בגנות ההגזמה
יום א', 23/09/2007 שעה 23:10
השפה העברית הפכה בשנים האחרונות לנחלתם של מגזימנים כרוניים. אין מקום הביטוי הצנוע והרגיל תופסים ביטויים שנועדו להאדיר לא רק את המציאות אלא גם את הרושם שמתאר אותה מציאות מבקש לעשות על שומעיו. את מקום ה''יפה'', ה''נעים'' וה''נחמד'' תפסו ''מהמם'', ''מדהים'' ו''מטרף''. המציאות הזו, שבה נדיר כל כך למצוא תיאור של עצם או פעולה בלא שהמתאר ישתנק, ללעלע וינסה למצוא מילה שתבטא באורח גרנדיוזי ובומבסטי את התלהבותו - ובכן, מציאות זו היא עגומה למדי. היא משמשת כאחד האמצעים העיקריים המאפשרים למעצבי דעת הקהל במדינה לצייר לנו את החיים בצבעי שחור בוהק ולבן מסנוור. אם למישהו יש ספק, אני מאוד לא אוהב את זה ומעדיף את המציאות שבה משהו בלתי מובן הוא ''תמוה'' - ולא ''הזוי''. ממש כפי שמדברים ילדים שעדיין לא קלטו שאוצר המלים שלהם עומד לאבד ממשקלו הסגולי.











לפני זמן מה יצאתי ליום כיף שנתי יחד עם יתר העובדים. יום הכיף התבסס על עקרון הסתלבט: מקבלים שיעור בן שעתיים בגולף, אחר כך הולכים לחוף הים ושם יכול כל אחד להחליט מה ברצונו לעשות: לשחות במים החמימים, לקבל עיסוי לשחרור שריריו התפוסים, לשחק שש-בש עם חבריו, לקרוא עיתון או סתם לנמנם. גם ארוחת הצהריים הייתה טעימה למדי. על כולם שרתה אווירה רגועה ורבים החליפו בינם לבין עצמם הלצות וחידודים. בקיצור, יום נחמד לתת לראש לנוח מהפיצוצים ולתת ללב לנוח מהלחצים, כמאמר השיר. כשיצאנו מהחוף, הלכתי אל העובדת שארגנה את היום והחמאתי לה על העבודה היפה שעשתה.

- ''באמת? נהנית?''
- ''כן'', השבתי מניה וביה, ''היה נחמד מאוד''.
- ''אז אני מבינה שלא נהנית'', אמרה ופניה קדרו משהו.
- ''אני לא מבין'', אמרתי לה, ''הרי אמרתי שנהניתי והיה נחמד. מה לא בסדר בזה?''
- ''זה מה שאומרים כשלא נהנים''.
- ''אם לא הייתי נהנה הייתי אומר את זה במפורש. מה לא בסדר ב'נחמד'?''
- ''אם באמת היית נהנה היית אומר שזה היה משגע, מדהים, מגניב, משהו. אבל 'נחמד'?''

ילדה נחמדה, שיר יפה, פרחים ריחניים. תיאור פשוט ובלתי מתלהם (מקור: אלבום התמונות המשפחתי).

הדו-שיח הזה, שנשמע כמתנהל בין דוברי שפות שונות, הוא אופייני למדי למי שאינו דוגל בגישת התיאור המגזים. כשאדם מביע את דעתו הדבר אינו מתפרש עוד כהבעת דעה בלבד. הוא ''נכנס בו'' (ולעתים קרובות לא רק בו אלא גם ב''אמ-אמא שלו''), ''הראה לה'', ''קרע להם את הצורה''; מילולית, כמובן. כשבחורה קונה בגד היא אינה יכולה להסתפק בתיאורו כ''יפה''. המילה הזו כבר אינה מייצגת מחמאה מתקבלת על הדעת. לא, הבגד אינו יכול לעמוד ברף הנמוך מ''מטרף'', ''מטמטם'' או סתם ''מוציא לכולם את העיניים''. כשאוהד ספורט מבקש לתאר לחברו חוויה מאירת עיניים הוא אינו מסתפק בפחות מ''אדיר'', ''ענק'' או ''לא ייאמן''. אם יאמר שהסלאלום של רונאלדיניו היה מבצע בעל איכות יוצאת דופן, קיימת סכנה ששומעיו ירוצו למילון כדי לבדוק את משמעות הביטוי הזה. אמירה כזו, שפעם הייתה כמעט סטנדרטית, נשמעת בימים אלה כאילו יצאה היישר ממילון הביטויים הנמלצים של אבא אבן, אללה ירחמו.

אני לא מדבר כאן על גידופים אלא על הפרזות. הפכנו להיות מדינה של מגזימנים, של אנשים שאינם מסוגלים לתאר בביטוי מאופק אחד את אשר על ליבם. כולם ב''היי'' או ב''דאון''. אין אמצע. רק קצוות. אדם אינו יכול להיות עצוב; הוא ''הרוס'', ''גמור'' או ''בדיכאון טוטאלי''. לא תמצאו כמעט אירוע ''סתם'' עגום או מדכדך; אנחנו חיים בעידן הטראומות. כשמורה מעירה לתלמידה בשיעור האחרונה מספרת לחברותיה שהיא ''בטראומה''. כשקבוצת כדורגל באה למשחק גומלין נגד יריבה שנגדה כבר נחלה פעם תבוסה, היא אינה רוצה להחזיר לה אלא ''לנקום בה''. למה? כמובן, כי התבוסה ההיא ''הכניסה אותה לטראומה''. כך גם המצב עם ''טירוף חושים'', ''איבוד הצפון'' ושאר ביטויים מסוג זה. תשכחו מ''תמוה''; היום יש רק ''הזוי''. בהתאמה, אין יותר שירים מלנכוליים; יש רק שירי דיכאון. העצב כבר אינו חלק מן המנעד הרגשי הלגיטימי. כדי לתאר את עומקו והשלכותיו משתמשים כיום בביטויים עממיים מתחום הפסיכולוגיה הקלינית.

הדוגמאות שאני מביא כאן נטולות מחיי היומיום, אבל חישבו נא על השיח הציבורי אצלנו. הפוליטיקאים שלנו אינם מתבטאים באופן שטחי ורדוד רק משום שכך למדו לעשות. חלק מהשיח שלהם הוא אותו דיבר מוגזם הנובע מתפיסתם – המוצדקת, כנראה – שככל שהתבטאות תהיה חריפה יותר (גם אם היא עוסקת בסיטואציה רגילה לחלוטין, או כזו שהיה לה תקדים) כך רבים יותר סיכוייה ללכוד את תשומת הלב הציבורית ולהביא את אומרה אל מרכז ההתעניינות התקשורתית. התקשורת קונה את הסחורה הקלוקלת הזו. ולא זו בלבד, אלא שהיא אף מניחה עליה זכוכית מגדלת והופכת אותה למשפיעה הרבה יותר מכפי שראוי לה להיות.

