רקוויאם לארץ שלנו
יום א', 27/08/2006 שעה 23:56
''הארץ שלנו'' היה עיתון הנוער החשוב ביותר בשכונה בה גדלתי. במונחים של ימינו העיתון הזה נחשב, כנראה, לאסון עיצובי: אותיות קטנות, שורות צפופות, נייר עיתון דק ופשוט, כמעט נעדר פרסומות ומותגים, עוסק בבעיות השעה, מביא סיפורי מוסר ואנקדוטות תמימות ולא ממש משתדל להיות מגניב ולזלזל בעבר שחלף. אבל אצלי הוא היה העיתון שפקח את העיניים לראות עולם אחר, בוגר יותר וילדותי לא פחות. רבים וטובים עשו שם את צעדיהם הראשונים בקריירה. לפני זמן מה רכשתי אוגדן כתום וישן של חוברות שנת תשכ''ח (1967/8) במקום זה שעלה בלהבות לפני שנים רבות. קריאה מחודשת של החומר הזה מעלה געגועים לתמימות שחלפה וגם מספקת הצצה מעניינת לחלונם של אלה שהתקדמו מאז והפכו למובילים בתחומיהם.








אני מתגעגע ל''הארץ שלנו''.

זה נשמע קצת משונה בהתחשב בעובדה שאני ילד גדול היום, הרבה מעבר לגיל הממוצע של קוראי השבועון הזה, מנוחתו עדן. ובכל זאת, אני מתגעגע אליו. הוא מייצג עבורי עידן של תמימות ששוב אינו מהווה חלק מעולמנו.

בכרמליה, השכונה החיפאית השלווה שבה גדלתי, היה ''הארץ שלנו'' חלק בלתי נפרד מהתפתחותו האינטלקטואלית הטבעית של הילד. בכיתה א', ב', או ג' היה הילד נלכד ברשתו המקסימה של מיכאל שיר, שהיה סובב בין בתי הספר היסודיים, נכנס לכיתות ומספר על העיתון המצויר שהוא עורך. בכל פעם נמצאו כמה ילדים ששכנעו את הוריהם להניח את כספם על מנוי ל''אצבעוני''. אצלי, אם אני זוכר נכון, המנוי הזה החזיק מעמד ארבע שנים. למדתי ממנו, בין השאר, על ההצהרה ההיא של אנואר סאדאת בפרלמנט המצרי שבה אמר שהוא מוכן לנסוע אפילו עד ירושלים כדי לעשות שלום עם ישראל. וכך היה מיכאל שיר לפרשן המדיני הראשון שאותו קראתי. היו כאלה שעשו מנוי על ''פשוש'', אבל הללו היו מיעוט קטן. מעטים עוד יותר קראו את ''סלעית'' של החברה להגנת הטבע. אבל אני הייתי תמיד קורא נלהב של ''אצבעוני''.

בשלב מאוחר יותר, בדרך כלל מכיתה ד' וצפונה, הגיע תורו של ''הארץ שלנו''. בניגוד ל''אצבעוני'', בעל הדפים הקשיחים, האותיות הגדולות והמנוקדות והציורים הילדותיים, היה ''הארץ שלנו'' משהו אחר לגמרי. דפיו היו דפי עיתונים לכל דבר, הטקסטים נכתבו באותיות קטנות יותר, לרוב בלתי-מנוקדות, והתחושה הכללית היה שבעיתון הזה מתייחסים אלינו כמעט כאל מבוגרים. כלומר, עדיין זה לא היה ה''מעריב'' עב-הגזרה של אבא, אבל זה כבר בהחלט התקרב לשם.

הצטרפתי לקוראי ''הארץ שלנו'' יותר מחצי יובל שנים אחרי שהוא החל לצאת לאור, כך שלא בדיוק גיליתי את אמריקה. אבל מבחינתי זה היה כמו גילוי של עולם חדש. היו שם לפחות שניים או שלושה סיפורים בהמשכים שקראתי בשקיקה מדי שבוע. אחד מהם היה מצויר, כזה שאפשר לקרוא אותו בערך בדקה והופיע תמיד על השער האחורי של הגיליון. שם החלה גלילה רון פדר לפתח סידרת סיפורים שבמרכזם עומד ציון כהן, הילד מבית שאן שמתגלגל בין משפחות אומנות למוסדות חינוך שונים ומשונים ומנסה כל העת לשמור על הדבר היציב האחד בחייו – אהבתו לנערה בשם בתיה. ''אל עצמי'', ''מכתבים לבתיה'', ''ילד חוץ בקיבוץ'' – כל אלה היו חלק מסדרה שלמה של סיפורים שהפכו את ציון האנדרדוג למושא סקרנותם של רבבות קוראים.

אחד הסיפורים שאני מנסה למצוא מאז – ושמשום מה לא יצא בספר – היה קרוי ''קובי נער הים''. סיפור על נער עזוב המחפש את סבו ומתגלגל אל צריף דייגים בחוף תל אביב. כל ניסיון לאתר אותו בחנויות הספרים לא צלח. מי שיודע היכן ניתן לאתרו יבוא על הברכה.









המחסן של אבי באותו בית בו גדלתי היה מקום קריר ואפלולי למדי. הוא היה צפוף מאוד (אבי משתייך לזן האוגרים הבלתי נלאים), אבל לעתים קרובות ניתן היה למצוא בו כל מיני אוצרות. פעם הביא לי משם שני כרכים של ''הארץ שלנו'', כאלה בעטיפת קרטון כתומה שאיגדו את כל חמישים ושתיים החוברות שיצאו בשנה עברית שלמה. השד יודע איך הגיעו אליו הכרכים הללו. הם היו מהשנים 1966-1968. אפשר היה למצוא שם הכול בכל מכל כל: דיווחים על התקדמות בחקירת רצח הנשיא קנדי; סיפורים על ילדים המתגוררים ביישובי הצפון המופגזים על ידי הסורים; כתבות על הישגיו של האתלט המוכשר יובל וישניצר ועל זכייתה של הפועל תל אביב בגביע אסיה. היה את ''צבאו הפרטי של אלכס'', סיפור בהמשכים על סרן יהודי בצבא האדום המארגן חבורת נערים פליטי שואה לקבוצה מאורגנת היטב המתגוררת באחד מיערות גרמניה, לוחמת בנאצים המקומיים ומתכוננת לעלייה ארצה. היה שם גם את ''צוללים קדימה'', סיפור בהמשכים על נער העולה ממרוקו, מעברת את שמו מטבול לשחר, מתגייס ליחידת אנשי הצפרדע ובונה לעצמו, תוך קשיים מרובים, חיים חדשים בישראל. ''צוללים קדימה'', שהפך מייד גם לספר, היה פופולארי מאוד גם בימי ילדותי שלי, לפחות עשור שנים לאחר שנכתב במקור.


אחת מגולות הכותרת הייתה הסיפור המצויר בהמשכים ''מסתרי העכביש הכחול'', שבשלב מסוים אף העתקתי למחברת והנחתי בפינת הקריאה בכיתתי. מעשה במורה למתמטיקה בשם כפתורי הנקרא לסייע בלכידתו של פורץ מתוחכם הקרוי ''העכביש הכחול''. הסיבה לכינוי זה היא טבעת בצורת עכביש כחול המצוידת בזרקור רב עוצמה בו הוא מסנוור את העוקבים אחריו בלילות האפלים בהם הוא מבצע את פשעיו. המורה יוצא לציד בחברת אחד מתלמידיו. זהו אחד מסיפורי הקומיקס הטובים ביותר שקראתי מעודי.

