בראשית
יום ו', 01/09/2006 שעה 0:17
אי שם, באמצע שנות השבעים, פרסמתי לראשונה את הקטע הראשון שיצרתי בפרסום שנועד להמונים. צריך לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות: היצירה הייתה קטע בן שורות ספורות, ולמעשה לא כלל הרבה יותר מפסקה אחת. הפרסום ההמוני היה עיתון התלמידים של בית הספר היסודי ''הרצל'' בשכונת כרמליה שבחיפה. כמה מהחוברות הדקיקות של אותו עיתון תלמידים, שקטעי הפרסום בו אוירו ביד ודפיו שוכפלו או צולמו במכונות מיושנות ואדירות ממדים, עדיין שרדו אצלי. ומבט מהיר בהן מראה עד כמה השתנתה השקפת הכותבים מאז ועד היום; בערך כמו השינוי שעברה המציאות כולה. וכמו כן, שניים-שלושה קטעים קצרים מאת תלמידים שפעם היו אנונימיים והיום שמם ידוע לרבים יותר. הרבה יותר












המאמר הקודם שפרסמתי בנושא נוסטלגיה עיתונאית עסק בתכנים שפורסמו בזמנו בעיתון הילדים ''הארץ שלנו''. מאמר זה והתגובות אליו דרבנו אותי לנבור שוב בארכיון הקטן שלי. ובכן, השמיטו נא את המילה ''הארץ'' ותקבלו את מה שמצאתי. את ''שלנו''. זה שמו של העיתון.

את שש עשרה שנותיי הראשונות עלי אדמות ביליתי בחיפה. עיר הכרמל היא מקום מעניין לגדול בו. הזמרת והמגישה ירדנה ארזי, גם היא ילידת המקום, טענה פעם בראיון שחיפה היא לא בדיוק עיר; שהיא אוסף של שכונות שמחוברות בכבישים. לפחות בכל הנוגע לחיפה של ילדותי זה לא היה תיאור לגמרי בלתי מדויק. העובדה שהעיר השתרעה על רכס הרים ושהמדרונות העיליים של אותם הרים היו המבוקשים ביותר למגורים הפכה את חיפה ליישוב שאתה יורד בו מהפסגה המיושבת אל הטבע שבתחתית הגבעה. הרבה טבע היה שם, בניגוד לתל אביב למשל, ולכן חוויותיהם של חלק מילדי העיר הזכירו במעט את אלו של עיירה קטנה במערב התיכון של ארצות הברית.

בית הספר היסודי ע''ש הרצל היה ממוקם בפתחו של ואדי שיח, היורד משכונת כרמליה לכיוון הים התיכון. הוואדי לא הגיע ממש לים. בתחתיתו עבר כביש צר ומעבר לכביש שכנו השורות הראשונות של בית העלמין הגדול של חיפה, כפר זמיר (שהחיפאים הוותיקים הכירו כ''כפר סמיר'' דווקא). בימי החורף היו הילדים נוהרים לחלונות הכיתה וצוהלים למראה זרם המים ששטף במורד הערוץ בעל הקרקעית המסולעת כאילו היה זה לפחות שיטפון אדיר בנהר האמזונס. בית הספר עומד שם גם כיום וממנו יורדים המטיילים בוואדי כדי להגיע אל עין משוטטים הקריר והמזמין; אל שרידי המנזר הכרמליתי החרב; אל המערות הקדמוניות שכיום סוגרת עליהן דלת כבדה ונעולה; ואל הכפר הערבי הנטוש שבוסתניו הקטנים עודם פורחים ועמוסי פרי כשתעלות המים הישנות משקות אותם במחזוריות יומיומית קבועה ובלתי משתנה.

