המעגל
שבת, 06/01/2007 שעה 22:46
באמצע שנות החמישים, שעה שגלי העלייה הגדולים מצפון אפריקה ומאירופה עדיין שטפו את הארץ, נפצע ילד מקיבוץ בעמק במהלך משחק כדורגל. הילד, רמי שמו, נשלח לטיפולים במרפאה תל-אביבית ובמהלך אותם טיפולים התגורר בבית דודו. כך החלה ההרפתקה הגדולה של רמי באותה שנה, הרפתקה שהביאה אותו אל מסתרי חבורת המעגל שפעלה במסתריםכדי לסייע לילדים בצרה. פעילות המעגל, בהנהגת גיבור המלחמה הנכה מיכאל, היא שעומדת במרכז ספרה של ימימה טשרנוביץ אבידר ''במעגל הסתרים'', שיצא לאור בשנת 1956. הספר, שמשום מה נשכח מעט (בניגוד ליצירה אחרת של טשרנוביץ אבידר, הלא היא ''שמונה בעקבות אחד'') הוא בעיני אחד מספריה החשובים ביותר ועל אף הנאיביות שלו, הרלוונטיות שלו לחיי היומיום בעידן המודרני, הציני והמנוכר, גדולה מאי-פעם





עטיפת הספר ''במעגל הסתרים''. אגודה תל-אביבית חשאית מסייעת לילדים בצרה.

את ימימה טשרנוביץ הכרתי עוד מינקות. מי לא הכיר? הרי היינו נפגשים בה על כל צעד ושעל. היא הוציאה מתחת ידיה את ''שמונה בעקבות אחד'' ונטה עוד בדור של הורנו את הכמיהה להיות שותפים למעשיהם של הגדולים וללכוד מרגל גרמני, סובייטי או לפחות ערבי. היא שכתבה (יחד עם מירב לובה) את ''שני רעים יצאו לדרך'', סיפור מרתק של שני ילד שניצל מהשואה, הגיע ארצה, התיידד (לאחר קשיים ומריבות) עם מלך הכיתה הצבר ולאחר מכן יצא איתו לאירופה כדי לחפש את אחותו הקטנה שהופרדה ממנו ונעלמה בסערת המלחמה. היא שכתבה את ''הביתה'', ''מוקי השובב'', ''מי חטף את בועז'' ושאר סיפורים שבלענו בימי הגיל החד-ספרתי. בקיצור, קלסיקנית של ספרות ילדים עברית.

אבל אחד מספריה המשובחים ביותר, אף שזכה ללא מעט תשומת לב בשעתו, כמו נעלם מהזיכרון. זהו ''במעגל הסתרים'', ספר המפגיש פעם נוספת את העיר והקיבוץ, אבל חשוב מכך – דן בלא מעט בעיות חברתיות שהציקו אז למדינה החדשה והמתפתחת. עלייה, מצוקה, רעב, יתמות, טראומת שואה, מאמצים לשרוד – כל אלה עומדים במרכזו של הספר הזה, ''במעגל הסתרים'' שמו. לטעמי, לפחות, זהו אולי הספר החשוב ביותר שפרסמה טשרנוביץ בכל הקריירה שלה.





סיפור המסגרת של הספר מאפשר לנער מקיבוץ בעמק להתוודע אל היומיום התל-אביבי. רמי, שרגלו נפגעת במהלך משחק כדורגל נגד קיבוץ שכן, נזקק לטיפול רפואי ממושך. כדי לקבל את הטיפול באופן סדיר עליו לבקר במוסד רפואי המצוי בתל אביב, ומאחר ואין באפשרותו לנסוע שוב ושוב מהעמק אל העיר, מחליטים הוריו שרמי יעבור להתגורר אצל דודו ודודתו התל-אביביים בשנת הלימודים הקרובה ואף ילמד בבית ספר עירוני רגיל. לדודים אלה שלו יש שני צאצאים: נורי, שהוא כמעט כבן גילו של רמי; ודליה, זאטוטה דברנית ופקחית במיוחד שאוהבת מאוד לתחוב את חוטמה לענייני אחיה.

מייד עם הגעתו ממתינה לרמי קבלת פנים חידתית. נורי נעלם מהבית לשעות ארוכות. ילד המופיע בפתח מבקש מרמי למסור לדודנו כי ''הפגישה של פלוגה אלף תתקים במועדה''; ילד אחר המתקשר בטלפון מבקש ממנו להעביר הודעה ש''מתאספים ליד משלט מספר ארבע''; פתקים סודיים לנורי מועברים מתחת לדלת הבית; וקבוצת ילדים המזמרת בצוותא בחצר הבית את השיר ''עוגה עוגה'' מבקשת מרמי להעביר את דבר בואה ושירה לבן דודו העסוק. נורי, מצידו, אינו מגלה עניין לספר לרמי את משמעות כל האירועים הללו. אבל לאחר שהוא זוכה ל''שטיפה'' הגונה מצד בן דודו הקיבוצניק הוא נמלך בדעתו.

במקום הסבר בעל פה מעדיף נורי להביא את רמי אל מרכז קורי העכביש של הארגון החשאי אליו הוא משתייך. ארגון זה, ''המעגל'' שמו, הוקם על ידי גבר צעיר ונמרץ בשם מיכאל. הלה, נכה מלחמת השחרור המתפרנס ביומיום מתיקון שעונים, מנהל אותו מכיסא הגלגלים שלו בדירתו הקטנה והצנועה. ילדי המעגל נטלו על עצמם, בהשראת מיכאל, לסייע לילדים אחרים בצרה. ובתל אביב של אותם ימים, עיר שקלטה – יחד עם פרבריה ונספחיה – רבבות נערים עולים והתמודדה עם עוני מציק, מכמיר ומנוול, לא חסרים כאלה. ''שכונות רבות בתל אביב'', מסביר מיכאל, ''...ובשכונות מאות ילדים אשר עד לפני חודש ימים לא ידעו אנה יפנו בצר להם. מאז שנסגר המעגל ישנה כתובת: המעגל סובב סחור-סחור. בכל עת ובכל מקום שם נתון ילד בצרה, מתלכדות הידיים וילדים חשים לעזרתו. לכבוד הוא לי להיות מפקד הפעולות. סניפים לנו בכל השכונות. רשת סבוכה פרושה מעתה על כל הסביבה, ואם לדבר בלשון צבאית, הרי נמצא אתה עכשיו במרכזה...''.