ואז אירע האסון. קצר חשמלי גרם לדליקה שכילתה את רוב פרטי הקריאה שהיו באותו מחסן. שני הכרכים הכתומים היו כלא היו ושוב נותרתי ללא ''הארץ שלנו''. באותה תקופה כבר הייתי מנוי על ''מעריב לנוער'', שעדיין היה עיתון ברמה טובה. כמו כולנו, לא יכולתי להעריך עד אילו תהומות ממותגות תידרדר תרבות הקריאה של בני הנוער בשנים שעוד יבואו. לא הבנתי אז את מלוא האובדן.

למעלה משני עשורים לאחר מכן, כשכבר הייתי צרכן קבוע של ספרים משומשים, מצאתי את אחד מאותם כרכים בחנותו של איתמר לוי ששכנה אז במושב צרופה. היו לי כמה התלבטויות בנושא. אחרי הכול, יש המון ספרים שהייתי רוצה למקם על מדפי ספרייתי. אבל אז בא היום ההוא בו הוצאתי את הסכום הנדרש ורכשתי כרך משומש מאוד, במצב סביר, של ''הארץ שלנו'' משנת תשכ''ח, היינו אוקטובר 1967 עד ספטמבר 1968. קראתי – והניצוץ שב ונדלק בי. לא להאמין שהיום לא עושים כך עיתון לנערים חושבים.









הנה דוגמה מקרית מגליון מס' 19 של אותה שנה, שיצא ביום 6.2.1968 (הדוגמה הכי מקרית שאפשר: פתחתי את הכרך עב הכרס וזה ''נפל'' על הגיליון שציינתי). עמוד השער מחולק לשניים: בחלקו העליון מופיעה תמונה של אנשי צוות הצוללת ''דקר''; חלקו התחתון – צילום של הצוללת עצמה. לא קשה לנחש שהיעלמותה של אותה צוללת, במסעה מבריטניה לישראל, הייתה הנושא המרכזי שהעסיק את העיתונות הישראלית אז. העורך יעקב אשמן סבר כי גם לקוראים בגילאי 9-13 – קהל היעד של העיתון – מגיע דיווח מסודר על הפרשה המסתורית הזו. בעמוד השני הופיעו ידיעות המסכמות את החדשות העיקריות לאותו שבוע: מצרים מנסה להחדיר סירות לתעלת סואץ בניגוד לעמדת ישראל, השולטת על חלק מהנתיב; הווייטקונג פתח במתקפה נועזת חדשה נגד האמריקנים ואף הצליח להשתלט על כמה רובעים בסייגון; חוסל ''אל קומיון על ערב'', ארגון מתחרתי אנטי-ישראל שפעל בעזה, ואף מפקדו ונשקו נפלו בידי צה''ל; ישראל מקבלת צוללת חדשה מאנגליה, ''דולפין'' שמה; צוללת צרפתית בשם ''מינרב'' נעלמה באורח מסתורי אף היא; ילד בן 12 מטירת הכרמל חשוד בגרימת מותו של ילד אחר לאחר שבעט בו והיכה אותו בשעת משחק בחצר בית הספר; ו''מאמא עיישה'', ישישה ממגדל העמק, נפטרה בגיל 120, כשהיא מותירה אחריה צבא שלם של צאצאים.

הלאה. עמוד 3 מוקדש ל''ניסיון חינוכי מעניין בבית הספר חשמונאים ברמת גן'', בו התחלפו התלמידים והמורים בתפקידיהם למשך יום אחד. מטעמה קשתי (שהייתה אחראית לאחד מ'ספרי הבנות' האולטימטיביים של ילדותי, ''ענת, יומן של בת'') דיווחה על אווירה רצינית ומכובדת ועל הבנה של התלמידים כמה קשה להיות מורה ולנסות לשלוט בארבעים תלמידים בעת ובעונה אחת. עמוד 4 מדווח בהרחבה על פטירתה של פולה בן גוריון. עמוד 5 מכיל סיפור קצר, מנוקד ומצויר, ''התיבה המכושפת'' שמו. מעשה בצדוק, ילד פחדן למדי, שתיבה מכושפת שהוא מקבל מידי קשיש מסתורי מסייעת לו להתגבר על פחדיו. עמודים 6-7 מוקדשים ל''צבאו הפרטי של אלכס'', אותו סיפור בהמשכים שהזכרתי קודם לכן. עמוד וחצי נוספים מביאים את סיפורם של אנשי חיל הים שנשבו על ידי המצרים והוחזקו בכלא בקהיר. עוד חצי עמוד מספר על רוני, נער שאימץ את הכלבה ''אמיצה, וקשר עימה יחסי רעות חמים. עמוד 10 מביא את ''החרוזים של דן'', פינה מחורזת ובה שיר על ילד המאחר בקביעות לשיעורים בבית ספרו, מקבל מכתב מהמורה להעביר להוריו ומצליח למצוא אלף ואחד תירוצים כדי לא למסרו לידיהם. חלקו התחתון של העמוד מביא חדשות מלפני עשרים שנה, כלומר משנת 1948. ככה משמרים זיכרון היסטורי.


עמוד 11 מביא בתמונות ובכתב מנוקד את סיפורה של ''הזמיר מקהיר'', הלא היא אום כולתום. תהילה עופר דיווחה על הופעתה של הזמרת בפריס: ''היא מחכה שבאולם ישתתקו התשואות. אחד קורא לה 'יפהפיה שלי'. שני קורא לה 'אהובתי'. אחד מטפס על הבמה ומנשק את רגליה. ואז היא מתחילה לשיר את שירה המספר על תלאותיו של זוג נאהבים. התלאות נמשכות, כאמור, שעה ארוכה. הקול עולה, ויורד, מסתלסל. באולם מתמוגגים הצופים והדבר נראה על פניהם. בתום שני השירים שהיא שרה בערב אחד, רוצה הקהל גם בהדרן, וההדרן גם הוא נמשך שעה לפחות. כזאת לא ראתה פריס. כסאות שבורים בהופעתו של אליל זמר – כן. התנפלות על כוכבת כדי לגעת בשמלתה – כן. השתוללות – לא כל שכן. ואילו בהופעת אום כולתום – ממש התעלות דתית''.

עמודים 12-13 מוקדשים לסיפור המרכזי של השבוע, הלא הוא תעלומת היעלמה של הצוללת ''דקר''. עיקרי הפרטים מובאים כאן ודומה כי לילדים לא חסר כמעט מידע בהשוואה לזה המובא בעיתונות הכללית. עמוד 14 מביא תמונות שצולמו במחתרת ובהם נראים ילדים סיניים המתחנכים לשנאה ולמלחמה. עמוד 15 מביא פינה בשם ''מה, באמת?'' בה מובאות מדי שבוע-שבועיים כמה עובדות מדהימות באיורים קולעים. למשל, שקיים צמח בשים דיטני הדל בדרום אירופה ופולט מתוכו גז מיוחד המתלקח ברגע שהוא בא במגע עם אש. או שכלבים יכולים להחזיק זמן רב יותר בלי מזון מאשר בלי שינה. או שהתפרצות הר הגעש קרקטואה ב-‏1883 גרמה להיווצרות נד מים בגובה של 120 מטרים שנע במהירות של 1300 קילומטרים לשעה והקיף את כל כדור הארץ. עמוד 16 מביא את ''ברכה למה ככה? יואח למה כך?'', מעין פינה המוקדשת למדע שימושי ומתבססת על תחרות על תואר ''מדען הכיתה'' המתקיימת בין ברכה ליואח, שני תלמידי חטיבת ביניים בבית ספר דמיוני. הפעם הדגימה ברכה את השפעת לחץ האוויר על כנפי אווירון באמצעות נשיפה מעל כנף שהוכנה מנייר רגיל. עמוד 17 כולל פינה בענייני מוסיקה בשם ''המנגינה לעולם נשארת'', בה מדווחת נעמה על חבורת ילדים שהקימו תזמורת מנדולינות. באותו עמוד גם מופיע סיפור מצויר באנגלית, “Tilly the Tourist” המיועד לאמן את הקוראים הצעירים בשפה הזרה.

