הפעוטים המתים של משפחת דגלאס
שבת, 26/05/2007 שעה 17:42
בבית העלמין שבעיירה מנספילד, מיזורי, קבורה לורה אינגלס ויילדר, אחת הסופרות המפורסמות ביותר של אמריקה. כשביקרנו שם, משכו את תשומת לבינו כמה קברי ילדים באותו מקום. במיוחד אלה של משפחת דגלאס, ששלושה מבניה מתו בהפרש של שנתיים. לא הרחק משם מצוי גם קברו של ואלדו קארטר הפעוט, שזכה לנשום את אוויר העולם יממה אחת בלבד לפני שנפח את נשמתו. אלפי שאלות חולפות במוחו של אדם בר-דעת הנועץ את עיניו בשמות ובתאריכים שעל גבי המצבות: מה היו הגורמים למותם? כיצד התמודדו הוריהם עם המתח והחרדה הכרוכים במאבק המתמיד על חיי הילדים? אלו חיים היו מנת חלקם של הוריו של ואלדו הזעיר, חיים שאף לא אפשרו להם לרכוש מצבה ראויה לשמה לבנם ואילצו אותם להסתפק בשרבוט חפוז בבטון הלח?









אני אוהב ספרות ולעתים גם כותב על ספרות אבל אין לי בכך התמחות פורמאלית כלשהי. לפיכך, כשסברתי שמה שאני הולך לכתוב עכשיו הוא מעין רצף מחשבתי אסוציאטיבי שניתן להכניסו תחת הקטגוריה של ''זרם התודעה'', הלכתי קודם כל לחפש ''זרם תודעה'' מהו. דומני שהצלחתי: העיקרון המארגן של צורת הכתיבה הזו אינו בהכרח נראטיבי או לוגי, כי אם על פי סדר התודעה - האופן בו המחשבות עולות בדובר. כתוצאה, מעבר ממשפט למשפט יכול להיעשות בצורה אסוציאטיבית, שאינה לינארית.

זה החל מאיזה שיר שהוביל אותי לקישור על הערך הוויקיפדי של דייוויד סול. סול, למי שלא זוכר, היה אחד מאלילי שנות השבעים, הן כזמר רוק רך (נסו את ''אל תוותרי עלינו לעולם, ילדונת'', אחד מלהיטיו הגדולים ביותר) והן כמחציתו הבלונדינית של צמד הבלשים המיתולוגי ''סטארסקי והאץ'''. הקישור הכי טבעי מהערך על סול הוביל אותי אל המחצית האחרת של הצמד, פול מייקל גלייזר. הטרגדיה שלו, של סטארסקי המתולתל והשרמנטי, שבה ועלתה מולי במלוא כאבה.

גלייזר הוא סוג של איוב מודרני. אשתו הראשונה, אליזבת', קיבלה עירוי דם נגוע ב-‏1981 ונדבקה בנגיף האיידס. את עירוי הדם קיבלה אליזבת' במהלך הריונה עם בתם הבכורה, אריאל. היא אף לא ידעה על הידבקותה במחלה הנוראה הזו אלא רק ארבע שנים מאוחר יותר, שנתיים לאחר שנולד בנם ג'ייק. אריאל בת השבע מתה ב-‏1988. אליזבת' החזיקה מעמד שש שנים נוספות, עד מותה ב-‏1994 בגיל 47. ג'ייק, הנושא גם כיום את הנגיף, הוא עתה בשנות העשרים לחייו.







הקריאה המחודשת של סיפורה העגום של משפחת גלייזר החזירה אותי אל כמה תמונות שצילמתי לאחרונה בבית העלמין של העיירה הקטנה מנספילד שבמדינת מיזורי. הגענו אל העיירה הזו בראשית מאי, בין היתר במסגרת הליכה בעקבות פסיעותיה של לורה אינגלס ויילדר, האישה שכתבה את סדרת ספרי ''בית קטן בערבה'' ושעל קורות חייה ביסס לימים מייקל לאנדון את סדרת הטלוויזיה שלו. סיירנו בבית העלמין במנספילד, בו טמונים גם בעלה של לורה, אלמנזו, וביתם המשותפת וחדת העט והלשון, רוז ויילדר ליין. מטבע הדברים, במקומות כאלה העין נמשכת גם לאבנים נוספות.

