מי שמשתמט, מי שלא (חלק ב')
שבת, 04/08/2007 שעה 12:38
המאמר ''מי שמשתמט, מי שלא'', שהיה בעיקרו תשובה לדבריהם של כמה בלוגרים התומכים בהמשך ההשתמטות מצה''ל, זכה לתגובה מעניינת מצד אחת הבולטות שבהן. לטעמה, הביקורת שלי על עמדתה לא חפפה את ההקשר המלא של אותה עמדה. לפיכך, קראתי את נימוקיה - כולל על דהירתה של ישראל לכיוון של מדינה פאשיסטית - ואני מגיב עליהם כאן במאמר נוסף (מה שהופך אותו לחלק ב' של המאמר הקודם). כמו כן, נטען בימים אלה בעיתונות כי מרבית המשתמטים הם צעירים חרדים שהיו פעם חייבי גיוס אבל חוק טל העניק להם פטור על בסיס אאורח חייהם. ובכן, בואו נעמיד כמה דברים על דיוק: המדינה, על אף התעצמותם של גורמים קלאריקליים בה, אינה תואמת את המודלים הפאשיסטיים המקובלים; הדרך להגביר את תחושת השוויון היא לפעול במשותף, שמאל וימין, למען גיוס חובה לכולם; וסגנון שיח תוקפני לא יעזור כאן לאף אחד מאיתנו.









הדיון הערני באמצעי התקשורת בכלל ובבלוגוספירה בפרט בנושא ההשתמטות משירות צבאי הוביל, בסופו של דבר, לחילופי פוסטים עם יונית. בעקבות ביקורת שלי על מאמר שלה היא הגיבה בבלוג שלה. מאחר ונוצרה כאן מעין התכתבות באמצעות הבלוגים, אני מנסה להמשיך זאת באמצעות תשובה למאמר שלה כאן, באפלטון.

בניטו מוסוליני. למרות אי-היציבות והתעצמות הכוחנות והקלאריקליות, אנחנו עדיין רחוקים מאוד ממנו, מסגנונו ומעקרונותיו (מקור תמונה 1).

הנחות היסוד של יונית כשהיא באה לבדוק את נושא ההשתמטות אינן תואמות לאלה שלי. כך, למשל, היא גורסת ש''הדמוקרטיה הישראלית אינה קיימת יותר, מעבר לרמת מראית העין, והבחירות כאן הן פיקציה, שבהן אינך יכול באמת לבחור באלטרנטיבה שיכולה להביא שינוי אמיתי''. טעות. הבחירות אינן פיקציה. הן עד כדי כך פתוחות שזה כמעט מביך. הן הצד האחר של הפיקציה. פיקציה היא כאשר תוצאות הבחירות ידועות מראש ומוטות מראש לטובת מפלגת השלטון. כאן הדינאמיות שמעבר הקולות ממפלגה למפלגה מייצרת מציאות שהיא ההיפך הגמור מהרוב היציב והמאוד-לא-דמוקרטי שבניצחון מפלגת שלטון אוטוריטארית. זהו פיצול למפלגות בעלות סדר גודל בינוני שבקושי מצליחות להקים ממשלת קואליציה כלשהי. אם רוצים לשנות את המצב הזה, אפשר לעיין בהצעתו של איווט ליברמן להגביה את רף החסימה לעשרה אחוז (בדומה למקובל בטורקיה, למשל).

יונית משווה את המתרחש במציאות הפוליטית הישראלית לימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר. אני יכול להבין את התחושה שנוצרת כתוצאה משחיתות פוליטית, מחסור במנהיגים בעלי אסטרטגיה ארוכת-טווח ויכולות ביצוע מוכחות, אי-יכולת שלטונית להתמודד עם גופים פוליטיים קיצוניים והתפרקות מכל אלמנט סולידארי חברתי – אבל זה לא ויימאר. רפובליקת ויימאר נכפתה על גרמניה על ידי מעצמות זרות ונבנתה מלכתחילה באופן שנועד למנוע ממנה להקים משטר יציב וחזק. ישראל, לעומת זאת, ירשה את השיטה הפוליטית שלה דווקא מבריטניה, מעצמה עם מסורת דמוקרטית יציבה וממושכת יותר. רפובליקת ויימאר התמוטטה בגלל משבר כלכלי קטסטרופאלי, שישראל בכלל לא מסוגלת לדמיין. בישראל המצב הכלכלי מצוי בשיפור הדרגתי. אם יש דמיון לוויימאר זה במשבר המנהיגות, היוצר כמיהה אצל חלקים נרחבים בציבור להופעתו של איש חזק וכוחני שיעשה סדר בעניינים.