עמודים 18-19 מביאים טקסטים שנתרמו על ידי בני הנוער עצמם. בראשון כתבה ע''ק (עיתונאית קטנה בראשי תיבות; באותה תקופה המונח ''קטן'' שימש לציון גילאי הילדות והנערות ולא היווה מיל גנאי בהכרח. כיום, הס מלהזכיר את המילה ''קטן'' בהקשר זה. ה''צעיר'' החליף אותו לפני למעלה מעשרים שנה) אירית עוזיאל, ירושלמית במוצאה, על השלג הרענן שירד אותו חורף על העיר ועל האווירה המצהילה שהביא העירה. ע''ק ראודור גרטש סיפר על ביקורו במצפה הכוכבים החדש בגבעתיים ועל הפלנטריום המשוכלל ההולך ומוקם בתל אביב. ע''ק צביקה גליק תיאר את קבלת הפנים הנרגשת שנערכה בקיבוץ עינת לבן המקום, גלעד שני, שחזר מ''חופשה'' בת חצי שנה בשבי המצרי, בו נפל במלחמת ששת הימים. גלעד הפתיע את גליק כשסיפר שהוא וחבריו קיבלו יחס טוב בשבי המצרי, בניגוד מוחלט לסיפורי הזוועה שנפוצו בארץ על גורל השבויים. בעמוד 19 מודפסות רשימות קצרות ששלחו קוראים: האחת מספרת על חברה טובה של סבתה שבנפשה נקשרה והלכה לעולמה לאחרונה; האחור – על עבודה קבוצתית שהתבצעה בבית ספרו בנושא המיעוט הדרוזי ומאפייניו; ושלישי כתב שיר קצר על הכמיהה לשלום (מוטיב פופולארי מאוד ביצירה הילדותית של אותה תקופה).

עמוד 20 כולל רשימה קצרה של קוראים המחפשים חברים לעט וכן שתי מודעות פרסומת: של ספר חדש המגולל סיפור עלילתי מתקופת הקנאים שזירתו מצדה; ומודעה של בנק לאומי המציע לפותחים חסכון ''נח'' (נוער חוסך) להשתתף בהגרלת פרסים ואף מבטיח ''פרס נחמה''. עמוד 21 מוקדש לעצותיו של ''הלל המדריך'', דמות פיקטיבית של אדם בוגר (מזכיר את ''ששון המדריך'' שגילם השחקן ששון גבאי בסדרת הטלוויזיה הוותיקה ''הילדים משכונת חיים'') המייעץ מניסיונו לילדים. העמוד מוקדש הפעם לשאלה מה זאת הלשנה, האם מותר להלשין ומתי הלשנה נחשבת לאזרחות טובה. שלושה טורים מקדיש הלל המדריך לתשובה על השאלה הזו, שדומה כי אין תלמיד שלא נתקל בה. הוא תוקף אותה מכל הזוויות האפשריות, כולל תפקידה של הכיתה בעיצוב החוקים ובהתמודדות עימם.

שלושת העמודים האחרונים של החוברת הם סוגרים קבועים של מגזינים מעין אלו. עמוד 22 מביא שעשועי חשיבה למיניהם: תשבץ, חידת היגיון, מצא את ההבדלים ופתרון החידות מהשבוע שעבר. עמוד 23 כולל את המכתבים למערכת, הנפתחים כולם בפנייה המקובלת והפורמאלית מעט ''עורך נכבד''. נעמי בת ה-‏12 מציעה להעניק צל''שים לכל חיילי צה''ל ולמשפחות הנופלים, בלי יוצא מן הכלל; אורי מהגליל מדקדק ומעיר כי שם קיבוצו הוא כפר סאלד ולא כפר סולד; אסנת בת ה-‏11 מספרת על סבה שנטע את העצים ליד בית הערבה שניתן לראות עתה, כשאזור יריחו בידי ישראל; יאיר מחיפה ממליץ על ''אי המטמון''; וחגי מבני ברק מדווח בשמחה שהוריו רכשו עבורו מנוי על העיתון כדמי חנוכה. בתחתיו העמוד מופיעה רצועה ובה עלילותיו הקצרצרות והמחורזות של יואב בן חלב, דמות נוסח פופאיי המשתמש בחלב כתחליף לתרד כדי להגביר את כוחו הפיסי ולהיחלץ מצרות צרורות. עמוד 24, הוא השער האחורי של החוברת, מביא את הקומיקס העלילתי ''השלישייה בלב ברזיל'', שמספר על הרפתקאותיהם של שלושה אחים האובדים בלב הג'ונגלים של דרום אמריקה.


במונחים של ימינו העיתון הזה נחשב, כנראה, לאסון עיצובי: אותיות קטנות, שורות צפופות, נייר עיתון (ולא כרומו מהודר, חלילה), כמעט נעדר פרסומות ומותגים, עוסק בבעיות השעה (ולא רק באסקפיזם בידורי), מביא סיפורי מוסר ואת לקחיהם, מביא סיפורים תמימים, לעתים על גבול הבנאליות ולא ממש משתדל להיות מגניב ולזלזל בעבר שחלף. נהפוך הוא. אבל אצלי הוא היה העיתון שפקח את העיניים לראות עולם אחר, להתחבר עם ילדים אחרים (פעם האמינו שילדים צריכים לגלות ילדים אחרים ולהתיידד עימם; כיום האמונה הקיימת היא שילד חייב לעטות על עצמו סמנים של מבוגר בגיל צעיר במיוחד, שלא יהיה ''אאוט'' חברתית, חלילה).

העיתון הזה כיבד את הילדים ולא הסתכל עליהם למעלה. הוא לא ראה אותם אך ורק כצרכני נייר שמחירי מנוייהם מכסים את העלויות ומביאים לרווחים אלא סבר שיש להעניק להם תמורה ראויה, ברמה האינטלקטואלית והתפיסתית, על כספם (או יותר נכון כספי הוריהם). אגב, לימים קראתי שהעיתון נוסד לבקשתו של ילד בשם עמוס שוקן שביקש את הדבר מאביו, המו''ל והעורך של ''הארץ'', גרשום שוקן. הלוואי ויקום משהו דומה בשנית.









אבל האמת היא שגעגועים וזיכרונות אלו הם רק ההקדמה. כשעיינתי באותו אגד כתמתם של חוברות ישנות מצאתי שם לא מעט דמויות מוכרות בנות זמננו. והנה כמה דוגמאות, ממש על קצה המזלג.