ואז, ממש כשהיינו בדרכנו חזרה למכונית, הבחנתי בהן. שלוש אבנים קטנות, לא מרשימות ביותר, טמונות באדמה במרחק סנטימטרים ספורים זו מזו. גודל המצבות והקירבה רימזו על קבורת ילדים. הסתת עשה עבודה גסה למדי. ככל הנראה לא היה לקוברי השלושה זמן או כסף להמתין לעבודה טובה יותר. האותיות הוטבעו באבן באופן סטנדרטי לחלוטין. במונחים של ראשית המאה העשרים בעיירה קטנה הייתה זו, כנראה, קבורה הולמת ומכובדת למדי לילדים.

ילדים? התקרבתי אל המצבות, התכופפתי וקראתי. היו אלה שלושה אחים. ''ילדים'' אינו התואר המתאים להם. פעוטים היו. תינוקות. דלברט מרל דגלאס הלך ראשון. הוא נולד ב-‏3 בפברואר 1914 ומת בלידתו. אחיו התאום, אלברט ארל דגלאס, החזיק מעמד 41 יום ונסתלק, מרעיד ומצומק, ב-‏13 במרץ. אחריהם הביאו ההורים ילד נוסף, ביוני 1915. אבל גם לואי ליאון דגלאס לא החזיק מעמד. ב-‏26 בדצמבר, שעה שילדים בכל רחבי אמריקה חגגו את יומו השני של חג המולד ושיחקו במתנות ששלפו מהגרביים שנתלו על עצי האשוח, כיסה השלג שנחת על העיירה על הבור הטרי בו הונח גופו של התינוק בן השנה וחצי.

 
 


 
 


 
 


 
 



ממה מתו השלושה? לא ידוע. לא מצאתי מישהו שיוכל לדעת את התשובה לשאלה הזו. מטבעה של עיירה מסוג זה שתמיד יש בה איזה היסטוריון מקומי או סתם משוגע לדבר. אבל אילוצי לוח הזמנים שלנו לא אפשרו לנו לחפש שם מישהו כזה. אפשר להניח שנפגעו ממחלות, מקור או מרעב. אחרי הכול, כולם הלכו לעולמם בחודשי החורף הקרים.

הטרגדיה הזו סקרנה אותי וניסיתי לחשוב מה הלאה. תמותת תינוקות לא הייתה אז דבר נדיר כל כך. לצ'ארלס אינגלס, אביה של לורה, היה אח שמת בינקותו. לימים נולד לו בן, פרדי שמו, אך גם זה מת בהיותו בן חודשים אחדים. גם נכדו, בנה של לורה, הלך לעולמו בהיותו פעוט. אבל שלא כמו משפחה זו, שקורותיה התפרסמו תודות לכישרון הכתיבה של לורה ועוררו תשומת לב בינלאומית בעקבות סדרת הטלוויזיה הפופולארית ''בית קטן בערבה'', שמות הוריהם של שלושת הפעוטים המתים לא הופיעו שם. אם נטמנו באדמת אותו בית עלמין – לא מצאתים שם. אולי בין אלף שלוש מאות ארבעים ותשעת תושבי מנספילד יש צאצאים של המשפחה הזו. לא היה לי זמן לבדוק את זה.

