האיש שנאכל על ידי עץ תפוח
יום ד', 26/09/2007 שעה 0:18
שמו של הכומר, המדינאי והוגה הדעות רוג'ר ויליאמס חקוק בתודעה האמריקנית קרוב לארבע מאות שנה. האיש שהיגר מאנגליה למושבה הפוריטנית הקשוחה מסצ'וסטס ביי בראשית המאה ה-‏17, סלד מניסיונה של הכנסייה לכפות את אמונותיה על הפרט ולהצר את צעדיו במטרה לחזק את שליטתו בה. הוא נעצר, גורש מהמושבה, נדד עם כמה מחסידיו והקים את העיר פרובידנס, לימים בירתה והגדולה בעריה של רוד איילנד. אל האינדיאנים בני שבט הנאראגאנסט התייחס כאל אחים - עניין נדיר מאוד בהיסטוריה האמריקנית. לאחר שהלך לעולמו זכרו תושבי המקום את שמו באהבה וגאווה, אך זנחו את מקום קבורתו. כשרצו לתקן את המעוות ולהקים אנדרטה על קברו, נתגלה כי עץ תפוח שצמח שם שלח שורשים עמוקים ש''פלשו'' אל גופו של האיש ולמעשה עיכלו כל חומר שהיה בגוף זה. מרוג'ר ויליאמס לא נותר כיום אלא חלק משורש עץ.










אם מתעלמים לרגע מסגולותיהם הביולוגיים ומתרכזים בעלילות שסביבם, הרי שעצים מסוגלים להיות יצורים מופלאים ביותר. זה מתחיל, כמובן, מעץ החיים ועץ הדעת שגדלו בגן העדן הקדום ושבגין קטיף פריו של אחד מהם נחסך מאיתנו אותו גן עדן עד עצם היום הזה. העץ הנדיב, פרי יצירתו של סילברסטיין, עסק מרבית שנות קיומו בהענקת אהבה ללא תנאי לילד קטן. אגדת חורף פינית נאה מספרת על שני עצי ענק שהישרו אווירת אביב על אח ואחות שהייטיבו עימם. נורית הירש כתבה שיר יפה על סב שבחצרו גדל עץ שפירותיו כוכבים נוצצים והוא מנסה למכרם בעיר ללא הצלחה. שלא לדבר, ברוח הימים האלה, על הערבה המפליקה הצומחת בחצר בית הספר לקוסמים הוגוורטס; ערבה שעימה הסתבכו פעם הארי פוטר וחברו רון וויזלי כשנחתו בין ענפיה לאחר טיסה מטורפת במכוניתו של אביו של רון. אבל האם שמעתם פעם על עץ שאכל אדם?

מצה שנשאר מהאב המייסד. חלק משורש של עץ שבזמנו פשוט שאב אל תוכו אל רוג'ר ויליאמס (מקור תמונה 1).

אני לא ממציא את זה וזו אינה גירסה של ''חנות קטנה ומטריפה''. אם תבקרו אי פעם באולמות התצוגה של האגודה ההיסטורית של רוד איילנד שבעיר פרובידנס, תוכלו לראות כמעט כל מה שנותר מרוג'ר ויליאמס, מייסדה של המושבה השלישית בגודלה בניו אינגלנד. וכל מה שנותר נראה, פחות או יותר, כמו דמות מצויירת של גוף אנושי, כולל קווי מיתאר עמומים של גב, רגליים, כפות רגליים זרוע וכף יד. למעשה, זהו אינו אלא גזר עץ מאורך, אחד משורשיו של עץ תפוח עתיק. אבל ככל שהדבר נשמע בלתי הגיוני שורש זה היה פעם בשר ודם, עור ועצמות. הוא היה רוג'ר ויליאמס. והסיפור על הפיכתו של רוג'ר ויליאמס לחלק אינטגראלי מאותו עץ תפוח אינו אלא דוגמה ביזארית למה שיכול לעבור גופו של אדם לאחר שהלך בדרך כל בשר.

