מותו של מיתוס מונגולי
יום ו', 14/09/2007 שעה 22:25
כשיצאו ג'ינגיס חאן ופרשיו המאומנים מערבות אסיהאל מסע הכיבושים שלהם הם פתחו בכך, בלא שיידעו זאת מראש, את התגלגלותו של מיתוס אדיר שנבנה לאורך עשרות שנים. במשך אותן שנים דהרו על פני ערבות רוסיה, מדבריות אסיה המרכזית, דרכי המסחר של פרס ואף הגיעו אל הונגריה, אוקראינה ופולין שבאירופה. למעשה, הקימו עד אמצע המאה השלוש-עשרה את הגדולה שבאימפריות שידע המין האנושי. ב-‏1260 עמד המיתוס של הצבא המונגולי הבלתי-מנוצח למבחן. הולאגו, נכדו של ג'ינגיס חאן שפיקד על הכוחות המונגוליים במזרח התיכון, החליט להסיג את צבאו מסוריה והותיר שם את אחד ממפקדיו הבכירים. הלה נאלץ לצאת לקרב מכריע מול האיום הגדול מדרום - צבאם של המנהיג הממלוכי קוטוז ומפקדו הבכיר ביברס. התוצאה: מפגש מדמם בעין חרוד שתוצאותיו היו מכריעות לגבי עתיד האזור כולו.











השמיים הכחולים היו זרועים כתמים אפלים. למטה, בעמק, נישאו תימרות עשן. הקמה בערה. הסוף, שעד לא מכבר הוריק באלפיו על גדות הנחל המתפתל ויובליו המרובים, היה למאכולת אש. הלהט העז של השמת היוקדת קיפח כל סיכוי שהדליקה תיעצר בשדות הפתוחים. את האוויר אפפה תחושה של סופיות, כאילו בא דבר מה אל קיצו. מראה המישורים העולים בלהבות וההר הקירח המשקיף עליהם רק המחישו את גודל האסון.

האימפריה המונגולית בשיאה - מקוריאה במזרח ועד פולין במערב. היחידה המדינית היבשתית הגדולב ביותר בדברי ימי האדם (מקור תמונה 1).

זר לו נקלע לשם יכול היה להבחין במספר דמויות המנסות למלט את נפשן מפני האש המאיימת, שחומתה הלכה וגבהה בהתאם לסובך השיחים שאותם ליחכה. פלג גופם של רבים מהם היה עירום; בגדיהם העליונים הושלכו כדי שלא תאחז בהם האש. תווי פניהם העידו בהם שאינם תושבי המקום. קלסתריהם הרחבים, שערם השחור והישר, שיער פניהם הדליל, עיניהם המלוכסנות – כל אלה לא היו תווי הפנים האופייניים לבני אירופה שבאו לארץ הזו מאה וששים שנים קודם לכן, ואף לא לבני המזרח התיכון, הכהים יותר ומקורזלי השיער. אחדים מאותם בני מונגוליה עדיין החזיקו בידיהם קשתות או חרבות; אחרים, מיואשים לחלוטין, מהם כאלה שפצעים רבים על גופם הגירו זרזיפי דם, השליכו גם את אלה לצדדין כדי שלא יכבידו על נתיב מנוסתם. האש עיכלה את כלי הזין והפכה אותם בתוך דקות אחדות לאודים לוהטים ומעשנים.

קול המוני פרסות הדהד על פני האדמה המעונה. אלפי פרשים, רכובים על גב סוסיהם, הקיפו את השדות הבוערים, מדרבנים זה את זה בשאגות. כמה מהם נשאו לפידים ומדי פעם השליכו אותם פה ושם כדי ליצור מוקדי אש נוספים. הקבוצה כיתרה את השדות הבוערים כשחייליה נפרשים בתצורת פרסה, מותירים רק פתח צר שדרכו יוכלו הנרדפים להימלט. אבל גם פתח זה נחסם עד מהרה. חבורה רכובה נוספת ירדה מן הגבעות והתייצבה במרחק של כמה עשרות מטרים מקצוות השדות, ממתינה בדריכות לנמלטים שיחרגו מן האש. מפקדם היה נחוש למלא את פקודת המצביא העליון: לא להותיר שום מונגולי בחיים.

- ''אללה אכבר!'' עלו קולותיהם הצרודים של הרוכבים, מתערבבים בנקישות רגלי הסוסים.

נשמעה צווחה. אנקת כאב איומה פילחה את חלל האוויר. נשמע קולו של גוף הקורס בעשב. מגופתו שותתת הדם של אחד הנמלטים בצבצה חנית ארוכה. הפרש שהטיל אותה קרב בדהרה אל ההרוג, בחן במהירות את פצעי המוות שעל הגווייה, כמנסה לוודא שלא תשוב להלך עוד על שתי רגליה, שלף ממנה את כלי נשקו ורכב הלאה.

- ''יחי אל-בונדוקדארי!''
- ''תפסו אותם! בני מוות הם!!''

שעות אחדות לאחר מכן נתקיימה משאלתו של המצביא במלואה. הדליקה כובתה. בין תמרות העשן היו שרועות גופותיהם של מאות מונגולים. תווי פניהם של רובם עוותו ללא הכר באש המכלה. אלה שניצלו מהאש נלכדו על ידי הממלוכים המנצחים וראשם נערף. כמה מחיילי הצבא המנצח אחזו בראשים ערופים והציגו אותם בגאווה זה לזה. אחרים השתדלו ללסטם גופות שנשארו בשטח מעדיים ספורים ומכמה מטבעות שמצאו עליהן.

ממקומו על ראש גבעה קטנה השקיף על המתרחש אדם שהיה אף הוא רכוב על גב סוס. הוא היה ענק שחום עור שעיניו הכחולות, החודרות, ננעצו במרחבי העמק והצטמצמו ככל שהתקבעו על עין ג'אלות'. זקנו הגדול, שירד עד חזהו, שיווה לו מראה מבוגר בהרבה משלושים ושבע שנותיו. לפני שנים רבות, בהיותו קיפצ'אק צעיר בחצי-האי קרים, נלכד על ידי הטורקים ונמכר לעבדות באל-חמה שבסוריה. עשרים שנה לאחר מכן עמד הנער החסון ורב התושייה בראש הכוח שהצליח לבלום, לראשונה מזה יובל שנים, את הצבא המונגולי האדיר. אל-מלכ א-זאהר רוכן א-דין ביברס אל-בונדוקדארי – או בפשטות ביברס, כפי שהכירו אותו כולם – קנה לו באותם רגעים מקום של כבוד בהיסטוריה של המזרח התיכון.








מעין חרוד, הנובע למרגלות הגלבוע, מכונה בפי הערבים בשם ''עין ג'אלוד''. בימי הביניים אף קראו לו ''עין ג'אלות''', כלומר ''עין גליית'', כמובא בספרו של אשתורי הפרחי, ''כפתור ופרח'', שיצא לאור בשנת 1322. המסורת הערבית טוענת שבמקום זה הכה המלך ט'אלות, הוא שאול, את גליית – לאחר שבחן את אנשיו בשתייה מן העין ובחר מתוכם את המלקקים בלבד. אכן, מסורת שעשתה סלט מכמה וכמה סיפורים שונים. מסורת מבולבלת זו הפתחה, ככל הנראה, בשל דמיון השמות ג'אלוד-ג'אלות' לשמו של גליית. יהודה זיו סבור כי ''ג'אלוד'' אינו אלא שיבוש השם הקדום ''גלעד'' – אותו ''הר הגלעד'' המוזכר במבוא לקרב של גדעון נגד המדיינים, שהוא בעצם ההר שמעל עין ג'אלוד; כלומר, הגלבוע בכבודו ובעצמו.

