חלפו שלוש שנים
יום ב', 15/10/2007 שעה 9:20
לפני שלוש שנים, מייד לאחר יום הכיפורים של 2004, עלה ''אפלטון'' לאוויר. זו הייתה התחלה מוזרה מעט, משום שכבר ידעתי טעמו של בלוג מהו. ידעתי גם שאני רוצה להפעיל בלוג שאינו חלק מקהילה המתבססת על אותה מערכת ניהול, משכפלת את עצמה במהירות ומתאפיינת בדפוסי שיח אלימים. בשלוש השנים האחרונות עברנו, ''אפלטון'' ואני, דרך ארוכה. דומה כי למעלה ממאתיים המאמרים המצויים באתר יכולים להוות עדות מסוימת לכך, כמו גם העובדה שהתעבורה בו הולכת וגדלה עם הזמן והמודעות הגוברת והולכת לחלק מהיוזמות שעלו בו. ובכן, לכבוד ''יום העצמאות'' הווירטואלי הזה, ובדומה למה שעשיתי בשנתיים הקודמות, אני מביא כאן מעין סיכום ביניים: מה עשיתי השנה; מי תרם לי ומה; וגם עד כמה, בעצם, הבלוג הזה חשוב לי. כשחושבים על זה, הוא הופך להיות חלק מהקיום העצמאי שלי, כמו המשפחה והעבודה.











שלוש שנים חלפו עברו להן ביעף. ''אפלטון'', עולל במושגים אנושיים ובעל ותק בלתי מבוטל במונחי רשת, חוגג יום הולדת שלישי.

השבוע הראשון של אמצע אוקטובר הוא המועד הרשמי של ייסוד האתר הזה. השנה, כמו בשנים קודמות, מצאתי את עצמי בעיצומו של סיכום ביניים באשר לשאלה מהו אפלטון בדיוק. ובכן, אפלטון אינו אלא סך מוקדי העניין של הברנש שמפעיל אותו ושל יכולתו לנסות ולהעביר את העניין הזה גם לאחרים. אינני בטוח שיש לי תשובה מדויקת יותר – בינתיים, לפחות.







אבל ראשית חוכמה, הבה נעבור על פרסומי השנה האחרונה. בשנה זו מצאתי את עצמי עוסק שוב בפרשיות היסטוריות, כאלה שנעלמו מהזיכרון וכאלה שאולי שרדו שם, אבל כלא יותר מאיזכור עמום ומעורפל. ולכן מצאתי את עצמי עוסק בחיסולו של הארכי-פושע האמריקני דאץ' שולץ; בחייה הסוערים של תיאודורה, אישה סוערת ונחושה שטיפסה במהירות מהנפקנות המנוולת אל קיסרות ביזנטיון; ברבי לוי בן גרשון (רלב''ג), מי שמוכר כיום בעיקר כפרשן מקראי אבל עסק בעיקר ברפואה ובמחקר אסטרונומי ומתמטי; בעולה ממרוקו נתן אלבז, שבהיותו חייל בשירות חובה נשכב על רימון שנצרתו נשלפה בשוגג ובכך הציל את חבריו ממוות בטוח; באהרן בן שושן, צעיר שהתאלמן מזוגתו שעות ספורות לפני החופה, ביקש לשאת את אחותה ונתקל במכשול בדמות אדם ששודכה לו האחות קודם לכן; ברצח איש הדת גרגורי רספוטין, אדם שאישיותו הכריזמטית מיגנטה את חוגי האצולה ואת העניים כאחד ברוסיה הצארית; בקרב המרתק שניהל גדעון השופט נגד שבטי המדיינים שפלשו לעמק יזרעאל; בגורלו של עץ זית אחד שנטע גנרל אוסטרלי במושבה רחובות בימי מלחמת העולם הראשונה; בהארי ריצ'מן, מוסיקאי מצליח שהחליט לנצח באתגר תעופתי מסקרן ועמד מאחורי מה שנודע לימים כ''טיסת הפינג-פונג''; בניסיונות החוזרים והנשנים לחטוף את גופת אברהם לינקולן ולדרוש עבורה כופר; בסיפור אהבתה הבלתי-ממומש של הסופרת הבריטית שרלוט ברונטה, מחברת ''ג'יין אייר''; באישיותו ובחייו של טדי רוזוולט, נשיא, חוואי, חובב טבע והרפתקן מזן שכיום קשה למצוא כמותו; במצור קצר שהטילו אנשי הכפר טירה על העיר חיפה; באטה פלייס, זוגתו של השודד סאנדנס קיד, שנמלטה עימו לדרום אמריקה, נעלמה אל תוך ערפל ההיסטוריה ולא נודע מה עלה בגורלה; במותה של צעירה מצפון דקוטה בדליקה מסתורית שפרצה בבית הכומר שבו עבדה; בצ'ארלס האטפילד, אדם שפיתח שיטה להורדת גשמים וירד מגדולתו בעקבות שיטפון שפקד אחד מהאיזורים בהם עבד; בגורלה העלום של ''וואראתה'', ספינה שהפליגה מאוסטרליה ונעלמה באורח מסתורי ליד חופיה המזרחיים של אפריקה; בריצ'ארד מיינרצהאגן, קצין צבא, אסטרטג וחובב טבע, שסייע לאלנבי בלכידת עזה לאחר שהיטעה את הטורקים וסימם אותם באופיום; בקרב עין חרוד, ללא ספק אחד החשובים בהיסטוריה של ארץ ישראל, בו היכו הממלוכים שוק על ירך את הצבא המונגולי, שעד אז נחשב לבלתי מנוצח; בעץ התפוח שאכל ועיכל, פשוטו כמשמעו, את גופתו של רוג'ר ויליאמס, המדינאי והתיאולוג שהקים את המושבה רוד איילנד; במיתוסים האסלאמיים הקושרים את הכעבה הקדושה במכה עם אבן השתייה שעל הר הבית בירושלים; בציונות האלטרואיסטית, זרם שטען כי זכות היהודים להתיישב בארץ ישראל מותנית בראשו ובראשונה בנכונותם להשתלב בערבים היושבים בה; ובוולטר גרינוויי, פורץ לשעבר שגויס על ידי הבריטים, נדד בשליחותם ברחבי האימפריה הטורקית וביצע מעשי ריגול וחבלה נגד הטורקים.

