על הרלוונטיות של ביוגרפיות לילדים
יום ה', 06/09/2007 שעה 0:04
שיחת מסדרון עם חבר לעבודה שנתקל בדרך מקרה בבורותם של ילדיו בכל הנוגע לאישים מרכזיים בתולדות המדינה הביאה אותי לחשוב שוב על מאמר שפורסם לפני מספר שבועות ועסק בספרות הילדים הישראלית. נכון שמדובר בתגובה מאוחרת למדי, אבל דומני כי היא עדיין רלוונטית לנאמר - מה גם שיש לה קשר הדוק לאותה שיחה, שיש מי שימצא אותה כמעט בנאלית. בקצרה, אומר זאת כך: הביקורת על ביוגרפיות הילדים הישנות בעברית בטענה שהן נגועות, חלילה, בציונות מופרזת ובהטפה לאלימות אינן מקובלות עלי. אין עם שאינו מחנך את ילדיו על תחנות דרכים היסטוריות בתולדותיו והעם היהודי - לפחות זה היושב בישראל - אינו חריג בכלל זה. וגם הטענה שספרות זו מזיזה הצידה את התמימות נוסח פו הדב אינה נכונה. שני הצדדים יכולים לדור בכפיפה אחת. כן, דו-קיום יכול להתקיים גם בספרות הילדים.










יגאל אלון. חקלאי, קצין צבא, מדינאי. נשכח מהזיכרון (מקור תמונה).


צביקה נ’, חבר לעבודה, תפס אותי השבוע במסדרון. ''אני חייב לספר לך משהו'', אמר לי ומשך אותי אל משרדו. הבעת פניו הייתה יוצאת דופן, מוטרדת מאוד. צביקה הוא אחד האנשים הכי רגועים שאני מכיר. גם כשהוא כועס, הטונים שלו אינם עולים כמעט מעבר לרמת הדציבלים המקובלת בדיבור יומיומי. עמדנו ליד המעלית והוא חשב לרגע, מחפש את המלים המתאימות.

- ''אני לא יודע איך לספר לך דבר כזה'', אמר לבסוף, ''אבל חשבתי לדבר על זה איתך כי לך אכפת מדברים כאלה''.

- ''אני מקשיב''.

- ''לקחתי השבוע את המשפחה לטיול בצפון הארץ'', המשיך, ''כשנסענו ליד הכינרת עברנו ליד קיבוץ גינוסר וחשבתי שצריך לעצור שם. נכנסנו לבית יגאל אלון. אתה מכיר את הילדים שלי כבר הרבה שנים, אורי. אתה יודע איך הם. חכמים, ידענים, אינטליגנטיים. קיבלו את החינוך הכי טוב שאפשר. תמיר היה תלמיד מצטיין וגם עכשיו, כחייל, מעריכים מאוד את ההישגים שלו. נעמה היא תלמידה של מאיות. אחת מהסוג הטוב, כזו שגם חושבת על מה שהיא לומדת ומבינה מה היא כותבת ולא רק חורשת ומשננת לקראת מבחנים. גם שחר, שהוא היום בחטיבת הביניים, תלמיד מצוין''.

- ''נו?'', שאלתי, ''ומה קרה בגינוסר? הם התאכזבו מהמוזיאון?''

- ''מה פתאום. ההיפך הגמור. זה מוזיאון מצוין, שעובד על לימוד הדרגתי ויש שם גם משחקי תפקידים וכל מיני הפעלות שמיועדות להבהיר לאילו דילמות נקלעים מנהיגים. אבל בסוף הפעילות שם, שהילדים נהנו ממנה מאוד, באה אלי נעמה ואמרה לי שהיה נהדר ושחבל שהיא בכלל לא הכירה את היגאל אלון הזה קודם לכן''.

- ''מה? נעמה לא הכירה את יגאל אלון? לא ידעה מי זה היה בכלל?''

- ''בחיי'', אמר צביקה בעצב, ''היא ילדה חכמה, תלמידה נהדרת, סקרנית מאוד, אבל בנושא הזה היא הייתה בורה לגמרי. שמע, אורי, יגאל אלון היה אחד מהאנשים שהקימו את המדינה הזאת. אדם שגדלתי עליו כמו שגדלתי על בן גוריון ומשה דיין ויצחק שדה ומשה שרת ומנחם בגין ויצחק רבין. וזו לא רק נעמה. שאלתי את תמיר. הוא אמר ששמע פעם את השם הזה, אבל חוץ מזה שהוא יודע שהיה אחד לא היה לו שום מושג מי הוא ומה חשיבותו. על שחר אין בכלל מה לדבר''.

מכאן והלאה פתח צביקה במונולוג שבמהלכו מצאתי את עצמי מהנהן שוב ושוב בהסכמה. ''גם אני וגם אשתי באים ממשפחות שבהן החינוך עמד לפני הכול'', אמר, ''כך גם נהגנו כלפי הילדים שלנו. שלחנו אותם לבתי הספר הטובים ביותר, לחוגים המרתקים ביותר, מה לא. אתה שולח את הילדים למערכת החינוך, הם מבלים בה שתים עשרה שנים ורק לאחר מכן, כמעט במקרה, אתה מגלה את גודל הנזק שנגרם להם מה'חינוך' הזה. מקצצים שעות פה, מקצצים שעות שם, כל שנה משנים את תוכניות הלימודים, את הדגשים, את השיטות. ורק עכשיו אתה מגלה שזה מסתכם בבורות איומה, בניתוק מוחלט מהידע הבסיסי ביותר שצריך לשבת במוחו של מי שגר כאן. זה לא שאני מבקש מהילדים שלי להסכים אידיאולוגית עם כל אחד שהם יודעים עליו, אבל זה בערך כמו שילד אמריקאי לא יכיר את שמו של תומאס ג'פרסון. זו בערך האנלוגיה''.

בואו לא נעמיד פנים שבדבריו של צביקה יש חידוש גדול. הדברים ידועים זה זמן רב, ואולי בשל כך גם מצערים כל כך. די אם אציין שכאשר התפרנסתי כמורה דרך נתקלתי לא פעם ולא פעמיים במצבים בהם לא זו בלבד שהתלמידים הפגינו בורות בלתי נקלטת אלא שלעתים אף ידעו יותר ממוריהם. כשנתקלים בתופעות אלה כמעט מדי יום, ובכל פעם עם תלמידי בית ספר אחר, קל להבין שאין זה עניין מקרי ושמדובר בתופעה של ממש. אבל כאמור, אין בכך הרבה חדש. רק ההיתקלות המעציבה של חברי לעבודה עם תהליך ההיטפשות הקולקטיבי העובר על מערכת החינוך שלנו וההבשלה המאוחרת אצלו שזו המציאות הבלתי-נעימה שבה חיים אפילו תלמידי התיכונים המעולים ביותר, היא חדשה למדי.

סיפורו של יהודה ראב, מראשוני תח תקווה. אלמלא ספר זה, האם מישהו היה בכלל מכיר את דמותו?




-----




כמה ימים לפני אותה שיחה עצובה צף בזיכרוני מאמר שפרסם ולדי דבוייריס תחת הכותרת ''אילו ספרים אתם מביאים לילדים שלכם??''. באותו מאמר סיפר ולדי על ספרות הילדים הקלאסית שעליה גודל וחונך וסיפר על תדהמתו כאשר הגיע ארצה ונוכח לדעת שגיבור ספרות הילדים הפופולארי ביותר שבנמצא אינו אלא קופיקו, הדמות שיצרה תמר בורנשטיין-לזר. ''לילדים שלי'', סיכם, ''לא אתן להתקרב לזבל הזה, אבל הצרה, ככל הנראה, תתחיל בבית-הספר - שם עדיין מאביסים אותם בכל מיני סיפורים על שרה גיבורת ניל”י... הם מודעים לחלק של התמונה אותו בחרה מערכת החינוך לחשוף בפניהם - אותו חלק בו יש “אותנו” ואת העולם כולו מנגד, ואנו נילחם עד טיפת הדם האחרונה וכו’ וכו’. אתם מוזמנים לחשוב לבד מה קורה לילד שבתודעה שלו קיים פתק עם 'לא בגדתי' בין אצבעות הרגליים, אבל אין בה מקום לפו הדב. אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה. ואני אומר עכשיו משהו שאני יודע שיגרור תגובות קשות - אבל אני ממש לא רוצה להפוך אותם לשהידים של הציונות''.

האיש שזה עתה ציטטתי את דבריו הוא אחד הבלוגרים החביבים עלי. אינטליגנטי, רהוט, קולח ובעל היגיון בהיר. אבל בנקודה הזו אני חולק עליו לחלוטין. האנליזה של ולדי למצב היא של ''משחק סכום אפס''. אם מלמדים את הילד על מחתרת ניל''י וסופה המדמם, פירושו של דבר שאין הוא מתחנך על סיפוריו התמימים ומלאי הקסם של פו הדב. אם שולחים אותו לקרוא את ''הצנחנית שלא שבה'' משמע שהדבר בא על חשבון היכרותו עם מוגלי, פינוקיו, נילס הולגרסון וגיבורי ''הרוח בערבי הנחל''. זהו ניתוח הרואה את העניין בצבעי שחור ולבן. ולא היא. יש הרבה אפור באמצע וכרגיל, קצת יותר בעייתי להתייחס לגוני האפור מאשר לקצוות הבוהקים.

דווקא האיזכור של ''שרה גיבורת ניל''י'' כדוגמה לספרות מגויסת מרתק כשלעצמו. ספר זה יצא לאור ב-‏1967 וסיפר באמצעות עלילה קולחת ומרתקת פרשייה שרבים ידעו אז על קיומה, אבל לא הרבה מעבר לכך. בכלל, פרשיית מחתרת הריגול ניל''י היא מעין חור שחור בתודעה ההיסטורית שלנו. קשה לראות את הדברים כך, אבל יש לזכור שרובנו גדלנו על הספר הזה. ואם נאמץ עוד קצת את מחשבתנו ניווכח לדעת שרק מעטים מאיתנו זוכרים שלמדו על כך משהו בבית הספר; מעטים יותר ביקרו במוזיאון היחיד המתעד את הפרשה בצורה מרוכזת ומסודרת (''בית אהרונסון'' בזכרון יעקב); ואת אלה שחיפשו חומר מפורט יותר – ונדיר מאוד כשלעצמו (כמו הספר ''ניל''י: תולדותיה של העזה מדינית'', בעריכת אליעזר ליבנה, שיצא לאור בראשית שנות הששים ונחשב עד היום לטקסט הרציני ביותר בנושא זה) - אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת.

כלומר, העובדה שילדים לומדים היסטוריה מתוך ספר ילדים עלילתי המבוסס על אירועים היסטוריים אינה בעייתית כשלעצמה. נהפוך הוא: היא מהווה את ההוכחה שאלמלא אותו ספר ספק אם ניתן היה למצוא כיום ילדים היודעים מי היו שרה אהרונסון, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי. ממילא ההנחה היא שלא רבים יודעים על כך ושאת הדינוזאור המיובש הקרוי החינוך הממלכתי אי אפשר לשפר בשל לחצים פוליטיים, קיצוצים תקציביים, שביתות מורים ותחלופה בלתי פוסקת של שרים ומנכ''לים. ספרה של דבורה עומר מילא חלל עצום בתודעה. אלא שהעובדה שהוא מיועד לילדים וכולל תיאורים בלתי נעימים של שואת הארמנים, עינויי פעילי ניל''י ושאר סיטואציות אלימות – מתפרשת אצל ולדי כחינוך לאלימות. יתר על כן, הוא אף משווה את החינוך לזה שמקבלים ילדי החמאס והג'יהאד האיסלמי.