הרבה אירועים מסעירים ראה הר הגלבוע. גדעון חנה למרגלותיו, בחר במעיין את לוחמיו ובמסע לילי מהיר חצה עימם את העמק, תקף את המדיינים וגירש אותם אל מעבר לנהר הירדן. כמה עשרות שנים לאחר מכן התנגשו על ההר צבא שאול והצבא הפלישתי, לקרב הגורלי שבסופו בחר המלך הנואש ליפול על חרבו ובלבד שלא ימצא את מותו מידי אויביו. עתה, ב-‏3 בספטמבר 1260, הוא ראה את הקרב הנורא מכולם – והחשוב שבהם. הקרב בו עשו פרשים מוסלמים שבאו ממצרים ניסיון לבלום את התפשטותה של אחת האימפריות האדירות שידע המין האנושי: האימפריה המונגולית.

הולאגו חאן (מימין) במהלך המצור רווי הדמים על בגדד. ככל הנראה אולץ לצאת מסוריה בשל מלחמת הירושה שפרצה לאחר מות אחיו, מונגקה (מקור תמונה 2).









את האות לאירוע כולו נתן הולאגו, נכדו של ג'ינגיס חאן ואחיו הצעיר של החאן הגדול מונגקה. בשנת 1255 חדר הולאגו, בראש צבא עצום, אל ארצות האסלאם. סבו האכזר רב-התהילה של הולאגו פלש שלושים שנה קודם לכן אל אוזבקיסטן ואל מזרח פרס, כבש אותן והעמיד תשתית לכיבושי השליטים שלאחריו. יורשיו פשטו על גרוזיה וארמניה, חדרו אל אנטוליה המזרחית והמרכזית והגיעו אל סיפן של סוריה ומסופוטמיה. בראשית 1258 הגיעו המונגולים בראשות הולאגו חאן לשערי העיר, ואחרי מצור קצר, בגדאד נכנעה ב-‏10 בפברואר. עד מהרה טבחו המונגולים את רוב תושבי העיר, ובראשם הח'ליף אל-מוסתעצם, וזרעו בעיר הרס עצום. בכך שם הולאגו חאן קץ לחמש מאות ושמונה שנות שלטונה של השושלת העבאסית.

ב-‏18 בינואר 1260 חצו כוחות מונגוליים בפיקודו של הולאגו, מלווים ביחידות גרוזיניות, ארמניות וסלג'וקיות מאנטוליה, את נהר הפרת והתמקמו מחוץ לעיר חלב. שבועות אחדים קודם לכן חדר כוח מונגולי לסוריה, הגיע עד לחלב והיכה בחלק מהכוחות המקומיים מכה ניצחת לפני שנסוג. אולם הפעם תכננו המונגולים פשיטה מקיפה יותר. תוך שבוע כבשו את חלב, בזזו אותה וטבחו בתושביה. מצודת חלב נכנעה לאחר חודש נוסף ונהרסה מייד. הולאגו עצמו נשאר בצפון סוריה ושם קיבל את פניהן של משלחות נכבדים מחמה ומחומס שניהלו משא ומתן על כניעת עריהם. הולאגו, מצידו, הקים מערכת מינהל שמטרתה לנהל את הערים הכבושות.

עוד לפני כיבושה של מצודת חלב שלח הולאגו אוגדה דרומה תחת פיקודו של כתבקא (Ketbuqa), אחד הגנרלים הבכירים ביותר שלו. הולאגו עצמו לא נשאר בחלב זמן רב. הוא לקח עימו את חלק הארי של צבאו והחל לנוע מזרחה, כשהוא מותיר לכתבקא את האחריות על סוריה כולה, יחד עם הכוחות שהוקצו לו. צבאו של כתבקא מנה אז 10,000-12,000 חיילים, אם כי קיימים מקורות המעידים על מספר גבוה יותר.

הולאגו עצמו עזב את סוריה והקים את מחנהו באזרבייג'אן. הסיבות לנסיגה זו אינן ברורות דיין עד היום. היו שטענו כי זו הייתה תגובתו למותו של אחיו, החאן הגדול מונגקה (באוגוסט 1259) ובמאבק על ירושתו. יתכן שנסוג בשל הידיעות שהגיעו אליו על המאבק המתחולל בין שני אחריו, אריג-בוקה וקובלאי, על השלטון. והיו שקישרו את נסיגתו בסברה שסוריה לא יכלה לספק מזון רב ומרעה מספק לצבאו האדיר. מה שברור הוא שככל הנראה היה בידיו מודיעין לקוי לגבי עוצמתם של יריבו הגדולים הבאים במזרח התיכון, שליטי מצרים הממלוכים. ככל הנראה לא העריך נכונה את עוצמתם ולכן לא ראה צורך להותיר בידי כתבקא הרבה יותר מרבבת חיילים. בדיעבד התברר כי הייתה זו החלטה הרת אסון למונגולים.

כתבקא הצליח לנצל ביעילות את כוח המוגבל שנותר בפיקודו. דמשק נכנעה בפניו וחלק מהשליטים המקומיים בסוריה כרתו עימו בריתות. זמן מה לאחר מכן שיגר דרומה כוח שמשימתו כללה כנראה גם עריכת סיורים, ביזה וזריעת טרור בלב האוכלוסייה המקומית. כוח זה עבר דרך ארץ ישראל ועבר הירדן, כשהוא בוזז וזורע הרס לכל אורך דרכו לעזה ולאזור שמצפון לאל-כרך. בארץ ישראל נזכרו בית גוברין, חברון, אשקלון, ירושלים ושכם כמטרותיהם של פושטים אלה. ליד שכם נתקלו המונגולים במשמר עורפי שהשאיר אחריו אחד מיריביהם, אל-נאצר יוסף, והשמידו אותו לחלוטין. לאחר מכן נכנסו לעיר וטבח רבים מתושביה. במרץ-אפריל 1260 שב כוח זה לאזור דמשק כשהוא מביא עימו שבויים, בהמות ושלל נוסף.

אז פתח כתבקא במסעו הגדול דרומה. טרם עזיבתו את אזור דמשק קיבל במחנהו משלחת של הפראנקים שישבו באזור החוף. הללו הביאו לו מתנות וביקשו להגיע עימו להבנות כלשהן משום שחששו שיתקוף את ארצם. לקראת סוף אפריל חזר כתבקא לדמשק וחיסל שם מרד שבפרץ במצודתה - ואחר כך הורה להרוס אותה חלקית. לאחר מכן נע מערבה אל בעל בק, הכניע את מצודתה והמשיך למבצר אל-צביבה (קלעת נמרוד) שברמת הגולן. בעזרת שליט מקומי הכניע גם את המכשול הזה ואחר כך נפל לידיו גם מבצר עג'לון. שני המבצרים נבזזו והרסו וכך גם מבצרים נוספים בעבר הירדן שנפלו בידי המונגולים. הם קיבלו את כניעתם של שליטים מקומיים שבסיועם התכוונו לחסל את מרכזי ההתמרדות וההתנגדות הפוטנציאליים. במהלך אותה מערכה בגולן ובצפון עבר הירדן אף עשה כתבקא גיחה מהירה ליד צפת. הפראנקים המקומיים שלחו לו לשם אספקה ואף בנו עבורו אוהל ענקי. נראה שבתקופה זו נשלח גם כוח מונגולי נוסף לכיוון עזה, כדי למנוע הפתעות מצד הממלוכים.