חלק מהע''קים (''עיתונאים קטנים'', כזכור: בני נוער המתמנים לכתבים לתקופה של שנה) הפכו להיות דמויות מוכרות למדי. עופר טלר, למשל, היה אחראי ללא מעט רשימות בחוברות אלה. בין היתר כתב על ביקורו בצוללת חיל הים ''תנין''; ראיין את המזכיר הכללי של הדת הבהאית העולמית, ג'ון ווייד; ראיין את הדייג הטברייני יהודה בן גויה על שיטות הדייג ועל הסכנה בדייג תחת עינם הפקוחה של הסורים; וכתב שיר אהבה לעירו, חיפה (''התבונן בה היטב, ראה חמדותיה/ גנים נהדרים, מפרץ וחן/ הסתכל וצפה בכל פינותיה/ כיפי העיר חיפה, בארצנו – אין!''). טלר המשיך את דרכו בעיתונות גם בבגרותו ובשנות השמונים שימש ככתב 'מבט לחדשות' בערוץ הראשון, ובהמשך כתב ראשי של התוכנית ''כלבוטק''. בתחילת שנות ה-‏90 פרש מהערוץ ושימש כסגנו של רפי גינת בעריכת 'העולם הזה'. לאחר מכן שימש כבמאי וככתב שטח ראשי ב''ערב חדש'' ולאחר שפרש משם מונה כמנכ''ל ושותף בקבוצת 'מירב הפקות' המוציאה לאור זה יותר מ-‏30 שנה רשת עיתונים מקצועיים. טלר משמש מנכ''ל ועורך ראשי בעיתונים המקצועיים ''רכב ותחבורה'' ו''מזון''.

ע''ק אחר שהגיע לגדולות היה יואב קרני מרמת גן, אחד הכותבים החרוצים ביותר באותה תקופה. בין היתר, סיקר קרני את פעילותו של בית האריזה ''בוסתן'', שהיה ממוקם אז בלב פרדסיה המוריקים של פתח תקוה; סיפר אנקדוטה נוגעת ללב על נערה נכה שסירבה לשבת במקום שפינה לה באוטובוס כדי שלא תהיה מושא לרחמי הנוסעים; תיאר כיצד נהגה חבורת נערים להתגרות בקשיש שתקן שנהג לשבת על ספסל בגן הציבורי עד היום בו התגלה להם המספר הכחול המקועקע על זרועו; ראיין את ג'ודי לורי, פיתום שהופיעה בהצגה ''ג'ודי ואודי מהכוכב פופיק''; וכמנהג מרבית הכותבים אז אף שלח ידו בשירה (''אולי רק זו הפעם יקרה/ וגלי הים יסובו אחור?/ נס משה לעינינו ייראה/ ויעלו ממצולות אל אור?/ זועקים הם אלינו מעומק הים/ והיד קצרה מהושיע/ בנים יקרים להורים ולעם/ ספינתם אלי חוף לא הגיעה''). קרני, שסיפר עם מינויו לע''ק על רצונו לפתח קריירה עיתונאית, עמד בדיבורו. הוא שירת בגלי צה''ל והיה לעורך חדשות החוץ הראשון של התחנה, שימש כפרשן פוליטי בידיעות אחרונות, לאחר מכן עבר ל''הארץ'' ושימש כשליחו בוושינגטון ובניו יורק וכיום הוא כותב ל''גלובס'' ומנהל את אחד הבלוגים המבריקים ביותר בשפה העברית.


בפינות שונות של אותו אוגדן ישן ניתן למצוא לא מעט ילדים או נערים שהתפרסמו לאחר מכן בהקשרים אחרים לגמרי. רונית ליברמנש, אז נערה תל אביבית בת 13, תיארה סצינה איטית בחוף הים: ''שכבתי על החול שכיסני כפלומת נוצות. השמש האדומה והלוהטת נראתה כמרכבת אש של נסיכה אגדית היורדת לים הגועש. לנגד עיני צפה ידידות כוזבת שחשבתיה לאמיתית ואחריה באה היקיצה המרה'' (גליון 2, אוקטובר 1967). לימים תהפוך לסופרת, עורכת ומתרגמת ולבלוגרית מוערכת. והנה עוד משהו: בגליון 4 נערך משאל בקרב הבנות על הבנים וההיפך. אחד הנשאלים, דב קוטלר בן ה-‏11 מגבעת רמב''ם, הודיע כי הבנות לא שוות בעיניו כלום בגלל שאיזו בת הלשינה עליו ועל חברו כשגילתה שריגלו אחריה. לימים יהפוך קוטלר לאיש פיננסים ידוע ולמנכ''ל בנק איגוד.

אילן מאיר מירושלים מגיב על שאלתו של ילד ירושלמי אחר, יוסי פריצקי שמו, בנוגע לסילוקם של שרידי המשוריינים משולי כביש ירושלים-תל אביב וקובע שמדובר ב''מעשה מאוד מכוער''. מכתבו של פריצקי התפרסם בגליון האחרון של השנה הקודמת, כך שהוא איננו בידי כרגע. בגליון 7 מתייחס הנער שלמה רושניק לאותה שאלה עצמה ומסביר ש''המשוריינים לא סולקו כלל אלא הועברו לצידו השני של הכביש''. אנקדוטה מעניינת כרוכה במכתב ששיגרה נערה תל אביבית בשם פנינה אדליסט למערכת ופורסם בגליון 28 של אותה שנה. היא סיפרה שם על זוג התוכים שגידלה. ''למדתי להבחין בציוצם כשהם רוצים ממני משהו'', סיפרה, ''התוכים אינם פוחדים ממני ולפעמים אני נותנת להם גרגרים מכף ידי''. לימים יפגיש הגורל את פריצקי ואדליסט ויהפוך אותם לזוג נשוי ולבעליו של משרד עורכי דין מצליח. פריצקי הפך, כזכור, לאחד מכוכביה של שינוי במתכונתה הלפידיסטית ולשר התשתיות בממשלת שרון. לבסוף הסתכסך עם הנהגת מפלגתו, הוקלט כשהוא משמיע השמצות על אברהם פורז ונבעט מהפוליטיקה.

כוכב אחר שבקע מבין הדפים הללו דיווח על מחזיקי מפתחות מעניינים שהגיעו לידיו. ''המעניין ביותר, לדעתי, הוא מחזיק מפתחות שהשגתי מידי מכר שהצליח לבקר במצרים'', סיפר במכתבו למערכת, באותו מכתב סיפר גם על מחזיק מפתחות שעליו תמונתו של וינסטון צ'רצ'יל ופסוק מפורסם מנאומו, מחזיק שעשוי מ''העצים האדומים הקליפורניה'' ומחזיק מפתחות צרפתי בו נראים איכרים נושאים שיכור עליז. על המכתב המעניין חתם נער ירושלמי בשם רפי רשף, לימים כוכב תקשורת ומנחה טוק שואוז בקול ישראל, בגלי צה''ל ובערוצי הטלוויזיה השונים.

המלחין, המעבד ונגן הסקסופון עמיקם קימלמן שלח אף הוא את ידו בכתיבה. טור שלם באחד העמודים הוקדש לסיפורו ''מינט'', כשמה של חתולה שמצאו הוא וחבריו על ערימת קש בשדה. קימלמן סיפר בחיבה על הריונה של החתולה, על שעשועיה עם יריביה הנושנים העכברים ועל חוסר יכולתם של בני משפחתו לישון כשהפכה מינט לפופולארית במיוחד בקרב חתולי הסביבה. לבסוף נאלצו בני משפחתה למסרה לצער בעלי חיים. נערה אחרת, תמר בן עמי שמה, חיברה שיר אהבה לעיר בה גדלה, רמלה (''צריח ומגדל כמגרדי שחקים/ מוסיפים ליופייך הנשקף ממרחקים/ ההרכב הרבגוני בתושביך/ מעניין את הבאים אלייך...''). לימים תהפוך תמר בן עמי (שהחלה את חייה כתמר בן חמו) לתמי בן עמי, אגדת מסלול (''הרגליים של המדינה'') וזוגתו המיתולוגית של הכדורסלן אולסי פרי. היא נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 1995 בגיל ארבעים.