דומני שגם ולדי עצמו יודע שההשוואה הזו אינה תקפה. בפעם האחרונה שבדקתי בגני ילדים ובבתי ספר לא הועלו שם הצגות לסיום השנה שבמהלכן צוידו הילדים בחגורות נפץ. גם לא הוכנו קלטות בהן קראו הילדים כי שאיפתם היא למות למען אלוהים ולמען ראש הממשלה (לא בהכרח בסדר הזה) ולקחת עימם כמה שיותר ערבים, כולל נשים וילדים. לא חסרים פגמים וקלקולים במערכת החינוך שלנו, וככל שהשנים חולפות היא רק הולכת ומתעקמת, אבל לדרגת קיצוניות כזאת עדיין לא הגיעה.

הילדים שלנו אינם חיים בחברה סטרילית. אי אפשר לייצר סביבם שכבת הגנה שתסתום את תודעתם לכל אלמנט שיש בו אלימות. אפשר לצמצם את זה, אבל לא למנוע לגמרי ובכלל לא ברור שמניעה מוחלטת רצויה בהקשר הזה. היסטוריה של עם ושל ארץ (כמעט כל עם וארץ) רצופה מעשי אלימות. אי אפשר להימנע מכך. כשמלמדים ילדים תנ''ך כוללים בחומר הלימוד הזה גם קרבות אכזריים למדי, החל מהעימות האלים נגד העמלקים בסיני וכלה בהריסת מקדש דגון הפלישתי על ידי שמשון. שלא לדבר על כלי התקשורת, סרטי הקולנוע והאינטרנט הרצופים לא רק דיווחים על אלימות אלא גם המחשות ויזואליות מחרידות בהקשר זה.

הביוגרפיה של אליעזר מרגולין, מהדמויות הבולטות בארץ ישראלית בתחילת המאה העשרים. כיום אין שמו ידוע כמעט.

ההתנגשות בין תום הילדות לבין הציניות האלימה של עולם המבוגרים טבעי שהיא יוצרת פרדוכסים בלתי צפויים ואירוניות לא מתוכננות. אבל דווקא ההתנגשות הזו הולידה, מה לעשות, ספרות מעולה כשלעצמה. מי שסבור שמדובר רק בספרי קרב ומלחמה מן הראוי שיבדוק שוב את הספריות הקרובות למקום מגוריו. גם ז'אנר ספרי הפנימייה מבוסס, בסופו של דבר, על גיבורים הנאלצים להתמודד בכוחות עצמם מול מציאות שנכפתה עליהם ושכלליה שונים לחלוטין ממה שלמדו עד אז בתקופת ילדותם. לפי אותו היגיון עצמו שמנחה את המאמר של ולדי אפשר לומר גם שאין טעם להפגיש בין ילד לאלימות, בין נער למכות ובין תיכוניסט לסמים. הם צעירים מדי, תמימים מדי ובכלל מדוע להרוס את צעירותם בדברים שממילא ייתקלו בהם בבגרותם.

חיסול הספרות ההיסטורית לילדים בטענה שהיא מעודדת לחשיבה כוחנית ותו לא היא התעלמות לא רק מהבורות הקיימת אלא אף מהצורך ללמד ילדים היסטוריה. ולדי מפנה ממאמרו בנושא זה למאמר אחר שפרסם, העוסק באינדוקטרינציה החינוכית הסובייטית וגורס שדבורה עומר היא סוכנת שטיפת מוח של מערכת החינוך הישראלית משום שהיא מנציחה בזיכרון ההיסטורי דמויות ומיתוסים מסוגם של מניה שוחט, זוריק לב ואיתמר בן אב''י. הדוגמה שהוא מביא כהשוואה לאותה שטיפת מוח היא של הנצחת זכרו של פאוול מורוזוב בתרבות הסטליניסטית. מורוזוב דנן היה נער שבהשראת שטיפת המוח המפלגתית הלשין על אביו החתרן ולאחר שזה האחרון נעצר והושלך לכלא רצח סבו של פאוול את הנכד המלשין. אינני מכיר דוגמה דומה בתרבות הישראלית. הטפה לילדים להסגיר את הוריהם לידי השלטון בשל תמיכתם באופוזיציה? ככל שניסיתי לאמץ את מוחי לא עלה בידי למצוא דוגמה דומה כאן. ההשוואה לתעמולה הסובייטית, כמו גם לזו החמאסית, חסרת פרופורציות לפי כל קנה מידה.

אינני מכיר עם שאינו מחנך את דור ההמשך שלו להכיר את הדמויות המרכזיות בהתגבשותו הלאומית והמדינית. אינני מכיר עם המשתדל לנתק את ילדיו מההיסטוריה של ארצו. אי אפשר להבין פעולה בעלת הקשר היסטורי או ערכי אלא רק על הרקע של הבלטת מתנגדיה. אי אפשר להגדיר כל פעולת התנגדות, אלימה ככל שתהיה, במונחים רלטיוויסטיים. כל ילד אנגלי מתחנך על סיפורי הקרבות של המלך אלפרד הגדול נגד הדנים שכבשו את מולדתו. אין ילד אמריקני שאינו מכיר את הקרב על האלאמו, שהיווה אבן דרך בעיצוב התפיסה הלאומית של אמריקה. כאשר תיארה שולמית לפיד ב''גיא אוני'' את רדיפתם של אנשי המושבה שנשאה שם זה על ידי חרדי צפת ואת הניסיונות לרוצחם נפש על רקע פרישתם מה''כוללים'' והליכתם לעבודה חקלאית, היא תיארה מציאות היסטורית. באותה מידה, כאשר תיארה דבורה עומר ב''הבכור לבית אב''י'' את המצור החברתי בו היו נתונים אליעזר בן יהודה ובני ביתו בשל מפעל חידוש השפה העברית, היא תיארה עובדות שאין עליהן עוררין. מי היה יודע על כל אלה אלמלא אותם ספרים? האם על הילדים להמתין עד לאוניברסיטה כדי ללמוד זאת?









נכון, לא חסרים ספרי ילדים שעלילותיהם נבנו סביב אבני דרך בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אבל אם רוצים למקד את הנקודה על הזווית שמציע ולדי, אפשר לדבר, למשל, על סדרת ספרים דוגמת ''נועזים''. המדובר בסדרה שיצאה לאור בהוצאת יוסף שרברק במשך שנים ארוכות. בין היתר נמנו עליה, פרט ל''שרה גיבורת ניל''י'', גם ''הצנחנית שלא שבה'', מאת עודד בצר, העוסק בדמותה של חנה סנש ובסופה הטראגי; ''לא בדרך המלך'', גם הוא מאת עודד בצר, המנציח את אישיותו של אורד וינגייט; ''גבורה באדום'', מאת צביה גרנות, המתאר את פרשת משפטו והוצאתו להורג של איש האצ''ל דב גרונר; ''המפקד הראשון ליהודה'', מאת יהואש ביבר, העוסק בדמותו הכריזמטית של אליעזר מרגולין, מי שהיה ממפקדי הגדודים העבריים שסייעו בכיבוש הארץ מידי הטורקים; ו''פרשים על הירקון'', ספרו של אהוד בן עזר, המנציח את פועלו של יהודה ראב, ממייסדי פתח תקווה.

נכון, כל אלה ספרים הקשורים באישים שהיו אבני דרך בתולדות התנועה הציונית. מי שרואה את האידיאה הציונית כמידה מגונה אינו שבע רצון, אולי, מקיומם של ספרים העוסקים בה ואף מתארים את הוגיה ומאמיניה באופן חיובי למדי. אפשר להבין את זה אם יוצאים מנקודת המוצא שהציונות היא ''תנועה הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי... גזענית, קנאית בהווייתה, תוקפנית התפשטותית-התיישבותית במטרותיה ופשיסטית-נאצית באמצעיה''. אבל נניח, בינתיים, לציטוטים מהאמנה הפלסטינית של 1968, הקוראת לחיסולה של ישראל, שהרי אותם ספרים בהם אנו דנים עתה לא נכתבו כדי לשרת את מטרת האנשים שניסחו את המסמך המלבב הזה.

אורד וינגייט בארץ ישראל. דור הצעירים הנוכחי מכיר אולי את המכון הנושא את שמו - אבל לא הרבה מעבר לכך.

הספרים הללו מתארים מנעד ערכי והיסטורי רחב באופן שהוא בלתי שכיח בספרות הילדים שלנו. הם מבוססים על תחקירים היסטוריים שערכו מחבריהם. הם אינם מתיימרים להיות ספרי היסטוריה אלא מעין ביוגרפיות מקוצרות ועלילתיות לכל המשפחה. הם פורשים עלילות המתרחשות על רקע נופים שנעלמו זה מכבר, דפוסים חברתיים ששוב אינם מוכרים לנו ונסיבות היסטוריות שכאמור אינן מלומדות אפילו בבתי הספר. הם מתארים לבטים אמיתיים, כמו אלה של ראב, המתחבט אם לשמר את התא המשפחתי החרדי שבנה או לשנות לחלוטין את אורח חייו ולחבור לחלוצי מלאבס. או כמו ההתענות של דב גרונר, שנדון למוות על ידי בית משפט בריטי, בשאלה אם לבקש חנינה מהנציב העליון אם לאו. הדילמה הראשונה יכולה להוביל להרחבת הדיון בנושאים של חזרה בתשובה או חזרה בשאלה; השני – לדיון בלגיטימיות של שלטון זר המפר את התחייבויותיו כלפי האוכלוסייה הנכבשת. במלים אחרות, הספרים הללו ממלאים חלל תודעתי עצום ומחדירות לחשיבה דילמות עקרוניות שראוי כי ידונו בהן. אין להם תמיד תחליף, לא רק אצל ילדים אלא גם בקרב המבוגרים.

קל וחומר שהדבר נכון כאשר מדובר בספרות שבמרכזה עומדים עימותים בלתי-מלחמתיים. ולדי מותח ביקורת קשה על דבורה עומר והתגייסותה לטיפוח ערכים ציוניים. אבל כאשר עומר מטפלת בסיפורם של אליעזר בן יהודה ובני ביתו דרך עיניו של הילד בן ציון (לימים איתמר בן אב''י) היא עושה זאת באופן שמעמיד בסימן שאלה גדול את הדרך בה בחר מחייה השפה העברית לחנך את ילדיו. אין כאן האלהה של האידיאל הלשוני הנשגב הזה אלא ניסיון לתאר את הדרך בו נפגש עם המציאות שבה נאלץ לתפקד ילד בודד המתגורר בסביבה בלתי-אוהדת ונאלץ לשמש כשפן הניסיונות של אביו. כאשר עומר מתארת את סיפור אהבתו של איתמר בן אב''י הבוגר לנערה האריסטוקרטית לאה אבושדיד היא משרטת דיוקן של מערכת רגשית מורכבת, רחוקה מאוד מאידיאליזציה של תנועה מדינית כזו או אחרת. אפשר ללמוד ממנה על יחסים בין מעמדות, על ההיסטוריה של התקופה, ויותר מכל – על סיפור האהבה המיוחד הזה שבשיאו פרסם בן אב''י שירים לאהובתו מעל דפי עיתונו. אינני מכיר יותר מדי מבוגרים היודעים על כך; ובכן, מה לדבי הצעירים? האם הם מנועים להכיר את הפרשייה הזו רק בשל היותה של עומר סופרת פרו-ציונית, רחמנא ליצלן?