רוג'ר ויליאמס, שנולד בבריטניה ב-‏1603, היגר ב-‏1631 למושבה שנקראה אז מסצ'וסטס ביי, כשהמניע העיקרי להגירתו הוא רצונו להתיישב במקום שבו תהיה לו חירות דתית ופולחנית. כעבור שישה חודשים בלבד כבר סיבכה אותו תביעתו לחירות דתית ולחופש ביטוי אישי עם התיאוקרטיה של בוסטון. ב-‏1636 הועמד לדין בגין הבעת עמדות אסורות נגד השלטון, הורשע וגורש מהמושבה. יחד עם כמה מנאמניו נדד ויליאמס דרומה ולאחר שמצא אדמה מתאימה במפרץ נאראגאנסט ייסד בה את המושבה ''שלו'', פרובידנס פלאנטיישן, שלימים הורחב שיטחה ושמה שונה לרוד איילנד. ויליאמס עירער על סמכותו של מידרג אזרחי או כנסייתי על מצפונו של אדם. ''פולחן כפוי'', טען, ''מעלה צחנה בנחירי האל''. חדור רוח אהבה נוצרית, התייחס ויליאמס אל האינדיאנים כאל אחים. תחת הנהגתו הייתה רוד איילנד למקום מקלט לנרדפים, ורעיונותיו של פוריטן זה מהמאה השבע-עשרה נתנו השראה לחסידים חילוניים של זכויות האזרח במאה העשרים, אף כי השקפותיהם על היקום שונות מאוד מאלו של איש-דת מרשים זה.

כאשר החלו מהגרים מאנגליה וממושבות אחרות בצפון אמריקה להגר לפרובידנס פלאנטיישן בבקשם אחר חירות דתית וחופש ביטוי רחב יותר, היא החלה לשגשג כלכלית. רעיונותיו של ויליאמס חלחלו אל ההוויה המקומית, התפשטו אל מעבר לגבולות המושבה וקנו להם שביתה בקרב אנשי-דת, מנהיגי קהילות, הוגי דעות ומדינאים. כיום הם נחשבים לחלק מהמסד הרעיוני שעליו מבוססת חוקת ארצות הברית.

רוג'ר ויליאמס הגיע לשיבה טובה והלך לעולמו בפרובידנס ב-‏1683, והוא כבן שמונים שנה. במושבה לא היה קיים אז בית עלמין ציבורי וגופתו נטמנה על גבעה נישאה בצידו האחורי של ביתו הכפרי, באדמה שהייתה בבעלות משפחתו. בני הקהילה שייסד הוא עצמו ארבעים ושמונה שנים קודם לכן, ערכו לו טקס אשכבה מרשים מאוד (במונחי אותה תקופה), שכלל הספדים נרגשים ומסדר הצדעה של יחידה צבאית.

לימים, כשהלכה לעולמה אשתו, מרי, נטמנה גופתה לצידו. גופתו של רוג'ר נחה לצידה בשלווה עד 1739. באותה שנה הלך לעולמו אחד מצאצאיו והקברן שכרה את קברו חפר, ככל הנראה, סמוך מדי לקברו של רוג'ר ושבר במעדרו את המכסה העליון של ארון הקבורה שלו. סרן אסא פאקארד, אז ילד בן עשר, כתב על כך בזיכרונותיו וציין כיצד עמד משתאה נוכח האפשרות שדבר כזה בכלל ניתן לביצוע, בפרט כשמדובר באישיות דוגמת ויליאמס.

ככל הנראה מייד לאחר מקרה זה החלו שורשיו של עץ התפוח לחדור אל תוך ארון הקבורה. במשך 121 שנים נוספות לא הפריע איש את מנוחת הנקבר. ב-‏1860 עשתה זאת עיריית פרובידנס. בעירייה החליט שמקום קבורתו של רוג'ר ויליאמס אינו מונצח בצורה מכובדת דיה. דא עקא שלאחר כל כך הרבה שנות פיתוח עירוני וחלוקה מחדש של אדמות החווה המקוריות, כבר לא היה מיקומו המדויק של הקבר ברור כל כך. הוא היה עתה ממוקם בנקודה כלשהי בחצר האחורית של בית סאליבן דור, סמוך לפינת הרחובות בואן ופראט.