ככל הנראה שאף הולאגו לשוב לסוריה עם כוח גדול יותר ואז לנוע דרומה ולכבוש את סוריה ואת מצרים. מסיבה זו שיגר מכתב אל הסולטן הממלוכי קוטוז שישב במצרים ובו דרש מהממלוכים חד-משמעית להיכנע או לעמוד בפני חורבן.









קוטוז נחשב לשליט האזורי האנטי-מונגולי ביותר. הוא טען שהוא נצר לשליט החואריזמי עלאא א-דין מוחמד, מי שהיה אוייב ותיק של המונגולים, ואף השתמש בצורך להתנגד למונגולים כדי להצדיק את הדחת השליט הצעיר אל-מנצור עלי בן אייבכ ולתפוס בעצמו את כס הסולטן.

הנסיבות הפוליטיות המתהוות האיצו בקוטוז להעצים עוד יותר את התנגדותו למונגולים. פרשים מוסלמים הגיעו מסוריה לאחר שצבאו של אל-נאצר יוסף התפורר. ביברס וחבריו מגדוד הבחריה, שמנהיגם אקטאי נרצח בין השאר ביוזמת קוטוז, החליטו לשוב אל חיק הממלוכים ולאחד עימם כוחות נגד האיום המונגולי. ביברס עצמו כרת בעבר ברית עם אל-נאצר יוסף אך עתה הבין שלברית זו אין כל ערך עבורו ועליו לשוב אל הממלוכים ולהילחם עימם שכם אחד.

לוחמים מונגוליים לפני הסתערות. סוסים מהירים, חיל גדול של פרשים בעלי קשתות המאפשר תנועה מהירה ותוקפנית (מקור תמונה 3).

בקיץ 1260 הביאו שליחיו של הולאגו את מכתבו אל קוטוז. המכתב, אף שהיה מנוסח בסגנון אסלאמי ואף הכיל ביטויים מהקוראן, הביע את השקפת העולם המונגולית המסורתית: למונגולים ניתנה זכות משמיים למשול בעולם. כל המתנגדים להם הינם מורדים והם יושמדו. אין כל אפשרות לברוח, לכן כדאי להיכנע מייד. המכתב התייחס לקוטוז אישית, תוך זלזול במוצאם של הממלוכים: ''הוא שייך לגזע הממלוכים שברחו מלפני חרבנו לארץ הזאת והתענגו על טוב הארץ, ולאחר מכן הרגו את שליטיה''.

איומיו ועלבונותיו של הולאגו לא הועילו. קוטוז השיג את הסכמתם של האמירים להוציא להורג את השליחים המונגוליים. הם נחתכו לשניים וראשיהם הוצגו בבאב אל-זווילה בקאהיר. הייתה זו אמירה חד-משמעית, הצהרה ממלוכית על מחוייבות לעימות צבאי מול המונגולים.

ב-‏26 ביולי עזבו קוטוז וצבאותיו את קאהיר. אל הצבא המצרי הסדיר הצטרפו חיילים סוריים נמלטים, וכן טורקמנים, בדואים וכורדים שהרזורים. ככל הנראה היה כוח מאוחד זה דומה בגודלו לכוח המונגולי שתחת פיקודו של כתבקא, ואולי גדול ממנו במעט. מכל מקום, זמן קצר לאחר מכן נתקל קוטוז בסרבנותם של האמירים להתקדם לעבר סוריה. היה עליו להשתמש בהטפות דתיות, במתן דוגמה אישית ובפניות מתוחכמות אל רגשי האשמה שלהם כדי לשכנעם לבוא אחריו. בין השאר, סופר שבשלב מסוים הודיע להם שאם לא יבואו עימו יילך להילחם במונגולים בעצמו ונתן להם להבין שאם יובס תהיה האחריות לכך עליהם ועל ראשם.

החלטתו של קוטוז לצאת לקראת המונגולים ולא להמתין עד שיגיעו מצרימה הייתה נכונה. הוא ידע שרק חלק קטן מהצבא המונגולי שוהה בסוריה ושאם ימתין אולי יתוגבר צבא זה בכוחות נוספים מאלה העומדים לרשות הולאגו. יתכן גם שהעריך שאם יובס בסוריה יוכל לסגת למצרים ושם להתארגן שוב – אך תבוסה במצרים לא תותיר לו מרחב לנסיגה. אפשרות אחרת היא שהעריך שהתקרבות המונגולים למצרים להטיל פחד ואימה בקרב חייליו (ואולי אף להביא אותם לידי ניהול משא ומתן על כניעה) ולפיכך עליו לנטרל את חששם באמצעות אימוץ הופעה תוקפנית.

קוטוז הפקיד את ביברס על חיל החלוץ הממלוכי. ביברס קיבל פקודה לנוע קדימה ולאסוף מידע מודיעיני על המונגולים. כשהגיע לעזה, מצא שם כוח מונגולי קדמי בפיקודו של קצין בשם בידר, אך כוח זה נמלט כשראה את הצבא המוסלמי. לפי אחת העדויות תקף קוטוז את חייליו של בידר ורדף אחריהם עד לנהר עאצי, שהוא אפיק קטן המתחבר אל נחל חרוד (נהר ג'אלות'), צפונית לבית שאן.

קוטוז הגיע לעזה תוך זמן קצר עם חלק הארי של צבאו, ולאחר חנייה בת יום אחד נע צפונה לעבר עכו. בדרכו היה עליו לעבור דרך טריטוריה פראנקית ולמנהיגים הפראנקיים, שמצאו את עצמם מול צבא גדול בסביבתם המיידית, לא הייתה ברירה אלא להגיע להחלטה מהירה. הם בחרו לשמור על ניטרליות, עם נטייה לטובת הממלוכים, שהתבטאה במשלוח אספקה למחנה המוסלמי. הפראנקים והמוסלמים לא אהבו זה את זה, אך נראה שהפראנקים חששו כל כך מהמונגולים עד שהיו חייבים לאמץ מדיניות מעין זו. פעולותיהם התוקפניות של המונגולים בסוריה בחודשים שקדמו לכך – כולל בזיזתה של צידון – הוסיפו לחשש שם הנוצרים מפניהם. יתכן שגם קיוו שהממלוכים יצילו אותם מידי המונגולים תמורת הסיוע שהעניקו להם.

בעכו מצא עצמו קוטוז מתמודד שוב עם פחדם של האמירים מהתמודדות עם המונגולים. הוא נשא בפניהם נאום חוצב להבות בו שכנע אותם שמלחמתם אינה מיועדת רק להגן על עצמם ועל משפחותיהם אלא גם על האסלאם נגד הכופרים. הנאום השיג את שלו'' האמירים בכו ונשבעו זה לזה לגרש את המונגולים מארצם.