כשהגעתי אל בית הספר הזה לראשונה זה היה אי שם בספטמבר 1974. כמו כל תלמידי כיתה א' הייתי נרגש ומפוחד מעט. שניים שלושה ראשים מעלי התנשאו תלמידי כיתות ו' והמסדרונות הארוכים היוו ניגוד מעורר חשש לגן החובה הנעים שממנו באתי. היתרון הגדול שלי היה שידעתי כבר לקרוא. זה לא שהאינטליגנציה שלי הייתה שונה במשהו מזו של יתר התלמידים. זה פשוט היה תולדה של הברקה רגעית. הורי יצאו מהבית והשאירו את דודתי שתשמור עלי. זו השתעממה מעט וניסתה ללמד את הפעוט בן השלוש וחצי כיצד כותבים את שמו. אל''ף-ו''ו-רי''ש-יו''ד. הקטן תפס את זה מהר מאוד והתחיל לשאול איך כותבים ''אבא'', ''אמא'' ואת שמה של אחותו הקטנה. כך קרה שכאשר הגעתי לבית הספר זה כבר היה אחרי שנתיים וחצי של קריאה, כמעט שנתיים של כתיבה והרבה סיפורים שמתועדים עד היום על גבי דפים מצהיבים בעליית הגג של הורי.

כשהגעתי לבית הספר ושמעתי שיש בו עלון המפרסם את פרי עטם של התלמידים אורו עיני. אהבת הכתיבה כבר הייתה טבועה בי, כאמור, וחיפשתי מקום שבו אוכל להתבטא. אינני זוכר מי היה זה שהפנה אותי אל אותה תיבת דואר שטוחה שהייתה תלויה על הקיר הסמוך לחדר המזכירה, אבל קרוב לוודאי שאין לו מושג עד כמה הועילה הפנייה זו לחיי. שכן לאותה תיבת דואר הייתי משלשל בתדירות גבוהה למדי את יצירותיי הקטנות. לא אשכח את הגאווה הגדולה שמילאה אותי כאשר נוכחתי שהמורים שערכו את החוברת הזו (ועד היום אין לי מושג מי היו) בחרו אחת מהן לפרסם שם. אני זוכר היטב את הלמות הלב המהירה שפעמה בי כשמיהרתי הביתה, אוחז טוב טוב בחוברת בעלת כריכת הקרטון הכתומה ומצפה להראות אותה להורי.

''שלנו'', נובמבר 1975. זו הייתה היצירה הראשונה

זו הייתה חוברת פשוטה למדי, מהסוג שכיום כמעט כל אחד יכול לייצר באמצעות מחשב אישי סטנדרטי. הדפים הודפסו, כמובן, במכונת כתיבה ולפי הפונט הלא-מאוד-סטנדרטי ניכר שהשתדלו שהחוברת לא תיראה כאוסף של ניירות משרדיים. ברוח עיתוני הילדים של התקופה הוסיפו ידיים נעלמות איורים שונים משונים, כתיבת יד ושאר עיטורים לדפים עמוסי הטקסט. הדפים עצמם שוכפלו ביד או צולמו במכונה עצומת ממדים ואיטית להחריד ובאופן הפשוט ביותר. על נייר כרומו יקר או על עיצוב מסוגנן לא היה בכלל מה לדבר.

כשקוראים בפרספקטיבה של שלושים שנה ויותר את אותן יצירות שמילאו אז את דפי ''שלנו'' נצבט מעט הלב. תשומת לב כה רבה הוקדשה אז לסצינות מחיי הטבע ולסיפורים על טיולים קצרים, על חוויות יומיומיות שאז נראו לנו מרגשות למדי וכיום מייצגות בנאליות משעממת, לתיאורים תמימים ומאוד-לא-סרקסטיים של חיי המשפחה והיחסים עם השכנים. היום שם גם כמה סיפורים קצרים שברוח התקופה היה חייב להיות בסופם לקח כלשהו. באחד הסיפורים הזכורים לי מאותם שנים כתב תלמיד כיתה ו' על עיירה שבה התגוררה זקנה ערירית שעסקה בטוויית צמר באמצעות גלגל מיושן. ילדי העיירה היו באים להאזין לסיפורים ולספוג מעט מהחמימות ששרתה בביתה. לימים נפתח במקום בית חרושת משוכלל ועד מהרה הפנו אליו מגדלי הצאן את צמרם והזקנה נותרה בודדה וענייה. למרות זאת, נהג סוחר אחד ויחיד לבוא מדי יום אל ביתה ולצאת ממנו עם שק גדול וגלגל הטווייה שלה הוסיף לחרוק מדי יום ביומו, כרגיל. רק לאחר זמן רב גילה אחד מהילדים שנהגו לפקוד את ביתה כי השקים היו מלאים, בעצם, בחציר, ולא נועדו אלא לייצר את הרושם שהזקנה אינה חסרת עבודה כדי שלא לעורר את רחמי התושבים. הילד סיפר זאת לאנשי הקהילה ואלה אספו צמר רב והובילוהו לביתה כדי שתוכל לשוב לעיסוקה הישן ולהיות שמחה בחלקה כמקודם. אדם המיטיב עם סביבתו סופו שסביבתו גומלת לו טובה תחת טובה שעה שהוא נקלע לצרה. פרנק קאפרה לא היה עושה זאת טוב יותר ב''איזה חיים נפלאים'' או ב''הן לא תיקחהו עמך'' שלו. מישהו יכול לדמיין סיטואציה כזו הטורדת את מנוחתו של בן תשחורת בגיל זה בחברה המופרטת של ימינו?