בניגוד לסופרים רבים שפעלו בשלושים-ארבעים שנותיה הראשונות של המדינה, מעדיפים רבים מסופרי הילדים של ימינו שלא להפגיש בספריהם את הקוראים הצעירים עם סוגיות היסטוריות. והרי אפשר לעשות זאת, ואפילו לטפל בהן מנקודת השקפה שונה מזו של עומר, גרנות, בצר ואחרים. אפשר גם לקחת את סיפורי התנ''ך ולהראות אותן מזווית בלתי-אורתודוכסית מותאמת לילדים. מאיר שלו עשה בזמנו דבר דומה עם ''תנ''ך עכשיו'' שלו, שבו העניק סיפורי התנ''ך פרשנות חילונית, אנושית, בהירה, שונה מאוד מהפרשנות המיסטית והעל-אנושית שלמדנו בבתי הספר. ''יהודה איש קריות'' של יגאל מוסינזון הוא יצירה פורצת דרך שזכתה שוב לתשומת לב עם גילויה מחדש של ''הבשורה על פי יהודה''. ושני אלה אינם ספרי ילדים דווקא. ובכן, אם אפשרי לייצר פרשנות אלטרנטיבית לספרות המבוגרים, ניתן לעשות זאת גם בספרות הילדים. וכל עוד אין סופרי ילדים רבים שמרימים את הכפפה הזו, אין כל מקום לבוא בטענות לאלה שעושים כן.









קיימת כיום מגמה של ביזוי וקעקוע כל תוצר תרבותי שאינו מתבסס על ערכים פוליטיים המשותפים, פחות או יותר, למרבית המבקרים. כל גילוי גבורה מתפרש כהטפה למיליטריזם; כל מלחמה על הגנת היישוב – כאקט אלים, שלא לומר מיותר. ולאיש מבין המקעקעים אין אלטרנטיבה משלו. הריסת התרבות ההיסטורית היא היא המקודשת כאן. וכשחושבים על כך, זה לא ממש מפליא. אותם נושאי הבשורה של עידן הפוסט-מודרניזם והרלטיוויזם התרבותי הם הם אלה שהקנון התרבותי העברי כמעט ואינו מוכר להם. אחת מבנות-הפלוגתא שלי בהקשר זה הודתה שאין לה מושג מי הם יעקב אשמן, עודד בורלא, חיים הזז, זאב וילנאי או פנחס שדה, שלא לדבר על סמלי זמר נוסח עוזי חיטמן או דודו זכאי. אחד אחר, שהסביר לי שאינני יותר מבלוגר מקשיש שעל חשיבתו כבר אבד הכלח היה משוכנע שלוין קיפניס ושמעון צבר הם מחזירים בתשובה, האחד ליטאי ומשנהו ש''סניק, ואילו את השם פוצ'ו היה בטוח שהמצאתי בו במקום. בורות ושטחיות אינם בהכרח נחלתו של כל עכשוויזם אבל כל עכשוויזם נושא בתוכו יותר מאשר קורטוב של זלזול והתנשאות. וכמובן שהעכשוויסט תמיד צודק. הוא יודע טוב יותר מה תקין ומה לא. אין לו לבטים. המודרנה הולכת איתו.

למעשה, זו דרכה של כל אופנה. היא דורסת את זו שקדמה לה, כמעט ללא הבחנה, בועטת בה ומטאטאה אותה אל מתחת לשטיח הזמן. אחד מיסודותיה של כל חברה בריאה הוא היכולת לבצע ניפוי תרבותי ולהותיר את הקלאסיקה מעל לשאר – כשאותה קלאסיקה נוספת בתורה אל מאגר הידע התרבותי העובר אל הדורות הבאים. לא תמצאו באמריקה צעיר בן עשרים שאינו יודע מי הם פרנק סינטרה או בינג קרוסבי ממש כפי שלא תמצאו בבריטניה אדם בגיל זה שאין לו מושג מי הם נואל קאוורד או ספייק מיליגן. בישראל, לעומת זאת, מאות אלפים אינם מודעים לקיומם, ובמידה רבה גם ליצירתם, של עשרות ומאות אמנים שעיצבו את מפת התרבות העברית. וכן, גם של ספרים המהווים את נדבכי מצבור הידע הזה.

סיפורו של דב גרונר שנדון למוות על ידי הבריטים. כשהסיפור מנוכס פוליטית, הצד היריב עושה כל מאמץ כדי לפוררו או להעלימו.

וכמובן שהיא מתעלמת מיחידים שאינם משרתים את ערכיה וצרכיה. יוסף טרומפלדור היה גיבור מלחמה ברוסיה, אידיאולוג שהלכה למעשה עמד בראש זרם רעיוני סוציאליסטי מיוחד במינו ולימים גם הפך לאיכר אגדי (במקומות מסוימים בגליל מתהלכים עד היום סיפורים על יכולתו לחרוש שדה בידו האחת) ולאיש ביטחון נודע. כיום, לאחר שאומץ על ידי הרוויזיוניסטים הז'בוטינסקאים (תנועת בית''ר קרויה על שמו), הוא מצטייר כמשהו שבין חקלאי לא-נורא-חשוב לבין איש דם ואדמה, מיליטריסט שביקש ליצור פרובוקציות בריכוזים צפופים של אוכלוסיה ערבית. מכאן, שלא צריכה להתקיים כל לגיטימציה לספר את סיפורו, בוודאי לא לילדים. לא חסרות דוגמאות כאלה. הפיכת הסיפור על ראשו מייצרת, כביכול, זווית אלטרנטיבית, רעננה, חסרת פניות וסודקת מיתוסים – אבל לעתים קרובות היא אינה אלא ניסיון להילחם מלחמה פוליטית בכלים של שטיפת מוח. התפיסה הזו אינה מסוגלת להכיל שספורים בעלי ערך היסטורי או מוסרי ניתן למצוא גם בשמאל וגם בימין. הסיפור עצמו אינו חשוב. חשוב רק לנטרל אותו (או לכל הפחות למזער את חשיבותו עד למינימום האפשרי) אם הוא משרת את הצד הלא נכון. העובדות כשלעצמן אינן מעניינות.









פניו של צביקה היו עצובות. ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון. הרי לכם אדם רציני, הגון, משקיען, שמשתדל להעניק לילדיו את הטוב ביותר שיש ברשותו להשיג ולפתע נוכח שכל עולם מושגי היסוד שלהם מלא סדקים וחריצים.

- ''חבל שלא כתבו ספר ילדים פופולארי על יגאל אלון'', אמרתי לו, ''על חנה סנש כתבו ספר מצוין. גם על שרה אהרונסון, אורד וינגייט, איתמר בן אב''י. כולנו הרי קראנו את הספרים האלה ועשינו את זה הרבה לפני שמישהו בכלל דיבר על זה איתנו בבית הספר. רק אחר כך באה קריאת החובה בלימודים. כאן זה מתחיל. ואם לא לומדים את זה במערכת החינוך אז למרבה האירוניה דווקא בית הספר הוא שמקבע את חוסר הידיעה, את הבורות. אני לא סומך על מה שבית הספר מסוגל לתת. לפחות היסטוריה אני מנסה ללמד את ילדי בעצמי''.









אשר לי, אני מניח שלא קיבלתי חינוך השונה הרבה מכל בן אחר של המעמד הבינוני במדינה הזאת. כילד רציתי מאוד לעוף לארצם של פיטר פן ושודדי הים, אבל לא מנעתי את עצמי מהספרות הציונית המזעזעת שעליה מדבר ולדי דבוייריס. אפשר להעריך סיפור נוגע ללב גם אם הוא כולל מוטיבים אלימים, שהרי אלימות, גזענות ורשעות אינן בדיוק יסוד שהחברה שלנו מנוטרלת מהשפעתו. והן מופיעות בקלאסיקות כמו ''שלגיה ושבעת הגמדים'', ''אייבנהו'' ו''עלובי החיים''. ובכן מה? שנפסיק לקרוא אותם?









מקור כל התמונות, למעט זו של יגאל אלון, בכריכות הספרים ששמם מצוין עליהן.










[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
רק קראת בשמי והנה הופעתי [חדש]
ולדי   יום ה', 06/09/2007 שעה 1:01 אתר אישי
אני חושב שהבעיה העיקרית שלי עם הציונות היא שזו נציגה בולטת של התנועות האוטופיות שצצו להן בסוף המאה ה-‏19 ותחילת המאה ה-‏20, וקראו לבניית עולם חדש ויצירת אדם חדש. בניגוד ליתר התנועות, דווקא הציונות הצליחה לשרוד לא רע, אבל האידיולוגיה שלה, לדאבוני, לא מתאימה לחברה של המאה ה-‏21. אבל בוא רגע נעזוב את האמנה הפלסטינית ונתמקד בהווה.

אני רואה קשר חזק מאוד בין ספרות הילדים ה''מגויסת'' לבין אינדוקטרינציה, אשר היא זו שמאפשרת מאוחר יותר לאותם הילדים, לכשיגדלו, להפוך לעדר זועם הרודף עד חורמה כל ''משתמט'', ''בוגד'' או אפילו ''פושע אוסלו''. ואמנם אין בהם את מידת האלימות שיש בסיפורו המגורזן של פאוול מורוזוב, אך עדיין אני רואה לנכון להשוות בין ספרות הילדים הסובייטית לבין זו הישראלית, שכן שתיהן לחלוטין שייכות לאותו הזרם הפוליטי. ובין אם מדובר במפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות או במפא''י - הגישה של כל הספרים היא בדיוק ''שחור-לבן''. אנחנו הטובים, הם הרעים.

אתה יודע מה, אפילו נעזוב את הביוגרפיות לסוגיהן ונלך ל''קופיקו'', שהוא לכאורה רק קוף תמים מפתח-תקווה העושה צרות לשכנים. אבל כאן בדיוק נעוצה הבעיה - קופיקו לעתים עושה לסובבים אותו כל מיני דברים מאוד לא נעימים, שלא נאמר גובלים בפלילים, אם כי הקורא במקרה זה נדרש להזדהות עם הקוף, ועל כן מוגדרים המעשים כ''קונדס'', ומושווה להם נפך של תמימות ילדותית. לעומת כן, מה היה קורה אם הקוף של השכנים היה עושה לקופיקו את מה שקופיקו עושה לכולם?!

ואני אעשה דבר עוד יותר מעניין, ואני אמתח קו ישר ועבה מאוד, בצבע אדום בוהק, בין דוגמת קופיקו לבין אסא כשר, פילוסוף בשירות צה''ל, המתיר בין היתר להרוג ילדים במהלך משימה צבאית. ואיזה רעש אנחנו מרימים כאשר חיילינו, לא כל שכן ילדינו, נהרגים, אבל איזה 11 ילדים פלסטיניים שהולכים בהפצצה של בית - ''אוי אוי אוי'', מצקצקים בלשון כל הרוני-דניאלים של ערוצי התקשורת השונים, ''זוהי מכה קשה להסברה הישראלית''... הצער שלנו במקרה הזה הוא לא על הילדים שנהרגו, אלא על ''מה יגידו''.