הידיעה על חדירתם של המונגולים למישור החוף הגיעה לכתבקא כאשר שהה עם כוחותיו באזור בקעת הלבנון. הוא קיבץ את חייליו והתקדם דרומה. לא כל חייליו היו מונגולים; כזכור, הצטרפו אליהם יחידות מגרוזיה ומארמניה. גם שני נסיכים איובים, האחד מחומס והשני מבניאס, צירפו אליו את נאמניהם.

כשהוא נע דרומה חנה כתבקא ליד עין ג'אלות', הוא מעיין חרוד שלמרגלות הר הגלבוע. אין כמעט ספק שהמונגולים הגיעו לשם ראשונים ותפסו עמדה. נחל חרוד יכול היה לספק מים לסוסים וגם שדות המרעה היו שופעים. תנאי השטח בעמק הסמוך היו נוחים ללחימת הפרשים. המונגולים יכלו גם לנצל את קרבתו של הר הגלבוע לתצפית ולביצור עמדותיהם.

חיל החלוץ של ביברס, שהקדים את הצבא בפיקוד קוטוז, נתקל לראשונה בחיילים מונגוליים עוד לפני הגיעו לעין ג'אלות'. ככל הנראה הייתה ידו של ביברס על העליונה, והוא אף הספיק לשגר שליחים לקוטוז ולדווח לו על ההתנגשות.

כשהגיע ביברס לאזור הוא עלה על גבעה וצפה על העמק. הוא הבחין מייד שהמונגולים כבר הגיעו עד למעיין שלמרגלות הגלבוע. המונגולים, שהבחינו בו, החלו לעלות לקראתו. כשהבין ביברס שהוא שרוי בסכנה, הוא נסוג במהירות למטה ושיגר מייד הודעה נוספת לקוטוז, שהיה במרחק יום הליכה ממנו. בסופו של דבר הצטרף אליו קוטוז יחד עם רוב הצבא הממלוכי.

מפקד חיל החלוץ הממלוכי, ביברס, במהלך קרב עין ג'אלות'. זמן קצר לאחר הקרב הרג את הסוטלן קוטוז ותפס את מקומו (מקור תמונה 4).

הקרב התלקח עם עלות השחר של יום שישי, ה-‏3 בספטמבר 1260. הצבא הממלוכי הגיע ברכיבה מכיוון עכו ונתקלח בצבא המונגולי, שכבר התמקם במישור צפונית-צפון-מערבית לעין ג'אלות'. ככל הנראה הצבאות נערכו מצפון לדרום ומכיוון שכל אחד מהם מנה לפחות רבבת לוחמים – רובם פרשים – נפרשו שורותיהם על פני שטח רחב למדי.

בתחילה לא האירה ההצלחה פנים לממלוכים. המונגולים הגיבו על התקרבותם בהתקפה עליהם. האגף הימני המונגולי הצליח לפורר את האגף השמאלי הממלוכי. קוטוז הצליח לשמור תחת ידו כוח מובחר של ממלוכים בעורף, וחיל המונגולים נלכד עתה בתוך העמק בין שני כוחות. הצטופפותו קיפחה את תנופתו ואת כושר ניידותו, ואהקת הקטנה, החזקה והנוחה לשימוש בצפיפות, של הממלוכים הפילה בו חללים רבים. לאסוף את כוחותיו ופתח בהתקפת נגד, שזעזעה את המונגולים. המונגולים התקיפו שוב, ושוב היו הממלוכים קרובים לכישלון. קוטוז לא איבד את עשתונותיו. הוא אסף שוב את חייליו, וקרא בשם האסלאם לאללה לעזור לו נגד המונגולים. לאחר מכן פתח בהתקפה חזיתית שהובילה לניצחונם הסופי של הממלוכים על המונגולים. במהלכו גם נרשמה התפתחות משמעותית לרעת המונגולים כשאחד מבני בריתו, אל-אשרף מוסא, ערק עם כוחותיו (בעקבות מגעים סודיים שקיים קודם לכן עם קוטוז) אל הצד הממלוכי.

כתבקא, מפקד הצבא המונגולי, נהרג במהלך הקרב. גופתו נמצאה לאחר מכן בשדה הקרב, ראשו נערף ונשלח לקאהיר ושם הוקע על אחד משערי העיר. לממלוכים, לעומת זאת, שיחק המזל. סוסו של קוטוז נורה כשהוא עצמו רכב עליו, אך קוטוז עצמו לא נפגע. אחד מקציניו הביא לו סוס אחר וכך יכול היה להמשיך בקרב.

לאחר התבוסה התפצלו המונגולים ונסו על נפשם לכל עבר. קבוצה אחת עלתה על גבעה סמוכה וניסתה להתארגן. כוח בפיקודו של ביברס רדף אחריה, שבה את אנשיה והרג את רובם. אלה שהצליחו לברוח נלכדו ונטבחו בידי כפריי הסביבה. מספר ניצולים מונגוליים ניסו למצוא מקלט בעובי הסוף, אולם מצאו את מותם כשהממלוכים הציתו אש בשדות. שרידי המונגולים הגיעו עד לבית שאן, התקבצו שם ופתחו בהתקפת נגד. התקפה אחרונה זו כמעט והכריעה את הממלוכים, עד שקוטוז הצליח לארגן את כוחותיו ולפתוח מחדש בהתקפת נגד – שבדיעבד הכריעה את הקרב.

מספר המתים המונגוליים, לפי כל הדיווחים, היה לפחות 1,500 (לפי כמה דיווחם רוב החיילים המונגוליים נהרגו בקרב, אך אלה נחשבים כיום כמוגזמים). הניצולים, בהם מפקד משמר החלוץ המונגולי בעזה, בידר, שזמן מה קודם לכן הצטרף לכתבקא, ברחו צפונה. הם מצאו מקלט אצל המלך הארמני הטאום. הנציגים המונגוליים בדמשק, יחד עם כמה מבעלי בריתם המקומיים, עזבו בחיפזון את העיר. אנשיפ הכפרים המקומיים רדפו אחריהם, שדדו אותם ואף הררגו כמה מהם. אירועים דומים התחוללמו בחמה ובחלב. מחנהו של כתבקא, שהיה כנראה עדיין בבקעת הלבנון, נתפס. גם בני משפחתו נלכדו. קוטוז שיגר כוח, תחת פיקודו של ביברס, לרדוף אחר המונגולים המובסים. ביברס רדף אחריהם ברחבי סוריה הצפונית, השיג חלק מהם בחומס והנחיל להם מכה ניצחת. יחידת מונגולית חדשה, שמנתה אלפיים חיילים, נשלחה על ידי הולאגו כתגבורת לכתבקא, נתקלה אף היא בממלוכים הרודפים ונחלה תבוסה. רק לאחר שהתפורר כל כוח מונגולי מאורגן ברחבי סוריה סב ביברס על עקבותיו והצטרף לצבא הממלוכי העיקרי שחנה בדמשק.