ואילו הרשת לא זו בלבד שמנציחה את המצב הזה אלא אף מחמירה אותו. כדי שטוקבק יקבל את מלוא תשומת הלב בה חפץ כותבו, עליו להיות בעל כותרת מושכת במיוחד. מה שלא משיגים באמצעות שיטת ההאדרה משיגים בגידופים; ומה שלא משיגים בגידופים – מנסים להשיג באמצעות מלים ארוכות ומקושקשות וביטויים שכבר הפכו לחלק מהפולקלור של השיח הרשתי. המילה ''שולתתתתתתתת111'', על כל צורותיה, היא הידועה שבהם. הפנייה אל היצר ואל הרצון לתת לו תשובה חד ומהירה החליפה את הפנייה אל השכל ואל שיקול הדעת. גם אם מקטלגים את האבחנה הזו כחלק מדינמיקה השמורה לפורומים, לאתרים חברתיים, לפורטלים בעלי תעבורה משמעותית ולאתרי חדשות גדולים, הרי שברור שהדברים נכונים גם לגבי השיח המרוחק יותר ממרכזים אלה. בלוגים, למשל. גם הכותבים האינטליגנטיים והרהוטים ביותר שבין הבלוגרים מתבטאים לעתים קרובות על דרך ההפרזה במטרה להדגיש נקודה כלשהי בפני קוראיהם.

דיבור מרוסן יכול להוות נקודת מוצא ליצירה תרבותית נדירה. בבריטניה, למשל, נבנתה תרבות שלמה סביב אי-הרצון להיות גס רוח ובוטה (אין פירושו של דבר שהבריטים לא יודעים להיות גסים ובוטים; הם יודעים, ועוד איך. אבל זהו עם שפיתח את השיח המאופק לדרגת אמנות). סידרת טלוויזיה כמו ''כן, אדוני השר'' (שלטעמי היא אחת משלושת הסיטקומים הטלוויזיוניים הגדולים בכל הזמנים, יחד עם ''סיינפלד'' ו''הכול נשאר במשפחה'') שתסריטאיה קידשו את האנדרסטייטמנט והיא מלאה בדיאלוגים המבוססים על צורת הדיבור הזו, לא הייתה יכולה להיווצר בשום מקום אחר. תרבות דומה של לשון המעטה פרחה ושגשגה גם ביפאן.

יהיו כאלה שיאמרו שאנו במזרח התיכון החם והעצבני, במדינה שבה הדם עולה לראש במהירות גבוהה יותר ממהירות הקול. במקום שקרירות ויישוב הדעת אינם המאפיין המרכזי שלו. בארץ שבה ההתפתחויות האקטואליות הן כה מהירות וחדות שאי-אפשר שלא להתייחס אליהן – לפחות לחמורות שבהן – בהתפעלות מרקיעת שחקים, חמה שפוכה או בבוז קולני. אני לא מקבל את הטענה הזו. ענייניות ומתינות אינן חלק מהגנום הלאומי והן בנות השגה. מה שברור הוא שאמירה בקול מתון ובהבעה מאופקת אינה יכולה להיות מובנת במקום שבו הרמת הקול וההגזמה בדיבור הם הסטנדרטים המילוליים המקובלים.









סהר בת השלוש מזמרת להנאתה במסדרונות הבית את ''הילדה הכי יפה בגן''. כשאני משכיב אותה לישון, היא מבקשת ממני שוב ושוב להעביר ישירות לרצועה הרלוונטית בדיסק של ''הכבש השישה-עשר''. שאלתי אותה פעם מדוע היא כל כך אוהבת את השיר הזה. היא הביטה בי בהשתאות בעיניה הגדולות ואמרה בפשטות: ''כי זה שיר יפה''. כמה הגיוני, כמה צנוע, כמה סביר. לא ''מדהים'' ולא ''אדיר'', לא ''מטריף'' ולא ''מטמטם''. פשוט שיר יפה. והתואר הפשוט הזה, שכיום נעלם לגמרי ממקומותינו, מודבק, אני מזכיר לכם, לשיר שנכנס כבר לפני קרוב לשלושים שנה לקלאסיקה של שירי הילדים בשפה העברית.

הייתי שמח לראות בסביבתי יותר ויותר אנשים שהשפה בה הם מנהלים את השיח היומיומי שלהם דומה לזו: מתונה, הגיונית, בלתי מתלהמת. שניחוח פרח מוציא מהם את המלים ''ריח טוב'' או ''ריח נעים'', ולא ''משהו א-ל-ו-ה-י''. שלמראה צעירה טובת מראה הם מפטירים בהשתאות ''איזו נערה יפה'' ולא ''היא מ-ה-מ-מ-ת'' (או, בדרך הביטוי המקובלת, ''מ-א-מ-מ-ת''). זה עושה את אותה העבודה, תאמינו לי. וזה נשמע הרבה יותר טוב מאותן השתנקויות חסרות פרופורציה שנועדו לעשות רושם על שומעיהן.

עניין של טעם.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נהדר [חדש]
שרון   יום ב', 24/09/2007 שעה 1:24 אתר אישי
גם הפוסט, וגם המילה ''נהדר'', שהיא כל כך נכונה בהקשר הזה, וקצת הלכה לאיבוד בין כל הסופרלטיבים המוגזמים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נהדר [חדש]
אורי קציר   יום ב', 24/09/2007 שעה 8:43
בתגובה לשרון
אתר אישי
תודה, שרון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
דולב   יום ב', 24/09/2007 שעה 5:51 אתר אישי
יש מגמה של קיצוניות בעם שלנו..
זה לא היה ''נחמד'' .. זה היה ''מדהים'' ..
הכל כל כך קיצוני
או שזה לא משהו או שזה הכי טוב שיש ...

תתרגל =]
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ב', 24/09/2007 שעה 8:44
בתגובה לדולב
אתר אישי
אז זהו, שאין לי חשק להתרגל. אם הייתי מסכין עם ההתבטאויות הללו לא הייתי כותב על כך פוסט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

דינאמיקה :-) [חדש]
דולב   יום ב', 24/09/2007 שעה 19:45
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
שפה זה דבר דינאמי ...
לצערי השפה אינה סטטית ...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פוסט נחמד [חדש]
אלירם   יום ב', 24/09/2007 שעה 10:41
פוסט נחמד
(ותגובה מתבקשת)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכימה חלקית [חדש]
שיר-דמע   יום ב', 24/09/2007 שעה 11:13
מסכימה עם הגינוי של תרבות ההפרזה. זה מתקשר גם לפוסט שכתבת על התקשורת, ואני לא יודעת אם שם קראתי את זה או במקום אחר, אבל היתה ביקורת שהופנתה לתקשורת על כך שהיא תמיד מחפשת את ה''מחדל'' וה''כשלון'', כבר אי אפשר להסתפק בחדשות בשום דבר שהוא לא קולוסאלי, הכל בהקצנה ובהגזמה, ואיבדנו לחלוטין את הפרופורציות הנכונות (שלא לדבר על ניפוח מיותר של דברים שוליים, כי אחרת זה לא היה עושה כותרות).