ספרות הילדים הקומוניסטית הייתה בנויה בתחילה על אתוס ה''עולם ישן עדי יסוד נחריבה'', ומאוחר יותר עברה לעסוק בהאדרת ילדותם של מנהיגים, בתקוה כי זה מה שיגרום לילדים להכין שיעורים בבית-הספר - הנה, תראו איך לנין היה תלמיד מצטיין בגימנסיה ואיזה רוצח פסיכוטי נהדר יצא ממנו בסוף, פלוס עגבת שלישונית כבונוס ללקוח המתמיד... הספרות הישראלית עסקה בדמויות ''קטנות'' יותר, אך בסופו של דבר חייהן של הדמויות תמיד היו חשובים הרבה פחות מגורל המשימה, המדינה, הרעיון. ואני לתומי חשבתי שהמדינה הדמוקרטית היא כלי שרת בידי האזרח, ועוד יותר חשבתי לתומי (דגנראט שכמותי) שישראל היא מדינה דמוקרטית. ובכן, נכון לזמן כתיבת ספרים אלה ישראל לא הייתה דמוקרטיה. גם היום היא אינה דמוקרטיה, מפני שהיא אינה מסוגלת להבטיח את זכויותיו של המיעוט - בין אם מדובר במיעוט דתי (או נטול דת), מיעוט לאומי או מיעוט אידיאולוגי.

אני רואה קשר בין הדוקטרינות המוטבעות בראשיהם של ילדים לבין אופיים כמבוגרים. אני טוען שבגין כל המיתות על קידוש הרעיון בספרות הילדים הישראלית, אף פעם לא קמה בישראל תנועת התנגדות למלחמה ו/או לכיבוש שהצליחה באמת לסחוף המונים. אני חושב שהספרים האלה מטפחים בילדים את זהותם הלאומית בצורה הכי נחותה שאפשר, ואני כלל לא בטוח שיש צורך לטפח זהות לאומית בילדים בגיל היסודי. אין צורך לחלק כבר אז את העולם ל''טובים'' ו''רעים'', ''חברים'' ו''אויבים'', ''יהודים'' ו''כל יתר הבררה''. וזה הרושם שנוצר אצלי מקריאת הספרים האלה, שזה בדיוק מה שהם עושים.

אבל אתה יודע, אולי זה רק אני והאינדוקטרינציות שלי...
[קישור ישיר לתגובה זו]            

רק קראת בשמי והנה הופעתי [חדש]
אורי קציר   יום ה', 06/09/2007 שעה 1:35
בתגובה לולדי
אתר אישי
תודה על ההתייחסות הרחבה, ולדי. אחד אחד, בבקשה.

ראשית, בכוונה תחילה לא התייחסתי ל''קופיקו'' כאל דוגמה למשהו. קופיקו אינו מטיף לציונות ואינו מספר היסטוריה ודומני כי אתה מתייחס אליו יותר כאל סוג בעייתי של ספרות ילדים מאשר כאל מינשר אינדוקטרינרי, כפי שאתה פחות או יותר מתאר את ספרי דבורה עומר. אגב, קופיקו כשלעצמו הוא דמות בלתי מזיקה למדי וכשהוא מתחפש לחייל או לתלמיד בבית ספר או פותח ממטרות ומציף שדה זה נתפס כתעלול ותו לא. אינני מכיר יותר מדי ילדים שיצאו להפליג ברחוב מוצף גשם בגיגית שעליה כמה שמיכות המשמשות מפרשים - וגם לאכאלה שצבעו את בית השכן בפסי שחור-לבן כזברה. אם אתה רוצה לעסוק בדמויות ספרותיות בעייתיות, ישנן כמה אלימות ופרועות הרבה יותר, כמו תוכידס, גיבורו של עידו סתר, שפעם היה להיט ספרותי ענק בקרב ילדים.

שנית, אתה מניח בצד התפתחות יסודית אחת: שינוי דפוסי החשיבה מאז נכתבו הספרים הללו ועד היום. אני מקבל את הניתוח שלך שלפיו הביוגרפיות שכתבו עומר ובצר וגרנות ואחרים עוסקות בדמויות בעלות השפעה גלובאלית קטנה משל לנין וממשיכיו ושדמויות אלה, דומיננטיות ככל שהיו, עמדו בצילן של אידיאות שהיו גדולות מהם בהרבה. זה נכון לגמרי. אבל זו בדיוק החשיבה שהשתנתה, ולדי. פעם הקולקטיב עמד במרכז המטרה, כולל מטרתו של היחיד; כיום, זה במידה רבה האינדיבידואל שרואה את עצמו כמי שניצב במרכז ההווייה. אבל ביוגרפיות אלה מתארות תקופה אחרת. הרי אתה לא באמת מאמין שפליטי הפוגרומים בקייב ובקישינב באו לכאן רק משום שחלמו על הרים טרשיים, ביצות רוחשות יתושים ושכנים המתפרנסים על שוד (נשבע לך שהיה דבר כזה. היו שבטים שלמים שהתפרנסו משוד דרכים. כאשר הבריטים שוננו כאן שלטון צבאי לאחר מלחמת העולם הראשונה הם הוציאו הנחיה שאסרה את שוד הדרכים. משלחת של נציגי כמה מהשבטים עלתה לירושלים כדי לדבר עם המושל והודיעה לו שהצו הזה פוגע במטה לחמם של השבטים והם עתידים לרעוב בשל כך. אבל נניח לזה, בינתיים). ארצות הברית (עד שחוקקו חוקים שהגבילו זאת), קנדה, אוסטרליה, דרום אפריקה - כל אלה היו ארצות בעלי הזדמנויות טובות בהרבה.

אני טוען שכותבי אותן ביוגרפיות (ועליהן אפשר להוסיף את ''גיא אוני'', של שולמית לפיד, העוסק בתולדות משפחה קשת יום במושבה הקטנה ראש פינה בסוף המאה ה-‏19) עשו דווקא תחקרי מקיף על האירועים. דווקא העובדה שתיארו אנשים שפעלו בצל אידאלים נשגבים במיוחד עושה עימם צדק היסטורי. יתר על כן, הספרים הללו משרטטים דוגמה של יחידים המצויים התקופות מצוקה צבאיות וכלכליות ולפיכך נאלצים לכרות בריתות מוזרות למדי. ב''פרשים על הירקון'' מסופר בפירוש על העליות והמורדות ביחסי מתיישבי פתח תקווה עם שכניהם השונים. אין אידיליה, אבל גם אין איבת נצח. כמו בחיים, פחות או יותר.

בביוגרפיות הילדים אין מיתות על קידוש הרעיון באופן מובהק כל כך. טרומפלדור נהרג במהלך קרב על המיתחם שעל ביטחונו הופקד. וינגייט נהרג בהתרסקות מטוס. שרה אהרונסון לא יכלה לשאת את העינויים, מה שקרה באינספור פרשיות ריגול אחרות, כולל ה''עסק ביש'' האומלל במצרים בשנות החמישים. נכון, חלק מהם מתו מוות אלים, אבל לא המוות עצמו עושה את הסיפור. יש בזה לא מעט אלמנטים נוספים שכבר עמדתי עליהם במאמר. קצת קשה לנתק את מותה של סנש משואת יהודי הונגריה, למשל.

אם אתה רוצה להצביע על לאומנות בוטה בספרי ילדים כדאי שתניח בצד את שרה אהרונסון וחנה סנש ותפנה לספריו של שרגא גפני, הידוע גם כאבנר כרמלי. סדרות כגון ''הימאים'' מדברות לא רק על פעילות מחתרתית לגיטימית (הורדת מעפילים, למשל) אלא גם על תכנון לבצע פיגוע התאבדות באמצעות ילדה בת 12 שתגיש להיטלר זר פרחים ממולכד. בסדרת ''הספורטאים הצעירים'' שלו מתוארים קרבות מתמידים בין ישראלים הגונים, ספורטיביים ואמיצים לבין נבחרות הזוממות לחטוף את כוכבי הנבחרת הישראלית, לסמם אותם, לדרוס אותם, להרעיל אותם וכל דבר אחר מסוג זה. שם זה הרבה יותר מובהק וברור.

ולעניין ישראל כדמוקרטיה - נכון, היא רחוקה מאוד משלמות, אבל שלמות נוסח אתונה של פריקלס אינה אלא אוטופיה ודומני שאתה יודע זאת. ועדיין, אני מעדיף מדינה שמחנכת את ילדיה להכיר את עברה מאשר כזו המתעלמת ממנו ומקדשת את בורותם. אימוץ העיקרון הזה יפלוש הרי לתחומים נוספים. מדוע שלא נספר להם על הקרבות שהתנהלו במלחמת העצמאות מחוץ לשטחים שעליהם הייתה המדינה היודית אמורה לקום? האין זה לינוך ישיר לתפיסה שמותר לזלזל בהחלטות בינלאומיות? ומדוע שנלמד אותם להכיר שטחים שנכבשו ב-‏1967 כגון רמת הגולן? האין זו שטיפת מוח המטפחת בקירבם את ההכרה שהגולן היה ישראלי מרגע בריאתו?
[קישור ישיר לתגובה זו]            

רק קראת בשמי והנה הופעתי [חדש]
ולדי   יום ה', 06/09/2007 שעה 6:35
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
איני יודע מהו חינוך לתפיסה שאומרת שמותר לזלזל בהחלטות בינלאומיות, אבל מהתנהלותנו שלנו ומהתנהלות שכנינו אפשר ללמוד בדיוק את אותו הדבר מבלי לקרוא ספרים. זה ראשית כל.

על ספריו של שרגא גפני אפילו לא דיברתי, מפני שקראתי אותם והם היו כה רוויי שנאת הזר (ובסה''כ די נחותים מבחינה ספרותית גרידא) שאני מעדיף להשכיח את החוויה מלבי.

אני חושב שאין עוררין על כך שהילדים צריכים לדעת את עברה של המדינה. אני חולק עליך על שתי נקודות עיקריות:
1. באיזה גיל רצוי לחשוף אותם לנושא - כל הספרות עליה אנחנו מדברים מיועדת לגילאי יסודי-חטיבה. אני טוען שבמקרים רבים זה קצת מוקדם, בעיקר מפני שהחשיבה האבסטרקטית עוד לא כל-כך פעילה בגילאים האלה, והילדודס לוקחים הכל כפשוטו. (מצד שני, יצא לי להכיר ילדים שהכניסו ונכנסו להריון בגיל 14, כך ששום דבר לא מוקדם מדי, ככל הנראה...)
2. האם הספרות הזו היא הדרך הנכונה להכיר לילדים את ההיסטוריה? לטעמי לא. היא כתובה בצורה מאוד בעייתית, אמנם מציגה את הפרובלמטיות - אך מספקת רק את הפרספקטיבה של צד אחד. היא מנציחה מיתוסים ומזינה את האתוס הטוען כי אנחנו צודקים כי אנחנו יהודים, והיהודים הם תמיד החכמים והצודקים מכולם.

וכאן אני באמת מגיע להערה האחרונה - בהיותי ילד קטן שגדל במשפחה יהודית בכל רמ''ח איבריה שהוקפה מכל הצדדים (כמעט) בגויים, גם אותי לימדו שהיהודים הם הכי טובים והכי חכמים והכי הכי הכי, למרות שלעתים המציאות כבר אז הראתה את ההפך. נקודת השבר אצלי הגיעה עת עלינו לארץ-ישראל וכאן פגשתי את אחינו היהודים כולם. ואלה, הטובים והחכמים ויפי הבלורית והתואר כל-כך חזק ניסו לדפוק אותנו, לסובב אותנו סביב האצבע, ולהוכיח שהם פחות פראיירים מאיתנו - לא היה, למען האמת, אפילו אחד שלא ניסה. תוך כדי גם התעניינו, בחוסר טאקט משווע, האם היו לנו בברה''מ טלויזיות ומקררים, והאם האוכל טוב בארץ.