באופן משונה למדי, שיטות הלחימה של שני הצבאות היו דומות. מוצא הממלוכים והמונגולים כאחד היה מן הערבה האירו-אסיאנית. שני הצבאות היו מורכבים ממספר רב של קשתים רכובים. אלא שקוטוז וביברס הצליחו להחדיר בפיקודיהם את התחושה שניצחון בקרב זה הוא עניין הכרחי ושלא תהיה הזדמנות נוספת להביס את הצבא המונגולית הבלתי-מנוצח. לכך סייעה גם תחושת השליחות הדתית בה היו חדורים חייליהם של שניים אלה, אותה תחושה שהם הם קו ההגנה הקדמי ביותר של האסלאם נגד הפושטים ממזרח.

קרב עין ג'אלות' ניפץ את המיתוס של הצבא המונגולי הבלתי-מנוצח. מייד לאחריו חוסלה גם נוכחותם של המונגולים בסוריה והממלוכים הצליחו לכבוש את רוב סוריה הלא-צלבנית. אמנם הכוח המונגולי שנוצח היה רק חלק קטן מכלל הכוחות שעמדו לרשותו של הולאגו, אבל ככל הנראה הייתה לו השפעה ניכרת על ביטחונם העצמי של המוסלמים ביכולתם לעמוד מול צבא נורא זה. הקרב הזה הפך את ביברס לגיבור האסלאם ולשליטה של ממלכה אדירה. היסטוריונים רבים טוענים כי קרב עין ג'אלות' (כמו גם התבוסה שנחל הצי המונגולי כשניסה לפלוש ליפאן), סימל את תחילת שקיעתה של האימפריה המונגולית, אף שחלקים ממנה הוסיפו להתקיים 250 שנים נוספות. מצרים ניצלה. האסלאם ניצל. במידה רבה יתכן שגם חלקים גדולים מצפון אפריקה ומאירופה.




-----




עמק יזרעאל כיום. לקרב החשוב ההוא אין זכר: לא ציון דרך, לא שיחזור, לא אנדרטה, לא מוזיאון (מקור תמונה 5).

שלושת רבעי המילניום מאוחר יותר עמק יזרעאל, על שדותיו ונחליו, שוב מוריק. הישובים הרבים המנמרים את אדמותיו תפסו ברחבות השנים את מקומם של הכפרים הספורים שישבו בו לפני למעלה משבע מאות שנה, אותם כפרים שתושביהם זינבו בחיילים המונגוליים המיואשים שניסו להימלט מגורלם. תיירים ונופשים נעים בחופשיות על פני הכבישים, מעיפים מבט בלהקות הציפורים הנעות על זרמי האוויר החמים ומנסים לפלס דרך אל אתר הרחצה בגן השלושה. מעברו האחר של העמק בולט הר תבור, גם הוא זירתו של קרב תנ''כי ידוע. רבים נוהגים לטפס במכוניותיהם לביקור במנזר הנאה שבפסגתו, הצופה על נוף יפהפה.

האדמה, שנספגה בדמם של אלפי בני אדם באותו יום מר ונמהר, עיכלה את הדם הזה כבר לפני מאות שנים, פוררה את שלדי המתים ושיקמה מחדש את המצחייה שהוצתה אז. אבל בעין ג'אלות', היא עין חרוד של ימינו, אין כל סימן וזכר להנצחת הקרב ההוא. הפרק החשוב ההוא בתולדות ארץ ישראל הוא נחלתם של כמה היסטוריונים של התקופה ופה ושם מוזכר במשפט או שניים בחלק מספרי ההיסטוריה, אבל לא מעבר לכך. אבל כמו אירועים רבים אחרים שהתחוללו בארץ, אין לו כל סימן וזכר על פני השטח. לא מוזיאון, לא אנדרטה, לא שיחזור, לא נקודת ציון. כלום.

קשה להפריז במידת חשיבותו של קרב עין ג'אלות' (או עין חרוד, אם תרצו). הקרב הזה עיצב, במידה רבה, את ההיסטוריה של ארץ ישראל במאות השנים הבאות. לו היו תוצאותיו שונות, הייתה כל ההיסטוריה משתנה ויתכן שאף ההתיישבות הציונית בה הייתה נראית אחרת לגמרי. וההתעלמות הבוטה הזו מאותו אירוע משקפת, במידה רבה, את יחסה של המדינה לחינוך בכלל, ולהיסטוריה שלה בפרט.









מרבית הפרטים הנוגעים להשלתשלות האירועים שלפני הקרב ובמהלכו מקורם במאמרו של פרופ' ראובן עמיתי ''קרב עין ג'אלות - 3 בספטמבר 1260''. המאמר הופיע בספר זירת קרב, שיצא לאור בשנת 2007 בהוצאת משרד הביטחון. עורך ראשי: פרופ' אריה שמואלביץ.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ביברס בדמשק [חדש]
חזי   שבת, 15/09/2007 שעה 4:06 אתר אישי
אין ספק שקרב כזה הוא מאורע היסטורי מהמדרגה הראשונה, והעדרו הכמעט מוחלט מהתודעה שלנו מעורר תמיהה. כבוגר תיכון שסיים את לימודיו בתחילת שנות ה-‏90 אני יכול להעיד שמעולם לא למדתי על קרב עין חרוד ועל הנסיבות ההיסטוריות שהובילו אליו. בעוונותי שמעתי עליו לראשונה רק כאשר צפיתי בסדרה התעודית Crusades של טרי ג'ונס (סדרה לא מעמיקה במיוחד, אבל מסכמת את התקופה באופן מבדר). בין השאר הוצג שם מספר סיפורים היושב בבית קפה בעיר העתיקה של דמשק ומספר בחרוזים לקהל הנרגש את סיפור הקרב, קולו עולה כאשר הוא מזכיר את שמו של ביברס, ולהגברת האפקט הדרמטי הוא מכה עם חרב קצרה על סדן בכל פעם שהוא מתאר כיצד היכה המצביא את אוייביו. אני זוכר שהפתיע אותי לגלות כי שמו ומעליליו של ביברס (האלמוני מבחינתי) מוכרים לבני דודינו יותר מאלה של סלאח א-דין. מוזר שהייתי צריך לצפות בתכנית של הבי.בי.סי כדי להתוודע לראשונה למאורע הסטורי מכריע שכזה שהתרחש בארץ שלי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ביברס בדמשק [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/09/2007 שעה 8:03
בתגובה לחזי
אתר אישי
האמת היא שזה לא המקרה היחיד. אם נתרכז לרגע בקרבות גורליים, כאלה שחרצו את גורל ארץ ישראל למשך מאות שנים, נוכל בקלות למצוא עוד כמה כאלה. למשל, הקרה על הירמוך בשנת 636, בו גברו מצביאיו של מוחמד (שכבר לא היה אז בין החיים מזה ארבע שנים) על הצבא הביזנטי וכבשו את ארץ ישראל. בעקבות קרב זה, למעשה, הפכו רבים מתושבי הארץ למוסלמים - הן בשל המרת דת והן בשל התיישבותם של לוחמים מחצי-האי ערב בארץ ישראל.

או קרב קרני חיטין, המוכר יותר, בו הסתיימה הלכה למעשה דומיננטיות צלבנית של קרוב לתשעים שנה בארץ ישראל. צלאח א-דין הביס שם כוח נוצרי לא גדול ולאחר מכן צעד בנחת לירושלים, לכד אותה והפך את הנוכחות הצלבנית בארץ לרופפת מאוד (עד חיסולה הסופי ב-‏1291).