העירייה החליטה להציב אנדרטה בצורת עמוד שיש נאה לזכר האיש שייסד את פרובידנס. צוות מטעמה ערך תחקיר יסודי כדי שלא להחטיא ולו במילימטר את מקום קבורתו של האיש. חלק מהתחקיר כלל ביצוע חפירות של ממש. ג'יי דורמן סטיל, תושב המקום שב-‏1868 פרסם ספר בשם ''קורס של ארבעה עשר שבועות בכימיה, נתן מושג מסוים על מה שמצאו החופרים, כאשר ביקש להדגים בספרו את התלות הביולוגית ההדדית המתקיימת בין ממלכות הצומח והחי:

ויליאמס. חירות האמונה האישית, יחס שוויוני לאינדיאנים, מקלט לנרדפים ברוד איילנד (מקור תמונה 2).

''כדי להקים אנדרטה ראויה לשמה לזכר רוג'ר ויליאמס, מייסדה של רוד איילנד, נחפרה הקרקע בה נקבר במטרה לאתר את קברו וקבר רעייתו. התברר כי המקום הוזנח במשך השנים בצורה מחפירה. ארונות הקבורה כמעט שנעלמו לחלוטין; כמה מסמרים חלודים, מפרקים עתיקים ואי-אלו שרידים דומים היו הדברים היחידים שנמצאו. בקבר הסמוך, בו נטמנה מרי ויליאמס, נמצאו שרידי שיער שיבה.

ליד הקבר עמד עץ התפוח. העץ שלח למעמקי האדמה שני שורשים עבותים ואלה חדרו ממש אל גופו של האיש שבארון ומצצו את לשדו. השורש הגדול שבין השניים עשה את דרכו היישר אל חלל גולגולתו של רוג'ר ויליאמס, עבר משם אל חלל החזה, התפשט ברחבי הגוףף, עשה עיקול ועקב אחר הצד האחורי של הירכיים. כאן התפצל השורש לשני שורשי משנה, כאשר כל אחד מהם מעמיק בתוואי של רגל אחרת, ממש עד לעקבים ומשם שוב עיקול ועד לבהונות כפות הרגליים. אחד השורשים סדק את הברך, מה שגרם לכך שהוא התפשט באופן שיצר קווי מיתאר של גוף אדם. במלים אחרות, הקברים היו שם, אבל שוכניהם פשוט נעלמו. אפילו העצמות לא שרדו, כאילו התאיידו ממש. ושם, ממש שם, ניצב השודד: עץ התפוח, שנלכד ממש במהלך ביצוע האקט הנפשע. הפשע הושלם.

החומר האורגאני ממנו עשוי הגוף, העור, עצמותיו של רוג'ר ויליאמס, כל אלה עברו אל עץ התפוח והפכו לחלק אינטגראלי מהחומר ממנו הוא עשוי, שלא לומר מחילוף החומרים שלו. השורשים מצצו ושאבו את החומרים הכימיים מהם נבנה הגוף, הזרימו אותם אל מעמקי הצמח והפכו אותם לחלק מהריקמה בעלת המירקם העצי – שאותה ניתן היה לשרוף כחומר בעירה לכל דבר או להכין ממנה קישוט נאה. הגוף הפך לחלק מפרחי העץ, שעוברים ושבים שאפו לריאותיהם את ניחוחם המתוק. יתרה מזאת, גופו של ויליאמס אף הפך להיות חלק מבשרם הטעים של התפוחים שמדי שנה נקטפו בעשרותיהם על ידי דיירי הסביבה ונאכלו בתאווה, כתפוחים, כמיץ או כחלק מפשטידות החג המסורתיות.