יש לנו גם חילוקי דעות בנושא הפאשיזם, תורה שאליבא דיונית משתלטת על כל חלקה טובה ומאיימת להפוך לרעיון המשטרי המרכזי כאן. יונית מביאה את הגדרתו של מוסוליני לפיה ''...הפאשיזם תופס את המדינה כמוחלט, שלעומתו כל הפרטים או הקבוצות הם יחסיים, ונתפסים רק לפי יחסם למדינה…המדינה הפאשיסטית מארגנת את האומה, אך מותירה שולי חירות מספקים לפרט. מהאחרון (הפרט) נשלל כל החופש חסר התועלת ובעל הפוטנציאל להזיק, והוא שומר רק על החופש החיוני…הכוח המחליט בשאלה זו (מה חיוני ומה לא) לא יכול להיות הפרט, אלא המדינה בלבד”. כפי שתבינו בעצמכם, אני חולק על הגישה הזו. על אף התגברות כוחם של הגופים הקלריקאליים במדינה , אנחנו רחוקים מאוד מהפאשיזם האיטלקי. עובדתית, בכל משטר דמוקרטי קיימים נושאים הנתונים למרות המדינה ומעל לשיקול הדעת של הפרט. תשלום מסים הוא תחום כזה. הוא אינו רשות אלא חובה. חובת האזרח לשלם; חובת המדינה לספק לו עבור תמורה נאותה בכל תחום שבטיפולה. מדינת ישראל מחייבת את כל אזרחיה, באשר הם אזרחים, בתשלום מיסים לקופת המדינה. גם אם תשלום מיסים מנוגד לערך מצפוני שלי, וגם אם אני חושב שקריאת ספרים מועילה למדינה הרבה יותר מתשלום מיסים - לא יעלה על הדעת שמדינת ישראל תתיר לי לא לשלם מיסים. תנאי הכרחי לאזרחותי במדינת ישראל הוא הסכמתי לתשלום מיסים וויתור על מצפוני לטובת קיום חוק אזרחי. גם גיוס לצבא – בוודאי במדינות השרויות במצב של עימות מזוין מתמשך – אינו עניין של בחירה חופשית. כשישראל תהיה במצב גיאו-פוליטי דומה לזה של נורבגיה, ניו זילנד או שוויץ היא תוכל להתיר חופש בחירה בנושא הזה. כפי שכולנו יודעים, עדיין לא הגענו לכך.

יתר על כן, גם לפי מבחן השאיפה למלחמה אנחנו רחוקים מאוד מאיטליה של מוסוליני. ישראל כבר חתומה על כמה הסכמים דו-צדדיים שמטרתם להפחית את סף האלימות באזור, כולל עם שתי שכנותיה הגדולות ממנה, מצרים וירדן, וכמה הסכמים סבוכים יותר עם הפלסטינים (אוסלו, טאבה, חברון) שיישומם מורכב הרבה יותר. משטר פאשיסטי, אם אני זוכר נכון את שיעוריהם של זאב שטרנהל ומריו שניידר מימי באוניברסיטה העברית, אינו חש מחויב להסכמים עליהם הוא חותם והוא נוטה לקיימם ולהפר אותם לפי צרכיו. ישראל לא הפרה עד כה את שני הסכמי השלום שלה; נסוגה משטחים שכבשה תמורת הבטחה לנורמליזציה; ויתרה על שטח נוסף, שנוי במחלוקת, בעקבות בוררות בינלאומית (טאבה); ושותפה לפרויקטים כלכליים דו-צדדיים עם שתי מדינות אלה. אצל הפלסטינים יש בקיעים בשאלה האם בכלל ניתן להכיר בישראל כישות מדינית לגיטימית או שכל הסכם הוא רק צעד ביניים בשאיפה להשמידה, כך שהנושא סבוך יותר. אבל גם כאן קיימת חתירה לפתרון. זה בוודאי לא מזכיר את איטליה של מוסוליני, זו שפלשה ליוון, לאלבניה, לאתיופיה ולמדינות נוספות במטרה לספחן או להקים בהן משטרי בובות.









אבל בואו נעזוב לרגע את ההגדרות וההשוואות, משום שהעיסוק המקורי בטקסטים שלנו היה בנושא ההשתמטות – ואליו, ברשותכם, אני מבקש לשוב עתה. במאמר הקודם שלי עסקתי בנסיקת מעמדם ויוקרתם של משתמטים כאלה ואחרים. הכתב הצבאי על ''הארץ'', עמוס הראל, מסביר היום שהגידול המטאורי במספר המשתמטים מקורו בריבוי החרדים חייבי הגיוס המקבלים פטור אוטומטי על בסיס ''תורתו אומנותו''. אם ניקח את טענתו של הראל כפשוטה ונניח שזהו היסוד למשבר, הדבר מוביל אותנו כמה שנים לאחור, אל השנים בהן קפצה עלינו הצרה הצרורה ששמה חוק טל.

חוק טל נולד לאחר בחירות 1999 שהעלו לשלטון את אהוד ברק. תחת לחץ דעת הקהל, ומתוך רצון להתמודד עם נושא השתמטות החרדים מגיוס שהעלתה על סדר היום תנועת שינוי (שזכתה אז בשישה מנדטים), נאלץ ברק להקים ועדה בראשות השופט צבי טל. התחזיות היו קודרות. בשנת 1974 רק 2.4% משנתון הגיוס היו תחת הסדר תורתו אומנותו, מספר זה הגיע ל- 9.2% בשנת 1999. הצפי הוא שאחוז זה יגיע לכדי 15.0% בשנת 2012. לשם השוואה בשנת 2025 צפויה החברה החרדית להגיע לכדי 12.4% מהאוכלוסייה ואילו שיעור הילדים במגזר זה יהיה 22.4%. בקיצור, היה ברור שצריך לארגן מחדש את הסדרי הגיוס לצה''ל לפני שמיעוט חילוני ודתי-לאומי ישרת את צרכי הביטחון של מאות אלפי חרדים הלומדים בישיבות.

בעדותו בפני הועדה הבהיר אלוף יהודה שגב, מי שכיהן אז כראש אגף כוח אדם במטכ''ל, כי מן הנתונים שהציג לוועדה עולה שגיוסם של בני הישיבות לצה''ל יאפשר לקצר את שירות החובה לגברים בארבעה חדשים, להקדים את גיל הפטור ממילואים, ולהפחית בחצי את תדירות הזימון של אנשי המילואים לתעסוקה מבצעית. השינוי המשמעותי הזה (שחסרונו הורגש ביתר שאת בימי מלחמת לבנון השנייה) לא התבצע מעולם.

צבא של משתמטים. גיוסם היה מקל בהרבה את הלחץ על מערך הסדיר והמילואים, מגביר את הפריון במשק ומעלה את הכנסת משקי הבית (מקור תמונה 2).