או קרב חאן יונס ב-‏1516, בו הביסו הטורקים את הממלוכים, השתלטו על ארץ ישראל וקבעו את צורת השלטון והמינהל בה למשך ארבע מאות שנה.

ויתכן שלא לחינם הבורות בעניין זה רבה כל כך. בכל הקרבות הללו נרשמו ניצחונות לצבאות מוסלמיים גדולים - כלומר, לימוד זה עלול לעורר מרבצם סמלים שיאומצו על ידי גורמים לאומניים במיגזר הערבי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ביברס בדמשק [חדש]
חזי   שבת, 15/09/2007 שעה 14:52
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אני לא חושב שיש איזה יד מכוונת שאומרת שאסור ללמוד את נצחונות המוסלמים, עובדה שעל קרב קרני חיטין דווקא לומדים (או לפחות למדו בקיצור בתקופתי). בניגוד לקרב קרני חיטין תוצאת קרב עין חרוד שימרה את המצב הקיים של שלטון מוסלמי, ולכן בפרספקטיבה רחבה יותר חשיבות הקרב היא במה שהיה יכול להיות ולא במה שהיה. מנקודת המבט המערבית (והישראלית) גם קרב חאן יונס פחות חשוב מקרני חיטין, כי מוסלמים ניצחו מוסלמים והארץ נשארה בשלטון מוסלמי (מה לעשות, מבחינת הישראלי המצוי זה אותו דבר...)

בכל מקרה, נראה לי שקרב קרני חיטין ושמו של סאלח א-דין נחרטו בתודעת העולם המערבי דווקא בזכות זה שהוא ניצח את ''המערב'', ואילו הקרבות האחרים שהזכרת לא הותירו רושם מכיוון שהיו קרבות פנימיים בין ה''מזרחיים''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בתגובה לסיפור [חדש]
חיים   שבת, 15/09/2007 שעה 12:40
נחל העאצי המוזכר, ידוע היום בתור -האסי- הנובע בסחנה וחוצה היום את קיבוץ ניר-דוד. היום חזות הנחל היא כשל נהר אירופי בשל עבודות שנעשו בו, אולם בעבר היה זה פלגון קטן מכוסה כולו צמחיית קנים עבותה.
בכלל, כל הסיפור נשמע מעט פנטסטי בגלל המיקום הבעייתי. מעיין חרוד הוא מעיין קטן שבקושי מגיר מים, בניגוד למעיינות האחרים בסביבה(כגון:מעיינות הסחנה או האחרים סביבו). הגלבוע העולה מעל המעיין הוא תלול ובלתי עביר לסוס ופרש. כל השטח שלמרגלותיו לא נראה די רחב להכיל שני צבאות במלואם. ולמה אין ממצאים ארכיאלוגים לקרב זה, בסך הכל, יחסית, לא עברו כל כך הרבה שנים מאז.
אני בתור תושב המקום לא מצאתי ולו רמז קל שבקלים לאירוע זה למרות מאמצי הגילוי שלי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בתגובה לסיפור [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/09/2007 שעה 15:06
בתגובה לחיים
אתר אישי
האירוע תועד אצל שני הצדדים, כולל עדויות תואמות זו לזו משדה הקרב עצמו. אין כל ויכוח על עובדת התרחשותו של הקרב. ממצאים ארכיאולוגיים קצת בעייתי למצוא שם, בהתחשב בעובדה שהקרב ארך פחות מיממה. זו לא הייתה התיישבות מאורגנת שנמשכה שנים ושני הצבאות היו ניידים מאוד, כך שסביר להניח שרוב הציוד שהובא עימם לאיזור עמק חרוד גם נלקח על ידם משם.

הגלבוע לא היה זירת הקרב. מורדותיו התחתונים ביותר שימשו את המונגולים לתצפית, אבל ההיערכות עצמה הייתה מעט צפונית למעין עצמו. ואני חלוק עליך לגבי השטח: הוא גדול דיו כדי להכיל צבאות גדולים בהרבה מאלה שנטלו חלק באירוע. כל האיזור שבין הגלבוע לבין גבעת המורה אינו יכול להכל עשרים אלף לוחמים? ההערכה שלך נראית לי מוגזמת מאוד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בתגובה לסיפור [חדש]
חיים   שבת, 15/09/2007 שעה 20:56
בתגובה לאורי קציר
אוקיי. אז במלחמה כמו במלחמה, למה לא מצאו שום שלד, שום רסיס עצם, הרי במלחמה יש הרוגים ובאותם ימים בטח לא טרחו לקבור אותם. כמו שאמרתי אין שום שריד ופליט לאותו קרב, שום חרב חלודה או ראש חץ, שום כלום, נאדה. זה לא נראה סביר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בתגובה לסיפור [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/09/2007 שעה 21:53
בתגובה לחיים
אתר אישי
לפי העיקרון שלך גם קרב קרני חיטין לא התקיים מעולם. גם שם לא נמצאו שלדים. חיים, אמת המידה שלך לבדיקת אמיתות העובדות ההיסטוריות שגויה. התפיסה שלפיה ''אם לא ראיתי את זה במו עיני זה לא קיים'' מתעלמת מעדויות צולבות של צדדים שלא היה להם שום עניין שבעולם לתאם זה עם זה את כתיבת ההיסטוריה. אם תגיע למוצב המזח בתעלת סואץ לא תמצא שם שום עדות לקרב: לא שלד, לא פיסת נשק. כלום. כל הגופות נקברו. כל הפצועים פונו וטופלו. כל כלי הנשק סולקו או הוחלפו. נו, אז זו ההוכחה שהקרב שם לא התקיים מעולם?

נחזור לעין חרוד. ראשית, שוכח שבמשך למעלה משבע מאות שנים הגופות, במידה ונותרו בשטח ולא נקברו או נשרפו, התפוררו. מעבר לכך, לא ידוע לי על מישהו שטרח יותר מדי לחפש. להבדיל, בירושלים, בהרודיון ובמצדה חופרים בלי סוף. אבל אם תוכל לספר לי מתי התעניינה משלחת מדעית כלשהי בקרב עין חרוד, זה בהחלט יאיר את עיני. אחסוך לך את החיפוש: ככל הידוע לי לא הייתה כל משלחת כזו - לפחות לא בימי קיומה של מדינת ישראל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בתגובה לסיפור [חדש]
חיים   יום א', 16/09/2007 שעה 18:12
בתגובה לאורי קציר
באופן כללי, אולי יש משהו בדבריך, אבל... וכאן מתחיל האבל, ההשוואה שלך לקרבות המזח לקרבות הסטוריים משולל כל יסוד. מאחר וגופות של לוחמים באותם ימים ובאין רשות אחת מרכזית אינטרסנטית, התגלגלו ללא קבורה נאותה מפוזרות על פני כל שדה המערכה. עצמות מחזיקות מעמד, כפי שבוודאי אתה יודע, אלפי שנים וגם יותר. האיזור כיום מיושב בצפיפות ומעובד אינטנסיבית, הדעת נותנת שמישהו מיושבי העמק, גם מבלי לחפור ארכיאולוגית היה נתקל באיזו שריד המעיד , מה התרחש כאן. אבל אני יודע שאף אחד לא נתקל.
לגבי קרב קרני חיטין שאתה מעלה, גם זו פליאה, אבל אפשר לתרץ זאת, אולי, שהצלבנים הנוצרים שגופותיהם נשארו בשטח יתכן ונאספו ע''י נזירים נוצרים בארץ. זו סתם היפוטזה, אבל לפחות היא הגיונית.
בכלל, זיהוי מקומות ואתרים עתיקים עם חדשים הוא בעייתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בתגובה לסיפור [חדש]
ראומה מחיפה   יום ב', 01/10/2012 שעה 16:31
בתגובה לחיים
ארכאולוגים לא מחפשים שרידי עצמות סתם, כי איך אפשר לשייך אותם ? נניח ונמצאו שרידי אדם מהתקופה ההיא - האם זהו חייל ממלוכי ? מונגולי ? או אולי איכר שמת שנים אחדות לפני הקרב או אחריו ? או סוחר שמת בדרכו ?

