| קרב בעמק | ||||||||||
| יום ו', 12/01/2007 שעה 12:40 | ||||||||||
בלילה אפל אחד הוביל גבר כריזמטי מהיישוב עפרה שלוש מאות גברים נועזים במסע מהיר על פני חלקו הנמוך של עמק יזרעאל, בואכה גבעת המורה. הוא חילק אותם לשלושה ראשים ובהתבסס על ידיעות מודיעיניות הורה להם לתקוף את מחנה האויב בשעת חילופי המשמרות בו. המתקפה, שאליה נלוו סממנים של לוחמה פסיכולוגית, פתחה את השלב האחרון של מלחמה בין קונפדרציית השבטים שהרכיבו אז את האומה ששלטה בעמק, לבין הפולשים שבאו מן המדבר והשתלטו על חלק גדול מהאדמות הפוריות בסביבה. למהיג השלוש מאות היה גם מניע אישי: זמן קצר קודם לכן נפלו שני אחיו בקרב שהתנהל בהר הגבוה ביותר בסביבה, הר המשקיף על הסביבה ושולט עליה ללא עוררין. שיטת המיון של הלוחמים והצעדים הטקטיים שנקט המצביא הסוחף באותה מלחמה הפכו לסמל ולמודל לחיקוי. כך ניצח גדעון בן יואש את שלושת העממים שפלשו ארצה | ||||||||||
העמק השתרע למרגלותינו במלוא יפעתו. למטה, כמונחים על כף יד, ניצבו קבוצות קבוצות של בתים: עין חרוד, כפר יחזקאל, תל יוסף, בית השיטה. השדות הירוקים וריבועי התלמים החומים נימרו את המישור הרחב. שבתי וסבבתי על עקבי. מולי, פניהן אל העמק, ישבו כארבעים בנות מאולפנת צבייה שבירושלים. זה היה היום השני של הטיול השנתי שלהן והמדריך - הלא הוא עבדכם הנאמן - הוביל אותן אל נקודת התצפית ההיא, כמה מאות מטרים לפני הכניסה לערוץ הוואדי הידוע יותר בשם העמק הנעלם. לימים זכרתי את הבנות הללו, שדילגו כאיילות בשבילי ההרים ושבינן לבין עצמן העדיפו לשוחח באמהרית הישנה והטובה מבית ההורים וייחדו את העברית בעיקר לשיחות עמי ועם נהג האוטובוס, כקבוצה הטובה והאינטליגנטית ביותר של תלמידי תיכון שהובלתי אי-פעם.
''זהו עמק יזרעאל'', החוויתי בידי על המרחב הנאה שנפרש לפנינו, ''עכשיו, כשאנחנו עומדים על מחלקו העליון של רכס הגלבוע, אנו יכולים לראות את האזור שבו התנהלה מלחמתו של גדעון בן יואש בבני מדיין, עמלק ובני קדם שפלשו לכאן ממזרח הירדן. ממש מתחתנו, למרגלות ההר, נובע מעיין חרוד. אנחנו לא רואים אותו עכשיו, וגם לא נעבור בו היום, אבל זהו המקום בו כינס גדעון ביום בהיר אחד במאה ה-12 לפני הספירה את שלוש הרבבות ושני האלפים שנענו לקריאתו ובאו להילחם בפולשים...''. הנערות ישבו, דוממות, על משטחי הסלע, והאזינו. כשיד אחת מצביעה על העמק והאחרת אוחזת בתנ''ך ומסייעת לסמן את הקטעים הרלוונטיים בספר שופטים. פלישה המדיינים, העמלקים ובני קדם פשטו עם גמליהם על שדות המזרע של בני שבט מנשה בעמקי יזרעאל ובית שאן והשחיתו את תנובתם. ''וְהָיָה, אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל--וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ, עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, יבאו (וּבָאוּ) כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם, אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ. וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד, מִפְּנֵי מִדְיָן; וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה''. פרק זה בתולדות עם ישראל מתרחש לאחר היאחזות בני ישראל בהר, ותחילת ההתיישבות בעמקי הארץ ובמישוריה, דהיינו תקופת התגבשות השבטים לעם עצמאי. החל מתקופה זו נלחמים שבטים עבריים יחד, כדי להתגבר על האויב המשותף. כשם שבורה הזעיקה את שבטי הגליל במלחמה נגד סיסרא הכנעני, כך הזעיק גדעון את ארבעת שבטי הגליל וצפון השומרון: ''וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל-מְנַשֶּׁה, וַיִּזָּעֵק גַּם-הוּא אַחֲרָיו; וּמַלְאָכִים שָׁלַח, בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי, וַיַּעֲלוּ, לִקְרָאתָם''. אולם בעוד שבמלחמת דבורה וברק התנהלו הקרבות נגד לוחצים מבפנים, הרי מלחמת גדעון התנהלה נגד נוודים, שוסים ובוזזים מבחוץ. נראה שמוצאם של המדיינים הוא במדבר שבצפון ערב, בחבל