הסיבה לכך הייתה, כרגיל, הקונסטלציה הפוליטית. ועדת טל הורכבה, בין השאר, מאנשי צבא ומנציגי המגזר החרדי. היה ברור מראש שמאחר וברק נזקק לתמיכת החרדים בממשלתו (ש''ס ויהדות התורה צורפו לקואליציה) הוועדה לא תמליץ על החלת חובת גיוס כללית על צעירים חרדים. ואכן, ועדת טל הגישה הצעת חוק בה אפשרה המשך מתן פטור לבחורי הישיבות בכפוף לתנאים מסוימים (בגיל 22 יקבל בחור ישיבה שנת הכרעה בה יוכל לבחור האם להמשיך ללמוד או לצאת לעבוד; מי שיבחר לעבוד יוכל לבחור בין שירות צבאי מקוצר של ארבעה חודשים ומילואים לפי צרכי הצבא, לבין שירות אזרחי של שנה, ללא שכר ועם אפשרות עבודה נוספת; יורחבו מסגרות לשירות בצבא כמו הנח''ל החרדי; תהיה אכיפה קפדנית יותר של השוהים תחת ההסדר; והנהגת הישיבות התבקשה לשתף פעולה). כלומר, הזכות לקבוע מי יגוייס ומי לא, שהיתה נתונה עד לאותה נקודת זמן בידי צה''ל, נלקחה ממנו ונקבע במפורש שחרדים לא יגוייסו אלא אם מתחשק להם. הכנסת אישרה את המלצות הוועדה.

ועדת טל יצרה אפליה ממוסדת בין דם לדם. היא עיגנה בחקיקה את השאיפה החרדית לשלוח חילונים וחובשי כיפות סרוגות לקרב תוך שהצעירים נשארים סמוכים אצל שולחן הרבנים האנטי-ציונים (או, במקרה הטוב, הלא-ציונים). מפלגת שינוי (שבחלק מהזמן שימשתי אז כדוברה), כמו גם חלק מהגורמים במרצ, במפלגת המרכז, במפד''ל ובעבודה, טיפסה על הקירות במאמץ לשכנע שהחוק הזה רק מרע את המצב ולא משפר אותו. לשווא. ביקורת ציבורית חריפה על מתנגדי החוק ייחסה להם מניעים אנטישמיים, התיישרות עם הימין ושאר דברים מסוג זה. בפועל, שבע שנים אחרי שהוגשה המלצות הוועדה, מתחילים להבין אצלנו שהצדק היה עם מתנגדי החקיקה. היא רק העמיקה את הפערים בין החרדים לבין יתר הגורמים בחברה היהודית. יש מי שתורתו אומנותו ויש מי שמתגייס כדי לשמור על האומן שחוסה באוהלה של תורה. יש כאלה שממשיכים לחיות ויש את אלה שמקריבים את חייהם למענם.

הביקורת הקשה ביותר על מתנגדי חוק טל באה דווקא משמאל. ביקורת השמאל גרסה שהימנעות מחקיקה כזו תפגע בתהליך המדיני שרצה ברק להוביל מול הפלסטינים והסורים, משום שתביא את המפלגות החרדיות (שבאותה תקופה היו להן יחד 22 מנדטים) לפרוש מהקואליציה ולהפיל את הממשלה. לא עזרו כל ניסיונות השכנוע והאזהרות החד-משמעיות: בהגיע שעת המבחן כבר היו יהדות התורה וש''ס מחוץ לקואליציה והתנגדו נחרצות לכל התקדמות לקראת פשרה מדינית. ממשלת ברק נותרה עם הלשון בחוץ: גם נכשלה בשיחות שפרדסטאון (עם הסורים) וקמפ דייוויד (עם הפלסטינים), גם איבדה את תמיכת החרדים – וגם ויתרה באופן שנראה כמעט בלתי-הפיך על כל הישג כלשהו בנושאים הקשורים ליחסי הדת והמדינה. חוק טל היה אחד ההישגים הגדולים ביותר של ש''ס ויהדות התורה בממשלת ברק. בעצם, אולי אף הגדול מכולם.









שבע שנים אחרי שצבי טל הגיש את דוח הוועדה וחמש שנים אחרי שחוק טל עבר בכנסת חזר אהוד ברק (שכיהן אז, כמו יצחק רבין, מנחם בגין ולוי אשכול לפניו, במקביל כראש ממשלה וכשר ביטחון) ללשכה בקריה. נרצה או לא נרצה, הוא האחראי מיניסטריאלית על גיוס חיילים לצה''ל. הוא מבחין שאחוז החילונים באוכלוסיה הכללית פוחת ושאחוז החיילים מביניהם אינו משתנה. את החור שפערה ועדת טל מנצלים גם לא מעט חילונים. במלים אחרות, ציבור קטן של פראיירים נושא על גבו את צרכי הביטחון החיצוניים של המדינה. לפיכך, הצהרת ברק אינה מעשה של ''הפרד ומשול''. זה קל מדי. ברק מזהה בעייה ומצביע עליה. המהלך הזה גם מצליח לו: הדיון הציבורי בעניין זה התחדש כמעט מייד, כולל מה שאנו עושים בפוסטים האלה בדיוק. זה לא ''הפרד ומשול''. זו בעיה מחמירה והולכת שיש לפתור.