פרסום אחד, ארוך במיוחד, היה של עבודה אקדמית שהכנתי בנושא הזנות בבהלה לזהב באלסקה וביוקון. העבודה פורסמה בשלושה חלקים תחת השם ''אורות אדומים בערבות הצפון'' והיא מציגה את סיפורן של נשים שנדדו לטריטוריה שכוחת אל כדי ''לכרות את הכורים'', דהיינו להוציא את פרנסתן מאותם גברים שחפרו באדמה הקפואה ובנהרות הקרח והוציאו משם כמויות אדירות של אבקה צהובה ובוהקת.

חלק מהסיפורים שהופיעו השנה הופיעו עוד קודם לכן, אבל הרשיתי לעצמי להעלותם פעם נוספת. יש לכך כמה סיבות, אבל המרכזיות שבהן הן הרצון לעדכן את המאמרים בחומר חדש ולחשוף אותם שוב בפני קוראים שלא הכירו עדיין את ''אפלטון'' כאשר מאמרים אלה פורסמו במקור. השנה הועלו, בין היתר, מאמרים העוסקים בגאספאר דה גאמה, הרפתקן וקרטוגרף יהודי שהתגלגל לארצות האסלאם, להודו ולשירותם של הפורטוגלים ששבו אותה, וסופו שנעלם בערפל ההיסטוריה; בהסכם שנוי במחלוקת לצירופה של רפובליקת טקסאס לארצות הברית, המאפשר לה להתפצל לחמש מדינות שונות; בהצהרה על זכות העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל שנשא הגנרל ארצי'בלד מאריי, מפקד כוחות בריטניה באזור, הצהרה שקדמה לזו המפורסמת יותר של הלורד בלפור; בניסיון הנועז שעשה היהודי המומר פאול פרידמן ליישב חלוצים יהודיים בחוף מדיין; במרדוך ואישתר, הלא הם מרדכי ואסתר, שני הרפתקנים פוליטיים שנקטו בכל תעלול אפשרי כדי להשתלט על מוקדי הכוח שבחצר המלכות הפרסי; בגולגולתו של המלחין יוזף היידן, שהוסרה מעל גופתו ובמשך עשרות שנים התגלגלה בין מוזיאונים ואספנים שונים; בקשר בין יהודים בתפוצות לבין סחר העבדים והשוד הימי; ובגרסאות השונות לשאלה מי היה הראשון שפקד את אמריקה טרם עידן קולומבוס. מאמר אחרון זה לא פורסם אמנם ב''אפלטון'', אבל עלה לאוויר זמן רב קודם לכן, במסגרת אתר ב''רשימות''.

