חוזרים לאליטות
יום ו', 16/03/2007 שעה 14:36
למעלה מעשור חלף מאז קריאתם של נתניהו וליברמן להחליף את האליטות הישנות של מדינת ישראל. בעשור הזה חווינו פיגועים, מלחמה, צמחיה של פערים חברתיים וריסוק של כל תחושת סולידריות יומיומית. באופן לא מפתיע, לא רק שני האנשים שהזכרתי חלמו על ברית מיעוטים שתכלול את כל הקבוצות שאינן מיוצגות באליטות הוותיקות או משפיעות באופן משמעותי על התודעה הקולקטיבית כאן. לשמאל היו את אותם רעיונות עצמם. אלא שבהיותו מפולג ומסוכסך, לא עלה בידו ליישמם. הניסיון האחרון להביא את האג'נדה החברתית למרכז הבמה התבצע על ידי עמיר פרץ בשנה שעברה. אבל פרץ נכשל. עכשיו, כשמקורבו לשעבר יובל אלבשן מודה בכשלון ההתנתקות מהאליטות כבסיס לשינוי חברתי ומעביר את מיכתו לאהוד ברק (שהוא הרבה דברים אבל בוודאי לא רפורמטור חברתי) כדאי לדון במשמעותה של הודאה כזו







הראיון עם הפעיל החברתי יובל אלבשן שפורסם בסוף השבוע במוסף ''סופשבוע'' של מעריב הוא אחד המסמכים המעניינים שהפיקו מוספים מעין אלה בשנים האחרונות. מעבר לעובדה שמדובר במעריב בחר כאן – באופן חריג מאוד – להבליט דווקא אמירה חברתית-פוליטית במוסף מעין זה על חשבון הסיפורים השטותיים הרגילים על הדוגמניות ושחקני הכדורגל, יש בו, בראיון הזה, כמה קביעות שאינן סטנדרטיות בעליל וכדאי להתעכב עליהן (ואגב, ללא כל קשר, ב-NRG מופיע הסיפור החשוב ביותר דווקא בפיסקה האחרונה).

צריך להקדים ולומר שראיונות מסוג זה מקבלים כמעט תמיד בולטות משמעותית כשמערכת בחירות כלשהי מתחממת ומגיעה לשלב מתקדם במיוחד. העברת תומכים בולטים של צד אחד לצד המתחרה היא עניין שהרטוריקה החברתית אינה קשורה אליו כמעט. לעתים קרובות יותר היא עניין של כדאיות. תומך במועמד מסוים מבין שאין למועמד א' סיכוי להגיע לעמדת השפעה כלשהי (או לשמור על העמדה בה הוא מחזיק בהווה); במקביל, מעוניין מועמד ב' להעביר לצידו את תמיכת חלק מהמחנה היריב כדי ליצור רושם של תנופה במחנהו שלו (ושל התפוררות המחנה האחר); האינטרסים נפגשים; מתקיים משא ומתן על שאלה של תפקיד ומעמד; והמעבר מתבצע.

להתחבר מחדש לאליטות. יובל אלבשן (מקור תמונה 1)

אהוד ברק, המועמד המועדף על אלבשן בימים אלה, התמחה בטקטיקות מעין אלה. באמצע שנות התשעים, לאחר רצח רבין, התמודד ברק לראשונה על ראשות העבודה. מולו עמדה קבוצת לחץ חזקה, הלא היא שמיניית רמון. ברק, שזיהה את הסכנה הנובעת מעוצמתה של חבורה זו, הצליח להעביר ביעילות את המסר (בין היתר בעקבות הספר ''ההתאבדות'' שכתבו העיתונאים חנן קריסטל, אילן כפיר ובן כספית ותיאר את המחדלים שהובילו להפסדה של העבודה) שרמון היה הגורם המרכזי למפלה בבחירות 1996. רמון, שהבין כי דימויו הציבורי נפגע, היסס אם להגיש את מועמדותו. ברק נכנס לחלל שנוצר ושכנע חלק מחברי השמינייה לתמוך בו. חגי מירום קיבל הבטחה שברק יפעל לבחירתו לתפקיד מזכ''ל המפלגה ועבר לתמוך בו. יעל דיין שוכנעה שהקו המדיני של ברק קרוב לתפיסתה שלה יותר משסברה (ואולי גם הבינה שברק יתמוך בה כמועמדת המועדפת עליו בבחירה למשבצת האלקטוראלית ששוריינה לנשים). נוואף מסאלחה הצטרף אף הוא (כנראה גם הוא מתוך הבנה שיהיה המועמד המועדף על ברק למשבצת ששוריינה לערבי). עמיר פרץ, שכבר אז כיהן כיו''ר ההסתדרות, שוכנע לשמור על דממת אלחוט ולפחות פומבית נמנע אז כמעט לחלוטין מתקיפת ברק בפומבי. עם יוסי ביילין שמר ברק על יחסים אישיים טובים. נותרו, אפוא, נסים זווילי (שהיה מזוהה עם מאמציו של שמעון פרס לנסות ולהשיג שוב את תפקיד יו''ר המפלגה) ואברהם בורג, שהפך לסמן הקיצוני ביותר נגד מועמדות ברק. התוצאה: רמון נמנע מהתמודדות, פרס (שראה את התחזקות כוחות של ברק והבין שיפסיד) הודיע אף הוא שלא יתמודד ולברק לא נותר אלא לשמור על היתרון העצום מול יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה. באותה נקודת זמן לא היוו השלוה האלה סיכון משמעותי למעמדו, והוא זכה בפריימריז של 1997 בהפרש גדול.