על פנחס פישלר שמעתם? למשך תקופה קצרה ב-‏1996 היה עו''ד פישלר לראש לשכתו של ראש הממשלה הטרי דאז, בנימין נתניהו. פישלר מתועד באותו אוגדן בשל מכתב נזעם ששיגר למערכת העיתון. פישלר זעם על התנהלותה הכושלת של הפגנה שנערכה בתל אביב למען עולי רוסיה. ''ההפגנה התבטלה בגלל טיפות גשם מעטות שירדו'', רתח פישלר, ''אמרתי בליבי: סטודנטים יבשים אנחנו, טוב לנו בארץ ואנו מתעצלים להירטב קצת למען אחינו המדוכאים בגול רוסיה. היכן דאגת האחים לאחינו הנתונים בצרה?''. פישלר שימש בקריירה המגוונת שלו גם כקצין בחטיבת גולני וכקצין חקירות ביחידה הארצית לחקירות הונאה שהקים הניצב המיתולוגי בנימין זיגל ולאחר מכן כמנכ''ל של חברות שונות במשק. כיום הוא שותף במשרד עורכי דין.


דודו גבע, ההומוריסט שהיה לאחד מעמודי התווך של תרבות הקומיקס הישראלית, מבליח אף הוא ב''הארץ שלנו'' מאותה שנה. בגיליון 31 היה גבע הצעיר – אז בן 18 - אחראי לכמה ציורים צבעוניים שעיטרו את מאמרו של אביו, אהרון גבע, ''ישראל בעוד 20 שנה''. גבע סניור ניסה לחזות את פניה של ישראל ב-‏1988. תחזיותיו העתידניות של גבע לא התגשמו במלואן. בין היתר צפה שמכוניות ינועו במסלולים דו-מפלסיים, שמונורייל חולף על פסים מעל גגות הבתים, שרכבת תחתית נוסעת מתחת לאדמת תל אביב ושהתחבורה מתבססת על מנועים חשמליים. גיבור הסיפור, גדי, לומד אנגלית באמצעות באמצעות תקשורת מסך עם המורה ומתרגל את המבטא בהקלטה על רשמקול שאותה הוא משווה להקלטת המורה. הבחינות מתבצעות בשיטה מקורית: הוא נכנס לתא, בו מוצב מכשיר ועליו מסך (מחשב?) שעל גבו מוקרנות השאלות בחשבון ובצידה פתרונות אחדים; גדי נוטל את השקע החשמלי ותוקע אותו לתוך השקע המסמל, לדעתו, את התשובה הנכונה. כאשר הוא מתקשה בפתרון התרגילים מופיעים על המסך פני המורה והלה מציע לו לעזוב לרגע את המכונה ולשמוע ממנו הסבר אנושי התכלית (''גם בתקופת המכונות לא יהיה תחליף למורה''). גם גיאוגרפיה לומדים התלמידים באמצעות מסך טלוויזיה, ובכל זאת אין מוותרים שם על הסברי המורה.

כמה אלמנטים בסיפור זה דווקא הפכו למציאות. אביו של גדי מספר שבשנת 1968 לא הייתה מכונית לכל משפחה ואילו כיום (1988, כאמור) יש לכל משפחה שתיים. די קרוב למציאות. מכוניות שהרעישו וזיהמו את הסביבה, כמו פיאט 600, מצויות בכלל במוזיאון. וכאשר חוזר גדי לביתו מציע לו אביו לנסוע לבקר בפירמידות בקהיר. גדי הרוטן מסביר שאין לו חשק משום שממילא כבר ביקר שם אינספור פעמים. יש בזה משהו: לא מעט ישראלים הספיקו לבקר בפירמידות קודם ל-‏1988. אחרי הכל, חוזה השלום עם מצרים נחתם כמעט עשור שנים לפני כן.

היו ימים. כנראה שלא ישובו עוד.







מקורם של כל הציטוטים והתמונות הוא באוגדן ''הארץ שלנו'' לשנת תשכ''ח.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
[חדש]
כדור מרובע   יום ב', 28/08/2006 שעה 0:50 אתר אישי
מדהים.

לגבי ''קובי נער הים'' -- אם איתמר לוי לא מצא, אף אחד כבר לא ימצא...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אחלה נוסטלגיה אחלה רשימה [חדש]
עמי   יום ב', 28/08/2006 שעה 7:35 אתר אישי
כמו תמיד כיף להיזכר....
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לי זה מאוד הזכיר את ''משמר לילדים'' [חדש]
שיר-דמע   יום ב', 28/08/2006 שעה 9:24 אתר אישי
אני צעירה מדי מכדי לקרוא ''בזמן אמת'' את ''משמר לילדים'' (או את הארץ שלנו), אבל בילדותי הו בבית שלנו עשרות כרכים ישנים של משמר לילדים, ואני פשוט קראתי אותם (בנוסף ל''כולנו'', שהיה אז עיתון הילדים הפופולרי). החדשות כמובן כבר לא היו חדשות, אבל אהבתי מאוד את הסיפורים בהמשכים, ואת ה''פכים קטנים'' מן הארץ והעולם.גם ''משמר לילדים'' היה מן הסתם כישלון עיצובי במושגים של ימינו (המאפיינים מזכירים את אלו שתיארת לגבי הארץ שלנו), ואולם, אין לי שמץ של ספק שהוא עולה באיכותו על עיתוני הילדים של היום. לצערי, לאימא שלי נמאס מהכרכים הכחולים המכוערים שתפסו המון מקום בארון, ויום אחד היא פשוט העלימה אותם משם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נעים להיזכר [חדש]
ilanagraf   יום ב', 28/08/2006 שעה 9:37 אתר אישי
ריח של ילדות רחוקה מעבר להרי או ימי האינטרנט...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הארץ שלנו [חדש]
החברה השמינית   יום ב', 28/08/2006 שעה 12:30
הייתי מנויה על הארץ שלנו'' בשנתו האחרונה. כמובן שלא ידעתי שזוהי שנתו האחרונה ומאוד רציתי להגיש בשנה אח''כ את מועמדותי להיות ע''ק (משום מה זכרתי שהתואר היה ע''צ, עיתונאי צעיר).

מה שעצוב בכתבה הוא לא רק לכתו של עיתון, אלא לכתה של גישה מסוימת בחינוך ילדים לטובת גישת ''מעריב לנוער'' של ימינו: ילדים ''לא צריכים להתעניין'' או ''לא מתעניינים'' בדברים ''רציניים'' (פוליטיקה, היסטוריה, חברה), אלא רק בבריטני ספירס ודומותיה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הארץ שלנו [חדש]
אורי קציר   יום ב', 28/08/2006 שעה 12:58
בתגובה להחברה השמינית
אתר אישי
את צודקת. בשלב כלשהו המירו אנשי ''הארץ שלנו'' את התואר ע''ק בע''צ. לגבי ההערה השנייה שלך: צריך לזכור שמאז מלחמת העולם השנייה היו אלילי נוער והיה ניסיון לחקות את אורחותיהם, מנהיגיהם והופעתם החיצונית. ברינטני ספירס לא המציאה את הגלגל הזה. אבל נכון הוא ש''הארץ שלנו'' לא התמקד בסיקור המותגים הזוהרים הללו אלא ניסה להרחיב את דעת קוראיו ולהתמודד עם בעיות המציקות להם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הארץ שלנו [חדש]
אסף שפריר   יום ו', 01/09/2006 שעה 2:52
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
מאמר נהדר ומיוחד.
אני גדלתי על משמר לילדים וחלק מהסיפורים מלווה אותי עד היום (פורץ המחסומים, החגורה השחורה...)
מסכים איתך לגמרי בנוגע להשפעת תרבות הפופ על הנוער. אין ספק שלתקשורת יש אחריות וחלק בלתי מבוטל בקביעת סדר היום ומכאן, אופיו של דור.
ביננו, בתור עורך לא יהיה לך קל יותר למלא את הגליון בשטויות של רכילות ואופנה מאשר תכנים איכותיים בעלי ערך?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זכרונותיו של עתונאי קטנטן [חדש]
יואב קרני   יום ג', 05/09/2006 שעה 0:20
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
לא בדיוק, אורי, אם תרשה לי תיקון קל-ערך. ע''צ היה התואר ב'דבר לילדים', שעבר מן העולם קצת לפני 'הארץ שלנו', והיה טוב וחשוב, ונערך על ידי איש מעלה ששמו היה יצחק יציב.