עמדנו שם, מ' ואני, ונעצנו מבט ארוך בשלוש האבנים הקטנות. הרבה מחשבות חלפו בראשינו. שלושה תינוקות שאבדו לאב ולאם אומללים, אובדי עצות, חסרי אונים מול הכוח הטמיר שאילץ אותם לבוא שוב ושוב ושוב אל הקרקע החפורה ההיא ולשוב ולצפות בבניהם מורדים אלי קבר. כמה דמעות ניגרו בבית הקטן בו התגוררו? כמה פעמים חלפה בראשו של האב השכול המחשבה שכל זה עשוי היה להיות אחרת אלמלא ביצע בחירות כאלה ואחרות בחייו? כמה פעמים התחבטה האם המדוכדכת בשאלה אם גזירת גורל היא שירדה עליהם מן השמיים או שמא משהו בהתנהגותם הארצית הוא שהיה פגום והביא לטרגדיה הנוראה הזו? מדוע, בשל כל הקדושים, נחת אסון זה דווקא על ראשם? האם לא הקדישו מספיק זמן לתפילה? האם לא ביקרו מספיק בכנסייה ולא תרמו את מעותיהם לצדקה? האם לא עבדו קשה כדי לעזור לעצמם במחשבה שהאל הטוב יעזור למי שעוזר קודם כל לעצמו? האם הספיק לואי לאון הקטן לתהות מדוע באה עליו הרעה הזאת טרם שעצם את עיניו סופית באותו יום עצוב של חג מולד? האם עלה בידו לראות את המתנות שאולי קיבל, או שמא היה מחוסר הכרה ולא הבין כלל את המתרחש סביבו?

לא הרחק משם מצאנו את קברו של ואלדו קארטר הקטן. יממה אחת בלבד שרד ואלדו בעולם הזה. כשמת, בתשעה בינואר 1908, הובא אף הוא למנוחות באותו מקום. ניכר היה שהוריו של ואלדו היו במצב פיננסי קשה יותר מבני משפחת דגלאס. אפילו מצבה ראויה לשמה לא הצליחו לממן עבורו. מאן דהוא יצר, כנראה, תבנית עץ גסה בצורת מלבן, יצק לתוכה מעט בטון ובמקל או באצבע רשם חקק בחופזה בחומר הלח את שמו של העולל ואת תאריך לידתו ומותו. המינימום הראוי כדי להביאו לקבורה נוצרית הגונה. ודאי היה זה האב, שכן כתב היד הוא מהיר ומזוות, ואינו עגול וקטן ומוקפד ככתב ידה של אישה. האות J נכתבה בכתיב מחובר, על אף שהכותב השתדל שהאותיות שיבואו לאחריה תהיינה אותיות דפוס בעלות צורה סבירה. הספרה 9 כתובה ברישול ואינה מושלמת, משל היה הכותב אדם המשרבט פתק במהירות. המקף שבין תאריכי הלידה והפטירה מעוקם במקצת. לאביו של ואלדו – אם אכן הוא היה האיש שהכין את המצבה – היה חשוב שבנו לא ייטמן כאנונימי ושהמבקר המקרי יידע מי הוא, אבל הרבה זמן, כוח או כסף להכין את המצבה הזאת לא היו לו.

 
 


לא מצאתי ברשת את שמותיהם שלושת פעוטי דגלאס. לעומת זאת, דווקא שמו של ואלדו קארטר הביא תוצאה מעניינת. קני וליאונה ווקר, שניהם כנראה תושבי מנספילד, עברו בין המצבות, רשמו את הכיתובים שעליהן ושיגרו את הקובץ לאתר rootsweb.com, המתמחה באילנות יוחסין ובאיתור קרובים שנפטרו. באותה רשימה בה מוזכר שמו של ואלדו מצויים גם שמות נוספים: ראלף קארטר, 1904-1911; ריבה קארטר, 1912-1921; וגם ג'ון ואיזבל קארטר, שנולדו ב-‏1860 והלכו לעולמם זה בגיל 69 וזו בגיל 87. מה הייתה קרבתם של כל אלה האחד לשני? קארטר הוא שם משפחה נפוץ מאוד. ובכל זאת, יתכן שראלף וריבה היו אחיו הבכור ואחותו הצעירה של ואלדו האומלל. וג'ון ואיזבל? האם היו הוריהם של השלושה? האם הביאו ילדים לעולם בשנות הארבעים והחמישים לחייהם? ואולי היו אלה בכלל סבם וסבתם? מבחינת הגיל הדבר אפשרי בהחלט. מרבית האנשים נהגו אז להינשא בגילאים צעירים למדי ולהביא מייד ילדים לעולם. ואם כך הדבר, כלומר אם ג'ון ואיזבל הם סבם וסבתם של שלושת הזאטוטים, מה עלה בגורל הוריהם? שמם אינו מתועד ברישומיהם של הווקרים. האם ביקשו לנסות את מזלם במקום אחר ועקרו משם?