אבל בואו נחזור, ברשותכם, לראיון עם יובל אלבשן, שכן הוא חורג מכל ראיונות התמיכה המקובלים שראינו עד כה. הסיבה לכך אינה אכזבתו מעמיר פרץ או העימותים שהיו לו מולו בעניינים כאלה ואחרים. לא. הסיבה היא התנערותו של אלבשן מביזוי האליטות ומהרצון להחלפתן. נדב אייל, כתב מעריב שראיין את אלבשן, זיהה אף הוא נכונה את הנושא הזה כלב ליבו של הראיון.

כמו הרבה רעיונות במדינה שלנו, חילופי האליטות הוא תפיסה שנולדה בשמאל ויושמה דווקא על ידי הימין. השמאל הרדיקאלי ראה תמיד את המציאות בצבעים של מאבק מעמדי. אם האליטות השולטות הן, כפי שהגדיר הסוציולוג ברוך קימרלינג, אחוס''לים (כלומר אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים); ואם שליטה זו משמעה שליטה על משאבים מועדפים והכרה כללית של יתר האוכלוסייה בשליטה זו; הרי שכדי להביא לסיום השפעתה הדומיננטית יש לייצר נגדה כוח אפקטיבי. כוח זה לא יוכל להיות מורכב מקבוצה אחת בלבד באוכלוסיה, שכן כל קבוצה שהיא אינה בעלת עוצמה מספקת כדי לבצע את המהפך לבדה. לפיכך, יש להקים מעין ברית של מיעוטים או של קבוצות לחץ שונות, במטרה לאחד כוחות ולהחליף את האליטות השולטות. ברית כזו תכלול, בין השאר, מזרחים, דתיים, תושבי פריפריה ועולים חדשים. כלומר, קבוצות השתייכות שאינן נתפסות בעיני הכלל (אלא בעיקר בעיני עצמן – וגם תפיסה זו אינן בהכרח נחלת כל הקבוצות שהזכרתי) כמובילות חברתיות.

השמאל המדיני בישראל נטה לייחס חשיבות מעטה בלבד לנושאים אלה והתמקד במאמץ לסיים את סכסוכי הגבולות בין ישראל לשכנותיה ובין ישראל לפלסטינים. לעומת זאת, הזרם החברתי בשמאל ניסה תמיד ליצור קואליציה חברתית שכזו כדי לשנות את מאזן הכוחות במדינה שבו, לתפיסתו, קיימת דומיננטיות אחוס''לית. הוא נכשל. הכישלון הפך למהדהד עוד יותר בבחירות 1977 כשהתברר שלא זו בלבד שאותן קבוצות מסתפקות בהחלפת החלקים השנואים יותר מבין האחוס''לים (בעיקר אלה שהיו מזוהים עם המערך ושמאלה ממנו) ומעדיפות להתחבר אל חלק מהם (הליברלים וחלקים מבורגנות המעמד הבינוני) כדי לסלק את האחרים. אלא שהמהפך לא שינה באמת את המצב. הדומיננטיות בכלכלה, במדיה, באקדמיה ובמערכות המשפט המשיכה להיות נחלתן של קבוצות אחוס''ליות גדולות.

את הניסיון הגדול הבא ביצע בנימין נתניהו, שהבין כי יש ערך אלקטוראלי משמעותי מאוד ליצירת מערך אנטי-שמאלי בעל קונוטציות חברתיות ברורות. עם כניסתו למשרד ראש הממשלה הכריז נתניהו על כוונתו ''להחליף את האליטות'', ביטוי שנשאר מאז 1996 ועד היום סמל לאנטגוניזם של נתניהו כלפי שכבות מסוימות בחברה הישראלית והיווה את הבסיס להעצמת התנגדותן של חברות אלה אליו ולתפיסת העולם שהלה מייצג.

נתניהו בחר, למעשה, לנטוש את האמירה הזו ולנסות לחבור אל אותן אליטות שבהחלפתן רצה קודם לכן. אבל בימין עדיין קיימת תפיסה איתנה לפיה אותן אליטות (או, כפי שמנסח זאת הפובליציסט דורון רוזנבלום, שלועג לעילגות של הביקורת העממית הזו, ''אַסְמוׁל'') שולטות במנגנונים המכתיבים את התודעה ואת ההוויה כאחד. השמאל החברתי, מצידו, נותר איתן בעמדתו כי החלפה כזאת היא ביטוי של צדק חברתי היסטורי במובנו הרחב. הרצון להתחבר לאותנטיות העממית הביא לביזוי החינוך הגבוה, השפה העשירה והתרבות האסתטית. כך קרה שפוליטיקאים ישראלים מעדיפים, מדי מערכת בחירות, להצטלם דווקא בסמטאות שוק מחנה יהודה ולא בקונצרט של הפילהרמונית. כך קרה שנהגי מוניות גדפנים הפכו למקור לציטוטים שהפריחו אנשי ציבור, במקום מובילי תרבות ומדע קצת יותר רציניים. כך קרה שכל אדם שהצליח לבסס את עצמו כלכלית מצא עצמו מותקף כנצלן, כמשעבד, כמי שחי על חשבון המסכנים בחברה.