מיכאל מציג בפני רמי את מפקדת המעגל: רפי, המכונה מוק, ילד רזה וכיפח, שאביו הוא רופא בהמות; סעדיה, המכונה שר-תימן, שאביו מוכר פלאפל לפרנסתו והוא עצמו עובד בבוקר במסגריה ובערב לומד בבית ספר מקצועי; רבע-גד, נער גוץ ושמנמן שאביו, לשעבר כנר בתזמורת הפילהרמונית בבולגריה, מנגן עתה בבית קפה והוא עצמו לומד ביום ועובד אחר הצהריים בחנות פרחים; מהש, המכונה חפרפרת, בן למשפחת עולים מרומניה המתגוררת בצריף על שפת הים, שאביו חולה והוא עצמו עובד במוסך כדי לסייע בפרנסת המשפחה; וחברים נוספים. כפי שניתן להבין, מדובר בנערים שרובם נאלצים לעבוד כדי לסייע בפרנסת משפחתם.

סוף גנב. ילדי המעגל מוליכים לתחנת המשטרה סוחר מטורזן שגנב את קופת הרוכלים של דויד הקטן.

כפי שיש לו, למעגל, מפקדה ומנהיג, כך יש לו גם המנון. והמנון זה אינו אחר מאשר שיר הילדים ''עוגה עוגה עוגה''. שיר זה, שהריקוד הידוע שלו הוא מעגלי, מסמל בעיני מיכאל ונעריו את השלמות כפי שהם רואים אותה: מעגל שכל מרכיביו אוחזים זה בזה ושעזיבתו של אחד מהם תפרק את כולו. המחויבות ההרמטית של מיכאל לסיוע לילדים בצרה באה לידי ביטוי דווקא בשיר זאטוטים זה.

הספר אינו דן ביחסיהם המשפחתיים של חברי המעגל (למעט רמי ונורי ובמידה מסוימת גם מיכאל), אבל ניתן להבין בקלות רבה למדי שרבים מהם נהנים ממשפחות חמות ומלוכדות שמתפקדות היטב למרות קשייהן הכלכליים. אבל הדבר אינו כך בקרב הילדים שלהם מסייעים בני החבורה. ברוב המקרים מדובר בילדים שנקלעו למצבים בהם הם חסרי אונים נגד כוחות שרירותיים הפועלים נגדם.

הדוגמה הראשונה בה נתקל רמי היא זו של דויד, ילד קטן קומה ונפחד שעלה מאירופה ההרוסה לאחר שאיבד בה את אביו ואחיו. דויד, שבקושי מדבר עברית, משמש כרוכל זעיר של סכיני גילוח ומשחות שיניים ברחוב אלנבי ומפרנס בעזרתה בדוחק את אמו החולה. יום אחד שודד אדם את תיבת הרוכלים שלו ובורח עימה. דויד האומלל נתקל במקרה בכנעני, אחד מחברי המעגל, וכך מובא בסודה של החבורה. זו, מצידה מיחליטה לסייע בידו.

הופעתו המזעזעת ומעוררת החרמים של דויד בפני מיכאל ופקודיו עושה על רמי רושם עצום. ''ילד הקיבוץ ראה זו בראשונה ילדים עמלים אלה הנאבקים על פת-לחם. בראשונה ראה ילדי-עיר אלה, בני עוני, שמנת חלקם סבל ומחסור והם נאבקים בעקשנות על קיומם. רמי חש לפתע כי משהו זע בקירבו''. מקרה זה, יחד עם אישיותו הכובשת של המפקד מיכאל ומסירותם של בני החבורה למטרתם פעילותם, פועלים את פעולתם. רמי מחליט להצטרף אל המעגל והופך לחלק בלתי-נפרד ממנו.

הילדים מחליטים ללכוד את הגנב. נורי מתחפש לרוכל קטן, נושא על צווארו תיבה ובה דברי סידקית, כביכול (למעשה, ממלאים אותה הילדים באבנים) ומכריז בקולי קולות על סחורתו באמצע רחוב אלנבי. עד מהרה ניגש אליו צעיר בחליפה וחוטף מידיו את התיבה. חבריו של נורי מהמעגל, הסובבים במקום כאילו לפי תומם, פותחים במרדף אחריו ולוכדים אותו בדירה פרטית ברחוב סמוך. שעה שהם מובילים אותו לתחנת המשטרה הקרובה מספר להם הצעיר כי הוא וחבריו, סוחרים הפועלים בסביבה, החליטו לסלק את הרוכלים הקטנים מדרכם משום שהם מפריעים לעסקים. בנוסף, מחליטים חברי המעגל שאין להניח עוד לדויד להמשיך ברוכלות הזעירה הזו. דויד מתקבל לעבודה חלקית בבית החולים לבהמות של אביו של מוק והכול בא על מקומו בשלום.

סיפורים מעין אלה חוזרים על עצמם במהלך הספר כולו. בני החבורה מסייעים לילדה עיוורת, מזל שמה, להשיב את מאור עיניה ומשכנעים מנתח עיניים בינלאומי נודע, המבקר בארץ, לנתח את הקטנה חינם אין כסף. הם נרתמים לעזרתם של משה וחבריו מקבוצת הכדורגל ''היאור''. נערים עובדים אלה מכשירים בעמל כפיים שדה בור לשמש כמגרש כדורגל לקבוצתם רק כדי לגלות שעבריין צעיר וכמה מחבריו מתנכלים להם שוב ושוב. העבריין, זלמן שמו, מכה את הילדים, גונב את חפציהם ומחריב את המגרש שבנו. חברי המעגל יוצאים לפעולה, אך חלק מהם נופלים בידי זלמן ונכלאים על ידי חבריו. לאחר מכן מצליחים רמי ואחרים ללכוד את זלמן, לשחרר את חבריהם ולהביא את זלמן למעין משפט בפני מיכאל. סופו של עניין שזלמן חוזר למוטב, מתקבל לעבודה במוסך ביפו ומשלים עם משה וקבוצת ''היאור''. במקרה נוסף מחפשים ילדי המעגל אחרי רחל, ילדה קטנה שנעלמה מביתה. הם מגלים כי נחטפה על ידי אישה צעירה שאחותה מתה ממחלה קשה וביקשה לגדל את רחל, הדומה לה פיסית. אישה זו ראתה את רחל משחקת בחצר ביתה, פיתתה אותה ללכת אחריה וחטפה אותה.