אלה, כמובן, מאמרים העוסקים רובם ככולם בפרשיות היסטוריות שונות שהקשרן הוא בעיקר פוליטי או צבאי. אבל היו גם אחרים. למשל, סקירות ספרותיות העוסקות ברומנים ובספרי הרפתקאות כ''בת מונטסומה'', ''המכשפה מאגם הקיכלים'' ''אלופי וילובי'' ו''טבעת המאהרג'ה''. או סקירה העוסקת בספר הילדים ''מדליין'', פרי עטו ואיוריו של לודווג במלמנס. או מאמר העוסק באגדות העם השחורות שקיבץ ג'ואל צ'נדלר האריס והוציא לאור כסיפורים עממיים הבאים מפיו של הדוד רמוס, פועל חווה קשיש וטוב-לב. וגם העלאה חוזרת של ''קינגס רואו'', מאמר על סרט מטריד בשם זה שבו כיכב הנשיא האמריקני המנוח רונלד רייגן. אלכסנדר מאן פרסם ב''אפלטון'' מאמר על יער האגדות הגרמני, בו משוחזרים אתרים דוגמת בית הממתקים של המכשפה מ''הנזל וגרטל''. יואב איתמר פרסם את תרגומו לסאטירה הידועה של ג'ונתן סוויפט, ''הצעה צנועה'', המעלה רעיון להפוך את ילדי האירים למאכל, תוך שהוא עושה שימוש בהסברים רציונאליים לכאורה המצדיקים את ההצעה. אלי אשד הביא כאן את קורות חייו של הפילוסוף הישראלי משה קרוי, אבי תורת האגואיזם, שלימים עזב את הארץ ונטש את עמדותיו והחליפן באחרות. כמו כן זכו למאמרים גם הספר ''המעגל'', יצירתה של ימימה טשרנוביץ-אבידר המספרת על גבר נכה המנהיג חבורת ילדים ששמה לעצמה למטרה לסייע לילדים חסרי ישע; ספר התנ''ך בתמונות, שיצא לאור לראשונה בשנות החמישים המוקדמות וזוכה עתה להפצה מחודשת; ניסיון להבין האם מקופלת מיניות מתפרצת בין דפיהם הרבים של ספרי הארי פוטר; ירידת קרנם של סרטי האנימציה הממוחשבים בהשוואה לאלה שנעשו בעבודת יד; ומאמר העוסק בביוגרפיות לילדים ובמקומן בחיי התרבות שלנו.



גם מקומה של המוסיקה לא נפקד, אם כי היה השנה פחות בולט מבשנים קודמות. למשל, מאמר העוסק בזמר דודו זכאי, פעם מעמודי התווך של ז'אנר ההתיישבות העובדת ואחראי לנכסי צאן ברזל כמו ''דרך ארץ השקד'' ו''אלעד ירד אל הירדן'', שמשום מה הולך ונמוג מהזיכרון שלנו. כמו כן, פתחתי קטגוריה חדשה של מאמרים, כזו שתביא מדי פעם סקירות קצרות של אלבומים מוסיקליים שלהם אני רוחש חיבה עמוקה, אם לא למעלה מזאת.

אהבתי הידועה לספורט, תחום בו תמיד קיימים הישגים שהם בבואה למאמץ שמשקיע האדם במתיחת גבול היכולת שלו להתמודד עם חוקי הטבע, הביאה אותי לפרסם גם השנה כמה דברים בתחום זה. ביו היתר, העליתי פעם נוספת מאמר העוסק במשחק ההיסטורי בין הונגריה לאנגליה ב-‏1953, שהפגיש בין שתי אסכולות סגנוניות ועידני חשיבה. כמו כן, הובא גם סיפור ''הגמר של מתיוס'', שבאותה שנה עצמה הפגיש את קבוצות הכדורגל של בולטון ובלקפול למשחק שהתפתח לדראמה עוצרת נשימה. אמיר ליברמן, היועץ הבלתי-רשמי של ''אפלטון'' לענייני היסטוריה ספורטיבית, הביא את סיפורם הבלתי-ייאמן של ספורטאים יהודים בגרמניה הנאצית שאיכותם הגבוהה הביאה את הגרמנים לשתפם במשחקים האולימפיים ובתחרויות בינלאומיות אחרות, למרות היותם חלק מהגזע היהודי הנחות. כמו כן, פרסם ליברמן את רשימת עשרים שחקני ה-NBA הטובים ביותר בהיסטוריה שלא זכו באליפות הליגה הזו. פרסום רשימות מעין אלה הפך כבר למעין מסורת בפני עצמה (שנה קודם לכן פורסמה גם רשימת 25 הכדורגלנים הגדולים ביותר שלא זכו עם נבחרותיהם בגביע העולם בכדורגל). מי שמעלה על דעתו רעיון נוסף לרשימה של החמצות היסטוריות מעין זו מוזמן להציע את רעיונותיו במייל.