למה שאני לא מסכימה זה דווקא לפרשנות שלך לגבי הדירלוג ששימש טריגר לפוסט - דיאלוג ה''נחמד''. בעיניי זה לא בהכרח קשור לתרבות ההפרזה, אלא דווקא לתרבות דיבור מסוג אחר, תרבות שמזכירה יותר את התרבות היפנית (שגם היא נזכרה בפוסט) שבה זה נחשב לחלוטין לא מנומס לענות למישהו בשלילה (שלא לדבר על לומר דבר שלילי של ממש), ולכן גם אין להם תשובה טובה למה ששאלת, הם בכל זאת יענו (וכמובן, יבלבלו אותך במקום לעזור באמת). ה''נחמד'' בא במקום שלא לענות בשלילה, לא להעליב. כשחברה שלי קונה בגד והוא לא יפה לה, במקום להעליב ולהגיד שזה מכוער, אני אגיד ''נחמד'', והיא כבר תבין לבד. אבל כדי שהיא תבין אחרת אני לא צריכה להגיד ''מהמם'' או ''מטרף, רק להגיד ''יפה''. אלו פשוט קודים של נימוס, זה לא קשור להפרזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכימה חלקית [חדש]
שיר-דמע   יום ב', 24/09/2007 שעה 11:15
בתגובה לשיר-דמע
וכמובן, הביקורת על התקשורת שהתייחסתי אליה בתגובה הקודמת הופיעה כחלק מדבריו של טוני בלייר שצוטטו בפוסט הקודם, שעסק בתקשורת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכימה חלקית [חדש]
אורי קציר   יום ב', 24/09/2007 שעה 20:13
בתגובה לשיר-דמע
אתר אישי
לפעמים נראה לי שיש דמיון יותר ממקרי בין צורות החשיבה שלנו. בטקסט המקורי של המאמר הכנסתי ציטוט מ''סיונרה'' של ג'יימס מיצ'נר שבו ציטטתי את הפעם הראשונה שהטייס האמריקני, לויד גרובר, שומע מחברתו היפאנית תשובה בסגנון: ''כן, אני לא חושבת''.

אני מקבל לחלוטין את התפיסה שלך לעניין האנדרסטייטמנט וגם הזכרתי אותה, גם בהקשר הבריטי וגם בזה היפאני. אבל אני לא מקבל את התפיסה שלפיה צריך לבטא מחמאה מתונה ובלתי-מוגזמת כדי שהמוחמא יבן שבעצם זו אינה מחמאה אלא ביקורת. אולי אלה הגנים הזכריים שלי, אבל אני מאמין בכך שאדם צריך, במסגרת כללי הנימוס, לומר את אשר על ליבו. בדוגמה שלך, מי שאומר ''נחמד'' ומתכוון ל''מכוער'' משדר, בעצם, מסר כפול. אני בדעה ש''נחמד'' צריך להיות ''נחמד'' ו''מכוער'' - ''מכוער''. לא פחות ולא יותר. נימוס לא צריך לבוא על חשבון דיוק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכימה חלקית [חדש]
ועכשיו אבא   יום ג', 25/09/2007 שעה 9:15
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
וכאן נכנס פער בין תרבויות
בהרבה מקומות בעולם להגיד למישהו ''לא'' זה נראה כפוגע בצורה עצומה בצד השני ולכן יאמרו ''כן'' גם אם מתכוונים ללא (נדמה לי שהיפנים וההודים כך).
באמריקה דווקא כן יגידו לך את האמת אבל, אם האמת קשה, יעטפו את זה בסוכר - משהו כמו - ''זה יפה, אולי הייתי משנה את זה קצת, אבל זה נחמד מאוד...'' כשבעצם הם מתכוונים ל''זה מכוער כמו הלילה וכדאי שתרחיק את זה ממני עכשיו...''

לבן ''נימוס לא צריך לבוא על חשבון דיוק'' זה עניין של גאוגרפיה, וגם ה''מסר הכפול'' הוא משהו שבמקומות אחרים דווקא נשמע חיובי יותר מישירות ואמת חד משמעית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכימה חלקית [חדש]
ד''ר אוֹרי אמיתי   יום ד', 03/10/2007 שעה 16:46
בתגובה לועכשיו אבא
אתר אישי
מנסיוני (המוגבל) בארה''ב הגישה עוד יותר קיצונית ממה שתארת.
הדרך המקובלת להגיד: עוף לי מהעיניים נבלה, היא: let's do lunch sometime.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכימה חלקית [חדש]
שיר-דמע   יום ג', 25/09/2007 שעה 9:22
בתגובה לאורי קציר
למרות שלא כללת את הציטוט בפוסט שלך, כן הזכרת את תרבות השיח יפנית, כך שזה לא לחלוטין מפתיע שהתייחסתי לנושא זה. עם זאת נראה לי שאני יכולה להיות מוחמאת מההערה שלך לגבי הדמיון בתורת החשיבה שלנו, גם אם לא ברור לי למה כוונתך בכך שהוא ''יותר ממקרי''.

יכול להיות שאתה צודק לגבי הדרך הנכונה לבטא ביקורת, אבל תסכים איתי שמדובר כאן בתופעה חברתית שונה לחלוטין מתופעת ההפרזה שבה התמקד הפוסט. זה היבט אחר של תרבות השיח, ואפשר לבקר גם אותו, אבל תוך הבחנה בין המאפיינים והגורמים השונים של התופעות שאנו מבקרים. אני לא מתחברת כל כך לדיון בגנים גבריים/נשיים, אבל אני מודה שלי אישית קל יותר לקבל ביקורת כשהיא מרוככת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכימה חלקית [חדש]
אורי קציר   יום ג', 25/09/2007 שעה 9:27
בתגובה לשיר-דמע
אתר אישי
ראשית, זו אכן מחמאה ואשמח את תתייחסי אליה ככזו. שנית, את צודקת, וזו גם הסיבה שלא נכנסתי אל תוך תרבות האנדרסטייטמנט אלא השתדלתי לציין אותה בשולי הדברים, וכעין דוגמה לכך ששיח בלתי-מוגזם יכול להיות מעשיר, מצחיק ואסתטי בעת ובעונה אחת.