אחד הסיפורים מכמירי הלב ביותר עוסק בפרשת רבי איצ'י. שני ילדים חרדים, משה'לי וחיימ'קה, נמלטים מירושלים לתל אביב כדי לספר למיכאל ולחברי המעגל על מוסד האימים בו הם לומדים. המדובר בבית יתומים שליד הזוועות המתוארות בו מחווירים אפילו סיפורי אוליבר טוויסט. המוסד נוהל פעם על ידי אדם טוב לב, אך זה הוחלף על ידי ר' איצ'י, מנהל אכזר ורע-לב. משה'לי מתפרץ בחמת זעמו: ''ר' איצ'י הוא רשע, הוא השטן! הוא מכה על הידיים עם סרגל והוא לא נותן כלום לאכול. 'זוללים וסובאים!' הוא צועק כשאנו אוכלים רק פרוסת לחם אחת. הוא לקח את כל השמיכות החמות. אני יודע! הוא מכר אותן! הוא גנב, הוא רשע! הוא ילך ישר לגיהינום!''

התשמע קולי. אביו של רבע-גד, כנר במקצועו, מנגון ליד מיטתה של מזל העיוורת כשסבתה הקשישה מליטה פניה בידיה.

ילדי המעגל עולים ירושלימה ומגיעים לבית היתומים. המראה מחריד. השמשות פרוצות והילדים החוורים והצנומים, החשופים לרוח הקרה, אינם מכוסים אלא בבלואי סחבות. על שמיכות אין בכלל מה לדבר. הם אף תופסים את מנהל המוסד בכבודו ובעצמו כשהוא מלקה בשוט ילד קטן שהעז לגנוב פרוסת לחם כדי לשבור את רעבונו. שני המודיעים המקוריים, משה'לי וחיימ'קה, נמצאים כשהם מסתתרים במרתף טחוב, בין גרוטאות וחביות, מפחד ר' איצ'י. עד מהרה מסגירים ילדי המעגל את האיש רע הלב לידי ועדת הנאמנים של בית היתומים והלה מודח מתפקידו ומוחלף באדם טוב ממנו.

אין לי מושג עד כמה שואבים סיפורי המעגל מפרשיות שאכן התרחשו באותן שנים, אבל ברור כי פרשת ר' איצ'י היא שיקוף של מאורע שהתרחש במציאות. בית יתומים הירושלמי חסר השם המתואר בסיפור אינו אלא בית היתומים דיסקין, שהוקם בירושלים בשכונת קריית משה בשנת 1881. במוסד התגוררו בנים בלבד וניתן להם חינוך תורני, אף שלא כל המגיעים למקום במרוצת השנים היו מרקע דתי. המוסד היה בעל זיקה לעדה החרדית והוחדרו בו מסרים אנטי-ציוניים. הלימודים התקיימו גם ביידיש.

ב-‏1949 פרסם כתב העיתון ''יום יום'' זאב תדמור, סקירה מביקורו במקום. על פי תיאורו, הילדים חיו בהזנחה מוחלטת, ללא צעצועים וספרים וסבלו מעונשים שכללו אלימות פיזית קשה. כתוצאה מהכתבה התעוררה סערה והוטחו האשמות קשות במפקח על הבית, מוטל רלב''ג. מנגד הגנה עליו העיתונות החרדית. ועדת חקירה בראשות השופט יהושע אייזנברג, שלצידו מנכ''ל משרד החינוך, ברוך בן יהודה ואישים נוספים הוקמה ב-‏28 במרץ 1949. הוועדה קיבלה דיווחים על תת-תזונה ועל ענישה פיזית קשה ביותר. אחד התלמידים העיד אף על יחסי מין בין הילדים ועל קיומם של ''מאהבים'' שלקחו שומרי הלילה במוסד והילדים הגדולים מבין הילדים הקטנים. מסקנות הוועדה אישרו את הטענות על הזנחה, היעדר צעצועים, משחקים וטיולים וענישה קשה: השלכה לצינוק והלקאה ברצועות. בוגריו סיפרו שנטשו את אורח החיים הדתי אחר היציאה מהמוסד, בין השאר בשל זיכרונותיהם ממנו.

אחד התלמידים שלמד בשנות החמישים, אהרון ציון שמו, נזכר: ''החזיקו שם ילדים כדי שמבוגרים בעלי יצר סדיסטי יוכלו, פשוטו כמשמעו, להתעלל בהם. היינו ילדים עזובים שלא זכו מעולם לחיבוק, לליטוף מיד מרגיעה, אכלנו, למדנו תורה וחטפנו מכות...הרבה פעמים חשבתי לעצמי:'למה לא ברחת. למה נשארת במקום הנורא הזה. התשובה היא אחת: משטר טרור הפחד. פחדנו פחד מוות מהמלמדים, מהמשגיחים, עשינו כל מה שאמרו לנו ומעולם לא התמרדנו...למעלה מעשרים שנה אחרי שעזבתי הגעתי לירושלים ונסעתי לדיסקין... עמדתי מול השער ולא הצלחתי להיכנס. הפחד מהמקום הנורא הזה... לא איפשר לי לעשות את הצעד''. לפי טענות שעלו בכתבה, נגרמו במוסד גם מקרי מוות כתוצאה מהתעללות.