אבל רוב הקטעים שפורסמו שם, כאמור, היו תמימים בהרבה. פזיה, מור וסיגל מכיתה ג' מספרות על ביקור במוזיאון הימי. רן מכיתה א' מספר על סבתא שנשארה להשגיח עליו ועל אחיו הקטן כשהוריו הלכו להצגה. שירלי, גלי וליאת מכיתה ב' מספרים מה חשו כאשר קיבלו בטקס חגיגי את ספר התורה שלהם. יהושע מכיתה ד' מספר כיצד השלימו הוא וחברו לאחר מריבה גדולה שפרצה ביניהם. רויטל מכיתה ב' מתארת כיצד מצאה חתול תועה בגינת ביתה, הבחינה שהוא רעב והאכילה אותו וכיום מתקיימים ביניהם יחסי חברות. שרון מכיתה ב' כותבת שאספה חלזונות בגינתה, איכסנה אותם בקופסה בביתה אלא שהללו נמלטו ופשטו ברחבי חדרה. סיגלית מכיתה ג' מגלה כיצד זינקה על קשיש שישב על ספסל וקרא עיתון במחשבה שמדובר בסבה אך מייד גילתה כי ''סבא'' הוא אדם זר לחלוטין. אפרת מכיתה ו' מספרת כיצד חדר כדור שנזרק בעוצמה רבה מדי במהלך משחק בחצר ישר אל חלון חדרו של המנהל ואחד המשחקים הלך להביאו ומשבושש לשוב הלכו חבריו ומצאו אותו מסב לפרוסת עוגה בחברת המנהל בכבודו ובעצמו.

קטע הבכורה הראשון שלי שפורסם אי-פעם בפרסום המוני היה על יומו הראשון של החורף וכותרתו הייתה ''התעוררתי לקול הגשם''. בהתחשב בכך שעד לפני שבועות אחדים התעוררתי לקול משאית הניקיון שפקדה את רחובי מדי בוקר בשאון אדירים הייתה זו תקופה אחרת לגמרי. לאחר שהתעוררתי שמתי את פעמי אל חלקת האדמה שגבלה בגינה האחורית של בית הדירות הקטן בו התגוררנו והייתה סמוכה גם לכניסה האחורית למקלט של הבניין. אצלנו כינו אותה ''הגן הקסום'', כינוי ששאלתי מאחו מוריק שהופיע ב''ילדי היידי'' (אחד מספרי ההמשך למה שתורגם פעם כ''היידי בת ההרים''; דומני שהייתי אחד הילדים היחידים עלי אדמות שקרא את עלילות השווייצרית המקסימה הזו קודם כבחורה צעירה ורק לאחר מכן כילדה קטנה).

גם ב''שלנו'' אפשר למצוא רטרוספקטיבה נאה של רשימות ילדות של תלמידים שבבוא היום הפכו מוכרים למדי. גיא מאירסון, כיום בלוגר ב''רשימות'' ותסריטאי, היה בן שבע שנים כשסיפר כיצד טייל באקוודור, ראה אינדיאנים וקיבל תלבושת מתאימה ואפילו חץ וקשת, ואף על עלילותיו בדיסנילנד סיפר. אותו חיפאי צעיר התרשם כנראה עמוקות מעיר הנח שעה שביקר בא ואף פרסם שיר קצר הנשבע לשמור עליה לנצח.