ההררי שממזרח למפרץ אילת. תושבי חבל זה שכנו בנאות המדבר הקטנים, בגיאיות שממזרח לשיאי ההרים ועסקו בגידול גמלים. מוצא העמלקים והישמעאלים (המוזכרים בסוף התיאור התנ''כי של המערכה) באדום שגם במזרח הישימון שלה משוטטים גמלים. אולם בשיאי ההרים מצויים גם חלקי ארץ גשומים, שבהם עסקו התושבים בחקלאות ובגידול צאן ובקר. ואילו בני קדם שכנו במרחב שמצפון-מזרח לאדום, בגבולות המדבריים המזרחיים שבין ערב, ארץ ישראל וסוריה, ומרכזם הראשי ומושבם המקורי היה כנראה בוואדי סירחאן הנרחב. על הגמלים של בני קדם מסופר במסע נבוכדנאצר מלך בבל לארצם: ''לְקֵדָר וּלְמַמְלְכוֹת חָצוֹר, אֲשֶׁר הִכָּה נבוכדראצור (נְבוּכַדְרֶאצַּר) מֶלֶךְ-בָּבֶל--כֹּה, אָמַר יְהוָה: קוּמוּ עֲלוּ אֶל-קֵדָר, וְשָׁדְדוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם. אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ, יְרִיעוֹתֵיהֶם וְכָל-כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם; וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגוֹר, מִסָּבִיב. נֻסוּ נֻּדוּ מְאֹד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת, יֹשְׁבֵי חָצוֹר--נְאֻם-יְהוָה: כִּי-יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, עֵצָה, וְחָשַׁב עליהם (עֲלֵיכֶם), מַחֲשָׁבָה. קוּמוּ עֲלוּ, אֶל-גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח--נְאֻם-יְהוָה; לֹא-דְלָתַיִם וְלֹא-בְרִיחַ לוֹ, בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ. וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז, וַהֲמוֹן מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל, וְזֵרִתִים לְכָל-רוּחַ, קְצוּצֵי פֵאָה; וּמִכָּל-עֲבָרָיו אָבִיא אֶת-אֵידָם, נְאֻם-יְהוָה. וְהָיְתָה חָצוֹר לִמְעוֹן תַּנִּים, שְׁמָמָה--עַד-עוֹלָם: לֹא-יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא-יָגוּר בָּהּ בֶּן-אָדָם''. ואדי סירחאן הוא בקעה טקטונית רוחבית המובילה מהרי גלעד מזרחה למדבר שבין סוריה לערב. אורך הבקעה 360 קילומטרים ורוחבה כ-30 קילומטרים, ויש בה שטחי מזרע המעובדים באמצעות מי שיטפונות החודרים לתוכה מכיוונים שונים, מעיינות, בארות שנחפרו, שטחים המוצפים מים בחורף וכן ביצות, שמימיהן משמשים לשתייה למקנה ולאדם כאחד. חלקה המערבי של הבקעה משמש בעיקרו לגידול צאן, ומזרחה – לגידול גמלים. חוקר ארץ ישראל מנשה הראל מסיק מכך שמכאן שסדר הופעת השבטים הנזכרים במלחמת גדעון הוא בהתאם למיקומם הגיאוגרפי מדרום לצפון: מדיין בדרום, עמלק וישמעאל במרכז ובני קדם בצפון. כל השבטים הללו גידלו עדרי גמלים גדולים. הם שלטו על שתי דרכים מסחריות גדולות וחשובות: דרך הבשמים, שיצאה ממריב, בירת ממלכת שבא שבדרום תימן, צפונה ליתריב, לדדן המקראית (אל-עולא) שבתחום דרום ומדיין. מכאן התפצלה הדרך: נתיב אחד שלה הלך צפונה-מערבה לאילת ולחוף הים התיכון או למצרים, ואילו האחר פנה צפונה לפטרה שבתחום עמלק וישמעאל, לגרש שבתחום בני קדם, לדמשק, לתדמור ולנהר פרת. הדרך האחרת היא דרך הפנינים, שיצאה מנמל גררה הקדום, או אל-חסה של ימינו, שבחוף קטאר במפרץ הפרסי, ופנתה צפונה-מערבה לחאיל, לתימה המקראית שבגבול מדיין ועמלק ולפטרה, ואילו המשך אחר שלה נטה מאל-חסה צפונה מערבה לאל-ג'אוף ולוואדי סירחאן, משכנם הראשי של בני קדם, ומשם לארץ ישראל ולסוריה. כושר הסבילות של הגמלים איפשר לרוכביהם לעבור על גבם 35-48 קילומטרים בלא שנזדקקו לחנייה כלשהי. גם כשהוא נושא משא יכול הגמל לעבור בקלות 25-35 קילומטרים ביום. אין טוב ממנו להלך בדיונות ובגדות הגיאיות והעמקים שבהם אין אבנים וסלעים. כל אלה הביאו לכך שערב הייתה האזור היחיד במזרח התיכון שכלכלתה הייתה תלויה בגורם התובלתי המיוחד הזה, הלא הוא הגמל. היא גם הארץ ביחידה באזור זה שאת הדרכים בה תוו הסוחרים ועולי הרגל ולא המלחמות והסכסוכים כבארצות האחרות.