חלק מהפרסומים נגעו גם בנושאים אקטואליים, אם כי השתדלתי להקפיד על מינון סביר בהקשר זה. ככלות הכול, אקטואליה היא הלחם והחמאה של הבלוגוספירה ואין הרבה טעם בטחינת מים בנושאים שעליהם כותבים ממילא עשרות בלוגרים אחרים – אלא אם כן יש בהם זווית ייחודית כלשהי. כמה מהנושאים שנדונו במאמרים אלה היו נאומו של דוד גרוסמן בעצרת המחאה שבעקבות מלחמת לבנון השנייה; פרשת שי דרומי, החוואי שירה על הפורצים שבאו לביתו שבנגב, והדמיון בינה לבין שערוריית ברנרד גץ בניו יורק; הבחירות לראשות מפלגת העבודה והמועמד שהיה מועדף עלי בהקשר זה; קריאה לפוליטיקאים שהפסידו בבחירות שלא להתמודד שוב ולפנות מקום לאחרים (כמקובל בבריטניה, למשל); שקיעתו והתפטרותו של אמנון דנקנר ממשרת עורך ''מעריב''; ההכרה בכך שלא ניתן להתנער מתפקידן של אליטות כאלה ואחרות בעיצוב דמותה ואופיה של מדינה; יציאה נגד תופעת ''כוכב נולד'', המייצרת לזמרים מוניטין והכרה עוד לפני שבכלל צברו רפרטואר וניסיון; הברירה שבין בחירת ניקולא סרקוזי לבין בחירת סגולן רויאל לתפקיד נשיא(ת) צרפת; אפשרות של מהפך פוליטי בגבעת הקפיטול בעקבות שבץ מוחי שפקד סנאטור לא-מאוד-ידוע ממדינת דרום דקוטה; תפקידו של מ', חבר טוב שאחר דרכו אני עוקב באדיקות, בהבאתו לדין של עוד פוליטיקאי שסרח; בעיות אתיות בעבודה העיתונאית בת-זמננו, המודגמות בחמש אנקדוטות שהכרתי מקרוב; כתובות נאצה שהשאירו אוהדי הפועל תל-אביב על קירות בתים בעיר לובליאנה; אמירה ביקורתית על נטיית דוברי העברית להשתמש בשפה מוגזמת לתיאור סיטואציות, באופן החורג מכל פרופורציה הגיונית; וגם שלושה מאמרים הקשורים בניואנסים השונים של תופעת ההשתמטות משירות חובה בצה''ל.

בין כל אלה, הרשיתי לעצמי גם לחבר שני תסריטים דמיוניים לחלוטין (ואני מקווה שיישארו כאלה). האחד מהם מתאר מכתב בו מגולל, כביכול, רוצחו של יצחק רבין את התוכנית המפורטת שלו לצבור מחדש לגיטימציה ציבורית שאותה ימנף לאחר מכן כדי להפעיל לחץ לשחררו. הרוצח אף מייצר הקבלה בינו לבין קלאוס פון שטאופנברג, האציל הגרמני שניסה להתנקש בחייו של היטלר. בתסריט אחר, המובא כלוח אירועים כרונולוגי, נבדקת האפשרות של ביצוע רצח פוליטי אחר – הפעם מזווית הראייה של המתנקש הערבי-פלסטיני (ולא היהודי-חרד''לי, כפי שהיה במקרה יגאל עמיר).

גם כמה מאמרי אורח שהתארחו כאן עסקו בנושאים שעל סדר היום. אלכסנדר מאן סבר כי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה קליטת המוני פליטים מחבל דארפור. יוסי גורביץ' כתב על נטייתם של אינטלקטואלים להילחם בתופעות שהם רואים כשליליות באמצעות צידוד בפעולות אלימות ותוך שיתוף פעולה עם רודנים מהגרועים בהיסטוריה של העת החדשה. אלי שלו, מורה לפיסיקה במקצועו, כתב על היחס בין מספר המורים לתלמידיהם, תוך שהוא מנסה להבין כיצד קורה שדווקא במערכת שבה היחס אמור להיות סביר, תשומת הלב הממוצעת שבה מורה מזכה תלמיד הולכת ופוחתת. גיל גרינגרוז, העוסק בפסיכולוגיה אבולוציונית, ניסה להבין האם פוליגמיה היא תופעה טבעית, מדוע מחבלים מתאבדים הם לרוב מוסלמים וכיצד קורה שדווקא הימצאותו של בן במשפחה מקטינה את הכיסוי שהוריו יתגרשו.

הבלוגוספירה, כנושא לדיון, הייתה אף היא כר פורה לכתיבה. למשל, אותו סעיף בתקנון ''תפוז'' המפקיע את זכויות היוצרים על התכנים בבלוגים שלה מידי כותביהם ומאפשר לתפוז לעשות בו ככל העולה על רוחה, ללא מתן קרדיט או תשלום ליוצרים (הסעיף בוטל לאחר מכן). כמו כן, הצבעתי על אותה אופנת חתרנות הפושטת ברחבי הבלוגוספירה: מעין תחרות בלתי-סמויה בשאלה מי יתקע יותר חצים בגופו של מימסד כלשהו, מתוך הנחה שסגנון זה ירבה קוראים ומעריצים (בבלוגוספירה ניתן למצוא יותר אנטי-ממוסדים מאשר ממוסדים – מצב תמוה, לכל הדעות). גם סאטירה על הפואטיקה של המסכנות טיפלה בנושא דומה. בעקבות כנס בינהרים, הרשיתי לעצמי לתהות בקול רם מהו בלוג, ולמה זה בכלל חשוב. לדעתי, לפחות, תפקידו החשוב ביותר של בלוג הוא בשימור הזיכרון – האישי, המשפחתי, הקהילתי, הלאומי. כל סוג של זיכרון. גם הדיון על קוד אתי לבלוגרים חזר לכותרות, בעיקר בעקבות פעילותו של טים או'ריילי בהקשר זה. כולל הבהרה הכרחית באשר להיותו עניין וולונטרי לחלוטין, כלומר ללא כל אכיפה חיצונית ממוסדת. יש עדיין כאלה שאינם מבינים את זה.