לעניין האופן שבו משמיעים הביקורת - ובכן, יש הבדל משמעותי בין ריכוך להיפוך. אחד מאלופי צה''ל סיפר פעם שעשה קורס צבאי חשוב בסנדהרסט שבבריטניה והתבקש לנתח תרגיל מסוים. המרצה שבחן את עבודתו העיר שזו צורת ניתוח ''שונה מכל מה שראה בעבר''. לימים סיפר האלוף שלקח לו כמה חודשים להבין שהבודק בעצם אמר שהעבודה שלו מחורבנת. זה ריכוך. לעומת זאת, ''נחמד'' במקום ''גרוע'' זהו היפוך שלם של המסר. היו לי כמה בנות זוג בעברי שדיברו באופן דומה, מה שגרם לאי-אלו אי-הבנות. כי אני, כשאומרים לי ''נחמד'', מבין את הדברים כפשוטם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכון אבל... [חדש]
ועכשיו אבא   יום ב', 24/09/2007 שעה 11:43 אתר אישי
זה נכון שאנשים מגזימים בתיאורים שלהם
אבל אני כאן חיב להמליץ על ספר - גילגולי לשון (http://www.text.org.il/index.php?book=0705061)
הבלשן שכתב הספר מתאר בלשון ברורה איך השפה נבנית ונהרסת.
אם אנחנו אומרים שהנוער של היום ''לא יודע לדבר'' והורס את השפה, הרי שזאת אמרו גם לפני עשרים, ארבעים, ושישים שנה...
ודווקא ההגזמות ועודף הסופרלטיבים הם אלו שבונים את השפה לעתיד.
אין לי את הספר מולי כך שאין דוגמאות קונקרטיות, ויתכן שהתופעה מואצת היום בעידן האינטרנט, אבל התופעה הזו תמיד היתה קיימת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכון אבל... [חדש]
אורי קציר   יום ב', 24/09/2007 שעה 12:59
בתגובה לועכשיו אבא
אתר אישי
לא מסכים איתך. הדיבור המוגזם הוא תופעה שאינה רווחת רק אצל בני נוער. הוא משקף גם התנהלות יומיומית של מבוגרים, ולטעמי הוא מוביל למעין עילגות מרצון. הבעייה היא שהשימוש במלים הגדולות הללו הופך אותן לחסרות משמעות. אם כל הישג ספורטיבי הוא ''אדיר'', ''מדהים'' ו''היסטרי'' באילו מלים יכתירו הישג איכותי ממנו (והרי דינם של שיאים להישבר)?

הצורך לקטלג אנשים ותופעות בצורה קיצונית הופך אותנו לבני אדם המיטלטלים בין קצוות. פוליטיקאי, למשל, או שהוא ''מבריק'' או שהוא ''חרא''. אין אמצע. יכול אדם להיות חכם, אבל עדיין מתחת לרף הגאונות; יכול הוא ליזום הצעות שיש בהן היגיון בריא, לפחות לשיטתו, אם כי עדיין פתוח לוויכוח; אבל הוא תמיד יקוטלג באופן קיצוני.

בלוגר א' כותב מאמר. בלוגר ב' מתפלמס עימו. בלוגר ג' מתאר את הוויכוח וקובע שב' נכנס בא' ''כאילו אין מחר''. מדוע ''ב' סתר את טענות א''' אינו טוב דיו? מדוע יש צורך להפריז ברמת הביקורת עד כדי שימוש בביטוי התאר דינמיקה מוקצנת כל כך? האם אפסו המלים מהשפה ולא נותרנו אלא עם ההפרזות?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכון אבל... [חדש]
ועכשיו אבא   יום ב', 24/09/2007 שעה 14:18
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אולי זה פשוט טבע האדם להגזים ולהפריז?
הרי אם אתה אומר על משהו שהוא יפה, לאחר זמן המילה יפה כבר לא מספיקה לך ואתה רוצה להעצים את היופי ואז או שאתה פונה ל''יפה מאוד'' או שמחפש מילים מחליפות שיעצימו את התואר.
עכשיו - כמוך אני לא ''נהנה'' מעילגות הקיימת בשפה, אבל אחרי שמבינים שזו למעשהחלק מהתפתחות השפה אז אין מה להילחם או להתעצבן מזה.
אם תכנס לתרדמת ותתעורר עוד חמישים שנה, העילגים של היום יצקצקו בלשונם לנוכח שפתו של הנוער העתידי..
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכון אבל... [חדש]
אורי קציר   יום ב', 24/09/2007 שעה 14:40
בתגובה לועכשיו אבא
אתר אישי
ראשית, בספרות מופיעות לא מעט מלים שבהן ניתן לתאר משהו יפה, כהגדרתך. ''יפה מאוד'' הוא דוגמה מצוינת. בכלל, המילה ''מאוד'' פשוט נשמטת והולכת מתיאורים מסוג זה. היא כמעט ואינה בשימוש ופינתה את מקומה ל''מה זה מאמם'' ו''מדהיםםםםם!!!'' למיניהם. לא צריך להשתמש במונחים היסטריים כל כך.