בכלל, ירושלים הייתה מגנט יצירתי מרשים למדי. חגי אלעד, לימים מנכ''ל ''הבית הפתוח'' בירושלים, כתב אף הוא שיר נאה על קדושתה, חשיבותה לדתות השונות ואיחודה על ידי הצנחנים של 1967. תמי נאות הותירה שם גם היא את חותמה. הג'ינג'ית הטמפרמנטית מהכיתה המקבילה פרסמה שיר קצר ומחורז בשבח הקיץ המתרגש ובא ופוטנציאל היתרונות הטמון בו. שלושים שנה אחרי, פלוס מינוס, תמר נאות-פרי היא שופטת בית משפט השלום בחיפה.

נחזור אלי, ברשותכם. במהלך שש השנים שלי באותו בית ספר יסודי פרסמתי אי-אלו שירים, קטעי סיפורת קצרצרים ושאר ירקות באותן חוברות ישנות. בכל פעם חשתי גאווה מחודשת, שהרי מאן דהוא מעורכי העיתון בחר את הקטעים שלי מבין רבים אחרים. סוג של סיפוק נטול טוקבקים. אם תרצו, הבלוג שלי דהיום הוא המשך ישיר לאותה התחלה. חוט אחד מחבר על פני כל השנים בין ''שלנו'' של 1974 ל''אפלטון'' מודל 2006.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
גרמת לי לחפש את הקטע הראשון שלי.... [חדש]
בועז   יום ו', 01/09/2006 שעה 8:44 אתר אישי
הפרסום הראשון היה בעיתון ''היורה'' של בית ספר סירקין, בחולון, בכיתה גימל.

והקטע הזה עסק בגשם (כמו אצלך!). באהבה שלי לחורף. לא ייאמן, אבל כבר בגיל 8 הייתי איש של חורף

סיפורים ושירים. ''הארץ שלנו''. ''מעריב לנוער''. מוזר לגלות כמה תמימות על גבול הטיפשות היתה בכתיבה המוקדמת שלי. מוזר לגלות את הילד שהייתי. נוגע ללב.

מאוד אהבתי את מה שכתבת, אורי
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גרמת לי לחפש את הקטע הראשון שלי.... [חדש]
אורי קציר   יום ו', 01/09/2006 שעה 9:52
בתגובה לבועז
אתר אישי
אם כך, בועז, אולי כדאי להעלות את הטקסטים האלה על הרשת (במידה והם זמינים, כמובן). אחרי הכל, דפים עלולים להתבלות, להצהיב, להימרט ולהיקרע.

ואגב, אני לא חושב שהייתה טיפשות בכתיבה הזאת. זאת הייתה תמימות ילדותית שטרם נצרבה משנים של התנסויות רגשיות קשות, מאורעות טראומטיים ושאר דברים ההופכים אותלנו ליותר עצובים, כועסים, ציניים וסרקסטיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
חתול תעלול   יום ו', 01/09/2006 שעה 9:46 אתר אישי
תמר נאות, כמדומני, היא בתה של פרופ' יהודית נאות ז''ל - אשה מדהימה, שהלוואי שכל הפוליטיקאים שלנו היו כמוה.

אורי, גרמת לי לנוסטלגיה. גם אני ייחדתי את אחת המגירות שלי לכל הדברים שכתבתי אי פעם - הקטע הראשון בעברית היה רק בגיל 11. כל מה שהיה לפני כן, ברוסית, נמחק כלא היה...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ו', 01/09/2006 שעה 9:47
בתגובה לחתול תעלול
אתר אישי
אכן, צדקת. תמי נאות היא ביתה של יהודית נאות ז''ל. הכרתי את יהודית נאות היטב בתקופה בה עבדתי כדובר סיעת שינוי בכנסת והיא הייתה אישה ישרה ואמיצה מאין כמוה. הלוואי והיו רבים כמותה בפוליטיקה שלנו.