יובל אלבשן מתח אף הוא ביקורת חריפה על האליטות הללו. כמשפטן, התמקד בתקופות מסוימות במערכת המשפטית שאותה הוא מכיר היטב. בספרו זרים במשפט: נגישות לצדק בישראל הוא מספר על הפער בין אוכלוסיות חלשות בישראל למערכת המשפט. הוא מתחיל בסיפורם של חמישה אנשים, שמצוקותיהם הובאו לפתח בית המשפט אך לא קיבלו ממנו מענה: אליקו, שבית המשפט דחה בקצרה את טענותיו החוקתיות בדבר אי-יישום חוק הדיור הציבורי, בעוד שטענותיהם של עותרים מבוססים יותר בדבר זכויות קניין זכו לאוזן קשובה יותר; איגור, שהיה רעב וצמא וגנב בקבוק משקה ריק למחצה ופחית בירה, הורשע בפלילים ונידון למאסר על תנאי; תמר, שבגלל צבירת חובות התחברה באופן פיראטי לחשמל ולמים, ונשלחה למאסר בפועל; נאדיה, שבלית ברירה פנתה לעבוד במכון ליווי ולכן הוציא בית המשפט את ילדיה מחזקתה, בשל חוסר-מסוגלות הורית; וונקוי, מהגר עבודה מסין שרומה על ידי מתווך, נעשק על ידי מעביד, ונעצר וגורש בשל שהייה ועבודה ''בלתי חוקיות'' בישראל.

כישלון ביישום סדר היום החברתי. עמיר פרץ (מקור תמונה 2)

בעיני אלבשן, בכל הסיפורים הללו המערכת המשפטית נהגה באופן מקומם, וספרו מוקדש לניסיון לתת הסבר לכישלון זה. הוא מתייחס אמנם להסברים הקיימים - כמו מחסור במשאבים המוביל לקושי בקבלת ייצוג - אך מבקש להוסיף עוד הסבר, הקשור למה שהוא מכנה ''זרותם של האנשים המוחלשים בקרב קהל הבאים בשערי בתי המשפט''. זרות זו מתבטאת בשפה, בתרבות, בתפיסת המציאות ובהתנהגות שונה. חמשת האנשים שהוא מתאר הם בעיניו ה''אחר'' בבית המשפט - זה שניתנת לו דריסת רגל, אך חיש מהר הוא מגורש מהאכסניה אל חייו האמיתיים, מחוסר כבוד ונטול הגנה. זרות זו היא בעיני אלבשן ביטוי ל''קונפליקט תרבותי'' בין מייצגי ''התרבות המארחת'' בחברה לבין מי שזר לה, בין האליטות לבין אוכלוסיות מוחלשות.

הפירוש שאני נותן לתפיסה זו הוא שבקונפליקט התרבותי הזה חייבים להיות, כמו בכל עימות, מנצח ומפסיד. אם ''התרבות המארחת'' תובס הרי שמביסיה, אותן אוכלוסיות מוחלשות, יתפסו את מקומה ויחליפו אותה כמעצבות המציאות במדינת ישראל.

בראיון שלו לנדב אייל מתבטא אלבשן באופן שונה לגמרי מכל זה. ''בסופו של יום, השינוי החברתי והמדיני חייב לבוא מהאליטות'', הוא גורס, ''צריך להיות כנים, להיפרד מהרומנטיקה ולהבין שהמהפכה לא צומחת מלמטה. האליטות, אלה שיש להן משאבים, ידע וחוט שידרה, הן שיכולות ליזום תפנית. הן מצמיחות אנשים שלא קופצים לדום כשהם רואים גנרל או פרופסור מולם. זו טעות שאנחנו עשינו, החברתיים, ואני לוקח אחריות על כך. עזרנו לרסק ולהשמיד את האליטות, ביזינו את רחביה, צפון תל אביב וצהלה. דיברנו בשם הרב-תרבותיות , יצאנו נגד ההגמוניות וכל הקשקוש הזה. זה נבע מכך שחלקים מהאליטה הישראלית עברו לצד העושק, הפסיקו לשרת – כפי שאליטה אמורה לעשות – ולכן יצאנו נגדן. אבל בדיעבד לא קמה אליטה חדשה ובלעדיה לא תהיה תקומה לישראלים''.

אינני יכול לקרוא את מחשבותיו של אלבשן, אבל ניתן לשער שהאנליזה הזו של המציאות היא תולדה של הבחירות הכלליות שנערכו אשתקד ושל התוצאה המוזרה שלהן בכל מה שנוגע למפלגת העבודה. התרוממות הרוח שליוותה את נצחונו של עמיר פרץ בבחירות התחלפה במפח נפש כשהתברר שניצחון זה לא הביא בעקבותיו צמיחה אלקטוראלית. פרץ אולי הביא למפלגה הזו מצביעים ממקומות שרגילים להצביע עבור מפלגות אחרות, אבל ניצחונו והרטוריקה האנטי-בורגנית שלו נתפסו כאיום על מצביעיה הוותיקים של העבודה ורבים מהם נדדו לקדימה ולרשימת הגמלאים. צריך להיות הוגנים ולומר שמגמה זו החלה עוד זמן רב קודם לכן, כאשר גם בעיני רבים ממצביעיה הקלאסיים של העבודה נתפס אריאל שרון כאלטרנטיבה השלטונית הרצינית ביותר וכמי שמועמדותו עדיפה על בנימין נתניהו ועמרם מצנע. הנטישה החלה כבר אז. אבל היא קיבלה את החותמת הסופית שלה כאשר על העבודה השתלטו חוגים שהצטיירו כמי שמנסים לגרש ממנה את המימסד הישן שלה. אם לא הייתה העבודה מאבדת שבעה-שמונה מנדטים כאלה, יתכן מאוד שלא אהוד אולמרט היה מרכיב את הממשלה אלא עמיר פרץ. יתכן שחשבון הנפש של אלבשן הוא חלק מהתוצאה הזו.