שנית, שפה מבוססת על מגוון שלם של מקורות לשוניים וספרותיים. בשפה העברית יש רבדים שלמים שיצאו מכלל שימוש, פשוט מפני שדוברי ההווה אינם מכירים אותם ומעולם לא התחנכו עליהם. הבורות הלשונית הזו היא, כנראה, אחת הסיבות שהם נדרשים לתיאורי ממציאות מופרזים כל כך. בהיעדר מלים מתאימות הדרך הקלה לתאר חווייה נשגבת היא בשימוש במלים מהקשרים מופרזים אחרים ובשלל סימני קריאה בסופן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכון אבל... [חדש]
ועכשיו אבא   יום ב', 24/09/2007 שעה 15:36
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
שוב אסתייג ואומר שאף אני מתנגד לעילגות אבל כמה כיווני מחשבה:
ראשית - ההא שמתחלפת לה באלף, עד כדי שסיפרתי לאחיין בן שש שפעם אלף ועין היו שונות במבטא והיום הם דומות, אז אחרי מחשבה קלה הוא הוסיף שגם הא נשמעת אותו הדבר...
בספר שהמלצתי, גיא דויטשלנר מדגים את ניוון העיצורים בדוגמא מדנית ששם שיר שלם מושר רק בעיצורים א-א-א-א-א כך שהתופעה לא יחודית כלל לעברית, ובטח לא לעברית של היום
שנית - בורות לשונית, מצד אחד זה איום ונורא שאנשים לא יודעים עברית, ומצד שני ניתן רק להשתאות איך לוקחים ביטוי והופכים אותו על ראשו כדי שיתאר משהו אחר לגמרי. - לדוגמא ''חבל על הזמן'' שהפך ממשהו שלילי למשהו חיובי.
ושלישית - שפה היא דבר כל כך דינמי, עד שאם נתעקש על שימור רבדים שאבד עליהם הקלח, אולי יאבד הוא גם עלינו...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הזדהות מוחלטת [חדש]
CrazyVet   יום ב', 24/09/2007 שעה 12:34 אתר אישי
בתור בת-אדם שנוטה יותר לכיוון האנדרסטייטמנט מלמטה (נחמד זו התלהבות מוחלטת מבחינתי) אני יכולה רק להזדהות עם תחושותיך, ולשתף קצת בשלי. אני מרגישה לפעמים, בעיקר כי את התקשורת עם הארץ אני מנהלת רוב השנה דרך הרשת (היינו, תקשורת כתובה), מעין סלידה מהרדידות של הכתיבה, הזילות של המילה הכתובה וההתעסקות בזוטות מנופחות. כשאני מגיעה לארץ, לפעמים אני מרגישה שאני פשוט לא מדברת את השפה - מביקור לביקור (מרווחים של 10 חודשים לערך) הסופרלטיבים פשוט מתנפחים, הנושאים על סדר היום רדודים וקשה יותר ויותר למצוא שיח ענייני.
מבחינתי, קצרי התקשורת הללו, שהולכים ומתרבים, נכנסים גם הם לרשימת השיקולים של הדיכוטומיה פה-או-שם. עצוב, אבל נכון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הזדהות מוחלטת [חדש]
אורי קציר   יום ב', 24/09/2007 שעה 20:08
בתגובה לCrazyVet
אתר אישי
מסכים לכל מילה. לא יכולתי לנסח את זה מדויק יותר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

איזה יופי... [חדש]
אורחת לרגע   יום ב', 24/09/2007 שעה 15:32
פוסט מ - א - מ - ם....סתם...
באמת פוסט טוב.
ישנה באמת מגמה בשנים האחרונות לאובר דרמטיות בשפה שלנו. הכל נהיה קיצוני (''סוף העולם שמאלה...'' - עוד ביטוי תמוה).
לצערי, ביטויים כמו ''נחמד'' נתפסים כתחושת כמעט שיעמום מחוויה מסויימת. כל התום והפשטות נעלמים וחבל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מוכרות בחנות [חדש]
Kitty Cat   יום ג', 25/09/2007 שעה 23:24
לדעתי עניין הגזמה והעילגות מרצון הזו, כפי שקראת לה, נובע מהרצון למצוא מכנה משותף נמוך ביותר.
ואגב, מי שראיתי שאומר את זה הכי הרבה, אלו המוכרות בחנויות, שמנסות להמריץ כך את הלקוחות לקנות את מרכולתן. יש לציין שמילים אלו אכן מלחיצות במידה מסוימת וגורמות לבהלה ולקנייה פזיזה.
כפי שאני רואה את העניין, מי שמכיר די ביטויים בשפה העברית כדי להביע את אשר בנפשו, לא צריך לחפש ביטויים לא קשורים כמו ''מדהים'' במקום ''יפהפה''.
אני לא חושבת שמי שמתאר יפה כמהמם עושה זאת לשם ההפרזה, אני מניחה שהוא לא רואה בכך הפרזה. זה פשוט נראה לו כתואר מקביל ליפה.
ובכלל, אני חושבת שהמגיבים צודקים בעניין ה''נחמד'' - לפי הקודים של היום, זה אכן ביטוי לבילוי שלא נהנית ממנו יותר מדי. ואני מניחה שההבנה תלויה גם בשפת הגוף ובאיך שהמילה נשמעת. כי יש נחמד מתלהב ויש נחמד אדיש. אז זה לא רק עניין של סמנטיקה.

בהצלחה בהחייאת השפה העברית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ההגזמה ההיסטורית [חדש]
אורן צור   יום ד', 26/09/2007 שעה 13:26 אתר אישי
רציתי לכתוב תגובה ויצא לי פוסט. אין אפשרות לטרקבקים (נכון?) אז הנה הלינק:
מתוך הפוסט: ''למעשה זה לא כל כך פשוט. לאורי, וגם לי קל מאוד לעקם את האף נוכח אינפלציית המילים אבל התהליך האינפלציוני הזה הוא עתיק יומין – עתיק אפילו כמו השפה עצמה. ניקח, למשל, את המילה 'אפילו'...''
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פשוט 10 [חדש]
אריה קיזל   יום ד', 26/09/2007 שעה 13:32 אתר אישי
השפה התקשורתית הרדודה שפשטה בשנים האחרונות עם היתכנס שבט הגל''צניקים (לשעבר) ואחרים בכל מיני תוכניות מלל שבהן הכלל הוא עד כמה אתה מדבר מהר, אוטוסטראדי, נטול הקשר ומרובה מילים היא היא זו שגרמה לתופעה שאתה מתאר, אורי.
הדבר גורם לכך שהשיח התקשורתי, המכתיב רבות מהשיח החינוכי לצערנו והוא המשמעותי ביותר בשיח הפוליטי הפך שטוח.
אין זה רק בגלל שהטכנולוגיה הטלויזיונית, כדברי פייר בורדיה, מכתיבה את השטחת השיח, אלא גם ובעיקר בגלל שיש משבר גדול בעריכת התקשורת.
צעירים מדי, חסרי ניסיון מדי הפכו בהשראתם של מו''לים בעיתונות הכתובה ומקבלי החלטות בעתונות המשודרת לקובעי הטון. אי לכך, הם מכניסים לשידור שדרנים צעירים ומגישים צעירים עוד יותר אשר קידשו את אותה רדידות לשונית ובמיוחד האלילו את מהירות ההגשה ושטף התגובה על חשבון תוכנה המעמיק והידעני. ידע לא נחשב כאן ועודד גרנות הרציני והלא-מסתחבק נדחק לשוליים. על דוד ויצטום מסתכלים כאל עוף מוזר הדובר גרמנית ומחזיק בכלי נגינה קלאסי ואת שרי רז כבר קוברים 30 שנה, כמו גם את התחום שהיא מסקרנת. אם אינך חיים אתגר הקולי, הגיא-פינסי - אתה פשוט לא נחשב.
אם אתה רוצה להצליח ולהיחשב עליך להיות מהיר עד כדי כך שתאבד את הנקודות בסוף משפט ותגיב במין פאנץ' ליין לכל הערה של המגיש. פראזות חסרות משמעות, נביבות מילולית ואי אמירה של דבר-מה משמעותי השתלטו על השיח הטלויזיוני וכמובן שעוד לפני כן על השיח הרדיופוני.

