגן לעצמו יחסי ציבור חינם. בפשטות – התעלמו ממנו. שיירקב בכלא עד צאת נשמתו תוך שדמותו מיטשטשת בזכרוננו. כמו סירחאן סירחאן, הוא אינו ראוי ליותר מכך.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הצעה לא מעשית [חדש]
יגאל לביב   יום א', 04/11/2007 שעה 9:30 אתר אישי
גם אם הרוב המוחלט של התקשורת יסכים לא לאזכר יותר את יגאל עמיר,קיימים די כלי תקשורת שימשיכו לעשות זאת.לרבע מיליון מתנחלים ועוד 800 אלף חרדים יש מאות כלי תקשורת המופצים ביניהם בלבד,כולל תחנות רדיו רגילות ואין ספור כלי ביטוי באינטרנט. ההצעה של קציר דומה לאינסטלטור הנקרא לטפל בביוב זורם ובמקום לסתום את הפרצה הוא שופך בושם על מי הביוב כדי שיריחו טוב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הצעה לא מעשית [חדש]
אורי קציר   יום א', 04/11/2007 שעה 11:21
בתגובה ליגאל לביב
אתר אישי
התייחסתי לנקודה זו. חזור וקרא שנית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר [חדש]
אבי   יום א', 04/11/2007 שעה 10:54 אתר אישי
אולי פסטיבל יגאל עמיר יתניע דיון אמיתי בפרשת רצח רבין. דיון שלא היה עד כה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר [חדש]
רועי   יום א', 04/11/2007 שעה 12:03
בתגובה לאבי
לא היה? אז על מה מדברים בדיוק 12 שנה? ושמא ה''דיון'' שלך הוא עוד העלאה של איזו תאוריית קונספירציה שמוציאה את יגאל עמיר, הרוצח שהתגאה במעשיו ושמח מול חוקריו על מות רבין, קורבן של עלילת דם מדומיינת?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כולם מרוויחים מהפסטיבל (כלומר עיתונים ופוליטיקאים) [חדש]
אורן צור   יום א', 04/11/2007 שעה 12:02 אתר אישי
העיתונים מוכרים ומאחדים את הקוראים נגד המפלצת. הפוליטיקאים גם הם זוכים לרגע נחת של אחדות, למשל אולמרט ש''מזדהה עם כל מילה של יובל רבין'' שאמר על הברית שזה לא מוסרי ולא דמוקרטי.
ההמון המוסת (טוקבקים בוינט וגם בהארץ) רק מדבר על המפלצת וצועק שצריך לשלול מעמיר את חופש הדת, להרוג את התינוק ולגרש את כל המשפחה...

נראה לך שמישהו יוותר על ההון שאפשר לעשות כאן?!

ולעניין הזיכרון הקצר, אין ספק שעמיר צריך להישאר בכלא אבל ההשוואה לארה''ב לא כל כך במקומה - בארה''ב לא ימהרו לשחרר את רוצח קנדי אבל גם לא את פולארד או את מחבלי אל-קעידה שנעצרו ואילו כאן שיחרור מחבלים הוא מקובל והקריאות לשיחרור עמיר הן רק פרובוקציה שנועדה להתריס נגד שיחרור מחבלים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כולם מרוויחים מהפסטיבל (כלומר עיתונים ופוליטיקאים) [חדש]
אורי קציר   יום א', 04/11/2007 שעה 12:34
בתגובה לאורן צור
אתר אישי
לא, אני לא תמים עד כדי שאבין בעצמי שאיש לא יוותר על ההון התקשורתי והפוליטי שאפשר להוציא מהעניין הזה. זה גם לא משתמע מהפוסט שלי. הקריאה שלי היא עקרונית. תמימות אין בה. אתה שוכח שגם אני הייתי פעם עיתונאי ועורך. את התחרותיות המטורפת של המקצוע הזה אני מכיר לא רע.

איש אינו טוען ברצינות שצריך לרצוח את תינוקו של הרוצח או אף לגרש את משפחתו ואתה יודע זאת היטב.

ולעניין ההשוואה לארה''ב: אתה מדלג מהר מדי על ההקשר שבגינו משחררים כאן מחבלים שרצחו אזרחים חפים משפע. בדרך כלל זה תמורת בני ערובה. אני מניח - אלא אם תתקן אותי - שאינך מעדיף שבני ערובה ישראליים ישארו בידי אויבים.