מ' נלחצה אלי ואמרה שברגעים כאלה היא יכולה להתנחם בכך שלפחות שני הילדים הפרטיים שלנו בריאים ושלמים. הסכמתי מייד.








מקור כל התמונות הוא באלבום המשפחתי.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מרגש, מצמרר. עצוב. [חדש]
זאב   שבת, 26/05/2007 שעה 19:02
תודה על הרשומה. החיים שבין לידה למוות - זה כל הסיפור.

סיפורך מעמיד באור מיוחד את הדיון ברשומה הקודמת בנוגע לאיכותם של בלוגים כאלה ואחרים. לפעמים, כך אני חש, סיפור אנושי אחד, דוגמת זה שהבאת כאן, מאיר בזרקור את חיינו המוזרים בעולם הזה, יותר מעשרות רשומות מלומדות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מרגש, מצמרר. עצוב. [חדש]
אורי קציר   שבת, 26/05/2007 שעה 22:43
בתגובה לזאב
אתר אישי
יש דברים שלפעמים עולים לגביהם הרהורים נוספים. אחרי שסיימתי לכתוב, חשבתי שאולי הילדים הללו היו בכלל צאצאיהם של שיכורים, מסוממות ושאר טיפוסים משובבי נפש. אלא שאין זה משנה דבר: תינוק הוא תינוק הוא תינוק והוא לעולם אינו אשם במעשי הוריו.

ובלי קשר - תודה על הפירגון. תמיד כיף לקרוא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

משפט מפתח [חדש]
אבי   שבת, 26/05/2007 שעה 22:52 אתר אישי
מה שאני לוקח מהפוסט המצמרר הזה אל חיי הפרטיים:
''כמה פעמים חלפה בראשו של האב השכול המחשבה שכל זה עשוי היה להיות אחרת אלמלא ביצע בחירות כאלה ואחרות בחייו?''
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

משפט מפתח [חדש]
אורי קציר   שבת, 26/05/2007 שעה 23:30
בתגובה לאבי
אתר אישי
זה עובר לכולנו בראש בשלב זה או אחר. אם רק הייתי בוחר להיענות להצעה לצאת לשליחות בחו''ל, אולי הבן שלי לא היה נפצע בפיגוע. לו הייתי מתעקש על כך שלא ירכוש אופנוע דווקא, יתכן ולא היה נפגע בתאונת הדרכים ההיא. זה קורה לכולנו, כל הזמן, ה''מה היה קורה אילו'' הזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