הידיעה העיתונאית הפכה פרשנית, מגובבת, מזלזלת בעובדות המחדשות ועמוסה בסופרלטיבים.
אירועים רגילים הפכו ל''אקסטראורדינריים''. התבטאות שגרתית הפכה חורגת ומייצרת מיידית סערה. החלטה הפכה למהפכה בתחום קבלת ההחלטות. דיון במרכז מפלגה הפך לקרב וכל פעולה בסוריה הופכת מיד למלחמת עולם. שורה של תאונות דרכים במהלך חג הופכות לצונאמי של תאונות וכל אי הצלחה שולית הופכת לכשלון. כל כשלון הוא מחדל. וכל מחדל שאינו מחדל הופך בהכרח למחייב הוצאה להורג. הכתבים הצעירים המככבים בתקשורת מצייתים לכללי המשחק הללו ומעטים (אך טובים) מצליחים לעצור את עצמם במרדף אחר המילה הדרמטית עוד יותר שתכניס אותך מהר יותר ותאפשר לך לגמור מהר ולספר לחבר'ה על מעלליך בשדה הקרב התקשורתי.
כל מביא ידיעה (בכתובה ובמשודרת) מבקש להעלות שלב ביצירת היסטוריה שהיא בעצם היסטריה.
האנדרסטייטמנט הפך מגונה ועמנואל הלפרין הפך פאסה. ''שיחה נוקבת'' נוסח הBBC הפכה כבדה ומשמימה ועיתון הארץ הפך מעייף ומיושן.

אם אתה לא צבעוני, סקסי, מפולח נכון, ממוסגר במידה, פורץ ומתחדש, צעיר ומגוון, מדהים ויפהפה, תקדימי ומהפכני, סוער ומסעיר - אתה פשוט לא קיים.

למי יש זמן לשמוע משהו מעמיק?
למי יש כוח להאזין למלל בעל עומק?
למי יש כוח לשמוע את ליבני מראיין באחת עשרה בלילה ברשת ב' ולאפשר למרואיין (לאפשר למרואיין - מה זה בכלל??? למה צריך את זה בכלל??? הרי שאלנו את השאלה ובכך גמרנו וגם אם אפשר להכניס למרואיין) להשיב. להשיב?! למה צריך את זה?!
למי יש כוח לפענח את ה''נחמד'' שלך אורי?

עליך להיות מגניב, מסעיר, חדשני, פורץ דרך וכל זאת במילה אחת ואם אפשר שהיא תהיה בתחום המוכר לנמען שלך.

אם אתה לא כזה - אתה צפוני, אשכנזי, מרגיז, מתנשא ויהיר חסר תקנה.

ואגב, מה זה יהיר?

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מזדהה. [חדש]
ילדה קטנה.   יום ד', 26/09/2007 שעה 14:27 אתר אישי
גם אני אוהבת להשתמש ב'שפתך' כיביכול.
אבל בעלם של היום, אנשים נסחפים לאוצר המילם הכה 'רחב' של הסלנגים. וגם אני.
אי אפשר להאשים את בני האדם ולא את האקדמיה ללשון.
המודעות לשפה הנכונה הולכת ונחשלת לצערנו.
ובעוד כמה שנים, לא יכירו את המילים שאנחנו אמרנו בעבר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בפרק על שפה בדוקטורט שלי אני מתייחסת להקצנה הזו [חדש]
כרמל   יום ה', 27/09/2007 שעה 15:10 אתר אישי
וזו באמת תופעה אופיינית לבני נוער, תקופה שהחיים דרמטיים והכל שחור-לבן. בגלל שבעשור האחרון העולם שייך לצעירים ותרבות הנוער משתלטת על התרבות, הדבר הזה משכפל את עצמו לעולם המבוגרים. דווקא בניו אייג', מתרגלי הרוחניות הרציניים משתדלים לדייק בדיבור, לשמור על טוהר המילה ולפעמים אפילו להמנע ממטאפורות כדי לקרב בין המילה למהות. אולי מהניו אייג' עוד תבוא הישועה לשפה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בפרק על שפה בדוקטורט שלי אני מתייחסת להקצנה הזו [חדש]
אורן צור   יום ה', 27/09/2007 שעה 18:24
בתגובה לכרמל
אתר אישי
אז זהו שלא בדיוק. אם תקראי את פוסט התגובה שלי תראי שהתופעה הייתה קיימת מאז ומעולם בכל התרבויות והיא לא אופיינית לצעירים או לעולם המודרני.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בפרק על שפה בדוקטורט שלי אני מתייחסת להקצנה הזו [חדש]
אורי קציר   יום ו', 28/09/2007 שעה 23:13
בתגובה לאורן צור
אתר אישי
אני לא מאמין שזה בהכרח עניין של נטייה או דרגה רוחנית כזו או אחרת. זה פשוט עניין של חינוך לשפה נכונה ומדויקת. בתי ספר שבהם המורים אינם מסוגלים להתבטא כראוי, הורים שאינם בוררים את איכות הטקסטים שהם מגישים לילדיהם, תקשורת שטחית המתמקת בכוח הממגנט של הכותרת ולא במסר העקיף המשתמע ממנה - כל אלה אחראים לתופעה הזאת. אני מאמין שגם תלמידי הניו אייג' מדברים לעתים קרובות בשפה דומה. איש אינו פטור מהשפעות אלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בפרק על שפה בדוקטורט שלי אני מתייחסת להקצנה הזו [חדש]
אורן צור   יום ו', 05/10/2007 שעה 0:31
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
נדמה לי שאלו דווקא הניו-אייג'ים שהכניסו לשימוש את המילה המוגזמת 'קסום', לא?

לא נעים לי מכרמל שהיא בחורה חביבה בהחלט אבל הניו-אייג' כתופעה רחבה הוא די שיטחי, לא? לא משהו שעושה רושם עם הקפדה על פרטים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בפרק על שפה בדוקטורט שלי אני מתייחסת להקצנה הזו [חדש]
אורי קציר   יום ו', 05/10/2007 שעה 1:09
בתגובה לאורן צור
אתר אישי
לא עקבתי אחר המקור, אבל סביר מאוד להניח שזה המצב. אחרי הכול, הניו אייג' נוטה חיבה למסתורין ובמידה רבה מקדש את העלאתו אל מעל למוכר, לידוע ולבנאלי. כשלעצמי, מעולם לא הבנתי מדוע יום אינו יכול להיות סתם יפה, נאה, חמים, נעים או כל שם תואר סביר אחר. קסום? ומי יצר את הקסם? האם כדי לתאר את היום עלי להתעמק בישויות הבלתי נראות המרחפות ברחבי היקום ומפזרות אבקת קסמים על כל שחר שמפציע במזרח?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