חדירת שבטי מדיין, עמלק ובני קדם לעמקים של ארץ כנעו התבצעה בשני צירים: הדרומי, מאדום לכיוון עמק באר שבע; והמזרחי, ממדיין, מאדום ומוואדי סירחאן דרך נחל יבוק שבגלעד, לכיוון עמק יזרעאל. ככל הנראה התרחשו פשיטות אלה בשנים שבהן פקדה בצורת את הארץ, כשהרעב והצמא הציקו לנוודים ולעדרי הגמלים בארצות מושבם. כמו שבטי נוודים רבים, שמו להם אלה למטרה לבוז בז, להשיג מזון לגמליהם ולהכינם לשנים הקשות. שתי פשיטות עמלקיות לעמק באר שבע מתוארות במקרא. האחת התרחשה בימי שאול, ועליה סופר: ''כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר. וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל, אֶת-הָעָם, וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים, מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, אֶת-אִישׁ יְהוּדָה. וַיָּבֹא שָׁאוּל, עַד-עִיר עֲמָלֵק; וַיָּרֶב, בַּנָּחַל. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי, פֶּן-אֹסִפְךָ עִמּוֹ, וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם; וַיָּסַר קֵינִי, מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. וַיַּךְ שָׁאוּל, אֶת-עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק, חָי; וְאֶת-כָּל-הָעָם, הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם; וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ''. שאול נלחם בעמלק בעיר עמלק, שכנראה הייתה בעמק ערד המזרחי, היכה אותם מגבול אדום ועד לגבול מצרים והשמיד אותם ואת צאנם ובקרם וגמליהם. הפשיטה השנייה התרחשה בימי דויד ועליה נאמר: ''וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו, צִקְלַג--בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי; וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ, אֶל-נֶגֶב וְאֶל-צִקְלַג, וַיַּכּוּ אֶת-צִקְלַג, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. וַיִּשְׁבּוּ אֶת-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר-בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל, לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ; וַיִּנְהֲגוּ, וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל-הָעִיר, וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ; וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם, נִשְׁבּוּ. וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, אֶת-קוֹלָם--וַיִּבְכּוּ: עַד אֲשֶׁר אֵין-בָּהֶם כֹּחַ, לִבְכּוֹת. וּשְׁתֵּי נְשֵׁי-דָוִד, נִשְׁבּוּ--אֲחִינֹעַם, הַיִּזְרְעֵלִית, וַאֲבִיגַיִל, אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי. וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד, כִּי-אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ--כִּי-מָרָה נֶפֶשׁ כָּל-הָעָם, אִישׁ עַל-בָּנָו וְעַל-בְּנֹתָיו; וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד, בַּיהוָה אֱלֹהָיו. וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן-אֲחִימֶלֶךְ, הַגִּישָׁה-נָּא לִי, הָאֵפוֹד; וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת-הָאֵפוֹד, אֶל-דָּוִד. וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר, אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד-הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ; וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף, כִּי-הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל. ַיֵּלֶךְ דָּוִד, הוּא וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ, עַד-נַחַל הַבְּשׂוֹר; וְהַנּוֹתָרִים, עָמָדוּ. וַיִּרְדֹּף דָּוִד, הוּא וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּעַמְדוּ, מָאתַיִם אִישׁ, אֲשֶׁר פִּגְּרוּ, מֵעֲבֹר אֶת-נַחַל הַבְּשׂוֹר. וַיִּמְצְאוּ אִישׁ-מִצְרִי בַּשָּׂדֶה, וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל-דָּוִד; וַיִּתְּנוּ-לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל, וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם. וַיִּתְּנוּ-לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים, וַיֹּאכַל, וַתָּשָׁב רוּחוֹ, אֵלָיו: כִּי לֹא-אָכַל לֶחֶם, וְלֹא-שָׁתָה מַיִם, שְׁלֹשָׁה יָמִים, וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי-אַתָּה, וְאֵי מִזֶּה אָתָּה; וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי, עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי, וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי, הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה. אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי, וְעַל-אֲשֶׁר לִיהוּדָה--וְעַל-נֶגֶב