באותה הנקודה הבנתי שהיהודים הם לא הכי טובים ולא הכי חכמים, אלא סתם, רמאים כמו כולם, ואולי אפילו יותר. הסתבר לנו שבמדינות הגולה היהודים היו מלח הארץ, אבל הנה שמנו קצת יותר מדי מלח במרק שלנו והתוצאה יצאה קצת, איך נאמר, בלתי אכילה בעליל. ואני אגב חושב שהרבה מאוד מציד המשתמטים נובע מאותו הרצון הנצחי של חלקים רבים מאוד בציבור שלנו ''לא לצאת פראיירים''.

ואסיים במשפט שאמר לי אתמול זקן חכם אחד באוטובוס בפתח תקווה: ''רציתם מדינה עברית? עכשיו כול חרא אוסקוט!''.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

רק קראת בשמי והנה הופעתי [חדש]
אורי קציר   יום ה', 06/09/2007 שעה 7:02
בתגובה לולדי
אתר אישי
אבל זוהי החווייה הקלאסית של המהגר, ולדי. זה קיים בכל מקום, בכל קולקטיב אנושי, בכל חברת מהגרים. הפער בין המושג הרעיוני שהיה לך ולמשפחתך לגבי הארץ תושביה לבין המציאות היומיומית הבלתי-מתפשרת והעצבנית שבה נתקלתם הוא פער מובן. האם באמת נראה לך כיום שהגיוני היה להניח שהיהודים עולים על יתר העמים בכל פרמטר ומכיוון שכך עלייתכם תהיה חלקה וחסרת בעיות? והרי אתה מבין כמוני שמי שטיפח את הנחות היסוד הללו עשה שגיאה חמורה.

לגבי המסרים שספרי הילדים מעבירים. אני חייב לומר לך שבשנים האחרונות עברתי התפכחות לא קטנה. למעשה, עמדתי הייתה דומה מאוד לשלך, אם לא זהה לה לחלוטין. אבל ככל שאני מסתכל סביבי אני מבחין שוב ושוב שבמהלך פירוק המיתוסים מתקעקעים למעשה כל הערכים המחברים בין תושבי המדינה הזו לבין האדמה שעליה הם מתגוררים. כל אתוס מבוסס, בין היתר, על מערכת של מיתוסים שעם הזמן יוצרת עמוד שדרה היסטורי וערכי ייחודי לכל עם. אני יכול לספר לך על לא מעט מיתוסים ערביים שמקשרים את מספריהם עם ההיסטוריה האזורית ומעניקים להם צידוק היסטורי - סובייקטיבי לחלוטין, כמובן - לנוכחותם כאן. מאותה סיבה אני חושב שצריכים להיות גם מיתוסים יהודיים. כשאתה מתעקש לירות בפרה קדושה אחת אחר השנייה עתה עלול לגלות שלאחר מעשה חיסלת את כל העדר ולא נותר לך ממי לחלוב. כך שגם את זה צריך לעשות בזהירות רבה.

אני טוען שצריך לספר לילדים היסטוריה מגיל רך מאוד, ולו כדי לעצב אצלם את בסיס הידע. בני שמע ממני כבר בכיתה א', כשנסענו לירושלים, את הסיפור שמסמלים שלדי המכוניות המחלידים שבשולי הדרך. סיפרתי לו על מלחמת העצמאות ככלל ועל הסיבות לתחילתה ועל תוצאותיה. יהיה לו זמן ללמוד את יתר הפרטים בשנים מאוחרות יותר. כשיגדל, אספר לו גם שאותם שלדי רכב בצם אינם אלה שנפגעו מרימונים ומיריות במהלך ניסיונות הפריצה לירושלים ושהובאו מהדרום הרבה לאחר שהשלדים המקוריים נזרקו לפח. כך יידע גם את משמעותם, אבל גם את הסיפור ההיסטורי האמיתי. והמשמעות שמאחורי הסמל חשובה לעתים אפילו יותר מהסמל עצמו. שאל כל אדם דתי שבביתו יש מזוזה או שעל ראשו כיפה והוא יסביר לך.

ונכון, לא תמיד ההיסטוריה כתובה באופן שהייתי רוצה שתיכתב. אבל כמו שאמרתי, דבורה עומר ודומיה לפחות נטלו את האתגר הזה על עצמם. הם כתבו את ספריהם באופן שתאם מאוד את רוח זמנם. גם ''חסמבה'' לא נכתבה ברוח הפוליטיקלי קורקט ויש בספרי הסדרה הזו ביטויים שכיום אף מחבר החרד לביקורת הספרותית אצל מיכאל הנדלזלץ לא יהין לכתוב. אבל שפה היא עניין דינאמי וגם נקודות מבט היסטוריות משתנות עם הזמן.

והערה אחרונה בנושא הפראיירים: נכון, ''לא לצאת פראייר'' זו מנטרה לאומית. אבל תחשוב מי הוא הפראייר: הלפלף שמקיים את החוקים, זה שלא טס 140 קמ''ש וחותך נהגים אחרים בכבישים, זה שלא מעיף לכלוך מבעד לחלון המכונית, זה שמדבר בנימוס בדיונים ציבוריים ולא מתפרץ לדברי יריבו (אחת לכמה דיונים בתוכניות החדשות רואים עופות נדירים כאלה, בעיקר אצל לונדון וקירשנבאום). והוא גם זה שמקיים את חובת הגיוס, מתחייל, משרת את שלוש השנים שלו ואחר כך נוכח לדעת שבאותו זמן אחרים הצליחו לסדר לעצמם פטור בדרך כוזבת כלשהי ולנסוק אל תהילת ''כוכב נולד'', תעשיית הקולנוע או כל דבר אחר. חייב להיות כאן שוויון כלשהו, משום שכמו בכלכלה כך גם כאן: מערך חיילים הולך וקטן (יחסית לגודל האוכלוסיה) סוחב על גבו יותר ויותר נטל ביטחוני. ומלחמת לבנון האחרונה רק הראתה את זה בעוצמה רבה יותר.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

רק קראת בשמי והנה הופעתי [חדש]
עופר לנדא   יום ה', 06/09/2007 שעה 8:10
בתגובה לולדי
אתר אישי
נו, אז למה שלא תגיד בפשטות ''אני שונא את ישראל ואני שונא ישראלים, ולכן נראה לי מגונה שמישהו כתב ביוגרפיה על חייהם של אלו שהקימו את המדינה הארורה הזו''?
[קישור ישיר לתגובה זו]            

רק קראת בשמי והנה הופעתי [חדש]
ולדי   יום ה', 06/09/2007 שעה 14:10
בתגובה לעופר לנדא
אתר אישי
פשוט כי זה לא נכון
[קישור ישיר לתגובה זו]            

רק קראת בשמי והנה הופעתי [חדש]
שיר-דמע   יום ה', 06/09/2007 שעה 9:46
בתגובה לולדי
ולדי, אני לא יודעת המ אתה קראת. אני לא קראתי את כל הרשימה שמכובדת שמנה אורי בפוסט, אבל קראתי לפחות חלק ממנה. ורבים מהספרים האלה מציירים דווקא תמונה מאוד מורכבת של יחס יהודים וערבים, וממש לא תמונה חד-צדדית של היהודים הצודקים.

הדוגמאות שעלו לי בראש הן מערכות היחסים שמקיימים גיבורי ''בדהרה'' (הביוגרפיה של מניה שוחט מאת דבורה עומר), ''אנשי בראשית'' (הביוגרפיה של אלכסנדר זייד) והספר על אורד וינגייט שהוזכר בפוסט - עם תושביה הלא-יהודים של א''י.

כך שקודם כל, גם הספרות הזו לא מציגה באופן חד-משמעי תמונה של הכל שחור או לבן, אנחנו הטובים והם הרעים.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

רק קראת בשמי והנה הופעתי [חדש]
דודו   יום ה', 06/09/2007 שעה 9:48
בתגובה לולדי
ולדי,
התכנים בקופיקו לא יותר פליליים מאילה שבטיל איולנשפיגל, מקס ומוריץ, סיפורי האחים גרים, הברון מינכאוזן ועוד. ברור שקופיקו אינו ספרות מופת ובמקרה הטוב לקרוא עליו זה בזבוז זמן, אבל למה לנפח את העניין מעבר לכך?
בניגוד לכך, הסוגייה של ספרים כמו סדרת ''נועזים'' או ספרות בדיונית-היסטורית-מגוייסת-במידה אחרת היא מעניינת. הפוסט שלך בעצם מניח שילדים מבינים את המסר של הסופר, ומפנימים אותו כפשוטו במידה מסויימת. ייתכן שאתה מפריז ביכולותיהם של ילדים (הם לא לגמרי מבינים) וממעיט בהן (הם לא מקבלים דברים כפשוטם ומסננים אינפורמציה בתהליך של עיצוב השקפת עולמם) בעת ובעונה אחת.
הספרים מסדרת נועזים מכילים עלילות סוחפות וכתובים בשפה עשירה וקולחת. בראש ובראשונה הם נקראים ע''י ילדים רבים (מבין המעטים שטורחים לקרוא) כ- fiction . את האמיתות ההיסטוריות נוטים לשלב בעיקר לאחר מעשה בתפיסת עולם שמתעצבת בהקשר הרבה יותר רחב. נכון שניתן למצוא בספרים אילה חיזוק לגישה לאומנית, אך באותה מידה ניתן לדחות את המסר ה''רישמי'' של הספר ולמצוא בו סימוכין לביקורת על האתוס הלאומ(נ)י.
קשה מאד לבקר את האתוס מתוך בורות מוחלטת. מכיוון שמערכת החינוך לא מתפקדת כהלכה, חרם על ספרות בדיונית-היסטורית עלול להוביל לשיטחיות ולאדישות. רבים וטובים נהנו מהסיפורים, השכילו מהרקע ההיסטורי אבל דחו בשתי ידיים את המסקנות. נהפוך הוא, ספרים אילה סייעו להם בגיבוש התנגדות מנומקת לנימות המשיחיות והלאומנית שאתה מזהה באותם ספרים ממש. לא כל מי שקרא את גיבור באדום רוצה לסיים את חייו כמו דוב גרונר. מוות אלים בגיל צעיר לא כ''כ קוסם למרות הרציונאליזציה של דבורה עומר. יש אפילו קוראים של הספר הסבורים שזו טרגדיה שמוחו של נער, שמי יודע עוד עבר עליו, נשטף באידיאולוגיות שגרמו לו להעדיף זיקפה לאומית מדומה על פני החיים עצמם (הוא סירב להגיש בקשת חנינה).
[קישור ישיר לתגובה זו]            

רק קראת בשמי והנה הופעתי [חדש]
אורי קציר   יום ה', 06/09/2007 שעה 13:34
בתגובה לדודו
אתר אישי
ניתוח מעניין. אני חייב לומר שלא חשבתי על כל זה. אני לא בטוח שילדים תופסים את זה בהכרח כספרות בדיונית. קח בחשבון שלעתים הם מגיעים עם בית הספר לבית אהרונסון או לתל חי, ואז הספר לבוש מימד מציאותי יותר.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

רק קראת בשמי והנה הופעתי [חדש]
David Biron   יום ה', 06/09/2007 שעה 18:33
בתגובה לאורי קציר
מפאת קוצר היריעה צימצמתי את הטקטס לתיאור הקצוות. הכוונה הייתה להדגיש שבקריאה ראשונית האמיתות ההיסטוריות נדחקות במידה רבה לקרן זווית, שם הן זמינות לשליפה ועיבוד (ימים/חודשים/שנים) מאוחר יותר. זה האחרון יכול להיות מתוחכם ובהחלט כולל לעיתים הסקת מסקנות על דרך השלילה.