סיפור אחר המעורר תחושות עזות הוא ''מגילת הכינור'' (כל פרק בספר עוסק בעלילה נפרדת ומכונה מגילה וכל מגילה מחולקת לפרקי משנה הקרויי סעיפים. רמי, הרושם את ה''מגילות'', נחשב למתעד הבלתי-רשמי של עלילות המעגל, בדומה לתפקידו של ד''ר ווטסון אצל שרלוק הולמס). סיפור זה, על אף שהוא מתמקד בילד המתגורר במעברה, אינו עוסק דווקא במצוקתו הכלכלית אלא בדיכוי המתמשך של שאיפותיו האישיות ונטיותיו האמנותיות.

ז'קו הוא נער עולה שהגיע ארצה ממארסיי ומתגורר במעברת שער העלייה שבחיפה. חייו עד אז אינם קלים: אביו, נגן כינור, הלך לעולמו, ואימו נישאה לגבר אחר שלא רצה בו עוד. ז'קו, היורש מאביו את האהבה לכינור ואת כישרונות המוסיקלי, עולה ארצה בחברת אדם בשם מורון, המשגיח עליו ומטפל בו. מורון זה מתפרנס מלהטוטים שהוא מבצע בחברת נחשיו המאולפים והוא רוצה להכניס את ז'קו בסוד האמנות הזו ולהציג בחברתו מופע של ממש. הילד, מצידו, רוצה להתפתח כמוסיקאי ומפחד עד מוות מהנחשים. מורון, אדם קשה, מכביד את ידו על ז'קו ואף מכה אותו בשוט כדי לאלפו בינה. כאן נחלץ לעזרתו אחד מחבריו, סימון שמו, היוצא לתל אביב ומבקש את עזרת ילדי המעגל.

הקרב על המגרש. משה, קרוע בגדים ופצוע (בכובע המצחיה) מספר למיכאל ולילדי המעגל כיצד מתאנים להם זלמן ובני חבורתו.

המעברות מהוות כיום בעינינו את אחת הנקודות הקשות והמרגיזות ביותר בדברי ימי העלייה. מי שגדל שם בחורפים הבוציים ובצריפונים הדולפים וטיפח משאת נפש לדירת שניד חדרים קטנטונת כמשכן של קבע לא יבין את התייחסותם של ילדים רבים שנולדו בארץ לנושא. בעיני צברים רבים היו המעברות מקום מסתורי שמסתובבים בו אנשים אקזוטיים מארצות רחוקות. ''היו ימים ואוהלים רבים ניצבו בכל חלקי הארץ – מחנות עולים, אך ברבות הזמן פינו האוהלים את מקומם לבדונים, הבדונים לפחונים ואלה נרתעו אחור מתוך יראת כבוד מפני הצריפונים. שער העלייה היה תמיד בעיני רמי עולם מופלא, והוא השתוקק לחדור אליו, ורק פעם אחת, שעה שטייל עם ילדי הקיבוץ, נכנס לתוך המחנה פנימה. היה זה בתקופה של העלייה הגדולה, והוא ראה הרבה אנשים מצטופפים באוהלים גדולים, מהם יושבים על גבי מיטות, ומהם מסבים על כרים. ילדים מתרוצצים בין היתדות, והם מועדים ונופלים, צורחים בקולי קולות ומוסיפים להתרוצץ. אותו ביקור לשער העלייה נחרת עמוק בזכרונו של רמי, ואילו התמונה אשר נגלתה לעיניו הפעם הייתה שונה מן הראשונה. קצב העלייה הואט עתה ומקומם של האוהלים תפסו צריפים קטנים, שניצבו זה ליד זה, כשחבלים עמוסי כבסים מתוחים ביניהם''.

ילדי המעגל מבקשים להיטיב עם ז'קו, לקחתו למומחה שיבחן את כישרונו ולהשיג עבורו כינור. כשהוא מחופש לילדה, הם מבריחים אותו משער העלייה תל אביבה. מורון רודף אחריהם ואף מגלה שז'קו מתאכסן בבית הוריו של נורי, אך לאחר דין ודברים עם אביו של נורי הוא מסכים לארכה של חודש ימים שבמהלכו ייבדק כישרונו המוסיקלי של הילד. כנר בינלאומי המתאחר בארץ מתרשם מיכולותיו של הילד וממליץ לטפחו. לאחר דין ודברים של אנשי משרד החינוך עם מורון מסכים האחרון למעברו לתל אביב. ז'קו עובר להתגורר דרך קבע בביתו של רבע-גד ולימים מעברת את שמו ליעקב מור והופך לכנר מפורסם.





עד כה כמעט שלא התעכבתי על דמותו של מיכאל, יוזמה ומקימה של החבורה, אבל דומה כי בלתי אפשרי להתמודד עם הספר הזה מבלי להידרש לאישיותו המיוחדת. האיש לחם במלחמת השחרור וביצע בה עשי גבורה שזיכו אותו בהערצת חבריו. פעם התנדב לרוץ תחת מטר כדורים לעמדה סמוכה כדי להעביר ידיעה כלשהי. כדור שפגע בעמוד שדרתו גרם לשיתוק בשתי רגליו. לאחר שהשתקם למד שענות והקים לעצמו עסק קטן. הוא הקים את המעגל ובהשראתו קמו חבורות דומות גם בחיפה ובירושלים (אגב, סניפים אלה של המעגל היו בעזרה של החבורה התל-אביבית בכמה הרפתקאות שהתרחשו מחוץ לאזור המרכז). הכריזמה השקטה שלו, חוש הצדק הבלתי-מתפשר והאינטליגנציה הרגשית שאפשרה לו לגעת במיתרי ליבו של כל אדם כמעט – כל אלה זיכו אותו בהערצת הילדים שגייס. ''אני אומר לך, אם בחור זה יגיד לי מחר לקפוץ מהקומה השלישית – אעשה זאת בלי לשאות מה טעם לדבר'', מתלהב נורי באוזני רמי דודנו, ''אני אומר לך, רמי, בחור זה – אין כמוהו!''. צביקה, חברו ללחימה של מיכאל, מסביר את עוצמת נאמנותו אליו כשהוא מסיע את הילדים למשימה חשובה. ''...כשמיכאל אמר לי: 'צביקה, יש לי ג'וב בשבילך', לא שאלתי הרבה שאלות ותקעתי צווארי בעול. כשמיכאל מבקש משהו מידי – מוכן אני לכל. אם יאמר לי מחר: 'צביקה, קפוץ מגג של מגרד שחקים', אקפוץ כמו כלום!''.