היו, כמובן, גם לא מעט חוויות אישיות. הביקור השנתי בבית העלמין בהר הצופים לרגל האזכרה לחללי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה; החוויה האישית הקבועה שלי במהלך נסיעה לעבודה דרך יער ירושלים הציורי; מקרה משונה בו הגיע בני אל מיטת הוריו באופן שלא היה לו כל הסבר סביר; טיול רגלי עם הילדים בבקעת הנזירים ביום אביב בהיר ופרחוני; טיול בלתי-שכיח בערבות העשב הגדולות של צפון ודרום דקוטה, מקומות בהם האדם מתגמד ליד הישות הטבעית העצומה; מעקב אחר שושלת היוחסין של הסופרת לורה אינגלס ויילדר, מחברת ''בית קטן בערבה'', בעקבות ביקור באחד האתרים בהם חיה ופעלה; ביקור בבית עלמין במיזורי בו מצאתי כמה קברים של פעוטים בני משפחה אחת; מאמר נוסטלגי המתרפק על אהבת נעורים אבודה; וגם השתתפות בכמה משחקי רשת דוגמת הבאת חמישה פרטים ביוגרפיים בלתי מוכרים על עצמי; וכן האירוע שבאמצעותו הכרתי, למעשה, את הרשת.

כמה פעמים ניסיתי לבדוק את תגובת הקוראים לאירוע ספציפי. כאשר עמדו על הפרק סיום כהונתו עטוית הקלון של משה קצב ובחירת נשיא חדש במקומו, הצעתי למבקרי ''אפלטון'' להציע מועמד מטעמם לתפקיד הרם. בהקשר אחר, החלטתי לנסות ולהכין לוח שנה שיכלול את ימי ההולדת של הבלוגרים, כמו גם קישור לאתריהם – פרויקט שבוודאי יכול להגביר את התחושה הטובה של אנשים המאחלים זה לזה מזל טוב ביום חגם. פרויקט זה הניב יבול מפתיע של מאות בלוגרים שנרשמו ללוח ושתפסו את מרבית הימים בו. וכמובן, רשימת ה-‏25 השנתית ובה הבלוגים שריתקו אותי בשנה החולפת ולצידם רשימת עשרת הבלוגים המבטיחים, כלומר כאלה שהוכיחו איכות כתיבה ובחירת חומרים מעניינת אך טרם מלאה שנה לפעילותם.

והיו גם סיפורים ואגדות ומערכונים ומיני פירות העונה האחרים שאני מביא לעתים מהספר אל הרשת. מדובר בטקסטים שלעתים הם תאווה לחיך ולעתים סתם מעוררים בי הרהורים כאלה ואחרים ואני סקרן לדעת מה תהיה תגובת הגולשים בקראם אותם. למשל, אותה אגדה חורפית פינית על הילדים סילווסטר וסילוויה, ששני עצי ענק מודים להם על שמנעו את כריתתם בכך שבאשר הולכים האח והאחות מלווה אותם תמיד שמש אביבית. או אותה אגדה אתיופית על אבונַוַס, חכם ולץ עממי, שנדרש לשלם בחייו על שהזניח את חובתו לשמור על אוצרות המלך, אך בכל פעם הצליח להערים מחדש על מענישו. או סיפורו של מנו, גיבורה של הסופרת צפירה ברוך: נער בעייתי ופורק עול המפריע את לימודי הכיתה וסופו שסודו מתגלה על ידי המורה הסקרנית. וגם את סיפורו של ז'אן בואיה, האיכר האגדי שלו מייחס מיתוס שוויצרי את גילוי מכרות המלח המפורסמים שליד העיירה סאלין דה בקס.

והיה גם סיפור אחד שתרם גבר שמתגעגע לאהבתו שהלכה ממנו. הלכה לבלי שוב. כמה מלים על הדרך בה מקבלת הסביבה את התאלמנותו, את יתמות הילדים, את סיפורה העגום של האישה שהלכה. שרוצה להביא לה עיפרון חדש כדי שתכתוב לו זיכרון חדש.