שחרור מחבלים גם אינו אהוב עלי במיוחד, אבל בגיל צעיר כבר לימדו אותי שהמדינה הזו אמורה לעשות כל מאמץ כדי ששבוייה יחזרו הביתה. הקריאות לשחרור הרוצח אינן פרובוקציה; הן מציאותיות מאוד. הן בכלל אינן קושרות את הנושא הזה עם שחרור שבויים אלא רק כתירוץ. אתה באמת ובתמים סבור שנישואיו של הרוצח עם הסהרורית ההיא הם פרי אהבה שהתלקחה ביניהם פתאום? ושבין זה לבין מאמצי השחרור אין דבר וחצי דבר?

אבל אני חורג ממה שהבטחתי לעצמי לעשות. אין לי שום חשק לדבר על הרוצח הזה עכשיו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כולם מרוויחים מהפסטיבל (כלומר עיתונים ופוליטיקאים) [חדש]
אורן צור   יום א', 04/11/2007 שעה 13:02
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
מחבלים משחררים כאן כמחווה של רצון טוב לפני שיחות ולא רק בחילופי שבויים, אבל נניח לזה.

הנישואים של עמיר לסהרורית הזו הוא קוריוז של שני פסיכים וככזה הוא צריך להישאר. את הקריאות להרוג את התינוק ציטטתי לא כי אני חושב שבאמת יהרגו אותו (אבל גם לא חשבתי שירצחו את רבין בגלל שקראו לו בוגד) אלא בשביל להראות את האווירה שהתקשורת מלבה ואת אחדות האינסטנט שהיא יוצרת.

אבל האמת שאנחנו מסכימים כאן בכל - גם אני חושב שעמיר צריך להישאר בכלא ולא צריך בכלל לדון בשחרור שלו (ואני גם מאמין באמת ובתמים שהוא לא ישוחרר לפני הבר מצווה של הנכד שלו) וגם אני חושב שהתקשורת צריכה להתעלם ממנו לחלוטין ולא להשתתף בפסטיבל, אלא שזו לא רק התקשורת והאינטרסים המרובים והצהובים שלה אלא גם הפוליטיקאים שמוליכים את התקשורת באף שזקוקים לעמיר כדגל מאחד וכמטרת דמי שתסיח את הדעת מהכהונה הגרועה שלהם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לדעתי לא מדובר כאן רק בצד של העיתונות [חדש]
ולדי   יום א', 04/11/2007 שעה 13:58 אתר אישי
העניין הוא שהציבור ככל הנראה באמת מעוניין לדוש בכל הסיפור הזה, ולו רק בשביל שיוכלו לשבת כל מיני יאכנעס ולדסקס בקול צפצפני על נבזיותו של יגאל עמיר. בפועל, מכיוון שאין דבר כזה bad publicity, יגאל עמיר משיג את מטרתו, ונותר חי ובועט בתוך התודעה הציבורית הישראלית.

במידה והיינו במדינה קצת פחות דמוקרטית, עם תקשורת המונים קצת יותר ''מחנכת'', אזי היינו מקבלים מדי יום את גיליונות ה''פראוודה'' שלנו אל מתחת לדלת, ולא הייתה שם מילה אחת על יגאל עמיר. אבל אנחנו מדינה דמוקרטית, שיש בה חופש עיתונות, ושהעיתונות בה (מה חבל...) פועלת על פי חוקי השוק ומונעת על-ידי ביקוש צרכני. אם הצרכנים רוצים פפראצי של בר רפאלי ושל לריסה טרימבובלר - יקבלו את שניהם, כי זה מה שמוכר את העיתון ומקפיץ את רייטינג החדשות.

ואני אזכיר בהקשר זה את בג''ץ ''קול העם'' ב-‏1953, שבו הגישו ''קול העם'' ו''אל-איתיחד'' עתירה כנגד סגירתם על-ידי שר הפנים, ואף זכו בדין, שכן נקבע כי חופש הביטוי קודם, וכי ניתן להבליג עליו רק כאשר מתקיימת סכנה ברורה ומוחשית לבטחון המדינה.

יגאל עמיר אינו מהווה סכנה לבטחון המדינה, לא עוד, לפחות. לכן, אין אפשרות להכריח את העיתונים לוותר על המרכיב החשוב הזה ברייטינג שלהם. מצער אותי שזה מה שמביא את הרייטינג, אבל כאן כבר מדובר בחינוך של ציבור הקוראים.