''נכון'', מאשר אלבשן, ''עצמנו עיניים מול תרבות העסקונה והבינוניות. וגם על זה אני מתחרט. והיום אני יודע שאסור להסכים לכך, ואני יודע שחייבים לדרוש עומק וחזון, וכניסה לאליטה. זה לא עניין של אשכנזים לבנים, אלא של מנהיגות''.

במלים אחרות, אלבשן הגיע סוף סוף לתובנה לפיה עדיף אליטיסט בעל כושר מנהיגות על פני פוליטיקאי עממי שאינו ניחן בכישורי ניהול והחלטה. אפילו אחד כזה שלמרבה העצבים מסתובב עם סיגר עבה בפה, מתגורר במעון יקר ונוסע במחלקת עסקים. אלמלא הייתה התובנה הזו מחוברת למציאות יותר מאשר תפיסות אבסולוטיות למיניהן, הייתי עשוי ללגלג על כך שאלבשן קלט לפתע שהיומיום אינו בנוי ממהפכות חד-פעמיות. ג'ון קנדי, דמוקרט עשיר שפעל למען הטבת מצבם של הדפוקים בחברה האמריקנית ויצא נגד שחיתותם של איגודי עובדים גדולים, היה מסכים לכך אם עדיי יכול היה לומר את דעתו. אלא שבמדינת ישראל היה קנדי עומד לסקילה פומבית נוכח היותו בן למשפחה עתירת נכסים וקשרים פוליטיים. ומי שהיה מוביל את כל זו אינה אלא אותה קבוצה הרואה עצמה כאליטה אלטרנטיבית המשרתת את מטרות הצדק החברתי.








אני מודה ומתוודה שהנהירה ההמונית של בלוגרים אחרי הרטוריקה של פרץ ואנשיו בתקופה שקדמה לבחירות לכנסת של 2006 הרתיעה אותי. היא הרתיעה משום שכמו בפעמים אחרות שידרה שיש לאמץ את פתרון הקסם הסוציאל-דמוקרטי, המגולם באישיותו של פרץ, כמזור לכל בעיותיה החברתיות והכלכליות של המדינה. ואני, שכבר ראיתי כמה פוליטיקאים בחיי, יודע היטב שללא קשר לשאלה מיהו האיש ומהי האג'נדה שלו, בפוליטיקה אין מעשי נסים. אין בחירה אחת ויחידה שתביא להבראה מהירה ומוחלטת של כל מחלה. וכשכמה ממכרי שאלו אותי איך אפשר שלא לתמוך בסדר יום שכולל העלאה של שכר המינימום לאלף דולר, הגדלה מיידית של קצבת הזקנה, מימון ''סל תרופות מציל חיים'' וכן הלאה, אמרתי להם שאני מאוד בעד, ואני אפילו מוכן להצביע עבור מי שמעלה תוכנית כזו, אבל שיסבירו לי בבקשה מאין המקורות לכל אלה. כתגובה לכך יוחסה לי, בנימה של ביטול מסוים, קטנוניות שאינה מסוגלת להתעלות מעל הפרטים הקטנים. השבתי שתוכניות כל אחד יכול להפריח לחלל האוויר אבל את דרכי יישומן לא טורחים רוב הפוליטיקאים לתאר לנו. הם מעדיפים שנקנה את הסיסמה ולא את העמל שיש לבצע להגשמתה.

לא עניין של אשכנזים, אלא של מנהגיות. אהוד ברק (מקור תמונה 3)

אבל לא פחות מכך, היא הרתיעה אותי משום שסימנה אותי כאויב. משום שבדומה להפטרה החרישית של נתניהו באוזנו של הרב כדורי (''השמאל שכח מה זה להיות יהודים'') שהחריגה ציבור שלם מלגיטימציה, כך גם הרטוריקה האנטי-אליטיסטית של פרץ וחבריו. אחד כמוני – אשכנזי, צאצא של ישראל הוותיקה, מעמד בינוני, רקע אקדמי ושכר סביר פלוס – נתפס בעיני האנשים הללו כאחד מאבות הדיכוי. עמיר פרץ עצמו, יש לומר, כמעט ולא התבטא במונחים כאלה ואפילו ספג ביקורת מראשי הקשת הדמוקרטית המזרחית על הצגתו כמנהיג שאינו מייצג רק את תרבות המוצא שממנה בא. אבל יובל אלבשן היה שם והיה אחד ממנסחיה המובהקים ביותר של הרטוריקה הזאת. דווקא משום כך הפניית העורף הפומבית שלו לאותו סוג חשיבה קנאי מצטיירת אצלי כאירוע בעל חשיבות של ממש. אם אלבשן מתפכח, יתכן שבעקבותיו יבואו גם אחרים.