שלוש שנים לאפלטון. זה מעורר מחשבות. כפי שאמרתי בתחילת הטקסט, קצת קשה לי להגדיר את האתר הזה. לעתים אני מספר בו על עצמי, על דברים שבהם אני מאמין ושאותם אני חושב. לעתים אני מעדיף לספר סיפור – בעיקר פרשיות היסטוריות – מנקודת מבט של צופה מהצד. איכשהו, בנקודה מסוימת על פני ציר הזמן, נבנתה בי ההשקפה השוללת את ההיסטוריוגרפיה הפוסט-מודרניסטית: האדם הכותב את הטקסט אינו אמור לעמוד במרכזו. אם הוא עושה כן, זוהי ביוגרפיה. אבל אם הוא כותב היסטוריה, אני מעדיף שיכתוב אותה מזווית מסוימת – אבל כמתבונן, לא כמשתתף.

שלוש שנים לאפלטון. יש כאלה הרואים אותו כבלוג. אחרים – כאתר מאמרים. האמת, כרגיל, מצויה במקום כלשהו באמצע. הוא אינו רק אישי אבל גם לא רק לימודי. הוא גם זה וגם זה. ויש בו קהילה קטנה, איכותית ואמינה של קוראים. אינני מכיר את כולם, אבל גם הכינויים בהם משתמשים הבלתי מזוהים המעטים שביניהם כבר מוכרים מאוד. הם יודעים שב''אפלטון'' הם לא יקראו ויצים בני חמש מילים או פוסטים של שתי שורות ושהבלוג הזה מהווה זירה דווקא לטקסטים ארכניים, לעתים כאלה שדורשים ריכוז רב ושאינם פשוטים לקריאה. הם מגיבים כשיש להם משהו חשוב לומר, ואינם מגיבים כשהם חשים שהטקסט אינו מרתק אותם או כשהדברים אותם חשו צורך לומר כבר נאמרו על ידי אחרים.


אינני מכיר בלוגרים רבים מקרוב. אני מכיר לא מעטים שיחלקו על האמירה הזאת, משום שקירבה נוצרת לעתים – רעיונית ונפשית – גם באמצעות הרשת. אבל בפועל לא פגשתי רבים מהכותבים ברשת ליותר מכנס קצר פעם בכמה חודשים במקום כלשהו (וגם ברובם של אלה לא הייתי). אינני אומר זאת לחיוב או לשלילה אלא כציון עובדה – משום שמכך נגזרת גם האווירה הלא-ברנז'אית השוררת כאן. יש בכך יתרונות וחסרונות, אבל איכשהו אני סבור כי מוטב לו לאדם שיוכל לחוות את הריחוק כמו את הקירבה.

הכתיבה עצמה אינה קלה. היא מתבצעת בשעות הדחוסות שלאחר יום העבודה, וגם לאחר שמגיעים הביתה, מביאים את הילד לחוג או ממנו, משכיבים את הצאצאים לישון ואוכלים משהו. היא תופסת, בעצם, את חלק הארי של שעות הערב. רובה מתבצע בחדר העבודה שלי, כשמדי פעם אני מוצא עצמי מנתר אל המדפים העמוסים, שולף משם ספר כלשהו ומקבל ממנו רעיון שלאחריו אני פונה לספר נוסף. בסוף התהליך שרועים חמישה-שישה ספרים על הרצפה, פתוחים בעמוד כלשהו ומהווים מכשול של ממש למ' כשהיא באה לבקר ונאלצת להרחיב את פסיעותיה מעליהם. כשנגמרים הספרים מתחיל החיפוש ברשת. הרבה פעמים הוא כמעט מייאש. לך תמצא טקסט על המרגל וולטר גרינוויי מחוץ לביוגרפיה שכתב עליו ידידו הטוב. בלתי אפשרי כמעט.

ולעתים – אל תגלו - אני מוצא עצמי מפנה זמן בעבודה כדי לבדוק אם אפשר לכתוב עוד כמה פסקאות במאמר שעליו אני עובד עכשיו. במקרים כאלה אני מתחיל לכתוב בבית. לאחר שמגיעות השעות הקטנות ובחוץ כבר נשמע קול הצרצרים בדשא, אני שומר את הטקסט ושולח למייל של העבודה. למחרת, במשרד, כשאני מתפנה לכמה דקות אני משתדל להוסיף לו דבר מה. ואם אי אפשר לסיים אותו שם – אני שולח אותו שוב לביתי. ואחרי שמשכיבים את הילדים לישון והארוחה מאחורינו אני חוזר אליו שוב, משתדל לנסות ולהשלים אותו כדי שלא אצטרך לשלוח שוב לעבודה.

