זה הווליום שקובע, לא המהות
שבת, 12/08/2006 שעה 22:26
העיתונות הישראלית מצויה כיום בתהליך מתמשך של הידרדרות מקצועית ומוסרית. חלק ממרכיביה הפכו לשופרם של מו''לים, פוליטיקאים ושאר בעלי השפעה. מרביתם מתחרים על אהדת הקהל הרחב באמצעות רידוד מתמיד של התכנים המתפרסמים בהם. רמת הכתיבה והעריכה יורדות. הידע הכללי של המעורבים בהפקת הידיעות קטן והולך. את העיתונאי עצמו מחנכים להביא ''אייטם מהמם'' אבל לא לחשוב מטר מעבר לכך. שום דבר אינו חשוב יותר מהכותרת של מחר, אפילו אם היא מבוססת על מידע מוטעה. הבדיקות וההצלבות מועטות למדי. נטילת התגובות ממושאי הסיקור היא פורמאלית בלבד ואינה מיועדת עוד לאמת את העובדות אלא רק לענות על צורך של שריד אתי כלשהו. קווים לדמותה של מדיה שוקעת










עיתונאים רבים אוהבים לבדוק לעתים את דרכי ההתנהלות של עמיתיהם למקצוע. רבים מהם נוהגים לצקצק בשפתיהם בבוז נוכח מה שהם רואים כהתנהגות בלתי הולמת. אלא שבהיותם חלק מהמאטרייה המקצועית הזו הם אינם שמים לב לכך שהתנהגותם, במקרים רבים, אינה שונה בהרבה מזו שלה הם בזים.

יצא לי להיות עיתונאי בחלק מסוים של חיי. שימשתי גם כעורך. אפילו היום אני עוסק בתקשורת, בעיקר כדובר. חילופי התפקידים מעדכנים בהכרח גם את הפרספקטיבה המקצועית והאתית שבה רואים את העיתונות כמקצוע מתפקד ואת התנהלותה כתהליך דינאמי.

ידיעות אחרונות מכסה את אחת מטרגדיות הצונאמי באסיה. הצורך לעורר הזדהות רגשית גובר על כל שיקול אחר. האם גם האומללים שבתמונה היו רוצים שצערם יהיה חשוף וגלוי כל כך? (מקור תמונה 1)

העיתונות מדרדרת את עצמה בעשרות השנים האחרונות למקומות ששוב אין היא יכולה לשוב מהם בקלות. התנהגויות שפעם היו נראות כחריגות לרעה ונתפסו כקלוקלות – שלא לומר מושחתות – הפכו לנורמה בפני עצמה. עיתונאים צעירים, כאלה שגדלו אל תוך המציאות החדשה, הפנימו אותה במהירות ולמדו להתנהג לפיה. יום יבוא ושיאים חדשים של ציניות וחוסר מקצועיות יישברו ואלה החדשים יקישו בלשונם ויאמרו שבזמנם זה לא היה ככה. ובכן, זה היה ככה, ועוד איך.

כשצוברים ניסיון עיתונאי, כאמור, ומעבירים את הניסיון הזה לתפקידים משיקים, נקודת ההשקפה מתעדכנת ומשתנה. מבט חיצוני על תהליכים ומאורעות נראה שונה מאוד מאותה השקפה עצמה כשהתבונן הוא חלק מהחברה שאותה הוא מנסה לשפוט. אריה קיזל עמד על כך לא מכבר בבלוג האישי שלו. קיזל יודע על מה הוא מדבר. הוא עצמו שימש שנים ארוכות ככתב בעיתון גדול, כעורך וכתחקירן. את המקצוע הזה הוא מכיר מכל זוויותיו. האמירה שלו, המכוונת – באופן בלתי רגיל – דווקא אל האייטם העיתונאי (ולא אל יוצריו) משקפת את התחושה הקשה של התדרדרות עמוקה ומתמשכת בהתנהלות המקצוע הזה ובמעמדו.

ברשותכם, הנה כמה אבחנות שלי על החוליים המרכזיים של העיתונות. חלק מהן מוכרות וידועות עד לזרא, וחלק פחות. ברשותכם, אנסה להביא מספר דוגמאות, אבל מאחר ואין בכוונתי להטיח כאן האשמות אישיות אלא להצביע על התופעה ככלל, לא אנקוב בשמות.

1. כולם מעתיקים זה מזה. התחרות בין העיתונים היא קשה ואכזרית. כאשר עורך רואה בעיתון מתחרה ידיעה שלא הופיעה אותו בוקר (או ערב) בעיתונו שלו הוא מרים טלפון לכתב הרלוונטי ומורה לו לבדוק את הידיעה, ואם אפשר – להביא בדיוק את אותו המידע. לא יתכן, הוא מניח, שהעיתון המתחרה יהיה היחיד שיביא את המידע הזה. הדבר נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בכלי תקשורת אינטרנטיים, כאלה שנבדקים על פי מהירות הדיווח שלהם יותר מאשר על כל פרמטר אחר. במלים אחרות, העורך מוריד נזיפה על ראשו של הכתב ומורה לו להביא את אותה הידיעה עצמה.

לפיכך, כולם מעתיקים זה מזה. עיתונאים רבים אולי לא יאהבו את הקביעה המפורשת הזו, אבל זו עובדה שגם הם מכירים בה ביומיום. רבים מהכתבים מתנהלים בצוותא גם כאשר הם מייצגים עיתונים מתחרים. כדי למזער את חשד ההעתקה הם תמיד ינסו להביא עוד איזה פריט מידע נוסף ביחס לאותה הידיעה. אם, למשל, עיתון כלשהו יביא מידע בלעדי על חקירה סמויה של המשטרה המתנהלת נגד אישיות פוליטית כלשהי, יביא המתחרה הערכה מפי ''מקורות'' (לרוב בלתי מזוהים) בגוף רלוונטי (המשטרה, הפרקליטות, מקורבי האישיות, חברי מפלגתו) המסבירים שהחקירה הזו היא חסרת סיכוי ושאין לה שום בסיס עובדתי. או ניקח דוגמה אחרת: עיתון א' מפרסם סידרת תחקירים החושפים את שחיתותו של שר בכיר ומשפיע; עיתון ב', מתחרהו של א', נוקט מייד עמדה וקובע שהתחקיר דפוק, שהשר נקי ושנרקמה כאן מזימה אפלה להכפישו ולהשליכו למדבר הפוליטי. במלים אחרות, העיתון שאינו מעוניין להיחשד בהעתקה מייצר לעצמו עמדה בסוגיה הזו כדי להציב את עצמו בעמדת תחרות הולמת מול המתחרה. הידיעות אינן חשובות כל כך; פרשנותן היא הרלוונטית כאן.

2. האמינות משנית לראשוניות. הנחת המוצא של פרנסי המדיה השונים היא שככל שהעיתון מייצר מידע בלעדי בהיקף ובתדירות גבוהים יותר תגדל תפוצתו בהתאמה. לפיכך, מדיום תקשורתי יעדיף בדרך כלל לפרסם סיפור חדשותי נפיץ ראשון גם במחיר אמינותו.

אני מניח שאפשר להביא אינספור דוגמאות שמעידות גם על ההיפך. כל עיתונאי מכיר דוגמה הפוכה שכזו מניסיונו האישי. ובכל זאת, מניסיון אישי מצטבר של הרבה שנות עיסוק בתקשורת, ככה זה בדרך כלל עובד. לפני שנים אחדות, כששימשתי כעורך חדשות בעיתון יומי נפוץ, עיכבתי את הורדת העמוד שעליו הייתי אחראי משום שהכתב לא הביא אימות לכל המידע שנתן בידיעה הראשונית. הדבר עורר את רוגזו של מנהל המשמרת של אותה שעה, עורך צעיר ומבריק שנחשב לתקווה הגדולה של אותו עיתון. הלה הזעיק אותי אל שולחנו ובטון חריף למדי דפק על השולחן והודיע לי ש''אם אנחנו מעמידים זה כנגד זה עוד בדיקה של אמינות הידיעה מול ההכרח להוריד את העמוד לדפוס בשיא המהירות ולפני שיפקע הדדליין – המהירות לוקחת''. הוא חתם את דבריו בשאלת ''זה ברור?'' רטורית שהבהירה שעדיף שזה יהיה ברור ודי לחכימא ברמיזא.

התוצאה היא שבהרבה ידיעות יש יותר מדי סיפור אבל פחות מדי אמת. בתקשורת שמכורה לסיפורים בלעדיים משום שהם הקטליזטורים להצלחתה המסחרית מדובר במירשם ברור להידרדרות מוסרית ומקצועית.

הנה דוגמה נוספת, גם היא מזיכרוני האישי. לפני כעשרים שנה, שנים אחדות לפני עידן האינטרנט, פרסמו כמה עיתונים גדולים סיפור כואב-מצחיק במיוחד. מעשה באישה שראתה ג'וק בגודל של תמנון מטייל על קירות ביתה. הגברת אספה את הרמש המבחיל בפיסת נייר טואלט, הטילה אותו אל האסלה ולאחר מכן – ליתר ביטחון – ריססה כמות כזו של פליט שהייתה מספיקה להטביע גדוד של ג'וקים. דקה לאחר שהשלימה את המבצע נכנס הביתה בעלה. הלה היה עייף מעבודתו ומאחר וקיבתו רחשה וגעשה ביקש לרוקן אותה בהקדם האפשרי. הוא הלך לשירותים, פשט את מכנסיו, התיישב על האסלה, פרש לפניו את העיתון היומי והדליק סיגריה. את הגפרור הטיל בין ירכיו אל מי האסלה. ואז התרחש האסון: הלהבה הקטנה הדליקה את אדי הפליט שעדיין ריחפו ברחבי האסלה; התבערה התפשטה במהירות וחרכה את מבושיו החשופים של ידידנו. האישה ההמומה הזעיקה את מד''א ואלה עלו לדירת בני הזוג – קומה שלישית בבניין שלא הייתה בו מעלית – והעמיסו אותו על אלונקתם. ברדתם במדרגות לא יכלו נושאי האלונקה להתאפק ושאלו את הגבר המתפתל מכאבים איך, לכל הרוחות, הוא הצליח להעלות באש את בולבולו. כשסיפר להם הלה את השתלשלות העניינים נתקפו החובשים בפרץ צחוק סוחף כל כך שקרסו והפילו מידיהם את האלונקה. לפצוע נגרמו שברים בכמה מצלעותיו. זה לא היה, כנראה, היום שלו.

הסיפור פורסם בכל העיתונים. בדיעבד, כשנמצאו גם כתבים שביקשו לראיין את הבעל האומלל, לא עלה בידם למצוא אותו. חיפוש ממושך הביא לממצא המדהים שמדובר באגדה אורבנית שפורסמה על ידי אחד העיתונים כפרשייה אמיתית. הכתב לא טרח לוודא את אמיתותה; הסיפור היה פשוט טוב מכדי שלא לפרסמו. האחרים - וכאן אנו חוזרים לנקודה הראשונה שהעליתי - פשוט העתיקו את הסיפור, לא טרחו להעניק קרדיט ונכוו בעצמם במקום רגיש.

כותרות הענק והתמונות הגדולות מדרבנות את הייצרים והרגשות. מעריב מדווח על תהליכים פוליטיים (מקור תמונה 2)

אבל בואו נדבר על דוגמאות ברורות ובעייתיות יותר. בנובמבר 1995 שימשתי ככתב המדיני של סוכנות עתי''ם, אללה ירחמה. כולנו זוכרים מה קרה ביום הרביעי באותו חודש. יומיים לאחר מכן, בתום הלווייתו של רבין, נשלחתי לכסות את המגעים המדיניים שקיים ראש הממשלה בפועל דאז, שמעון פרס, עם המדינאים הרבים שבאו ארצה.