ההכרה המאוחרת של אלבשן בתפקידן של האליטות כגורם מוביל בחברה – כל חברה שהיא – היא חלק מההתפכחות העוברת עתה על החברה הישראלית כולה. לאחר עשרות שנים שבהן הושחתה ההתנהלות הציבורית באמצעות מנגנוני מינוי וניהול שנשלטו על ידי עסקני מפלגות חסרי כישורים, עוברת עתה המטוטלת לצד המעדיף בחירה של נציגי ציבור ושל אנשי מקצוע טובים לתפקידיהם, גם אם בחירה זו אינה כוללת בהכרח יסודות של העדפה מתקנת. אלבשן מודע לכך שאהוד ברק אינו כוס התה שלו, אבל בנסיבות הקיימות ונוכח מצאי המתמודדים הקיים עתה בעבודה, הוא רואה בו ברירת מחדל שיכולה להפיק לקח מטעויות העבר (גם של ברק וגם של פרץ).

מצד שני, אלבשן כנראה תמים מאוד אם הוא מאמין שבהחליפו צד הוא מקבל פוליסת ביטוח נגד עסקונה. מה שאלבשן קורא ''עסקונה'', כלומר הסחר מכר הפוליטי, היה ויישאר חלק מחוקי המשחק. פוליטיקה פועלת בהתאם למאזני כוחות מסוימים והקמת קואליציה, ועל גבה ממשלה, הם מעשים הקשורים ביצירת איזונים בין המחנות הפוליטיים בין המפלגות השונות ובתוך כל מפלגה בנפרד. שיטת התן והקח היא אחד המגדירים של הפעילות הזו. אי אפשר בלעדיה. אפשר אולי לנסות ולהביא לכך שבכל תפקיד יכהן האדם המתאים לו ביותר בנסיבות הקיימות, הן מבחינת הרקע האישי והן במישור של האג'נדה שהוא מביא לתפקיד (וכאן, אני מניח, יכול אלבשן לנסות ולהשפיע). אבל קצת קשה לצפות לזה מאדם שמינה בריגדיר בדימוס לשר תקשורת ופרופסור להיסטוריה לשר לביטחון פנים.

השאלה אם למדינת ישראל נדרש מנהיג בעל חזון חברתי שיקבל ייעוץ ביטחוני ומדיני ממומחים או מנהיג שתחום התמחותו הוא מדיני-ביטחוני ויש לו יועצים שעוסקים בתחומי הכלכלה והחברה ומכוונים את מדיניותו בתחומים אלה, היא שאלה פתוחה. אין לה פתרון בית ספר. הגנרל בדימוס יצחק רבין נחשב בעיני רבים מראשי עיירות הפיתוח לראש הממשלה הרגיש ביותר לסוגיות חברתיות מאז ומעולם. המפאייניק האפרורי לוי אשכול מצטייר כיום כמופת של ניהול יעיל ורציני בהשוואה אל בוגרי סטנפורד ואם.איי.טי שהספיקו מאז לאייש את משרד ראש הממשלה. מה שברור הוא שקיים כאן צורך ברור בייצוב ובשימור היציבות. קנאים אידיאולוגיים ששאפו לבצע מהפכה בכל מחיר לא השיגו מעולם יציבות. להיפך, הם רק ערערו את יסודות המשטר.

ודווקא בשל כך ההתבטאויות של אלבשן חשובות כל כך. משום שהן לא מוותרות על הרעיונות אלא על התפיסה שלפיה ניתן להגשימן בנפרד מהכוחות המניעים את החברה קדימה. ''החברה הגדולה'' של לינדון ג'ונסון היא חזון שראוי לנסות ולקדם גם בישראל. החזון הזה מציב בפנינו אתגרים עצומים. אבל כמו במקרה של ג'ונסון, גם אצלנו חלה החובה על מי שיישם אותו הזה לכרות ברית עם האליטות ולא להתנכר אליהן.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
טור מצויין [חדש]
אייל לבקוביץ'   יום ו', 16/03/2007 שעה 16:03 אתר אישי
טור מצויין. כבר הרבה זמן שאני טוען שאליטה זאת לא מילה גסה, אלא להיפך. בגלל העליהום של נתניהו בזמנו, בחרה האליטה לעשות לביתה והפקירה את המרחב הציבורי. הגיע הזמן לאסוף את האנשים הטובים בחזרה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אילו אליטות? [חדש]
אורית   יום ו', 16/03/2007 שעה 19:30 אתר אישי
הרעיון שאתה מביא בשם יובל אלבשן מעניין וחשוב. אך לדעתי אדם שחי חיים כה ראוותנים ונהנתניים כאהוד ברק יאכזב את יובל אלבשן ושותפיו הרעיוניים. גם רבין לא התגורר בצריף, אך עדיין אורח חייו היה שונה מהותית מזה של ברק.
שלושה דברים הפריעו לי ברשימה. ראשית, העדר ההבחנה בין אליטות מדע, תרבות ויצירה, לבין אליטת ההון. וגם בקרב אליטת ההון, ישנם אלה שהתרומה החברתית שלהם מהותית ועקבית, לעומת אחרים שמייצגים את ''קשרי הון שלטון'' במובן הרע ביותר.
שנית, לקראת הבחירות האחרונות היו דוקא לא מעטים שהציגו מקורות תקציביים מפורטים לשינוי ההקצאה התקציבית (למשל לינדה עפרוני, אבישי ברוורמן).
ושלישית, רבים מאלה שהפכו לאמידים עשו זאת בהחלט על חשבון אחרים, ולכן ההסתייגות מההצלחה שלהם אינה נובעת בהכרח מקנאה או חוסר פירגון, אלא מתחושה של אי-צדק. אפילו נחמיה שטרסלר, שאינו חשוד כ''חברתי'', אמר לפני כשבועיים (בעקבות פרסום רשימת ה-‏115 של דרוקר), שהשחיתות האמיתית היא בקשרי הממשל ובעלי ההון. די לראות את רשימת החברות המקבלות מענקי השקעות או מו''פ, כדי לראות את העיוותים התקציביים. או דוגמה אחרת: שיעור הרבית הבנקאית שמשלמים בעלי כרטיס פלטינה, לעומת ההמון - למרות שהסיכונים הבנקאים הגדולים הם דוקא מצד הראשונים.
ולא חסרות עוד דוגמאות.
אגב, לא ממש קשור, אבל למה הגיע לאלי הורביץ פרס ישראל? הזיכוי בבית המשפט העליון לא הפך את תרגילי המס שלו למופת ציוני. נשגב מבינתי למה הצלחה עסקית, מפוארת ככל שתהיה, מצדיקה כבוד שכזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אילו אליטות? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 16/03/2007 שעה 22:37
בתגובה לאורית
אתר אישי
ראשית, אני לא מביא את רעיונותיו של אלבשן. למעשה, ונדמה לי שאפשר להבין את זה בקלות מהמאמר, אני חולק על גישתו הקודמת בנושא תרומתן של האליטות להרס המירקם החברתי. בנוגע להגדרת האליטות - החלוקה שאת עושה אינה רלוונטית למאמר הזה. אני מציע שתקראי את הראיון עם אלבשן ותראי בעצמך למה הכוונה. אם אליטה היא הכוח המניע את המדינה (ולמורך זה אין זה משנה אם מדובר במדע, בתרבות או בהון), הרי שהריסתה יעצור את המדינה וימנע מבעדה מלהתקדם הלאה. וזה בדיוק מה שקרה בשנים האחרונות.