כָּלֵב; וְאֶת-צִקְלַג, שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, הֲתוֹרִדֵנִי אֶל-הַגְּדוּד הַזֶּה; וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם-תְּמִיתֵנִי, וְאִם-תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד-אֲדֹנִי, וְאוֹרִדְךָ, אֶל-הַגְּדוּד הַזֶּה. וַיֹּרִדֵהוּ, וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וְחֹגְגִים, בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה. וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד-הָעֶרֶב, לְמָחֳרָתָם; וְלֹא-נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ, כִּי אִם-אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ-נַעַר אֲשֶׁר-רָכְבוּ עַל-הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ. וַיַּצֵּל דָּוִד, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק; וְאֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו, הִצִּיל דָּוִד. וְלֹא נֶעְדַּר-לָהֶם מִן-הַקָּטֹן וְעַד-הַגָּדוֹל וְעַד-בָּנִים וּבָנוֹת, וּמִשָּׁלָל, וְעַד כָּל-אֲשֶׁר לָקְחוּ, לָהֶם: הַכֹּל, הֵשִׁיב דָּוִד''. גם פשיטה זו התנהלה בנחל הבשור, כלומר דרומית לבאר שבע ושהעמלקים נמלטו כשהם רכובים על גב במליהם. יש משמעות לכך ששתי פשיטות אלה התקיימו בתקופה בה כבר שרר בישראל משטר מלוכני מאורגן יחסית. קל וחומר שדבר מעין זה יכול היה לקרות בתקופה בה עדיין ישב כל שבט בנחלתו והברית בין השבטים – שממילא לא החזיקו עדיין בכל חלקי הארץ - הייתה רופפת מאוד. לפיכך קל היה לעמלקים לחדור לנגב ולהשתלט על חלק ממישור החוף הדרומי כשמגמת פניהם היא עזה: ''וְהָיָה, אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל--וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ, עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר''. הפשיטה של שלושת העממים הללו הייתה המונית. ''כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, יבאו (וּבָאוּ) כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם, אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ''. מול פלישה המונית זו הפעיל גדעון טקטיקה שבה עשה שימוש גם יהושע בן נון עשרות שנים קודם לכן: התקפת פתע, לוחמה פסיכולוגית ומירדף אחרי האויב. במלחמת גדעון הופיעו שני חידושים: לוחמה אישית של הלוחמים ומתן דוגמה אישית על ידי המנהיג. גיוס ומיון נראה שבמלחמה זו השתדל כל צד להשתלט על הר ולקבוע את הפסגה כמקום כינוס הצבא. געדון ואנשיו יצאו למלחמה מהר הגלבוע ומדרונותיו , ואילו שבטי מדיין ואנשי בריתם שלטו על גבעת המורה ועל שיפוליה. על מקום היערכותו של גדעון נאמר: ''וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-גִּדְעוֹן, רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ, מִתִּתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדָם: פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי. וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד; וַיָּשָׁב מִן-הָעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, נִשְׁאָרוּ''. המלים ''יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד'' עוררו שנים רבות מחלוקת. יש הסוברים כי חלה טעות סופרים וכי הביטוי המקורי צריך היה להיות ''ישוב ויעבור'', בשל חילופי הע' והצ' בכתב האשורי המרובע שנהג אז. יהודה זיו מסביר כי המלים ''ישוב ויצפור'' הן הוראה למי שאינו חפץ להילחם להשכים ולעזוב את מקום ההיערכות בטרם עלות השחר, משום ש''יצפור'' היא פועל הבא מלשון ''צפרא'' הארמית, כלומר הבוקר. והחששנים, מורה געדון, יואילו בטובם לעלות על הגלבוע כדי שקרבתם לא תרפה את ידי הלוחמים שרצו לצאת לקרב.
מנשה הראל מסביר כי קרוב לוודאי שהר הגלעד הוא הר הגלבוע אשר בו הוקם גל-עד כסימן למקום כינוס העם או כמקום פולחן לפני הקרב. יהודה זיו מביא הסבר מעניין יותר. לדבריו, מעין חרוד (האתר בו בחר גדעון את הלוחמים שייצאו עימו לקרב) מכונה בפי הערבים בשם ''עין ג'לוד''. בימי הביניים אף קראו לו ''עין ג'לות''', כלומר ''עין גליית'', כמובא בספרו של אשתורי הפרחי, ''כפתור ופרח'', שיצא לאור בשנת 1322. המסורת הערבית טוענת שבמקום זה היכה המלך ט'אלות, הוא שאול, את גליית – לאחר שבחן את אנשיו בשתייה מן העין ובחר מתוכם את המלקקים בלבד. אכן, מסורת שעשתה סלט מכמה וכמה סיפורים שונים. מסורת מבולבלת זו הפתחה, ככל הנראה, בשל דמיון השמות ג'לוד-ג'לות' לשמו של גליית. יהודה זיו סבור כי ''ג'לוד'' אינו אלא שיבוש השם הקדום ''גלעד'' – אותו ''הר הגלעד'' שהוא בעצם ההר שמעל עין ג'לוד, כלומר הגלבוע בכבודו ובעצמו. אבל נשוב, ברשותכם, לבחירת הלוחמים. לאחר שעשרים ושניים אלף איש נשלחו על ידי גדעון אל ראש ההר, נותרו עימו עשרת אלפים איש. כוח גדול כל כך לא הלם, כנראה, את תוכנית הקרב של גדעון, שהתאפיינה בסממנים של לוחמת גרילה זעירה. גדעון רצה להרכיב כוח