פרס קיים את מפגשיו בסוויטה נאה במלון המלך דוד בירושלים. הבולטים שבין אותם מדינאים היו נשיא ארצות הברית, מנהיגי מדינות אירופיות שונות וגם פוליטיקאים בכירים ממדינות מוסלמיות רבות. את תשומת הלב המרכזית עוררו כמה נסיכויות מאזור המפרץ. אחרי הכול, תהליך אוסלו הביא להתקרבות מדינית וכלכלית עם כמה מהן; חלק מאותן מדינות נטו ''להנמיך פרופיל'' ביחסיהן עם ישראל בשל לחצים שהופעלו על ידי מדינות שהיו מסויגות מההתקרבות הזו, כולל סוריה ומצרים. שירותי הביטחון נקטו תגובה מוגזמת, אבל מובנת לחלוטין לאור נסיבות רצח רבין. הם פשוט מנעו מהעיתונאים להיכנס למלון ותחמו את גישתם לצידו השני של רחוב המלך דויד, סמוך למגדל ימק''א. אותו מיתחם גודר בחבל ואת החבל הזה לא היו רשאים הכתבים והצלמים לעבור. כלומר, לא נתנו להם אף לרדת לכביש. בצר להם, פתחו הכתבים את הטלפונים הניידים והתחילו להשאיר הודעות בביפרים לכל מקורותיהם בפמליית פרס. משתיקות הטלפונים הניידים היה ברור שמידע חדש אינו דולף לכתבים המדיניים מהפגישות. ובכל זאת, היה צורך לדווח על משהו. לא יתכן שמערכות תקשורת שלמות יעבדו סביב השעון ולאיש לא יהיה מידע חדש, בלעדי אם אפשר, על פריצת הדרך המדינית הצפויה.

אחד הכתבים הזוטרים שהיו במקום החליט להלעיג על חשבון הקולגות שלו באמצעות הוכחה שמצוקת המידע שלהם תוביל אותם לפרסם כל בדל סיפור, ללא כל בדיקה והצלבה, ובלבד שיישמע סביר. הוא פרש הצידה בחשאי והשאיר לשניים או שלושה מהם הודעה בביפרים. ההודעה הייתה זהה. סופר בה, אם אני זוכר נכון, שבשיחות שקיים פרס עם נציגי מדינות המפרץ מתגבש סיכום לפיו ייצא הדיפלומט הישראלי ברוס קשדן (שבאותם ימים פיתח קשרי אמון עם רבים מבכירי מדינות המפרץ) לביקורים בכמה מהן כדי לגבש טיוטה להקמת קשרים דיפלומטיים ביניהן; כמו כן, נאמר בהודעה כי בינואר צפויה להתקיים מסיבת עיתונאים בה יודיעו קטאר, כוויית ובחריין במשותף על כינון קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל.

הידיעה לא הייתה בלתי סבירה מבחינת הכיוון המדיני שאליו הובילה. אפס, כל מי שהיה מצוי אז בעניינים יכול היה לדעת כי יש בה כמה בעיות עובדתיות (ולא ניכנס אליהן כאן, ברשותכם, משום שזה יסיט את הסיפור מהמסר העיקרי שלו). הדבר הבא שאני זוכר הוא שכעבור עשר דקות קיבלתי טלפון בהול מחברתי, שהייתה כבר בבית. כנוהל שבשיגרה, נהגה לדווח לי על כל מה שמשודר במהדורות החדשות של אותן שעות. ''עכשיו דיווחו בערוץ 2 שכוויית, קטאר ובחריין עומדות לכונן קשרים עם ישראל'', אמרה לי. הסתכלתי חליפות בר', הכתב הנמרץ של הערוץ שעמד מטרים ספורים ממני, ובכתב שהשאיר את ההודעות ושהוכיח בכך את הנקודה שלו. על פני עמיתי המפברק התפשט חיוך רחב. הוא צדק. ר' לא טרח לבדוק לשנייה את העניין. הוא שידר בלוף ללא כל הצלבה. היו לכך שתי סיבות: לא היה לו עם מי לבדוק – והוא רצה להקדים בכך את הערוץ המתחרה. זה הספיק.

3. התיזה היא החשובה; לא העובדות. על פניו נראה משפט זה כמעט כסתירה פנימית. תיזה מטבעה שהיא אמורה להיתמך בעובדות, בממצאים אמפיריים. אם, למשל, מס על עסקים בשיעור ניכר ובעקבות זאת פושטים רגל עסקים במספר רב בהרבה מאשר בתקופה שלפני ההעלאה, כנראה שקיים קשר ישיר בין הדברים. כלומר, יש למצוא אישוש לתיזה בעובדות. נבצר ממני למנות כמה פעמים נתקלתי בכתבים שלא טרחו לאמת את הנחת המוצא שלהם עם עובדות קשות; כשבחרו לעשות כן – הם לא נתנו לעובדות להפריך את התיזה.

דוגמה קטנה. לפני מספר ימים התקשרה אלי עיתונאית ושאלה אותי לגבי נושא מסוים שהגוף בו אני עובד אמור לקבל לגביו החלטה. השבתי שהנושא נמצא בבדיקה.
- ''מה פתאום בדיקה?'', התרגזה הכתבת, ''הרי בעבר לא טרחתם לבדוק. החלטתם מייד וזהו''.
- ''זה פשוט לא נכון'', אמרתי, ''אין דבר כזה שלא בודקים''.
- ''אני זוכרת שזה מה שעשיתם''.
- ''אז הזיכרון שלך לקוי. תבדקי את עצמך שוב. מעולם לא אמרתי דבר כזה. אנחנו לא מקבלים החלטות אוטומטיות בסוגיות כאלה''.
- ''אני לא מבינה למה בנקודה הזאת אתם מתלבטים ולגבי עניין אחר באותו הקשר החלטתם מייד''.
- ''הנחת המוצא שלך לא נכונה. אנחנו תמיד מבצעים קודם כל בדיקה. אני שב וחוזר על כך שוב ושוב''.
- ''טוב, בסדר, שמעתי אותך...''.

הידיעה שפורסמה לאחר מכן הייתה כזו: הגוף שבו אני עובד נמנע מקבלת ההחלטה; הסיבה היא חשש מאותו גורם שבו אמורה לעסוק ההחלטה; והחשש הזה (שלא הועלה כלל בשיחה אבל ביטא פרשנות חופשית של הכתבת) אומר שהחלטות דומות בעבר התקבלו באורח לא-דמוקרטי. ופרשנות נוספת הייתה שטוב שהתקשורת מפחידה גופים כמו זה שבו אני עובד, משום שהם סוף סוף לא מחליטים בלי לבדוק. במלים אחרות, הכתבת החמיאה לעצמה על שכתבה שטויות והעניקה לעצמה קרדיט שקרי. עובדתית, לאחר אותה בדיקה התקבלה בדיוק ההחלטה שהכתבת דיווחה שהגוף בו אני עובד נמנע מקבלתה. בלי לחשוף את מהות הנושא או את שם הכתבת ואת המדיום בו היא עובדת, אני משאיר לשיפוטכם את השאלה מה מתוך זה קשור לשיחתנו ומה לא.

אבל זו באמת דוגמה קטנה. ישנן דוגמאות גרועות בהרבה.

4. חיבה לבריאת מיתוסים. עיתונאים, כמו כל בעלי מקצוע אחר, הם בני אדם. ככאלה, הם מוצאים לעצמם את מושאי התיעוב וההערצה. כאשר קיימת ביניהם הסכמה רחבה לגבי אישיות מסוימת או קונספציה מסוימת היא נתפסת כנכונה בכל מקרה. כך נולדות ידיעות וכתבות שמשדרות אהדה כלפי אותו מושא הערצה. מאחר והעיתונאים ניזונים זה מזה ומשפיעים זה על זה, הרי שהמגע המשותף, הן בינם לבין עצמם והן בינם לבין חוגים המקורבים להם, מייצר אצלם מושאי הערצה ארוכי טווח, או במילה אחרת – מיתוסים.

המיתוסים יכולים לעבור שינוי עם הזמן. אריק שרון, למשל, היה פעם פאשיסט מסוכן שביקש להקיף את משרד ראש הממשלה בטנקים ולהשליט את ישראל על המזרח התיכון. לימים היה אותו שרון למיתוס מסוג אחר, ובעיני אותם עיתונאים עצמם: שועל פוליטי קר שהיפנה עורף למתנחלים והפך למדינאי החד-צדדי הראשון בתולדות ישראל. כולם ''יודעים'' שאיש עסקים כזה הוא הגון ואילו האחר – נוכל מדופלם.

ויקי כנפו. העיתונאים בראו את המיתוס של האישה הבודדה שנלחמת במערכת הכלכלית. במציאות, כנראה, פעלה מאחורי כנפו מערכת משומנת לא פחות (מקור תמונה 3)

בואו נבדוק לרגע את פרשת ויקי כנפו. הסיפור היה מדהים: הנה קמה אישה ממצפה רמון, אחת שעובדת כטבחית בבסיס צבאי, שבנה הסתבך בעבירות סמים ושלביתה בקושי יש מה לאכול, ומחליטה למרוד בגזירות הכלכליות שמטיל עליה ראש הממשלה. היא יוצאת לדרך ארוכה ברגל, מעין מצעד מחאה נוסח מונטגומרי. היא סוחפת עימה חד-הוריות נוספות שנזעקות להציל את המצב ופותחות בצעדות דומות. היא מעוררת סימפטיה אדירה אצל כתבי רווחה שכבר ראו הכול. היא עוברת מאות קילומטרים בעצמה, אישה בודדה ללא כל תמיכה כלכלית או לוגיסטית. היא הפכה לסמל של מאבק שלם שנערך בין שכבות חברתיות מוחלשות לבין שר אוצר שבע וזחוח שמסתופף בחוגי הבנקאים ואילי ההון. אם הייתה בעשור האחרון מנהיגה אותנטית לפלבאים (לפחות מאז עלייתם ושקיעתם של יהושע פרץ, איש נמל אשדוד, ופיני גרוב, מנהיג פועלי מפעל אתא) הייתה זו ויקי כנפו. העובדה שהיה מדובר באישה, בפועלת, במזרחית ובחד-הורית ליכדה סביבה תנועות שלמות. הפמיניסטיות ראו בה כוכב חדש בשמיהן; הקשת הדמוקרטית המזרחית ניכסה אותה לעצמה; וכמובן, כל ארגוני הרווחה ועמותות המחאה למיניהן. בעקבות מסעה יצאו לדרך עשרות נשים ברגל ממקומות מגוריהן בפריפריה, בואכה מאהל המחאה בירושלים.

תחקיר של חנן עמיאור ב''העין השביעית'' חשף מציאות אחרת לגמרי. ויקי כנפו, לשיטתו של עמיאור, הייתה מעין פיון שעמד במרכזה של מניפולציה תקשורתית-פוליטית מדהימה. ''כנפו אומרת שמהרשק אמר לה שהוא 'מסיע את הנשים, רואה תקשורת, מוריד אותן מהאוטו שילכו לפני המצלמות ומעלה אותן חזרה עד הפעם הבאה שיש תקשורת''', דיווח עמיאור. אילנה אזולאי הסיעה את בנה הנכה על כסא גלגלים מערד לירושלים. נכון? לא בדיוק. עמיאור מספר שאזולאי ובנה הוקפצו על ידי מכוניות שהפעיל יואל מהרשק מהתנועה הקיבוצית המאוחדת. בדיעבד, התברר שהבן לא היה כלל רתוק לכיסא גלגלים. עוד מניפולציה שעבדה בהצלחה. העובדה שבנה של כנפו יושב בכלא לא דווחה במשך שבועות ארוכים. גם לא רצונה של ביתה לעשות קריירה בדוגמנות. זה היה מקלקל את הדימוי הפועלי האותנטי שהודבק לכנפו ולאלה שהלכו אחריה.

למותר לציין שתחקירו של עמיאור נותר בעיתון של עיתונאים בלבד. הוא לא פרץ את מסגרת כתב העת הזה ולא הפך על פיה את התפיסה התודעתית של מאבק הנשים החד-הוריות. צדק אולי היה במאבק הזה; אותנטיות – זה כבר שנוי במחלוקת. ועכשיו בואו ותראו לי את כתב הרווחה שמודיע קבל עם ועולם ששגה כשהפך את כנפו למיתוס סוציאלי. והגרוע שבכל זה הוא שגם היום ישנם רבים, רבים מאוד, הסבורים שכל אמצעי כשיר כדי לקדם מאבק צודק – אפילו דרכי רמייה והונאה.