וכאן אני חוזר לנושא המהפכנות. רוב האנשים שאני מכיר מגבשים מצפון חברתי מוצק בנוגע לקבוצות מיעוט. הם לוחמים למען השוואת היחס לערבים, קידום זכויות החד-מיניים, שיפור מצבן הסוציו-אקונומי של הנשים (שאינן מיעוט מספרי אך מקוטלגות ככאלה מבחינה סוציולוגית), מציאת פתרון הומאני לפליטים, הגדלת תקציבים לטיפול בילדים העזובים וכל קבוצה אחרת שמצבה אינו משתווה עם זה של יתר האוכלוסיה. הם אינם מסוגלים לקבל, לעכל ולהפנים את התפיסה האומרת שבישראל קיים מיעוט השולט ברוב בחלק מתחומי החיים החשובים ביותר: נישואין, גירושין, קבורה, שבת, גיור – וגם גיוס. המהפכה כאן צריכה לבוא לא בשם המיעוט אלא בשם הרוב. הרוב הוא זה שמגן על המיעוט. הוא זה שבו המיעוט רואה פראייר. הוא זה שבשל כך מרגיש בדיוק אותו הדבר: פראייר.

הדרך להתמודד עם זה היא להפעיל לחץ ציבורי כבד לשינוי חקיקת טל באופן שיחייב גיוס חרדים לצה''ל. אם יקום ראש ממשלה אמיץ ויהיה מוכן לסכן למען השגת מטרה זו את יציבות הקואליציה שלו, צריכים עתה שמאל וימין גם יחד להתגייס ולסייע בידו לשם כך. כל זמן שאין הדבר כך, יש להילחם למענו בכל דרך. ממש כפי שידעו אנשי העבודה להעניש את עמיר פרץ על שלא התעקש על קבלת תיק חברתי משמעותי ובמקום זאת הלך לביטחון – כך יש להתנהג כלפי ראש ממשלה (או מנהיג מפלגה המתחייב לכך) המפר את הבטחתו המוקדמת בעניין זה.









אהוד ברק. מי שנושא באחריות ישירה לחטא הקדמון של חוק טל נאלץ עתה להתמודד עם השלכותיו לטווח הרחוק (מקור תמונה 3).

ואחרי כל זה אני רוצה לחזור שוב למאמר האחרון של יונית. את הנימה הרדיקאלית בדבריה היא מנמקת כך (ואני מתנצל מראש על הקיצורים ההכרחיים) ''אני חולקת על דעתך שההקצנה הזאת מיותרת, מאחר ואני רואה כאן תהליכים, שבעיני הם מאוד מסוכנים, של שקיעה לוויתור פורמלי על הדמוקרטיה...הייאוש שבו שרוי הציבור בישראל מייאש אותי, ומאוד קשה לי לראות את ראשי הצבא ומערכת הביטחון...עושים את הדבר הבזוי ביותר בעיני... צעדים שחוץ מלעורר שנאה וליצור קרקע פוריה להתפתחות של פאשיזם, אין בהם שום דבר...היה נדמה לי, בעוונותי, שאני לפחות לא יכולה לעבור על הדברים האלו לסדר היום, ולהתייחס אליהם בשאננות, קלות דעת וזלזול, וחשתי בצורך בתגובה חריפה יותר מהאמצעים הספרותיים שבהם אני משתמשת בדרך כלל''. אין לי ויכוח עם הכעס והייאוש הכנים המשתקפים בנימוקיה של יונית. זה בסדר, אני לא מכיר מישהו שאינו חש כך נוכח אוזלת יד ממשלתית של שנים בתחומי הביטחון, החינוך והרווחה. גם אני.

אבל ברשותכם, כמה מלים על הקצנה מילולית. באמצע שנות התשעים שמשתי בתפקיד עיתונאי מסוים. בין היתר, כיסיתי ארגוני הימין, בעיקר אלה הקשורים במתנחלים. ההתבטאויות שנשמעו בקרבם הלכו והחריפו. ''ויתור'' הפך ל''מסירה'', ''מסירה'' הפכה ל''הסגרה'', ''הסגרה'' הפכה ל''בגידה''. ואז גם צצו ''ממשלת זדון'' ו''דין רודף'' וניתנה לגיטימציה רבנית כלשהי לפולסא דנורא ולכל טקס וודו אחר שנועד לקעקע את הלגיטימיות של ראש הממשלה, שר החוץ ואחרים. דוברי הימין התחרו ביניהם מי מטיל רפש מילולי אלים יותר בתומכי תהליך אוסלו. כשנגמרו המלים זה עבר לאלימות. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