הרושם שעשתה מערכת השורשים שעיכלה את גופו של ויליאמס על החופרים היה בוודאי גדול לאין שיעור מכפי שעושים המקלות הכמעט-סתמיים המוצגים כיום במוזיאון ההיסטורי של רוד איילנד על המבקרים בו. הענפים הקטנים יותר, החוטרים, שורשי המשנה – כל אלה נפגעו קשות במהלך החפירות עצמן ומאז כבר הספיקו להיעלם ולהותיר אחריהם רק חלק מהשורש העיקרי, שבמעורפל ניתן אולי לזהות בו את חלקו התחתון של השלד, מעמוד השידרה ועד כף הרגל, וכן חלק נוסף של זרוע ויד. יש צורך בדמיון יצירתי במיוחד כדי להפנים את העובדה שחתיכת עץ זו שונה במשהו מכל ענף או שורש שניתן למצוא ביער. אבל זו אינה הנקודה. הנקודה היא ששורשים אלה הם, למעשה, תמצית מהותו של רוג'ר ויליאמס.

מאחר ומרוג'ר ויליאמס לא נותר שריד פרט לאותו שורש של עץ התפוח,אספה ועדת האיתור של 1860 כמה חופנים של אדמה מקברו של רוג'ר ויליאמס, בהנחה המוצדקת שככל הנראה כמה מולקולות שלו עדיין שוכנות כבוד בין רגבי העפר. העפר הועבר אל חלקה שבצפון בית העלמין, מעל קברו של סטפן ראנדאל, צאצא של ויליאמס שאף הוביל את משלחת החופרים. מאוחר יותר הוכנסה האדמה אל מיכל מתכת, שנשמר היטב בכספת המרכזית של בית העלמין. בסוף שנות השלושים של המאה העשרים הועבר המיכל אל האתר בפרוספקט טראס, בו מצוי פסלו הגדול של רוג'ר ויליאמס ונטמן בתוך כן הגרניט שהוצב למראשותיו.








חלק מהטקסט במאמר מקורו בספרו של אדווין מרפי After the Funeral, שיצא לאור בשנת 1995 בהוצאת ''בארנס אנד נובל'' בניו יורק.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הכל יחסי [חדש]
אתון עיוורת   יום ד', 26/09/2007 שעה 14:15 אתר אישי
איכשהו תמיד יוצא לי לפתוח את הבלוג שלך לפני האוכל. במקרה הזה ארוחת צהריים ומדי פעם אני נוחתת על סיפורים שלא ממש מעוררים תיאבון. אני עדיין זוכרת את הסיפור המקברי על ראשו הערוף של היידן, שגם אז קראתי לפני האוכל ועכשיו עניין השורשים המוצצים. בהיתי בתמונה וחשבתי שזה לא כל כך נורא. מה עדיף? תולעים? ואז הבנתי שאני מתקדמת לכיוון שנוגד את הפעילות הלא-וירטואלית שלי. איתך הסליחה, אבל עצרתי עם סיפור השורשים, אחזור כשאסיים לעכל. ההמשך נראה מבטיח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל יחסי [חדש]
בן כלאיים   יום ה', 27/09/2007 שעה 18:43
בתגובה לאתון עיוורת
לא כל כך נורא?
מה יכול להיות יותר יפה מ ''מעפר באת ואל ניצת התפוח תשוב'' ?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל יחסי [חדש]
אורי קציר   יום ו', 28/09/2007 שעה 23:08
בתגובה לבן כלאיים
אתר אישי
נו, אתון, אני מקווה שנהנית מהסוף. בכל מקרה, אני הולך עם בן כלאיים. יש מעין צדק פיוטי במעגליות הביולוגית הזאת. כתבתי על כך פעם גם בהתייחס לשיר קצר שכתב מוסיקאי הפולק האמריקני לי הייז. הנה, כאן: http://www.aplaton.co.il/story_218.