הגישה שלך עדיין דבקה בסיסמה שעשיר הוא רע. זו גם הסיסמה של אנשים דוגמת לינדה עפרוני ואחרים. אם אתה עשיר, סימן שאתה רמאי. אם התעשרת, זה בא על חשבון כמה עניים שדפקת בדרך. לפיכך, הבה נבזה אותך ובמקביל גם נתבע ממך: לתרום, להקים, לספק עבודה.

אין לי איתך ויכוח לגבי השחתת החיים הציבוריים על ידי אינטרסים כלכליים. אבל דבר זה אינו מיוחד לישראל והוא קיים בכל חברה בעולם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בוקר טוב [חדש]
אַטַלַנְטַה   שבת, 17/03/2007 שעה 4:38 אתר אישי
ברגעים כאלה, אני שמחה שקראתי כמה ספרים של איין ראנד, פשוט כי יש דברים שהדוגמאות הקיצוניות והלא מציאותיות שלה - מדגישות היטב.
זה לא חדש שהריסת האליטות עוצרת התקדמות, ראינו את זה קורה לאורך ההסטוריה יותר מפעם אחת, בשמות שונים.
זה לא חדש שנסיונות לכפות שוויון על אנשים שונים יעלה חרס (למשל, הנסיון המטומטם של לבנת להעלאת אחוזי הזכאות לבגרות, וביטול המגמות המקצועיות בבתי הספר התיכוניים. איזו קטסטרופה... ).
אלבשן לא המציא את הגלגל, הוא פשוט התעורר (אני מקווה), והוא התעורר הרבה יותר מדי מאוחר.
אני לא תופסת מברק בכלל, אבל אני מניחה שהבעיה של אלבשן לא שונה מהבעיה של כולנו: אין לנו אף אחד ראוי שמוכן להכניס ראש נקי ובריא לעסק המטונף הזה ולמיטה חולה.
הדירו את רגלי האליטות מהמקום שבו הן הכי נחוצות, ולצערי הרב, אני מהמרת ששום לשון של בקשה לא תחזיר אותן עכשיו.
וככה אנחנו מוצאים את עצמנו מוותרים על משהו טוב, ומסתפקים במה שנראה לנו פחות רע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אכן, אילו אליטות? [חדש]
אבי   שבת, 17/03/2007 שעה 8:03 אתר אישי
אורי,
1. אתה לא כותב באיזה אליטות מדובר. תוכל לפרט?
2. החברה הישראלית התפרקה ב-‏1993, כמובן. רצחו פה ראש ממשלה הרבה לפני שמישהו ידע מי אלה ביבי וליברמן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אכן, אילו אליטות? [חדש]
אלי מ.   שבת, 17/03/2007 שעה 18:58
בתגובה לאבי
אני קורא ורואה את רוחו של מארקס מרחפת מעל התגובות והתשובות. והוא שואל : לא סיפרתי לכם על ''מלחמת המעמדות'' ? לא למדתם דבר על מהלך ההיסטוריה שבסיסו תהליך דיאלקטי מתמיד ?. אליטות נהרסות ונופלות . את מקומן תופסות אחרות. גם הן קוראות לעצמן אליטות. הכוח בידיהן והכוונה לכוח כלכלי.
הכוח התרבותי , מדעי , חברתי - לא זקוק להכרזה באמצעי זיהוי חיצוניים. בעת פרשת אריסון ומפוטרי בנק הפועלים , התייצבה גברת אלבין לצידה של אריסון וקבעה בראיון כי (במילים שלי) כל חברה חייבת להכיר בהכרח של האליטות לשלוט ולהנהיג. מיותר כמובן לציין שאלבין הציבה עצמה כנמנית על האליטות במדינה . הבה נזכור כי היא, גליה, כמו שרי , ירשו אימפריות כלכליות . האם יש להן יכולת להנהיג או להוביל?
יובל אלבשן גם שמע היטב כנראה את עו''ד רם כספי טוען לפני מספר חודשים כי טובת המדינה מחייבת קשרי הון שלטון.
והנה נראה כי יובל השתכנע.
הגדרת מושג ''אליטות'' הכרחי בדיון כזה וגם ההבחנה בניהן הכרחית. תמיכתו של אלבשן בברק מחזקת את האליטה הצבאית. היא זו שתוביל למדיניות חוץ דרך הפריזמה הצבאית. את החברה אמורות לעצב התנועות החברתיות , וועדי העובדים ואופי המאבקים האתניים.