אבל זה באמת עניין קל ערך. אני יושב נפעם מול מסך המחשב שלי, קצת נבוך, מצחקק, מקווה שאיש לא יקרא, אבל מוצא את עצמי שולח את הקישורית כמעט לכל מי שאני מכיר.

כן, כן, הימים ההם, הראויים להישכח, וראויים להיזכר. רשימת הפתיחה שלי, ''יואב במקום יואבה'', היתה איומה ונוראה, ומה מאוד רציתי לגנוז אותה. אמנם מצאת את השגיי העתונאיים המהוללים ביותר -- הביקור הבלעדי ב'בוסתן' (אני צאצא למשפחת פרדסנים) והראיון המבריק עם הפיתום.

אני מוכרח להגיד שנהגת בי במידת החסד.

אגב, שם אחד חשוב מאוד שצריך להיזכר הוא זה של אסתר קל, שהיתה במשך שנים מזכירת המערכת, אחר כך סגנית עורך, ולבסוף אם אינני טועה העורכת. היא היתה נדירת-איכויות, כותבת נפלאה בזכות עצמה (נפלאה), רגישה וחמה ושופעת אמפאתיה. אני חושב שהייתי יוצא נשכר אילו היו לי עורכים דוגמתה לאחר שהתחלתי לכתוב בעתונים של גדולים.

חן חן, אורי. עכשיו לא נשאר לנו אלא לחפש שלדים גם בארונך.

-- יואב קרני
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זכרונותיו של עתונאי קטנטן [חדש]
אורי קציר   יום ד', 06/09/2006 שעה 9:09
בתגובה ליואב קרני
אתר אישי
תודה, יואב. אני שב ועומד על דעתי שע''צ היה לכינוים של כתבי ''הארץ שלנו'' הצעירים בשנות השבעים והשמונים. יתכן שהתקנאו שם ב''דבר לילדים'', אבל השינוי אכן התבצע.

לאסתר קל היה טור בשם ''אסתר על הקו'', שמאוד נהניתי לקרוא. אגב, היא כנראה סיימה את הקריירה שלה בעיתון כסגנית עורך. לפי ויקיפדיה, אוריאל ריננגולד היה העורך האחרון והיא הייתה סגניתו עד סגירת השבועון (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A...)

ובלי קשר - או עם קשר, בעצם - להיות עיתונאי בעיתון מסוג זה היה תמיד סוג של חלום עבורי. כאשר פורסם על פתיחת משרות כאלה לקוראים שלחתי המון טקסטים, אבל אף פעם לא קיבלתי תשובה (מה שמותיר את הארון שלי ריק משלדים, אלא אם כן לוקחים בחשבון את עיתון בית הספר היסודי שבו למדתי). נו, מילא. עדיין נותרה בי אהבה ללא תנאי לכתב העת היפה הזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זכרונותיו של עתונאי קטנטן [חדש]
חמוטל גרייף ירון   יום ג', 21/08/2007 שעה 14:44
בתגובה ליואב קרני
באחור של שנה כמעט התגלגלתי לרשומה הזו, ונכבשתי בסם הגעגוע . רק הערה קטנה אחת את דבר לילדים בשנים המקבילות ערך: אוריאל אופק. איש תרבות,יודע ספר, אוהב ילדים ואהוב על ידי כולם.
אין לי ספק שהשנים בהן קראתי וכתבתי בדבר לילדים עיצבו חלקים ניכרים ממה שצמח ממני בבגרותי.

ע''צ לשעבר : חמוטל יפה , (כיום גרייף-ירון) (:
תודה על רשומה נוסטלגית ומקסימה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זיכרונות מתוקים מילדות נהדרת [חדש]
ילדה של שנות ה-‏60   יום ב', 28/08/2006 שעה 12:53
מקסים ונוגע ללבי כפריקית קשה של העיתון, בדיוק במקומות הרגישים ביותר לנוסטלגיות (ויש די הרבה כאלה...). הייתי מנויה עליו מספר שנים, אחרי ''דבר לילדים'' הנהדר אף הוא, עד ש''גדלתי ממנו'' ונעשיתי מנויה על ''מעריב לנוער'' כמקובל באותם ימים אצלנו, למי שעבר גיל מסוים.. עם זאת, תמיד הרגשתי (גם כילדה) ש''הארץ שלנו'' נמצא בכמה דרגות מעליו הן מבחינת התכנים והן מבחינת הסגנון.

אני זוכרת היטב את טעמה הנהדר של המילה הכתובה, את הציפייה המתוקה לגיליון החדש כל שבוע בימי שלישי ואת בליעתו עוד באותו יום... כל אלה מוכיחים מעל לכל ספק שהעיתון לא היה אסון עיצובי בעיני קוראיו הצעירים. האסון העיצובי הוא היום, כשהדגש מושם על החיצוני ולא על התוכן והערכים. מובן שהכול הוא בבחינת אספקלריה של מציאות חיינו (הלא משהו) בכל מישורי החיים..
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אכן נהדר [חדש]
אביבה   יום ב', 28/08/2006 שעה 20:51 אתר אישי
אצלנו היו מנויים (אני ואחי יחד) על ''הארץ שלנו'', ''דבר לילדים'', ''משמר לילדים'', ''פשוש'' ו''סלעית'' (של החברה להגנת הטבע). כל זה אחרי ימי אצבעוני ודובון, ולפני ימי מעריב לנוער (בגלגולו הקודם והרציני יותר) שעוד יגיעו. מתי מצאנו זמן לקרוא? לא יודעת, אבל קראנו הכל, כל פסיק ותג, כמה פעמים.

עד היום אני זוכרת שמהארץ שלנו למדתי מה פירוש המילה ''סופרמרקט''. זוכרת את הגיליון החגיגי לכבוד 200 שנה לארה''ב (שנת 1976 מן הסתם), זוכרת כתבת שער עם ג'ימי קרטר לאחר שהושבע לנשיא, עם השאלה הקלאסית ''ג'ימי מי?''. והיו גם סיפוריה של אירנה ליבמן כל שנה בגיליון יום השואה. וסיפורים מהחיים, מהעולם הגדול: כתבה שהציגה את חייה של משפחה שגרה על ספינה ומשייטת בעולם, הורים עם ילדים. וכתבה נוספת שסיפרה איך חיה משפחה טבעונית (אז זה היה ממש אקזוטי כנראה), ומה הילדים שם אוכלים בבוקר (לילדה הטבעונית קראו רננה... משום מה אני זוכרת את זה). והיתה פעם גם כפולת אמצע שהוקדשה לצילומי של צלמת צעירה ומבטיחה, טלי שני (היום היא צלמת של ''הארץ'').

מעבר לנוסטלגיה האישית, אין ספק שהעיתונים הללו (רובם בכלל מפלגתיים) היוו סוכני חיברות כבדי משקל. כולנו ידענו לדקלם את הסיסמאות הנכונות בקשר לסכסוך במזה''ת, בקשר לישראלים יורדים, בקשר לחינוך ככור היתוך, ועוד המון נושאים - ושם למדנו אותן. אבל מעבר לזה הם היו מקור לידע עצום, קצת מכל דבר, מעוררי תיאבון ללמוד עוד בתחומים הרלוונטיים.