5. חיבה יתרה לשחיטת המימסד. זה נשמע כמעט כדבר והיפוכו. במונחים עיתונאיים, ניפוץ מיתוסים הוא כמעט משימה מקודשת. אני לא מכיר יותר מדי עיתונאים שלא היו רוצים להיות מודל כזה או אחר של וודוורד וברנסטיין (שחשפו את פרשת ווטרגייט ב-‏1973 והביא בכך להתפטרות הנשיא ניקסון שנה לאחר מכן) או לפחות דן מרגלית (שסדרת כתבות שלו הביאה, בסופו של דבר, להתפטרות יצחק רבין מראשות הממשלה ב-‏1977). במערכות מלמדים אותם שבמקצוע העיתונאי יש דואליזם מוקצן: המימסד הוא מקור עיקר המידע; ומצד שני, אסור להאמין למימסד אפילו טיפ-טיפה, שהרי הוא מושחת ורקוב מיסודו ותמיד רוצה לעקם את העובדות לטובתו.

אבסורד? בהחלט. זה נשמע מאוד לא-פופולארי, אבל זה בהחלט כך. לא מעט עיתונאים באים עם עמדה חשדנית מאוד כלפי מושא כתיבתם הממוסד. תפיסת העולם שלהם נגזרת מכך שהממשלה היא הגוף המפלצתי שתמיד רוצה לדכא ולעשוק את האומללים ולהזרים את משאביהם של אלה אל העשירים והחזקים. בכל גוף ממשלתי שאני מכיר זה המצב: כשהוא אינו מוכן להתיישר לפי דעת הכתב (המייצג, לשיטתו, את החלכאים והנדכאים) הוא בהכרח נתפס כמי שמשרת אינטרסים זרים.

לפני מספר שנים קיבלתי טלפון מכתב שבדק סוגיה משפטית מסוימת שהעלה אחד ממקורותיו. הוא ביקש לדעת מה עמדתי. הפניתי אותו לסעיף הרלוונטי בחוק, סעיף שהבהיר חד-משמעית שהעמדה שהביע המקור שגויה בתכלית. הסעיף, במקרה הזה, היה ברור ומדויק. ובכל זאת, למחרת נכתבה בעיתון הגירסה השגויה (כלומר, הטענה שהחוק אינו מכסה את האפשרות שעליה הצביע הכתב) ובשתי השורות המוקדשות לאותה תגובה פורמאלית שהכתבים מתבקשים לקחת ממושאי הסיקור - שעבדכם הנאמן ''טען שהחוק אומר'' כך וכך. במלים אחרות, הכתב כנראה לא האמין שהצבעתי בפניו על נוסחו האמיתי של החוק; אולי סבר שפיברקתי חוק שלם למענו. אינני יודע. מכל מקום, לא עלה על דעתו (וגם לא על דעת עורכיו, מסתבר) שהעובדה שבמחי שורה וחצי סתרתי את טענת המקור שלו אמורה, בעצם, להביא להשלכת הידיעה לסל הניירות. כלומר, ידיעה תתפרסם אם היא ''סיפור טוב'' ולאו דווקא אם היא נכונה עובדתית.

עוד דוגמה. לפני מספר שנים פורסמה ב''גלובס'' ידיעה מדהימה: נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, מבקש לקדם את נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר, לבית המשפט העליון. המשמעות: סגניתו של אדלק, השופטת אלישבע ברק, תתמנה לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה במקומו. אלישבע ברק היא רעייתו של אהרן ברק. אדלר עצמו - איש מקצוע מוערך, אני מניח - לא הוזכר עד אז אפילו כמועמד לתפקיד שופט עליון במלים אחרות, ''גלובס'' טען נשיא בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו מבצע מהלך נפוטיסטי גלוי ומושחת שנועד, בראש ובראשונה, לקדם אינטרס אישי ומשפחתי שלו. ברק הזדעזע. הנהלת בתי המשפט הכחישה בתקיפות. הכתבת לא הצליחה להביא בדל ראייה שיאשש את הטענה הזאת מלבד טענה שהיא מסתמכת על מקור אמין. הצלבה של המידע לא הייתה כאן. התחשבות בהכחשת המערכת המשפטית? הצחקתם אותי. מבחינת העיתון הרי ברור שהיא תכחיש. מה, אתם באמת מצפים שהיא תודה בכך שהעומד בראשה מתנהל בצורה מושחתת וקלוקלת?

כאמור, לא קרה כלום אחרי אותו פרסום. ''גלובס'' פרסם מידע שלא היה בו, כנראה, שמץ של אמת. אבל הסיפור היה טוב מכדי לשמור אותו במגירה וממילא יתכן שאותו ''מקור'' ידליף את המידע הלוהט הזה לעיתון אחר. ובכן, מדוע לא לפרסם?

אבל זה לא נגמר כאן. הסטיגמה הזו קיימת בכל מקום: גוף ממוסד אינו יכול לקבל החלטה עניינית; הוא תמיד נתפס כמי שמשרת אינטרס זר. פוליטיקאי אינו יכול להביע רגש כן; כל הבעה אמוציונאלית שלו היא חלק ממשחק שנועד להשיג דיווידנד פוליטי. כולם משקרים כל הזמן כדי לשמור על עמדות הכוח שלהם וכדי להשקיע בעתידם האישי. איש אינו רוצה למלא באמת ובתמים את משרתו באמונה וביושר. נסו פעם להסתובב במערכות ולבדוק בעצמכם: המגע הישיר בין הכתבים, העורכים, המגיהים ושאר בעלי התפקידים יוצר מערכת דעות קדומות שקשה מאוד לשבור אותה.

יש לכך גם סיבה נוספת. עיתונאים, בעיני עצמם, הם מהפכנים. לפחות הם רוצים לבצע מהפכות. אתה המהפכה הם יבצעו באמצעות מתיחת ביקורת גלויה על המימסד. לעומת זאת, תמיכה גלויה בגוף ממוסד או במישהו שנתפס כחלק מהמימסד עלולה להביא לביזויים בקרב הקולגות שלהם. ותראו לי אדם שהערכתם של חבריו למקצוע אינה חשובה לו. ''אני מכיר אתכם'', אמר לי פעם עיתונאי חדש במקצוע, ''כולכם רמאים. כל הפוליטיקאים ואלה שמייצגים אותם''.
- ''אז למה אתה בכלל פונה אלי?'', שאלתי אותו, ''אם ממילא אתה מניח שאני מספר לך שקרים אל תפנה אלי ודי''.
הוא היה נבוך. ''טוב, אולי זה לא בדיוק אתה'', התחמק, ''אבל אתה מבין על מה אני מדבר''.
- ''לא, אני לא מבין. רוב הדוברים שאני מכיר הם אנשים הגונים שעובדים קשה ומשתדלים לעדכן כל כתב בפרטים אמיתיים בתכלית. הנחת המוצא שלך מעוותת לגמרי. תאר לך שאומר לך שלדעתי כל העיתונאים שקרנים ומניפולטורים ואסרב לדבר עם כולכם. מה תגיד אז?''
הוא שתק.

אהרן ברק. ידיעה בגלובס טענה כי הוא מבק לפנות דרך לרעייתו לתפקיד נשיאת בית הדין הארצי לעבודה. ''גלובס'' לא הצליח להביא לכך שום אימות. החיים נמשכו כאילו כלום (מקור תמונה 4)

6. נטייה לפרסונליזציה של התרחשויות. התקשורת הישראלית אינה מסוגלת להתמודד עם גופים. היא מעדיפה להתמודד עם אנשים. כאשר עמיר פרץ, למשל, נכנס למשרד הביטחון ומפגין קו ניצי, הפרשנות המיידית היא שהוא הפך את עורו הפוליטי או, אם נהיה בהירים יותר, המיר את האידיאלים החברתיים שלו באחרים, ביטחוניים במהותם. זו, כמובן, הנחה שגויה מיסודה. סביר יותר להניח שפרץ התוודע בתפקידו החדש למציאות שלא הכיר מחייו האזרחיים ושלמציאות זו כללים והכרחים משלה ובתוך אלה עליו לפעול. משרד הביטחון כארגון הוא בעל מורכבות גדולה בהרבה משאפתנותו הפוליטית של העומד בראשו, יהיה מי שיהיה.

זה נכון גם בעימותים בין גופים שונים. כאשר משרד הביטחון מתעמת עם האוצר על תקציב השנה הבאה, למשל, זה מוצג כמעט תמיד כקרב אישי בין שני השרים. זה מופז נגד נתניהו או פרץ נגד הירשזון או כל צירוף אחר שתוכלו להעלות על דעתכם. קל מאוד לצמצם את מלוא המורכבות של המאבק הזה – שהוא כמעט אינהרנטי כשזה מתקשר להקצאת תקציבים – ליריבות פוליטית בין שני אנשים בלבד. השטחיות נחשפת עוד יותר כאשר המערכות משתדלות להביא את הגורמים שעומדים, לכאורה, ביסוד היריבות הזו. כאשר פרץ בתפקידו כיו''ר ההסתדרות ונתניהו בתפקידו כשר האוצר התעמתו לעתים קרובות על רקע מאבקי שכר וזכויות עובדים, נהגו העיתונים להציג זאת כמאבק בין הפעיל המרוקאי משדרות לבין האליטיסט האשכנזי מרחביה. והרי מאבקים כאלה התנהלו גם בעבר, כשלא אלה בהכרח היו הרקעים האישיים של המנהיגים. כמה קל להפיל הכול על מוטיבציות ורקעים אישיים ולהתנער מניתוח קצת יותר יסודי ודקדקני של תפקידי הגופים הללו, מהצורך לערוך מיפויט לאינטרסים המובנים שבבסיס פעילותם וכן הלאה.

7. השתלטות העורכים על הכתיבה בעיתון. בשום מקום לא נאמר שלעורך אסור לכתוב בעיתון שעל הטקסט שלו הוא האחראי הראשי. אבל בשנים האחרונות ניכרת שוב ושוב המגמה של השלטת הטקסט שכותב העורך על פני האינפורמציה שמביאים כתביו. במקום שהערוך יכתוב טור צד או מאמר מערכת בו הוא מתייחס לאירועים המרכזיים של היום, הוא מפקיע לעצמו עמודים שלמים ובו הוא כותב את דעתו על העולם, על האקטואליה ועל החיים בכלל.

בשנים האחרונות העמידו המו''לים הגדולים בראש מערכותיהם אנשי תקשורת שבנו את הקריירה שלהם על הרייטינג הטלוויזיוני. ב''ידיעות אחרונות'' זהו רפי גינת, האיש והלב שמאחורי ''כלבוטק'', ''בשידור חוקר'' ושאר תכניות שהרייטינג שלהן נגזר לא רק מתחקיריהן אלא גם מהאישיות הדומיננטית של האיש שהוביל אותן. ב''מעריב'' חלפו בזה אחר זה יוסף לפיד, דן מרגלית ואמנון דנקנר – כולם בוגרי טוק שואוז טלוויזיוניים סוערים שהביאו רייטינג גבוה בשל אישיותם הדומיננטית של משתתפיהן. כשכל אלה הלכו אל העיתונות הכתובה (חלקם כבר חזרו למשודרת) הם הביאו לשם את התפיסה הזו: אישיותי הוכחה כמביאת רייטינג ולכן רצוי שתבלוט גם מעל דפי הטקסט. לפיכך, אפשר לראות בשנים האחרונות את עמוד 3 בעמודי החדשות מכוסה בהגיגיו של העורך הראשי. להזכירכם, זהו מקום מרכזי בעיתון; מרכזי עד כדי כך שניתן היה להביא בו את הסיפורים המרתקים ביותר. אבל לא; הסיפור המעניין ביותר בסביבה הוא מה חושב העורך על השחיתות השלטונית, הניהול הכושל של מלחמת לבנון השנייה או כל נושא קרדינאלי אחר. לאחרונה גלשה תופעה זו גם ל''גלובס'' והיא עתידה להוות חלק ניכר מהפרסומים העתידיים של העיתונות היומית כאן. כאשר עורך מחליט לדחוק ידיעות מפני פרשנות הוא חוטא בכך למטרתו העיקרית של העיתון: להביא את מירב העובדות לקוראיו.

צניעות? ענווה? השתגעתם? בתקופה שבה כל אחד אמור לספר על מפעלותיו ועמדותיו במספר מלים רב ככל האפשר ותחת כותרות בסדר גודל מלחמתי אם אפשר, זה נשמע משהו ארכאי למדי. בוודאי אצל העורכים הנוכחיים.