שתי עלילות בתוך הספר מוקדשות למיכאל עצמו. האחת מהן קשורה בפרנסתו הדחוקה. אמו של מיכאל מספרת לילדים על מצבו הכלכלי המחמיר ומבקשת את עזרתם. הילדים, מבלי לגלות לה זאת, פותחים בשרשרת פעולות שמטרתן להפנות מספר רב ככל האפשר של אנשים לחנות השענים של מיכאל. בין היתר הם מטפלים באחד משעוני העיר ומקדימים את זמנו בעשר דקות, משגעים את השכל ליקה דקדקן שלוח הזמנים הקפדני שלו מוכר וידוע לרבים ומארגנים צלצול להפסקה בבית ספר חצי שעה לפני הזמן המיועד. במונחים של ימינו היינו מתארים זאת כטריקים שיווקיים מקובלים למדי, אבל כשמגיע הדבר לידיעתו של מיכאל ההגון הוא רותח על התנהגות חניכיו. ''אתם פעלתם בדרכים של תרמית וכזב'', הוא גוער בהם, ''כבר נודעו לי פרטים: יודע אני את המעשה בבית-הספר, ביקה, בשעונים הציבוריים אשר שיבשתם, ואני אומר לכם, ילדים, כל מעשיכם היו מבוססים על בלבול, על הפרעת החיים הסדירים, על הכשלת אנשים עובדים הממהרים לעבודתם...''. אבל גם הטפה זו מסתיימת בטוב.

הפרק האחר העוסק במיכאל מרגש יותר. מתברר כי תנכה מתחיל לחוש את קצות אצבעותיו. הילדים נרתמים לסייע למפקדם. הם מביאים אליו רופא ותיק, מורה להתעלמות בעל שם (בימינו סביר להניח כי היה מכונה פיזיותרפיסט) וכן הלאה. אבל באמצע תהליך השיקום הזה מגיעה שעתו של רמי לשוב לקיבוצו. רגלו החלימה דיה ועליו לשוב הביתה. בפרידה מרגשת מעניק מיכאל לרמי את רשימות המגילות שמתארות את פעולות המעגל בתקופת חברותו של רמי בו. פרידה זו משאירה בו חותם בל יימחה והוא מהרהר בה שוב ושוב בדרך הביתה, יודע כי לא ישכחנה לעולם.





לא חושך שבטו. ילדי המעגל פורצים אל חדר בו מכה ר' איצ'י תלמיד אומלל שנתפס בגניבת פרוסת לחם. את השוט ניתן לראות על רקע הדלת הפתוחה.

מי שמחפש אמירות תקינות פוליטית בספר הזה יתקשה מאוד למצאן. דודתו של רמי כמעט פולטת את אחד מסודותיו של נורי בנה ועוצרת את עצמה ברגע האחרון. ''הוי, סליחה, כמעט שגיליתי את הקלפים!'' היא פולטת, ''באמת, נשים דעתן קלה!''. אם הייתה הדודה הספרותית הזו מעיזה לפלוט את אותה מימרה חז''לית מפיה בימינו, סביר להניח שיוצרתה – ימימה טשרנוביץ, כמובן – הייתה סופגת קיתונות בוז ומטחי חרפות מהקהילה הפמיניסטית. מיכאל המפקד הוא דמות הצבר כפי שעוצבה ביצירתם של חיים גורי, משה שמיר ושאר סופרי דור הפלמ''ח: צעיר, יפה תואר, גיבור מלחמה, מקרין טוהר מידות ויושר לב ומהווה בהתנהגותו מודל שיש לשאוף לחקותו. על דימוי זה קמו לא מעט מערערים ומקעקעים במשך השנים. מה גם שמיכאל הוא צבר ואילו הנערים העומדים לרשותו הם, ברובם לפחות, מהגרים. אפשר להניח שטשרנוביץ לא ראתה במידרג הזה שיקוף הכרחי של המבנה ההררכי הרצוי, אבל ניתן להניח במידה לא פחותה של סבירות שאקדמאים בעלי גישה ניאו-מרכסיסטית יראו את הדברים בדיוק באור זה ואף ינמקו זאת בהיותה של הסופרת חלק בלתי נפרד מהמימסד השליט (טשרנוביץ הייתה חברת מערכת ''דבר הפועלת''. בעלה, יוסף אבידר, הגיע עד לדרגת אלוף בצה''ל ולאחר מכן כיהן כשגריר ישראל במוסקבה ובבואנוס איירס).





כשיצא הספר לאור הוא זכה להצלחה נאה, כפי שקרה עם מרבית יצירותיה של מספרת הילדים המפורסמת ביותר בישראל דאז. כתיבתה הייתה חלק מזרם ספרותי שהיה מקובל אז ושראה בארץ ישראל איזור יפה ומעניין ובילדיה – אמיצים, מסורים, אוהבי פעילות. מעשי הילדים, הנעשים בדרך כלל ללא קבלת רשות, נועדו למטרה נעלה: להושיט עזרה, לעלות לארץ, לסייע לנזקקים. המסגרת ההרפתקנית היא, אפוא, אמצעי להקניית ערכים לקורא הצעיר – ערכים לאומיים, אישיים, ציוניים. שפתה טבעית ובהירה, מתובלת הומור ודיאלוגים ''צבריים'' - אם כי חלק מהדיאלוגים נראים כיום ארכאיים מעט, בעיקר בשל השינויים שחלו מאז בסלנג העברי. ואם לחזור לרגע להצלחתו של ''במעגל הסתרים'', הרי שהיו אף בתי ספר בהם הומחז הסיפור והוצג על ידי התלמידים עצמם.