ניתן גם להבין את רוח התקופה בה נכתב הספר ואת מגבלותיה ולהחליט לדחות את מסריו של המחבר מבלי לדון אותו לכף החובה, ומבלי לדחות את התיאור ההיסטורי שבספר.

מעבר לכך, בד''כ אינפורמציה תרבותית והיסטורית עוברת מספר רב של עיבודים, שבהתאם לנסיון חיים, בגרות והשפעות אחרות שאדם צובר יכולות לסתור את קודמותיהן לחלוטין. הרי תפיסת עולמו של אדם עוברת אבולוציה (ומשברים) כל עוד הוא בהכרה. (כבר אמר מי שאמר ''רק חמור לא משנה את דעתו''.) מכל מקום, בורות אינה מתכון לגיבוש תפיסת עולם הסולדת מלאומנות.

אגב, את ההשוואות המופרכות לאינדוקטרינציה סובייטית אפשר לערוך גם בכיוון ההפוך, שהרי פה ושם גם המישטר הסובייטי חטא בצנזורה והסתרת אינפורמציה. אבל למה לנו..

ותודה על המחמאה.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

אילו הילדים של היום היו קוראים... [חדש]
עופר לנדא   יום ה', 06/09/2007 שעה 8:08
בתגובה לולדי
אתר אישי
אילו הילדים של היום היו קוראים ספרים, אולי היית יכול לטעון שהספרים הללו ''הורסים את נפשותיהם הרכות''. בפועל, הילדים של היום - וזה כולל את אלו שהם היו בני נוער או בוגרים - פשוט לא קוראים, וחבל, כי אז אולי הם היו נתקלים באמת בכל הספרים הנפלאים שאורי הזכיר במאמר הזה, ואולי הם היו נחשפים לחייהם של אנשים שהיו לא רק ''מיליטנטים מסוכנים וצמאי דם'' אלא גם אנשים בעלי ערכים, עקרונות, מוסר, ומעט מאד אגואיזם.

אולי אם הישראלים של היום היו נחשפים קצת יותר לאנשים כאלה, וקצת פחות ''להנהגה'' ''ולאנשי הרוח'' של השמאל, שמנסים לנפץ כל ערך של שותפות והדדיות - אולי הישראלים של היום היו מבינים גם את המשמעות של לחיות ביחד במדינה, ואולי זה היה תורם משהו להורדת האלימות ולהעלאת הרמה הציבורית והחברתית.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

אילו הילדים של היום היו קוראים... [חדש]
אורי קציר   יום ה', 06/09/2007 שעה 9:04
בתגובה לעופר לנדא
אתר אישי
עופר, אני לא רוצה להפוך את זה לוויכוח פוליטי אלא להישאר יותר בתחום הערכי. לא חסרים אנשי ימין שמשתדלים לנפץ מיתוסים ולבנות במקומם סיפורים תחליפיים. אבל אינני רוצה להיכנס כאן להתגוששות בין מנהיגי שמאל למנהיגי ימין. הרבה מאוד משני הצדדים נושאים באחריות למצב הזה.

ומשהו בנודע לערכי השיתופיות. יש משהו מעניין בעובדה שדווקא בחוגים המזוהים עם השמאל האידיאולוגי יש רבים המגדירים עצמם כאינדיבידואלים בעוד שבימין האידיאולוגי, שבעבר סלד משיתופיות, מופיעה קריאה לשוב לערך הזה. מישהו צריך לעשות על זה ניתוח סוציולוגי כלשהו.

ונכון, הילדים בימינו חשופים להרבה מאוד גירויים אחרים ולכן קוראים פחות. אבל זו אינה הבעייה היחידה. הבעייה היא שכמו בהרבה תחומים, קיימת מגמה לשלול את המצב הקיים מבלי להציע כל אלטרנטיבה של ממש.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

היפוכי צדדים [חדש]
שיר-דמע   יום ה', 06/09/2007 שעה 9:38
בתגובה לאורי קציר
מה שכתבת באמצע מאוד מזכיר לי פוסט שאני רוצה לכתוב וטרם הספיקותי, על כל מיני אבסורדים וסתירות פנימיות בתפיסות פוליטיות ומשפטיות 0מש מצאתי הגדרה טובה לזה).

למשל, על זה שהשמאל הישראלי קצת סכיזופרני ותומך מצד אחד בעמדות ליברליות של חופש הפרט וזכויות למיעוטים מכל הסוגים, ובאותה נשימה מתנגד לחופש הזה כשמדובר בהפרטה ובשחרור אחיזתה של המדינה במשק ובכל מיני מוסדות ושירותים.

או זה שגם בישראל וגם בארה''ב, פסקי הדין שפתחו את המסורת האקטיביסטית של בית המשפט העליון, אלו שאפשרו לו לבטל חקיקה ראשית, אלו שמאפשרים לו היום להיות אקטיביסט בשם ההגנה על זכויות הפרט מהחלק הראשון של המשפט הקודם, עסקו בעצם בהגנה על זכויות הקניין של גדולי הקפיטליסטים ועל זכותם לעשוק את החלשים מהם (פס''ד מרבורי נ' מדיסון בארה''ב ובנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי בישראל).

די מעניין, בעיניי לפחות.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

היפוכי צדדים [חדש]
אורי קציר   יום ו', 07/09/2007 שעה 13:55
בתגובה לשיר-דמע
אתר אישי
''מרבורי נגד מדיסון'' הוא פסק דין שעיקרו הכרזה של בית המשפט העליון שחוק מסוים בארה''ב הוא בלתי חוקתי. הפסיקה התייחסה למינוי לשופט שבוצע על ידי מימשל יוצא אך משום מה לא נמסר לאיש שמונה לתפקיד (מרבורי). לאחר שנכנס המימשל החדש לתפקידו החליט הנשיא מדיסון לבטל את המינוי. בית המשפט קבע שמרבורי צודק בטענתו אך אמר כי אין לו סמכות לדון בעניינו של מרבורי משום שהחוק המאפשר זאת סותר את החוקה. בקביעה זו נטל לעצו בית המשפט העליון של ארה''ב לראשונה את תפקיד הבקרה השיפוטית. זכויות קניין, ככל שזכור לי, לא קשורות פסיקה נקודתית וחשובה זו. יתכן שהחלפת עם פסיקה אחרת.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

היפוכי צדדים [חדש]
שיר-דמע   שבת, 08/09/2007 שעה 10:13
בתגובה לאורי קציר
צודק לגמרי. התכוונתי לפס''ד לוכנר. שני אלו הם פסקי הדין סוללי הדרך בתחום הביקורת השיפוטית על חוקים בארה''ב, ולכן התבלבלתי ביניהם.

בלוכנר בוטל חוק המגביל את מספר שעות העבודה ביום בנימוק של הגבלת חופש החוזים (ובעקיפין פגיעה בקניין). האקטיביזם השיפוטי של ביהמ''ש הגן על החזקים ופגע בחלשים. מעניין שהיום האקטיביזם השיפוטי נתפס כנועד להגן על החלשים דווקא.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

אז תזכיר לי מי היה יגאל אלון... [חדש]
נינה   יום ה', 06/09/2007 שעה 9:47 אתר אישי
הילדים שלי למדו על אנשים חשובים בהיסטוריה הישראלית מהדיסק המונומנטלי של סבא טוביה ''סיפורה של מדינה''. על ההיסטוריה הכללית הם לומדים מתוכנית נפלאה שמשודרת בערוץ ''לוגי'' (אני לא זוכרת את השם המדוייק שלה, אבל זה משהו כמו: ''ההיסטוריה המטורפת של העולם'').

הילדים שלי אומנם קטנים יחסית, אבל אני כבר יכולה לומר שהסיכוי שיקראו את אחד מספרי האוטוביוגרפיה של דבורה עומר (וגם לגלילה רון-פדר יש איזו סידרת ספרים לילדים על אירועים היסטוריים בתולדות מדינת ישראל) הוא אפסי. כל נסיון לשכנע את הבת שלי (בת 8.5) לקרוא את אחד מספרי הילדים שאהבתי לקרוא, נחל כשלון חרוץ.
אני לא יודעת אם זה שנאת קריאה, קיומם של גרויים אחרים (טלויזיה) או שפשוט השפה של אותם ספרים והנושאים שלהם לא מדברים אליה. חלק מספרי הילדים היום מזכירים מאוד תוכניות טלויזיה - תמציתיים, קצרים, נותנים פאנץ ליין כל כמה דקות, עם עלילה דלה בעלת טוויסטים רבים. אני לא יודעת עד כמה הילדים של היום (ואני מדברת על אלה שהם לא חנאנות) בנויים לקרוא ספרים של פעם.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

אז תזכיר לי מי היה יגאל אלון... [חדש]
אורי קציר   יום ה', 06/09/2007 שעה 13:32
בתגובה לנינה
אתר אישי
יש םשוט עודף גירויים. מרוב שכולם קורצים לילדים אין זמן להתרכז בדבר אחד. כדי למשוך ריכוז מקצרים את הטקסטים, מכניסים מימד ויזואלי על חשבון מידע עובדתי ומרדדים את המסר. בדור הקודם העניין היה הרבה יותר פשוט: ערוץ טלוויזיה יחיד, בלי אינטרנט, עם כמות מוגבלת מאוד של עיתונים ומגזינים והרבה יותר זמן פנוי.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

אז תזכיר לי מי היה יגאל אלון... [חדש]
עופר לנדא   יום ה', 06/09/2007 שעה 14:18
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
זה - גם - מתחיל ממה שרואים בבית, האם רואים טלויזיה, או האם רואים את אבא ואמא קוראים בעצמם.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

אז תזכיר לי מי היה יגאל אלון... [חדש]
אורי קציר   שבת, 08/09/2007 שעה 0:43
בתגובה לעופר לנדא
אתר אישי
זה נכון. אבל גם לכך יש הסתייגויות. אני, למשל, נאלץ לקרוא ארבעה עיתונים ביום, בעיקר בגלל אופי העבודה שלי. כך שהילדים שלי יודעים שקריאת עיתונים זה ''משהו שאבא עושה''. כלומר, הם משייכים כל עיסוק לדמות ספציפית, לאו דווקא כמודל לחיקוי.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
גבי בן עמי   יום ה', 06/09/2007 שעה 15:53 אתר אישי
מדוע אני צריך להסכים שילדי יתחנכו לפי אידיאולוגיה לאומנית שאינני מסכים לה? אני סבור, כמו ולדי שיש קשר בין ספרות הילדים הסובייטית שהיתה למעשה סוג של אינדוקטרינציה לבין ספרות הילדים הציונית. שתיהן ינקו מאותו מעיין של לאומיות (לאומנות) וסוציאליזם. שתיהן חינכו לעליונות הקולקטיב על הפרט.