8. בחירת נושאים לקויה. העיתונות הישראלית מרוכזת מזה עשרות שנים במתרחש בארץ. אין לה כמעט עניין בדברים המתרחשים בחו''ל, אלא אם יש להם רלוונטיות מיידית לחיינו או שהם מספקים יצר מציצנות עז (דהיינו, דיווחים על סלבריטאים למיניהם). תהליכים בינלאומיים בעלי השפעה הם חסרי משמעות עבורה. המלחמה הכלכלית בין ארה''ב לסין, אולי האירוע המרכזי בסחר העולמי בשנים האחרונות, כמעט ולא כוסתה כאן. התעוררות הלאומנות האירופית לא קיבלה שום ביטוי בכיסוי התקשורתי כאן, אלא אם כן היא הייתה כרוכה בגילויי אנטישמיות אלימים במיוחד. בזמנו היה קיים באחד העיתונים מדור שסיקר את ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות במדינות האסלאם על בסיס יומי. מאז נסגר אותו עיתון ושוב אין דיווחים אלה מופיעים אלא במידה שיש להם רלוונטיות עכשווית או שהם מספקים סוג כלשהו של פיקנטריה.

אחד הדברים הקלים ביותר לביצוע הוא למרוח ידיעה על פני שלושה-ארבעה עמודים. אם, למשל, מתעורר ויכוח בין ראש הממשלה לשר הביטחון, הרי שהידיעה על כך תהיה כמעט זניחה. פרשן אחד יביא בכותרת גדולה את הדעה שזהו סדק ראשון בקואליציה שממילא נראית כבלתי אפשרית (ומבעד לדבריו תבצבץ הזחיחות שהמלים ''אמרתי לכם'' היא הבסיס הדיאלקטי שלה). אחד אחר יביא סיכום של שיחה בת דקה וחצי תחת כותרת שמקורבי הצדדים מעריכים שלא ניתן לסבול יותר התנהגות כזו מצידו של האחר. מקורב נוסף יצוטט בבוקסה שלישית כשהוא מעריך שראש הממשלה הוא אסטרונאוט או, לחילופין, ששר הביטחון הוא חסר כל יכולת מנהיגותית. תוסיפו לכך תמונות ענק של המעורבים ותגובות מפי גורמים כאלה ואחרים בקשת הפוליטית וכבר חיסלנו עשרים אחוז מעמודי החדשות. וזו, כאמור, הדרך הקלה – משום שהיא מאפשרת להתחמק מהצורך להביא ידיעות רלוונטיות נוספות.

על מוספי סוף השבוע כבר נאמר כמעט הכול. הבחירה לראיין סלבריטאים או לכתוב על הרגליהם היומיומיים והעדפותיהם האסתטיות והחברתיות גלשה כבר לפני זמן רב אל מחוץ למסגרת הקשיחה של מוספי הבידור והפכה לחלק אינטגראלי מהאג'נדה השבועית שלהם. מקומם של התחקירים נדחק, מעמדם של התחקירנים ירד ואת הקרדיט המקצועי העיקרי מצליח לקבל מי שמביא ראיון חושפני עם נינט על הרגלי הבילויים עם בן הזוג התורן או כתבה מסעירה על ליאור אשכנזי ושינוי התדמית שעבר בעקבות עיצובה מחדש של מלתחתו. אפשר תמיד לומר שהעיתון הוא עסק כלכלי ושהוא צריך לקלוע לטעמם של קוראיו. זו שטות ממדרגה ראשונה ומה שיותר גרוע הוא שפרנסי העיתונים יודעים זאת. העיתון אינו רק קולע לטעם קוראיו אלא גם מעצב אותו. כשאני משווה את עמודי המוסף של ''הארץ'' מלפני חמש או עשר שנים עם העמודים המתפרסמים בימינו אנו, אני רואה צניחה של ממש באיכות. מישהו בעיתון הזה מנסה להביא קוראים מ''ידיעות אחרונות'' או מ''מעריב'' באמצעות קליעה לטעמם. אבל בכך הוא מאבד את אותם קוראים שבמשך שנים האמינו שיש אלטרנטיבה אינטלקטואלית איכותית בעיתון הזה למה שמייצגים העיתונים הגדולים.

ערוצי הטלוויזיה אינם טובים מהם. נהפוך הוא. מי שרוצה לקבל היום תוכניות שיש להן ערך מוסף אינפורמטיבי נאלץ לנדוד אל ערוצי ההיסטוריה, המדע ודיסקאברי. בשעות שבהן משדרים ערוצי 1, 2 ו-‏10 אנו נידונים לתוכניות שמנסות להביא כמות מכסימלית של קהל באמצעות חנופה בוטה אל הטעם ההמוני ושכנוע הצופים שהם יכולים להשפיע על תוצאות המשדרים. אתרי האינטרנט מחליפים ידיעות בקצב מסחרר רק כדי לעמוד בתחרות העיקשת עם מתחריהם ואין להם שום חשק למקד תשומת לב בידיעה אחת לאורך יומיים תמימים או להביא, למשל, נושאים שאינם קשורים למיינסטרים. מתי, למשל, ראיתם ידיעה על חילופי השלטון באיטליה או על מלחמת האזרחים בקונגו מככבת בראש החדשות של Ynet, ואללה או NRG?

על כל אלה נוספה נטיית המדיה בשנים האחרונות לעסוק בעצמה ובמרכיביה. עיתונאים מראיינים עיתונאים אחרים. המרואיינים, בתורם, מראיינים את מראייניהם. כל אחד מהם משתבח בהישגיו ומגמד את הישגי מתחריו, מקלס את חבריו ומשתלח ביריביו. ומדובר, להזכירכם, באנשים שיש להם נגישות לתשומת הלב של כולנו בעבודתם המקצועית. לשם מה, לכל הרוחות, הם זקוקים לעוד שעות חשיפה אישיות? ולמה זה צריך לעניין אותנו שאהוד יערי ויורם בינור לא סובלים זה את זה או שהעורך המפוטר של מוסף כלשהו ב''ידיעות אחרונות'' על סכינים עם מפטריו? מה, אין סכסוכים אישיים בעולם פרט לאלה?

נחל נעמן המזוהם. באמצע הצחקיר, כשרטנר עמד בתום המים, הודיעו לו טלפונית לרדת מהעניין לטובת משהו אחר. זה היה האות לעזוב (מקור תמונה 5)

9. הולך ומתמעט הצורך בעיתונאים שעיקר עיסוקם הוא בהבאת מידע ''קשה''. חלק גדול מהתחקירים, מהראיונות ומהכתבות המתפרסמים כיום במוספי העיתונים משרת מחויבות של העיתון לגורמים המשרתים את טובתו שלו: מפרסמים גדולים, מקורביהם של בעלי העיתון או עורכיו הבכירים או גורמים פוליטיים העיתון מעוניין בקידומם. גם כאשר האייטם אינו כזה מצפים מהכתב שיביא התייחסות קיצונית במיוחד. לעתים, כתבות שהם מצליחים לפרסם עומדות דווקא בעורכיהם, משום שהתגובה של מושאי הסיקור כלפי העיתון מדרבנת את ראשי העיתון לפגוע במעמד הכתבים או להביא להתפטרותם או פיטוריהם.

ענת באלינט מ''הארץ'' פרשה לאחרונה מהמקצוע. בכתבה שפרסמה ב''העין השביעית'' היא מביאה את הדוגמאות הבאות: ''אפשר, למשל, לשאול איך קרה שהעיתונאי החוקר גיא לשם זכה בפרס סוקולוב על עבודתו ב''ידיעות אחרונות'' (שכללה, בין השאר, תחקירים שהובילו להרשעתו של עמרי שרון), אך כשביקש לחזור לעיתון מחופשה ללא תשלום שלקח, לא שב לשם בסופו של דבר. הצלחתו המקצועית לא התבטאה בקידום או בתגמול כלכלי בתוך עיתונו, וגם העיתונים האחרים לא עטו עליו בהצעות מפתות. הוא עובד כיום ככותב חופשי ב''דה מרקר'' ומועסק כתחקירן ב''עובדה''.

או, למשל, סיפורו של דוד רטנר, עמית מ''הארץ''. מספרת באלינט: ''התקשרתי אליו כדי לכתוב ידיעה קצרה על זכייתו בציון לשבח במסגרת פרסי ''פראט'' לתקשורת בנושאי איכות הסביבה (על כתבות שתרם לסדרה על מצב הנחלים). זה היה ימים אחדים לאחר שעזב את העיתון והפך לדובר בית־החולים רמב''ם. דיברנו על החלטתו לנטוש את המקצוע, למרות אהבתו אליו. ''את יודעת מה היה רגע השבירה שלי?'', סיפר. ''עמדתי באמצע נחל נעמן, שקוע בבוץ עד מעל הברכיים, והתקשרו מהמערכת. הם התעקשו שאעזוב הכל ואלך לכסות איזה סיפור של התאבדות על רקע פסיכיאטרי. העומס היה בלתי נסבל והמאמץ הפך לחסר תוחלת, משום שזה לא שינה דבר שכולם ידעו שאתה יכול להביא סיפורים נהדרים, עדיין היו מריצים אותך על כל שטות שאפשר לקחת מכל סוכנות ידיעות''. כן, גם ניצול חסר גבולות של עיתונאים ככוח עבודה הוא דרך לפגום באיכות עבודתם, או פשוט לשבור אותם סופית.

בכלל, נדמה שלעיתונאי ישראלי, זכייה בפרס על הצטיינות היא סימן מבשר רע. זמן קצר לאחר שזכה עיתונאי ''ידיעות אחרונות'' מירון רפופורט בפרס ''נאפולי'' הבינלאומי על סיפור עקירת עצי זית של פלסטינים בידי מתנחלים, הוא פוטר, לאחר שנתן כותרת לא מספיק ''רכה'' כלפי ראש הממשלה דאז אריאל שרון, כפי שהורה לו עורך העיתון ערב קודם לכן.

10. ''מקורות'' מפוברקים. הכתבים מרגישים, לעתים, במילכוד. מצד אחד הם אמורים להביא התייחסויות נוספות לידיעה המקורית. מצד שני, אין שום מקור המוכן לתת הערכה כלשהי לגבי המידע הזה או להתייחס אליו בכלל. מה עושים? ממציאים. ''מקורות בירושלים העריכו אתמול ש...'' היא שורה החוזרת על עצמה, בוואריאציות כאלה ואחרות, במאות ידיעות. לעתים קרובות ה''מקורות'' הללו הם הכתבים עצמם. הרי ממילא אין כמעט באפשרות הקוראים לאלצם לחשוף את מקורותיהם בשמם. ובכן, מדוע לא לייצר מקור פיקטיבי? אף אחד לא יבחין בהבדל.

11. מחסור באנשי מקצוע טובים. הכלל הזה נכון בכל מקצוע ומקצוע, אבל הוא מקבל משנה חשיבות כאשר מדובר במקצוע המשפיע על התודעה היומיומית שלנו באופן בולט ומובהק כל כך. מעיתונאי מצפים כיום ''להביא סיפור''. הוא אינו אמור להתמצא במאטרייה המקצועית אותה הוא מכסה מעבר לסיפור של הערב או של מחר בבוקר. התמצאות כזו היא בגדר בונוס ותלויה באישיותו ובסקרנותו של הכתב. התמצאות בתחומים משיקים היא בכלל הפלגה למחוזות שאין מה לדבר עליהם.

אין דובר שאינו יכול לספר על כל הפעמים בהן מתקשרים אליו עיתונאים בשאלות שמוכיחות שאין להם אפילו מידע בסיסי על הנושא עליו הם שואלים. קורה ששאלות הללו משקפות מידע מוטה מלכתחילה שהעיתונאי אינו טורח בכלל לבדוק. מנהלת שעבדתי איתה פעם כינתה את הפניות התוקפניות הללו ''שאלות בנוסח 'למה אתה מכה את אשתך'''. כלומר, שאלות שגלומה בהן הנחה ראשונית הנשענת על מידע שערורייתי העיתונאי מקבל כאמת כבר מהרגע הראשון בלא לבדוק אותו תחילה.

איתמר ב''ז ושוקי טאוסיג הבהירו את הדברים בכתבה שפרסמו ב''העין השביעית'': ''המציאות הכלכלית החדשה הכתיבה למו''לים הוותיקים הסתגלות לרמות רווח נמוכות בהרבה. אולם במקום להדק חגורות בעצמם, הידקו את חגורות עיתוניהם, פיטרו עובדים וצמצמו עלויות. חלק גדול מכלי התקשורת החדשים, אלו ששינו את המפה, יישרו קו עם הסטנדרטים הנמוכים המעודכנים שקבעו המו''לים הוותיקים.