אני מניח שאתה מכיר את האנשים שעומדים מאחורי הטבלואידים הגדולים לא פחות טוב ממני. האם הם, ברצינות, יסכימו לוותר על הדובדבן הזה על עוגת החדשות שלהם שקוראים לו יגאל עמיר? מסופקני. רק פידבק שלילי מהציבור בישראל יביא לויתור הזה, אבל הפידבק הזה פשוט לא יגיע, כי הציבור צריך לקבל את הלכלוך שלו בזמן...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לדעתי לא מדובר כאן רק בצד של העיתונות [חדש]
אורי קציר   יום א', 04/11/2007 שעה 14:12
בתגובה לולדי
אתר אישי
הציבור לא יודע מה מחכה לו בעיתון מדי בוקר. לפיכך, הוא נחשף שלא בטובתו למידע שכל מדיום בוחר להציג בפניו. אני לא מכיר המונים שמתגודדים על דלתות מערכות העיתונים ושואגים בטירוף: ''רוצים תמונה של יגאל עמיר!''. במובן זה, התקשורת היא המייצרת את הביקוש ולא משקפת אותו.

יגאל עמיר אינו מהווה סכנה לביטחון המדינה? אנחנו חלוקים כאן. עמיר כיום אינו רק רוצח מורשע אלא סמל לאלפי אנשים הסבורים שרצח רבין הוא עניין מוצדק מאין כמוהו, מתחנכים לאורו (לא, זה לא קורה בבתי שכנינו; זה קורה במחוזות אחרים) ויום אחד גם יבקשו לחקותו - כי גיבור הוא מודל לחיקוי. דמוקרטיה אמורה להתגונן מפני הסתות מסוג זה ומפני מרצחים שמבקשים לחנך את קהלם בניגוד לערכיה שלה.

ולעניין הסיכוי שעורכי העיתונים יסכימו לקבל את הצעתי - אינני תמים, וכבר כתבתי זאת כמה וכמה פעמים. מעניין מי מהם ירצה להגיב על כך כאן ולהציג עמגה מנומקת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היכן הערכים? [חדש]
אלדד   יום ב', 05/11/2007 שעה 8:46
מקריאת קול הקורא של אורי ומהתגובות השונות עולה כי בכל הסיפור הזה כמעט כולם אשמים—

יגאל אמיר אשם -- ''הרוצח מכיכר רבין עושה שימוש ציני בענייניו המשפחתיים כדי להשיג לעצמו יחסי ציבור חינם...'' (אורי קציר)

כלי התקשורת אשמים – ''התחרות [בין כלי התקשורת] מביאה לכך שכל תמונה, כל הגיג, כל דבר הסתה ורשע שיוצא מפיו [של הרוצח], זוכה לכותרות שמנות במיוחד.'' (אורי קצירI

אורי קציר אשם – ''אני עצמי לא נמנעתי כלל מעיסוק בדמותו השפלה של הרוצח'' (אורי קציר)

הציבור אשם – ''תריסר שנים אחרי הרצח כבר ניכר כרסום ממשי באופן בו רואה דעת הקהל את חומרת הרצח'' (אורי קציר)

המתנחלים והחרדים אשמים – ''קיימים די כלי תקשורת שימשיכו לעשות זאת [לאזכר את הרוצח]. לרבע מיליון מתנחלים ועוד 800 אלף חרדים יש מאות כלי תקשורת...'' (יגאל לביב)

הטוקבקיסטים אשמים – ''ושמא הדיון שלך [הטוקבקיסט רועי מאשים את הטוקבקיסט אבי] הוא עוד העלאה של איזה תאוריית קונספירציה שמוציאה את יגאל עמיר, הרוצח שהתגאה במעשיו ושמח מול חוקריו על מות רבין.... (רועי)

הפוליטיקאים אשמים – ''הפוליטיקאים גם הם זוכים לרגע נחת של אחדות...'' (אורן צור)

חוקי השוק אשמים – ''אבל אנחנו מדינה דמוקרטית, שיש בה חופש עיתונות, ושהעיתונות בה (מה חבל...) פועלת על פי חוקי השוק מונעת על-ידי ביקוש צרכני. (ולדי)

אם כל כך הרבה גורמים אשמים ומאשימים יתכן שקול הקורא של אורי קציר היא, לאמיתו של דבר, קריאה לשובה של תרבות המושתת על ערכים מסוימים—ערכים שדהו, קמלו ונשחקו--ואולי אינם שייכים לדור הנוכחי, לרוח הזמן העכשווית המרבה לעסוק באשמים ונאשמים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©