לפני מספר שנים קראתי באחד העיתונים על שיטת קבורה חדשה שהומצאה בשוודיה. קוברים את הנפטר במיכל העשוי מתכת מתכלה. בתוך המיכל שורר קור רב שאיכשהו מזרז את התפוררות הגופה במהלך שהייתה בו. לאחר שגם מתכת המיכל מתכלה נותר, למעשה, עפר בלבד. העפר נספג באדמה והופך להיות חלק ממנה. הממציאים ממליצים למשפחת המת לשתול ערוגת פרחים נאה על אתר הקבורה. ''מעפר באת ואל עפר תשוב''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל יחסי [חדש]
אתון עיוורת   שבת, 29/09/2007 שעה 11:50
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
בן כלאיים ואורי - אכן אין יפה מזה ואני אכן חושבת שנעשה לו מעין חסד. מתחברת לעניין של הצדק הפיוטי.
אורי - מעניין מאוד, כי זה מאפשר להתחקות לפחות בהצצה לאיזה שורש של הרעיונות האמריקאיים. להבין את התהליך שבמהלכו עזבו אנשים כמו ויליאמס את אירופה והגיעו אל היבשת החדשה. הגישה של ויליאמס, הייתה יוצאת דופן לא רק על רקע התקופה שלו, אלא גם על רקע תחילת המאה ה-‏20, כשהשחורים באמריקה עדיין ישבו במושבים נפרדים באוטובוס.
''אמריקה'' בעיני היא תמיד שילוב בלתי אפשרי של שמרנות מזוויעה ומצד שני גם כוח נאור, שהייתה לו השפעה מאוד משמעותית על העולם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל יחסי [חדש]
אורי קציר   שבת, 29/09/2007 שעה 12:05
בתגובה לאתון עיוורת
אתר אישי
אני מסתובב באזורים הכפריים של אמריקה לא מעט ולכן, מכיר לא רע את השמרנות האמריקנית. קשה לקרוא לה ''מזוויעה''. היא אינה שונה בהרבה משמרנויות אירופיות בנושאים מסוימים, אבל יש בה מרכיב אחד שהופך אותה למעניינת ולשונה מכל האחרים. ואני מתכוון לשאיפה לחופש. ואי אפשר להבין את השאיפה הזו (שלרבים נראית כמו סיסמה ריקה מתוכן) אם לא מכירים את ההיסטוריה האמריקנית לעומקה.

אמריקה לא נבנתה במקור כמדינת לאום בעלת תרבות ספציפית ואומה דומיננטית אחת, אלא כאוסף של קהילות שמגדירות את עצמן בהתאם לפרמטרים וולונטריים. אם אין את שבעת רצון מהנורמות המקובלות בקהילה (בהנחה שלא מדובר בפלילים), הדרך לפתור את הבעייה אינה באמצעות התערבות משפטית אלא באמצעות פעילות פנימית בווליום שהקהילה הזו מסוגלת לקבל או פשוט לעזוב ולחפש קהילה אחרת. הרצון הזה להתבדל באמצעות הגדרה עצמית קהילתית הוא שגם עמד בבסיס ההחלטה של רוג'ר ויליאמס לעזוב את מסצ'וסטס ולבנות לעצמו מסגרת התיישבותית-קהילתית חדשה שבה גם ישררו נורמות אחרות מאלה שנגדן נאבק.

שמרן אמריקני הוא מי שאינו דוגל במימשל מרכזי חזק. הוא מי שסבור שהרוח האמריקנית אינה גורסת בהכרח התערבות בעסקי זרים. זו גם הסיבה שלאמריקנים לא הייתה אף פעם בעייה עם עקרון ההגדרה העצמית שניסח וודרו וילסון אבל הייתה להם בעייה קשה לקבל מעורבות גוברת שלהם בסוגיות בינלאומיות משום שמעורבות זו סתרה את המסורת המקובלת. אברהם לינקולן, משחרר העבדים הדגול, תיעב התערבות של המימשל המרכזי במתרחש במדינות השונות.

שמרן אמריקני חושד בממשלתו הרבה פחות מהמקובל. הוא אינו מקבל את כל דבריה ומעשיה אבל סבור שבבסיסה הממשלה שוחרת את טובת הכלל. לשם השוואה, בישראל מי שמתבסס על הנחה דומה נתפס אוטומטית כשפוט פוליטי או אישי של ראש הממשלה המכהן. הנחת המוצא היא שהממשלה היא עסק המנוהל על ידי רמאים ובוזזים הפועלים לטובת עצמם ולטובת חבריהם הקרובים.