אבל הכוח יהיה בידי מי שיתווה את חוטי ההון-שלטון החזקים יותר בעבורו . אז יוכל לכנות את עצמו ''אליטה'' ולקבל הסכמה גורפת מתקשורת מכורה או שתויה שיעבירו את המסרים הרצויים לעם שהוא תמיד חכם,מובחר ומיוחד . האם יהיה אלבשן כמו שאר הלוביסטים והשתדלנים בכנסת?
זוכרים כי גם לש''ס היתה עדנה פוליטית ? בקלות, יכולים מנהיגיה להחשב כנמנים על האליטות במדינה : הם השפיעו רבות ואף קבעו את סדר היום הציבורי.
אני לא מאמין בשינויי תפיסה אישיים , אלא באילוצים גיאופוליטיים והם אלה שיצרו את המהפך במחשבתם האישית כביכול, אצל רה''מ- בגין ז''ל, רבין הי''ד , ושרון יבדל''א בנושאי חוץ וביטחון. למרות ההבחנות של המגיבים לכך שבגין או רבין היו חברתיים מסוג זה או אחר , אינני רואה איך הדעות מתיישבות במציאות. פיתוח - כבישים, מפעלי הייטק, בניה לא עושה אף אחד לחברתי, במובן שאנו זקוקים לו. החברתיות שמייחסים להם היא חברהמניות שעזרה לגבש את התודעה לחברתיות שלהם.
כדאי שנעקוב אחרי כותרות הספורט והכדורגלנים . כי בניגוד לביטול ''האליטיסטי'' שנזכר לעיל, ניתן להיווכח גם שם בעלייתן של אליטות חדשות - ראה ערך ''ארקדי גיידאמק'' .
ושוב למרקס . המעמדות העליונים , החזקות כלכלית אינן מעונינות בשינוי. מובן ששינוי מנוגד לאינטרס שלהן. לכן,
השינוי יבוא מלמטה. אך לא מההמונים אלא מהאינטלקטואלים שינהיגו אותם. סופרים, הוגי רוח , אנשי תרבות ,אומנים.
אלה הן האליטות ללא מרכאות : החל ברוסו ומיל, עבור דרך סארטר,גווארה,דילן,אמה גולדמן וגהנדי עד לך ואלנסה ומנדלה.
ואצלנו היום ? הבה נתפלל לשלום הונו של ארקדי ולרצונו הטוב וליבו הרחום. כי- יחימוביץ' בכנסת ואלבשן עובר מפה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תשובה לנדב פרץ [חדש]
אורי קציר   שבת, 17/03/2007 שעה 21:16 אתר אישי
נדב פרץ, בלוגר איכותי ורהוט, יצא בבלוג שלו נגד התפיסה של יובל אלבשן שלפיה האליטה הישראלית היא הקבוצה שממנה תצא ההנהגה שתקדם את סדר היום הלאומי, כולל החברתי. ''האליטות לא עושות כלום ולא יעשו כלום כדי לקדם את המוחלשים'', כתב פרץ, ''קודם כל מהסיבות המובנות מאליהן - אף אחד לא שש לוותר על עמדת הכוח שלו''. מעבר לכך, קובע נדב שאלבשן נאחז בתפיסת ''האליטה המשרתת'' שבבסיסה עומד הרצון לסייע לחלשים ולא לדכאם או לנצלם. את דבריו של נדב ניתן לקרוא במדויק כאן: http://nadav.blogdebate.org/?p=89

אני חולק על הקביעות במאמר הזה. אם המציאות הייתה של התמודדות בין שתי אליטות בעלות סדר יום אלטרנטיבי זו לזו, היה לה בסיס כלשהו. בפועל, הרצון להחליף את צמרת האקדמיה, ההון, המשפט והמינהל בפעילים שלרשותם עומד רק סדר יום אמיץ אבל הם חסרי כל ניסיון וידע בסיסיים הוביל לאותה התנסות מרה ועצובה שאותה ניתן לכנות ''תרבות מרכז הליכוד''. תרבות זו אינה רק נחלתו של הליכוד, כמובן. היא הצמיחה שורשים עמוקים גם בעבודה, בש''ס וכנראה שגם בקדימה - כך שבעצם היא נגע שפשה כמעט בכל ייצוג של החברה שלנו. צאו וראו: באים אנשים מה''עמך'' - פועל, פקיד, מזכירה, חשמלאי - ומתחילים למלא את אותם התפקידים הציבוריים שבעבר מולאו על ידי אחרים. לכאורה, אין כאן כל רע. בפועל, השתרשה כאן שיטה של ''תפוס כפי יכולתך'' שבבסיסה הקשרים, לא הכישורים. אין אליטה חליפית; יש רק חוגים המתנגדים למה שבעיניהם מצטייר כהתנשאות אליטיסטית.