לא נכון לומר שהתיאבון לידע נעלם לגמרי: יש היום מגזינים נהדרים, ייעודיים, כמו ''משקפיים'', ''עיניים'' ו''גלילאו לילדים''. אבל זה נכון שאין ממש עיתון לילדים, שידבר על כל נושא שבעולם, שהילדים ירגישו שהוא מקבילה לעיתון המבוגרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אכן נהדר [חדש]
אורי קציר   יום ב', 28/08/2006 שעה 22:19
בתגובה לאביבה
אתר אישי
נדמה לי שחלק ממה שציינת גם אני זוכר: את ציון יובל המאתיים לארצות הברית ואת אותה משפחה המשייטת על ספינה ברחבי העולם. אני זוכר גם סיפור מצויר (קומיקס) שהופיע על השער האחורי ועסק בכמה צעירים הלוחמים יחד עם הפרטיזנים ביוגוסלביה נגד קצין נאצי מרושע. היה גם סיפור בהמשכים שאינני זוכר את שמו שעסק בילד עזוב המתגלגל ברחובות וחווה לא מעט הרפתקאות ברוסיה של ראשית המאה העשרים, כנראה מייד לאחר המהפכה הבולשביקית. וכפי שאת זוכרת את רננה הטבעונית, אני זוכר את שמו של חברו הטוב ביותר של הילד מבית היתומים: וולודקה סוסנובסקי. האירוניה היא שדווקא שמו של הגיבור עצמו נשמט מזכרוני...

היה שם גם עיסוק מרובה במקצועות שנחשבו אז לבלתי-סטנדרטיים: ימאים, וטרינרים, כבאים, כאלה. לילדים שמרבית הוריהם היו שכירים במקצועות פקידותיים או מנהלתיים זה היה משהו על גבול האקזוטיקה. בדומה לטבעונות, אני מניח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אכן נהדר [חדש]
אביבה   יום ג', 29/08/2006 שעה 11:45
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
גם אני זוכרת את הסיפור הזה - ואת השיחות הארוכות שלו עם חיילים רוסים, מגלגלים טבק ומדברים על אלוהים :-)

באחד הפרקים הילד מתארח אצל משפחה מהמעמד הגבוה וצריך להעמיד פנים שגם הוא כזה. הוא מצליח, עד שנכשל בלשונו כשהוא משתמש במילה ''ספונג'ה'' (במקום ''כיבוד רצפות'' כנראה).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עוד מישהו [חדש]
אורי קציר   יום ב', 28/08/2006 שעה 21:13 אתר אישי
בקריאה של אותו אוגדן מצאתי שאחת הע''קיות הבולטות של אותה תקופה הייתה נערה בת 14 מפנימיית הדסים בשם ורד סלונים. פרופ' ורד סלונים-נבו היא היום ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. אני תוהה אם מדובר באותה נערה.

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

וואוו [חדש]
תראזימאכוס   יום ג', 29/08/2006 שעה 16:17
תמיד תענוג להיזכר בזכרונות האלה, אכן עברתי בדיוק כמוך את אותו המסלול: אצבעוני, הארץ שלנו, מעריב לנוער, עד שהרגשתי שזה ''קטן עלי'' והתחלתי לקנות עיתוני מבוגרים כדי להבין על מה מדברים הגדולים (בבית לא קנו לפני כן).

מאחר וגרנו באותו הרחוב, אולי אתה זוכר את הדוור המשופם עם כובע המצחיה שהיה מכריז בקול את שמות המשפחות אליהן הגיע הדואר. ותוך כדי אני נזכר שהשכנה בת גילי היתה מפלחת לפעמים את העיתון ומחזירה כעבור יום יומיים :)

עשית יופי של עבודה עם הקישור לשמות האקטואליים, זה מוכיח שלפעמים אנשים בוחרים לעצמם כיוון בחיים בגיל הרבה יותר צעיר מכפי שנהוג לחשוב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

וואוו [חדש]
אורי קציר   יום ג', 29/08/2006 שעה 18:25
בתגובה לתראזימאכוס
אתר אישי
ודאי שאני זוכר אותו. פעם גם מישהו העיר שזה בטח נהג המונית סימנטוב מהטלוויזיה (''עברית בסימנטוב'', עם דודיק סמדר, זוכר?) שחבש כובע על הראש והתחיל לחלק דואר כי נמאס לו לנהוג כל היום. אני זוכר גם שבגיל צעיר מאוד התלבטנו, כמה מחברי ואני, אם זה כייף גדול להיות דוור. ''הוא בטח פותח את המכתבים לפני כולם ורואה מה כתוב בהם'', אמר מישהו. כשמצא אותו ילד שאפשר לפתוח מעטפה מבלי לקרוע אותה באמצעות הולכתה על פני סילון אדים הנפלט מקומקום רותח הוא היה משוכנע שזה בדיוק מה שהיה הדוור עושה.

העיתון היה מגיע עטוף בסרט נייר, כדי לשמור על הקיפול האנכי האחיד שהקל על הכנסתו לתיבת הדואר. אני זוכר שביום שבו הוא היה צריך להגיע (שלישי או רביעי) הייתי מציץ שוב ושוב בחלון לראות אם הדווק מגיע. כשהוא היה עולה במדרגות הבניין, בדרך לתיבת הדואר, הייתי דוהר למטה כדי קבל את העיתון ממש מידיו. הייתי קורא אותו עוד בחדר המדרגות הקריר. וכמו שאמרתי, וכפי שגם היטיבה אביבה לציין, אכן היה למה לצפות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

וואוו [חדש]
תראזימאכוס   יום ג', 29/08/2006 שעה 22:19
בתגובה לאורי קציר
אכן, הוא היה דומה לסימנטוב!!
זכור לי שהשכנים בוועד הבית היו נוהגים לאסוף כסף לקראת ראש השנה ולקנות בו מתנה לדוור.
פעם אחת, אחד השכנים התמרד, והחליט לא להשתתף משום שאין נוהג זה ראוי, הוא הרי מקבל משכורת כשאר האדם. מאז ואילך העניש אותו הדוור את אותה משפחה ו.... הפסיק להכריז על אותו שם משפחה !!! :)
אני זוכר שכבר אז (גיל 9) התודעה המוסרית שלי היתה מפותחת, שאלתי את עצמי האם אין זה שוחד.