''את התוצאות ניתן לראות בבירור: מטעויות דפוס ועד ויתור על אימות מידע העומד להתפרסם. ''אין מי שילמד כתבים חדשים מה הן חדשות ומה לא'', אומר יוסף כהן, עורך ''כל העיר'' בשנים 1996-2002, שפרש לטובת הקמת הוצאת הספרים ''עברית''. ''אין מי שיזכור ש'אייטם מאאאמם!!!!' פורסם כבר לפני שבע שנים. אין מי שירמוז לכותב מהו טקסט רהוט ומה על הפנים. אין מי שיהפוך את המוכשרים שבין החדשים הללו לעיתונאים טובים יותר, אולי עורכי העתיד''.

הכתבים האיכותיים הולכים הביתה. בערוצי הטלוויזיה מעדיפים, בכלל, את הצעירים והיפים. כמה מהכתבים שמכהנים שם כיום נראים מצוין, עוברים את מבחן הטלגניות אבל בעלי ידע כללי ואינטליגנציה מקצועית נמוכים מאוד. אלה שניחנו במראה ''אפור'' נזרקים לשוליים או פורשים מהמקצוע.

חיים צינוביץ'. המניפולציה שביצע בתרגיל ''השרוף'' הייתה מבוססת על ההבנה שסיפור אישי קורע לב ישווק את התקליט בצורה טובה בהרבה מאשר המוסיקה שלו (מקור תמונה 6)

12. עידוד המניפולציה הרגשית. העיתונות הישראלית כיום הופכת יותר ויותר לשופר של אליטה מצטמצמת של אנשים. היא מסקרת את המציאות באופן בסיסי בלבד ומתמקדת באייטמים אמוציונאליים ובפרשנויות מלהמות, כאלה שאינן מעודדות חשיבה אלא מדרבנות את צרכניהן לפלוט גידוף עסיסי כלפי אחד ממושאי הסיקור או לחלופין, להעתיר עליו רחמים, חיבה או השתתפות בכאב. תחושות עזות מסוג זה הפכו לבעלות מקדם מכירה גבוה במיוחד. תמונות תקריב של פצועים מדממים והרוגים המוטלים ברחובות הפכו לסימן היכר של העיתונות המודרנית. אי אפשר גם בלי כותרות נוסח ''הזוועה'', ''האימה'', ''רצח לאור יום'' ודומיהן. אולי כדאי ללמוד מהאמריקנים איפוק תקשורתי מהו. לאחר פיגועי ה-‏11 בספטמבר 2001 לא הותר לכלי התקשורת לצלם את אלפי הגופות השרופות והפצועים המרוטשים מקרוב. יש גבול לחוסר הטעם, כמו גם לחדירה לפרטיות הנפגעים.

לפני מספר שנים היתלו המוסיקאי חיים צינוביץ' וכמה מחבריו בכתב ''ידיעות אחרונות'' גדעון מרון ו''מכרו'' לו סיפור בעל מקדם רגשי גבוה במיוחד. צינוביץ' התחפש לזמר אנונימי שנכווה קשות בדליקה ועטוף כולו בגבס ובתחבושות, אך למרות זאת ממשיך לעשות מוסיקה. האיש סירב לחשוף את שמו האמיתי והיה מוכן להתוודע רק בכינויו. ''השרוף'' נחשף בסדר גודל לאומי על עמודי השער של ''שבעה ימים'', מוסף סוף השבוע של העיתון הנפוץ במדינה. החשיפה גם הזניקה לראש מצעדי המכירות את אלבומו של ''השרוף'' ששילב רוק סיקסטיז נוסח רחוב המסגר עם נגיעות מזרחיות.

ההזדהות הטוטאלית של קוראי ''ידיעות אחרונות'' עם ''השרוף'' לא הייתה קשורה בכלל למוסיקה שלו. היא הייתה קשורה אך ורק למצבו הפיסי ולטרגדיה הנוראה שעבר, כביכול. צינוביץ' טען לימים כי נאלץ לעשות זאת משום שהמדיה התעלמה בעקביות מהמוסיקה שיצר. בדבר הזה הוא צדק: אם המפתח לפרסום אינו האיכות או העניין בפרטים עצמם אלא הסיפור שסביבם הרי שיש להמציא סיפור מושך דיו כדי שיעורר תשומת לב תקשורתית. במקרה של צינוביץ' זה עבד. והצלחתו בביצוע התרמית הזו רק עוררה את קנאתם של מוסיקאים מתוסכלים כישרוניים ומתוסכלים אחרים שלא העלו על דעתם לעשות שימוש כה מניפולטיבי במדיה לצרכיהם.

אגב, הנפילה הזו לא שינתה הרבה בהתנהגותו של העיתון הזו או של אחרים. סיפורים סוחטי דמעות מתפרסמים שם על ימין ועל שמאל, החל מהזמר שסובל בפנינו מהשמועות העקשניות על נטיותיו החד-מיניות וכלה בדוגמנית לשעבר ואשת העסקים בהווה שמספרת בדמעות על ילדותה דלת האמצעים. הם לא מוסיפים שום דבר מלבד הגדלת מקדם ההתבכיינות. האמת היא שכאשר ההתבכיינות הופכת לנורמה היא מחנכת אותנו למניפולציה דומה ברמה הבינאישית. בכך היא משחיתה את המוסר האנושי והופכת אותנו לחסידי הנורמה שלפיה כל הזועק חזק יותר הרי זה משובח – וככל הנראה גם ראוי למיכה רבה יותר. בשורה התחתונה זה הווליום שקובע, לא המהות.



אני מניח שישנם עוד כשלים רבים שניתן לדון בהם כאן וכשיו, אבל זה כבר הופך את העסק כמעט לתיזה שלמה. אז אני עוצר כאן, ברשותכם, ואשמח אם תוכלו להעלות טענות נוספות – וכמובן גם תגובות ענייניות לטענות שהובאו כאן. ושוב – הן אינן מתיימרות לכסות את כל מרכיבי הבעיה.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לא בן אדם עיתונאי [חדש]
אליצור סגל   שבת, 12/08/2006 שעה 23:42
לק''י
לפני זמן עיתנאי מסויים חיפש אותי. ולא הייתי כשאשתי התקשרה חזרה ענתה המזכירה - אשתי שאלה - יש אצלכם אדם כזה וכזה? המזכירה עונה - הוא לא בן אגם הוא עיתונאי.
אבל בתור מי שהיה בעצמו מעין עיתנאי זמן מה - מה אתה מציע לעשות במסגרת מגבלות המדיום?
לחוקק חוקים? לחנך את הציבור? לחנך את העורכים? את העיתונאים?
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא בן אדם עיתונאי [חדש]
אורי קציר   יום א', 13/08/2006 שעה 0:19
בתגובה לאליצור סגל
אתר אישי
ברוך שובך, אליצור. זמן רב לא ראיתיך כאן.

אשר לשאלתך: אין כיום שום אפשרות של ממש להגביל את הטעם הרע. כך, למשל, קיים אתר אינטרנט המתמחה בסרטונים המתעדים את עירפות הראשים שמבצע ארגונו של אבו מוסעאב אל-זרקאווי. אבל רצוי שהמדיה המרכזית (כלומר, העיתונים הגדולים, תחנות הטלוויזיה הממוסדות, אתרי החדשות המרכזיים באינטרנט וכדומה) יקבלו על עצמם וולונטרית כמה כללים המנסים לשמר את האיכות בעריכה ובכתיבה ומקדמים את איסוף המידע ואת ההתפרשות על פני קשת רחבה של נושאים. הייתי שמח גם אם כללים אלה היו מקדמים סדר יום עיתונאי בריא יותר באופן שלא יעלה על ראש שמחתנו את חתונתם של כדורגלן ודוגמנית אלא יבהיר שעניין זה מקומו במדור רכילותי צדדי ולא בראש הכותרות.

זה בפירוש עניין של מודעות עצמית. מדיום המודע לעצמו ומעסיק עורכים בעלי תבונה בסיסית יכול להבין בעצמו שאין דומה תגלית ארכיאולוגית ההופכת על ראשה הנחות יסוד בחקר היהדות או הנצרות לידיעה העוסקת בכיסוי נישואיהם של כדורגלן ודוגמנית. מי שמקדש את השני על חשבון הראשון משום שהרייטינג חשוב יותר מהמות אינו מעיד בכך אלא על עצמו בלבד.

כאמור, לא ניתן - וגם לא כדאי - לחייב איש בכללים כאלה. הייתי מצפה, עם זאת, שהמו''לים והבעלים של כלי תקשורת אלה ינסו להעלות את רמתם המקצועית במקום להקדיש עצמם לאייטם הבא בלבד, שכל כולו אינו עומד כשלעצמו אלא נועד לתת סטירת לחי למתחרה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קידום מכירות [חדש]
דולצינאה   יום א', 13/08/2006 שעה 10:58
בתגובה לאורי קציר
לא רק רכילות לשם רייטינג - רכילות לצורך קידום מכירות, כחלק ממסע יחצ''ני של ''סלבריטאים''.
יש טורים שהיחצ''נות שלהם שקופה: הטור של אודטה, הטור של ליהיא לפיד, כתבות במוסף 'סגנון' ועוד. פעם היו בסופן של 'כתבות' כאלה מדפיסים את האות מ' ( מודעה). היום מנצלים את העמודים המרכזיים ואת עמודי השער של המוספים כדי לקדם ספר חדש, מופע של זמר, קבוצת מנחים בתכנית לילדים.
כולם ''נחשפים'' - זה טוב למכירות של העתון וטוב לאמן..
ובכלל, יש לי תחושה שיותר מדיי אייטמים עניינם ל'דחוף' מוצר , רעיון או אישיות ציבורית.
ואם בחשיבה עסקית עסקינן, מה לנו כי נלין שמפטרים עתונאים, 'מתייעלים' ומקצצים בכל מה שיש בו טעם והעמקה?
טוב שיש אינטרנט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קידום מכירות [חדש]
אורי קציר   יום א', 13/08/2006 שעה 11:46
בתגובה לדולצינאה
אתר אישי
האינטרנט לא יפתור את כל הבעיות. אל תשכחי ש''כיכר העיר'', כלומר האתרים שבהם יש תעבורה גבוהה של גולשים, הם עדיין אתרים השייכים לגופים ממוסדים, כולל לקבוצות תקשורת שבבעלותן עיתונים נפוצים.

בהקשר זה אני מסכים גם עם תגובתו של בועז כהן, שמתאר את התהליך שעובר גם על קבוצת שוקן באותו הקשר. כדי שהעיתון יצמצם את הפסדיו הוא חייב לפנות לקהל רחב יותר. התוצאה: צורך להתחשב במוצרים שלהם מערכת שיווקית רחבה ומשפיעה. על המוצרים האלה מדוחים כיום הרבה יותר בהרבה מאשר בעבר.

אגב, הייתה תקופה שבה גם אני ניסיתי לבדוק אם מאמרים היסטוריים שפרסמתי הם בעלי קונוטציה אקטואלית הראויה להתפרסם במדיה הפופולארית. מצאתי, למשל, שאנגליה מעולם לא ביטלה את החוק שהעביר המלך ב-‏1290 ושאוסר על יהודים לשהות בתחומה. על הנייר, לפחות, יכולה כיום מדינה זו להעלותך על מטוס ולשלחך משם חזרה למקום שממנו באת רק על בסיס העובדה שאת יהודיה. כמובן שאנו מצויים בעידן נאור ומתקדם בהרבה ואיש לא יעשה זאת, אבל המצב הוא שהחוק לא בוטל מעולם (בספרד, אגב, הוא דווקא בוטל). פרסמתי מאמר על כך (http://www.aplaton.co.il/story_70). לתומי סברתי שהנושא יעניין את מערכות התקשורת הממוסדות. טעיתי. או שענו לי בשלילה או שפשוט בחרו להתעלם מהפנייה. כך קורה כאשר ממשלות אנגליה או פורטוגל אינן קונות שטחי פרסום בכלי התקשורת הישראליים: מידע הקשור בהן ואינו משפיע מיידית או עסיסי דיו מושלך לסל הניירות.