ולא, אני לא טוען שזה בהכרח מה שיקרה גם כאן ועכשיו, אבל גם לא הייתי רוצה להיות שותף לקידום המצב הזה. אני רק טוען ששיח פוליטי אמור להתנהל בגבולות רטוריים סבירים ומקובלים ותוך האזנה מתמדת זה לזה (אם הייתי יכול, היית משכפל את סגנונם של פוליטיקאים כמו יוסי ביילין, ציפי לבני, חיים אורון ומיקי איתן ומחלק מנות נדיבות ממנו למתלהמים הקבועים). למרות שיש לא מעט אנשים שעושים שימוש שכיח במונחים כמו ''פאשיזם'' ו''נאציזם'', הרי שהדבר מוזיל את הזוועות שהותירו אחריהם המשטרים האלה. במקום להיגרר אחרי ההתלהמויות של אותם פוליטיקאים המשתמשים בסגנון הזה אנחנו חייבים לנסות ולמתן אותו. אני יודע, זה לא סקסי ולא רייטינגי כמו קביעות סופר-פסקניות, אולטרה-נזעמות ומגה-חתרניות, אבל ההעדפה האישית שלי היא לדבר מהראש ולא מהבטן. ככה, בסופו של דבר, אפשר להוציא מהשיח הזה לא רק עצבים אלא גם תובנות.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מי משתמט מי נמנע ? [חדש]
e   שבת, 04/08/2007 שעה 14:27
מתוך סבך התגובות והרעיונות שבמאמרים ובמובאות שבהם עולים לדעתי כמה תובנות שכדאי להבהיר :
1. האדם יצר את רעיון המדינה. לפיכך המדינה היא המכשיר שמשמש את האדם לשם השגת מטרותיו . קשה לקבל היום יחס ערכי למנגנוני שלטון ולטכניקות ממשל כאל ''ערך''. המדינה היא מנגנון ... זוכרים את פרופ' לייבוביץ'?
2. מכיוון והאדם הוא אינדיבדואל , אנוכי ובעל אינטרסים משל עצמו אך נה בעת הוא בעל תבונה ואינסטינקט כי לצורך הישרדותו וקיומו הוא נדרש לשיתוף פעולה עם האחרים - יצר את מה שאנו קוראים '' מדינה '' , שבאה להסדיר את הטכניקות
לקיומם של ההסדרים בין בני האדם = אמנה חברתית. לא צריך להרחיק מעבר להובס לוק ורוסו, כ''א לשיטתו והפרשנות לו.
3. דמוקרטיה , על פי מרקס , היא דיקטטורה במסכה. היא מאפשרת שליטה של חלק אחד מהעם על ציבורים אחרים . הכוח שבידי החלק השולט מאפשר לו חדירה לתוך מנגנוני השלטון,
כמו מינוי מקורבים , שיטת אני היום מחר אתה ושמור לי ואשמור לך. תוצאות הבחירות משקפות את יחסי הכוח בין הציבורים המאכלסים את המדינה . יחסים אלה מוליכים לפערים הולכים וגדלים בהצברי הנכסים והקניין שבידי הציבור השולט שדואגים אחר כך גם לשמר את כוחם ולהוסיף עליו. איך עשיר יהיה עשיר ללא המצאותם של עניים בטווח העין? ולפי לשונו של לנין , שהוזכר על ידי אורי , נוצר מצב של מדכאים ומדוכאים . הכוונה לציבורים מהאוכלוסיה ולאו דווקא לקבוצות מיעוט או ''חונטות'' או אוליגרכים.
ופה נשאלות שתי שאלות מפתח :
א. מהי המדינה ב. מהי דמוקרטיה ?
4. במצב שבו רצף של העלאת ספקות באשר להיות המדינה - דמוקרטיה אמיתית, מתקיימת רמה גבוהה של תיסכול וכעס
על ''הבלוף''. חלק הציבור הנהנה מהבלוף מגייס ''חברים נוספים למעגל הנהנים ממשאבי האומה = הון שלטון.
הרצון כמו הצורך להחליף את השלטון עצמו שמייצג את ציבור
''הקרובים לצלחת'' , ושפועל מתוך אינרטס עצמי צר , מתוך שיקולי רווח מוליך את הפרט לחשוב על הבחירות המתקרבות .
או אז , מאמין היחיד הנאיבי, יממש את זכותו הדמוקרטית לשינוי מיוחל. וזו היא אשליית הדמוקטיה. כי הבחירות רק מנציחות שוב, באמצעות ההון והמבצרים הפוליטיים שנבנו, את המשך השליטה של אותם אנשים על אותם מוקדי כוח.
ובישראל : מצד אחד -
אנו אכן אומה במלחמה . זו עובדה שמחייבת כל אחד מאיתנו להיות מוכן למאמץ אישי, לגילוי הקרבה וקבלת אחריות . גם אם אם המצב לא טוב יש דרך ''מקובלת'' , בז'רגון התיקני של מערכות הכוח המייצגות אוכלוסיות ''תיקניות'' , להביע מחאה .
הבה אף אחד לא מונע הפגנות. לא מנפגעי מערכת הבריאות (סל התרופות) , לא מהנכים (קיצוץ בקצבאות) , לא מניצולי השואה שלא ברור למה הם מתרעמים משהובטחה להם תוספת מכובדת של 83 ש''ח. יש צורך לדרוש גם מתושבי הצפון איפוק
בדרישותיהם אחרי מלחמת לבנון השניה . תקחו דוגמא מנפגעי ההתנתקות , ממש נחמדים. ראשית , הם לא חצו את הקוים האדומים שכל כך פחדנו שחו''ח ייחצו . שנית , הם גם לא עושים מהומות לאחר שפונו לשומקום ללא עזרה , הכנת תשתיות לחינוך , מגורים תעסוקה ובריאות , בייחוד זו של הנפש. ראש ההמשלה מצהיר מראש יל חוסר יכולתה של ''המערכת'' , למגן יישובי עוטף עזה. משדרות נלקחו לפני מספר שבועות מבנים שהגנו באופן מסויים על התושבים. הם כל כך נחמדים אלה שם בשדרות . מקטרים ובצדק . זהו.
בני שדרות מתגייסים לצבא.
בני ניצולי השואה מתגייסים.
בני יישובי הצפון מתגייסים.
המילאומניקים ישובו ויתגייסו .
וכן - יהיו כאלה שבהכרעה א י ש י ת , יחליטו כי אינם רוצים לשרת בצבא, איש והסיבה שלו . הרעיון להציג מעין התלכדות מתוכננת מהפכנית כביכול של אנרכיסטים נגד התגייסות לצבא , מערפלת את ההתגייסות האמיתית של מעצבי
התודעה השולטים במנגנוני המדינה , לאפקט של חוסר המוטיבציה ההולך ומתרחב וששורשיו נמצאים בהתנהלות האנוכית , חסרת המודעות האזרחית דמוקרטית של ציבורים המקורבים זה לזה ואשר אשמים במצב שנוצר. אגב , ידועה לכם
התופעה של רכישת נכסים מעבר לים, על ידי ישראלים? והוצאת דרכונים זרים ? והגירה שלילית ?
ומי שמתגייס. האם מובטחת לנו מידת המוטיבציה הנדרשת ממנו לגלות בקרב? חיילים שנמנעו ממרדף נחוש. חיילים שנטשו חבר פצוע בעת קרב. מפקד שסרב להיכנס לאתר לחימה .
שלא להזכיר רמטכ''ל שדואג לנכסיו הפיננסים בפתחית המלחמה.
אהוד ברק כבר אמר כי לו היה נער פלישתיני היה מצטרף לארגון טרור . הגיוני ומתבקש כעיקרון הדורש הקרבה עצמית מעם בסכנת קיום. לכן גם הגיוני ומקובלת אמירתו הצבאית ''ערכית'' על צבא העם השייך רק למחצית העם. רק נזכור שברק , הוא שבקש סליחתם של יוצאי עדות המזרח ולפיכך הוא הראשון שחייב להבין , כמו כל בעלי הדעות המתבטאים בעיניין הגיוס הצבאי כי לא ניתן לנתק את הנכונות להקרבה אישית ללא בסיס רחב של סולידריות חברתית
במשך שנות הרגיעה. הצבא שייך לחלק מהעם אולי כי משאבי המדינה שייכים רק לחלק מהעם .
לא נוכל לקיים נורמאליות אם נאפשר תמיד שדילמת הביטחון של ישראל תשמש תרוץ קבוע ליצירת עוולות חברתיות ואזרחיות . לא מכבר נערך דיון פומבי על סיכוייה של המדינה לשרוד לאורך זמן. הועלו סיבות בטחוניות ופוליטיות ובצדן בעיות חברתיות (אפליה) כלכליות (פערים)שלטוניות (שחיתות , זילות של ערכים על ידי סוכנים כמו חברי הכנסת , אנשי שררה וכו'). הדיונים הנ''ל מבליטים פסימיות רבה , לא משנה מאיזה צד הם באים ובזאת אולי יש מידה של אופטימיות שתתחיל מההכרה לצורך בשינוי רדיקלי בתפיסות הערכיות של מדינת ''העלות-תועלת'' , של פקידי האוצר ''לא כדאי כלכלית ''...
ולסיום - מי שאינו רוצה לשרת בצבא , שישרת שרות אזרחי.
ההשתמטות היא למעשה הימנעות. לעומת זאת מושג ה''נמנע'' הרווח במשכן הכנסת ומעוגן בחוק - ראוי לבטלו . לא יכולה להיות סיבה כי נציג ציבור שנבחר לשרת את הציבור יימנע מקבלת הכרעות בשאלות ציבוריות . זהו כלי שמאפשר לבצע מניפולציה פוליטית על חשבון קבלת החלטה עיניינית . לזה כמובן לצרף את העדרות חברי הכנסת בהצבעות חשובות , ואז הם אפילו לא נמנעים , ויותר חמורה היא העדרות חברי הכנסת מהועדה לבקורת המדינה שדנה במצב העורף בזמן המלחמה . זו השתמטות שמחייבת פעולת נגד חריפה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לE .כתבת יפה.ואוסיף,המשחק ה''דמוקרטי'' ,מכור .!!!!! [חדש]
אזרח.   יום א', 05/08/2007 שעה 12:55
בתגובה לe
אשמח אם תקרא כמה תגובות שכתבתי בעבר,ברוח הדברים שכתבת.