''במעגל הסתרים'' הוא ספר עלילתי חשוב יותר מכפי שאנו נוהגים לייחס כיום לספרים ותיקים מסוגו. למעשה, חשיבותו רק גדלה מאז יצא לאור, משום שהמציאות בה אנו חיים כיום היא אכזרית יותר, מנוכרת יותר וצינית יותר מכפי שהייתה אז. סביר להניח כי היום יתייחסו אליו בסרקאזם, בנימוק שהוא סובל מעודף נאיביות ואידיאליזם. ובכל זאת, טוב שיש מי שמותח קו ברור בין ראוי לבלתי ראוי ומתווה מסלול ערכי של ממש לקוראים. בהנחה שמדובר בעיקר בנני נוער, זהו אלמנט שנעדר מרבים מספרי תקופתנו ו''במעגל הסתרים'' ממלא את החסר באופן יוצא דופן.




הספר במעגל הסתרים, מאת ימימה טשרנוביץ, יצא לאור בשנת 1955 בהוצאת דבר לילדים. איורים: יוסף שטרן. כל האיורים המובאים כאן נלקחו מהספר.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ספר טוב מאוד [חדש]
הראל   שבת, 06/01/2007 שעה 23:28
קראתי אותו לפני הרבה שנים ומאז הוא נעלם לי מהמדפים. השד יודע מה קרה איתו. אבל טוב שהחזרת אותו לתודעה. זה ספר שהייתי מדפיס מחדש ומפיץ לתלמידי בתי ספר יסודיים. פעילות התנדבותית וסולידריות קהילתית הם משהו שנדמה שלא קיימים מספיק אצל הנוער של ימינו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספר טוב מאוד [חדש]
עידית גוטליב   יום א', 07/01/2007 שעה 8:29
בתגובה להראל
מסכימה עם שניכם!
ספר נהדר שקראתי שוב ושוב בילדותי. איכשהו הוא אבד עם השנים והתמונות שצרפת למאמר עוררו בי נוסטלגיה וגעגועים לספר האבוד.
יש בספר הזה הגינות ותום שלא ''יתפסו'' בספרי ילדים של הדור הנוכחי וחבל שכך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספר טוב מאוד [חדש]
אורי קציר   יום א', 07/01/2007 שעה 9:56
בתגובה לעידית גוטליב
אתר אישי
אני לא מקוטלג בדרך כלל כנאיבי, ובכל זאת יש בי הרושם שאילו היה הספר הזה יוצר בגירסה מודרנית, בעברית עדכנית (אם כי לא נמוכה) ובסביבת התרחשות רלוונטית, הוא לא היה זוכה להתעלמות הקהל. נהפוך הוא - דווקא העובדה שמרבית הספרים הנמכרים יום לנוער הם ספרי הרפתקאות ופנטסיה יכולה להבליט את החריג הזה.

ושוב - יש חשיבות לעדכניות. אני מניח שהיום לא היו מעניקיפ את השם זלמן לראש כנופיית רחוב תל-אביבית אלימה (אם כי זלמן אלפרון אולי לא יאהב לשמוע את זה). אני מניח שגילויים של הערצה לגיבורי קרבות לא היו מתבססים היום על מבצעי מלחמת השחרור אלא על דמויות מהעבר הקרוב יותר, כמו מלחמת לבנון השנייה. אבל אלה דברים שמהווים רק את העטיפה החיצונית. המאבק הערכי של חברי המעגל לעשיית צדק עם יחידים שחייהם נפגעו הוא מטרה ראויה בכל תקופה שהיא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספר טוב מאוד [חדש]
עידית גוטליב   יום א', 07/01/2007 שעה 15:20
בתגובה לאורי קציר
נו, אז על זה אני מדברת.
אתה אומר שהספר יצליח גם בימינו ''רק'' אם נשנה את השפה, השמות, העובדות, מין הגיבורים ונהיה יותר פוליטקלי קורקטיים...
אבל אם נעשה זאת הרי יצרנו ספר אחר.
לגבי מאבק ערכי לעשיית צדק חברתי – מסכימה אותך שחסרים בימינו ספרים שכאלה על המדף.

הפתרון לדעתי הוא ''תיווך''.
(כבר הזכרת את זה בהקשר אחר לא מזמן כשכתבת מאמר על המוזיקה אותה החלטת להכיר לבנך...)
אני חושבת שהורים שלוקחים על עצמם ''לתווך'' בין התרבות עליה הם גדלו לבין ילדיהם עושים נכון.

אדגים: בכל ערב לפני השינה – לקחתי על עצמי לספר לילדי הצעירים (בני 8 וחצי ו-‏6 וחצי), ספרים שיש חשש שהם לא יגיעו אליהם בעצמם. לא אלאה אתכם ברשימת הספרים שהקראתי להם אך למשל לאחרונה סיפרתי להם את סיפור חייו של מרק טווין ואח''כ הקראתי להם את עלילות תום סוייר, הקלברי פין וכעת אנחנו מתחילים את בן-המלך והעני. בהחלט יכול להיות שגם ''המעגל'' ייכלל ברשימת הסיפורים שאספר (אם אמצא אותו).
יש הרבה יתרונות למנהג הזה:
א. זו שעת איכות ביני לבין ילדי.
ב. הסיפורים האלה הם בנוסף לספרים בני זמנינו שילדי מביאים מהספריה. – אני רק מעשירה אותם יותר.
ג. מכיוון שאני מקריאה בקול אני יכולה להסביר מיידית כל שאלה ולנדב אינפורמציה חסרה שעשויות להיווצר. במיוחד כשמדובר בספרים שנכתבו לפני שנים רבות.
ד. הילדים נחשפים כך לספרוּת שקרוב לוודאי לא היו קוראים בעצמם!!!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספר טוב מאוד [חדש]
אורי קציר   יום א', 07/01/2007 שעה 15:43
בתגובה לעידית גוטליב
אתר אישי
לא זה מה שאמרתי. התכוונתי לכך שלא כל הנסיבות שהיו תקפות בשנות החמישים רלוונטיות גם כיום. אלא אם כן את מכירה מעברות בוציות ומתפרקות שעולים חדשים תקועים בהן ומייחלים לדירת שיכון של עמידר במקום זאת. לא שחסרות צרות ולא שאפםסו מוקדי המצוקה, אבל מעברות כבר אין כאן.