אני סבור שכאזרח דמוקרטי (אלא אם כן בוטלה הדמוקרטיה) עומדת לי זכות המיעוט שלא להסכים לסוג כזה של אינדוקטרינציה. יפה מאד שישנם כאלו שחושבים כי מדובר בספרות קנונית ושכל עם זכאי לעצב כך את הנרטיב שלו. זוהי זכותם הלגיטימית. זכותי היא שיכבדו את דעתי ושלא יכפו ספרות זו עלי. אני סבור גם שאין זכות למערכת ממלכתית לכפות לימוד של חומר כזה מבלי לשאול לדעתו של ההורה.

אני מכל מקום מנסה להרחיק ילדי מכל סוג של ספרות כזו ולקרבם לספרות אוניברסלית וכלל אנושית. מבחינתי חשוב יותר לקרוא את מארק טויין, דניאל דפו, דיקנס וקרול לואיס מאשר את דבורה עומר, ביבר ותמר בורשטיין לזר.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ה', 06/09/2007 שעה 16:28
בתגובה לגבי בן עמי
אתר אישי
גבי, זו זכותך כמובן, אבל גם בחירת הספרים שלך בעייתית משהו. לא בגלל שהיא אינה איכותית. נהפוך הוא. היא מצוינת. אבל כל הספרים הללו מתארים עלילות פיקטיביות או אמיתיות במקומות אחרים על פני הגלובוס. כשדיקנס מתאר את העוני הרב ששרר בבריטניה של המהפכה התעשייתית הוא עושה זאת מצוין - אלא שבה במידה שהוא כותב על עברה של ארצו אנו גם נדרשים לחנך את ילדינו לקרוא חומר על עברה של ארצם.

אין ספרות היסטורית שמנותקת מסמלים לאומיים או מאידיאות לאומיות. זה לא קיים. גם בברית המועצות, שבה תודעת המעמד קיבלה לגיטימציה ותודעת הלאום דוכאה היו סממנים לאומיםםי (שלא לומר לאומניים) ביצירה האמנותית. לא כל כתיבה על היסטוריה לאומית או תחנות דרכים בתולדותיו של עם היא לאומנית ואינדוקטרינרית. אני בדיעה שהספרים שציינתי רחוקים מרחק רב מאוד מהתיאור הזה. יהואש ביבר, למשל, כתב ספרי ילדים נפלאים כמו ''אוצר הפחה התורכי'' (העוסק בחבורת שומרים ארצישראליים המחפשים אחר זהב שנשדד והוחבא בסיני) ו''מרד הדרוזים'', המלא הערצה ואהדה לעם שהתקומם נגד הצרפתים ב-‏1925 וביקש להקים לעצמו מדינה בג'בל א-דרוז. אי אפשר לשפוט את האנשים הללו קטגורית וזה גם לא נכון כשמדברים על יצירותיהם.

איש אינו כופה עליך ספרות כלשהי. נהפוך הוא, הטרגדיה הגדולה היא שספרים אלה מושמצים ומשוקצים עד כדי נידוי והשכחה. ואלטרנטיבה סיפורית הולמת להיסטוריה של חבל הארץ המרתק בו אנו גרים - אין.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אלמוני   יום ה', 06/09/2007 שעה 18:48
בתגובה לאורי קציר
אורי
אין לי בעיה עם הספרות הזאת כשלעצמה. היא יכולה להיות מרתקת. אני אפילו מכיר חלק גדול ממנה. הבעיה היא שאינני מוכן לקבל כפייה של ספרים מסוימים במסגרת שמטבעה היא איננה כל כך חופשית כמו בית ספר. אני סבור שניתן ללמוד על ארץ ישראל לא פחות דרך מאיר שלו. הבעיה שלי היא שספרות אשר מנסה לספר היסטוריה תמיד תספר אותה דרך נרטיב או דרך פרשנות מסוימת (שאני אינני מקבל). בין אם תסכים עמי ובין לא, אני אינני מוכן שילדיי ילמדו היסטוריה דרך פרשנות שאינני מסכים עמה. אם הם ירצו מרצונם החופשי לקרוא אותה, זה בסדר. אבל לא במסגרת של קנון ספרותי.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ה', 06/09/2007 שעה 22:31
בתגובה לאלמוני
אתר אישי
אני מסכים לחלוטין. אלי עמיר ומאיר שלו הם מצוינים לעניין זה (ונדמה לי ש''תרנגול כפרות'' של עמיר כבר נמצא שנים בתוכנית הלימודים) ואין חובה דווקא להשתמש בספרים שציינתי.

מה שאני לא מסכים עימו - וזו גם נקודת המחלוקת שלי עם גבי - היא התביעה המשתמעת שבמערכת החינוך בכלל לא יהיה קנון ספרותי כלשהו, או, לחילופין, שכל אחד יוכל לעצב לבניו את הקנון הספרותי שילמד בבית ספר ממלכתי. אפשר לנסות להרכיב קנון שכזה באופן אחר מכפי שהוא בנוי כיום ולהותיר את הספרים שיימצאו מחוץ לו לבחירה, אבל אי אפשר להתנער לחלוטין מלימוד היסטוריה.

ובעצם, אלמוני (אפשר להזדהות?) זה מה שאתה טוען כאן. שכל נרטיב הוא בעייתי. אז כאן אני חולק עליך ובגדול. אני גר כאן כיהודי, ציוני וישראלי (לא בהכרח בסדר הזה). אני לא מהאו''ם. אני סבור שיש לחנך ילדים להכיר את ארצם, כולל את ההיסטוריה שלה, ולאו דווקא באמצעות משקפת שמחזיקים אלה הטוענים שמקומו של הילד הזה בכלל אינו בארצו.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

לסייג ולא רק לתייג [חדש]
אלדד   יום ה', 06/09/2007 שעה 15:56
מאד נהנתי לקרוא את המאמר.

עם זאת, תהייה קטנה באשר למגמת הניסוחים במאמר:

''לא תמצאו באמריקה צעיר בן עשרים שאינו יודע מי הם פרנק סינטרה או בינג קרוסבי ממש כפי שלא תמצאו בבריטניה אדם בגיל זה שאין לו מושג מי הם נואל קאוורד או ספייק מיליגן. בישראל, לעומת זאת, מאות אלפים אינם מודעים לקיומם, ובמידה רבה גם ליצירתם, של עשרות ומאות אמנים שעיצבו את מפת התרבות העברית. וכן, גם של ספרים המהווים את נדבכי מצבור הידע הזה.'' [אורי קציר]

לא אחת לניסוחים במאמריך יש נטייה מסוימת להציג דברים באורח גורף, נחרץ משהו. האם לדעתך, יש מקום לסייג אימרות מסוימות ולשכתבם על מנת שיציירו מציאות יותר נכונה, יותר מדויקת?

האם היית מקבל את השכתוב הבא--
באמריקה, קשה מאד למצוא צעירים רבים בני עשרים שאינם יודעים מי הם פרנק סינטרה או בינג קרוסבי

או

באמריקה, אמנם קשה מאד למצוא צעירים רבים בני עשרים שאינם יודעים מי הם פרנק סינטרה או בינג קרוסבי אך די קל למצוא צעירים אשר לא יודעים מי היו ברז'נייב, סטלין, פול פוט או שמעון פרס.

או

על אף שבישראל רבבות אינם יודעים מאומה על מעצבי מפת התרבות העברית, לרבים מהצעירים הישראלים יש הכרות מסוימת עם העולם, וזאת לעומת רבים מהצעירים האמריקאים אשר, במידה רבה, לא נוהגים לחצות את גבולות ארצם; צעירים שאולי ניחנים בראיה אתנוצנטרית משהו.

אכן, (--סייג--) במסגרת הקונטקסט הנדון, ניסוחים אלו לא תמיד ילהמו את האמור אך אולי הם יכולים לרמוז על האפשרות שהמציאות יכולה להצטייר בצורה פחות חד משמעית.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

לסייג ולא רק לתייג [חדש]
David Biron   יום ה', 06/09/2007 שעה 19:35
בתגובה לאלדד
למעשה הצדק שלך מגובה באינספור סקרים. יש מליוני בריטים שלא יודעים אם ווינסטון צ'רצ'יל היה דמות היסטורית או פיקטיבית (!) וסטודנטים , אמריקאים מדורי דורות, שלא שמעו על הקרב באלאמו.

מה שכן, אורי צודק בכך שבכל זאת נוצר הרושם שבישראל הבורות היא רחבה ועמוקה יותר מאשר מקובל בעולם המערבי.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

לסייג ולא רק לתייג 2 [חדש]
אלדד   יום ה', 06/09/2007 שעה 20:30
בתגובה לDavid Biron
דייוד,

בהחלט יתכן שבישראל הבורות היא רחבה ועמוקה יותר מאשר מקובל בעולם המערבי. בהכללה גסה אפשר לומר--ובכך אני מסכים עם אורי--שמערכת החינוך בישראל שרויה בתרדמת חורף קפקאית וכמעט נצחית. ואולם, בהקשר זה צריך גם להטיב ולראות את תמונת העולם הגלובלית: במידה רבה, האווירה והסממנים המאפיינים את המאה ה-‏21 מותווים על ידי-- שיאו של הקפיטליזם האמריקאי. ברבות הזמן, קפטיליזם זה יצק תפיסת טוב צרה ותאגידית שלפיה בעל המאה הוא בעל הדעה. בתרבות דמים כגון זו, לא מן הנמנע לטעון שבאופן יחסי, ירדו קרנם של הערכים שמקדשים את החינוך, ידע והשכלה. (וזאת לעומת תקופת אחרות כמו תקופת ההארה של המאה ה-‏18). מנקודת השקפה כוללנית זו, אפשר, במידה מסוימת, להרחיק לכת ולטעון שישראל לא שונה בהרבה משאר מדינות המערב: רוב אזרחיה רחוקים מלהיות צמאי ידע ודעת. כמובן שבשביל לדעת את האמת לאמיתה נזקק לעובדות איתנות וקשיחות שיאוששו טענות אלו.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

לסייג ולא רק לתייג 2 [חדש]
David Biron   יום ה', 06/09/2007 שעה 21:57
בתגובה לאלדד
אולי (כאמור - נזקק לעובדות); אבל גם אם הבורות היא אופנה עולמית הרי שחבל שישראל מצטיירת כמדינה כ''כ טרנדית.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

בבוקר לא הצלחתי לשלוח לך תגובה, [חדש]
הצועד בנעליו   יום ה', 06/09/2007 שעה 17:24 אתר אישי
אז כתבתי את זה (והרחבתי) בתור פוסט.

[קישור ישיר לתגובה זו]            

רעיון לפרויקט אפלטוני: [חדש]
שפי   יום ה', 06/09/2007 שעה 19:38 אתר אישי
טבלה כמו טבלת ימי ההולדת של הבלוגרים, שבה יוכנסו ימי הולדת של אישים בתולדות הציונות, והלינק יוביל למקום באינטרנט שבו מסופר עליהם יותר טוב-מפורט מאשר במקומות אחרים. בתגובות כל אחד יכול לתרום, ואורי יעדכן.
גם ואולי בעיקר בשביל להיות לא-ציוני צריך להתמצא בתולדות הציונות. ואם נרצה או לא נרצה הציונות היא אחד מהחומרים העיקריים שמהם מורכבים חיינו, הציבוריים והפרטיים.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

רעיון לפרויקט אפלטוני: [חדש]
אורי קציר   יום ו', 07/09/2007 שעה 13:47
בתגובה לשפי
אתר אישי
רעיון לא רע. אפשר להמשיך עם זה גם לכיוונים אחרים. הבעייה היא שלפעמים ישנם תאריכים שחשיבותם אינה נגזרת מהולדתו של אדם אלא ממעשה שעשה. הצהרת בלפור, למשל, היא בעלת משמעות עצומה לתנועה הציונית ולכן ה-‏2 בנובמבר 1917 הוא המשמעותי כאן - ולא ה-‏25 ביולי 1848, יום הולדתו של בלפור.