תגובה מס' 10 ,אזרח.

מגיב 1 .אזרח.

תגובות 2 ,3 ,4 .אזרח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ללא [חדש]
אלמוני   שבת, 04/08/2007 שעה 15:58
ליונית אין הרבה טעם לענות לדעתי, כי כשמה כן היא, היא רואה את הכל בפרספקטיבה מאוד מצומצמת של איזה עשר שנים בהיסטוריה (1930/45) וכל דבר מקבל אצלה הקבלה אוטומטית למשהוא שקשור לגרמניה. וזה טיפה מגוחך ופאתטי. אבל הכל כדאי אם זה הביא ליבול המאמרים שלך... תודה!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ללא [חדש]
אורי קציר   שבת, 04/08/2007 שעה 19:24
בתגובה לאלמוני
אתר אישי
לכל אדם כדאי לענות אם הוא מדבר דברי טעם. זה טיבו של דיון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סורי, יצא לי עוד פוסט [חדש]
יונית   שבת, 04/08/2007 שעה 20:55 אתר אישי
אפילו יותר ארוך מהקודם. בסוף עוד יצא מזה ספר.

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Straw man [חדש]
David   יום א', 05/08/2007 שעה 9:23
I was thinking about posting a reply to some of the claims made in parts A and B of this posts, but (for once) Gideon Levi's words are close enough to what I had to say. I am especially referring to sentences in the spirit of the following quotes:
''בהנחה שתפקידו הוא להגן על ביטחון המדינה...''
It is problematic to assume so, especially when you are talking about the regular army (not miluim).

''אם מעלים טענות נגד הצבא על תפקודו, הן בשעת רגיעה והן במצב מלחמה, חובה לפעול כדי שתופעות שליליות הקשורות בו ימוזערו עד למינימום או יועלמו לחלוטין. אבל לפורר את הגוף היחיד שתפקידו להגן על גבולות המדינה זה לא בדיוק פיתרון למשהו.''
The fact that a (small) fraction of the population refuses to enlist is normally categorized as an action taken to fix what's wrong, and not as an existential threat to the army. No need to blow things out of proportion.

''קידום התפוררותו של גוף שאין לו תחליף ושאחראי על משימה לאומית ממדרגה ראשונה משמעו פגיעה באינטרס הלאומי. וגרוע מזה – פגיעה מודעת לעצמה.''
Again, a coarse misrepresentation of reality, also known as a ''straw man''.