שמרן אמריקני מתבסס על מסורת אמונית שהלוואי והייתה קונה לה שביתה גם כאן. לפי המסורת הזו, קלוויניסטית במקורה, אלוהים עוזר למי שמשתדל לעזור לעצמו. במלים אחרות, חובת האדם היחיד היא קודם כל להתאמץ ורק אחר כך לסמוך על עזרת האל. אצלנו, לעומת זאת, אלוהים תמיד יעזור לרבים מהמאמינים ולכן אין הם צריכים לעבוד, וממילא בסופו של חשבון בעולם הבא הם יקבלו את שכרם. שמרן אמריקני אינו מסוגל לקבל התנהגות כזו ולעולם גם לא יתגמל אותה, כספית ופוליטית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל יחסי [חדש]
אתון עיוורת   שבת, 29/09/2007 שעה 14:11
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
השמרנות ''המזוויעה'' שעליה דיברתי, קשורה לסוג של שטחיות, לתפיסה פלקטית של העולם, של טוב ורע, שחור ולבן. שיש לי תחושה (שהיא כמובן אישית ונסמכת על ניסיון אישי) שבמובן הזה האמריקאים שונים מהאירופאים. זה גם קשור לתפיסה הפרגמטית האמריקאית - שכמו כל דבר יש לה כמובן צדדים טובים וצדדים פחות טובים.
האירופאים מניחים את השמרנות שלהם בקידמת הבמה. אצל האמריקאים יש כביכול מתירנות, אבל כשאתה מקלף אותם, אתה מגלה שמרנות ונוקשות שלטעמי מחווירה לעיתים לעומת זאת האירופאית. בהקשר הזה עלתה אצלי הגסות האמריקאית - שכנראה היא שהביאה אל המילה הקשה ''מזוויעה''.

''המסורת האמונית האמריקאית'' מזמן קנתה לעצמה שביתה כאן בדמותם של השטרסלרים מעיתון הארץ. אתה לא חושב כך? ישראל היא תוצר כלאיים בין אמונה קפיטליסטית (העניין של כוחות השוק וכו') שאפילו האמריקאים מתחילים לערער עליה ובין שיקולים פוליטיים עקומים שטיפחו תופעה שמעולם לא הייתה קיימת אצל היהודים בעבר. מעולם לא הייתה כמות כזו של תלמידי ישיבות אצל היהודים. כמה תלמידי חכמים קהילה יכולה לייצר? כמה אנשים יכולים לשבת כל היום וללמוד תורה? בעבר, אלו היו תמיד מעטים.
כאן בזכות ההסכמים הקואליציוניים והפוליטיקאים הננסים נוצרה אנומליה. אין בינה ובין תפיסה סוציאליסטית דבר. הפרזיטים בישיבות לא קיימים כי במדינת ישראל החלש באמת מעניין את מישהו. אלא בעיקר בשל האהבה העמוקה לכסאות ומה שמתלווה אליהם שרווחת במקומותינו.
אלוהים עוזר למי שמשתדל לעזור לעצמו - זה רעיון יפה. אבל לקשישה בת 80, ילד מפגר, נכה, אישה שזה עתה ילדה - מגיע גם חסד והגנה מצד החברה.
אני לא חושבת שאפשר להאשים היום את החברה הישראל ככזו שמגוננת יתר ומפנקת את אלו שנדרשים במיוחד במיוחד לעזרת האל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל יחסי [חדש]
אורי קציר   שבת, 29/09/2007 שעה 19:01
בתגובה לאתון עיוורת
אתר אישי
אין לי ויכוח איתך בעניין היחס המועדף לבני הישיבות וכדומה. שחר אילן מ''הארץ'' כבר הראה יותר מפעם אחת שההשקעה הכספית של המדינה בתלמידי ישיבות גבוהה בהרבה מההשקעה בתלמידי החינוך הממלכתי הרגיל. לעניין האחריות החברתית לחלשים - גם על כך אין לנו ויכוח. הקפיטליזם הישראלי אינו מחובר לאמונה דתית משום שהיהדות אינה נוגעת כלל בתיאוריות כלכליות. אני מניח שתפיסת העולם של נחמיה שטרסלר - כמו של כל אדם המאמין בכוחות השוק - קשורה לכלכלה ולמוסר ולאו דווקא לדת. אלא שהדיון ביני לבינך סטה ממסלול של חופש ביטוי וחופש דת ועבר לנושא אחריות המדינה לתושביה.