חבל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

על בטול מנויים ועל ''כיכר העיר'' [חדש]
דולצינאה   יום א', 13/08/2006 שעה 20:38
בתגובה לאורי קציר
לפני שנתיים ביטלתי מנוי וותיק ב'הארץ'. כל מי שעשה את הצעד הזה יכול לספר על מערכת שיווק אגרסיבית שנלחמת בחירוף נפש.. עד היום מתקשרים אליי ממחלקת השיווק עם הצעות מפתות. זה ממש מביך. נדמה לי שהיום מחלקות השיווק , לא רק בעיתונות, תופחות ונוגסות נתח נכבד מן התקציבים. זה קורה גם בבתי ספר, מכללות ולא רק בבתי עסק.כולם צריכים למכור את עצמם.
''כיכר העיר'' - האתרים של YNET ו -NRG מאפשרים לי לבחור בקליק אחד את מה שאני מעוניינת לקרוא, בלי תשלום ובלי הצורך להיעזר בשירותי טרקטורון כדי לגרור את מסת הנייר הבייתה בכל יום שישי. ב'קהילות' של YNET יש שפע פורומים ובחלקם אפשר למצוא מגיבים אינטלגנטיים. היכולת של המנהלים לשלוט על התכנים בפורומים קטנה מזו שבעיתון מודפס. גם טוקבקים אני מחבבת (מזוכיזם קל שכזה,אולי סטייה.. ).
את היתר, אני מוצאת בבלוגים ובאתרים שחביבים עלי.
וכך גם בטלביזיה - קליק על השלט! אני מחפשת את הסרטים הטובים, הסדרות המועדפות שלי, המראיינים הנבונים (ויצטום ונהרי..).
התשובה של הצרכן בימים אלה היא צריכה סלקטיבית. מערכת החינוך צריכה ללמד את זה.צריך ללמד ילדי לקרוא תכנים ולזהות מניפולציות, אינטרסים וכדומה.
באמת אינני יודעת איך לפתור את כל הבעיות שתיארת נפלא במאמר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קידום מכירות [חדש]
שולמית   יום ג', 12/09/2006 שעה 13:49
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
שלום לך

אתמול (11/9) או שלשום קראתי ידיעה על עניין זה. היא הופיעה בעמ' הראשון(אם אינני טועה)ומשכה את תשומת לבי עוד בטרם קניתי את העיתון.

כל טוב
שולמית
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא בן אדם עיתונאי [חדש]
אליצור סגל   יום ב', 14/08/2006 שעה 1:14
בתגובה לאורי קציר
לק''י
שני גיסים שלי בלבנון וחזרתי מהר הרצל מהלויה של תושב עפרה שנפל אתמול בלבנון. כך שהיה לי קשה להרדם וכדי להרגע הסתכלתי קצת בבלוג שלך.
תראה, כדי להיות נקודתי אקח נושא שאני מכיר היטב והוא מנהיגות יהודית.
אתה סיקרת אותנו אצלך כאן http://www.aplaton.co.il/story_124
והנה למרבית הפלא הסיקור שלך חסר שחר.
מספיק לציין את המשפט - שמנהיגות יהודית היא ארגון שמטרתו לבנות את בית המקדש - ובכן, לא מינה אולי מקצתיה - אבל מבחינה זו איננו שונים מכל בית כנסת בעולם שגם הוא ארגון שמטרתו לבנות את בית המקדש.
ההגדרה הנכונה היא שמנהיגות יהודית היא ארגון שמטרתו להפוך את מדינת ישראל ממדינה של יהודים למדינה יהודית.
גם הסיוג שלנו אצלך בתור פלג בציונות הדתית אינו מדוייק - חלק גדול מאוד מאנשינו אינם דתיים כלל לפי ההגדרות המקובלות. לכן אנו תנועה יהודית ולא תנועה דתית.
מה שמפליא הוא שכל האינפורמציה נמצאת על השולחן - כלומר, הכול כתוב באתר מנהיגות ובפרסומים הגלויים כמו ספרו של משה פייגלין מלחמת החלומות. חוץ מאשר דברים פוליטיים מידיים כמו מספר מתפקדים או תומכים סמויים - הכול כתוב, הכול נאמר.
ובכן, מדוע הכתבה שלך נמצאת על גבול ההשמצה? מפני שאתה רואה בנו יריב פוליטי ולכן לא חשוב כלל מה נכתוב או נגיד תמיד תעוות את הדברים כדי שיתאימו לצייר שנוח לך לצייר אותנו למטרות כאלו או אחרות.
לדוגמא, בהר הבית מטרתינו להחיל עליו את חוקי הארכיאולוגיה, תכנון ובניה וכד' - כלומר להכפיף את השטח מעשית למדינת ישראל ולשנות את המצב הנוכחי שבו בעצם מדובר במדינה עצמאית. ולמה לא כתבת זאת? הרי זה ברור - אם יפנו לאדם סתם ויגידו לו האם לדעתך צריך להחיל את חוקי מדינת ישראל על הר הבית? הרי הוא יגיד: כן, ודאי. אבל אם יגידו לו האם אתה רוצה להלחם במליארד מוסלמים בגלל איזה מטורף? אז הוא יגיד מה? יצאתי מדעתי?
זה בדיוק מה שאתה מנסה לעשות כאן.
מה שנכון לגביך - נכון גם לגבי אחרים בעיתונותם.
באותו הקשר - גם המאמר על הציונות הדתית סובל מאותם פגמים.
אבל תהיה מה שתהיה רמת הדיוק העובדתית שלך - העיקר שאני נהנה להסתכל בבלוג שלך לפעמים.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לחתול של משה קוראים בכלל מיצי! [חדש]
אביבה   יום א', 20/08/2006 שעה 13:17
בתגובה לאליצור סגל
אתר אישי
אליצור, אתה צודק, ולא רק במקרה הזה, ולאו דווקא בגלל מניעים סמויים פוליטיים של העיתונאי. העובדה היא שבכתיבה מגזינית (להבדיל מכיסוי שטח, להבדיל מכתיבת פרשנות ופובליציסטיקה), יותר חשובה התמונה המלאה מאשר אי-אלו עובדות.

כמי שקוראת וכותבת הרבה בפורומים ברשת, כבר שנים אני נתקלת במקרה הגנרי הזה: עיתונאי נכנס לפורום ומחפש מרואיינים לצורך כתבה על נושא שקשור בפורום (ממד''ב דרך אספני תקליטים ועד אמהות שלא שולחות את ילדיהן לגן). עוברים שבוע או שבועיים, הכתבה מתפרסמת בטלוויזיה או בעיתון, ונפתח שרשור ע-נק בפורום בגנותה: ''כתבה גרועה!'' ''מזעזעת'' ותגובות דומות.
הסיבה: העיתונאי כתב על משה, האוסף תקליטים בשעות הפנאי, והשמיט בחוצפתו את העובדה שהחתול של משה לא גר 24 שעות בבית אלא יוצא לטיולים בסביבה בכוחות עצמו. כמו כן, בכתבה החתול מיצי נקרא בכלל פריצי, מה שכמובן מקשה על הציבור הרחב להתרשם מהנושא המרתק ששמו איסוף תקליטים, וכן יוצר סטיגמה בציבור לגבי אספני תקליטים. כך עוד ועוד כשלים עובדתיים מינוריים מוצגים בפורום, וכולם זועמים: התקשורת מסלפת!

אלה הטענות של המרואיינים ו/או של מי שמצויים מאוד בתחום, ומעוניינים שיוצג בתקשורת תוך נאמנות מלאה לעובדות. במקרים הללו, הכרתי גם את העובדות לאשורן וגם תיארתי לעצמי פחות או יותר מה הולך בצד של העיתונאי: הוא ניסה להעביר לציבור תחושה, תזה, סימפטום או הלך רוח. בתמונה הכללית שלו, שבה נסע לחדרה ולגדרה ולחיפה כדי לראיין 3 אספני תקליטים, לא ממש חשוב מה שמו של מיצי (אני אישית הייתי משמיטה את השם מיצי מהכתבה לו לא היתה לי דרך לברר את העובדות, אבל זו רק אני).

כמובן שהעובדות חשובות, כמובן שצריך להתאמץ ולהשלים פרטים, לסגור קצוות בתחקיר, לעשות עוד טלפון אם צריך ולברר מה שם החתול. כל זה נכון (שכחת, אגב, להזכיר את הטרנד החדש: תשלום מזערי לפובליציסטים צעירים בשקל, כתחליף לכתבות של ממש).

אבל במאמר שלך נשמטה העובדה העיקרית המאזנת את כל הטענות הללו: העובדה שגם *המרואיינים הם בעלי אינטרס*. לעתים הם מדליפים, לעתים הם עושים מניפולציות של עיתונאים ולעתים סתם משקרים. לי אמר פעם בעל עניין בתגובה לפרט מידע שקיבלתי: ''אני אומר לך את האמת, לא היה ולא נברא''. ידעתי, ידעתי שהוא משקר, אבל לא היתה לי דרך להוכיח. בסופו של דבר לא פרסמתי - לא בהכרח מפני שלא היתה הוכחה, אלא מפני שהיחסים הטובים איתו כמקור מידע היו חשובים לי יותר מהחשיבות שבפרסום אותה ידיעה ספציפית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא בן אדם עיתונאי [חדש]
אורי קציר   יום א', 20/08/2006 שעה 15:26
בתגובה לאליצור סגל
אתר אישי
אליצור, כמה טעויות בידיך.

א. לא ''סיקרתי'' אתכם. זהו בלוג, לא עיתון. לפיכך, זה אתר אישי ולא כיכר העיר שאליה מתנקזים מאות אלפי קוראים. כתבתי את דעתי על מה ש''מנהיגות יהודית'' עושה ולמה היא שואפת. זו דעתי והיא מובעת באתרי שלי, אליצור, וזה כנראה מה שאינך מבין כאן.

ב. אם ההגדרה הנכונה היא ש''מנהיגות יהודית'' הוא, כדבריך, ארגון שנועד להפוך את ישראל ממדינת היהודים למדינה יהודית, כי אז אין שום הבדל בין ארגון זה לבין כל מפלגה דתית או חרדית. אבל לא כל תנועה דתית מקדמת את האידיאות הנושנות של ''חי וקיים'' מבית מדרשו של יהודה עציון, היינו השבת המלוכה, בניית המקדש וחידוש הסנהדרין.

ג. השמצה? תלוי בהגדרה. אינני סבור שמה שכתבתי הוא בלתי מדויק. אני סבור שהוא מציב את הדברים בפרספקטיבה של אדם שמתסכל מהצד וחושש שמה שאתה תראה, בוודאי, כהישג פוליטי, הוא, מבחינתו, צעד נוסף לחיסול היישות הציונית במתכונתה ההרצליאנית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא בן אדם עיתונאי [חדש]
אליצור סגל   יום ב', 04/09/2006 שעה 22:20
בתגובה לאורי קציר
לק''י
אתה נופל לבור של
יהודי = דתי
חילוני = גוי
זה פשוט לא נכון.
ופלא שדוקא אני צריך לסביר דבר כזה.
יכולה ואף צריכה להיות מדינה יהודית מאוד שאינה דתית לפי מה שאנו מגדירים היום דת.
זוית ראיה קצת שונה תבהיר לך זאת.
מה גם רבים מאוד מחברינו אינם כל וכלל דתיים לפי מה שמקובל בציבור להגדיר כדתי.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חבל שלא ציינת עובדות בתיאור הסיפור הזה. חבל מאוד [חדש]
עיתונאי שאוהב עובדות   יום א', 13/08/2006 שעה 10:37
''....דוגמה קטנה. לפני מספר ימים התקשרה אלי עיתונאית ושאלה אותי לגבי נושא מסוים שהגוף בו אני עובד אמור לקבל לגביו החלטה. השבתי שהנושא נמצא בבדיקה.
- ''מה פתאום בדיקה?'', התרגזה הכתבת, ''הרי בעבר לא טרחתם לבדוק. החלטתם מייד וזהו''.
- ''זה פשוט לא נכון'', אמרתי, ''אין דבר כזה שלא בודקים''.
- ''אני זוכרת שזה מה שעשיתם''.
- ''אז הזיכרון שלך לקוי. תבדקי את עצמך שוב. מעולם לא אמרתי דבר כזה. אנחנו לא מקבלים החלטות אוטומטיות בסוגיות כאלה''.
- ''אני לא מבינה למה בנקודה הזאת אתם מתלבטים ולגבי עניין אחר באותו הקשר החלטתם מייד''.
- ''הנחת המוצא שלך לא נכונה. אנחנו תמיד מבצעים קודם כל בדיקה. אני שב וחוזר על כך שוב ושוב''.
- ''טוב, בסדר, שמעתי אותך...''. ..''