I think that Levi's article is a more calm and more realistic interpretation of both the act of civilian disobedience and the recent flurry of fiery speeches about it:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/889842.html
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Straw man [חדש]
אורי קציר   יום א', 05/08/2007 שעה 22:59
בתגובה לDavid
אתר אישי
אז כנראה שאנו חלוקים בהנחות היסוד שלנו, דויד. אני מכיר את עמדותיו של גדעון לוי, והן אכן כמעט קוטביות לשלי. ככל שיש לי ביקורת על תיפקודו של הצבא או על חלק מהנורמות הנהוגות בו, אני לא רואה לו תחליף במצב חירום. אם תפקידו של צבא אינו להגן על גבולות המדינה אינני יודע מה תפקידו של גוף כזה.

לוי טוען שצה''ל מוותר על המתגייסים. את צה''ל איש לא טרח לשאול. ועדת טל שמעה סקירה מפי ראש אכ''א שדיבר במפורש על הצורך בגיוס צעירים חרדים לצבא משום שיותר ויותר נטל נעמס על פחות ופחות כתפיים. הצבא לא ויתר על דבר; הפוליטיקאים אימצו מסקנות דו''ח ועדה שנוי במחלוקת ש''ויתר'' על גיוסם עבורו. ומה שהיה לי לומר על הטעות הזו כבר אמרתי.

צר לי, אבל ישראל אינה איסלנד ואינה יכולה להרשות לעצמה הנחת יסוד של אפס אויבים. מה שאתה רואה כסירוב לשרת בצה''ל המתפלג נורמלית באוכלוסיה, מצטייר כאן כתופעה מאיימת הרבה יותר. אחוזי הסירוב עולים עם השנים והחל מהעשור הקודם גם חוצים קווים רעיוניים. אנשי ימין מסרבים עתה לשרת בצבא מטעמי מצפון, ממש כפי שאנשי שמאל עשו כן החל משנות הששים והשבעים.

רצונן של לוי, כמו גם אחרים המחזיקים בעמדותיו, לפורר כל ממסד ציוני כובש ומדכא (ולשיטתו אין ממסד ציוני שאינו כזה) מוכר וידוע לי היטב. אני סבור שתפיסתו את הגדרות היסוד של המדינה לוקה בחד-צדדיות חסרת כל פרופורציות ונגזרת אך ורק מתפיסה דיכוטומית של כובש מול נכבש. מבחינתי, יש כמה פרספקטיבות נוספות שראוי לבחון לפיהן את המדינה ומוסדותיה. ובהנחה שיש צידוק לקיומה כמדינת היהודים (ולוי אינו תומך בכך), אינני מבין מדוע עליה לתמוך בתנועה המונית שנועדה לפרוק אותו מטובי לוחמיו. במציאות של מדינה המצויה תמידית בסכנה ביטחונית כלשהי זהו לוקסוס ששום מדינה בעולם אינה מרשה לעצמה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פרספקטיבה אחרת וסינתזה [חדש]
אילן   יום ב', 06/08/2007 שעה 11:20
ראשית, מי שרוצה להכיר את עמדתי הספציפית בעניין ההשתמטות משירות צבאי(ואולי גם להיחשף לפחות לחלק מה''פרופיל'' האישי שלי), מוזמן לפנות ל-‏3 תגובות שלי לחלק א' של הדיון.
שנית, אני מבקש לחבר בין כמה נקודות בעמדתה של יונית, לבין תגובתו של E. אני מקווה שתהיה לכם הסבלנות להתקדם איתי בדרך לשם.
1. ה''הסכם'' שבין אזרח למדינתו אינו הסכם אישי, כי אם סוג של הסכם קיבוצי; ממילא מי שרוצה להפסיק את חלקו בהסכם יכול לעשות זאת בכל עת, באופן מלא או חלקי. בהחלט ייתכנו גם מצבים שבהם תהיה סנקציה על הפרת/ביטול הסכם כזה, ועדיין ייתכן שמי מהמשתתפים יהיו מוכנים לכך.
2. אפיו של ההסכם הזה הוא לטווח ארוך, ולכן הוא אמור להשתנות ולהתעדכן מזמן לזמן, על פי התנאים והנסיבות; ''הקפאת'' ההסכם לפי נסיבות א' ב' ג', גם לאחר שהשתנו לד' ה' ו' תבטיח את כשלונו. אולי בתור דוגמא כדאי לקחת את המתרחש בחיי הנישואין/זוגיות - צריך לחיות עם השינויים, ולנצל אותם לטובה, לא ליפול בפח שלהם לרעה.
3. אחד החלקים המשמעותיים ביותר בכל הסכם הוא ''מפגש הרצונות'' או תיאום הציפיות וההבנות שבין הצדדים - אם הוא אינו קיים באמת ולמעשה, ההסכם הוא פיקציה, או לפחות רעוע מאד. זהו בדיוק המקום שבו נכנסת לתמונה ה''אמנה החברתית'' שבבסיס ההסכם לקיום מדינה וההשתתפות בה; או שיש כזו (מוסכמת פחות או יותר) או שאין כזו, או שלא בטוחים שיש כזו. בעולם העסקים זה בדרך כלל כבר מביא לסיטואציה של סכסוך משפטי, וצריך ''עזרה''(???) של עורכי דין.
4. שינויים הם תהליכיים; חלקם יכולים להתרחש מהר מאד, בגלל קטליזטורים או נסיבות קיצוניות/טראומטיות, אבל רובם מתפרשים על פני זמן. בדרך כלל, למעט לגבי חריגים מאד בולטים (ישעיהו ליבוביץ), ההבחנה בהצטברות השינויים,
משקלם ומשמעותם היא מאוחרת, כלומר עוקבת אחר ההתרחשויות.
5. בשלב הזה מן הראוי להזכיר כבר את הביטוי ''פני הדור כפני הכלב''; כוונתם של חז''ל באמרה זו היתה שכשם שהכלב רץ קדימה לפני בעליו, מרחרח פה ושם, אבל מדי פעם מפנה מבטו לאחור אל אדוניו כדי לראות אם אכן הוא (הכלב) התקדם קדימה בכיוון ה''נכון'' לפי בעליו, כך גם היחס בין הדור (=הציבור) ובין מנהיגיו. מביטוי זה משתמע שהציבור בדרך כלל מקדים את מנהיגיו, מבחינת רצונותיו, צרכיו, התנהגותו, אבל מדי פעם הוא בודק ''מה קורה'' מאחור, ואם יש ''אישור'' למעשיו, אם אכן הוא ''צפה נכון'' את מה שקורה/צריך לקרות, לפי מנהיגיו. כאן גם המקום להוסיף שמעטים ביותר השינויים החברתיים, התנהגותיים (של חברה), אידאולוגיים וכו' שמקורם בהחלטות שלטון ויישומן כלפי מטה; רוב השינויים האלה ושכמותם - גם אם בסופו של דבר ''אומצו'' ע''י השלטון - נדחפו אם לא נכפו מלמטה כלפי מעלה: מהתקופות האחרונות נציין רק את: ביטול המונרכיה והמעבר לדמוקרטיה פרלמנטרית, זכות הצבעה (או זכויות בכלל...) לנשים, ביטול העבדות ו/או זכויות שוות למיעוטים/בני גזעים אחרים, הכרה בחירויות יסוד של הפרט, ועוד ועוד.
6. בבסיס של תורת המשטרים כולה, וגם לגבי משטרים דמוקרטיים, עומדת שיטת ה''קלפטוקרטיה'', כלומר ''שלטון של גנבים''; השלטון למעשה לוקח דברים ששייכים לפרט (כסף, חרויות/זכויות מסויימות), על מנת לקיים את מוסד ה''מדינה''. במדינה פאודלית/מונרכיה אבסולוטית/דיקטטורה (ימנית או שמאלנית) רמת ה''צדק'' של לקיחה זו היא נמוכה מאד, עם אלמנטים ברורים של העדפת קבוצות מסויימות ו/או בעלי זכויות יתר, ואילו בדמוקרטיות פרלמנטריות מערביות - היא הרבה יותר גבוהה, אם כי גם בדמוקרטיה יש הבדלים ניכרים בין מדינה למדינה (ארה''ב מול דנמרק למשל).
7. רמת שביעות הרצון הגבוהה ביותר האפשרית בין אזרח למדינתו היא כאשר יש מתאם גבוה ואיכותי בין מפגש הרצונות/תיאום הציפיות לבין רמת הצדק של החלק ה''קלפטוקרטי'' של פעילות המדינה (ראו דנמרק ושוויץ, שתי מדינות המככבות בראש סולם שביעות רצון התושבים כבר הרבה שנים, וזאל למשל למרות מיסוי גבוה יחסית); כאשר שני אלה - או אחד מהם - מתחילים להתערער, נבעים סדקים ב''הסכם'', ויותר ויותר פרטים מרגישים שהם נדחים/מורחקים ממנו, או שמוטב להם להפסיק אותו, או שבמקרה הטוב - יספיק אם יקיימו חלקים ממנו וגם זאת בעל כורחם, ושלא לשביעות רצונם.