האמת היא, אורן ואורי, שהמציאות אכן קסומה [חדש]
כרמל   יום ו', 05/10/2007 שעה 10:00
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
וכל פרט בשגרה וכל צעד ושעל זה נס יומיומי. אולי אנחנו מתחילים לחוש את זה וזה מתבטא בשפה, מי יודע. כאחת שמאמינה באבולוציה לטובה אני תמיד מנסה לראות איפה תופעות שנחוות כרגרסיה הן ירידה לצורך עליה :)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נו, נו - אז זה לא כל כך נחמד, אז מה? [חדש]
אילן   יום ה', 27/09/2007 שעה 16:34
קו ישר (וקצרצר) מחבר בין הפוסט הקודם על התקשורת ובין הנוכחי. המכנה המשותף הוא עליה עיקבית ברמת ''רעש הרקע'', והצורך בפתרונות/אמצעים שיתגברו עליו, וזה ממש לא ייחודי לישראל, וכל מי שביקר בארצות זרות במהלך 2-3 העשורים האחרונים יכול לזהות בקלות את התופעה, בין אם היא יותר בולטת במדינות X Y או Z, ובין אם פחות ב-A B C.
גם בארצות כמו איטליה, צרפת וספרד, ואפילו בארה''ב ובקנדה יש עליה ב''סף הריגוש'' במיוחד אצל הצעירים, אבל גם אצל בוגרים יותר.
בהרבה מדינות יש ''הקצנה'' של הדיווח העיתונאי (יש קשר ל''הגזמה'' המילולית - כנראה שכן כפי שאטען להלן), והתרפשות - גם בשבדיה ודנמרק.

הסיפור הוא לדעתי כזה:
1. הגידול המסיבי באוכלוסיה - בעיקר עירונית - בעשורים האחרונים (ובישראל זה בולט אולי יותר מאשר במדינות אחרות).
2. חשיפה רבה יותר של אנשים (ושוב - אצל הצעירים בכלל זה יותר בולט) לכמויות אדירות של מידע וחוויות, כשבהרבה מקרים המידע/חוויות - מבחינת כמות ועוצמה - הם פשוט ''מהממים'' (במובן של OVERWHELMING ).
3. ''האצת'' ההיסטוריה - אירועים משמעותיים מתרחשים בקרצבים גדלים והולכים; התהליכים ההיסטוריים ''מכווצים'' את הזמן וההתרחשות.

שלושת המרכיבים הנ''ל מתחברים ביחד באופן שרעש הרקע הקיומי מתחזק; כמו מכונית (או אופנוע) שמאיצה; ככל שמפלס זה עולה, צריך יותר ''להתגבר'' עליו, על מנת שלא ישתיק אותנו.

קל מאד לצפות להתבטאות אנדרסטייטמנית מיפנים ואנגלים, אבל זה קצת נאיבי; יפן (כהכללה גסה) היא המדינה המקובעת והאנאלית ביותר שיכולה להיות ברמה החברתית/התנהגותית, וברור שמי שחי בצפיפות וחיכוך כל כך גדולים, בצירוף פרטיות נמוכה יאמץ מאפייני התנהגות ''מינוריים'', לפחות כל עוד הוא בשליטה. אבל כשזה יוצא משליטה (וזה יוצא, ועוד איך!!) - אתה מעדיף להיות הרחק-הרחק משם. אבל אפילו שם בקרב הדור הצעיר יש עליה ב''מפלס ההתלהבות'' היום-יומי, ובודאי ששם תמיד מחפשים את ''הדבר הגדול הבא'' (וכשזה בא - זה בענק...).
ולגבי הבריטים - תופעת האנדרסטייטמנט אופיינית לעשירון וחצי העליונים באוכלוסיה (בקושי...), מרקע סוציו-אקונומי מעל לממוצע; אצל כל השאר המצב בדיוק כמו אצלנו, למרות העור הבהיר יותר, ומזג האויר הקר יותר. כנראה שלא הסתובבתם מספיק בפאבים שכונתיים באזורים שמתחת לממוצע (ואני לא מדבר רק על אחרי משחק כדורגל שבו הפסידה או זכתה הקבוצה המקומית).
לעומת זאת, אם אתם רוצים לראות שתי מדינות ''אירופאיות'' למהדרין, שבהן גם ההגזמה וגם ההתרפשות התקשורתית די דומות למצב אצלנו, תסתכלו על ספרד ואיטליה, ובמידה מסויימת (רק קצת פחות) - צרפת (רציתי לכלול גם את יוון, אבל היא באמת יותר מדי ''ישראלית'' לדעת כולם...).
באיטליה להגיד על מישהי BELLA, זה טוב רק בערך עד גיל שבע (מצד האומר, או מצד הנאמרת...); אחרי זה כבר חובה להגיד BELISSIMA, כי במידה רבה ה-BELLA הופך להיות אמירה סתמית-עד-כדי-עלבון. גם באיטליה התעצם השימוש בתואר STUPENDO/A. בספרד גם כן העניינים דומים.
הצרפתים הם ממציאי המילה BLAZE (דגש על ההברה האחרונה) שמשמעותה - מילת גנאי למי שאינו מסוגל לראות דברים או לחוות חוויות בעוצמה מספיקה; מי שכל הזמן מתהלך וחי בתחושה ש: BEEN THERE, DONE THAT. ומי ששמע צרפתי ממוצע - גם לפני 30 שנה ויותר - מתאר מהלך במשחק פאטאנק שכונתי - יודע טוב-טוב על מה מדובר: אש ותמרות עשן - לא פחות!
על הדרון-אנריקאים אין מה להרחיב את הדיבור: הן יכולין להעביר פה שיעורי עזר בלשון נמלצת על גבול הפנטזיונריות.