אליטה היא מושג שמימין ומשמאל עבר בשלושים השנים האחרונות תהליך של ביזוי. אני עדיין זוכר את דוד לוי מבטא בזלזול מתנשא את המילה ''פרופסור'' כלפי משה ארנס באחד מאותם עימותים ביניהם. נעזוב לרגע את השאלה אם ארנס באמת היה פרופסור (היא ראויה לדיון, אבל לא בנסיבות אלה); עצם העובדה שאדם שלא סיים תיכון מרשה לעצמו להתבטא בבוז עמוק כל כך כלפי אדם בעל רקע אקדמי וניהולי גבוהים בהרבה משלו, מראים שההשכלה והניסיון לא שווים כאן יותר מדי. והביטוי הזה, אם אני זוכר נכון, הושמע אי שם ב-‏1989. דהיינו, לפני קרוב לעשרים שנה.

אני רוצה שאת תפקידי המפתח בחברה שאני חלק ממנה יהוו אנשים שהם, מבחינתי, מודל ללמידה. לא חסרים כאלה גם בקרב הקבוצות שרוצות לקדם סדר חברתי חלופי: החל משלמה בן עמי ודני גוטווין וכלה ביוסי יונה ויובל אלבשן. אבל ראו נא: כל האנשים הללו הם בשר מבשרה של האליטה: אקדמאים, מרצים, משפטנים וכדומה.

כלומר, ניתן להביא לשינוי גם מתוך האליטה עצמה, מתוך החוגים המכתיבים את סדר היום החברתי הקיים. אליטה אינה מילגה גסה, שם תואר השמור אך ורק לאחוס''לים. לא. היא כינוי לשיכבה בלתי מבוטלת שמאחוריה יש הישגיות מסוימת והיא אינה מוכונת לאג'נדה פופוליסטית בהכרח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תשובה לנדב פרץ [חדש]
ירון   יום א', 18/03/2007 שעה 17:43
בתגובה לאורי קציר
תפקידי המפתח בחברה צריכים להיות מאויישים ע''י טכנוקרטים מצטיינים. מצטיינים בישום הטכנולוגיה החברתית הקיימת. הטכנולוגיה הזאת היא שיטת השוק החופשי. ה''חברתיות'' היא בבחינת ''רפואה אלטנטיבית''; אם משתמשים בה במינון זעיר, היא אינה מזיקה במידה רבה. זה בעצם הסוד של הסוציאל דמוקרטיה.

הרעיון למנות מטיפים רדיקלים לתפקידים של קובעי מדיניות, ולאפשר להם לחולל מהפכות, מטורף לחלוטן ועלול לגרום לאסון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תשובה לתשובה לנדב פרץ [חדש]
לי פוטוק   שבת, 28/04/2007 שעה 1:13
בתגובה לאורי קציר
אורי שלום. קראתי בהתעניינות רבה את מאמרך כמו גם את תשובותיך למגיבים. אינני מסכים איתך באשר לעמדתך כי אין כאן משמעות לאבחנה בין סוגי האליטות השונות. לראייתי, על מנת לענות על השאלה באשר למקור השינוי החברתי אנו מחוייבים לעשות אבחנה זו. נכון הדבר כי ניתן להביא לשינוי גם מתוך האליטה עצמה, אך רב רובם של הדוחפים האליטיסטיים לשינוי נמצאים בסקטורים מסויימים. מדובר בעיקר באנשי האקדמיה ועימם אנשי תרבות ורוח. (ניתן לראות זאת היטב בדוגמאות האישים שאתה עצמך הבאת). למולם של אלה עומדת חזקה ויציבה אליטת שוק ההון אשר שמה לה מטרה הפוכה לגמריי, קרי קיבוע המצב הנוכחי והשארתו על כנו. מתוך המעטים הנמצאים בקבוצה זו שבניגוד לעמדה הרווחת בקבוצתם מצהירים על רצונם בשינוי, בודדים הם אלה המתכוונים לכך באמת ופועלים בהמשך לדבריהם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לדעתי [חדש]
סטיבי   שבת, 17/03/2007 שעה 22:45
הטעות של הפעילים החברתיים היא שהם מכוונים גבוה מדי.
מי קבע שהם אמורים לקבוע מי יהיה ראש הממשלה?
מי החליט שהוא אמור להיות נציגם?
הרבה יותר ריאלי ופרקטי (ונכון) ליצור מפלגה או לובי פוליטי, שיפעיל קבוצת לחץ על ראש הממשלה. הרי איש אינו משלה את עצמו שהפעילים החרבתיים מהווים רוב במדינה, שחלק כל כך גדול רואה במאבקים חברתיים את המטרה הפוליטית הראשונה במעלה. - אז מדוע לנפח אשליה?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה לא אלבשן בצילום זה דרור שטרום [חדש]
ששון - אור יהודה   יום א', 18/03/2007 שעה 9:21
טעות לעולם חוזרת אמר הקיפוד וירד מהמברשת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה לא אלבשן בצילום זה דרור שטרום [חדש]
אורי קציר   יום ב', 19/03/2007 שעה 10:01
בתגובה לששון - אור יהודה
אתר אישי
צודק לחלוטין. החלפתי את התמונות. תודה על ההערה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לקט שיכחה [חדש]
שפי   יום א', 25/03/2007 שעה 2:24 אתר אישי
אכן ''הם שכחו מה זה להיות יהודים''. אבל גם הוא שכח. שיכחה אחרת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©