משפט מפתח [חדש]
אבי   יום א', 27/05/2007 שעה 6:37
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
נכון ובכל זאת,
''לא היה נפגע בפיגוע'' זו סיבתיות חלשה יותר מ''מת מתת-תזונה בגיל 40 יום''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מצער עד מאד [חדש]
רן   יום א', 27/05/2007 שעה 10:23 אתר אישי
כיום, אנחנו, כאנשים מודרניים ובייחוד כהורים לא מצליחים לתפוס את גודל הכאב והיגון. אלא שההיסטוריה מספרת סיפור שונה.
לפי מחקרים (שאני נתקלתי בהם בספרה של פרופ' זהר שביט ''מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים'' שיצא בהוצאת האונ' הפתוחה), הגישה הפסיכולוגית, התרבותית והחברתית למות פעוטות ויילודים היתה שונה למדי בעידן שבו רוב הילדים לא הוציאו את שנתם הראשונה. מקורות מתעדים תמיהה מאבות ואמהות שמבכים פעוטות בעוד שהן הנורמה והן המציאות הכתיבו מצב תודעתי שקרא ''להמשיך הלאה'' ולהתגבר באדישות על מה שכיום נתפס בעיננו כאסון מחריד שספק אם יש ממנו תקומה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מצער עד מאד [חדש]
אורי קציר   יום א', 27/05/2007 שעה 11:15
בתגובה לרן
אתר אישי
גם אני נתקלתי בדיווחים כאלה, כך שכנראה יש משהו בתמונה ההיסטורית שהם מציירים. אגב, גם בספרות העברית נתקלים במצבים דומים. אני זוכר שכילד קראתי את ''הגיבור לבית אב''י של דבורה עומר ושם מסופםר על תמותת תינוקות די גבוהה, כולל בביתו של אליעזר בן יהודה - והחיים נמשכו. גם משום שכאשר מדובר במשפחות מרובות ילדים, שמצבן הכלכלי בעייתי למדי, זה היה בגדר סיכון שיש לקחתו בחשבון כשמקימים את המשפחה; וגם משום שממילא אבל עמוק מדי עלול להביא לחוסר תיפקוד וזהו לוקסוס שמשפחה בתנאים אלה ובזמנים הללו לא יכלה להשרות לעצמה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מצער עד מאד [חדש]
אבי   יום ב', 28/05/2007 שעה 10:43
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אבל התמותה היתה אכן גבוהה. לפני המצאת האנטיביוטיקה והמקרר, רבע מכלל הילדים נפטר לפני גיל שנה ועוד רבע נפטר לפני הגיעו לבגרות. כשמה שאתה מכיר זה שרק מחצית מהילדים שורדים, ליבך נעשה גס במידה מסוימת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יסוד המעלה [חדש]
דב   שבת, 02/06/2007 שעה 15:37
לפני שנים רבות קראתי על המושבה יסוד המעלה ועל מספר הילדים הרב שמתו שם כנראה בעיקר ממלריה.לעתים כמה מאותה משפחה.ניסיתי אז להבין מה המניע של אנשים שבניהם נפטרים אחד אחר השני להתמיד ולהאחז באותו מקום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יסוד המעלה [חדש]
אורי קציר   שבת, 02/06/2007 שעה 17:06
בתגובה לדב
אתר אישי
זה אלמנט פסיכולוגי שקצת קשה לנו להפנים. יתכן שיש כאן רצון ליישם את העקרון של ''אסור להישבר''. כלומר, להאמין שרוחו של האדם יכולה לגבור אפילו על מחלות קטלניות כמו המלריה. יתכן שעלות העקירה מהמקום גדולה בהרבה מעלות ההישארות בה, ובמונחים של אז מדובר בסכומים משמעותיים, כאלה שמשפחה קשת-יום אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד. לא כל אחד יכול למכור משק במקום נגוף מחלות ולרכוש במקומות קרקע פוריה באתר נקי ובריא יותר.

אחד הסופרים החביבים עלי הוא ג'ון סטיינבק. בספריו הוא מתאר את ניסיונותיהם של איכרים אמריקניים בשנות העשרים, השלושים והארבעים להיאחז באדמה טרשית שבקושי מצליחה להצמיח ירק או פרי, ועוד בתקופה של משבר כלכלי גדול. החיבור לאדמה חזק הרבה פעמים מחשיבה רציונאלית כלשהי ומבטא את השורשיות הבסיסית שבנפשו של האדם. יתכן שהאדם זקוק למשהו גשמי מאוד לדבוק בו משום שאם לא כן, הוא תמיד יחוש מנותק וללא ערך של ממש.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©