קטן, מובחר, קל תנועה ומהיר תגובה, המורכב מאנשים חסונים וממושמעים, ולכן היה ברור לו כי מבחן מיון נוסף הינו בגדר ההכרח. ''וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, עוֹד הָעָם רָב, הוֹרֵד אוֹתָם אֶל-הַמַּיִם, וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם; וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ, הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא-יֵלֵךְ עִמָּךְ, הוּא לֹא יֵלֵךְ. וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם, אֶל-הַמָּיִם; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו, לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי, מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם--שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, אִישׁ; וְכֹל יֶתֶר הָעָם, כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם''. זהו אחד המבחנים המוזרים ביותר המוכרים לנו. כמה וכמה ניסיונות נעשו כדי לפרש את הפסוקים הקצרים הללו. מקובל להניח שנבחרו אותם לוחמים אשר שתו מן המים ''כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב'', שהם זהים כביכול עם ''הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם'' המוזכרים לאחר מכן, ואילו הכורעים על ברכיהם כדי לשתות הודחו מכוח המשימה. חז''ל פירשו כי הכורעים נפסלו על ברכיהם משום שהיו רגילים להשתחוות לעבודה זרה, אבל פירוש זה אינו תואם לרוח הטקסט. יוסף בן מתתיהו הביע אף הוא דעה שנראית חסרת כל בסיס, לפיה אנשים נפסלו דווקא בשל היותם אמיצים משום שאלוהים רצה להנחיל את הניצחון דווקא באמצעות פחדנים ומוגי לב. ומדוע חסרת בסיס? משום שכבר מלכתחילה שיגר גדעון את החששנים אל ראש ההר. כיצד ניתן בעת ובעונה אחת להיפטר מהם ולסמוך על אומץ רוחם בבוא שעת המבחן? מבין ההסברים הצבאיים שהוצעו לחידת השתייה נראים באופן כללי דבריו של וייול: ''מרבית אנשיו (של גדעון), שחיכם יבש מצמא בגבעות החשופות והסלעיות, משהגיע תורם לשתות, השתטחו מלוא קומתם בצד המעין והרוו את צימאונם ללא סייג ושליטה עצמית. רק הלוחם הותיק, שעמד בניסיון צליפות ומארבים, החזיק נשקו בידו האחת ואת עיניו כיון מול אויביו, בשעה שטבל את כף ידו האחרת במים ולקק מתוכה, מוכן לפעולה עם כל סימן של סכנה''. בניגוד להסבר זה הציע יגאל ידין לראות דווקא באנשים שהשתטחו על הקרקע מלוא קומתם את החיילים המובחרים לדעתו, הטעם הצבאי הוא שהללו התקרבו אל המעיין בזחילה, ונשמרו בדרך זו מתצפית האויב - בניגוד לאנשים שכרעו על ברכיהם, ולא יכלו להימנע מהרגליהם המפונקים בחיי יום-יום. אם גם נימוק צבאי זה מתקבל על הדעת כשלעצמו נשאלת השאלה אם הוא מתאים במקרה של קרב גדעון. שהרי עין-חרוד היה במרחק קילומטרים רבים ממחנה האויב, ששכן מעבר לגבעת-המורה. נוסף על כך, מקומו של המעיין בתחתית הר הגלבוע, והצמחייה, אשר ללא ספק הקיפה אותו, מנעו בודאי מצופים מדיינים לגלות את הכורעים על ברכיהם. הקושי במציאת פתרון הוא שהכתוב סתם ולא פירש כיצד עלינו להבין את דימוי שתיית האדם ללקיקת הכלב. האם כיון לדמיון בתנוחת הגוף או באופן גמיעת המים, או שמא כיון להעלאת הרעש בשעת השתייה, או לטעם אחר? הקושי האחר הוא טכסטואלי: לפי הפירוש המקובל משולים ללקיקת הכלב 300 האנשים ''המלקקים בידם אל פיהם''; ודווקא דימוי מעין זה תמוה כאן ביותר. לפיכך הניחו רוב המפרשים שהמלים ''בידם אל פיהם'' נשתרבבו בטעות, והציעו להשמיטן או להעתיקן לסוף פסוק ו' ולהסב אותן על אלה הכורעים על ברכיהם. מלמט סבור כי אין לראות את ברירת האנשים בין הלוחם ''אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב'' לבין הלוחם ''אשר יכרע על ברכיו לשתות'' - כפירוש המקובל, המשאיר את פסוק ה' מקוטע בסופו. מבחינת התחביר אין המשפט השני מעלה ניגוד לעומת המשפט הראשון אלא משלים אותו. כלומר, השותה ככלב איננו בחינת ניגוד לכורע על הברך כי אם להפך - הוא סוג אחד בכלל כל אלה אשר יכרעו על ברכיהם לשתות. שניהם יחד ''הוצגו לבד'' ונפסלו - מפני ששתייתם לא הלמה את כללי הזהירות. לעומתם מוזכרים הלוחמים המובחרים רק בפסוק ו'. המלקקים ''בידם אל פיהם'', כלומר הלוחמים שהעלו את המים אל פיהם באחת מכפות ידיהם תוך זהירות רבה, בעודם קורסים על רגליהם (ואינם כורעים ברך). מלחמה גדעון ערך את אנשיו במעיין חרוד שלמרגלות הגלבוע. אנשי מדיין, כאמור, חנו על מורדות גבעת המורה שממול. פעולתו הראשונה של גדעון הייתה בעלת אופי מודיעיני. הוא נטל את נערו (כלומר, עוזרו האישי) פורה ויצא עימו למסע לילי כדי לבדוק את סידורי האבטחה של המדיינים. לאחר שלמד את מערך האויב ואת זמן חילופי המשמרות, יצא עם שלוש מאות אנשיו בחצות הלילה בשלושה ראשים: ''וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה-אִישׁ אֲשֶׁר-אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ, אֶת-הַשֹּׁמְרִים''. גדעון כיוון את שעת