מכל מה שפירטתי כאן, ההשתמטות מהצבא (שלפחות בחלקה היא סוג של המנעות, ממש כמו הצבעת הימנעות בכנסת, או העדרות מישיבת ועדת בקורת המדינה בשל ''התחייבויות אחרות'') היא רק פן אחד של ה''השתמטות'' מההסכם שבין האזרח למדינה; פנים נוספות הן: אי כיבוד החוק ו/או הזלזול בו, העלמות מס, עליית ערך ה''אני לא פרייר של אף אחד'', התקפדות בתוך קבוצות יותר הומוגניות שהאזרח מרגיש איתה/בתוכה סולידריות ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר עם ''השאר'' ואף פיתוח וטיפוח עויינות כלפי קבוצות אחרות (וזה לא משנה אם לקבוצה שלך קוראים ''חרדים'' או ''מתנחלים'', ולקבוצה השניה קוראים ''קיבוצניקים'' או ''שינקינאים'', או ההיפך); מי שלא מאמין לי כדאי שיסתכל על הנקודה הבנאלית והלכאורה שולית של התפתחות רמת האלימות והעוינות בין אוהדי כדורגל, לאורך 3 עשורים אחרונים, שמשקפת גם אי כיבוד חוק, גם ''אני לא פרייר'' וגם התקפדות קבוצתית. וזה עוד בתחתית סולם הבעיות שלנו!!

ולכן, מי שצריך ליטול קורה מבין עיניו, הן בגלל אחריותו השלטונית והן בגלל סימפטום ''פני הכלב'' הוא שכבת ההנהגה של המדינה; להתמקד רק בסימפטום המצער של ההשתמטות משירות צבאי זה כמו להתמקד בעליית החום אצל חולה כלבת; זה רק סימפטום, והוא נלווה לדברים אחרים, חשובים, מהותיים ובסיסיים יותר.
ואם ה''שלטון'' לא ישכיל להבין את זה בזמן, או למיצער באיחור קטן בלבד (והוא כבר באיחור), יבואו ארועים יותר משמעותיים, אם לא קטקליסמיים ממש, ו''יסבירו'' לו את זה טוב-טוב, באמצעים הרבה יותר דרסטיים וקיצוניים.
במינהל עסקים יש שאוהבים לצטט את האמרה הבאה: ''הספינה הטובה ביותר, עם הצוות הטוב ביותר, ועם הרוח הטובה ביותר, לא תגיע ליעדה אם הקברניט לא יודע להיכן היא צריכה להגיע''. לצערנו אנחנו משופעים בקברניטים שבקושי יודעים לנווט בשיט חופים, מי מדבר על לחצות ימים????
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©