ולגבי הכתיבה שלך - שווה להפוך את המגירות ולבדוק שוב אם לא נותר משהו ברוסית. אולי כדאי לשאול קרובים. אני גיליתי את שרידי הכתיבה הראשונים שלי רק בצבא, כשאבי הזכיר שהם מאוכסנים באיזה בוידם אצלו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
חתול תעלול   יום ו', 01/09/2006 שעה 10:19
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
כל מחברות בית הספר שלי משם נזרקו כשעזבנו, ולא כתבתי שום דבר שלא היה ''חיבור לשיעור רוסית''. היו לנו יותר מדי שיעורי בית מכדי שיישאר חשק למשהו מעבר.

אבל עיתון בית-הספר הראשון בעברית שוכב במגירה, ואתה יודע - משנות ה-‏70 לשנת 1994, הפורמט ממש לא השתנה. אותה מכונת הכתיבה עם ציורים שמישהו הוסיף בעט פיילוט, אותם דפי A4 מצולמים במכונה ענקית.

וזה ממש, אבל ממש, חמוד :))) אני יכול להשוות את העיתונים האלה, הערוכים על-ידי אחת המורות יחד עם מזכירת בית-הספר, לעיתונים המצועצעים שאני ערכתי בתיכון, תוך שיתוף פעולה מאסיבי עם ''מעריב'' - בעיתונים הפשוטים של בית-הספר היסודי עוד היה כל-כך הרבה תום, שממש לא ברור לי לאן כל כולו נעלם רק שנים בודדות מאוחר יותר...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ו', 01/09/2006 שעה 10:25
בתגובה לחתול תעלול
אתר אישי
התבגרנו, חתול, פשוט התבגרנו. ובהמשך לכך, לא נותר אלי אלא לעוץ לך מה שיעצתי לבועז. מהר והעלה את הדברים הללו על הרשות פן יתפוררו, יתבלו ויתפוגגו במשך השנים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשכחות [חדש]
תראזימאכוס   שבת, 02/09/2006 שעה 3:04
כל פעם הבטחתי לעצמי שאשמור מעט מהחומרים המוקדמים האלה, וכל מעבר דירה או ניקיון פסח זרקתי.
הזכרת לי נשכחות, נדמה לי שגם לי היה איזה בדל פרסום בכיתה ד' באותו עלון (יש לך את כולם?), ושגם אני כמובן התרגשתי עד מאד אחרי שסוף סוף ראיתי את שמי מתנוסס. אולי לא מודגש מספיק בכתבה, החוברת הקטנה הזו ריכזה פרסום של 6 שנתונים, 3 כיתות במחזור, אז אם הצלחת להשחיל לשם כתבה ''שיחקת אותה'', כי כל הבי''ס 'ראה'.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשכחות [חדש]
דולצינאה   יום ב', 04/09/2006 שעה 15:17
בתגובה לתראזימאכוס
ואי ואי .. זרקת אותי למנהרת הזמן.
לעתון שלנו קראו 'ראי חיינו' ובין מי שכתבו ושלחו ציורים יש היום צייר ידוע ומצליח, מחזאי ( פחות ידוע, אבל מעניין), סמנכ''ל בנק גדול, מנהל מחלקה בבית חולים שהוא פרופסור נחשב בתחומו..
הנושאים הם אותם הנושאים.. דומים מאוד למה ששלחו ילדים בשעתו אל 'הארץ שלנו' ו'דבר לילדים'. הסיבה לכך היא השליטה המוחלטת של המורים במערכת.. יש לי 'ספר זכרונות' ושם כבר אפשר למצוא כל מיני חוויות הקשורות למורים שאהבנו ללעוג להם קצת.. דברים מן הסוג הזה, כולל ביקורת על בית הספר, לא היו בעיתונים האלה ( וגם אין כל כך בעיתוני בית ספר כיום. רק על אתרים קשה למבוגרים השתלט).
אבל.. לא היינו ממותגים, לא היינו מכורים לטלביזיה והחלפנו ספרים בספרייה העירונית ובספריית בית הספר..
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נשכחות [חדש]
אורי קציר   יום ב', 04/09/2006 שעה 18:39
בתגובה לדולצינאה
אתר אישי
את יכולה לתת קצת יותר נקודות ציון, דולצינאה? שם בית הספר, היישוב או שמות המצתליחנים שבקעו ממנו?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מקומה של הנוסטלגיה [חדש]
ילדה של הזמן   יום ו', 08/09/2006 שעה 10:47
אצלי זה היה שיר שנכתב בכיתה ב'. שיר על הים של שכונת נוף ים. ''מים ברגלים, חול בידים, כך אשחה כדג במים'' - אוריאל אופק, שדודתי הגאה הראתה לו את השיר, אמר שזה בהחלט שיר מאוד יפה לגילי...
אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על הכמיהה שיש לי להחזיר משהו מרוח אותם הימים. אז נכון שאני כותבת כרגע טוקבק לכתבה בבלוג שמופיע באינטרנט ועד מעט אמלא גם את כתובת הדואר האלקטרוני שלי אבל הים אותו היום (בפראפרזה אחרת על דבריו של יצחק שמיר) ולעץ התפוז יש את אותו הריח, וזה לא הילדים שהשתנו אלא הנכונות והנחישות של ההורים להעביר להם את הערכים האלה של טבע, חברות, סביבה.
אפשר לשנות לדעתי, צריך רק מישהו שידע לחבר את כל הכמיהות האלה לערכים אמיתיים ושיוביל אותם בנחישות של ראשוני המדינה.
אז אולי אפשר להפוך את הנוסטלגיה והתמימות האובדת למשהו שישנה את סדרי החיים גם במדינת ישראל של המילניום הנוכחי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מקומה של הנוסטלגיה [חדש]
אורי קציר   יום ו', 08/09/2006 שעה 12:06
בתגובה לילדה של הזמן
אתר אישי
אני לא בטוח שאני מסכים איתך. נדמה לי שההתקדמות הטכנולוגית סיבכה מאוד את חייהם של הילדים בני דורנו. יש להם הרבה יותר אפשרויות לעיסוקים בשעות הפנאי וההשתלטות של ברד המותגים על חיי היומיום מאלצת אותם להתחרות יומיומית בחבריהם בשאלות שקשורות בכסף. ההורים שגדלו בדור אחר נאלצים להתמודד עם שפע שלא היה להם כילדים והם מתקשים לעשות זאת.