בואו אל שעת חילופי המשמרות, כלומר הזמן בו השומרים המסיימים את משמרתם עייפים מאוד וחושבים אך ורק על יצועם, ואילו מחליפיהם עודם רדומים למדי ומכל מקום לא בשיא ערנותם. זוהי נקודת תורפה שגדעון העריך, ובצדק, כי ניתן לנצלה ביעילות מרבית האמצעות התקפת פתע. חלק משיטות הלוחמה הפסיכולוגית שלו נטל גדעון מיהושע בן נון. יהושע תקע בשופרות לפני שכבש את יריחו ובכך הטיל מורא על תושביה הנצורים. גדעון חיקה זאת במדויק: ''וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ; וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וְהָיָה כַאֲשֶׁר-אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן. וְתָקַעְתִּי, בַּשּׁוֹפָר--אָנֹכִי, וְכָל-אֲשֶׁר אִתִּי; וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם-אַתֶּם, סְבִיבוֹת כָּל-הַמַּחֲנֶה, וַאֲמַרְתֶּם, לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן''. לעומת זאת, את שיטת הלפידים המציא גדעון עצמו ולפחות אין לה תקדים תנ''כי לפניו. גדעון הורה לאנשיו להטמין את לפידיהם בתוך הכדים. ''וַיַּחַץ אֶת-שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הָאִישׁ, שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים; וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד-כֻּלָּם וְכַדִּים רֵיקִים, וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים... וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת, וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים, וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד-שְׂמֹאולָם בַּלַּפִּדִים, וּבְיַד-יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ; וַיִּקְרְאוּ, חֶרֶב לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן. וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, סָבִיב לַמַּחֲנֶה; וַיָּרָץ כָּל-הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ, ויניסו (וַיָּנוּסוּ). וַיִּתְקְעוּ, שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת, וַיָּשֶׂם יְהוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, וּבְכָל-הַמַּחֲנֶה...''. אל תקיעת השופרות הרועשת והצורמנית הצטרפו קולות ניפוץ כדי החרס ואורם הלפידים המהבהב על רקע הלילה האפל. כל המחזה הזה הטיל אימה על המדיינים והם נמלטו מהמקום, כשהם מותירים את גמליהם אחריהם.
במהלך המסע המזורז אל מחנה מדיין נתן גדעון דוגמה אישית, המתומצתת במלים: ''וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ; וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וְהָיָה כַאֲשֶׁר-אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן''. בכך הלך גדעון בעקבותיהם של שופטים ומצביאים כאהוד וברק, ובשנים מאוחרות יותר עשו כן גם בנו אבימלך ויונתן בן שאול. המרדף אחר האויב נמשך אל מעבר לגבולות העץ ולמעשה התבצע רובו עמוק בשטח עוין. בשלב הראשון רדפו גדעון ובני מנשה, נפתלי ואשר אחר הנסים אל גבולות מערב הירדן כנאמר: ''וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד-בֵּית הַשִּׁטָּה, צְרֵרָתָה--עַד שְׂפַת-אָבֵל מְחוֹלָה, עַל-טַבָּת. כג וַיִּצָּעֵק אִישׁ-יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן-אָשֵׁר, וּמִן-כָּל-מְנַשֶּׁה; וַיִּרְדְּפוּ, אַחֲרֵי מִדְיָן''. כיום מעריכים שבית השיטה הקדומה הייתה בחירבת שטה שליד קיבוץ בית השיטה הממוקם שם כיום. הראל מזהה את אבל מחולה עם תל שלם. מהתל ודרומה, לאורך כעשרים קילומטר של נהר הירדן בואכה נחל יבוק, יש 13 מעברות (כלומר מעברים), שאותן הורה גדעון לאנשי אפרים ללכוד. גם כאן, ביצע גדעון תרגיל קרב שעשו לפניו אהוד ואנשיו: ''וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל-הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר, רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת-הַמַּיִם, עַד בֵּית בָּרָה, וְאֶת-הַיַּרְדֵּן; וַיִּצָּעֵק כָּל-אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-הַמַּיִם, עַד בֵּית בָּרָה, וְאֶת-הַיַּרְדֵּן''. התרגיל פעל: ''וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי-שָׂרֵי מִדְיָן אֶת-עֹרֵב וְאֶת-זְאֵב, וַיַּהַרְגוּ אֶת-עוֹרֵב בְּצוּר-עוֹרֵב וְאֶת-זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב-זְאֵב, וַיִּרְדְּפוּ, אֶל-מִדְיָן; וְרֹאשׁ-עֹרֵב וּזְאֵב--הֵבִיאוּ אֶל-גִּדְעוֹן, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן''. בפסוק זה לא נאמר במפורש שעורב וזאב נלכדו על ידי לוכדי המעברות משבט אפרים, אבל הדבר מסתבר מפסוק המופיע מאוחר יותר בתיאור המערכה (''בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת-שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת-עֹרֵב וְאֶת-זְאֵב'') ברור, מכל מקום, שבני אפרים היו למכשול