קרב כל-כך קצר ונייד לא משאיר שרידים לארכאולוגים (כמו גם הקרבות של דוד והפלישתים באזור פלשת, או הקרב של שאול והפלישתים בגלבוע).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שנת 1260 [חדש]
תומר   שבת, 15/09/2007 שעה 17:47 אתר אישי
תודה על הסקירה המעניינת אורי.

אני מכיר את הסיפור מהצד היהודי: באותן שנים התעוררו בקרב יהודי אירופה ציפיות משיחיות (טוב, באילו שנים לא התעוררו ציפיות משיחיות?): שנת 1240 היתה שנת ה', כלומר 5000 ללוח העברי, והיו כל מני תחזיות שהנה הנה משיח בא וסוף סוף מתנקמים בגויים על מסעות הצלב וכו'.

באופן ספציפי המונגולים עצמם היו מיסתורין גדול לאירופאים, ששמעו על אותו עם אדיר שכובש (ובוזז ואונס) כל מה שבדרכו. בין היהודים היו כאלה שחשבו שמדובר בעשרת השבטים האבודים, שהתעצמו להם אי שם בגלות המזרח (''מעבר לנהר סמבטיון'') ועתה שבים אל ארץ הקודש כדי להעיף משם את הנוצרים והמוסלמים. המקובל הידוע אברהם אבולעפיה ראה ערך בויקיפדיה) עלה במיוחד לארץ בשנת 1260, בהיותו בן 20, כדי לחזות באחיו האבודים שבים ומביאים איתם את הגאולה. אותו קרב שתיארת היה הקץ לתקוותיו, אם כי גם לפני זה הוא הבין שהמונגולים לא ממש שומרים שבת וגם אין להם בעיה מיוחדת לבעול נידות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שנת 1260 [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/09/2007 שעה 17:56
בתגובה לתומר
אתר אישי
אני מכיר את הציפיות הללו לגבי המונגולים. אביגדור שחן, אגב, טען בספרו ''אל עבר הסמבטיון'' שלפחות חלק מהמונגולים התייחסו על בני ישראל שנדדו מזרחה לאחר הגליית עשרת השבטים. הוא אף העלה את הסברה שהתואר ''חאן'' מקורו במילה העברית ''כהן'', ואף סבר שהמונגולים קיימו קשרים מצוינים עם הקהילות היהודיות שהתמקמו ברחבי יבשת אסיה.

ואתה צודק: ציפיות משיחיות היו תמיד: ב-‏1540, בעקבות פעילותם של דוד הראובני ושלמה מולכו; ב-‏1648, בעקבות פרעות חמיילניצקי (והיו שדרשו על כינויו 'חמיל הרשע' שחמיל אינו אלא ראשית התיבות של 'חבלי משיח יבואו לכם'); ב-‏1840, בעקבות פרשנות מרחיקת לכת לאמירה קבלית כלשהי. לא חסרים תאריכים כאלה. אבל אני מודה ומתוודה שלא היכרתי את הקשר שעליו אתה מדבר, כלומר שב-‏1260 (או אולי מעט קודם לכן) התפתחו תפיסות שראו גם במונגולים את מושיעי היהודים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

א''י שדה הקרב של המעצמות [חדש]
דפנה   שבת, 15/09/2007 שעה 22:04
ארץ ישראל הייתה מאז ומתמיד שדה הקרב של המעצמות האזוריות (וגם לא אזוריות, כדוגמת מונגוליה). מעניין הוא שהקרב הכ''כ משמעותי הזה, בעין חרוד בו נעצרת ההתפשטות המונגולית כ''כ מוצנע בספרי ההיסטוריה ורבים מהשומעים מופתעים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עד כמה יכולה הסטוריה לחזור על עצמה?? [חדש]
אילן   יום א', 16/09/2007 שעה 9:11
אזור העמקים (בקעת, כנרות, בית שאן, חרוד ויזרעאל) לא הפסיק ''לככב'' במשך לפחות כ-‏2000 שנים רצופות, כאחד מאזורי הקרבות האינטנסיביים ביותר - ואולי אף משני-פני-עולם ביותר - בעת העתיקה, לפני שמרכז הכובד עבר לאירופה.
בטווחים שאינם עולים על 50-60 ק''מ מקצה לקצה, נתקיימו הקרבות הבאים:
1. קרב הגלבוע בין שאול לפלשתים (ועוד לפניו - קרב גדעון)
2. קרב מגידו בין פרעה נכו ליאשיהו (''הרפורמטור''), ולאחר מכן הקרבות החוזרים בין צבאות מצרים לצבאות אשור.
3. קרב הירמוך (הכיבוש המוסלמי)
4. קרב קרני חיטין בו התחיל ''שחרור'' הארץ והאזור מידי הצלבנים.
5. הקרב הנדון כאן.
מן הסתם התחוללו באזור עוד הרבה קרבות קטנים או בינוניים, הרבה פחות מפורסמים ו/או קריטיים מבחינה היסטורית.
כנראה בגלל שחלקם הגדול של הקרבות הנ''ל היו למעשה קרבות בין תרבויות + דתות, כלומר קרבות של ''השקפות עולם'' מתנגשות, לא פלא שהאזור, בדמותו של תל מגידו (או ''הר מגידו''), נבחר באסכטולוגיה (= מיתולוגית קץ-הימים) הנוצרית כמקום קיומו של ה''ארמגדון'' - מלחמת גוג ומגוג - שבין האלוהים וכוחות הטוב לבין השטן וכוחות האופל.
האם ייתכן שהמקום/אזור ''מקולל'' בדרך כלשהי? האם ייתכן שהופעתו החוזרת ונשנית על במת ההיסטוריה אינה מקרית (ואין הכוונה רק להשלכות הברורות של המיקום הגאוגרפי המשמעותי, באחד מצמתי הדרכים החשובות - והצפופות יחסית - של העולם העתיק)?? האם ייתכן שהאזור ''נועד לגדולה'' מהבחינה ההיסטורית?
ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים שהתיישבנו ממש על לועו של הר געש....
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