או עניין השמות. תסכימי איתי שאין יותר מדי זלמנים צעירים שמסתובבים היום בתל אביב ומכים נערים שמשחקים כדורגל להנאתם. סביר להניח שלו טשרנוביץ הייתה כותבת את הספר הזה היום היא הייתה מכנה את גיבוריה בשמות עדכניים יותר.

מעבר לזה אינני מציע לשנות דבר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספר טוב מאוד [חדש]
אלה-קרי   יום ב', 08/01/2007 שעה 23:14
בתגובה לעידית גוטליב
חשוב, חשוב להקריא בקול. את עושה דבר נכון לדעתי. כשהבן שלי החל לקרוא לבד העברתי לו את הלפיד בשמחה, ואחרי כמה חודשים גיליתי ששגיתי. הוא הפסיק לקרוא. רק כשחזרתי ונטלתי על עצמי את האחריות לקריאה משותפת בקול, חזרה אליו חדוות הקריאה. היום הוא קורא לבד לגמרי - והרבה [כתה ה'], אבל פעם בשבוע אנחנו חוגגים ביחד. קריאה עלולה להיות חוויה בודדה מאד, וילדים זקוקים לעתים לחברה כדי לחלוק מתח, התרגשות, הומור או גילויים מרגשים אחרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספר טוב מאוד [חדש]
אורי קציר   יום ג', 09/01/2007 שעה 9:06
בתגובה לאלה-קרי
אתר אישי
מסכים עם כל מילה, כלומר עם שתיכן. אנחנו מעודדים את הגדול (כיתה א') לקרוא בעצמו, אבל משתדלים מאוד למסד כל ערב קריאה של פרק מתוך ספר עלילתי. פעם אלה היו ספרים לפעוטים, אחר כך עברנו ל''השביעייה הסודית'' והיום אנחנו ב''הכיתה המעופפת'' של קסטנר. זה מצריך לא מעט עצירות להסברים (מה זו פנימייה, למשל), אבל מאחר ואנו חוזרים מדי ערב על עיקרי הפרק הקודם, הזיכרון נשמר.

בלי קשר, כל הכבוד על בחירת הניק. אלה-קרי הילדה מלפלנד זכורה לי מילדותי הרחוקה, יחד עם נוריקו-סאן מיפן, סיאה מאפריקה וילד מאיי הדרום שאינני זוכר את שמו כרגע. כך הכירו תרבויות חדשות לפני עידן האינטרנט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספר טוב מאוד [חדש]
אלה-קרי   יום ג', 09/01/2007 שעה 15:56
בתגובה לאורי קציר
ואיזו היכרות זו הייתה. לא כמו היום ב''פליקס'' ודומיו: כל העולם על קצה המזלג... אלא היכרות מעמיקה עם תרבות זרה ממש, תוך חיבור רגשי בין שונים. כמה חוכמה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מעולם לא שמעתי על הספר. [חדש]
בלוגר זוטר   יום א', 07/01/2007 שעה 11:36 אתר אישי
לא שזה מפתיע אותי, אני רק בן 23. הייתי שמח לדעת אם נתקלת בספר.
אגב, לגבי הסיפור עם בית היתומים, סבא שלי כתב ספר על חייו ושם הוא מתייחס לבית יתומים בירושלים ועל היחס הגרוע שקיבל שם.
ההסטוריה שלנו נעלמת, העובדות שלמדתי לגבי העבר שלנו בחינוך היסודי והתיכוני קטן במידה שלא תיאמן.
פיסות מידע שאני נתקל בהם מעוררות בי עצב על הבורות שלי ועל הנתק שקיים היום מהתרבות החילונית והדתית בנדינת ישראל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מדהים [חדש]
אסף שפריר   יום א', 07/01/2007 שעה 12:11 אתר אישי
את הספר קראתי כילד לפני המון שנים ומאז נשכח מזכרוני ורק לפני מספר ימים ללא שום קשר או סיבה נראית לעין נזכרתי בפרק בו מיכאל מתעורר בלילה, מרגיש תחושה ברגליו וקורא לאשתו (אם אני לא טועה) להזמין רופא. לא הצלחתי להזכר מאיזה ספר לקוח הזכרון.
תודה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מדהים [חדש]
אורי קציר   יום א', 07/01/2007 שעה 12:36
בתגובה לאסף שפריר
אתר אישי
למעט העובדה שמדובר באמו של מיכאל, ולא באשתו, התיאור מדויק לחלוטין. אמו אצה-רצה אל נורי ורמי ומדווחת להם על כך, וכך למעשה נפתחת ''מגילת מיכאל''.