קשה על דרך האויב הנסוג ככיוון ששלטו בנקודות המעבר הנוחות ביותר של המחסום הטבעי המשמעותי ביותר בשטח. המרדף בעבר הירדן המזרחי היה נועז מאוד, אולי אף על גבול חוסר האחריות. אנשי סוכות ופנואל, שתי ערים במזרח הירדן שגדעון ביקש את עזרתם, העריכו כנראה שסיכוייו לנצח במערכה כולה נמוכים, וסירבו לספק מזון לו ולאנשיו. בכל זאת הוסיף גדעון לחדור אל עומק עבר הירדן המזרחי ורדף אחרי זהח וצלמונע, מלכי מדיין. הוא השיגם בקרקר שבוואדי סירחאן: ''וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר, וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף--כֹּל הַנּוֹתָרִים, מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי-קֶדֶם; וְהַנֹּפְלִים, מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. וַיַּעַל גִּדְעוֹן, דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים, מִקֶּדֶם לְנֹבַח, וְיָגְבְּהָה; וַיַּךְ, אֶת-הַמַּחֲנֶה, וְהַמַּחֲנֶה, הָיָה בֶטַח. וַיָּנֻסוּ, זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵיהֶם; וַיִּלְכֹּד אֶת-שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן, אֶת-זֶבַח וְאֶת-צַלְמֻנָּע, וְכָל-הַמַּחֲנֶה, הֶחֱרִיד''. מעלה החרס זוהה על ידי מנשה הראל בגלעד. יגבהה זוהתה על ידי נ. גליק עם רוג'ום א-ג'וביהאת, כ-11 קילומטרים מצפון-מערב לרבת-עמון, שם גילה מצודה ישראלית. מכאן המשיכו געדון ואנשיו עד קרקר שבראשו של ואדי סירחאן, המזוהה עם אל-קרקר של ימינו וממוקמת למרגלות גוש גבעות בזלתיות ומסביבה ביצות ומעיינות. קבוצת המעיינות הגדולה הקרויה כיום קולבאן-קרקר (כלומר מרכז קרקר) הייתה כנראה מקור המים החשוב ביותר של בני קרקר, שוכני אוהלים מטבעם, שהיו בין מובילי השיירות של מוצרי המותרות מחצי-האי ערב. לאחר שלכד גדעון את מלכי מדיין והרגם מצוין בכתובים ''וַיִּקַּח אֶת-הַשַּׂהֲרֹנִים, אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם''. גדעון לא היה, כמובן, הבוזז היחיד וסך כל השלל שנפל בידי הישראלים היה רבה למדי: ''וַיְהִי, מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל, אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת, זָהָב--לְבַד מִן-הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן, שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן, וּלְבַד מִן-הָעֲנָקוֹת, אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם''. ככל הנראה נלווה למסע המלחמה של גדעון במדיינים גם מניע אישי מאוד. לאחר שנלכדו שני המלכים האשים אותם גדעון כי הם שגרמו למות אחיו בקרב שנערך בתבור. ''וַיֹּאמֶר, אֶל-זֶבַח וְאֶל-צַלְמֻנָּע, אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר; וַיֹּאמְרוּ, כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם, אֶחָד, כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמַר, אַחַי בְּנֵי-אִמִּי הֵם; חַי-יְהוָה, לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם--לֹא הָרַגְתִּי, אֶתְכֶם''. קרב זה הסתיים, ככל הנראה, בתבוסה או בנסיגה ישראליים. מכל מקום, סביר להניח כי לו היה מסתיים בניצחונם של בני ישראל היה הסופר המקראי מדווח על כך ביתר פירוט והתלהבות. ובכן, בד בבד עם המימד האזורי או הלאומי של המלחמה הזו, ברור כי גדעון שאף לנקום במהלכו את מות אחיו בקרב על התבור. על מנת להבין את מורכבות המירדף שערך גדעון אחרו אויביו יש לזכור כי המירדף הארוך ביותר אל תוך ארץ אויב עד אז נערך על ידי יהושע. הלה רדף אחרי ברית מלכי האמורי מגבעון למקדה, כלומר למרחק של ארבעים קילומטרים ולאחר מכן גם אחר ברית מלכי כנען בראשות יבין מלך חצור ממי מרום ועד צידון, מרחק של כתשעים קילומטר ובמזג אוויר נוח. לעומת זאת, המירדף של גדעון אחר בני קדם בתוואי שמגבעת המורה, דרך בקעת הירדן, היבוק והגלעד עד קרקר שבוואדי סירחאן, היה למרחק של 270 קילומטרים, מתוכם 140 קילומטרים בשטח מדברי זר לחלוטין. זוהי משימה יוצאת דופן ביותר בימים ההם והעובדה שבוצעה בהצלחה מעידה, בין היתר, על איכות הלוחמים שבחר גדעון במעיין חרוד. הראל משער שמירדף זה נערך בסיועם של בני גד הקשוחים שעליהם נאמר בספר דברי הימים: ''וּמִן-הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל-דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל, אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה--עֹרְכֵי צִנָּה, וָרֹמַח; וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם, וְכִצְבָאיִם עַל-הֶהָרִים לְמַהֵר. ''וּמִן-הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל-דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל, אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה--עֹרְכֵי צִנָּה, וָרֹמַח; וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם, וְכִצְבָאיִם עַל-הֶהָרִים לְמַהֵר''.