האימפריה המונגולית והודו [חדש]
שמעון זילבר   יום ב', 17/09/2007 שעה 4:08 אתר אישי
שלום לאורי ולגולשים,
ניגשתי לקרוא מאמר זה, ומיד נתקלו עיניי במפת האיפריה המונגולית בשיאה, וראיתי שם משהו שמשך את תשומת לבי: האימפריה לא כללה כל חלק מהודו. הדבר מתמיה, שכן במשך מאות שנים נודעה הודו באוצרות לא מעטים בה, שבוודאי משכו אל לבם של המונגולים, ואף-על-פי-כן הם פסחו עליה והמשיכו במסעות הכיבושים אל מחוזות אחרים. אם הצליחו המונגולים להשתלט על טיבט, לא צריכים היו הרי ההימלאיה לבלום אותם.
אורי, האם אתה או גולשים אחרים יודעים, לא משערים, אירועים המסבירים זאת?
בעיניי יש אולי קשר לעובדה זאת ולעובדה שצבאו של אלכסנדר מוקדון לא כבש את הודו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

האימפריה המונגולית והודו [חדש]
אורי קציר   יום ב', 17/09/2007 שעה 11:17
בתגובה לשמעון זילבר
אתר אישי
שאלה מעניינת. אפשר להניח שמחסום של הרי ההימלאיה היה גבוה מדי עבור הצבאות הניידים וקלי התנועה שבנו החאנים המונגוליים. זוהי חומה טבעית שיש לקחתה בחשבון בכל תנועה צבאית וככל הנראה העדיפו המונגולים להתפשט על פני הערבות האסיאניות הנוחות יותר לתנועה. יתר על כן, צריך לקחת בחשבון שדרכי המסחר המרכזיות של אסיה עברו במרכז היבשת ובכל מקרה הייתה ההשתלטות עליהם קלה יותר מאשר ניסיון לחצות את ההרים להודו. במקרה של מלחמה ארוכה שם היו הרי ההימלאיה מנתקים את הכוח הצבאי המונגולי מעורפו ומייצרים סיכון מיותר.

הזכרת את אלכסנדר מוקדון. גם כובש זה הסתבך כמה פעמים במעברי הרים שהיה עליו לחצותם במסעותיו מזרחה. יש להניח שלו יכול היה להרשות לעצמו, צבאית ולוגיסטית, היה מנסה לחצות את ההימלאיה ולפלוש לסין הגדולה והעשירה. אני מניח שמדובר בשני הצדדים של אותה הבעייה. הצורך להעביר אנשים, סוסים, נשק וציוד לוגיסטי בהיקף עצום על פני איזור טופוגרפי בלתי אפשרי שתנאי האוויר הדליל בו קשים במיוחד ותוך תלות מוחלטת באקלים הסביבתי וביחסם של התושבים המעטים המתגוררים שם - כל אלה איצובכל הכובשים הללו לנסזות ולמצוא דרכים אחרות להגביר את עוצמתם ולהרחיב את כיבושיהם.

אבל שב - זוהי רק השערה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

האימפריה המונגולית והודו [חדש]
חיים   יום ב', 17/09/2007 שעה 17:31
בתגובה לאורי קציר
אני יכול לספר לכם מזכרונותי, (הרי הייתי עד לארועים), ג'ינגיס חאן לא כבש את הודו, כי חשש שלוחמיו יתמסטלו מהגראס המצוי בשפע שם.
וברצינות, בעניין אלכסנדר מוקדון, הוא הגיע לצפון הודו ושם חיליו מרדו ורצו הביתה.יש להבין אותם.
ללכת ברגל את כל המרחק הזה מיוון עד הודו להלחם כל הזמן וגם לנצח, זה מעייף מאוד.
ד.א. המוגלים שיש להם קירבת דם מסויימת למונגולים, כן, כבשו את הודו במאה ה-‏16.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה על מאמר מאלף [חדש]
רוני   יום ד', 07/05/2008 שעה 20:06
במסגרת שיטוטי באינטרנט וחיפושי אחר חומר להרצאה קצרצרה בנושא-''דרך הים''.כשכוונתי היתה להתמקד במהלכן של המלחמות לארך ההסטוריה באיזור הר מגידו, צד את עיני מאמרו המרתק של אורי קציר קראתי ושוב קראתי ונפעמתי ממהלך הסטורי אדיר שאין לו זכר בהסטוריה הארצישראלית,מיותר לציין שזה יהיה נושא ההרצאה. תודה לאורי קציר וליתר המגיבים .רוני
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
מיכאל   יום א', 08/06/2008 שעה 11:18
פירסמתי תדואר אלקטרוני שלי אני אשמח אם משהו ישלח לי שם של ספר אתר וכו' שאפשר ללמוד על האימפריה המונגולית הזאת שרק לאחרונה ידעתי שהיתה קיימת בכלל..
כמו כן מה שהכי מענין אותי זה הלחימה שלהם בחזית היפנית ..?
הבנאדם באמת רצה לשלוט בכל העולם...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספר מרשים ביותר על קיסרות המונגולים מראשית לסוף. [חדש]
ארנון ברוקשטיין   יום ב', 20/12/2010 שעה 15:47
בתגובה למיכאל
מ. פראודין: קיסרות המונגולים, הוצ' ''מערכות'' 1966
ספר מדהים.
מומלץ.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קרב בו דהרו הרוכבים אל מותם [חדש]
איריס   שבת, 13/12/2008 שעה 21:53
שלום רב
ראשית נהניתי מאוד לקרוא את התיאורים המרתקים אם כי לא מלבבים בחלקם...
האם מישהו מכיר תיאור קרב או אגדה על קבוצה אדירה של לוחמים על סוסים שדהרו אל מותם בקפיצה מעל מצוק ? יתכן שהיו מונגולים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

איזה יופי [חדש]
חסר מעש   שבת, 03/09/2011 שעה 9:45 אתר אישי
מה שכתבת היה נכון ומעורר השראה, אורי, אבל ברצוני להתייחס לנקודה שבה הצטערת על כך שמאוראות מעוררי השראה שכאלה לא נזכרים באופן בולט יותר.

לדעתי טוב שכך. בניגוד לאמריקה, אנחנו מדינה מוכת צרות ובעיות, שצריכה להמציא גיבורים מידי יום. אם נעלה את הגיבורים שלנו על נס באופן בלתי פוסק, הם יטילו צל כבד מדי על הגיבורים החדשים שצריכים להיברא, שיתעקשו להתנהג כמותם, בין אם בצדק ובין אם לאו.

אני רואה את התופעה הזו בהרבה עמים אחרים שמתרפקים על גיבורים של פעם, אבל מתקשים לייצר חדשים, בעיקר כשהם זקוקים להם.

אולי מוטב שנעריץ את הגיבורים שלנו קצת פחות כדי שהגבורה בארץ תהיה דבר טבעי יותר.

(התגובה נכתבה ללא המשקפיים שלי ואני מצטער על שגיאות כתיב שאולי יהיו כאן)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

איזה יופי [חדש]
אורי קציר   שבת, 03/09/2011 שעה 23:01
בתגובה לחסר מעש
אתר אישי
אני לא בטוח שבדוק הבנתי את כוונתך. המאמר כאן מדבר על אירוע היסטורי ולא על גבורה אישית.האירוע הזה, כשלעצמו, הוא ללא ספק אחדהקרבת הכי חשובים שהתחוללו על אדמת ארץ ישראל באבעת אלפים השנים האחרונות. ואין לו כמעט כל ציון וזכר בהיסטוריה המלומדת אצלנו, שלא לדבר על ציוני המקום בשטח - שכמעט אינם קיימים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©