בילדותי, למשל, כתבו ספרים על ילדים שבכוח המצאתם הגיעו למקומות מופלאים, כאלה שרגלו של אף ישראלי לא דרכה בהם עדיין. הסופר יכול היה להכניס לארצות האלה את היידע שהיה ברשותו, לתבל במעט דמיון ובכך לסחרר את ראשו של הקורא המרותק. כיום כל זה כמעט חסר ערך: כל ילד יכול להיכנס לגוגל בשעותיו הפנויות ולחפש שם אינפורמציה על ארצות אלה ואחרות. וזו זמינה, איך אומרים, כמו זבל.

אני מסכים איתך לגבי האבחנה של אובדן התמימות. כולנו הפכנו לציניקנים יותר, סרקסטים יותר, גסים יותר, אלימים יותר ומוחצנים יותר. וזה עצוב. דומני שצריך להחזיר מידה מסוימת של סולידריות, מעין קירבה בלתי אמצעית הגורמת לתחושת שייכות של היחיד אל גוף קהילתי רחב יותר, אם גם בלתי מוחשי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
נירית   יום ה', 31/07/2008 שעה 23:23
''ילדי הקט יניב
ראיתי את אביב
לבוש גלימת שלגים
מביט במי פלגים

שמחתי לראותו
וגם את אמתחתו
...''
שיר שפרסם אורי קציר לפני 30+- שנה, בעלוןהמדובר
ועדיין זוכרת מילותיו כולל המגינה שהלחין :-)
ילד מוכשר

נירית, ו' 2
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ו', 01/08/2008 שעה 20:35
בתגובה לנירית
אתר אישי
שלום נירית. לונג טיים. מה נשמע?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©