נדמה לי שאצבעוני היה מגיע ביום ראשון, לגבי הארץ שלנו אני לא זוכר את היום. גם אני כמוך הייתי שועט במדרגות כדי לחטוף את העיתון מידיו :) (ואולי זה אינדיקציה מוקדמת, כמו אצל הע''קים טלר וקרני, לסקרנות הרבה שמן הסתם עוד נותרה בנו).
אני זוכר עוד שהעיתון היה נגמר מהר מאד, תמיד הצטערתי שאין מספיק תוכן. אבל אני בניגוד אליך סנילי ולא זוכר שום דבר מהתכנים, היה נחמד ביותר להציץ באיזה גיליון, לזכר הימים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורטל   יום ב', 04/09/2006 שעה 19:48
איזה יופי.
אני בת נוער שקוראת בבלוגך תדיר, ורצית להגיד ש:
העיתון שהבאת ממש אינטלקטואלי, אפילו שהילדים מאד צעירים.
חבל שהיום רמתם של עיתוני הנוער רדודה היא; על בן נוער להקפיד להדיר עיניו ע''מ שלא לצפות בזוועה הצבעונית והמקושקשת המונחת לפניו ברוב הדר; מכילה ''הכל'' ובעצם לא כלום.
אני מאד כועסת על שבכלל נותנים להוציא עיתונים כאלה כיום. הם כ''כ חסרי רמה. והנה ילדים בני 10-12 קראו פעם עיתונים ברמה כזאת!
צריך לעשות עצומה נרחבת אשר תביא לכתיבת כתבות אינטלקטואליות במקום החרטה שכתובה בעיתוני הנוער. והרי אין אלטרנטיבה נפוצה.
בינתיים, עיתוני הנוער לועגים לרמת האינטליגנציה של הנוער.
וזה מעצבן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הארץשלנו 1951 -1952 [חדש]
שרה   יום ד', 06/09/2006 שעה 0:01
הייתי אחת הילדות המאושרות שזכו בתואר הנכסף ע.ק. אבל כנראה התואר הנכסף הבהיר לי שטוב לקבל את התואר אבל קשה להיות ע תונאי. אניזוכרת כיצד כל העתונאים הקטנים הוזמנו לסיור בעתון הארץ ופגשו שם את עורך העתון ביניהם עד כמה שזכור לי היה גם ילד בשם מיכה לינדנשטראוס.השנה היתה 1951 או 1952. אולי בחנות הספרים של איתמר אוכל להשיג את הכרך הראשון של הארץ שלנו.שם גם מופיע צילום של המחזור הראשון של הע.ק. מבקר בבית הדפוס של הארץ.

שרה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הארץשלנו 1951 -1952 [חדש]
אורי קציר   יום ד', 06/09/2006 שעה 9:12
בתגובה לשרה
אתר אישי
עורך העיתון היה אז בנימין תמוז, סופר רב-זכויות בעצמו. איתמר ישמח לסייע בהשגת הכרך, אני מניח. לגבי לינדנשטראוס זוהי חדשה מרעננת ומפתיעה. אם תשיגי את הגיליון ההוא, כולל כתבות של מיכה הצעיר, אשמח לפרסם אותן כאן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יישר כוח [חדש]
יוסי גודארד   שבת, 28/10/2006 שעה 7:38
כמי שהיה פעם סגן עורך ה''ארץ שלנו'' אני רוצה לברך אותך על המצבה שהקמת לעיתון
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יישר כוח [חדש]
אורי קציר   שבת, 28/10/2006 שעה 7:58
בתגובה ליוסי גודארד
אתר אישי
תודה, יוסי. ברוך בואך אלינו. אני חייב לציין שקראתי את ספריך בהיותי ילד, החל מ''תעלומת קטרינה הקדושה'' וכלה ב''קולות מסתוריים במדבר''. אני תוהה היכן ניתן להשיגם כיום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גםפ אני מחפש את תעלומת קטרינה הקדושה [חדש]
מאיר   יום ו', 08/12/2006 שעה 16:53
כמה שעזרת לי, אני כבר מס' חודשים מנסה לזכור את שם הספר הכל כך נפלא שקראתי בילדותי,זכרתי רק קטרינה, קטרינה הקדושה אבל לא הצלחתי לחבר את המילים.
זכרתי את יוסי העיתונאי וכלבת הזאב שלו.
עתה אני יודע מה לחפש
שבת שלום ותודה על הרשימות הנפלאות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קומיקס [חדש]
איתן   יום א', 24/12/2006 שעה 13:34
זכור לי כי במסגרת ''סיפורים בהמשכים'',פורסם סיפור על אביר בשם יוסף שפירא. האם זכור למישהו? היכן ניתן להשיג
הסיפור?

תודה!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קומיקס [חדש]
אורי קציר   יום ב', 25/12/2006 שעה 9:10
בתגובה לאיתן
אתר אישי
אני לא זוכר סיפור כזה, אבל זכרוני אינו בהכרח מדויק. אני מציע לפנות בהקשר זה לאלי אשד, שמתמחה בהיסטוריה של הספרות העממית. הנה כתובת הבלוג שלו: http://www.notes.co.il/eshed/index.asp
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קומיקס [חדש]
יוסקה מאיור   יום ב', 08/03/2010 שעה 7:19
בתגובה לאיתן
תוכל למצוא את הסיפור כאן:
www.i-comix.co.il
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה קרה לאמך ולאביך בני [חדש]
דן הלוי   יום ד', 14/11/2007 שעה 18:55
האם ידוע למישהו איך אפשר להשיג את הסדרה ''זה קרה לאמך ולאביך בני'', שפורסמה בהמשכים ב''הארץ שלנו'' בשנות השישים?
האם היא יצאה לאור בתור ספר?
תודה על כל מידע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה קרה לאמך ולאביך בני [חדש]
יוסקה   שבת, 16/05/2009 שעה 7:03
בתגובה לדן הלוי
יש לי את הדפים המקוריים של הסיפור הזה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גם אני בין הכותבים [חדש]
צחי מירון   יום ב', 28/09/2009 שעה 5:51 אתר אישי
בשנת 1975 הייתי סטודנט בבר-אילן הגעתי לראיון עם אוריאל ריינגולד אסתר קל ואברי נווה. ביקשו שאכתוב משהוא. לא ידעתי מה. עד שלילה אחד התעוררתי במפתיע ויצא סיפור מגניב. זכרתי את עצתם- אל תאיץ את הכתיבה-כשתהיה בשל היא תצא. הם גם אמרו- כתוב מין הלב משהוא אישי. ואכן תקופה ארוכה פורסם הטור שלי- סיפורים מבית הנוער- לאחר מכן כתבתי גם כתבות. מעניין אם מישהוא זוכר... אשמח שיכתוב לי אישית- miron@ambra.ro
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גם אני בין הכותבים [חדש]
שלומית רביב טוקר   יום ג', 24/11/2009 שעה 1:00
בתגובה לצחי מירון
לצחי רוב שלומות,
אני מקווה שהגעתי לצחי מוסקוביץ מקריית חיים. להזכירך הייתי חברה שלך וקראו לי שלומית טוקר. כשהיית חייל אהבת לכתוב ולהתפלסף ואני אהבתי לקרוא . אם הגעתי למי שהתכוונתי אשמח לשמוע ממך.
בציפיה לקבלת מענה חיובי ממך לזכר הימים היפים משלומית רביב לשעבר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מחפש ע''קים לשעבר [חדש]
גוסטב חושב   יום ה', 28/01/2010 שעה 13:45
אולי מישהו מן ה-ע''קים לשעבר ירים את הכפפה ויפתח קבוצת FACEBOOK נוסטלגית לזכר ''הארץ שלנו''?
2. אני מחפש (מטעמי נוסטלגיה בלבד) מי שהיו ע''קים / כתבים צעירים בשנים 1982 - 1983 זכור לי השם ''יוספה רינצלר'' ולצערי אינני זוכר שמות אחרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מחפש ע''קים לשעבר [חדש]
נתי   יום ד', 22/09/2010 שעה 20:57
בתגובה לגוסטב חושב
שחר?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גם אני גדלתי על הארץ שלנו [חדש]
זהבה אדלר (רופולוביץ)   יום ד', 22/02/2012 שעה 11:42
ילידת 59, אחי רפי קנה את החוברות באדיקות וגם לנו היו בבית שני כרכים כתומים, קראתי אותם עשרות (!!!) פעמים, זכור לי העכביש הכחול (שקנה ''חוילה'' בכרמל) וגם ניקולאס ניקלבי וגם סיפוריו של פוצ'ו איפה ילדותינו התמימה והיפה???
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©