תוצאות הקרב הזה היו מכריעות עד כדי כך שבמשך עשרות השנים הבאות שוב לא נאלצו בני ישראל להתמודד עם פלישות מצד עמים מזרחיים אלה. ''וַיִּכָּנַע מִדְיָן, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָסְפוּ, לָשֵׂאת רֹאשָׁם; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, בִּימֵי גִדְעוֹן''. האיום לא הוסר לחלוטין, אבל ארבעים שנות הרגיעה הביאו במידה רבה לחיזוק ההתיישבות הישראלית באזור העמקים ובמורדות הרי הגלבוע. גדעון עצמו הפך בעקבות המלחמה הזו לדמות נערצת. בני אף ישראל הציעו לו את המלוכה (אם כי לא ברור עד כמה הייתה הצעה זו מקובלת על כל השבטים, משום שהמציעים היו אנשי השבטים שהשתתפו במלחמה הזו. בני שבטי יהודה, בנימין, שמעון ודן מהדרום וכןכמה שבטים מהצפון לא מוזכרים כמשתתפים בה), אך הוא סירב: ''וַיֹּאמְרוּ אִישׁ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּדְעוֹן, מְשָׁל-בָּנוּ גַּם-אַתָּה, גַּם-בִּנְךָ גַּם בֶּן-בְּנֶךָ: כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ, מִיַּד מִדְיָן. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם: יְהוָה, יִמְשֹׁל בָּכֶם''. סירובו של גדעון מנומק, לכאורה, ברצון שלא לתפוס את המקום המיועד לאלוהי ישראל. אבל בפועל התנהג גדעון כמלך לכל דבר. הוא לקח לעצמו נשים רבות, הוליד שבעים בנים ואף הוריש להם את השליטה בשכם. אבל יתכן כי פולחן האישיות של גדעון הביא לכך שלא מנע את הפולחן האלילי שהתפתח ממנו. ''וַיְהִי, מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל, אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת, זָהָב--לְבַד מִן-הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן, שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן, וּלְבַד מִן-הָעֲנָקוֹת, אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד, וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה...''. לאחר מכן מסופר: ''... וַיִּזְנוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו, שָׁם; וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ, לְמוֹקֵשׁ''. כלומר, יתכן כי אפוד זה הפך למקום מקדש אלטרנטיבי ולאלמנט שלו סגדו נאמני כגדעון. בנסיבות אלה, לא פלא שגדעון ירא השמיים ראה את התנועה החדשה כמוקש, כלומר כמכשול. מצד שני, לא מסופר בתנ''ך דבר על ניסיון אקטיבי מצידו לדכא את הפולחן החדש. יתכן והיה חלש מכדי לפעול. ואולי סבר שלא יצליח להתגבר על הדינאמיקה החברתית החדשה הזו. אני מניח שזאת לא נדע לעולם. לפני כשבועיים שבתי אל הגלבוע. לא אל ראשו כי אם אל מורדותיו הנמוכים. ממושב גדעונה ומהמלונית הנאה שבבעלות יואב גל ניתן היה לראות את היישובים המשובצים בעמק הרחב ואת גבעת המורה המדושאה שבעברו האחר. העשב הנמוך הצומח עליה כיום ומשרה אווירה פסטורלית ורגועה לא מסגיר במאום את הדראמה הסוערת והאלימה של אותו לילה סוער לפני יותר משלושת אלפים ומאה שנים, את אותו הקרב בו לחמו זה בזה צאצאי משה וצאצאי יתרו חותנו. מצאתי את עצמי תוהה היכן הן אותן בנות שהאזינו לי אז. מה הן עושות כיום. האם הן זוכרות את אותו טיול. אם הן זוכרות, כמוני, את שאלתה התמימה של אחת מהן עם תום ההסבר. לאחר שסיימתי לספר על תעוזתו ומקוריותו של גדעון ועל נחישותם וכושר סבילותם של אנשיו, הצביעה אחת מהם ושאלה בתמימות: ''מה, וה' לא עזר להם?''. במחי חמש מלים השחיזה את המתח הקיים בין כוח עליון לבין יצורים תבוניים בשר ודם; בין אמונה למעשה; בין מסורת להיסטוריה. שאפתי אל ראותי את אוויר הבוקר הנקי והצונן, סבבתי על עקבותי וצעדתי חזרה אל חצר המלונית. מיפגש הבלוגרים עמד להתחיל. רוב החומר למאמר מקורו בספרים מסעות ומערכות בימי קדם, מאת ד''ר מנשה הראל, שיצא לאור בשנת 1980 בהוצאת משרד הביטחון; והיסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, בעריכת יעקב ליוור, שיצא לאור בשנת 1977 (הדפסה שביעית) בהוצאת מערכות. |
| [פרסם תגובה חדשה] [קישור ישיר למאמר זה] [קפל תגובות] [פרוס תגובות] |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| [פרסם תגובה חדשה] [קישור ישיר למאמר זה] |