כי באיזשהו מקום, אני מניח שחלוקת הזמן העיקרית שלי, שפעם הייתה דיכוטומית ונעה בין בית ומשפחה לבין עבודה, כוללת היום את המרכיב השלישי. מרכיב הבלוג. אין לו זמן משלו, לבלוג הזה, והוא ''גונב'' חלק ממשבצות הזמן של שני התחומים האחרים, אבל הוא שם. כתחום לעצמו. נפרד. חשוב. אישי. חלק מהקיום העצמאי שלי.








[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תענוג צרוף... [חדש]
דניאלי   יום א', 14/10/2007 שעה 23:03
קצת חדש פה, עדיין לא בן בית, אבל תחושת החמימות ניכרת לעין. מזל''ט על שלוש שנים ראשונות (עוד מישהו ''חגג'' בשבוע האחרון שלוש שנים לאירוע כלשהו...) ועל השנים הנוספות שעוד ניצבות באופק!
[קישור ישיר לתגובה זו]            

בלוג יפהפה, אורי [חדש]
נטע יוסף-בודניק   יום א', 14/10/2007 שעה 23:05
תענוג לקרוא אותך.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב! [חדש]
יונתן   יום ב', 15/10/2007 שעה 9:08 אתר אישי
והמשך פעילות פורה.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב :) [חדש]
אבי   יום ב', 15/10/2007 שעה 9:44 אתר אישי
[קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב [חדש]
עודד י.   יום ב', 15/10/2007 שעה 10:35
תמיד כיף לחזור
[קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה [חדש]
אתי   יום ב', 15/10/2007 שעה 12:02 אתר אישי
רשימתך ותובנותיך מביאים אותי לרפלקציה על מעשי וחלוקת הזמןוהקשב.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב אפלטון [חדש]
רזניק   יום ב', 15/10/2007 שעה 14:08 אתר אישי
אני עוקב אחרי הבלוג שלך כבר קרוב לשנה וחצי, אם לא יותר.
השמך לפנות זמן בין שאר העיסוקים. דרכך הגעתי לספרים שלא קראתי, או לנושאי עניין שהמשכתי לקרוא עליהם אחרי הפוסטים שלך.

מזל טוב ועד 100 כ 20

רזניק.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל-טוב! [חדש]
נינה   יום ב', 15/10/2007 שעה 14:48 אתר אישי
איזה הספק נאה.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה [חדש]
אורי קציר   יום ב', 15/10/2007 שעה 16:35 אתר אישי
חבריה, תודה לכולכם. תודה שאתם עוצרים לפעמים לקרוא. תודה שאתם משתדלים לעתים להגיב. תודה שאחרי שלוש שנים אתם עדיין איתי. ותודה, כמובן, על כל המלים החמות.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב ועוד הרבה שנים מרתקות [חדש]
רן   יום ב', 15/10/2007 שעה 17:26 אתר אישי
[קישור ישיר לתגובה זו]            

אתר אפלטון - המשתה !! [חדש]
אלי מ.   יום ב', 15/10/2007 שעה 20:19
אני כשנה וחצי עם אפלטון ושיכור מהעושר , הגיוון והמקוריות. מזל טוב , אורי ותודה על החומרים המרתקים שאתה מעלה לאתר ומאפשר לרבים לצבור חוויות ייחודיות.
המשך כך.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
ארגונאוט   יום ב', 15/10/2007 שעה 21:01 אתר אישי
עד 120 :)
[קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
kuzary   יום ב', 15/10/2007 שעה 22:27
המשך ואל תפסיק.
ברכות.
kuzary
[קישור ישיר לתגובה זו]            

המזל הטוב הוא שלנו [חדש]
יגאל   יום ג', 16/10/2007 שעה 11:14 אתר אישי
אוֹרי, תודה לך,
ובהצלחה בהמשך,
[קישור ישיר לתגובה זו]            

פותחת בקבוק שמפניה... [חדש]
אורחת לרגע   יום ג', 16/10/2007 שעה 14:09
כל הכבוד על אתר מעניין ומושקע.
מזל טוב והמון כח להמשיך הלאה.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב [חדש]
של ברמן   יום ג', 16/10/2007 שעה 20:01 אתר אישי
כל הכבוד על ההתמדה, ועל ההספק שמייצר כמות שלא גורעת מן האיכות. אני באמת לא מבין איך אתה עושה את זה...
יישר כח!
[קישור ישיר לתגובה זו]            