ואם כבר נגעת בנקודה זו - בספר אין מתוארות כמעט מערכות יחסים בהקשר רומנטי. בנות, משום מה, לא מוזכרות כחברות במעגל והפעילות שם - לפחות בקווי העלילה שטוותה טשרנוביץ - היא נמחלתם של בנים בלבד. לא בדיוק פוליטיקלי קורקט, כפי שכבר הזכרתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
ינשוף   יום ב', 08/01/2007 שעה 3:38
מעניין שכשקראתי את הספר הזה הייתי ילד קבוץ בעצמי וקבלתי שעור על אותם ילדי עיר שאזכרת, ואף שבתחילה נדמה היה לי הדבר כפיקציה פרי דמיונה של המחברת (כספרי הרפתקאות רבים אחרים שגמעתי לקרבי באותה תקופה) לבסוף הושלמה הפנמתי את המציאות העגומה של ישראל של 30 שנה אחורה, והכי מוזר הוא שדוקא קישון עם 'סלאח שבתי' שלו הצליחו לגרות את סקרנותי לקרוא עוד בנושא ולחקור את ההיסטוריה של העליות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בין היסטוריה לספרות [חדש]
אלה-קרי   יום ב', 08/01/2007 שעה 23:09
אורי, אתה כותב על הספר כמצבור של אירועי עבר וכמעט כנכס היסטורי. אני שואלת את עצמי שאלה הפוכה: על כוחו וניסיונו של הספר הזה לעצב היסטוריה, כלומר על כוחו כספר מגוייס. אמת שהגיוס בתקופה ההיא היה ''מבפנים'', לא כפוי וטבעי מאד. אמת שגם כיום לא הייתה מזיקה לנו קצת ספרות מגוייסת... ובכל זאת יש הבדל בין ספרות המחוברת בטבורה אל המציאות שבהקשרה היא נכתבת, ועדיין יש בה ביקורתיות, עיון בנורמות ועצמאות מחשבה, לבין ספרות המשרתת את הממסד. ככזה ''המעגל'' מצטייר לי (ולא קראתי) כמתייפייף מדי, צפוי, חסר אמביוולנטיות. ודרך אגב: מיכאל הצבר ההגמוני הוא... נכה. גופו הפגום אולי מעיד במשהו על מורכבות המחשבה של ימימה א' טשרנוביץ???
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בין היסטוריה לספרות [חדש]
אורי   יום ב', 08/01/2007 שעה 23:33
בתגובה לאלה-קרי
אתר אישי
אני מציע שתנסי לאתר את הספר ולקרוא אותו וכך תקבלי פרספקטיבה נכונה יותר עליו מאשר באמצעות הסתכלות דרך המשקפת הפרטית שלי. מה שמצא חן בעיני שם הוא היומרה המוגבלת יחסית של החברים במעגל. כלומר, הם אינם יוזמים מהפכות אידיאולוגיות אדירות ממדים ואינם מנסים לחולל רפורמות לאומיות, אלא מיישמים את שאיפתם הבסיסית לכינון צדק חברתי במישור המיקרו.

וזו אחת הבעיות שקיימות אצלנו כיום: כולנו רוצים לחולל מהפכות אדירות. להעיף את ראש הממשלה, לסלק את שר הביטחון, לבעוט בשר האוצר ולכונן במקום החבורה הזאת משטר שסוף סוף ייקח את הרעיונות הנאצלים שלנו ויחיל אותם על ארץ ומלואה. חברי המעגל צנועים בהרבה: הם עוזרים למי שיש ביכולתם לעזור. אני מניח שרבים יראו בכך משהו שאינו שווה הרבה, ובכל זאת - הנחלה של מערכת ערכים כזו לילדים רבים המפוזרים במקומות שונים כל כך יכולה להשפיע הרבה יותר מאשר ניהול ''מלמעלה''.

אני לא אוהב את הביטוי ''תרבות מגוייסת''. מה שמשתמע ממנו הוא שמי שמזדהה עם עמדות הנתפסות כמימסדיות אינו יכול להגיע אליהן בכוחות עצמו ולהאמין בצדקתן ובנכונותן. אני כופר בכך. יוצרים כנתן אלתרמן, למשל, פעמים הזדהו עם המימסד ופעמים תקפו אותו. ההנחה שטשרנוביץ היא אוטומט מימסדי ובשל כך יצירתה פגומה (ורבים יטענו שאף פסולה) משקפת עמדה פוליטית ואינה עומדת בשום קריטריון ערכי או תרבותי.

''מעגל הסתרים'' אינו מתייפייף. הוא מציג לצברים רבים - עיקר קוראיה של טשרנוביץ - את ישראל כפי שראתה אותה אז. אומה צעירה, מוכת קרבות, שבבניה מפעמת רוח של יצירה ושאיפה לצדק. אפשר להיות ציניקנים ולספר שלא האומה בנתה אלא הערבים המדוכאים בנו ואפשר להשוות את המימסד דאז למשטרים באירופה של שנות השלושים (כפי שעושים רוויזיוניסטים מקצועיים או אנטי-אשכנזים שבנו על זה קריירה), אבל אין לי כל ספק שטשרנוביץ האמינה באמת ובתמים בתפיסות הללו ובדימויים הללו. טשרנוביץ מעתת את הישראליות שעוצבה בדמות ההתיישבות העובדת עם המציאות העירונית הקשה והעגומה: פשע, ניוון, קשיי שליטה, אלימות נוער. זו לא בריחה מהמציאות ולא עיגול פינות שלה. ההיפך הוא הנכון.

בשנת 1941 יצר הבמאי האמריקני פרנק קאפרה את ''נא להכיר, ג'ון דו'', סרט נפלא בפני עצמו. בסרט זה מוצג סיפורו של נווד שעיתונאית זריחזת לשון רוצה לשכנעו להתאבד למען הרייטינג של עיתונה, המדווח על כך בכותרות ענק. אלא שהדיווח יוצר מציאות מדהימה: בכל רחבי אמריקה קמים אנשים ומתחילים לסייע זה לזה בנושאים שונים באמצעות ''מועדוני ג'ון דו'' קהילתיים. הם מגלים את הטוב שבהם באמצעות סיוע לאחרים. הם אינם מחוללים מהפכה מודעת לעצמה אבל מהווים חלק משינוי חברתי עצום. כשקראתי את ''מעג הסצרים'' נזכרתי בסרט הזה. יש ביניהם דמיון רב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בין היסטוריה לספרות [חדש]
אלה-קרי   יום ה', 11/01/2007 שעה 8:45
בתגובה לאורי
שכנעת אותי ששווה לקרוא, וזה לא מעט. לשכנע אותי שעזרה לזולת חשובה, לא צריך. אם כי אני סבורה שכלנו צריכים להתחיל מ''אי פגיעה בזולת'', ואז תהיה לכל המעגלים קצת פחות עבודה...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספר שבהחלט כדאי לקרוא. [חדש]
דניס ק.   שבת, 20/01/2007 שעה 16:07 אתר אישי
אני מסכים עם רוב התגובות, ספר זה בהחלט יכול לשמש דוגמה לסופרים צעירים.
למרות זאת, אם בספר המשימות היו יותר ארוכות עם מריבות(לא כולל הקרב על המגרש) ולא סתם 'תופסת' היה יותר מעניין, אינכם חושבים?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©