אז מה היה לנו?
בשורה התחתונה: ''סדנא דארעא - חד הוא''. תהליך ה''גלובליזציה'' לא פסח לא על התקשורת ולא על השפה, ולא על התרבות (או העדרה...); אנחנו היום כמעט 7 מליארד על פני כה''א. היינו חצי מזה רק לפני כמה עשורים. בארץ זה אפילו קיצוני יותר.
דברים מתרחשים בעולם בקצב, עוצמות, היקפים ותדירות ללא תקדים (וזה נכון...), והיד עוד נטויה; מה שסבא שלי ראה וחווה במשך כל ימי חייו, אני ראיתי וחוויתי בפחות מ-‏20 שנים.
לטפול את כל האשמה על הביצה המקומית שלנו זה נאיבי, מתנשא, אליטיסטי ולא מתקרב אפילו במילימטר לצורך להתמודד (אם חפצי התמודדות אתם - אני מוכן להסתפק בלצפות מהצד בשעשוע) עם מה שעוד יבוא בעשורים הקרובים.
חוץ מזה שאתם מדברים (רובכם לפחות) כמו זקנים מלאי נוסטלגיה, למשהו שהיה וכבר לא יהיה, לטוב ולרע. ואז מה? אתם יוצאים מטווח ההשפעה (עליכם ושלכם), מאבדים קשר - מרצון או שלא מרצון - ונשארים בקוטריי-אציל-מתבשם-בעצמו.
וזרח השמש ובא השמש, וכל מה שהיה הוא שיהיה - רק הרבה יותר מהר ואינטנסיבי, מה לעשות?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא רע [חדש]
עמוס עצמוני   יום א', 30/09/2007 שעה 9:14
תתפלא,
גם כאשר אני מחמיא במלים כמו: נפלא, מיוחד,
מקסים, משובב נפש עדיין יש כמה מוחמאים.
רובם בני 50 פלוס.
ולעניין אחר.
קראתי בהנאה את שכתבת על המשחק של המאה.
רוב החומר מוכר לי מספרו של מרגולין ''גבורי ספורט''
ששמש יחד עם חברי הטוב כתנ''ך 2 שלנו.
ידענו לצטט ממנו קטעים שלמים, כולל ההכנות והחימום
למשחק שגררו את המשפט ''להטוטים, התנחמו הצופים הספקנים,
להטוטים ולא כדורגל''.
ואסיים בשאלה,
האם ידוע לך היכן למצוא קלטת, או אתר אינטרנט
שבו ניתן לראות את המשחק ההוא משנת 53?
ברכות
עמוס עצמוני
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא רע [חדש]
אורי קציר   יום ד', 03/10/2007 שעה 22:32
בתגובה לעמוס עצמוני
אתר אישי
היכן אפשר למצוא קלטת לא בדיוק ידוע לי, אבל הנה קישור נחמד לסרטון קצרצר על השערים שהובקעו במשחק: http://www.youtube.com/watch?v=QgOs_m5bXCs
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא רע [חדש]
אלמוני   יום ה', 11/10/2007 שעה 23:23
בתגובה לאורי קציר
אורי שלומות,
רוב תודות מאד מאד!!!!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אבא [חדש]
גילוש   יום ב', 22/10/2007 שעה 18:45
בתגובה לעמוס עצמוני
עמוס עצמוני האבא הכי שוה בעולם...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שכחת ''הורס'' [חדש]
אורי דרור   יום ב', 01/10/2007 שעה 22:11
אבל למה אי אפשר להרשם לקבלת עדכונים במייל?
אני יודע על העדכונים שלך רק כשאורי צ'צ'יק כותב עליהם בבלוג שלו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שכחת ''הורס'' [חדש]
אורי קציר   יום ד', 03/10/2007 שעה 17:27
בתגובה לאורי דרור
אתר אישי
אפשר דרך ה-RSS. זה מופיע בתפריט למטה, מצד ימין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קטסטרופה!!! [חדש]
של ברמן   יום ג', 02/10/2007 שעה 12:31 אתר אישי
אכן תופעת ההגזמה בשפה היא איומה ונוראה! זאת ממש קטסטרופה איך שמגזימים נורא נורא ולא מדייקים כל הזמן!!!
ועכשיו ברצינות.
לא צריך לקחת את זה קשה. השפה חווה תהליך אבולוציוני טבעי שבו מילים ''חזקות'' דוחקות את רגלן של המילים שמציירות את גווני הביניים העדינים יותר של החוויה ותיאורה. החשש הוא כמובן מאיבוד הספטרום הרחב של התיאור, שאיתו יבוא באופן טבעי גם אבדן של מנעד החוויה, משום שיש השפעת גומלין הדדית בין החיים לשפה. לדעתי אין סיבה לדאגה. כל עוד אין אונס מכוון ומאורגן של השפה (ע''ע 1984), האבולוציה הטבעית תמיד תדאג לשמר ולהחזיר את הספטרום הרחב של הביטוי (עד לאן אנשים עוד ימשיכו להגזים?), ומירוץ החימוש של ההגזמה ימצה את עצמו ויחפש דרכי ביטוי חדשות שכמו תמיד ימשיכו להעשיר ולהעמיק את השפה, שלא עצרה מעולם להתפתח ולהשתנות. גם הדינוזאורים נכחדו, והותירו אחריהם שלל יצורים קטנים וממזרים שתפסו את הנישות האקולוגיות הפנויות. כך ייעשה גם בעולם הביטוי. אל דאגה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פוסט מהמם! [חדש]
נינה   יום ב', 08/10/2007 שעה 11:54 אתר אישי
אותי דווקא דרך הדיבור הזאת משעשעת. אני נהנית להשתמש במילים מפוצצות לתיאור אירועים שוליים עד בלתי חשובים. זה יוצר סרקזם מסויים ש(לדעתי) מדגיש עוד יותר את אפסיות האירוע והעדר חשיבותו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני לא מבין את הבעיה [חדש]
מונס   שבת, 03/11/2007 שעה 13:59
שלום אורי

קצת באיחור, קראתי את המאמר הזה ואת כל התגובות. שפה זהו דבר חי, וכאשר מדברים/ כותבים / שרים ומה לא, יש לשפה שני הבטים:
1. מה אומרים.
2. ההיבט היותר חושב - איך אומרים.

הגזמה? לא יודע, צורת האיך היא החשובה ביותר, ומה לעשות מונחים כמו יפה, נחמד,נהדר, איבדו את ה''אפקט'' שלהם בצורת האיך. כמו שאמר מישהו לפני, זה הופך נדוש, צריך משהו יותר חזק.

אני לא רואה בשימוש במילים מהמם, מדהים וכו' הגזמה, יש כאן בסך הכל דרך להביע רגש.

במהלך הזמן אותם מילים יהפכו לשחוקות, וזאת כאשר ישתמשו בהם יותר מדי, הן יאבדו את אפקט ה''איך'', ובמקומם יבואו מילים חדשות.זו המהות של סלנג, לא?
לדעתי זה קורה בכל שפה בכל מקום, כאן בישראל זה מודגש בשל העובדה שאנחנו אנשים מאוד יצריים ומכניסים הרבה רגש לדיבור.
בבריטניה / יפן ואולי אף בארה''ב יש הרבה פחות רגש, יותר מדי טקט.

מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מילה בנוגע לתמונה [חדש]
zosha   יום ב', 12/11/2007 שעה 18:45
בתוך הדיון המעניין נעצרתי להתבונן בתמונה: קומפוזציה יפה, צבעוניות משובבת לב וילדה אחת חמודה.
איזה כיף שיש כזו תמונה באלבום המשפחתי :)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©