מה בכלל מיוחד באתר הזה? [חדש]
שמעון זילבר   יום ה', 18/10/2007 שעה 4:59
מזל טוב אורי חביבי,
אז מה, באמת, מיוחד בחומר שאתה מפרסם? מדוע אני ולא מעטים אחרים כל כך נהנים לקרוא פה וחשים שאתה מעשיר אותנו?
כי אתה כותב על נושאים המעניינים אנשים סקרניים, כי אינך מנסה לתת לנו הבזקים, אלא טיפול מקיף ומעמיק, כי אתה נוגע פעמים רבות בנושאים ובתחומים שאף פעם לא ידענו עליהם, כי אתה מצליח לכתוב באופן מרתק, פופולרי בלי לגלוש לאמצעים המשמשים כותבים אחרים רבים (לא כולם, לאושרנו), כגון עברית דבורה, יעני: סלנג, הרבה ביטויים מיניים ( כל ''זיון'' אומר שאני חברמן). אתה מכובד בכתיבתך, מכבד את הזולת -גם בתגובותיך לתגובות הקוראים, נעים, תרבותי ומרחיב לנו את האופקים.
דרך אגב, תוך כדי קריאת מאמר מסכם זה, הסתקרנתי וחזרתי לקרוא את מאמרך על כל אלו שקדמו לקולומבוס, ונהניתי ממנו מאוד. מדהים שמצאו בניו-מקסיקו לוח אבן ועליו בכתב העברי העתיק עשרת הדברות - ממש כל הדברות או רק התחלה של הארוכות יותר?
נו, ומעניין לעניין - מה דעתך לכתוב על המעבר מן הכתב העברי העתיק לכתב האשורי המקובל כיום? כן, אני יודע שמקובלת הטענה שזה קרה במהלך גלות בבל, אבל זה איננו מספק אותי: אם הכתב העתיק נחשב לקדוש, וככל הזכור לי, המשיכו לכתוב את שם אלוהים בכתב זה, איך ''העזו'' לעבור לכתב ''לא-קדוש'', ואיך התקבל מעבר זה על העם. המעבר בתורכיה לכתב האירופאי קשור, כמובן, לפרשה זאת. ייתכן שאין ידוע כיום הרבה על נושא זה, אבל אם קיים, אשמח מאוד לקרוא עליו, ואצלך.
ונקודה נוספת: אם הזכרתי את קולומבוס, אני ממליץ לך ולקוראים האחרים לקרוא את הספר PastWatch הנקרא בעברית, ככל הידוע לי, ''תצפית עבר'', שנכתב על-ידי Card קארד, אותו קארד האחראי לסדרות אנדר ובין. כותרת המשנה של הספר היא משהו כמו the redemption of Columbus = גאולתו של קולומבוס. ספר מרתק!
וזה מזכיר לי שבתגובות לאחד ממאמריך דנו בעצב בכך שקשה להשיג את ההרצאות של הרסגור - ''שעה הסטורית''. ובכן, שתי חדשות טובות: בדף האינטרנט הבא אפשר להוריד לפחות חלק מן ההרצאות. כמו כן החלה תחנת גלי צה''ל לתת את ההרצאה האחרונה במסגרת ''תוכניות מוקלטות'', כך שבמשך שבוע אפשר להאזין, ואני באמצעות התוכנה המצוינת והידידותית audacity (הורד ב: audacity.com) אפשר להקליט ולשמור. אבח גזונט!
זהו, ובכן אורי, מגיע לך להשמין קצת מנחת (רק בתחום הנפשי - ראה הוזרת!), ואני חוזר לנדנד קצת: המעבר מן הכתב העברי העתיק לכתב המרובע-האשורי הנוכחי.
תודה שמעון זילבר
shimohnn@yahoo.com
[קישור ישיר לתגובה זו]            

יש למה לצפות [חדש]
דוד קסירר   יום ה', 18/10/2007 שעה 18:46
אורי, מזל טוב ליום ההולדת של הבלוג ותודה על כך שבכל פעם שאני מצליח סופסוף להגיע לאתר (בין כל שאר הדברים) אני תמיד מוצא דבר מה מעניין לקרוא, גם בתחומים שלא חשבתי שאגלה בהם עניין ותמיד תמיד מצליח להשכיל עוד מעט. הבלוג שלך מאפשר להפליג לעולמות מרתקים ונעלמים - טוב שיש לאן לברוח...
[קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה [חדש]
אליש   יום ג', 23/10/2007 שעה 20:43
תודה לך על שעות קריאה מהנות ומחכימות.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה [חדש]
דובי   יום א', 28/10/2007 שעה 0:17
אלוהים עדי - לא תמיד אני מסכים לכתוב , לעיתים אתה מצליח ''להבעיר את חמתי'' . תמיד , אבל תמיד השכלתה לעורר את סקרנותי והערכתי אל סגנונך , תבונתך ובעיקר סקרנותך. ועל כל אילו - תודה
[קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה [חדש]
אורי קציר   יום א', 28/10/2007 שעה 0:40
בתגובה לדובי
אתר אישי
תודה, דובי. אין הרבה אנשים שיסכימו להודות שהם באים לקרוא כאן כשהם יודעים מראש שצפויה להם אי-נחת מחלק מעמדותי. אני מעריך את זה מאוד.

וכמובן, תודה לכל האחרים. אני שמח שאתם שמחים בשמחתי.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©