מרוב שנזהרת לא לכתוב אף פרט, לא ברור כלום מהטקסט הזה.
חבל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חבל שלא ציינת עובדות בתיאור הסיפור הזה. חבל מאוד [חדש]
אורי קציר   יום א', 13/08/2006 שעה 11:16
בתגובה לעיתונאי שאוהב עובדות
אתר אישי
אני משתדל מאוד שלא לערב בבלוג הזה נושאים שקשורים במקום העבודה שלי. שורה תחתונה, אם לא הבנת: העיתונאית השתדלה להסביר לי את דעתה במקום לשמוע ממני אינפורמציה שהייתה רלוונטית עבורה. הידיעה הייתה מוטעית משום שלא טרחה להקשיב. זה מה שקורה כשבאים עם עמדה מוכנה מראש ומתייחסים למידע שיש למקור (במקרה זה אני) לספק כאל חובה הכרחית ולא כאל חלק מעיבוד הידיעה עצמה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני כבר כמעט ולא קורא עיתונים [חדש]
בועז   יום א', 13/08/2006 שעה 10:49 אתר אישי
לפני חודש ביטלתי את המנוי על ''הארץ''. אחרי 20 שנות מנוי נאמן וקבוע חתכתי את הקשר בינינו.

לא יכולתי לסבול את העובדה שהמוסף השבועי הפך להיות תואם ''7 ימים''. אני קורא את הארץ בעיקר בזכות הטון המתון, ''הווליום'' - כפי שכינית זאת. אני מתעב היסטריה והעיתונים הישראלים משופעים בהיסטריה. כותרות שצורחות לך בעיניים כמו שהפרסומות בטלויזיה צורחות לך באזניים.

אבל זה השתנה. אני מוצא סדקים באלגנטיות של ''הארץ''. לא איכפת לי לקרוא את ''מקור ראשון'', כל עוד הטון והגישה מכבדים אותי כקורא.

העיתונות המודפסת האיכותית מתה. זו דעתי. היא גססה הרבה זמן. עמוס שוקן הוציא להורג את ''העיר'', מוות איטי בייסורים, ושוקן הוא מבחינתי תמיד קו הביצורים השפוי האחרון. ברגע שהוא עצמו הפנה גבו לעיתונות-איכות, אין לי מה לחפש ביום שישי בדוכנים - שלא לדבר על היום-יום.

האינטרנט מספק לי את כל מה שאני רוצה. חדשות אני יכול לקבל במהירות ובקלות, וזה מה שאני מבקש ב''ניוז''.

דברים עמוקים יותר אני מוצא בבלוגים (כמו ''אפלטון'' שלך, למשל, או של אלי אשד), ניתוחים מקצועיים בבלוגים אחרים (ערס פואטי), על מוזיקה ברמה גבוהה אני קורא ב''יוצר השיר'' (דויד פרץ) ועל קולנוע אני קורא אצל יאיר רווה (הבלוג ''סינמסקופ'') ואצל דבורית שרגל ב''רשימות''.

זו הכתיבה הטובה של פעם. מחוייבת לעצמה, ולא לרייטינג של מו''ל כזה או אחר.

יש אבולוציה של כתיבה, וכל עוד המו''לים יתעקשו לעשות עיתונים בלי עיתונאים ובלי לשלם כראוי, זה יילך ויגווע וימות וזהו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בועז כהן צודק [חדש]
דנה לוין   יום א', 13/08/2006 שעה 14:51
בתגובה לבועז
הדרך היחידה להחזיר את הקוראים לעיתונים היא לשלם לכותבים טובים שיחזרו לכתוב. עוזי וייל. רון מיברג. כאלה.

בלי כותבים איכותיים לא תיתכן עיתונות איכותית. לא יהיו טקסטים ברמה גבוהה והאליטה תקרא פחות ופחות עיתונים שלא קוראים להם ''גלובס''.

אגב: ''הארץ'' הוא העיתון שהכי ייפגע מזה, כי קוראיו הם מהאליטה - ואם האליטה תפסיק לקנות הארץ, בסופו של דבר העיתון הזה ייעלם מהשטח.

אף אחד לא זקוק לעיתון שהוא גם שמאלני מאוד וגם פופוליסטי אוריינטד. את זה באמת שאף אחד לא צריך פה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה מתחיל, נמשך ונגמר בכסף [חדש]
בועז   יום א', 13/08/2006 שעה 14:56
בתגובה לבועז
אתר אישי
ברגע שיחליטו שמשלמים לעיתונאים טובים שכר-סופרים הגון, הרמה של העיתונים תעלה והקוראים שנטשו (אולי) יחזרו לעשות מנויים ולקנות עיתונים בסוף השבוע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ומה אמר מארק טוויין?? [חדש]
אילן   יום א', 13/08/2006 שעה 13:12
מארק טוויין, שהיה עיתונאי חרוץ ובעל אבחנה חדה ביותר (נזקפות לזכותו הרבה אימרות שפר מושחזות ביותר...) אמר:
''If U do not read the newspapers - you are uninformed.
If you read newspapers - you are misinformed''
ממש כמו לגבי השאלה: מה עדיף - שעון שעומד כל הזמן או שעון שמפגר באופן מצטבר ב- X זמן כל יום? כנראה שהאפשרות הראשונה - לפחות פעמיים ביום הוא יראה שעה נכונה. אז עדיף לא לקרוא, או לקרוא ולהתייחס לזה כמו אל סתם פרוזה (או פרוזאק...) - חלקה טובה יותר, וחלקה פחות.
דרך אגב, אני לא מנוי על אף עיתון יומי כבר יותר מ-‏5 שנים, ובשנתיים האחרונות אינני קונה גם בסוף שבוע. רק מהכסף שחסכנו כבר נסענו איזה 3 פעמים לחופשה באילת....
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל רייטינג [חדש]
דודו   יום א', 13/08/2006 שעה 14:17
בתחילת המלחמה פנו אל אחי החי בגבול הצפון מערוץ 2 וביקשו לראיין את בנו בן ה12 על החיים תחת הקטיושות. היות והם חיים על גבול הצפון סודר להם מלון ואורגן להם יום כיף כפיצוי על טרחתם. ערוץ 2 היסודי שלח תחקירנית להכין את הילד לראיון. בסוף השיחה אמרה התחקירנית שהכל מבוטל כי הילד לא מתאים לתוכנית - הוא לא היסטרי ולא מתרגש יותר מדי מכל המצב. התנצלו והלכו לחפש ילד אחר שיבכה אל מול המצלמות. וכפרפראזה על האמרה העיתונאית הידועה: ''ילד בוכה - חדשה עיתונאית, ילד רגוע - לא חדשות''.
ובגלל זה אם הסתכלתם בטלויזיה וקיבלתם את הרושם שכולם שם בצפון מסכנים, ובמצוקה אז דעו לכם שחלק גדול מזה זו החלטת העורך ושיקולי רייטינג
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל רייטינג [חדש]
ד''ר ישראל רז   יום א', 13/08/2006 שעה 14:54
בתגובה לדודו
כבר אמרו במפורשות שמחפשים את הליסה פרץ של המלחמה הזאת. מחפשים את ההיסטרים, הצורחים, הבוכים, הלוחצים כמה שיותר חזק על בלוטת הפאניקה.

בתור מי שחי בצפון כל החיים שלו, אני יכול לומר שהתקשורת מעוותת ומסלפת לצרכיה. הבחירה רק באנשים היסטרים ובכיינים יוצרת מציאות. זו בחירה שנובעת מתפיסת עולם פוליטית ומתאוות רייטינג - ולא משיקולים אמיתיים של רהיטות דיבור ומחשבה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל רייטינג [חדש]
אורי קציר   יום א', 13/08/2006 שעה 15:22
בתגובה לדודו
אתר אישי
ילד שקול ושקט, שמנתח את המציאות בצורה עניינית, אינו מייצג לדעתם את התחושה האותנטית של ילד החי תחת הפגזות. ילד כזה אמור להיות נרגש, נרעש, מבולבל, נפחד, היסטרי, על סף אובדן השפיות כמעט. כבני אדם אנו מגלים נכונות להזדהות עם תחושות המביעות כאב קיצוני. ילד מתון ושקול לא יעורר את תחושת ההזדהות הזו. לא יכתבו עליו בביקורות התקשורת בעיתוני הבוקר. הוא לא יהיה אייטם מעניין בטוק שואוז הרדיופוניים. לא ישלחו כתב או תחקירן להכין עליו כתבה או סרט תעודה. בשתי מלים: הוא משעמם.

כאשר משדרים אנשים שתגובותיהם ואמירותיהם קיצוניות מייצרים אצל הצופים תפיסה של מציאות קיצונית, שבנויה משחור ולבן, כזו שאין בה שום גוון אפרפר באמצע. וזהו עיוות מוחלט של המציאות, המתפלגת כמו פעמון גאוס, עם קיצונויות בשוליים והרבה גווני ביניים במרכז. כך, לדוגמה, כאשר אנו באים בטענות אל הסיקור של מדינת ישראל בחו''ל האלמנט המרכזי בטענות אלה הוא שהוא מתמקד אך ורק במלחמות, בפיגועים ובמפגני אלימות נוספים. שלא משדרים את החופים שטופי השמש, חיי התרבות העשירים ואתרי הטבע המקסימים. בעצם, זו אותה נוסחת דיווח: כל הקטגוריות שציינתי עכשיו לא משתלבות עם הצורך לייצר אצל הצופה תגובות חדשות של כאב וזעזוע, כך שאין בהן עניין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ר' ב-‏1995 - סיפור מדהים [חדש]
דודו בן עמי   יום א', 13/08/2006 שעה 15:04
הסיפור שלך על אותו כתב מערוץ 2 ששידר את הידיעה המפוברקת הוא מדהים. ערוץ 2 זה שיא הרייטינג של המדינה הזאת. מדורת השבט. וכתב כזה - ועם כל הצניעות די ברור לי מי הוא - שמאחוריו שנים רבות של ניסיון, עושה שטות כזו ומביא דברים סתם ככה, ללא בדיקה.

אם ההשערה שלי נכונה, הרי שאותו כתב מטיף לנו בשער מעל כל פינה טלוויזיונית: על הגינות, על יושרה, על הציניות הפוליטית שפוגעת בנו. זו צביעות שנדיר למצוא כמותה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צהובונות לא אחראית [חדש]
אריה קיזל   יום א', 13/08/2006 שעה 19:26 אתר אישי
אורי היקר,
תודה על המאמר המרתק והמקיף המביא דוגמאות רבות המוסיפות לחומרים ביקורתיים שנכתבו בשנים האחרונות ב''העין השביעית'' ובבימות ביקורתיות אחרות אודות הנעשה בעתונות הישראלית.

התהליך בא לידי ביטוי במאפיינים הבאים: הצהבת העתונות הישראלית, החרבת מעמדם של כתבי החדשות, הפיחות הנבנה והולך במעמדם של העורכים, התגברות הצעקנות בכותרות, בהתייחסות של ''בערך'', ''כנראה'' ו''ליד'' והשמועות שהפכו לידיעות והיבבנות העיתונאית שאין בה אחריות, אין בה יסודיות ואין בה אמינות. כל אלה החלו כמובן עם החרבת ההעסקה הקיבוצית של העיתונאים והמעבר אל ההעסקה החופשית שהפכה את החופש של המו''לים ומשרתיהם לפטר ברגע כתבים טובים ולאיים על אחרים. המשכו של התהליך הוא הפיחות הקשה במעמד אגודות העיתונאים וכמובן מועצת העיתונות.

כל אלה מאיימים על עקרון חופש המידע שבשמו פועלת התקשורת הישראלית. היא הופכת את עצמה למוצר תקשורתי המשדר בידור בחסות תקשורת.

בתווך ישנם איים של אחריות בדיווח, בפרשנות, ברקע ובראיון. האיים האלה הם העיתון ''הארץ'', העיתון ''גלובס'', חלקים מהתקשורת האלקטרונית וכמובן האתרים המקוונים האחראיים. אלא שאלה אינם הקולות המשמעותיים ולצערינו אינם מעצבים את דעת הציבור הצעיר שהתרגל לצעקנות התקשורתית ורואה בבימות תקשורתיות אמינות ורציניות אלה ''כבדות'' ו''משעממות''.