חיסרון אחד שיש ללוח הזה הוא שאין הוא פרויקט קהילתי. כלומר קיומו אינו מהווה תמריץ לאדם להציץ בו ולנסות לשפרו באמצעות הוספת אינפורמציה.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

לא נמאס לכם מעצמכם קצת, לפעמים כזה? [חדש]
אילן   שבת, 08/09/2007 שעה 11:25
אם הנושא הוא ספרות ילדים, בין במיטבה (''יותם הקסם'' של יאנוש קורצ'ק למשל, או ''מחניים'' של פרנץ מולנאר) ובין במירעה (''קופיקו'', ועוד יותר ממנו ''דנידין'', ועוד יותר ממנו ''עוז יעוז'' - ומפתיע שדוקא מבין השלושה ולדי נטפל דוקא לראשון, אולי מפני שלא נחשף לזוועת השניים האחרים), הדיון התפספס לגמרי, ועף למחוזות מרוחקים והזויים; למרות הפתגם הערבי ''כולו א-סיאסה'' (''הכל פוליטיקה''), אין זה נכון, וכדאי להשאיר טיפ-טיפה של תום בענייני ילדים בכלל, וספרותם בפרט.
אם הנושא הוא ביוגרפיות - והרי שאין זה משנה בכלל אם הן לילדים או למבוגרים, כי ההבדל הוא בסה''כ בשפה, בהיקף, בעומק, אבל לא במסר הכללי - אז יש לדון בהן כשלעצמן, בלי קשר לקהל היעד; גם ''חסידים שוטים'' של אידאה או תפיסה זו או אחרת הם כילדים מבחינת כח אבחנתם, ואפילו חז''ל מדברים - לגבי מי שנתפס לרעיון זה או אחר, שאינו מוערך או ''איכותי'' (ומי קובע??) על ''תינוקות שנשבו''.
אני עצמי עורך דין בהשכלתי ומקצועי, ובעל השכלה רחבה בתחום עקב עבודה לא מעטה באירופה ובארה''ב, אבל פשוט נדהמתי עד כדי עצירת הנשימה לרגע מה''פליק פלאק'' לאחור של שיר-דמע, שמעיזה בחוצפה ועזות מצח לייבא לנושא הזה דרך קוף מחט פלספני תקדימים עבשים של בתי משפט עטויי שיש; זה אולי לא להכניס צלם להיכל, אבל זה בהחלט כמו להפליץ בבית כנסת. ואורי עוד יושב וטורח לתקן אותה, כמורה המעיר לתלמידו החביב...
אין גבול לשיח המתנשא שלכם? מי שמכם?
ביוגרפיה היא היסטוריה פרטית של אדם כלשהו, מפורסם יותר או פחות, אהוד יותר או פחות, רלוונטי יותר או פחות. כמו כל ''היסטוריה'' (ואני מציע לכם לבדוק את המקור האטימולוגי של המילה, שעדיין משתקף מצויין בשפה הצרפתית), זהו סיפור, וכמו כל סיפור - יש בו מאפייני ''ראשומון'', זוית מבט, גישה אישית, עיבוד, זכרון ושיכחה, שמירה ואבדן, אמת ואמת ''מורחבת'' (ומי כמו ולדי צריך להכיר את זה...), ועוד כהנה וכהנה מרכיבים סובייקטיביים, או סובייקטיביים למחצה. כוווללללם בבחינת אינדוקטרינציות ברמה כזו או אחרת. כן, אפילו הביוגרפיה של בטהובן שהתפרסמה לאחרונה.
על אחת כמה וכמה כשביוגרפיה עוברת ''עיבוד לילדים'', במובן של המו''ל היידי הנודע שהדפיס תרגום לאידיש של ''רומיאו ויוליה'', עם הקרדיט למתרגם: ''נכתב ע''י ויליאם שייקספיר. תורגם ושופר על ידי....''.
ילדים יכולים לקרוא כל דבר, ולהבין ממנו כלום, חלק, או הכל - כולל סאב-טקסטים, רמיזות, ומניפולציות ממש, והכל תלוי בהוריהם (ולא ב''מוריהם'', לפחות לא בימינו) איך ומה הם יעבדו את זה.
בר-כוכבא ורבי עקיבא יכולים להיות דמויות מופת למי שאכן מאמין בצדקתם/צדקת דרכם, והם יכולים גם להיות דון קישוט וסנשו פנשה בעיני אחרים, או אריק שרון ומנחם בגין (לטוב וגם לרע) לעוד אחרים. שכן כידוע ''היופי הוא בעיני המתבונן''. אני למשל שיננתי ומשנן לילדי שמדובר בשני פנאטים, הזויים, חסרי כל ביקורת עצמית, שהביאו על העם היהודי את האסון הגדול ביותר שארע לו מימיו, ושאת פרי הבאושים שלהם אנחנו אוכלים בתיאבון עד עצם היום הזה.
אני משוכנע שאנשים אחרים משננים דברים אחרים, אבל זה לא אכפת לי כל כך.
בענייני הסטוריה - כולל דמויות מפורסמות שמרכיבות אותה - אין הרבה ''נכון'' ו''לא נכון'', וגם אם כן - דאי שלא בשחור-לבן. מעטות מאד הנקודות בהיסטוריה שלגביהן יש הסכמה חד משמעית, או מקיר אל קיר, אפילו בין ההיסטוריונים, אז מה זה אומר, שאם אין גרסה מוסכמת - ההיסטוריה לא קיימת? לא ''היתה''? ואם היא ''לא היתה'' באופן אחד, האם היא ''כן היתה'' באופן אחר?
ולאורי: אם חברך שבסיפור באמת חושב שילדי ארה''ב מכירים טוב יותר את תומס ג'פרסון מאשר ילדינו את יגאל אלון, הוא טועה; אמנם כנראה שלומדים עליו בביה''ס, אבל זה מסוג ה''לימודים'' שהרוב שוכח מיד לאחר הבחינה האחרונה בעניין. כדאי מאד שחבר שלך יצפה מדי פעם בפינה ''JAY WALKING'' בתכנית של ג'יי לנו כדי שיראה עד כמה בורים האמריקאים יכולים להיות (כולל בוגרי קולג'), שאפילו מה מס' המדינות של ארה''ב ומי הן, הם אינם יודעים!!
מה שכן, אני מסכים שבורות זו ומאפייניה מתקדמת אלינו ועלינו בצעדי ענק, ובסוף נהיה כאן מדינה שבה מצד אחד יודעי-כל על התורה, מצד שני יודעי-כל על טכנולוגיה (ו/או פיננסים ו''לופט-געשפט''), וכוווללללם יודעי כלום על כל השאר.
אני מאחל לכולכם נחיתה רכה מהאולימפוס דל החמצן שאליו המראתם, שבת שלום ושנה טובה.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

לא נמאס לכם מעצמכם קצת, לפעמים כזה? [חדש]
אורי קציר   שבת, 08/09/2007 שעה 16:00
בתגובה לאילן
אתר אישי
אילן, אני מקבל את דבריך. בכל סיפור יש הטייה לפי זווית ההסתכלות של הכותב. סיפור ללא הטיות הוא מעין פוליטיקלי קורקט ולדעתי הוא כמעט חסר ערך מבחינת מה שאפשר ללמוד ממנו.

חברי שבסיפור אינו טועה בשום דבר. כמי שהיסטוריה אמריקנית היא ההתמחות האקדמית שלו וכמי שבילה שם לא מעט, אני יכול לספר לך שבארצות הברית כמעט ואין התעלמות ממאורעות היסטוריים. יש אולי מחלוקת לגבי חשיבותם ומשקלם של אישים ומאורעות, אבל התעלמות אין. בכל פינה על הכביש אפשר למצוא משהו: בנקודה הזו חנה פונסה דה ליאון כשבא לחפש את מעיין הנעורים בפלורידה; מעבר לסיבוב בעוד חמישה מילין - הבקתה בה נולד האיש ששימש השראה לדמותו של הדוד תום. ככה זה עובד. הספרות אינה מפגרת אחרי ההנצחה הפומבית בדרכים. בכל מקום קיימים ספרים על אירועים שמרבית האמריקנים לא מודעים לקיומם. אבל לכל האמריקנים כמעט יש בסיס ידע מסוים והאמן לי שהם יודעים מי היה ג'פרסון. ולא רק הוא אלא גם רבים אחרים. בוא נאמר זאת כך: הם יודעים מי היו וושינגטון, ג'פרסון ולינקולן הרבה יותר מכפי שכאן יודעים התלמידים על בן גוריון, חיים ויצמן ולוי אשכול

אני צופה קבוע בג'יי לנו ומכיר את הג'יי-ווקינג. זה אינו מדד רציני לשום דבר. לנו עושה תוכנית בידוק שבה הוא מנסה להראות אנשים בורים או משתטים. זה מה שמביא לו רייטינג. לעתים לוקח לו הרבה זמן לייצר את אוסף הצילומים הזה, משום שרבים שאליהם הוא מפנה שאלות כאלה פשוט יודעים את התשובה בו במקום, מה שכמובן לא נכנס לשידור היות והוא אינו מהווה אטרקציה טלוויזיונית. גם בארץ תוכל למצוא לא מעט אנשים שהשמות טרומפלדור ובר כוכבא לא אומרים להם דבר. זה עדיין לא אומר שהמערכת אינה מלמדת משהו בקשר לשני אלה. יתכן היא לא מלמדת טוב מספיק (ועל זה אין כמעט ויכוח) ויתכן שמספר הערכים שהיא מלמדת עליו קטן ומדולדל (וגם על זה כמעט ואין ויכוח).
[קישור ישיר לתגובה זו]            

לא נמאס לכם מעצמכם קצת, לפעמים כזה? [חדש]
אילן   שבת, 08/09/2007 שעה 17:15
בתגובה לאורי קציר
אני מעדיף ובוחר להתמקד בשתי השורות הראשונות של מה שכתבת, שרלוונטיות לענייננו.
השאר הוא SIDE ISSUE שממש לא מעורר אצלי שום חשק לדיון, ואני מוכן לצאת מהנחה שאתה וחברך צודקים.
אנחנו בהחלט צריכים להתמקד בצרות/בעיות שלנו פה (שמהן יש לנו מלוא החופן, AND THEN SOME), ולא באם תומס ג'פרסון מוכר לאחוז כזה או אחר באוכלוסיה האמריקאית.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

מנהרת הזמן [חדש]
איתמר   יום ד', 19/09/2007 שעה 17:17 אתר אישי
גלילה רון פדר ניסתה לעשות משהו דומה בסדרת הספרים הבלתי נגמרת שלה ''מנהרת הזמן''. היא רק לקחה את הכוון של סיפור דמיוני המתרחש בתקופה היסטורית אמיתית.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©