אני לא רואה את הפשטנות בתפיסת העולם האמריקנית בהכרח כביטוי של שמרנות. אולי יותר כהתרדדות של החשיבה, בין השאר בהשפעת התרבות הפופולארית. אבל פשטנות קיימת גם אצל גורמים ליברליים, כולל באירופה ובישראל. ההבדל הוא שהיא מייצגת את היפוכה של המגמה הראשונה, לעתים בהקצנה דומה. השמרנות האמריקנית היא תולדה של תפיסה דתית שמחייבת את היחיד לעבוד קשה לפרנסתו, כורכת את המתרחש בחייו בהשגחה דתית ומחלקת את סולם הערכים שלו בין טוב לרע. היא אינה מכירה ברלטיוויזם תרבותי או בכל תפיסה אחרת המתרחקת משיפוט ערכי של המציאות.

כשלעצמי, אני מעדיף את התפיסה הזאת על פני דרך ה''מגיע לי'' שפשטה כבר מזמן מחברת הלומדים של היהדות החרדית אל הציבור החילוני והפכה לחלק בלתי נפרד מאורח המחשבה שלו. נכון, אני גם מעדיף מעורבות גבוהה יותר של המדינה כאן במערכות החינוך, הבריאות והרווחה על פני מה שמקובל באמריקה. אבל הייתי רוצה לראות אצלנו סממן דומה לאותה שמרנות: התפיסה שהמסים שמשלם אדם אינם בגדר רע הכרחי המקובל בכל מדינה באשר היא אלא עיסקה עם המדינה שבמסגרתה היא מתחייבת כלפי היחיד לספק לו את הטוב הציבורי מירבי. התפיסה שמנהיג המדינה חייב בדיווח תקופתי אישי לבוחריו משום שזו חובתו כלפיהם. יש כמה דברים שאפשר ללמוד מהם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל יחסי [חדש]
אתון עיוורת   שבת, 29/09/2007 שעה 21:08
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
לגבי שטרסלר - איך אתבטא בעדינות? לא במקרה חיברתי בין דת לבין התפיסות הכלכליות שלו. אבל אתה צודק אנחנו סוטים.
בעניין ה''יש מה ללמוד מהם'', דווקא האמריקאים לא ממש נראים לי מודל חיקוי. אם כבר, הייתי מציבה כמודל זה היה מדינה כמו פינלנד, או הסקנדינביות האחרות - שבהן המיסים אכן גבוהים אבל נעשה בהם שימוש ראוי. האזרח משלם והוא יודע שהמיסים שלו הולכים למטרות נכונות, שנקבעות בתהליכי קבלת החלטות, שיש בהם גם חשיבה לטווח ארוך. ארצות הברית רחוקה מהסקנדינביות בעניין הזה של ''לספק את הטוב הציבורי המירבי''.
מסכימה איתך שזאת הדרך הנכונה לפעול בה.
בארץ, שבה ישנה שחיתות, שתהליכי קבלת ההחלטות לוקים מאוד בחסר, כשהכסף שאתה משלם לא חוזר אלייך מספיק כרווחה [עיין ערך ביטוח לאומי], כשתקציבים מופנים למטרות מעוותות - אפשר גם להבין את חוסר האמון של הציבור בתהליך של גביית המס. סוג של ביצה ותרנגולת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מעניין עד כמה [חדש]
חיים   יום ה', 04/10/2007 שעה 17:47
סופו של הסיפור הזה מזכיר את סופו של אבשלום פיינברג.
גם גופתו הנרצחת של אבשלם הצמיחה עץ, דקל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

וואו, אני חושבת שמבחינת סמליות קבלית [חדש]
כרמל   יום ו', 05/10/2007 שעה 9:57 אתר אישי
מדובר בדבר הטוב ביותר שאדם יכול לאחל לעצמו, להפוך לשורש של עץ ועוד תפוח, כמו בגן העדן. נראה שהבחור בהחלט זכה בעץ החיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©