השתלטות הטוקבקיסטים על חלק מהידיעות העתונאיות והרייטינג של אותן ידיעות מקוונות היא חלק חשוב ומזיק באותו תהליך שתארת במאמרך.

אני מצרף כאן קישורים למספר מאמרים שעוסקים באותו נושא מזוויות שונות:
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צהובונות לא אחראית [חדש]
אורי קציר   יום א', 13/08/2006 שעה 21:45
בתגובה לאריה קיזל
אתר אישי
זו בדיוק הסיבה שהקמתי את הבלוג הזה, אריה, ואני מניח שכך גם עשו רבים, כולל אתה עצמך. אם אין לנו זירה נאותה לדון בה באופן תרבותי על מה שאנו מבקשים אולי כדאי שניצור לנו אי של שפיות בעצמנו.

אם להיות לרגע מעשיים, הרי שבבריטיה כבר הינו מזמן את חומרת התופעה. לפיכך הקימו שם את ערוץ 4, ערוץ טלוויזיוני שמנוהל על ידי מועצה ציבורית של אנשי רוח ומחוייב במשך שנים ארוכות לתכנים שמתרחקים מההמוניות, מגסות הרוח ומהרדידות הוורבאלית שפושטים בכל מקום.

אני בדעה שיש מקום לקיומם של כלי תקשורת שיעניקו תמיכה רחבה לכתבי חדשות ולתחקירנים. בניגוד לכל מה שיאמר סקר כדאיות כזה או אחר, אני סבור שכלי תקשורת חדש שאלה יהיו אמות המידה המקצועיות שלו (ולא רק הן) יוכל להשתלט על 15% מהשוק. וזו חתיכה הראויה להתכבד בה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צהובונות לא אחראית [חדש]
אריה קיזל   שבת, 26/08/2006 שעה 15:35
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אורי היקר,

תנועה ציבורית רחבה של אנשי-רוח, אינטלקטואלים, סטודנטים ומתעניינים אחרים, יכולה להביא לדרישה ציבורית לשינוי פניו של הערוץ הציבורי (ערוץ 1) בכיוונים הנדרשים שיורידו ממנו את ה''זבל'' התקשורתי (תוכניות בידור וכו') ויעלו את רמתו.

תנועה ציבורית רחבה יכולה להביא לירידה מסוימת בצריכת העיתונות היומית במחאה לפרסומים לא ראויים, שקריים (כדוגמת ''השרוף'') ושאר הבלטת שמועות.

תנועה ציבורית רחבה יכולה להביא לחקיקה של הקמת בית דין מהיר לדיון בתביעות להוצאת לשון הרע ולפגיעה בחוק הגנת הפרטיות - דבר שיביא בוודאי להעלאת רמת העתונאים המועסקת בעתונות היומית (וכמובן, ובמקביל, להעלאת שכרם).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נו - אז איזה עיתון בכל זאת ? [חדש]
אלי תל אביב   יום א', 13/08/2006 שעה 22:02
איזה עתון (אינטרנט או לא)
מתקרב לאותו אידאל עתונאי ?

אין ולו צדיק אחד בסדום ?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ראוי להקדיש פסקה או אף מאמר שלם [חדש]
איתי   יום ג', 15/08/2006 שעה 10:20 אתר אישי
לשאלה ''מה התופעה שאתה מדבר עליה עושה לנו הקוראים''
למשל, אסקפיזם (כי כל נושא נטחן עד דק מכל כך הרבה כיוונים ועם כל כך הרבה ''מידע'' ו''פרשנויות'' עד שאתה סוגר את גל''צ ושם דיסק)
למשל, ציניות (כולם מושחתים, עדיף ללכת לים ולא להצביע)
וכו' וכו'

אם התוכנית של יולי תמיר לשיעורי אזרחות תעבוד, היא אולי תתרום משהו למאבק בתופעות האלה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לימוד אזרחות [חדש]
אליצור סגל   יום ג', 15/08/2006 שעה 20:59
בתגובה לאיתי
לק''י
כדיש תוכנית כל שהיא ללימודי אזרחות תפעל צריך שתהיה איזה הסכמה ציבורית לגביה.
בשנה הקודמת נעם ליבנת איש אלון מורה ארגן חרם על הבחינות באזרחות - בטענה שהבג''ץ ויתר מערכות המדינה מצפצפות על זכויות האזרח לכן צריך לצפצף על הבחינות באזרחות.
לימוד אזרחות יכול להועיל לדעתי - אבל כיום אין לזה שום סיכוי.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

צודק בגדול [חדש]
דודי   יום ד', 16/08/2006 שעה 12:16
אם כי הטענה על הזנחת חדשות החוץ אינה נכונה ל''הארץ'', ולא לגמרי נכונה ל''וואלה''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עוד ספין מטופש [חדש]
דודו בן עמי   יום ד', 16/08/2006 שעה 17:37
הספין של מעריב על מכירת תיק המניות של הרמטכ''ל דן חלוץ ביום פריצת מלחמת לבנון השנייה הוא דוגמה לעיתונות שטחית ומטופשת. ברור שלא הייתה כאן עבירה פלילית. חוק ניירות ערך מראה זאת בבירור. אם כך, איזו סיבה יש להתנפל על הרמטכ''ל? רק סיבה אחת אני יכול להעלות בדעתי: יותר מדי אנשים רוצים לבוא עימו חשבון, ולאלה אין זה משנה אם עילת החשבון היא ראויה אם לאו.

דן חלוץ הוא רמטכ''ל, מפקד הצבא. צריך לשפוט אותו על פי פרמטרים צבאיים. להיכנס לו לחשבון הבנק כשברור שהוא לא ביצע שום עבירה על החוק זאת נבזות וקטנוניות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עוד ספין מטופש [חדש]
אליצור סגל   יום ד', 16/08/2006 שעה 22:27
בתגובה לדודו בן עמי
לק''י
אין שום עברה על החוק - אז מה?
זה לא משפט פלילי - זה משפט ציבורי.
תאר לעצמך שקצין שחזר מבינת ג'בל לאחר התבוסה שם ולפני שהוא משקם את היחידה שלו הוא מתקשר לברוקר שלו ומודיע - הובסנו בבינת גביל - למכור מניות.
אחר כך הוא חוזר וכובש את העיירה ומתקשר ומודיע - ניצחנו בבינת גביל - קנה מניות.
אתה יודע מה?
עמדות כמו שלך יובילו לכך שבמלחמה הבאה - והיא קרובה מאוד - זה בדיוק מה שיקרה.
כולם כבר הפנימו את הנורמות החדשות. אין שום עברה על החוק אז הכול בסדר.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עוד ספין מטופש [חדש]
דודו בן עמי   יום ד', 16/08/2006 שעה 22:50
בתגובה לאליצור סגל
זה קצת מרחיק לכת, התיאור שלך. קין אינו יכול ''לכבוש'' לבדו את בינת ג'בייל ואני לא מכיר הרבה אנשים שיסכנו את חייהם בצורה כזאת בשביל עוד כמה גרושים.

עמדות כמוש לי, כפי שאתה קורא להן, הן ענייניות לחלוטין. דן חלוץ הוא בעל משפחה ומשק בית כמו כל אחד אחר, ובמובן זה הוא אינו שונה מכל אדם אחר שהיה מתנהג באותה צורה בסיטואציה דומה.

מה גם שהנסיבות תומכות בגירסתו. חיזבאללה החל להפגיז את ישובי הגבול בשעה שבע בבוקר. ההפגזה דווחה כמעט מייד בכל כלי התקשורת. בשעה תשע נהרגו שמונהת החיילם ונחטפו רגב וגולדווסר. בשעה שתים עשרה כבר היינו בעיצומה של מלחמה. לדן חלוץ לא היה בהקשר זה שום מידע בלעדי.

לו היה חלוץ מבצע עבירה פלילית כלשהי הייתי יכול לבקר אותו על כך. אבל הוא לא ביצע זאת. משפט ציבורי? דומני שאתה רוצה לבצע בו משפט שכזה על יסוד חלקו בהתנתקות ולא בשל מכירת תיק ניירות הערך שלו. לפחות תודה בסיבה האמיתית לסלידתך ממנו ואל תסתתר מאחורי נימוקים מלאכותיים כל כך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עוד ספין מטופש [חדש]
אליצור סגל   שבת, 19/08/2006 שעה 20:49
בתגובה לדודו בן עמי
לק''י
נו באמת
מוטב שתודה בגלוי שכל פשע ועוול של חלוץ היה נסלח לו כיון שביצע טיהור אתני של היהודים בחבל עזה.
השופט חשין והעיתונאי אברומוביץ הודו בכך בגלוי כך שאתה יכול ללכת בעקבותיהם בלי בושה.
מה שברור שלאור מורשת אחרי והדוגמא האישית של חלוץ נשמע עכשיו ביחידות השדה:
תותחנים - אש!
ברוקר - לקנות.
חילים - אחורה!
ברוקר למכור!
רמטכ''ל שבעת משבר בטחוני הראש שלו בתיק המניות שלו ועדיין נשאר בתפקיד הרי שהוא ראוי לנו ואנו רואיים לו.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עוד ספין מטופש [חדש]
דולצינאה   יום ג', 22/08/2006 שעה 13:19
בתגובה לאליצור סגל
העובדה שמישהו הוא פרנואיד לא שוללת את האפשרות שרודפים אחריו.
העובדה שפרשת מכירת המניות היא לא אסתטית ( זו הייתה התגובה של אוריאל לין '' פגימה אסתטית''..), לא אומרת שאין כאן ניצול של הפרשה כדי לבוא חשבון.

אפשר לומר שגם כאיש פיננסים לא הייתה לו הצלחה מסעירה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ראו אבי לן בעניין דומה [חדש]
אריה קיזל   יום ב', 28/08/2006 שעה 18:12 אתר אישי
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אלעד יאיר   יום ג', 12/09/2006 שעה 23:44 אתר אישי
משהו קטן שלא עלה, ונעמה כרמי נוהגת לאזכר מידי פעם, הוא המחסור בעמודי תיקונים מסודר, בכל עיתוני ישראל. זה באמת משהו שחסר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אלעד יאיר   יום ג', 12/09/2006 שעה 23:46 אתר אישי
ועד משהו אחד מרגיז הוא עניין ''גילוי נאות'' שמופיע לא מעט בעיתונים.
יצא לי לראות לא אחת בכתבות בתחום המחשבים והרשת כתבים מתוודאים על גילויים נאותים שממש לא מעניינים ולא רלוונטיים.
זו חצי צרה.

הבעיה היא, שכאשר נעשה שימוש רב בגילוי נאות, הקורא עשוי לצאת מנקודת הנחה שבכל המקרים, ינהגו הכתבים על פי גילוי נאות ויספרו על קשריהם.
מה לעשות, לא כך הדבר ובדרך כלל, דווקא במקומות בהם לכתב, לעורך או למו''ל יש עניין בכתבה, הדבר לא נאר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גם עיתונאים טובים נופלים בפח הזה [חדש]
מונס   יום ה', 12/10/2006 שעה 22:27
לאורי
קראתי את המאמר הזה הרבה זמן אחרי שכתבת אותו, ואני עדיין מחייך לנוכח מה שעשו לרזי ברקאי בעניין סלי מרידור. ומה שעוד מצחיק זה שגלי צה''ל הגישו תלונה נגד מי שהפיץ את הכתבה. רזי ברקאי, המראיין הנושך, נפל למתיחה. מה שמוכיח את מה שאמרת

אני מסכים עם כל מילה שלך בנושא העיתונאות של היום, הצרה היא שלעיתונות יש כוח , ואפילו כוח מופרז בכל ההבטים, ובמיוחד בנושאים פילילים, אדם מורשע לפני שנקבע גזר דינו, ואם הוא יוצא זכאי, אף עיתון לא יפרסם התנצלות על כל המאמרים, כתבות שקריות שנכתבו עליו. או דוגמא אחרת, של פרסום ידיעה שאח''כ מאוד קשה לשנות אותה או להוכיח שהיא אינה נכונה.

לצערי הרב העיתונות היום הופכת להיות עורכת דין, חוקרת, ושופטת של כל מה שקורה בארץ, ולא נראה לי שזה תפקידה.

הדרך היחידה לשנות זו, היא שכל מערכת העיתונאות בארץ תעבור ריוויזיה, ובמקרה זה צריך לקרות משהו קיצוני כדי להחזיר את העיתונות למסלולה המקורי.

מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©